ישעיה

ישעיהו פרק מט

 (א) שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק יְדֹוָד מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי:

רש"י מבטן קראני – משאני בבטן עלתה לפניו במחשבה להיות שמי ישעי' להנבא ישועו' ונחמו':

מלבי"ם שמעו – מעתה יסב פניו ממה שנבא על גאולת בבל ע"י כורש (מן סימן מ"ג י"ד עד פה) ויתחיל נבואתו על הגאולה העתידה.

 שמעו איים אלי – כי נבואה זאת נוגעת עד קצה הארץ וגם הקשיבו לאמים – אשר יהיו מרחוק – ר"ל אשר יהיו באחרית הימים:

 ה' מבטן קראני – והזמין אותי לנבאות על הגאולה,

ממעי אמי – ההבדל בין מבטן ובין ממעי אמי, כי העובר קשור תחלה במעי האם, ואח"כ כשיגדל מעט יפרד מן המעים ויצוף אל הבטן למעלה, *

ומציין כי בעוד היה בבטן אמו טרם יצא לחוץ כבר קראהו ה' וצוה לו שילך בשליחותו לנבאות על ישראל,

ולא זאת לבד כי גם בהיותי במעי אמי דבוק במעיה שהוא קודם שנרקם צורת הולד מאז כבר הזכיר שמי, שאהיה אנכי המוכן לשליחות,

כאומר בעת נקלטה הטפה הזרעיית במעי האם מאז קרא ה' בשמו, ואחר זאת בעת נפרד ממעי האם והיה בבטן העליון אז קרא אותו בעצמו ושלחו שילך בשליחות,

(והכונה כי להשגת הנבואה צריך הכנה טבעיית והכנה הרגליות, שיהיה מוכן ע"ז מצד טבעו ושיכין א"ע לזה מצד הרגלו במצות ומע"ט,

אמר כי היה מוכן ע"ז בטבעו מעת קליטת ההריון, והכין א"ע לזה בבחירתו מעת נפרד מן המעיים הגם שלא יצא עדיין מבטן אמו, ודוגמא לזה בירמיה (א' ה') כמו שפרשתי שם):

 מלבי" – חלק באור המלים שמעו, והקשיבו. איים, לאמים – כבר בארתי למע' (ל"ד א') כי לאומים מציין אומות הגדולות שיש להם דת מיוחד,

ואיים הם קטנים נפרדים על הים

וכבר כתבתי בפי' התורה (דברים ל"ב) כי כשידבר אל שני נושאים מתחלפים לאחד בלשון שמיעה ולהשני בלשון האזנה או הקשבה, ייחד לשון שמיעה אל הנושא שהוא עקר בדבורו שרוצה שיבין ויקבל דבריו,

אבל לנושא שיודע שיבין או יקבל דבריו בעצמו אם רק יקשיבם באזניו, יאמר הקשבה או האזנה,

ופה ידע הנביא שהלאומים בעלי הדת כבר יקבלו דבריו בעת המיועד, כי כבר יאמינו באלהים ובשליחות הנביאים, ולכן צריך רק שיקשיבו,

אבל האיים הרחוקים להם יאמר שיקבלו דבריו, כי הם לא ידעו עדין את ה':

 מבטן. ממעי אמי – המעי פורט יותר מן הבטן, שהבטן כולל כל חלל הבטן. וצבתה בטנה. והמעי הוא רק המעים. וכשיורדפו יחד על העובר, ירצה במעי אמו, בעוד שהיתה ביצת הנקבה שממנו נוצר העובר דבוק בשלל הביצים והובא לתוך הרחם ע"י נשיכת הצוצרות [השחלות והחצוצרות] ברחם ונשרשת שם ע"י ליחה דבקית,

ובטן אמי יקרא עת יפרד אל הבטן בעת ירקם צורת הולד, שכן נעמי אמרה העוד לי בנים במעי (רות א' י"א) וכונה, בשלל הביצים, ר"ל שאינה ראויה לילד עוד.

ולכן בא לשון זה גם על הזכר כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשי' ט"ו ד'), כיון על טפת הזרע,

ולא יצדק לאמר על הזכר אשר יצא מבטני, ועיין מה שפרשתי בפי' (בראשית כ"ה כ"ג. תהלות ע"א ו'):

 

(ב) וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי:

רש"י וישם פי כחרב חדה – להוכיח את הרשעים ולהתנבאו' עליהם פורענות. בצל ידו החביאני – שלא יוכלו להרע לי. לחץ ברור – ממורט קלי"ר בלע"ז. באשפתו – כלי נרתק החצים שקורין קוייכר"א בלע"ז:

מלבי"ם וישם פי כחרב חדה – החרב חותכת מקרוב, והחץ מורה גם מרחוק,

החרב אוחזים אותה בהיד, והחץ מונחת באשפת החצים,

אומר כי שם פי כחרב חדה – החותכת מקרוב, כן הייתי מיסר ומוכיח במו פי ומליצותי החדות והחותכות את ישראל, ואחז אותי בידו.

ויען שנגד החרב קרבים למלחמה, אמר כי החביאו בצל ידו – בעת שאחזו בידו אחזו באופן שיהיה נחבא תחת הצל של היד לבל יראוהו

(והנמשל כי יען היו דבריו בשם ה' לא הביטו בו שהוא היוסר אותם בחרב לשונו כי בשם ה' נבא)

וגם שם אותי לחץ ברור – ומלוטש, שהייתי מורה נבואתי גם לעמים רחוקים וזמנים עתידים כחץ המורה למרחוק, והסתירני באשפתו – ששם מקום החצים, עד שלא הרגישו בו שהוא מוכן לירות:

 מלבי"ם חלק באור המלים החביאני, הסתירניהנחבא הוא מסבת המחפשים אחריו.

והנסתר יהיה לפעמים גם כשאין דורש אחריו,

שאול אבי מבקש להמיתך וישבת בסתר ונחבאת (ש"א, י"ט ב') שם בקש אחריו,

ושלחתני ונסתרתי בשדה (שם כ' כ"ה) אז לא בקש אחריו.

כמחבא רוח וסתר זרם (למעלה ל"ב) הרוח מחפש בחורים ובסדקים מנשב מארבע פאות, לא כן הזרם.

וכן פה החרב החותכת מקרוב מחפשים אחריה, לא כן החץ מרחוק נסתרת עד לא יעלה על לב לדורשה:

 

(ג) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

מלבי"ם ויאמר לי עבדי אתה – ויקרא אותי בשם עבדו, בהיותי מוכן לעבודתו בדבר הזה,

ישראל – הנביא מסב עתה פניו אל ישראל, אומר אתה ישראל – דע כי בך אתפאר – מה שאני אומר שה' קרא אותי עבדי, ההתפארות הזה לא אוכל להתפאר רק בך ועל ידך,

כי עבודתי הוא להחזירך בתשובה, ועת אפעול זאת, עת תשוב ישראל, אז אתפאר להקרא עבד ה',

כי השלמתי עבודתי, לא כן אם לא תשוב בתשובה שאז לא אוכל להקרא עבד ה', כי עבודתי לא נשלמה:

 

(ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת יְדֹוָד וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי:

מלבי"ם ואני אמרתי – ומטעם זה אמרתי בלבי כי לריק יגעתי – אחר שראיתי שישראל אינם שבים בתשובה, א"כ לא מלאתי שלוחותי,

לתהו והבל כחי כליתי – היגיעה מציין המעמד בעת העבודה, וכחי כליתי מציין המעמד שאחרי כלות העבודה,

למשל מי ששכרו אותו לחפור אחרי מטמון ונקבו שכרו בסתם, והוא חפר ולא מצא את המטמון,

הנה יגיעתו היה לריק כי לא מצא את אשר בקש, ובכל זאת לא כלה כחו לתהו כי יקבל שכרו,

אבל אם שכרוהו בתנאי שלא ישלמו לו שכרו רק אם ימצא המטמון וחפש ולא מצא,

אז יגע לריק, וגם כחו כלה לתהו.

עפ"ז אומר שחשב שיגע לריק אחר שלא הועיל בתוכחתו להחזירם בתשובה,

וגם כלה כחו להבל ותהו, כי לא יקבל עתה שום שכר אחר שלא השלים שליחותו.

 אכן משפטי – הדלתות מגבילים.

 ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה', אני אמרתי לתהו והבל כחי כליתי אכן פעלתי את אלהי

– ר"ל ה' בחסדו השלים לי מה שלא השלמתי אני בעבודת השליחות,

כי אני אמרתי לריק יגעתי שיגיעת העבודה עצמה וכל התוכחות שאמרתי היה דבר ריק כי לא פעל מאומה,

אבל משפט הנהגתי הלא היא מאת ה', והוא בכחו סבב הדבר שהתוכחות והנבואות האלה יהיו לתועלת רב כמו שיבאר,

וכן מה שחשבתי כי כליתי כחי להבל, שלא אקבל שכר על עבודה זאת,

אבל שכר פעולתי הוא את אלהי, והוא סבב שיגיע לי מן העבודה הזאת שכר גדול, כמו שמבאר:

 מלבי"םחלק באור המלים  לריק, לתהו והבל – בארתי למעלה (למ"ד ז') הריק י"ל קליפה בלא תוך, וההבל הוא אין בהחלט. וכן היגיעה, הוא דבר פעלי, רק שחסר לו התוך שהוא התכלית שבעבורו יגע.

אבל מה שכלה כחו היה תהו והבל, כי לא יקבל גם שכר ריק, שהוא שכר חיצוני וקליפיי בלא תוך,

כי לא יקבל מאומה:

 משפטי את ה' ופעלתי את אלהי – כבר יסדתי למעלה (א' ד') וכן בניתי כל הספר, כי ה' מורה המחדש העולם בכלל, ואלהי בכינוי מורה ההשגחה המיוחדת הפרטיית,

אומר השכר שנתן לי הוא מצד שהוא אלהי ביחוד. והתיחדות השגחתו עלי לטובתי,

ומה שגבל משפטי שהוא מה ששלחו לנבאות בשורה כללית, היה מצד שהוא ה' המשגיח הכללי:

 

(ה) וְעַתָּה אָמַר יְדֹוָד יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לֹא לוֹ יֵאָסֵף וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְדֹוָד וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי:

מלבי"ם ועתה – מתחיל לבאר איך סבב ה' את פני הדבר שיהיה תועלת ושכר לפעולתו,

אומר, ה', אמר לי, ה' אשר יצר אתי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו –

ר"ל הגם שהתכלית אשר בעבורו יצר אותי ה' מבטן לעבד לו, היה מיוחד רק לדבר פרטי ועבודה מיוחדת, שהוא לשובב יעקב אליו בתשובה,

וישראל – שהם הגדולים שבהם שא"צ להחזירם בתשובה לו יאסף – אפעול בתוכחה שיתאספו לו לעבוד אותו באגודה אחת שכם אחד, זה היה עקר עבודתי שיחד ה' לי מעת יצירתי,

ובעבודה הזאת אמרתי כי לריק יגעתי כי לא השלמתיה כי ישראל לא שבו אל ה' ולא שמעו לתוכחתי,

מ"מ אחר כי ואכבד בעיני ה' – אחר שנכבדתי בעיני ה' ע"י שראה רוב ההשתדלות והיגיעה שהיה לי,

ואלהי היה עזי – על ידי מעשי הטובים:

 מלבי"םחלק באור המלים לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף, ההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט' ז'),

ההשבה לא תצדק רק במי שיצא, ולא יצוייר רק ביעקב.

והאסיפה גדרה לקרא מן החוץ פנימה, הגם שלא יצא תחלה ועומד באשר הוא, רק שיתקרב יותר,

וזה יצוייר בישראל שילכו מחיל אל חיל:

 ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עזי – העז הוא הכח הפנימי התלוי בו בעצמו, והכבוד הוא המעלות המתגלות מן הנושא שבעבורם יכובד מאחרים,

אומר העז והכח שבו הייתי ראוי לדבר הגדול הזה נתן לי אלהי בהשגחתו הפרטית,

והכבוד אשר נתכבדתי במה שנשלחתי בפועל לא היה בעבורי, רק בעבור שהוא ה',

המשגיח הכללי לטובת הכלל כמו בפסוק הקודם:

 

(ו) וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְציּרֵי וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ:

מלבי"ם ויאמר – לכן אמר לי ה' אל תדאג על שלא השגת התכלית שבעבורו נוצרת, ולא נשלמה העבודה שיחדתי לך שהוא להשיב ישראל בתשובה,

כי לגדולה מזה אתה מוכן עתה, ויחדתי לך עתה תכלית גדול ועבודה נכבדת מאד,

עד כי נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב – העבודה המיוחדת לך עד עתה להקים שבטי יעקב, הוא דבר נקל וקטן וכאין נחשב נגד העבודה שנתתי בידך עתה,

כי עתה ונתתיך לאור גוים – עתה לא יהיה תכלית שליחותך ענין פרטי שהוא להשיב הדור ההוא בתשובה רק ענין גדול כללי,

כי אתה נמשחת לבשר ענוים הבשורות הגדולות והנחמות העתידות, בעת הישועה הכללית שתהיה באחרית הימים, אשר לאור נבואתך ילכו גוים רבים,

והדלתות מגבילים, נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב, כי נתתיך להיות ישועתי עד קצה הארץ,

ונקל מהיותך לי עבד נצורי ישראל להשיב (כי נתתיך) לאור גוים –

כי עבודתו המיוחדת בנבואה שנבא על ישראל היו לשני ענינים:

א] להקים שבטי יעקב – שהוא להקימם מנפילתם הגופניות שהיו אז גולים ומפוזרים אחרי גלות סנחריב, ורצה ה' כי ישעיהו בתוכחותיו ישיבם אל מכונם ולארצם ולהצלחתם.

ב] נצורי ישראל להשיב – להשיב את ישראל בהצלחה הנפשית שע"ז נתיחד להם שם ישראל, ושישיבם בתשובה לה'.

ואחר ששני הענינים האלה לא עלו בידו,

אמר לו ה' כי לעמות זה תהיה שליחותו בשני הענינים האלה שליחות כולל לכל העולם,

ונגד ההצלחה הנפשיית יהיה לאור גוים – שיאיר להם האמונה האמתיית שילכו כולם באור ה',

ונגד ההצלחה הגופניית תהיה ישועת – ה' מתפשטת עד קצה הארץ –

(והמכוון בדבריו אלה תראה כמ"ש למעלה קאפיטל י"ב, כי מאז נתפזרו עשרת השבטים ע"י סנחריב מעת ההיא התחילה עת הגאולה,

והוא שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות שהנדחים האלה יתקבצו וישובו לבצרון אסירי התקוה, והגלות החיל הזה היה בשנת שש לחזקיהו, ומעת ההיא התחילה נבואת החוזים על הגאולה,

ואם היו ישראל שבים אז בתשובה שלמה היה הגאולה ההיא מגעת תיכף בשנת ט"ו לחזקיהו שאז נפל אשור והיה אז העת שישובו הנדחים האלה,

וע"כ הסמיך נבואתו על הגאולה והקיבוץ אל מפלת סנחריב כמו שתראה למעלה (קאפ' י"א. י"ח כ"ז).

כי כל הנבואות שנבא בחלק הראשון נבא קודם מפלת סנחריב, ואז צפה ברוח ה' כי יש תקוה שיתאספו הנדחים תיכף לארצם ויגאלו, וזה תלוי בתנאי אם ישובו בתשובה,

ולשליחות זה היה ישעיהו מיוחד כל הזמן ההוא בעוד חזקיהו חי, שכל הזמן ההוא היה תקוה שיהיה חזקיהו משיח אלהי יעקב, כמו שזכרו חכמינו במקומות רבים,

אבל דבריו לא עשו פרי, כי הדור ההוא בין יהודה שנשארו, בין השבטים שגלו

(כי לשניהם יחד נבואתו כמ"ש וישם פי כחרב חדה – אל הקרובים, וישימני לחץ ברור – אל הרחוקים) לא שבו בתשובה,

ומתוך כך לא שבו ג"כ לארצם, והבית נחרב אח"כ בעון הנשארים, ואבד כל חזון.

כמו שראה ישעיהו עצמו זאת גם בימי חזקיהו, ונבא ע"ז למעלה (כ"ד ט"ז) ואז חשב ישעיהו כי יגע לריק וכלה כחו להבל,

אבל ה' אמר לו דע כי לא ידעת לריק כי הנבואות האלה כולם שנבאת על שוב הנדחים יתקיימו באחרית הימים, ואז לא תהיה הישועה פרטית כמו שהיתה אם היתה באה בימי חזקיהו, רק תהיה ישועה כללית,

שתחת שרצה להקים שבטי יעקב שהם עשרת השבטים שגלו לחלח וחבור,

תחת זה תהיה ישועתי עד קצה הארץ,

ותחת שרציתי להשיב הדור ההוא בתשובה, כמ"ש ונצורי ישראל להשיב ודבר זה לא עלה בידך,

תהיה לאור גוים, ותאיר בהצלחה הנפשיית לכלל העולם.

כי אם היתה הגאולה בימי חזקיהו לא היתה כללית כ"כ, ולא היתה האמונה האמתיית מתפשטת כ"כ כמו שיהיה באחרית הימים כמ"ש כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה,

ומבואר כי אחרי מות חזקיהו שאז ראה שהיה יגיעו לריק (או אולי אחרי שנבא עליו הנבואה שלמעלה קאפיטל ל"ט, שהיה זה בחטא חזקי' כמ"ש שם), מאז התיאש הנביא וראה כי השבטים הנדחים לא ישובו עתה,

ומאז משחו ה' לבשר ענוים את הגאולה הגדולה העתידה הכללית, שנבא מן קאפיטל מ"ם עד סוף הספר)

ומעתה מתחיל את נבואתו על העתיד,

אשר דבריו אלה הם כענין הוצעה להם שאחר שנבא גאולת כורש יספר איך שלחו ה' לבשר נחמות גדולות עתידות.

 מלבי"םחלק באור המלים להקים שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב – נצורי הוא מענין ונצר משרשיו יפרה,

ויש הבדל בין שבט לנצר,

השבט יהיה גם כתלוש, והנצר הוא היונק הרך המחובר לקרקע ששומרים ונוצרים אותו שיפרה.

ולפי הכלל המיוסד למע' (ט' ז') העשרת השבטים שנתלשו מן שרשם קראם שבטי יעקב.

ושבט יהודה ובנימין אשר היו דבוקים בשרשם כנצר רך היונק קראם נצורי ישראל, הקם נפל תחלה,

והשב לא נפל רק יצא מדרכו.

שבטי יעקב נפלו וצריכים הקמה. נצורי ישראל לא נפלו רק יצאו מדרכם דרך ה', וצריכים השבה:

 

(ז) כֹּה אָמַר יְדֹוָד גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן יְדֹוָד אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ:

מלבי"ם כה אמר ה' גאל ישראל קדושו – המוכן לגאלם בקדושת מעשיהם בנסים גדולים.

 לבזה נפש – שיעור הכתוב, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, לבזֹה נפש למתעב גוי – לישראל שהם עתה בזוים ומתועבים – שרים ישתחוו.

 לבזה נפש – ר"ל כי ישראל מבוזים המה בין ההודיים עובדי עכו"ם מצד שלשה ענינים.

א] מצד נפשם, שחושבים שנפשם בזויה ושפלה,

ונגד מה שהנפש האלהית נקראת כבוד בכתבי הקדש חושבים שנפשם שפלה וממקור משחת.

ב] מצד גופם, שחושבים אותם למתועבים ומשוקצים עד שנזהרים מליגע בהם ועז"א למתעב גוי,

גוי – הוא הגויה שחושבים שגויתם מתועב.

ג] מצד מדרגתם וקנינם, שהם עבד משלים – שאינם דומים כעבד שיש לו מושל אחד, רק כעבד של מושלים רבים, שמוכרח לעבוד את כולם עבדות פרך,

ועתה נגד 'בוזה נפש ומתעב גוי' – יהיה מעלתם גדולה בכבוד גדול,

עד כי מלכים יראו וקמו – עד כי מלכי הודו יקומו לפניהם מרוב כבוד,

ונגד עבד מושלים יהיה ההפך כי השרים ישתחוו להם,

וזה יהיה למען ה' אשר נאמן – ר"ל זה יהיה מפני שני דברים.

א] מפני ההבטחה כי ה' נאמן לקיים הבטחתו.

ב] מפני קדושת מעשיהם אשר מצד זה יבחר בם עצמם מפני צדקתם,

ועז"א קדוש ישראל ויבחרך.

ור"ל כי הגאולה תבא, או עוד לפני זמן הקצוב, אם ייטיבו מעשיהם.

 או אם לא ייטיבו מעשיהם יבא עכ"פ בזמן המיועד כי נאמן ה' לקיים הבטחתו,

ועז"א או שיהיה למען ה' אשר נאמן – וזה בכלות הזמן,

או שיהיה למען קדש ישראל – ע"י מעשיהם בעת אשר יבחרך – מפני טוב מעשיך:

 מלבי"םחלק באור המלים  לבזה – למ"ד של לבזה למתעב, עומד ביחוס שאליו עם פעל וישתחוו, ישתחוו לבזה נפש, וגוי הוא כמו גֵווי נתתי למכים, הגויה ונגדו נפש:

 ה', קדוש ישראל – בארתי למע' (א' ד') כי שם קדוש ישראל נקרא בו תמיד מצד צדקת ישראל וקדושתם (עי' למעלה ה' ט"ז) ולכן אמר ויבחרך:

 

(ח) כֹּה אָמַר יְדֹוָד בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת:

מלבי"ם כה אמר ה' בעת רצון עניתיך – זה מגביל נגד שני הדברים שאמר בפסוק הקודם,

או שתהיה הגאולה קודם זמן הקצוב אם ייטיבו מעשיהם ותהיה עת רצון ועז"א בעת רצון עניתיך,

או לכל הפחות יעזרו בזמן המיועד אשר לא יעבור –

ועז"א וביום ישועה עזרתיך – והוא ביום המיועד שהיא לישועה שהוא בבוא יום המיועד.

 ואצרך – גם במשך ימי הגלות אצרך בהשגחה מיוחדת בל תכלה בין העכו"ם,

עד שאתנך לברית עם – שיקים ה':

א] הברית שכרת עם ישראל. ב] להקים ארץ – הארץ הקדושה. ג] להנחיל נחלות שממות – שהוא שישיב להנחיל מקומות נחלות השוממות עתה, והם העזרות והמקדש שהם נחלת ה' לשבתו:

 מלבי"םחלק באור המלים עניתיך, עזרתיך – עונים להקורא, ועוזרים גם לאשר לא קרא,

העניה תהי' לפני הזמן בעת רצון, והעזר יהיה בזמן המוגבל ביום ישועה:

 

(ט) לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם:

מלבי"ם לאמר – מבואר במ"ש למעלה (מ"ב ז') כי שבט יהודה ובנימין הם נתפזרו וגלו תחת יד עכו"ם אשר אסרו אותם בכבלי ברזל, כמ"ש שם להוציא ממסגר אסיר

ועשרת השבטים שהגלו לחלח וחבור אינם תחת עכו"ם ואין עליהם עול שעבוד אבל הם נסגרים במקומות מסוגרים שלא ידע איש את מקומם ודומה כאילו יושבים בחשך שלא יראם אדם כמש"ש מבית כלא ישבי חשך

ועל שבט יהודה [שגלו ביד עכו"ם והם בכבלי ברזל] אומר לאמר לאסירים צאו

ועל עשרת השבטים אמר, לאמר לאשר בחשך הגלו

כי אז יגלו מקומם, ולהם אצ"ל צאו כי אינם אסירים

על דרכים ירעו – מדמה אותם בשובם למנוחתם, כצאן אשר ה' ירעה אותם כמ"ש (למעלה מ"ם) כרועה עדרו ירעה, ולפעמים צריך להנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקם מן השוללים,

לעומת זה אמר על דרכים ירעו – כי כל עוברי דרך לא יגעו בם, ולפעמים צריך להנהיגם אחר המדבר מפני שאינו מוצא מרעה,

לעומת זה אמר ובכל שפיים מרעיתם – שבכל הר גבוה ימצא מרעיתם, ור"ל  שישובו מן הגולה בפרהסיא:

 

(י) לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם:

מלבי"ם לא ירעבו – ההולך בדרך רחוקה יחסר לו לחם או מים או יכהו שרב ושמש,

ועז"א לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש –

כי ינהגם ה' ברחמים – עד שלא ינהגם במקום שהשמש שולטת שם, ועל מבועי מים ינהלם – עד שלא יצמאו:

 מלבי"םחלק באור המלים ינהגם, ינהלם – פעל נהג הונח בעצם על נהיגת הצאן והבקר,

וממנו יצא על כל הנהגה דומה לזו, שמנהיג שלא מדעת המונהג.

ונהל ונחה הונח על המנהל בעל רצון ובסבר פנים יפות, ופה מדמם כצאן מונהגים ע"י הרועה, כי הם מונהגים אך לפי דעת הרועה המנהיג אותם שהוא ה',

אבל בכ"ז הלא מרחמם ינהגם, עד שתהיה ההנהגה לא כמנהיג בעל כרחם,

כי על מבועי מים ינהלם כמנהל בעת רצון ושכל:

 

(יא) וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן:

מלבי"ם ושמתי – וגם לא יצטרכו לבקש דרך,כי גם ההרים יהיו לדרך,

ולא תחשוב שיהיה דרך לא כבושה, כי מסלתי ירמון – שיהיה מסלה כבושה,

עד שכולם ידעו כי הם מסילותי המיוחדות לי:

 מלבי"םחלק באור המלים לדרך, ומסלתי – הבדלם בארתי למע' (ל"ה ח'. מ"א ג'):

 

(יב) הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים:

מארץ סינים – הוא הדרום כמו שתרגם יונתן מארע דרומא, כי הסינים שוכנים שם, והסינים הוא מבני כנען, כמו שכתוב, ופירש רב סעדיה ז"ל אטרא בלפוון:

מצודות ציון סינים – נקרא כן על שם היושבים שמה כמ"ש ואת הערקי ואת הסיני (ישעיהו נ"ד):

 מלבי"ם הנה אלה – פה מתחיל ענין חדש. רוצה לצייר כי קיבוץ גלויות יוקדם לבני ציון,

וכי בעת תתקבץ הגולה מארבע רוחות עוד תהיה ירושלים שממה, וצייר זה בציור נפלא מאד,

מצייר בצד אחד, איך כל הגלויות מתקבצות מארבע פנות העולם, וכל העולם וכל הטבע, שמים וארץ והרים רוננים ושמחים ומספרים החידוש הזה הנפלא,

בצד אחר מציין את ציון איך היא יושבת בעת הזאת כאשה אלמנה גלמודה מתכסית בצעיף אלמנותה ומתאבלת כי בעלה עזבה ושכח בה, וכי ציון אינה יודעת מכל השמחה אשר התפשטה בכל העולם מאומה,

עד שפתאום תשא עיניה ותראה את הישועה.

יאמר, ראה נא, הנה אלה – גולי המזרח מרחוק יבאו – (כי עשרת השבטים שגלו למזרח גלו למקום רחוק כנ"ל מ"ג ה'),

ואלה – גולים צפון ומערב, באים מצפון ומים.

ואלה – גולי דרום, באים – מארץ סינים – ראה נא כל הגולה מתקבצת, השמחה התפשטה על כל הטבע, עד כי:

(יג) רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ יּפִצְחוּ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי נִחַם יְדֹוָד עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם:

רד"ק רנו שמים – דרך משל כאלו כל העולם שמח בצאת ישראל מהגלות:

 ופצחו – כתיב יפצחו קרי והענין אחד, ופירוש הרמת קול בשמחה, וזכר הרים בפני עצמם ואף על פי שהם בכלל ארץ לפי שהם עיקר בריאת הארץ והחלק הקיים שבה ועוד כי המתכות בהרים:

מלבי"ם רנו שמים – וגם גילי ארץ – ואף ההרים הפרטים כבר פצחו רנה,

כי הגיעה הבשורה עד יושבי ההרים לאמר, כי נחם ה' עמו וכי ראה ענים ורחם עליהם. הכל רוננים, רק חוץ:

 

(יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְדֹוָד וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי:

רש"י ותאמר ציון – היא היתה סבורה ששכחתיה:

 רד"ק ותאמר ציון – זכר ציון לפי שהיא ראש ממלכת ישראל וכאלו העיר מתאוננת על בניה שגלו ממנה,

וכל ישראל בנים ולא יושבים לבד כי אליה היו באים כל ישראל לעבוד את ה':

 עזבני – שכחני, אמרה זה לאורך הגלות הזה שידמה שעזבה האל ושכחה:

מלבי"ם ותאמר ציון – ציון עדין אומרת עזבני ה' – ציון אינה יודעת מכל זה, ומתאבלת בעת ההיא לאמר,

איך עזבני ה', ולא לבד שעזבני מלפני החטא, כי גם נדמה לי כאילו ה' שכחני – ואינו זוכר בי עוד.

(כי העזיבה תהיה מפני החטא, ואז עדין זוכר את הנעזב,

אבל השכחה היא מפני המיאוס ואז לא יזכור בו עוד כלל):

 מלבי"םחלק באור המלים עזבני ה' וה' שכחני – כבר בארתי בפי' התורה פעמים רבות,

כי דרך השפה העבריית להקדים תמיד הנשוא אל הנושא,

ובעת שמקדים הנושא אל הנשוא, בא להראות איזה חידוש בהנושא,

לכן פה בהעזיבה הקדים הנשוא שעקר החידוש הוא מה שעזבה, לא מה שעזבה ה'.

אבל בהשכיחה הקדים השם אל הפעל, כי פה עקר החידוש מה שה' היה השוכח ה' אשר אין שכחה לפניו:

 

(טו) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ:

מלבי"ם התשכח – גם זה מדברי ציון, ציון אומרת וכי תשכח אשה את עולה?

וגם אם יצוייר כי תשכח את עולה הגדול שאין צריך אליה עוד, ותשכח את האהבה, אִם עזבה אותו,

אבל היצוייר כי תשכח אשה מרחם בן בטנה – בן בטנה הוא היונק שדי אמו,

אשר הוא מלבד האהבה יעורר גם רחמים כי הוא צריך לאמו,

ואם תשכח את האהבה הכי תשכח את הרחמים מלרחם על בן בטנה הקטן?

ואתה ה' אם שכחת את אהבתך איך שכחת מלרחם, באשר אני נעזב ובאין סומך בלעדך.

כן תאמר ציון – הבעל אשר הרחיק נדוד יתראה עתה אל האלמנה המתאבלת,

אומר אליה – דעי כי גם לו יצוייר כי אלה תשכחנה – גם אם שתי הנשים אלה שהזכרת,

שהם האשה שיש לה עולל גדול, והאשה שי"ל יונק, אם גם אלה שתיהן תשכחנה ילדיהם,

בכל זאת אנכי לא אשכחך. כי לא אוכל לשכחך, כי:

 מלבי"םחלק באור המלים עולה, פרי בטנה – העולל הוא אחר היונק, מעולל עד יונק (ש"א ט"ו ג'):

 ופרי בטן – נקרא אחר הלידה. אשר מנע ממך פרי בטן:

(טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד:

מלבי"ם הן על כפים חקתיך – אנכי חקותי את שמך על כפי ידי,

אשר מדי אשתמש בידי אזכור את שמך

(והנמשל שכל פעולתיו ומעשיו הם אמצעיים מובילים אל התכלית הגדול שהיא התשועה המובטחת),

וגם את חומותיך (חקקתי) נגדי תמיד – הם חקוקים נגד פני לאות ולטוטפות,

ולא עתה רק תמיד – ר"ל מה שחקתי אותך על כפים, ואת חומותיך נגד פני זה היה תמיד מעת הגלות עד עתה. ומה שעזבתי אותך עגונה אלמנה זה ימים רבים, לא היה זה מחמת שכחה, ולא אני אשם בדבר,

רק בניך בעצמם הם סובבו זאת, כי אם:

 

(יז) מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ:

רש"י מהרו בניך – לשוב:

 רד"ק מהרו – עבר במקום עתיד כמו ימהרו וכן הוא המנהג בנבואות ברוב:

 מהרסיך ומחריביך – והם הפושעים יצאו ממך שיכלו, שלא יהיה בך עוד רשע ופושע, כי הם היו סבת ההריסה והחרבן:

מלבי"ם מהרו בניך – אם היו בניך ממהרים לשוב בתשובה –

אז מהרסיך ומחריביך ממך יצאו – כבר היו יוצאים אויביך אשר הרסו אותך ממך זה מימים רבים,

אם היו בניך רוצים, ואם מהרו לשוב מחטאתיהם. – אבל העבר אין. עתה:

 

(יח) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְדֹוָד כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה:

רד"ק שאי סביב עיניך – כי מכל פאה יבאו כולם כל בניך מכל הפאות:

 חי אני – זו ההבטחה שלא תשוב אחור כמו בי נשבעתי בהקבץ כל ישראל אליך יהיו לך כמו העדי והקשורים לכלה:

מלבי"ם שאי נא סביב עיניך – אל תביטי אל צד אחד רק סביב סביב כי בא הקיבוץ פתאום מארבע רוחות השמים,

וראי איך כלם נקבצו באו לך – והם שני דברים מפליאים.

א] הקיבוץ מן הפיזור הגדול, וזה כולם נקבצו.

ב] שיבתם לירושלים מן מרחק רב כזה וזה באו לך.

אבל אל תדאגי לאמר והלא בית אלמנותי קטן וצר ואיך יכיל הבנים הרבים האלה?

גם מזה אל תדאגי, חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי – ימליץ התמלאות המקום החרב מיושבים כאילו הארץ תתלבש בלבוש שהיא יושביה המכסים אותה, כמ"ש לבשו כרים הצאן,

כי המקום השמם הוא ערום וחשוף שת, ועת יתישב יתלבש ויתעטף לכסות מערומיו,

אמנם עת שאחר שכבר התלבש ממלבושיו והוא אחר שכבר התישב המקום באו עליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו, כי אלה יעדו את מלבושיו הקודמים

ואמר שכולם תלבשי כעדי כי כולם יהיו לה לכבוד ולתפארת,

וגם תקשרים ככלה – כמו שהכלה שומרת קשוריה שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין בל יאבדו ממנה, כי הם אות הקישור בינו ובינה,

כן תקשרי אותם עליך בקשר אמיץ לבל יצאו עוד ממך שנית, כי הם אות האירוסין בינך ובין אלהים,

אשר על ידם ארס אותך באמונה:

 מלבי"םחלק באור המלים ותקשרים – עיין מ"ש בפי' ירמיה (ב' ל"ב):

 

(יט) כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ:

מלבי"ם כי חרבתיך – ואל תחשובי כי ביתך צר ומקומך קטן מהכיל כל היושבים הרבים האלה,

כי (תלבשי בם) את חרבתיך – שכל מקומות החרבות והשממות יתלבשו מן היושבים האלה,

ויותר מזה כי עתה אשר תצרי מיושב,

(ורחקו מבלעיך – הוא מאמר מוסגר, אומר מה שתצרי יהיה מיושב, מן יושבים תתמלאו לא מן מחריבים כמו שהיית מלא מהם עד עתה כי מבלעיך ירחקו עתה ממך אבל עתה כי תצרי מיושב)

לא ימצאו הגולים עוד מקום לשבת בתוכך אז:

 מלבי"םחלק באור המלים חרבתיך, ושממתיך – החרבות הם הערים. והשממות, כל הארץ (כשנרדפו יחד, יחז' כ"ט י"ב. למ"ד ז') והריסה יותר מחורבן, שהרס בכונה, והמליצה מוספת בדבריה:

 

(כ) עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה:

מלבי"ם עוד יאמרו – ר"ל אז בני שכוליך הם הבנים שהיית שכולה מהם עד הנה, שהם בני הגולה,

עוד זאת יאמרו באזניך עתה.

 צר לי המקום גשה לי ואשבה – המקום שלך צר לי ואיני יכול לכנס אל תוכו, ולכן גשה אתה והתקרב אלי, למען אשב בתוכך,

ר"ל כי אחר שישראל יהיו רבים מאד ולא תוכל א"י להחזיק את כולם, לכן תרחיב הארץ את גבולה, ותתפשט עד חוצה לארץ, כמ"ש לק' (נ"ד) הרחיבי מקום אהלך,

וזה במשל שהארץ תגש אל היושבים העומדים חוצה לה ואינם יכולים לכנס אל תוכה:

 מלבי"םחלק באור המלים גשה לי – הגשה לריחוק אין לו ריע ולכן פי' המפ' אינו נכון:

 

(כא) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם:

מלבי"ם ואמרת בלבבך – אז תשאלי שלש שאלות,

ומדמיה במשל אשה שמתו לה כל בניה והיתה גלמודה אח"כ בלא בעל, וגולה ממקום למקום ולא מצאה מנוח לכף רגלה כי אין איש מאסף אותה הביתה,

ואח"כ באו אליה בנים מעבר הים, אשר התיחסו אליה שנולדו ממנה, ואז תשאל שלשה שאלות הנאמרות פה.

א] מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה – שתחלה תשאל על מניעות הלידה, שא"א כלל שנולדו הבנים האלה ממנה, אחר שהיתה שכולהשמתו כל בניה, וגם היתה גלמודה – אח"כ בלא בעל ואיך נולדו הבנים האלה לה?

ב] גלה וסורה ואלה מי גדל – תשאל על מניעות הגידול, שגם לו יצוייר שילדתי בנים מי גדלם ואומן אותם הלא אני הייתי גולה וסורה,

והוא שהייתי גלה – ממקומי, וגם במקום שהייתי לא הניחו לי לשבת במנוחה רק הייתי סורהממקום למקום, וא"כ אלה מי גדל.

ג] הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם – תשאל על מניעת ביאתם לפה, גם לו יצוייר שנולדו ממני ונגדלו מעצמם מי הביאם לפה למקומי הלא אני נשארתי לבדי, רחוק מהם,

ואלה מאפוא הם, מאיזה מקום באו ומי הביאם לפה.

 (והנמשל כי ירושלים היתה שכולה שנהרגו בניה והלכו שבי לפני צר, ומאז ישבה גלמודה,

וא"כ תתפלא מי ילד לה בנים, כי חשבה שכל בניה נהרגו ונשבו.

שנית תשאל גם אם נשארו אז קצת מהם, הלא היו גולים ומדולדלים ומי גדלם אלפים שנה ואיך לא ספו תמו מן בלהות.

שלישית תשאל, ואף אם נתקיימו עד עתה מי קבץ פזוריהם ומי הוציאם חפשי ויביאם לציון:

 מלבי"םחלק באור המלים שכולה – מבנים:     וגלמודה – מבעל, כנ"ל (מ"ז ח'). גלמודה מופסק באתנח, וכן פרשתי:

 

(כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה:

רש"י ידי – נסי סימן להביא גליות. נסי – פירקא בלע"ז כמו וכנס על הגבעה (ישעיהו ל) והוא סימן קיבוץ ונותנין בראשה בגד. [מצודות ציון הוא כלונס זקוף ומשימים עליו מפה לרמז].

 רד"ק כה אמר, בחצן, זרוע או כנף הבגד וכן חצני נערתי.

 מלבי"ם כה אמר ה' – משיב לה שלשה תשובות על שלשה השאלות האלה כסדר מלמטה למעלה.

מה ששאלת אלה איפה הם – והוא מי קבץ את הגולה והביאם לפה.

דע כי מזרה ישראל יקבצנו. כי אני אשא אל גוים ידי – וארמוז להם שיביאו בני הגולה לארצם,

ואל עמים – כבר בארתי כי גוים פחותים מן עמים,

ואומר כי הגוים יהיה די להם בנשיאת היד לרמז שיביאו בני הגולה והעמים לא ישמעו תיכף עד שאשא להם נס מלחמת גוג ומגוג אשר שם יפלו בנופלים,

ואז והביאו בניך בחוצן הוא הכסא שנושאים בו את השרים,

ובנותיך שיראים לשבת בכסא הזאת על כתף תנשאנה ויביאו אותם לארצם:

 מלבי"םחלק באור המלים גוים, עמים – עי' למעלה (ד' א'):

 

(כג) וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִים אֶרֶץ יִשְׁתָּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי:

מלבי"ם והיו – על השאלה השנית ששאלת אלה מי גדל – אחר שהיית גולה וסורה,

ואיך התקיימו משך זמן הרב הזה, משיב אני לך,כי הנה אל הגידול צריך שני דברים.

א] להניק את הולד עד יגמל.

ב] לאמנו ולגדלו מעת נעתק משדים, הנה המלכים יהיו אומניך והשרות שלהם יהיו מניקותיך,

והמליצה שהם יגינו בעדך מכל פגע, עד תגדלו. ויאמנו ויגדלו אותך כאומן את היונק עד לבסוף,

שאז אפיים וכו'.

 וידעת – ועל השאלה השלישית אשר שאלת, מי ילד לי את אלה – אחר שהיית שכולה וגלמודה, שכל בניך נלקחו לשבי ולעבדים ומי הוציאם חפשיים,

משיב אני לך כי עתה וידעת כי אני הוא ה' – אשר ביכלתי לעשות זאת,

אשר לא יבשו קוי – מפני שיפלא בעיניהם לאמר:

 

(כד) הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט:

מלבי"ם היקח מגבור מלקוח – אחר שישראל נשבו ונלקחו לעבדים ביד גבורים האפשר ליקח את השבי והמלקוח מידם,

וזה הוא השאלה ששאלת – אחר שאני שכולה וגלמודה והוא שבניך היו מלקוח ושבי ביד גבורים [-האומות], מי ילד לי את אלה? כי איך אפשר ליקח מגבור מלקוח?

עתה לא יבשו קוי משאלה הזאת, יען:

 מלבי"ם חלק באור המלים מלקוח, שבי – בררתי הבדלם בפי' במדבר (ל"א): "את השבי ואת המלקוח" שבי ומלקוח שייך רק בבעלי חיים, ושלל וביזה שייך בכל דבר,

וההבדל בין שבי למלקוחשבי שייך רק באדם,            ומלקוח שייך בין באדם בין בבהמה,

ושבי ומלקוח הנאמר גבי אדם יציין במלקוח שלוקחו לעצמו לעבד,

והשבי לקחו לארץ שביו, ולפעמים לא יעבוד בו.

 

(כה) כִּי כֹה אָמַר יְדֹוָד גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ:

רד"ק כי כה – ענה הקדוש ברוך הוא:

 גם שבי גבור יוקח – כי אני גבור מכם שאקחנו מידכם, ומה שתאמרו צדיק אינו כי אם עריץ כי בכח ובעריצות לקחתם אותו לא בצדק ובמשפט כך פירשו אדוני אבי ז"ל:

מלבי"ם כי כה אמר ה' גם שבי גבור יקח – והוא הוציא אותם מיד שבי ועבדות.

 והנה יש הבדל בין שבי למלקוח, המלקוח הוא מה שהאויב לוקח לעצמו לעבדים ושפחות,

והשבי הוא בארץ שביו ולא נלקח לעבד,

והנה המלקוח אי אפשר שימלט כי הוא תחת רשות אדוניו, [נ' דר"ל ועינו פקוחה עליו תמיד],

רק אפשר שיוקח מאת אדוניו בחזקה אחר שמחזיק אותו לעבד שלא במשפט,

אבל זה רק אם המלקוח הוא ביד חלש,

אבל היקח מגבור מלקוח – אם המלקוח הוא ביד גבור הלא בלתי אפשר לקחתו מידו?

ובשבי יהיה בהפך שא"א שילקח בחזקה כי השבי הוא כדין, שהעם המנוצח יהיה בשביה, אחר שאין מחזיקים אותם לעבדים, ואינם מלקוח רק שבי, רק אפשר שימלט אחר שאינו תחת רשות אדוניו,

אבל תשאלו האם שבי צדיק ימלט – אם נשבה השבי בצדק מפני חטאו ומרדו שזה קרא שבי צדיק הלא א"א גם שימלט.

ור"ל שישראל שמקצתם היו מלקוח עבדים ושפחות,

ומקצתם היו שבי ביד עכו"ם. והנה המלקוח הגם שהוא שלא כדין הלא הוא ביד גבור ומי יקחנו מידו?

והשבי אחר שהוא שבי צדיק כי נשבו בדין ואיך ימלטו?

וה' משיב להם גם שבי גבור יוקח – ר"ל לא זו בלבד שהשבי ימלט,

כי השבי קל לו להמלט אחר שאין שומרים אותו, כי אחר שהוא שבי גבור לא שבי צדיק,

ר"ל אחר שנשבו שלא כדין רק בגבורה ובכח, גם יוקח בחזקה מיד שוביו.

 וגם מלקוח עריץ ימלט – שלא לבד שמלקוח גבור יוקח בחזקה, כי גם מלקוח עריץ שהוא יותר מגבור,

גם ימלט מעצמו מידו.

 ואת יריבך – ר"ל אל תירא שיקרה לך כדרך העבד הבורח מאדוניו שאדוניו בא ורב עמו ותובעו לדין,

כי את יריבך אנכי אריב בעדך, שאני אטעון נגדם שאני קניתיך לעבד תחלה כי לי בני ישראל עבדים,

ונגד מ"ש גם שבי גבור יוקח אומר כי את בניך אנכי אושיע ואקחם מיד שובם:

 מלבי"םחלק באור המלים גבור, עריץ – עריץ יותר מגבור,

ומתאר את הגבור על הפלגת הגבורה. וה' אותי כגבור עריץ:

 

(כו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְדֹוָד מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב:

רש"י והאכלתי את מוניךהבבליי' לחית השדה את בשרם, מוניך לשון אל תונו (ויקרא כה) אונאת דברים המקנתרי' אותך בגידופיהם.

וכעסיס – מתק יין.

דמם ישכרון – כן ישכרו מדמם אותם הרגילים לשתות דם ומי הם אלו עוף השמים כן ת"י:

 רד"ק והאכלתי את מוניך – אונסיך, כמו ולא יונו עוד נשיאי את עמי ותרגומו ולא ינסון:

 את בשרם – על דרך איש בשר זרועו יאכלו:

 וכעסיס – יין ענבים או יין רמונים נקרא כן לפי שיוצא על ידי סחיטה וכתישה, מן ועסותם רשעים, וכן מעסיס רמוני יטפו ההרים עסיס:

 דמם – מדמם, ותרגם יונתן ית בשר דהוו מונין לך וגו':

 

 מלבי"ם והאכלתי את מוניך את בשרם – אותם שהיו מוניך עד הנה באונאת דברים, לאמר כי אבדה תקותך,

הם יאכלו את בשרם של יריבך, ר"ל הם ילחמו עם בעלי ריבך, וידעו כל בשר:

א] כי אני ה' מושיעך – למעלה מן הטבע בכח ה' אשר לו היכולת.

ב] וגאלך אביר יעקב – שאעשה זאת למען הקשר שי"ל עם יעקב, ועל ידי צדקתך:

 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב