ישעיה

ישעיהו פרק מז

(א) רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא בַּת כַּשְׂדִּים, כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה:

מלבי"ם רדי – ישראל יושעו בציון ויתנערו מעפר, אבל את בבל רדי ושבי על עפר –

מדמה את בבל במליצתו כבת מלך שנהרגו אבותיה, והיא יורדת מן הכסא ויושבת על עפר לקונן ולהתאבל עליהם, ואחר עבור ימי האבל מבקשת לשבת על כסא אבותיה ולירש עצר,

אבל בתוך כך שללו האויבים כל מדינתה ואת העם הוליכו שבי, ואז אומרים לה

שבי לארץ – אל תעמודי מן הארץ רק שבי כבתחלה כי אין כסא – לא נמצא כסא מלכות כלל כי המדינה חרבה

ולא זו בלבד שלא תשבי על כסא מלכות גם לא תוסיפי שיקראו לך עוד רכה וענוגה

כי תהיה מוכרחת מעתה לעבוד עבודות קשות למצוא חיית ידך.

(והציור הזה מצייר היטב את המקרה שקרה לבבל ששרי בלשאצר המיתו את בלצשאצר מלכם ונכבשה מדינת בבל,

ובת כשדים ישבה לארץ להתאונן על מות אדניהם,

אבל גם אחר עבור האבל שחשבו להקים מלך אחר, בתוך כך החריב המדינה לגמרי וכורש שם אותה שממה,

והעם שהיא בת כשדים תחת שהיו רכים וענוגים התחילו לעבוד עבודת פרך):

 מלבי"םחלק באור המלים (א) עפר, לארץ – העפר מציין עפר הארץ, והוא מציין האבל ועוללתי בעפר קרני,

וארץ מציין הפך הכסא כנזכר לעיל (כ"ו ה'):

 רכה, וענגה – הרך בטבע, והענוג ע"י הֶרגל, וכן האיש הרך בך והענוג מאד:

 בת בבל, בת כשדים – בת בבל מציין עיר המלוכה ולכן קראה בתולה שלא נכבשה מיום הוסדה, והיא המתאבלת.

ובת כשדים מציין כל הממלכה והיא אין לה כסא מלכות:

 

(ב) קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת:

רש"י קח רחיים – היא עבודה קשה כלומר השתעבדי מעתה למלכי מדי ופרס

[רד"ק כדרך השבוים שישימו אותם בבית הסהר ויטחנו שם] , ד"א וטחני קמח לצדה לדרך גלותך.

גלי צמתךזרועיך ושוקיך דברים המצומת וקשור ומכוסה.

חשפי שובל – גלִי השבילים מן המים שעליהם כי דרך שם תצאי בגולה או גלי שוקך ועברי נהרות:

מלבי"ם קחי – מוסיף במשל הזה כי בת מלך הרכה והענוגה הזאת אחר שאין לה מה לאכול צריכה ליקח רחים לטחון קמח לפרנס א"ע,

ומוסיף לומר לה גלי צמתך – מה שבגדיך קשורים בקישורים הרבה התירי נא אותם כי לא יעשה מלאכה בבגדים מקושרים כאלה,

מוסיף לאמר גם חשפי שובל – של הרגלים ללכת יחף בעת הצורך

ויותר מזה כי גם תגלי שוק – בעת הצורך לעבור נהרות – ויותר מזה כי אחר כך גם:

 מלבי"םחלק באור המלים טחני קמח – כמו ואפה לחם, וצמתך שרשו צמה והם הקשורים, מבעד לצמתך.

ושובל  [א.ה. כמו שובל השמלה] סוף הרגל, ומזה שביל על מקום מדרך רגל יחיד:

 

(ג) תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם:

מלבי"ם תגל ערותך – לגמרי אף שלא בעת שתעבור בנהר, כי יקרעו בגדיה וגם תראה חרפתך לכל.

החוזה התרגש עת צפה מפלת בבל המרשעת, אומר, עתה נקם אקח – ממך על כל הרעות שעשית עמדי,

ולא אפגע אדםרש"י-] ר"ל לא אצטרך לבקש מן אדם שיעשה הנקמה, כי:

 מלבי"םחלק באור המלים ולא אפגעבקשה. ופגעו לי בעפרון בן צוחר:

 

(ד) גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם גאלנו שמו הוא ה' צבאותהשליט על כל הצבאות והוא קדוש ישראל, והוא יריב ריב עמו ולא אדם:

 

(ה) שְׁבִי דוּמָם וּבֹאִי בַחֹשֶׁךְ בַּת כַּשְׂדִּים כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ גְּבֶרֶת מַמְלָכוֹת:

מלבי"ם שבי דומם – אחר שצייר ירידת בת בבל מן העושר אל העוני, מצייר ירידתם ממלוכה,

ומדמיה לממלכה שלטת אשר תמיד לא ישכנו רגליה, [???]

ועתה אל תצפי כי עוד תשיג את גדולתך בעת מן העתים, רק שבי דומם – וגם באי בחושך – בל יראוך עוד איש בחוצות כי אין לך תקוה עוד, כי לא תוסיפו שיקראו לך עוד גברת ממלכות – בשום זמן:

 

(ו) קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד:

מלבי"ם קצפתי – מדמה ענין ישראל ביד בבל כבן חורין שמרד באביו,

ויתנהו אביו תחת יד איש בליעל להענישו, ויתן עוז ומשרה ביד הבליעל הלז למען יכבוש את בנו וירדה בו.

הנה הבליעל הלז היה לו לשום על לבו שני דברים:

א) שראוי לרחם עליו כי בן גדולים הוא ודי לו עונש מה שהוא תחת ידו.

ב) שהמשרה אשר בידו לא יארך רק כל עוד שיקצוף האב על בנו,

אבל עת יכבד עולו על הבן עד שאביו יראה בעיניו וירחם עליו הלא אז יקח את המשרה מידו.

על הענין (הא') אומר הנה אנכי קצפתי על עמי – ועי"כ חללתי נחלתי – הוצאתי את נחלתי מקדושתה ותפארתה לחול במה שנתתים בידך – והיה לך לזכור שהם עמי ונחלתי,

היה לך לזכור כי די להם עונש במה שחללתים ואתנם בידך – ביד שפל כזה,

ואתה לא די שלא שמת להם רחמים

ר"ל שלא שמת להם הרחמים המיוחדים והראוי אליהם ביחוד מצד שהם עמי ונחלתי,

כי גם הרחמים הכוללים לא רחמת עליהם כי גם על זקן הכבדת עלך מאד

נגד הטבע שמרחמים על הזקן להקל עולו:

 מלבי"םחלק באור המלים  עמי, נחלתי – עיין למע' (י"ט כ"ח):

 

(ז) וַתֹּאמְרִי לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל לִבֵּךְ לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ:

מלבי"ם ותאמרי – עתה מדבר נגד (ענין הב')

שהיה ראוי לה לשים על לבה שהמשרה אשר בידה לא ימשוך רק כל עוד יקצוף האב במרום על בנו,

ועת ירחם עליו כי יראה בעניו, תכרת ממשלתך,

כי לעומת זה את אמרת לעולם אהיה גברת – מצד כחך,

עד כי לא שמת אלה על לבך – לחשוב שממשלתך היא רק בחטא עם ה',

ולא זכרת – אחריתה של דבר כי לבסוף ידרוש ה' דמם מידך:

 

(ח) וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל:

מלבי"ם ועתה לכן שמעי נא זאת – אחר שעתה הגיע הזמן יפקוד ה' את עמו.

 עדינה – וכו'. השבתת הממלכה תצוייר שיסובב משני פנים,

או ע"י מרד שיתהוה במדינה נגד המושל שלהם, וזה קורא אלמנה כי אז תשאר המדינה אלמנה מן מושלם, וזה יהיה ע"י שבני המדינה הם אנשי דמים וחמה, אנשי רוגז ובליעל, כי אז יפרקו עול.

או יתהוה ע"י אויב חיצוני שיהרוג אנשיהם ותושבת הממלכה וזה קורא שכול –

אמר הנה אתה חשבת כי את בטוחה משני אלה,

לא יראת מאלמון [-שתהיי אלמנה ע"י] שיהרג המושל, כי את עדינה היושבת לבטח – ואין פרץ בתוך המדינה,

ולא יראת מן שכול מבחוץ כי את היא האומרת בלבבה אני ואפסי עוד – לא עלה על לבך שנמצא עוד ממלכה זולתך אשר תלחם אתך,

ועי"כ אמרת לא אשב אלמנה – אחר שאת יושבת לבטח,

ולא אדע שכול – אחר שאמרת בלבך אני ואפסי (המאמרים מגבילים):

 

(ט) וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד שְׁכוֹל וְאַלְמֹן כְּתֻמָּם בָּאוּ עָלַיִךְ בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד:

מלבי"ם ותבאנה – אולם עתה יבואו לך שכול ואלמן ביחד – כי בחורבן בבל נקבצו שני אלה בפעם אחת,

שתחלה מרדו שרי בלשאצר והרגו את בלשאצר, ועי"כ נעשית מדינת בבל אלמנה מבעלה, ובאותה הלילה באו עליה חיל פרס ומדי והרגו את אנשי המדינה והיה בם שכול ואבדון,

ובזה אמר כי שתי אלה שכול ואלמון באו עליך רגע – היינו שלא היה בהדרגה אחת אחת רק בפעם אחת והיו שניהם ביום אחד.

 כתומם באו עליך – ר"ל כי לפעמים יהיו שני אלה שכול ואלמון מכה מהלכת בכל העולם, כמו שהיה בימי נבוכדנצר שכבש ממלכות רבות והחריב מדינות, ואז לא היה חידוש אם באו שכול ואלמון על איזה מדינה,

אבל עתה לא יהיה כן רק כתמם – ר"ל בעת תמו השכול ואלמון מכל העולם וכל העולם ישבו בהשקט אז באו עליך, על שלא היה זה בסבת מכה מהלכת בעולם,

וגם לא היה זה מפני שאת נפלת ממדרגתך ואבדת חכמת חכמיך,

כי זה היה ברב כשפיך – בעת שכשפיך התרבו מאד וחבריך עצמו – בחכמת הטבע והאצטגנינות, ובכל זאת:

 מלבי"םחלק באור המלים  כתמם – מענין השלמה, תם עונך בת ציון והכ"ף לזמן, כשבת המלך אחשורוש,

ברב – בכמות:   בעצמת – באיכות, כי המכשפים היו רבים. והחברים רק החכמים. והב' ברוב, בעת רוב:

 

(י) וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד:

מלבי"ם ותבטחי ברעתך – שבכל החוזים היו לך לא היה מי שיתבונן על העתיד לבא עליך.

והנה עושי רע יצוייר שיעזבו רעתם משני פנים.

א] שייראו מפני אחרים הרואים מעשיהם, ועז"א ותבטחי ברעתך אמרת אין ראני –

ב] שיתירא מפני עצמו עת יפקח עיני שכלו ויראה כי מעשיו לא טובים המה.

כמו שיהיה באנשים החוטאים מפני תאותם שבעת ישימו לב על דרכיהם ישובו ויעזבו מעשיהם הרעים,

אבל אתה היית בהפך כי לא חטאת מפני הסכלות

רק בעצת החכמה והדעת – ועז"א חכמתך ודעתך היא שׁוֹבְבָתֶךְ – כי חטאתך היה בסבת המינות והכפירה,

וגם חוץ מזה אמרת בלבך אני ואפסי עוד – ולכך לא יראת משום בריה כלל, אבל עתה:

 

(יא) וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי:

רש"י לא תדעי שחרה – לא תדעין למבעי עלה את פני מי תשחרי למלטך ממנה.

רד"ק ובא עליך רעה – ובא לשון זכר ורעה ל' נקבה, על כן נאמר כי הוא חסר יום או דבר, כלומר יום רעה:

 לא תדעי שחרה – ולא תדעי עת בואה כמו השחר שבא בבקר ברגע,

וי"מ לצאת ממנה אור כי הרעה חשך, ויונתן תרגם לא תדעין למבעי עלה:

מלבי"ם ובא – כי ידוע שבעת מפלת בבל ראה תחלה בלשאצר המחזה הנבהל מפס יד המלאך שכתבה על הכותל מנא מנא תקל ופרסין אשר לא הבינו פי' המראה ובאורה,

ועל זה אמר ובא עליך רעה לא תדעי שחרה – ר"ל שלא תדעי להאיר הרעה הזאת ולראות באורה,

אח"כ הרגו עבדי בלשאצר את אדניהם,

ועז"א ותפל עליך הוהושבר אשר לא תוכלי כפרה – שהיא המרד של שרי בלשאצר,

ואח"כ באו השואה והחשך של מחנה מדי ופרס אשר נפלו על העיר,

ועז"א ותבא עליך פתאם שואה (אשר) לא תדעי – כי דבר זה נעשה בפתאום ולא הרגישו בו, כמו שצייר זה למעלה (כ"א):

 מלבי"םחלק באור המלים שחרה – מענין אורה:

 כפרה – מענין כיסו כמו כפורת, ר"ל כי מכתב המלאך רצו לידע סודו ולהאיר חשכו בשחר הפתרון ולא ידעו.

והוה של השרים שהרגו את בלשאצר רצו לכסות בל יודע לאיש ולא יכלו:

 

(יב) עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:

מלבי"ם עמדי נא – ועתה עמדי נא בחבריך וכשפיך – שהם חכמי התולדות והגורלות,

וכן בכל אשר יגעת מנעוריך – שהם יתר חכמת הכלדיים אשר יגעו בהם מאד בידיעתם

אולי תוכלי הועיל – ר"ל אולי ע"י החכמות האלה תוכלי להועיל לבל יבא האויב בשעריך,

ואם לא תוכלי להועיל עי"ז, עכ"פ אולי תערוצי – אולי תמצא עצה ע"י החכמות האלה להתגבר על האויב במלחמה, אולם -:

 

(יג) נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הברו הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ:

רש"י הוברי שמים – י"ת כמו צופי שמים דמסכן למזלת שמיא,

דימהו לברה כחמה (שיר השירים ו) ולברור מללו (איוב לג) וכן חברו מנחם עמהם מבררי הליכת המזלות

וכה פתרונו יען אשר לא יוכלון הקוסמים לעמוד על דעת רגעי היום והלילה עד ברור להם השמים לטוהר,

וגם מיכה אמר בנבואה (מיכה ג) 'וחשכם לכם מקסום' לימד כי ביום מחשך יחתמו הכוכבים ולא יוכלו לקסום.

מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך – כי בהתחדש הלבנה רואים בשעת מולדתה מקצת ממה שעתיד לבא ואין יודעין כל הבירור

לכך נאמר "מאשר"

וכן הוא אומר במקום אחר (ישעיהו ח) המצפצפים והמהגים כעופות הללו שמצפצפין ומהגים ואין יודעים על מה:

 

מלבי"ם נלאית ברב עצתיך – כי על ההוה אין שום עצה ותחבולה להנצל,

יעמדו נא – שיעור הכתוב יעמדו נא הברי שמים ויושיעוך מאשר יבאו עליך – לכל הפחות יושיעו נא אותך הוברי שמים אלה, מן הרעות אשר מוכנים לבא עליך בעתיד,

אחר שהם הוברי שמים חוזים בכוכבים ומודיעים על ידי חזיונות לחדשים, רצה לומר כל התחדשות הימים,

והלא עוד רעות רבות מוכנים עליך, מדוע לא יושיעוך עכ"פ מן העתיד, אבל:

 מלבי"םחלק באור המלים הברי – י"ל מענין מבררי, או מענין הברו החצים, הנושאים אבר לעוף לשמים לחזות בכוכבים ולהודיע החדשות:  ומאשר – מוסב על יושעיך:

 

(יד) הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם אוּר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ:

מלבי"ם הנה היו כקש – רצה לומר הקש הנשרף יש לו שני חסרונות נגד העץ הנשרף.

 א] כי העץ לא ישרף רק מן האש הבוערת קרוב לו, לא מן הלהבה המלהטת מרחוק,

אבל הקש נשרף גם מן הלהבה מרחוק,

ועז"א הנה היו דומים כקש אשר אש שרפתם לא – אשר יצילו את נפשם גם מיד להבה [-מרחוק]

ב] שהעץ הנשרף ישיגו ממנו אחר כך עכ"פ תועלת שיתחממו מן הגחלים וישבו נגד אורם,

אבל הקש הנשרף לא ישאר ממנו לא גחלת ולא אור,

ועז"א אין גחלת לחמם, ולא אור לשבת נגדו –

ועתה מבאר הנמשל, נגד מ"ש שנשרפו בקל בהריחם להבה מרחוק, אומר:

 מלבי"םחלק באור המלים אש, ולהבה – הבדלם ידוע:

 

(טו) כֵּן הָיוּ לָךְ אֲשֶׁר יָגָעַתְּ סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ אֵין מוֹשִׁיעֵךְ:

מלבי"ם כן היו לך אשר יגעת – שכל יגיעך היה כקש שנשרף תיכף וכלה מהר תיכף בהחל המלחמה,

ונגד מ"ש כי לא נשארו גחלת ואור ליהנות ממנו אחר כך,

אמר הנמשל כי לפעמים עיר ממלכה הנופלת מגדולתה מכל מקום תשאר עיר מרכולת והסוחרים שהיו רגילים לסחור בה יסחרו אותה גם עתה,

ובזה יהיה בנמשל שנשארה מגדולתה עוד גחלת לחמם נגדה,

אבל אתה כן היו לך – כמו במשל הקש שלא נשאר ממנו גחלת,

כי סחריך מנעוריך – עתה איש לעברו תעו – וכ"א בקש מסחרו במקום אחר עד כי אין מושיעך:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב