ישעיה

ישעיהו פרק מו

(א) כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה:

רש"י כרע בל קורס נבואלהותיהם של בבל כרעו קרסו לשון שחוק של עכו"ם הוא כמי שיש לו חולי מעים ואינו מספיק לישב על מושב בה"כ עד שהוא נתרז,

כרע בל קורס נבו, אישקרופי"ר בל קונקיא"ה נבו כך שמעתי משמו של רבינו גרשום מאור הגולה.

היו עצביהם – צלמי צורתם של בל ונבו היו לחיה ולבהמה נדמו להיות כחיה וכבהמה שמזהימין ומלכלכין עצמן ברעי שלהם.

נשואותיכם עמוסות משא – רעי שבמעיהם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עיף

לפיכך קרסו כרעו יחדיו הקריסה עם הכריעה:

 רד"ק כרע בל – עתה שב לצחוק על הפסילי' שזכר הנושאים את עץ פסלם,

אמר כי כשנלכדה בבל לא די שלא הצילם אלהיהם אלא הוא עצמו כרע, ר"ל ששברו אותו וכרע ונפל לארץ, וכן נבו קורס, והוא כמו כרע, ובל הוא שם פסל שעובדי' אותו בבבל, וכן נבו:

 לחיה ולבהמה – שנשאו אותם אחר ששברו אותם טענו אותם על הבהמות להוליכם למדי ופרס

כי היו מכוסים כסף וזהב, ויש חיה שטוענים עליה משא כמו הפיל:

 נשאותיכם עמוסות – אמר דרך שחוק ולעג מנשאותיכם הם עמוסות הבהמות,

כלומר טעונות יותר מדאי כי יכבדו המשאות מרוב הזהב שבהם עד שיאמרו החמרים והגמלים:

 משא לעיפה – עיפה, תאר לבהמה שהיא עיפה מכובד משאה:

 נשואותיכם – כמו משואותיכם, והוא תאר, ויש לפרש נשואותיכם תאר לבהמות הנושאות,

ואמר עמוסות שהם טעונות יותר מדאי, וכנוי נשואותיכם כנגד העצבים ללעג הבהמות הנושאות אותם עמוסות הם ועיפות, וי"ת חמיט בל אתקטף נבו וגו', ועוד שנה הענין ואמר:

מלבי"ם כרע בל – אומר האיש הכורע לאליל בל, והקורס וכופף עצמו לפני אליל נבו,

הלא האנשים האלה, עצביהם היו לחיה ולבהמה – הלא נשתנה דמות פני האנשים האלה ונעשה חיה ובהמה,

שאחר שמשתחוים לאלילים נבזים כאלה אין להם דמות ועצב אדם כלל, וכבהמה יחשבו,

נשאתיכם – אומר אליהם, הלא האלילים שאתם נושאים על שכמכם, הלא הם עמוסות – עוד במשא כבד אשר היא משא – להע"א העיפה,

ואתם נושאים האליל עם המשא העמוס עליו, מן תכשיטיו וכליו שנתנו עליו:

 מלבי"םחלק באור המלים קרס. – כופף ראשו כקרסים,

עצביהם יבוא גם לתואר האדם ודמותו העצב נבזה נפוץ (ירמי' כ"ב) ידיך עצבוני (איוב יו"ד ח' לפי פרושי):

 היו לחיה – פעל היה הנקשר עם למ"ד, יורה לרוב על התהפכות דבר אל דבר. והיו לדם ביבשת:

 נשאתיכם, עמוסות – יש הבדל בין משא ובין עמס,

שפעל עמס מורה תמיד על משא שאחר מניח עליו בע"כ, ובא בעצם על הנחת משא על הבהמה. ויעמוס איש על חמורו. וממנו על האדם כשאחר עומסו עליו, אביך העמיס עלינו עול כבד,

לכן על נשיאת האדם את הפסל אמר נשואותיכם, ועל המשא שעל הפסל שאינו נושא רק עמוס, אמר עמוסות:

 

(ב) קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה:

רש"י לא יכלו מלט משא – להפליט הצואה שבמעיהם כשאר המוציאין כהוגן.

מלט – לשון הוצאה ממקום בלוע וכן (ישעיהו לד) שמה קננה קפוז ותמלט, הוציאה ביצתה

וכן (ישעיהו סו) והמליטה זכר ויונתן לא תירגם כן המקראות הללו:

רד"ק קרסו כרעו – מלט משא, למלט עצמם מן המשא שלא ישאו אותם הבהמות,

ונפשם הם עצמם הלכו בשבי כל שכן שלא הצילו עובדיהם:

 ונפשם – עצמם כמו ברזל באה נפשו, או אמר נפשם לפי מחשבת עובדיהם, וי"ת לא יכלו לשיזבא נטליהון ופלחיהון בשביא אזלו:

מלבי"ם כרעו – הנה עתה שהלכו עובדי האלילים האלה בל ונבו לגולה עם אליליהם, ונשאו את אליליהם על שכמם,

הנה הגם שכרעו קרסו יחדו – והשתחוו אל האלילים שיושיעו אות',

בכל זאת לא יוכלו מלט משא – לא יכלו להושיע למו לכל הפחות שימלטו אותם מלשאת המשא הכבד הזאת שהוא האליל עם המשא העמוס עליו, כי לא לבד שלא הושיעו למו מאויביהם היו מוכרחים לשאת את עצביהם עמהם, ונפשם – של האלילים בשבי הלכה – עם עובדיהם ולא יכלו להציל א"ע עכ"פ משבי:

 

(ג) שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם:

רש"י העמוסים מני בטן – מאז נולדתם בבית לבן הארמי עמסתי אתכם על זרועותי כי מאז עמדו עליכם עכו"ם בכל דור ודור ולא כעכו"ם שהיו עומסים ונושאים את אלהיהם כמו שאמור למעלה אבל אתם עמוסים ונשואים בזרועותי:

 רד"ק שמעו – אמר וכל שארית על גלות בבל שהיו שארית עשרת השבטים שגלו ראשונה והם לא שבו בשוב גלות בבל:

 העמוסים מני בטן – אתם עמוסים ונשואים מבטן ומרחם אמכם, וכן אשא ואסבול עלי אתכם עד שיבה,

כלומר כל ימיכם לא אטוש אתכם, או אמר ועד שיבה שצריך יותר סבל וסעד,

רוצה לומר כי בכל עת שתהיו בצרה אני אסבול אתכם, וכן אמר דוד עליך השלכתי מרחם:

 אל תעזבני – שיבה יותר מזקנה, וכן אמרו בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה:

 אני הוא – אני הוא עמכם:

 אני עשיתי – וכיון שעשיתי וגדלתי אתכם עלי לשאת ולסבול אתכם והמשא והסבל עליו יתברך היא דרך משל:

 ואמלט – אמלט אתכם מגלות בבל:

מלבי"ם שמעו – אבל לעומת זה שמעו – נא אתם בית יעקב – שהוא ההמון מן עשרת השבטים,

וכל שארית בית ישראל – שהוא הפליטה הנשארת משבט יהודה ובנימין,

אתם הם העמסים מני בטן – אתם אינכם נושאים רק נשואים מן אלהיכם.

ומדמה נשיאת ה' אותם כאשה הנושאת את פרי בטנה שתחלה נושאת אותו בבטן בתשעה ירחי העיבור,

ואח"כ בצאתו מרחם אחרי שנולד, נושאת אותו על ידיה, ועז"א הנשואים מני רחם וכו':

 מלבי"םחלק באור המלים העמסים מני בטן הנשאים מני רחם – הבטן מציין היות הולד בתוך הבטן בירחי לידה,

והרחם מציין פטר רחם עת יציאתו,

וכן אמר עליך השלכתי מרחם, (היינו מעת הלידה, ומוסיף) מבטן אמי אלי אתה (מעת העבור) (תהלות כ"ב י"א)

 זורו רשעים מרחם (ומוסיף לאמר כי עוד) מבטן תעו דוברי כזב (שם נ"ח ד'),

וכבר כתבתי כי פעל מעמס בא רק על משא שהונחה ע"י אחרים בבלי דעת, וע"ז על מני בטן אמר העמוסים,

כי הטפה הונחה שם שלא מדעת האם,

ועל מני רחם אמר נשואים, כי תשא האם את היונק מדעתה ומעצמה:

 

 

 

(ד) וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט:

רש"י ועד זקנה – אשר זקנתם וכלה כחכם שאין לכם זכות אני הוא ברחמי ובמדת טובי להושיעכם ולעמוס ולשאת למלט לפי שאמר על יראתם שהיא נסבלת וגם משאה אינה יכולה למלט אמר אני הסובל אחרים ואת משאם אמלט:

מלבי"ם ועד זקנה – יאמר אבל נשיאת ה' את בניו לה יתר שאת מנשיאת ההורים את ילדיהם,

כי הם לא ישאו את בניהם רק עד אשר יגדלו אבל אח"כ ישוב הדבר בהפך,

כי אחר שיגדלו הבנים ויזקנו ההורים, אז ישאו הבנים את אבותיהם להספיק להם כל צרכם,

אבל אני עד זקנה אני הואהנושא לא אתם,

וגם עד שיבה – שהוא יותר מזקנה אני אסבלאתכם ואתם לא תסבלו אותי,

אני עשיתי – אומר במליצתו הנה האלילים ינשאו מן עובדיהם יען שעובדיהם עשו אותם

ולכן הם צריכים לישא אותם כי הם מעשה ידיהם,

אבל אנכי הלא אני עשיתיאתכם לכן אני אשא – מעשה ידי ואני אסבול כל צרכיהם ואמלט אותם מכל פגע, וא"כ:

 מלבי"םחלק באור המלים זקנה, שיבה – שיבה אחר הזקנה, ואני זקנתי ושבתי:

 

ספר נפש החיים – שער ב – פרק ז

הגהה:

ובזה יובן מאמרם ז"ל (מגילה כ"ה ע"ב) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא. דכתיב (ישעיה מ"ו). כרע בל קורס נבו כו' כי לא יכלו מלט משא. ולכאורה לפי"ז יפלא מאד סיפיה דהאי ענינא שם שסיים ואני אסבול ואמלט. ומעודי נפלאתי ע"ז. ועפ"י דברינו אלה הוא מבואר למשכיל. כמש"ל שכל מה שאנו מדברים בו ית'. הכל הוא רק מצד התחברותו יתברך להעולמות שמסודרים כולם כאחד כמראה דמות אדם כביכול. בכל האברים והענייני' שבו ממש. וכל מעשי איש ישראל המה להעולמות כענין המזון לגוף. והמעשי' אשר לא טובי' ח"ו. המה נהפכים בתוכם ללכלוך וטינופת והם כחות הטומאה. זהו שאמר הכתוב. שהע"ז אינה יכולה להתאפק ולסבול למלט ולהוציא כהוגן משא הזוהמא שמטמאים אותה אלא קרסו כרעו יחדיו כו'. היינו שאין להם שום כח עצמיו' שיוכלו לגרש ולהוציא מאתם הזוהמ' מעצמם. לא כן הוא ית"ש נורא עליל'. כי תאחז במשפט ידו ואינו ממהר לשלוח ח"ו בפעם א' כל הכחות הדין והקליפות שהן הטינופות והלכלוך שנעשו בהעולמות המקבילים ומכוונים לאברי מבשלי האכילה שבאדם. כי היו מחריבין ח"ו את כל העולם. אלא שהוא נושאם וסובלם כביכול. וממלטם מהעולמות כהוגן מעט מעט. לפעול הדין בעולם על ידי יסורין מעט מעט בהמשך זמן. כענין הכתוב (עמוס ג') רק אתכם ידעתי כו'. ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם. כידוע מאמרם ז"ל על זה (ע"ז דף ד' ע"א). עד שברבות הימים יתרוקן לכלוך הטינופת הם כחות הטומאה מהעולמות מכל וכל אחר שיוגמר קיבול עונשו של האדם. כמ"ש בפנים שאחר גמר קיבול העונש הם כלים מאליהם ואז יחזרו העולמות לאיתן בריאותם ותקונם הראשון.

 והבן:

(ה) לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה:

רש"י ותמשילוני – כמו (איוב ל) ואתמשל כעפר ואפר לשון דמיון. ונדמה – ונהיה אני והוא דומין זה לזה:

רד"ק למי תדמיוני – ונדמה, ואהיה נדמה, אמר זה כנגד בני בבל שהיו בוטחים בפסיליהם

ומעבידים ישראל ואומרים לא יוכל אלהיהם להציל אותם מידינו כי אלהינו מסרם בידינו,

לפיכך אמר איך תדמו אותם אלהים לי כי אותם הם מזהב וכסף ומעשה ידי אדם הם:

מלבי"ם למי תדמיוני ותשוו – הדמיון הוא רק במקצת הדבר אבל ההשואה הוא בכל עניניו,

והמשל הוא עוד פחות מן הדמיון, כי ימשילו דבר לדבר הגם שלא ידמו זה לזה בשום תואר,

רק שיהיה ייחוס חיצוני ביניהם, אומר למי תדמיוני ותשוו –

אם תדמיוני למצוא איכות מה מצורף ביני ובין האליל הכי תשוו הכי ישוה האיכות הזאת באמת בכל פרטיו,

ומוסיף לאמר גם אם רק תמשלונילתפוס משל חיצוני מן האליל על אודותי,

הכי ידמה – המשל הזה? ואיך אפשר שידמה, הלא הם.

 מלבי"םחלק באור המלים תדמיוני, ותשוו, תמשלוני, ונדמה – הדמיון הוא יותר מן המשל,

שמדמה מקרי הדבר עצמו באיכות או בכמות שהם מקרים מתדבקים,

והמשל יחבר שני דברים ע"י מקרי המקרה, שני דברים שקרה להם שינוי אחת במקריהם, והציגני למשול עמים (איוב י"ז). תשמיני משל בגוים (תהלות מ"ד) יהיה שינוי המקרה שקרה לאיוב וישראל, שהוא שינוי הגדולה והצלחה מטוב לרע,

משל אל כל שינוי מצב ומדרגה מטוב לרע. אבל הדימוי ידמה שני דברים על ידי המקרים הנמצאים בם.

אל מי דמית בגדלך (יחזקאל ל"א) דמיון הכמות, לא דימה אליו ביפיו (שם) דמיון האיכות.

אבל ההשואה צריכה להיות בכל הדבר.

ואצל ה' יהיה הדמיון אם רוצים להדמות דבר אליו בעצמו לאחד מתואריו, והמשל הוא אם ידמו פעולות איזה נושא אל פעולותיו. שהם התנועות שהתנענע להוציא מעשהו עם תנועת אחד מנבראיו לפעול ולעשות.

עפ"ז אומר לא תוכל לדמות אותי, שהוא המקרים והתוארים שלי כי אין לי תוארים ומקרים, ולא להמשיל מקרי המקרה שהם שנוייהם בזמן ובמקום כי איני משתנה, ואין פה מקומו להאריך יותר:

 

(ו) הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל יִסְגְּדוּ אַף יִשְׁתַּחֲווּ:

רש"י הזלים זהב מכיס – לשון יזלו מים (תהלים קמז). בקנה ישקולו – הוא קנה המאזני' שקורין פליי"ל בלע"ז:

 רד"ק הזלים – ענין זול בדברי רבותינו ז"ל מוציאין הזהב בזול אף על פי שהזהב ביוקר הם עושים אותו לפסילים כזול ומוציאים הרבה ממנו מכיסם:

 בקנה – הוא קנה המאזנים:

 אף ישתחווההשתחואה יותר מהסגידה, לפיכך אמר אף כמו שפירש בפסוק יסגוד לו וישתחו:

מלבי"ם הזלים זהב מכיס – והם עושים אליליהם, ואיך ימשלו לבורא כל.

והדלתות מגבילים, הזלים זהב מכיס ישכרו צורף,

וכסף בקנה ישקלו ויעשהו אל – כי שכירות האומן והפועל ישלמו מכיס בדנרי זהב שהם מטבעות היוצאים בהוצאה ונתונים בכיס. ועשיית הפסל עצמו יעשו מחתיכות כסף, וישקלו החתיכות לדעת משקלם.

 יסגדו אף ישתחווהסיגוד אינו לשם אלהות רק לשם סגולה,

וההשתחואה הוא לשם אלהות

ומוסיף יסגדו במה שחושבים את הפסל כטלמסאות להוריד השפע ע"י פעולת הסגידה שיעשו כנגדו,

ויותר מזה כי אף ישתחוו כי יחזיקוהו לאלוה (כנ"ל מ"ה י"ז),

והיה להם לדעת שהלא הם שכרו הצורף והם נתנו המתכות למלאכה ואיך יחשבוהו לאלהות:

 מלבי"ם יסגדו אף ישתחוו – עי' למעל' (מ"ד, ט"ו י"ט):

 

(ז) יִשָּׂאֻהוּ עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ:

רד"ק ישאוהו – אחר שיעשהו הצורף ישאוהו לביתם כי לא ילך ברגליו:

 תחתיו – במקומו:  ויעמוד – יעמוד שם במקום שיניחוהו:  לא ימיש – פעל עומד מבנין הפעיל, וכן לא ימיש מתוך האהל:

מלבי"ם ישאהו – וגם יראו כי ינשא עליהם על כתף – והם יסבלוהו – כי משא כבדה ואינו נושא את עצמו,

וגם יניחהו תחתיו ויעמוד – ואיך יהיה אלוה הלא מגדר האל שלא יתקומם במקום,

ויותר מזה כי ממקומו לא ימיש – ואין לו שום הרגש ותנועה,

וגם לא יוכלו לאמר כי הגם שיש בו חסרונות אלה מ"מ ישיגו ממנו התועלת שימלא בקשתם,

כי הלא המה רואים שאם יצעק אל הפסל לא יענהו

וגם לא יוכלו לאמר שמ"מ הגם שאינו עונה בדברים, הוא מושיע בסתר בכחו,

כי הלא רואה כי מצרתו לא יושיענו – וא"כ:

 

(ח) זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ הָשִׁיבוּ פוֹשְׁעִים עַל לֵב:

רד"ק זכרו זאת והתאוששו – מבנין איש, כלומר היו אנשים ולא בכמות שלא יבינו ולא ישכילו,

ויש מפרשים התחזקו כענין אשישי קיר חרשת שענינו יסודות שהם חוזק הקיר, וכן ת"י ואתקפו,

וא"א ז"ל פירש מענין אש הכוו והשרפו, כלומר הכלמו ממעשיכם הרעים:

מלבי"ם זכרו זאת – מה שאמרתי בגנאי הפסל, והתאששו – היו אישים ואנשים,

נגד מ"ש תחלה היו עצביהם לחיה ולבהמה, אומר היו אנשים לא בהמות,

אתם הפושעים השיבו על לב – אם רק תשיבו על לבכם בקל תראו אולתכם, אבל לעומת זה:

 מלבי"םחלק באור המלים והתאששו – מלשון איש, ונכפלה למ"ד הפעל שזה מצוי לרוב.

השיבי על לב, מורה ההתבוננות היותר קטן. ולא ישיב אל לבו (למע' מ"ד):

 

(ט) זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי:

מלבי"ם זכרו ראשונות מעולם הנסים והגבורות שעשיתי אני מימות עולם שמהם יתברר לכם כי אנכי אל ואין עוד אלהים

הפך מן האומרים שיש עילות ועלולים רבים משפיעים ומקבלים,

וגם תראו כי אפס כמוני – הפך דעת המשנים [-מאמיני השניות – שיש שני אלהיות].  כי אנכי:

 

(י) מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה:

רש"י מגיד מראשית אחרית – גלות מצרים וגאולתה הודעתי בבין הבתרים לפני היותה:

מלבי"ם מגיד מראשית אחרית – ר"ל כי המעשים שיעשה ה' יהיו בשני פנים,

א) עפ"י חקי הטבע אשר גבל, ועפ"י הסבות הראויות אל המסובבים מהם,

ועז"א מגיד מראשית אחרית – שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה,

ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתבב ממנו לפי חקי הטבע אשר חקק.

ב) מה שיעשה למעלה מן הטבע מעשים הבלתי נתלים בשום סבה מן הסבות,

ועז"א ומקדם אשר לא נעשו – כי גם יגיד הדבר מקדם, קודם שהוחל סבתו הגם שלא נעשו הסבות כלל,

כי יעשה אותות ומופתים הבלתי משתלשלות מן סבותיהם, רק הוא אמר ויהי,

ומבואר דבריו במאמרים מגבילים, לעומת מ"ש מגיד מראשית אחרית, אמר עצתי תקום – שאז אני אומר שתקום עצתי, היא העצות שיעצתי בהנהגת העולם עפ"י החקים שקבעתי אומר אני שיתקיימו.

ולעומת מ"ש ומקדם אשר לא נעשו כי אז כל חפצי אעשה – אעשה כפי שאחפוץ,

לא כפי העצה והטבע המוגבלת רק כפי החפץ למעלה מן חקי הטבע:

 מלבי"םחלק באור המלים מראשית, מקדם – פרשתי למע' (מ"ג כ"ח):

 

(יא) קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עצתו עֲצָתִי אַף דִּבַּרְתִּי אַף אֲבִיאֶנָּה יָצַרְתִּי אַף אֶעֱשֶׂנָּה:

רש"י קורא ממזרח עיט – מארץ ארם שהיא במזרח קראתי לי את אברהם להיות נמלך בעצתי,

עיט כמו התיב עטה וטעם (דניאל ב) אתיעטו כל סרכי מלכותא (שם ו)

וגם יש לפותרו בל' עוף קראתי למהר אחרי כעוף הפורח ונודד ממקומו.

מרחק – קראתי לאיש עצתי ועמו יעצתי בין הבתרים ד' גליות כמו שמפורש בבראשית רבה והנה אימה חשיכה גדולה וגו'. אף דברתי – עמו הגליות וגאולתן אף אביאנה:

רד"ק קורא – אמר זה על כורש שיבא מארצו שהיא מזרחית לבבל ויבא קל מהרה כמו העוף לפיכך קראו עיט:

 איש עצתי – שקיים מה שיעצתי על בבל דברתי זאת הגזרה ואביאנה,

ובאמרו אף לרבות המעשה על המאמר, והראשון לרבות הקריאה שזכר, והקריאה היא שהעיר את לבבו כאלו קרא אליו והדבור הוא על ידי הנביא,

ואדוני אבי ז"ל פי' זה הפסוק על מלך המשיח וקראו עיט שיעוף במהרה בזמנו,

וכן שני הפסוקים שאחר זה על גאולת הגלות הזה, וכן תרגם יונתן על הדרך הזה דאמר לכנשא גלותא וגומר:

מלבי"ם קרא – מבאר כי אני הקורא את העיט שהוא העוף הטורף והדורס

ממזרח שהוא כורש שקראתיו מארץ פרס לטרוף את בבל,

וגם קראתי מארץ מרחק איש עצתי – בצד האחר קראתיו [לכורש] שיהיה איש עצתי, שימלא את עצתי בתשועת ישראל ויתן להם רשות לבנות הבית,

(נגד הא' אמר ממזרח של בבל,             ונגד הב' אמר מארץ מרחק, כי הוא רחוק מארץ ישראל).

 אף דברתי – ור"ל ובקריאה זו נראו שני מיני המעשים שהוזכרו בכתוב הקודם.

א) עפ"י חקי הטבע, שאז לא יצרתי דבר חדש רק דברתי – מה שעתיד לבא אף אביאנה –

ב) למעלה מן הטבע שבו יצרתי – יצירה חדשה אף אעשנה – וגמרתי את היצירה הלז שהוא הנס, וא"כ:

 מלבי"םחלק באור המלים  יצרתי אף אעשנה – התחלתי וגמרתי כנ"ל (מ"ה ז'):

 

(יב) שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה:

רש"י [הביטויים בפסק חיוביים-] אבירי לב – אשר אמצתם לבכם ונדבקתם בי. הרחוקים מצדקה – אשר ארכו לכם הימים ולא הראיתי אתכם צדקתי לגאול:

 רד"ק [הביטויים בפסק שליליים-] שמעו – אמר לאנשי בבל שהם אבירי לב ואכזרים לישראל:

 הרחוקים מצדקה – מעשות צדקה להם:

מלבי"ם שמעו אלי – אתם בני בבל שאתם אבירי לב – ואכזרים,

ואתם רחוקים מצדקה – כי הצדקה אשר היא קרובה כמ"ש קרבתי צדקתי לא אליכם היא קרובה כי אתם רחוקים ממנה, ומה תועיל לכם שהצדקה קרובה אם אתם רחוקים, אך למי יועיל? אומר:

 

(יג) קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָק וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר וְנָתַתִּי בְצִיּוֹן תְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי:

רש"י קרבתי צדקתי – מעתה ולא תרחק:

 רד"ק קרבתי – תפארתי, התשועה שאתן להם תהיה תפארת לי:

מלבי"ם קרבתי צדקתי לא תרחקהצדקה היא שיכפר ה' עונות ישראל ויחשב להם זכיותיהם היא קרובה,

ועי"כ תשועתי לא תאחר – כי ע"י הצדקה תבא הישועה

(בשגם שהישועה י"ל זמן לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ולא תאחר את הזמן הקצוב כי זה גדר פעל אחר) אבל לא לכם תהיה הצדקה רק ונתתי בציון תשועה לישראל – שאני מתפאר במעשיהם הטובים:

 מלבי"םחלק באור המלים צדקתי, ישועתי – עי' גדרם לק' (נ"ט י"ו), ופעל אחר נבדל מן מתמהמה, בושש, כי פעל אחר מורה שמאחר זמן קבוע כמ"ש במק"א, לכן אמר ישועתי המובטחת לא תאחר לכל הפנים את הזמן שהיא עת הגאולה:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב