ישעיה

ישעיהו פרק מה

(א) כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ:

רש"י למשיחו – כל שם גדולה קרויה משיחה כמו לך נתתיה למשחה (במדבר יח)

ורבותינו אמרו למלך המשיח אומר הקב"ה קובל אני לך על כורש כדאית' במסכת מגילה.

 

מגילה דף יב.

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב +ישעיהו מ"ה+ כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו, וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי. והוא אמר +עזרא א'+ מי בכם מכל עמו… ויעל.

רש"י: קובל אני לך כו' – והכי קאמר: כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וגו' הוא יבנה את ביתי, תרי קראי כתיבי דסמיכי אהדדי, וניקוד טעם מקרא זה מוכיח על דרש זה, שאין לך טעם זרקא במקרא שאין סגול בא אחריו, וכאן ננקד למשיחו בזרקא, ולכורש ננקד במאריך [ט"ס וצ"ל ואצלנו פסק] – להפרישו ולנתקו מעם למשיחו.

מי בכם מכל עמו וגו' – והוא עצמו לא נשתדל בדבר.

 

לרד לפניו גוים – להרקיע ולרדד לפניו גוים, לרד לשטוח.

ומתני מלכים אפתח – לשון חלשות הוא זה ושבר כח כי חגורת מתנים הוא זירוז כח כמו אזר נא כגבר חלציך (איוב מ) ואתה תאזר מתניך (ירמיה א) ומזיח אפיקים ריפה (איוב יב) לשון שברון כח. לפתוח לפניו – דלתי שערי בבל, שערים הוא חלל פתח השער, דלתים הם הפותחים ונועלין בהן את השער:

רד"ק כה אמר ה' למשיחו לכורש – כמו שקראו רועי כן קראו שהמלוכה היתה על ידי משיח הנקרא המנוי שממנה האדם על איזה דבר בלשון משיחה, וכן ומשחת את חזאל, תמשח לנביא תחתיך, יען משח ה' אותי, וכן למשיחו לכרש הממונה שלו כי האל מנה אותו למלך:

 לרד – מקור מן הקל בשקל כשך יקושים, והוא מגזרת הרודד עמי תחתי, והוא ענין פרישה ורקיעה כתרגום וירקעו ורדידו:

 אפתח – שלא יהיה בהם כח לפני כורש כי האזור חוזק המתנים:

 לפתוח – כאלו הם פתוחות, וכן לא יסגרו כאלו לא יסגרו שהרי אמר דלתות נחושה אשבור:

מצודות ציון למשיחו – הוא ענין גדולה ורוממות וכן נתתיה למשחה (במדבר י"ח). החזקתי – ענין אחיזה. לרד – ענין שטיחה כמו הרודד עמי תחתי (תהלים קמ"ד). אפתח – ענין התרת הקשר וכן יתרי פתח (איוב ל):

 מלבי"ם כה אמר ה' למשיחו לכורש – אשר משח ומנה אותו למלאות דבריו.

 אשר החזקתי בימינו – להוליכו אל המלחמה והכיבוש והמשרה, למען לרד לפניו גוים – שירדה בם בפרך,

וגם לא יפחד שמלכיהם ילחמו נגדו, כי מתני מלכים אפתח – מן חרבם החגורה על מתניהם,

וגם לא יירא מערים הבצורות שיושביהם ימרדו בו, כי אפתח לפניו דלתים – ר"ל אף הדלתות הפנימיות שדרכם להיות סגורים אפתח לפניו,

וממילא שעריםהחיצונים לא יסגרו – כלל, עד שכל ערים הבצורות יהיו פתוחים לפניו. (עתה מתחיל דבורו):

 מלבי"ם באור המלים למשיחו. – ע"י משיחה היו מיחדים אותו לאיזה התמנות של גדולה, הכהן המשיח, יען משח ה' אותי לבשר ענוים:

 דלתים ושערים – דלתים כולל דלתי כל הפתחים, חיצונים ופנימים, דלתות הפתחים ודלתות השערים.

אבל שערים הם רק החיצונים:

 

(ב) אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אושר אֲיַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ:

רש"י והדורים אישר – ת"י ושורייא אכבש כמו הדר הדרנה על שם שסובבת החומה את העיר

ויש לפרש הדורים אורחות מקלקלות איישר לפניו:

רד"ק

 מצודות דוד אני לפניך אלך – תצלח במלחמה כאלו אלך לפניך להלחם בעבורך. והדורים אישר – דרכים המעוקמים אעשה ישרים ושוים ר"ל לא תכשל בדרך מהלכך. דלתות וכו' – הוא ענין מליצה לומר לא יתחזקו במבצר העיר:

 מצודות ציון והדורים – ר"ל דרך מעוקם ומסובב ובדרז"ל הדורא דכנתא (ישעיהו ט):

 מלבי"ם אני – דע כי הגם שכחך חלוש מעשות הגבורה הזאת, אני לפניך אלך – לכבוש הדרך לפניך,

והדורים אישר – דרכם היה לשום דרכים עקומים לפני המבצר לבל יוכל האויב לקרב אל השער,

והיו צריכים להקיף אותם, ואני אישר את ההדורים האלה,

דלתות – ר"ל בכיבוש הטבעי אם מתקרבים אל המבצר שוברים הבריחים ועי"כ נפתחים הדלתות,

אבל אני דלתות נחושה אשבר תחלה ואחר כך ובריחי ברזל אגדע:

מלבי"םחלק באור המלים הדורים – בודד, ובלשון התלמוד על הסיבוב, אהדורי אפתחא לא מהדר:

 

 (ג) וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י הקורא בשמך – עדיין לא נולדת ואני קורא לך שם כורש:

 רד"ק ונתתי לך אוצרות חשך – כי מה שאדם אוצר מכסף וזהב ואבנים טובות תחת הקרקע יאצור אדם אותם במקום שהוא חושך ומסתרים ובבבל היו אוצרו' רבות כמו שקורא אותה מדהב', כלומר בעלת הזהב:

למען תדע כי אני ה' – כי זה הנצוח שאתה עושה בארצות להכניע מלכי הארצות תחתיך לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וברצוני,

וכרש הכיר זה בדעתו כי מה' היתה לו, וכן אמר כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים,

ולפי שהמלכים אשר לפניו התגאו ולא הכירו האל עד ששלח ידו בהם, כמו מלך אשור שאמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, ונבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון,

לפיכך התבונן כורש בעצמו וראה שהראשונים שנתגאו נפלו ביד האל

הכיר כי הכח לאל וידע כי בידו הכל והוא המגבי' והוא המשפיל:

מלבי"ם ונתתי – אחר שתכבוש המבצרים האלה אמסור בידך גם האוצרות הנמצאים שם, וגם המטמונים שהטמינו במסתרים, והנה ההגדלה הזאת אעשה לך מפני שני טעמים.

א] למען תכיר את שמי הגדול.

ב] למען ישועת ישראל,

עז"א, א] למען תדע כי אני ה' הקורא בשמך – (להגדילך שלא כדרך הטבע).

ב] יען כי אני אלהי ישראל – שיחדתי אלהותי והשגחתי עליהם, ולכן אעשה זאת:

 מלבי"ם חלק באור המלים מטמני מסתרים – הטמון מכוסה בעפר או בקש,

הנסתר יעלימו מקומו אף ששם אינו טמון ומכוסה,

וכן יש טמון שאינו נסתר, אם חפהו בעפר ברחוב שהכל יודעים שהוא פה.

וטמון הנסתר הוא הקבור בקרקע ובמקום נעלם:

 

(ד) לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:

רש"י למען עבדי יעקב – שתוציאהו מגלות בבל.

ולא ידעתני – לא עשית רצוני כי אני אמרתי הוא יבנה עירי והוא כשעמד אמר מי בכם מכל עמו רשות נתן להם לילך וכל הטורח פורק מעל צוארו:

 רד"ק למען עבדי יעקב – זה שאני עושה לא למענך אלא למען עבדי יעקב וכל זה להחריב בבל שהעבידום יותר מדאי והכבידו עולם ולהוציאם מהגלות בעבור זה אני נותן לך הכח הזה:

 אכנך ולא ידעתני – כי כמה שנים לפני כורש ולפני גלות ישראל התנבא הנביא על חרבן בבל, ואמר ואקרא לך בשמך, ואמר אכנך כי פעם היתה בשם כורש כמו בזאת הפרשה ופעם בלא זכר שם כרש וזהו הכנוי:

 ולא ידעתני – ועדין לא היית יודע אותי כשהייתי קורא על ידי נביאי שאתה תחריב בבל:

מלבי"ם למען עבדי יעקב – ור"ל הגם שהם קטנים מצד עבודתם ונקראים מצד זה בשם יעקב, כי לא היו צדיקים גמורים בעת ההיא,

אבל מ"מ הם ישראל בחירי – שע"י שבחרתים לחלקי הם נקראים ישראל בשם המעלה והגדולה.

 והנה הנסים שיעשה ה' תמיד לצרכו לא ינבא עליהם טרם בואם,

אבל הנסים שיעשה בשביל ישראל ינבאו עליהם הנביאים טרם בואם,

לז"א ויען שעשיתי זאת למען עבדי יעקב לכן ואקרא לך בשמך גם אכנך – בשם הכבוד והמעלה

גם בעוד אשר לא ידעתני – שהוא טרם נולדת עדיין מאז נבאו נביאי עליך:

 מלבי"םחלק באור המלים עבדי יעקב וישראל בחירי – עי' למע' (מ"ד א'). אכנך – שם הכבוד למע' (מ"ד ה'):

 

(ה) אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:

רד"ק אני ה' אאזרך – אתן אזור במתניך עד שלא ידעתני כי כבר דברתי על ידי עבדי הנביאים אליך שאתן לך כח על ממלכו' הארץ ועל בבל:

מלבי"ם אני ה' ואין עוד – למען יובנו הכתובים הבאים צריך להקדים הקדמה קצרה,

בין עם פרס התפשטה בעת ההיא אמונת השניות, שהיו אומרים שנמצא לעולם שתי התחלות, האחת היא המוציאה את האור וההויה והטוב, והשנית היא מקור החשך וההעדר והרע,

והיו אומרים ששתי ההתחלות האלה אשר ממלכת האחד תגבל בקצה ממלכת השני הם במלחמה תמידית זה בזה, לפעמים ינצח האחד ולפעמים השני, עד שבאחרית ינצח האור את החשך,

ובעלי הדעה הזאת היו אומרים שהחשך והמות והעורון אינו העדר רק קנין,

האור והחשך הם שני קנינים מתנגדים לפ"ד כמו הקור והחום,

והיה קשה להם לצייר שיצאו דברים הפכיים מתנגדים משורש אחד,

ולכן אמרו כי הטוב כולו יוצא משורש אחד כולו טוב, והרע והחשך ההעדר והמות מהתחלה אחרת כולו רע.

 ואנחנו המאמינים נאמר לסכלים האלה, הרע והטוב האור והחשך החיים והמות אינם קנינים מתנגדים,

כי החשך והמות והרע הם רק שלילות האור והחיים והטוב, ואינם דברים נוספים בגוף עצמו,

רק העדרי הקנינים ממנו,

ואנחנו מיחסים לה' אך פעולת הטוב והמציאות, כי הוא מצד עצמו אך טוב,

אמנם אחר שראה בחכמתו הנעלמת לברוא את העולם הזה הגשמי, אשר לא יצוייר בה הויה רק בהעדר,

והחומריים לא יפעלו ויתפעלו רק ע"י שהם תמיד ממירים צורותיהם ע"י כח ההעדר המוסד בם, ימצא בעולם גם חשך ורע מות ועורון ודומיהם מהרעות,

ואלה לא יתחיסו לפעולות ה' רק מזה הצד שלא ברא את החומר בענין שלא יהיה ההפסד וההעדר כרוך בעקבו, רק גבל פעולתו, עד שעת המציא ההויה מן ההעדר לא השמיד את ההעדר מכל וכל, כי נשאר מעצמו בכח החומר מזה הצד שבעת תכלה כח ההויה אשר היא מוגבלת ישוב ההעדר היסודי ויתגלה כבתחלה,

למשל בכלות הכח הטבעיי המיוסד בגוף האדם לקיומו, יסיר [נ' דר"ל יתעורר] מר המות וההעדר הכרוך בו,

וה' לא בראו רק שהשאירו כמו שהיה במה שלא חלק להחומר כח בלתי בעל תכלית, בלתי משתנה,

אבל הלא אז לא היה חומר, אז לא היה האדם או יתר הנמצאים החומריים, אדם או נמצאים חומריים, רק נמצאים קיימים באיש בלתי משתנים,

וכן עת יצר האור שהוא מגרש את ההעדר שהוא החשך, לא עשאו בכח בלתי מוגבל בלתי משתנה,

רק הגבילו בתנאים מיוחדים, שעת לא ימצאו התנאים האלה לא יהיה האור, ויבא ההעדר שהוא החשך לרגליו, ויתיחס מצד זה גם החושך לבריאת ה', מצד שברא האור משתנה מתנענע,

והנה שני השמות שאנו מיחסים לה' שהוא שם הויה ואלהים, כבר בארתי בפי' בראשית,

כי השם הויה נכוין בו אל ענינו מצד עצמו.

 כמו שהוא מוכן בכחו להוות ולהמציא את המציאות, והוא מזה הצד אך טוב, כי הרע וההעדר לא יצא מאת ה' כלל,

אבל שם אלהים, בו אנו מכנים אותו מצד הכחות הרבות ושונות אשר התנוצצו בכל חלקי המציאות מן המקור הזה האחד והטוב במוחלט,

הנה אחר שהכחות האלה השפיעם במדה וקצב וגבול, ומזה הצד נשאר ההעדר שהיה תחלה אורב להם לירש את המקום שאחרי הגבול הוא,

שבעת יכלה גבול הכח ההוא בא ההעדר תחתיו,

נוכל לאמר מזה הצד שהשם אלהים יוליד גם מות ורע וחשך ודומיהם, לא מצד שהוא המציא ההעדרים האלה, כי הם נמצאים מעצמם,

או אמור כי הם בלתי נמצאים, כי הם רק העדר המציאות, רק מזה הצד שהכחות אשר השפיע אל הנמצאים הם בעלי מדה וגבול, ועי"ז הניח מקום אל ההעדרים לחול אחרי הגבול ההוא,

מזה הצד אמרו חכמינו האמתיים כי שם הויה מדת הרחמים ושם אלהים מדת הדין, כי מצד שהוא פועל וממציא הוא רק רחמים וטוב, כי את הרע לא המציא, ואינו במקורו שימציאהו,

אך מצד שגבל ומדד את אשר המציא נמצא בו מדת הדין, ומצא הרע וההעדר מקום לחול.

 והנה אין ספק בעיני, כי כמו שהאריך החוזה עת ניבא על בבל וגלותו להתוכח ולהוכיח נגד עובדי האלילים והפסילים אשר עבדו אותם הכשדים בעת ההיא,

כן לא נמנע עת ניבא על ממלכת כורש מלך פרס וביאת ישראל תחת רשותו מלהתוכח נגד אמונת השניות וטענותיהם, אשר נמשכו אחריה קהל גדול בארץ פרס בעת מלכות כורש, כנודע,

ולכן אמר אני ה' ואין עוד – וגם זולתי אין אלהים – בין מזה הצד שאני ממציא הנמצאים ומהוה אותם שע"ז מורה שם ה',

ובין מזה הצד שאני נותן גבול ומדה להנמצאים שמזה הצד אני נקרא בשם אלהים,

אין זולתי,    ואני אחד בכל הצדדים האלה בתכלית האחדות,

הגם שמצד שם ה' ימשכו הטוב והמציאות, ומצד שם אלהים ופעולתו יסתבב גם רע והעדר,

מ"מ הכל שורש אחד והתחלה אחת להם,

ומה שאאזרך – ונתתי לך תוקף הגם שאתה לא ידעתני – ולא הכרת אמונתי עד עתה

היה כונתי למען יתפרסם אמונת האחדות:

 

(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:

מלבי"ם למען ידעו ממזרח שמש וממערבה – ממקום זריחת האור ומקום שקיעתו יכירו כל העולם כי אפס בלעדי

וגם כי אני רק שורש הטוב והמציאות והרע לא יצא מאתי,

ועל זה אמר אני ה' ואין עוד – לא נמצא רק התחלה פועלת הטוב והמציאות וההויה, ואין עוד,

כי התחלה פועלת רע והפסד והעדר וחשך לא נמצא כלל, ואם תשאל ואיך יהיה זה, ומי המציא הרע והחשך? אומר:

 

(ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה:

רש"י יוצר אורלצדיקים. ובורא חושךלבבל וכן עושה שלום ובורא רע:

רד"ק יוצר אור ובורא חשך – מלרע: ובורא רע – מלעיל,

וזכר אור וחשך ושלום ורע דבר והפכו זכרם למשל כי כן יעשה האל יתן אור ושלום, וחשך ורע לבבל,

ורע הפך שלום כי השלום טוב והמלחמה רע, ואמר על אור ושלום – יוצר ועשה, כי הם מעשה,

ועל חשך ורע אמר בורא כי אינה דבר כי הסרת האור היא החשך, והסרת הטוב והשלום הוא רע:

 ובורא – ענין גזרה, כמו ואם בריאה יברא ה' גזר שיהיה,

ואאז"ל פירש ובורא חשך הארץ, כי היא הגורמת החשך בעולם כשתשקע השמש הארץ מסך בין השמש ובינינו לפיכך הוא החשך,

ופירוש עושה שלום בין התולדות שהם הפוכות בטבעם, ובהסכמת ארבעה תולדות אלה יהיה בריאות הגוף והוא שלום ואם תכבד אחת מהם על חברתם הקרה על החמה או החמה על הקרה או הלחה על היבשה או היבשה על הלחה זהו חלי הגוף שהוא רע וזה יבא ממאכלים רעים לגוף,

כי אם יהיו חמים ויאכל מהם יותר מדאי תגבר יד תולדות החמה או ההפך כי כל אחת עומדת כנגד חברתה,

או יבא החלי מדברים אחרי' והבורא ברא הדברים והמאכלים, ואע"פ שאדם גורם לעצמו החלאים שהם על המאכלים הבורא ית' בראם, זהו ובורא רע, ואע"פ שהוא לא בראם לרע,

וכתב רבינו סעדיה יחס הטוב והרע לבריאת האל כנגד מחשבה מי שהוא מאמין בשני אלוהות אחד טוב ואחד רע, לפיכך אמר אני ה' עושה כל אלה:

מלבי"ם יוצר אור ובורא חשך – ויש הבדל בין בריאה ליצירה,

הבריאה היא הוצאת עצם הדבר, והיצירה היא הוצאת המקרים הדבוקים בו,

וידוע בחכמת מה שאחר הטבע [המטאפיסיקה] שכל עצם נושא מקרים הוא משתנה בהכרח מצד מקריו, כי המקרים ישתנו וימירו צורותיהם בכל פעם, הגם שהעצם הנושא אותם נשאר ולא ישתנה,

ואם היה בורא האור, לא היה מקום להחשך, רצוני אם היה ענין האור עצם בלתי מקבל מקרים לא היה משתנה ולא יצוייר חשך,

אבל ע"י שיצר אור, והוא שעצם האור הוא עצם בעל מקרים, עי"כ ימצא החשך שהוא העדר האור מקום, עת ישנה האור מצבו ע"י התנועה שהוא מקרה קרה אל עצמו

ומצד זה יאמר ג"כ שה' ברא את החשך, הגם שההעדר לא נברא כי אינו קנין (ולכן לא אמר עליו יוצר או עושה חשך כי אינו דבר, רק הוא לא דבר רק בורא, ששֵם זה הונח על העצם המופשט ערום ממלבושיו שהם המקרים אשר בם יתראה לנו,

והחשך מצד שהוא העדר עצמותו הוא החשך בעצמו, ואינו נושא מקרים,

וכן עצמות הרע הוא הרע וההעדר, לא דבר אחר, ולא נדע לתאר את ההעדר רק שהוא העדר, ומזה הצד יצדק עליו לאמר שהחשך והרע הם ברואים),

אבל נאמר שה' ברא את החשך והרע, ע"י שיצר את האור והשלום שהוא המציאות וההויה,

ר"ל ע"י שברא המציאות עצם בעל מקרים שמצד זה הוא משתנה בהכרח, עד שיבואו החשך והרע בעקבות האור והשלום שהיא המציאות, עי"כ ברא חשך ורע,

ובכל זאת אני ה' עשה כל אלה – בל תשאל למה ברא חשך ורע, ר"ל למה הניח לו מקום בהמציאות, ולא המציא את הנמצאים באופן שישמד ההעדר לגמרי?

עז"א כל זה עשה ה' המהוה המציאות, כי לולא זה לא היה אפשר לעשות ולגמר המציאות כפי שרצה חכמתו ורצונו ית' כנ"ל.

ובכל זאת הכל עשה מצד הטוב כמ"ש אני ה' עושה כל אלה, מצד שרצה להמציא ולהוות נמצאים, לא מצד הרע,

רק לא היה אפשר שיתגלה הטוב הזה באופן אחר, ועי' במו"נ פע"ג מח"א ופר' יו"ד מח"ג וספר האמונות לרס"ג מאמר א' פ"ד ויתבארו לך הדברים היטב):

 מלבי"םחלק באור המלים יוצר, ובורא, עשה – בררתי בכ"מ כי הבריאה היא הוצאת עצם הדבר יש מאין,

והיצירה היא יצירת המקריים המתדבקים,

והעשיה היא גמר הדברים ומקרים בלתי מתדבקים, כמו שבארתי בספר זה (כ"ב י"א, כ"ז י"א, כ"ט ט"ז, ל"ו כ"ו, מ"א כ', מ"ג א' ז'. מ"ד ב', מ"ה י"ב י"ח, מ"ו י"ח, ס"ד ג').

החשך והרע הם העדרים, ועצמותם הוא ההעדר ולא יתכן ליחס להם צורה, לכן אמר בורא שהוא ממוצע בין אין ליש, כי היש בלא צורה אינו יש (ויתיחס אל ה' בריאה זו במקרה, כמו שכתב המורה (ח"ג)

כי המסיר המונע יקרא פועל מצד שסבב הדבר, ולמ"ש בפנים אמור מצד שלא הסיר החשך והרע בעת הבריאה יתיחס מציאותם החלוש הזה אליו).

על האור אמר יצירה, כי הוא יש ועצמותו נושא מקרים, למשל ההארה והתנועה וכדומה.

אבל לא אמר עליו עשיה, כי לא הוסיף בו דבר לתקנו.

ועל השלום אמר עשיה, כי השלום פה הוא השלום הכללי המעמיד כל המציאות, שהוא קישור כל היסודות והחלקים והמורכבים והאישים והמינים והסוגים עד יעמדו כולם כגוף גדול מתחבר מן איברים קטנים,

שגם הם צריכים אל השלום להתמזגות חלקיהם והתקשרות פרודיהם,

עד שרוח אלהים הוא החוט הגדול החורז כל הפנינים האלה,

והנפש המחיה כל הפגרים המתים,

והרוח הקורא לעצמות היבשות אלה התחברו העצמות עצם אל עצמו ויחיו ויעמדו על רגליהם קהל גדול מתאחדים כממלכה אחת וקיבוץ אחד ישלים קצתו את קצתו ויעמיד קצתו את קצתו ע"י חפץ ה' ודברו העושה שלום במרומיו ועושה שלום בארץ, ועושה שלום בכלל המציאות, ושמו מטעם זה ה' שלום,

על השלום הזה שהוא המציאות, אמר עושה, כי אחרי שבראו יש מאין ויצרו את מקריו המתדבקים בו, אז עשאו וגמרו ותקנו ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית,

ומסיים אני ה' עושה כל אלה, כי כל אלה החשך והרע והאור והשלום צריכים לצורך העשיה שהוא השלמות הבנין על מתכונתו כמו שראתה חכמת הבונה הגדול ית':

 

(ח) הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי ה' בְּרָאתִיו:

רש"י הרעיפו שמים וגו' – צדק האמור במקרא מוסב על הנזל ועל הרעיפה הרעיפו שמים צדק ושחקים יזלו צדק כלומר מאתי יבא הצדק להיטיב להם מן השמים. בראתיו – בראתי את הדבר הזה:

 רד"ק הרעיפו שמים ממעל – ענין הזלה, וכן מן הקל ושחקים יערפו טל, והוא כמו הפוך:

 ירעפו – אמר זה על דרך משל על התשועה שתבא לישראל כאלו מלאכי שמים באים לעזרתם, וכן יושבי הארץ:

 ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד, פירוש ויפרו ישע וצדקה שתצמיח הארץ יחד, ואע"פ שהזקף בישע דבק עם וצדקה לפיכך אמר ויפרו לשון רבים. בראתיו – כל אחד מהם הישע והצדק', וי"ת הפסוק על תחית המתים:

מלבי"ם הרעיפו – אחר שברר שהטוב והרע יוצאים משורש אחד כולו טוב, ואך לתכלית הטוב שהוא המציאות,

בא לברר ג"כ כי כן הוא ג"כ מצד ההנהגה שבו תפול ג"כ השאלה הזאת, במה שראינו שהוא מטיב ומריע,

משיב כי ה' ישפיע תמיד אך טוב וחסד, כי הוא אך עצם הטוב,

והרע יבא מצד המקבל שלא הכין א"ע לקבל הטוב ההוא,

ונשא משלו מן המטר היורד מלמעלה שאם לא תהיה הארץ מוכנת לקבל טיב המטר אם לא חרשו וזרעו ישוב המטר לה לרוע, לרפשה וללכלכה מבלי צורך,

ובכ"ז לא יאמר שה' הרע להארץ ההיא שלא תקבל תועלת המטר, רק היא עצמה אשמה בדבר כי לא הוכנה לקבל הטוב היורד על כל המוכנים לו,

וז"ש במליצתו הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק – שחקים הם גבוהים משמים, ומצייר השחקים הגבוהים נוזלים צדק בשפע רב אל השמים שלמטה, ומשם ירעיף מימי הצדק טפות טפות אל הארץ,

(הציור הוא כי תצטמצם השפע מטה מטה לפי ערך המקבלים התחתונים שאינם יכולים לקבל נזילות מי השפע בשפע רב, כמו השמים)

אבל הארץ לא תקבל תועלת מן השפע ההוא אם לא תפתח את פיה לקבלו, והוא אם הוחרשה ונפתחה ונזרעה זרע, כי רק אם תפתח ארץ – אז ויפרו ישע –

וכן הוא בנמשל כי הצדק הוא יורד מלמעלה שהוא שפע הצדק מאת ה', אבל לא תשיגנו הארץ רק אם תכין לקראתו זרע הצדקה שהיא המצות שבין אדם למקום, שאז תפרה ישע וצדקה תצמיח יחד

המליצה תציין כי בהחל הצדקה לצמוח כבר תפרה הישע פרי, ע"י המטר העליון שהוא הצדק האלהי,

כי אני ה' בראתיווהכינותיו באופן זה שיהיה הכל תלוי בהכנת המקבלים:

 מלבי"םחלק באור המלים הרעיפו שמים, ושחקים יזלושחקים הם גבוהים מן שמים, כי נגע עד שמים משפטה (ויותר מזה) ונשא עד שחקים (ירמיה נ"א ט')

הבט שמים וראה, ושור שחקים גבהו ממך (-שור הבטה מרחוק) (איוב ל"ה ה')

ונזל הוא בשפע, 'ונוזלים מן בֹארך', 'ונוזלים מן לבנון', 'יזל מים מדליו'.

ורעף וערף הוא טפות טפות, יערוף כמטר לקחי אף שמיו יערפו טל, (ועמ"ש בפסוק תזל כטל אמרתי),

ובזה מצייר נזילה בשפע למעלה, ושאחר כך מתחלק לטפות טפות, וכן אמר אשר יזלו שחקים, (ואח"כ) ירעפו על אדם רב (איוב ל"ו כ"ח):

 צדק הנאמר על ה' – הוא מה שיעשה לפי המעשה והזכות של איש פרטי, ומתדמה בזה עם צדק שאצל בני אדם שמשקיף ג"כ על הענין האישי לא על משפט הכללי.

וצדקה הנאמרת פה יכוין על המצות שבין אדם למקום שזה גדר צדקה אצלינו:

 

(ט) הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה וּפָעָלְךָ אֵין יָדַיִם לוֹ:

רש"י הוי רב את יצרו – נתנבא ישעיה על חבקוק שעתיד לעמוד ולקרו' תגר על אורך הצלחתו של נבוכדנצר עד אנה ה' שועתי וגו' ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א)

והקב"ה אמר לישעיה למה זה בא לריב אתי סבור הוא שאיני שם על לב להושיע את עמי לעת מלאת אשר תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כו). אין ידים לו – אין מקום לו:

 רד"ק הוי רב את יוצרו – אמר זה על מלך בבל [בלשאצר] שהיה מתגאה ומתנשא כנגד האל והוציא כלי בית המקדש לשתות בהם והמשיל משל ואמר אם החומר יריב עם היוצר אותו ויאמר לו מה תעשה אני יודע יותר ממך:

 חרס את חרסי אדמה – כי זה המלך חרס יתחשב עם חרסי אדמה, כי ככלי יוצר נפץ במהרה כמו שכתוב ביה בליליא אתקטיל בלשצר מלכא:

 אין ידים לו – ידמה שלא עשוהו ידים:

מלבי"ם הוי רב את יצרו חרס – עתה שב להשיב על השאלה הנופלת על עיקר הדבר הזה, כי עוד נשוב ונשאל, אמת כי לא היה באפשר להמציא העולם הגשמי באופן אחר רק שישאר מקום לההעדר והרע והחשך,

כי אם היה בורא אותו בענין שלא ישתנה כלל ולא יופסד לא היה עולם גשמי, והאדם לא היה אדם מורכב מבשר גידים ועצמות רק מלאך או רוחני,

אבל עוד תשאל השאלה מדוע ברא האדם שיהיה אדם, ואת העולם הגשמי שיהיה עולם גשמי, עד שמוכרח שימצא במציאות רע והעדר, ומדוע לא עשאם באמת בענין מעולה ממה שהם?

ע"ז משיב שזה דומה כאילו הכלי חרס יריב עם יוצרו, מדוע יצר אותו שיהיה כלי חרס ולא כלי של זהב?

וז"ש הוי רב את יוצרו חרס, מי שרב ומתלונן על יוצרו שיצרו להיות חרס את חרסי אדמה ולא יצרו שיהיה זהב וספיר,

או שיאמר החומר ליוצרו וישאלנו מדוע ברא אותו בלא ידים למשמש בהם,

וז"ש היאמר חומר ליצרו מה תעשהאותי על אופן שאהיה כלי ולמה פעלך אין ידים לו? – למה לא עשיתני בכלי התנועה והמשמוש [-ידים איתם ממשמשים]?

והתשובה מבוארת שחומר הכלי חרס הוא חרס לא זהב, וכן הכלי שיעשה ממנו אינו מוכן להיות לו ידים ורגלים כבע"ח,

וכן א"א לשאול מדוע לא ברא את האדם מן החומר אחר בלתי מורכב, כי הלא בראו מחומר זה ויהיה דומה כשאלה הראשונה שישאל החרס למה לא עשאו מחומר הזהב,

וכן א"א שישאל גם אם בראו מחומר מורכב מדוע לא בראו שלא יהיה נפסד ומת לעולם, כי החומר הזה אינו מוכן לקבל צורת הנצחיות, כי זה ידמה כשאלה השנית שישאל הכלי מדוע לא עשה לו ידים וכלי התנועה:

 מלבי"ם (ט) יצרו – הוא פועל בינוני לא תואר, ר"ל היוצר אותו חרס:

 

(י) הוֹי אֹמֵר לְאָב מַה תּוֹלִיד וּלְאִשָּׁה מַה תְּחִילִין:

רש"י הוי אומר לאב מה תוליד – כסבור הוא להיות מרחם על הבן יותר מאביו,

ד"א הוי בן האומר לאב למה הולדת דומה הוא לזה שהוא רב את יוצרו:

 רד"ק וכן המשילו לבן שאמר לאב מה תוליד או לאם מה תחילין כי זה דבר שאינו, ואיך יתנשא מלך בבל על האל שהוא בידו כחומר ביד היוצר, וכן אמר על מלך אשור היתפאר הגרזן על החוצב בו.

מצודות דוד הוי אומר לאב – חזר והמשילו לבן האומר לאב למה הולדת תולדות ולאם יאמר למה היה לך חבלי לידה וכאומר הלא ידעתם כי יבוא יומם וימותו ולמה ילדתם לבהלה

וכן יחשוב בלשאצר לומר אם כלי בית המקדש ישובו לירושלים למה הוגלה בבלה וה' לא עזרם:

מלבי"ם הוי – ואם תוסיף לשאול ומדוע עשה כלים מן החומר הזה,

ואם החומר הזה שנברא ממנו האדם אינו מוכן שיקבל צורה אחרת רק צורת האדם אשר ימות בהכרח ויקבל שאר רעות מצד טבע חומרו, לא היה לו לעשות דבר מן החומר הזה ולא לברא את האדם?

משיב שזה דומה למי שאומר להאב למה תוליד ולהאשה למה תחילין – חבלי יולדה, טוב שלא נברא האדם משיברא, וזה סכלות,

כי ה' ברא מכל חומר הצורה היותר טובה אשר היה באפשרי להמציא אל החומר ההוא לפי הכנתו,

וחומר האדם הנולד מן הזרע והדם קבל הצורה היותר טובה לפי הכנת החומר ההוא אשר א"א שלא ימות ולא יחלה, ומ"מ המציאות הזאת טוב לו מן ההעדר, והוא לו טובה וחסד, (ותבין הדברים האלה היטיב אם תקרא את דברי המורה (פר' י"א וי"ב חלק ג') ומ"ש בפרושי לספר איוב, בפתיחה למענה איוב השלישית):

 

(יא) כֹּה אָמַר ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי:

רש"י האותיות שאלוני וגומר – ה"א נקודה קמץ למדת שאינה תמיהה, וכן פירשו אם באתם לשאול לי אתם הנביאים שאלוני על אותות שמי' ומופתי' אשר אתם רואים נולדים בארץ, עליהם היו שואלים אותי מה הם, אבל על בני ועל פועל ידי ישרים שבשבילם יצרתי את הכל אתם באים לצוותי ולקרוא לפני תגר.

תצוניתמיה הוא וכי עליכם לצוות על בני? אני כבר בראתי להם הישועה במחשבה שעלתה לפני כיצד אנכי העירותיהו בצדק על כורש הוא אומר:

 רד"ק כה אמר ה' – האותיות שאלוני, יאמר כנגד העכו"ם שאלו לי העתידות הבאות לישראל אני אגיד לכם לא כאלהיכם שאינם יודעים מאומה:

 על בני – על ישראל שהם בני ופועל ידי תצוו לנביאים בעבורי שיאמרו לכם דברי והם יגידו לכם מה אני עתיד לעשות בעבור בני והכח בידי לעשות כי אני בראתי הכל:

מלבי"ם כה אמר ה' – עתה שב אל הענין שהתחיל בו מגאולת בבל ע"י כורש, שהפסיק באמצע לאמר שה' הוא אך פועל טוב למוכנים לה ומאתו לא תצא הרעות,

מזה יסבב עתה כי גם הגלות והרעות שעברו על ישראל ישיבם ה' עתה לטוב וחסד,

אומר הנה האותיות שאלוניישראל הם שואלים אותי על דברים הבאים עליהם,

שואלים על הגלות והיסורים שסבלו בבבל למה הבאתי עליהם הצרות האלה,

ואני אומר וכי על בני ועל פועל ידי תצוני – בודאי ירחם האב על בניו ויסבב שישוב הכל לטובתם ותועלתם, כי:

 מלבי"םחלק באור המלים האתיות – דברים ההוים שבאו עתה מקרוב כנ"ל (מ"ד ז'):

 

(יב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי:

רש"י אנכי עשיתי ארץ – ונתתיה לאשר ישר בעיני:

 רד"ק אנכי – ואדם עליה בראתי, זכר האדם כי הוא ממונה עליה והוא ראש בריאות הארץ וכל הנבראים בה בעבורו, אמר ידי נטו שמים,

ואמר וכל צבאם צויתי, כמו שאמר דוד כי הוא צוה ונבראו, להודיעך כי המעשה והנטיה לא היה אלא מצוה והמצוה אינה בדבור אלא רצון:

מלבי"ם אנכי עשיתי ארץ – ר"ל זה שנסתפק פן לא יעזור ה' אותנו לא יצויר רק, או בחסרון הרצון שלא ירצה לעזור לנו, או בחסרון היכולת שלא יוכל לעזור,

ושניהם א"א, כי הלא אנכי עשיתי ארץ, תחלה גמרתי את כדור הארץ בכל תקוניו מהדומם והצומח והחי,

ואח"כ אדם עליה בראתי – שלא בראתי את האדם עד שהיתה הארץ עשוייה וגמורה בכל נמצאיה למען ימצא האדם בה כל צרכיו,

כי אם היה האדם נברא ביום השלישי למשל, היו חסרים לו המאורות ובע"ח שנבראו לתועלתו, וזה מורה על שרצונו הוא להטיב אל האדם ולהכין לו כל צרכיו כמו שהכינותים לו קודם שנברא,

ואם על היכולת לעזור, הלא אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי – ואני מושל על כל צבא מעלה,

ובכח הרצון והיכולת הגדול הזה באתי עתה להושיע לישראל, כי בכח רצוני הטוב:

 מלבי"םחלק באור המלים עשיתי בראתי – כבר כתבתי (פסוק ז') מעשה הוא גמר הדבר, ובריאה הוצאת העצם יש מאין, ור"ל הוצאת האדם יש מאין לא היה עד שהארץ היתה עשויה ומכוננת. וכדוגמא זאת (לקמן מ"ה י"ח):

 

(יג) אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר ה' צְבָאוֹת:

מלבי"ם אנכי העירתיהו בצדק – העירותי גם רצון כורש לעשות צדק לישראל,

ובכח היכולת הבב"ת כל דרכיו אישרלהכין לפניו כל האמצעיים אל התכלית הנרצה לי,

והוא שהוא יבנה עירי וגלותי ישלח – וזה יעשה רק על ידי שנתתי זאת בלבו כי יעשה זאת לא במחיר –

הדלתות מגבילים, הוא יבנה עירי לא במחיר, וגלותי ישלח לא בשחד – כי דרך שישלמו מחיר להבונה בנין,

והוא יבנה לא במחיר,

ודרך לתת שחד להמשלח רצוצים חפשים, והוא ישלחם בלא שחד:

 

(יד) כֹּה אָמַר ה' יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְלָךְ יִהְיוּ אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים:

רש"י יגיע מצרים וגומר – הרי הודעתי אתכם במה אושיע את בני מיד בבל כי כורש לכך העירותיהו בצדקי

ועוד אני מודיעכם תשועת סנחריב בימי חזקיהו כאשר ישוב (ישעיהו לז) מעל תרהקה מלך כוש יבא לירושלים וחמדת כל אוצרות כוש ומצרים שילכו לעזור את כוש בידו ויבא עם אותו השלל ויפול בירושלים וחזקיהו ועמו יבזו את הכל כן מפורש בסדר עולם שעל סנחריב נאמר.

אנשי מדה – גובהי קומה. עליך – ירושלים. בזקים יעבורו – שהביאם שם סנחריב שלולים בקולרים

ולאחר מפלתו עמד חזקיהו ופטר את כל השבוים ונתגיירו והכירו מלכות שמים.

אך בך אל – יהו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו:

מלבי"ם כה אמר ה' – ר"ל ועתה תראה הטובה אשר תצמח מן הגלות והרעות שעברו עליך,

כי עתה יגיע מצרים – ממונם, וסחר כוש – סחורתם, וסבאים [אנשי סבא] – אשר הם אנשי מדה –

והמאמרים מגבילים, יגיע מצרים וסחר כוש עליך יעברו ולך יהיו – ר"ל עליך יעבורו לסחורה ויהיו שלך,

וסבאים אנשי מדה אחריך ילכו בזקים יעברו – הסבאים בעצמם ילכו אחריך לשרתך,

ואם יעבורו ממקום למקום בארצך, יעבורו בזקים כמו שנוהגים את העבדים.

וכל אלה אליך ישתחוו – ויותר מזה כי אליך יתפללו – הגם שאין האדם מתפלל אל האדם רק לאלהים יחשיבו אותך כאמצעי בינם לבין האלהים עד שייחדו תפלתם לך כמו שמתפלל אל אל,

כי יאמרו הנה אנו רואים כי אך בך אל – האל אין שכינתו רק בך לא בעם אחר,

וגם אפס אלהים – אחר זולתו, כי אלהי העכו"ם אלילים:

 מלבי"םחלק באור המלים יתפללו – לא מצאנו תפלה מאדם לאדם רק פה, אולם מצאנו תפלה אל המקום והתפללו אל המקום הזה. אל הבית הזה. (מלכים א' ח') ר"ל דרך המקום, ובענין זה נאמר פה:

 

(טו) אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ:

רש"י אכן אתה אל מסתתר – וכן יאמרו להקב"ה אכן הבנתנו כי לגבות חובותיהן של עמך אתה מסתתר מלהראות נצחונך כביכול אין בך יכולת ובהתעורר רחמיך אתה אלהי ישראל מושיע כך מפורש במכילתא:

מלבי"ם אכן – רואים אנו עתה, כי אתה – רק אל מסתתר – אתה דומה כמי שמסתיר א"ע מחברו בל יראנו ומ"מ הוא רואה את חברו,

כן תסתתר בעונות ישראל לפי שעה עד שאין רואים השגחתך עליהם אבל באמת אתה רואה אותם ומשגיח עליהם מבין החרכים, כי אתה אלהי ישראל המושיעלהם גם בעת ההיא:

 

(טז) בּוֹשׁוּ וְגַם נִכְלְמוּ כֻּלָּם יַחְדָּו הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים:

רש"י חרשי צירים – אומני ציורים של פסילים שמעכו"ם ומזלות:

 רד"ק בושו וגם נכלמו – אמר כי הכלימה יותר מן הבשת:

 חרשי צירים – אומני הפסילים, ונקראו צירים שהוא ענין צירים וחבלים יאחזון כמו שנקראו עצבים,

והנה הלכו בכלימה אומני הפסילים ועובדיהם כי לא הושיעום בעת צרתם הפסילים שהביאו עמהם, אבל:

מלבי"ם בושו וגם נכלמו – הבושה הוא מה שמתבייש בעצמו, והכלמה הוא מה שנכלם מאחרים,

ואם יכניע האדם א"ע לאיש שפל ונבזה לבעבור שיושיענו, [ואכן לבסוף] יושיענו באמת,

 אז ישיג כלמה מאחרים כי הכניע א"ע לאיש נבזה, אבל לא יבוש בפ"ע כי הוא השיג הישועה אשר קוה ממנו.

ואם מכניע את עצמו לאדם נכבד בעבור יושיענו ולא מלא שאלתו, אז יתבייש בפ"ע כי לא השיג בקשתו,

אבל לא יכלם מאחרים,

ואם מכניע א"ע לאיש שפל ונבזה ולא מלא שאלתו, אז יבוש מעצמו וגם יכלם מאחרים,

וז"ש בושו וגם נכלמו יחדו הם יבושו מעצמם כי לא השיגו שאלתם וגם יכלמו מאחרים על שהשתחוו לפסל מתועב כזה,

ולא לבד שיכלמו לפי שעה, רק כי יחדו הלכו בכלמה חרשי צירים – בכלמה הזאת ילכו תמיד:

 מלבי"םחלק באור המלים בושו נכלמו – בארתי הבדלם למעלה (למ"ד ג')  – בושה מעצמו וכלמה מאחרים,

חרשי צירים היו עושים אליליהם במלאכת אופנים וגלילים ושלבים, עד שהתנענעו מעצמם,

וזה קרא צירים מענין הדלת תסוב על צירה, שהיו סובבים מעצמם סביב קוטרם, ואת האומנים קרא חרשי צירים:

 

(יז) יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד:

מלבי"ם ישראל נושע בה' – הדלתות מגבילים, ישראל נושע (לא תבשו) בה' (לא תכלמו) תשועת עולמים (על עולמי עד) –

אומר ישראל הבוטחים בה' יושעו תשועת עולמים,

ומבאר יען שיהיו נושעים מה' וישיגו התשועה שקוו לכן לא יבושו בפ"ע, (הפך חרשי צירים אשר יבושו).

ויען שתשועתם תהיה מה' האל הגדול לא יכלמו מאחרים, (הפך חרשי צירים אשר יכלמו),

ויען שתשועתם תהיה תשועת עולמים לכן לא יבושו ויכלמו עד עולמי עד,

(הפך חרשי צירים אשר הלכו בכלמה לעולם):

 

(יח) כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:

רש"י לא תוהו בראה – כי לשבת יצרה:

 רד"ק כי כה אמר ה' – אמר כי לפי שזאת הפרשה טעם לאשר עליה שדבר בענין האלילים שלא יושיעו ולא יצילו ואין מושיע אלא האל שהוא ברא הכל:

 ובורא שמים – כבר פירשנו כי זה הענין זכר אותו הנביא כמה פעמי' מפני האמונות הרעות שהיו בדורו:

 הוא האלהים – וכיון שהוא ברא הכל הוא האלהים ר"ל השופט והמנהיג ולא הגלגלים והככבים

כי אף על פי שהם מנהיגים התחתונים במצותי הם עושים ואני אלהים עליהם, כמו שכתוב הוא אלהי האלהים, ואמר זה הענין כנגד עובדי האלילים כי אין ראוי לעבוד אלא למי שהוא אדון על הכל, וכן הוא אומר יוצר הארץ לקבל כח והנהגת העליונים:

 ועושהמתקנה, כלומר הוא תקנה להיות יושבים עליה כשהקוה המים אל מקום אחד:

 הוא כוננהכונן אותה להיות הנבראים עליה פרים ורבים, כמו שאמר להם פרו ורבו,

ואם הם מתמעטים הוא בפשע בני אדם שיש להם דעת להבין הטוב והרע ובעשותם הרע הם מתמעטים

או זה על ידי זה במלחמה או על ידי מגפה מאת האל, כמו שנגף מחנה אשור שזכר ובעונם נגפו ונתמעטו

כי האל ברא הארץ לפרות ולרבות לא ברא אותה לתהו להיות תהו מאין אדם ובהמה אלא להיות יושבים עליה ואינם מתמעטים כ"א בעונם:

 אני ה' ואין עוד – מוחץ ורופא ממית ומחיה אלא אני לבדי:

מלבי"ם כי כה אמר ה' – מביא שלש ראיות

על שיש לבטוח בה' הגם שהוא אל מסתתר כי הוא משגיח על האדם בהכרח.

(ראיה א') מן בריאת העולם, הנה בעת שברא את השמים והארץ מצאנו שהשמים לא שינה בם דבר, רק כמו שנבראו בראשית הבריאה שבראם יש מאין כן נשארו ולא שינה בם דבר,

כמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (והבריאה היא בריאת עצם הדבר יש מאין)

ולא נזכר עוד שהוסיף בהם שום תיקון,

אבל הארץ אחרי שנבראה עם השמים יש מאין, הוסיף בה לתקנה ולהשלימה בכל ששת ימי המעשה במה שהוציא עליה האור והרקיע שהם העננים והימים והיבשה והצומח וחי, עד שנעשית ראויה לישוב בני אדם,

ומבואר שכל התקונים האלה שהוסיף בה מבריאת היבשה והצומח והחי,

היה בעבור האדם שנברא אחרון לכולם שיוכל להתקיים עליה,

כי לא היה אפשר קיומו אם היתה הארץ נשארה תהו ובהו כמו שהיתה בראשית הבריאה,

(וידוע ההבדל בין בריאה יצירה עשיה, בריאה היא ראשית הבריאה יש מאין, ויצירה היא תיקון הצורה המתדבקת, ועשיה הוא גמר צורתו וכונן הוא הגמר האחרון)

וז"ש הנה ה' בורא השמים – ר"ל השמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ונעשה בהם גמר התיקון, כי לא מצאנו במעשה בראשית רק שברא השמים,

אבל הוא האלהים – (ר"ל הכחות הרבות שהשפיע על המציאות) אשר הוא יצר הארץ ועשה הוא כוננה

כי בארץ מלבד הבריאה הראשונה יצר – אותה אח"כ בצורתה, ע"י שאמר יקוו המים ותראה היבשה,

ואח"כ עשה – ע"י שברא עליה עשב ודשא,

ואח"כ כוננה – וגמר את הכל מבריאת החי עד האדם,

ומזה מבואר כי לא תהו בראה – לא רצה שתשאר תהו כמו בתחלת בריאתה שהיתה הארץ תהו, כי אז היה די הבריאה לבד, ולא היה צריך היצירה והעשיה שהם התקונים שהוסיף בה,

רק לשבת יצרה – מה שיצרה והוסיף לתקן צורתה זה מעיד שעקר כונתו היה לשבת שיהיה עליה ישוב בני אדם,

ומבואר איך השגיח על הארץ ביחוד בתקונה לצורך הישוב ולתועלת ב"א שימצאו בה כל חיית ידם,

ומזה מבואר כי אני ה' ואין עוד – ואני המשגיח גם בארץ מתחת:

 מלבי"םחלק באור המלים יצר הארץ, עשה, כוננה, בראה – כבר כתבתי (פסוק ז') ההבדל בין בריאה שמורה יש מאין, יצירה מורה צורת הדבר, עשיה גמר הדבר, וכונן מורה הגמר האחרון שאחרי הבנין.

תבנה ותכונן עיר סיחון, בונה עיר וכונן קריה (חבקוק ב' י"ב),

לכן אמר הארץ לא בראה לבד שאז היתה תהו, רק יצרה לשבת,

ולכן יצרה ואח"כ עשה ואח"כ כוננה, עד שהוכנה על מתכונתה לצורך הישוב:

 

(יט) לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים:

רש"י לא בסתר דברתי – כשנתתי את התורה ולא אמרתי על תהו על חנם לזרע יעקב בקשוני, כי אם לקבל שכר גדול. אני ה' דובר צדק – מאחר שפתחתי להם בדבר צדקי להודיעם מתן שכרן, אחר כן הגדתי להם מישרים חוקי ותורתי,

שקודם מתן תורה נאמר להם (שמות יא) ועתה אם שמוע וגומר והייתם לי סגולה וממלכת כהנים [-שזה השכר] וגומר:

מלבי"ם לא בסתר – (ראיה הב') ממתן תורה, שבזה הראה השגחתו המיוחדת על מין האדם,

ודבר זה א"א להכחישה כי לא בסתר דברתי – כי היה הדבור בפרהסיא לפני שש מאות אלף רגלי,

וגם לא היה הדבור הזה במקום ארץ חשך – אשר יוכלו לומר שלא ראו בעיניהם,

כי היה בעצם היום, עד שראו המראה הגדולה בעיניהם, ושמעו הדברות באזניהם,

ושם ראו איך אני משגיח על מין האנושי ביחוד.

(ראיה ג') מן המצות בעצמם, התורה והמצוה שנתתי לפני ישראל הם בעצמם מעידים איך אני משגיח על האדם בהשגחה מיוחדת פרטיית,

כי המצות אינם דומים כמצות הכומרים עובדי הכוכבים שהמה דברים שאין בהם תועלת וטעם,

כי אני לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני – לא נתתי להם מצות שאין בהם טעם ותועלת,

כי התורה מקפת על שני מיני השלמיות של האדם:

א] על ההנהגה בין אדם לחברו, אני ה' דבר צדק – הודעתי להם דרכי הצדק בין אדם לחברו.

ב] על האמונות והדעות אני מגיד מישרים – עד שנראה מבואר איך שהתורה כוללת ומישרת כל מעשי בני אדם.

(והנה הראיה ממעשה בראשית תעיד על ההשגחה על האדם להצליחו בחיים הזמניים,

שכן הכין לפניו כל אלה בששת ימי הבריאה,

והראיה ממתן תורה מעיד' על ההשגחה להישירו בחיים הנצחיים):

 מלבי"םחלק באור המלים דבר, מגידההגדה הוא לרוב דבר חדש שלא ידע האדם ממנו,

והדבור יהיה גם בדבר הנודע לחברו אם מפרשו ומבארו.

המישרים, באמונות ודעות אין נודעות מעצמם כלל והוא הגיד להם.

והצדק הנימוסי כבר הוכן עליו האדם בטבעו, רק ה' דיבר ויפרש את פרטיו ואורחותיו:

 

(כ) הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת עֵץ פִּסְלָם וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ:

מלבי"ם הקבצו ובאו – אתם פליטי הגוים – שהם השארית אשר ישארו באחרית הימים מן הגוים שעבדו הפסל והמסכה לכם אני אומר,

התקבצו תחלה איש איש מארצו ואח"כ התנגשו יחד – להועץ ולחקור ולדרוש על האמת,

ואז הלא תראו כי לא ידעו הנושאים את עץ פסלם – כי הנושאים עץ פסלם לא ידעו בעצמם מה ולמי ולמה הם עובדים העבודה הזאת,

הפך מן התורה אשר שם ה' לפני בני ישראל שהודיעם טעמי המצות ועניניהם, כמ"ש לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני,

וגם מה שמכונים את תפלתם להעלותו ע"י הפסל אל הכוכבים ולהוריד רוחניות הכוכב על הפסל, יראו כי הם מתפללים אל אל לא יושיע:

 

(כא) הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי:

רש"י השמיע זאת מקדם – מי בפסיליכם אשר השמיע מקדם להביא אלהיכם תשועה איש איש לעובדיו. הלא אני ה' ואין עוד – שאני מודיע מה אני עתיד לעשות לעמי ואקיים דברי:

 רד"ק הגידו – איש לחברו והגישו זה את זה לפני גדוליכם ומנהיגיכם:

 אף יועצו יחדו – הם אם ידעו זה ויאמרו מי מכל אליליהם השמיע זאת מקדם טרם בואה ומי מכל פסיליהם הגידה מאז

לפני שתבא זאת הגזרה שהבאתי על מחנה אשור, וכן הגזרה שהבאתי על בבל, ואמר זאת כי על שתיהן דבר בפ' שלמעלה מזו:

 הלא אני ה' – אני הוא שהגדתי על ידי עבדי הנביאים הגזרה הזאת טרם בואה:

 ואין עוד אלהים מבלעדי – שהגידה ואני הוא אל צדיק, כלומר נאמן בדברי ומושיע שהושעתי ירושלם ממלך אשור והושעתי ישראל מגלות בבל:

מלבי"ם הגידו והגישו – הגידו טענותיכם והגישו אותם לפני,

ואם לא תוכלו לעשות זאת עכ"פ יועצו יחדו – בינם לבין עצמם ויראו בעצמם האמת,

מי השמיע זאת מקדם – מי מאלהיהם אשר המה עובדים להם שהשמיע כזאת, ליתן תורה בפרסום

או עכ"פ מי מהם מראש הגידה – בינו לבין עצמו תורה ומצות כאלה אף שלא השמיע בפרסום

(וזה מגביל נגד מ"ש לא מראש בסתר דברתי אבל מי השמיע זאת מקדם,

לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אבל מי מראש הגידה)

הלא אני ה' ואין אלהים מבלעדי – רצה לומר מה שדברתי התורה בפרהסיא כמו שאמר לא מראש בסתר דברתי זה עד כי אין אלהים מבלעדי כמו שכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך וכו'.

כי במ"ת ראו זה בעצמם, כמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו.

ומה שלא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, רק המצות כולם באו להשלים את האדם באמונות ודעות ובמעשים כנזכר לעיל,

מזה נודע כי צדיק ומושיע אין זולתי – רק אני נתתי מצות להצדיק ולהושיע את האדם כמ"ש אני ה' דובר צדק מגיד משרים, לכן:

 מלבי"םחלק באור המלים מי השמיע זאת מקדם מאז הגידה – כ"כ למעלה

(כי הקדם הוא רק בערך המתאחר, [מוקדם יחסית לזה שמאוחר].

אמנם מאז תציין זמן עבר בלתי מוגבל. נכון כסאך מאז, קדם מפעליו מאז.

מאז, מוסיף על קדם. והנה המגיד קודם אל המשמיע המגיד יגיד העתיד, ואחריו יבא המשמיע לפרסמו לרבים, כמ"ש למעלה (מ"א כ"ו) אף אין מגיד (והוא ראשון המודיע העתיד) אף אין משמיע לפרסמו

ופה יאמר בהפך מי השמיע ופרסמו מקדם טרם בא, ומוסיף ולא זאת כי גם מי מאז הגידה.

וע"כ אמר מאז כי ההגדה תהיה לרוב בזמן ישן נושן

אבל ההשמעה והפרסום לא יתהוה לרוב רק אם זמן הדבר קרוב:

 

(כב) פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד:

רש"י פנו אלי – והניחו פסילכם כל אפסי ארץ ובכך תושעו:

 רד"ק פנו אלי – כמו שראיתם ישראל נושעים בי לפי שהם פונים אלי כן אתם כל אפסי ארץ,

כלומר כל הגוים מקצות הארץ ועד קצות הארץ פנו אלי גם כן, ותהיו נושעים בי גם כן, ותדעו כי אני אל ואין עוד:

מלבי"ם פנו אלי – אתם כל אפסי ארץ – למה תפנו אל האלילים, הלא מהם לא תשיגו ישועה,

לא תשועת הגוף ולא תשועת הנפש,

אלי פנו – ואז תושעו – כי אני אל ואין עוד – ואך אני ביכלתי להושיע,

אולם בל תחשבו כי לא תוכלו לפנות אלי כי לא אקבל אתכם ולא נתתי התורה והמצות רק לישראל, לכן אמר:

 

(כג) בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן:

רש"י בי נשבעתי – ויצא מפי צדקה לקבל כל השבים אלי דבר דברתי ולא ישוב מהו הצדקה אשר יצאת מפי כי לי תכרע כל ברך ואני אקבלם כענין שנאמר כי אז אהפוך אל עמים וגו' (צפניה ג):

רד"ק בי נשבעתי – השבועה היא הגזירה שלא תשוב,

אמר בי נשבעתי שזה יהיה באחרית הימים שיפנו אלי ויושעו כל אפסי ארץ,

וזהו שאמר יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב,

ר"ל יצא מפי בצדקה ולא ישוב אחור אותו הדבר, ומה הוא? כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון,

כמו שאמר צפניה הנביא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד:

 תשבע כל לשון – כמו שאמר ובשמו תשבע,

ר"ל שלא יזכירו שם אלהים אחרים ולא יכרעו לפניו אלא לפני האל יכרעו ויתפללו ובשמו ישבעו באמת:

מלבי"ם בי נשבעתי –

א] שנשבעתי בשמי הגדול ולא אחזור משבועתי.

ב] כי יצא מפי צדקה – גם זולת השבועה הלא גם אם רק יצא מפי,

הלא יצא מפי צדקה – וכל דבר צדקה וחסד אשר הבטחתי אף בלא שבועה איני משנה בשום אופן

(כי הדבר שיגיד לרעה ישנה אם ישובו העם בתשובה לא הדבר שיגיד לטובה כמ"ש כ"פ)

וא"כ הלא הוא דבר ולא ישוב – ולא ישתנה בשום אופן.

והוא שנשבעתי אשר לי תכרע כל ברךשאקבל את כל העמים תחת אמונת האמת, עד שכל ברך תכרע לי.

ולא לבד לפרקים, רק לי תשבע כל לשון – שכולם יקבלו על עצמם בשבועה לעבוד אותי ולא לאל אחר,

וא"כ פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ:

 

(כד) אַךְ בַּה' לִי אָמַר צְדָקוֹת וָעֹז עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בּוֹ:

רש"י אך בה' לי אמר – המקרא זה מסורס וכן פתרונו אך לי בה' אמר צדקות ועוז

אע"פ שכל הגוים ישתחוו לפניו אך לי לבדי כנסת ישראל בה' הובטח לי צדקות ועוז

ולא יבאו מכחישי תורה לחלל כבודי.

עדיו יבוא ויבשו וגומר – כל הנחרים בהקב"ה יבואו עדיו להתחרט על מה שעשו בחייהם ויבושו.

הנחרים – המתגרים:

רד"ק אך בה' לי אמר צדקות – המפרשים פירשו כי אלה דברי הנביא,

ויש מפרשים אמר הנביא אלה העתידות לא ידעתי בדרך החכמה, אך בשם שאמר לו אלהי הצדקות והעוז,

והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש אך בה' לבדו צדקות ועוז ונכנסה מלת לי, והטעם בשם הדבר עמי,

ואאז"ל פי' אמר הנביא אני נשבע בה' כי לי אמר צדקות ועוז:

 עדיו יבא – כלומר בעל צדקות ועת יקרב אליו ויבשו ויכלמו כל הנחרים בו,

ר"ל כל הכועסים והקופצים בו, ויונתן תרגם ברם במימרא וגו',

והנכון אצלי בפירוש הפ' הזה כי הוא דבק באשר למעלה ממנו אמר תשבע כל לשון אך בה' לבדו ולא באל אחר, והראיה לפירוש זה כי תשבע אין לו קשר באותו הפסוק, כי לי שזכר איננו לו קשורה כי לא יקשר ענין שבועה בזה הדרך אלא עם בי"ת לא עם למ"ד, כמו בה' נשבעתי, בי נשבעתי, ובשמו תשבע ואשבע לו בה' וכן כולם:

 לי אמר – ה' צדקות ועוז, וכן האל אמר לי צדקות ועוז לתתה לאשר עבדוני, עדיו יבא ויבשו כל הנחרים בו, כל העמים שהיו נחרים בו ומואסים בו ובעבודתו עד היום ההוא אז יבאו עדיו ויתודו לפניו ויבשו על מה שעשו, ואמר יבא בלשון יחיד ר"ל כל עם ועם, ואמר במסרה כי יבא זה אחד מן דסברין לשון רבים:

מלבי"ם אך – אומר הנה ה' נשבע לקבל כל העכו"ם אל אמונתו האמתית,

רק יהיה ההבדל בין עם ה' ובינם, בדבר אחד, כי בה' לי אמר צדקות ועז –

שיעור הכתוב אך אמר – בה' (יהיה) לי צדקות ועוז,

ר"ל לי לישראל יהיה בה' בין צדקות בין עז,

שחוץ ממה שיהיה לי צדקות – ע"י שנעבוד אותו ונשמור מצותיו יהיה לנו גם עז

– והוא שלא נבוא בתורת חסד כאשר יבואו העכו"ם, רק נבוא בעז וכח, יהיה ההבדל ביני ובינם.

ומבאר דברים כי עדיו יבוא ויבשו כל הנחרים בו – העכו"ם אשר נחרו בו עד הנה והכחישו באלהותו,

הן גם הוא עדיו יבא לעבדו, אבל יבושו ממה שנחרו בו עד הנה, אבל:

 מלבי"םחלק באור המלים אך בה' – התחלף סידור המלות וכמוהו רבים, וגם י"ל בה' שבועה,

לעומת שאמר בי נשבעתי אומר אך בה' לי אמר, לי אמר בשבועה בה', כי לי צדקות ועוז.

ולכן התחלף להורות ב' הכונות.

וכן אמר עדיו יבוא ויבשו, יחיד ורבים,

כאומר הם יבואו יחידים יחידים כאשר יתגנב העם הנכלמים בשובם במלחמה, אבל בה' יצדקו כל זרע ישראל:

 

(כה) בַּה' יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל:

רש"י בה' יצדקו ויתהללו – בהבטחת משען אהבתו ימצאו צדקה ויתפארו במעוז. ויתהללו – פרוונטי"ר בלע"ז:

 רד"ק בה' יצדקו – העמים יבשו, אבל זרע ישראל יצדקו בעבודת' אותו ויתהללו בו לעיני העמים,

כי הם דבקו בו אפילו בגלותם, כמו שאמר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר:

מלבי"ם בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל – שהם מלבד שיצדקו בה' ע"י מע"ט שיעשו,

עוד יתהללו על שלא הכחישו בו מעולם, לא העכו"ם שיבושו:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב