ישעיה

ישעיהו פרק מ

(א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י נחמו נחמו – חוזר על נבואותיו העתידות לפי שמכאן ועד סוף הספר דברי נחמות הפסיק פרשה זו בינם לבין הפורענות. נחמו אתם נביאי נחמו את עמי:

מלבי"ם נחמו נחמו – אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ"פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע, לכן אמר נחמה כפולה:

יש לעמוד על כפל הלשון "נחמו נחמו"

והענין יובן על פי משל שני אנשים נטשו את נשותיהם ונסעו למרחקים האחד הלך מחמת דוחקו לבקש לו מחיה לפרנסתו והשני היה עשיר גדול אבל אשתו היתה אשת מדנים ורעת המזג ולכן עזב אותה והלך לארך מרחקים יחד עם העני

ויהי כי ארכו להם שם הימים ולא היה לנשותיהם שום ידיעה מהם מרוב הדרך הלכו הנשים לדרוש את פי הסוחרים המחזרים בעיירות אולי יש להם ידיעה מבעליהן והנה בא סוחר אחד ובישר לשתיהן לאמר ראיתי את בעליכן ודיברתי עמהם וגם נתנו לי אגרות אליכן הנשים ביקשו ממנו שיתן להם את המכתבים אך הוא אמר להן שאין לו פנאי עתה לחפש אחר המכתבים והבטיח להן שלמחרת יתן להן המכתבים

והנה אשת העשיר הלכה לביתה בשמחה ולא אמרה לו דבר אבל אשת העני הפצירה בו מאד שיחפש אחר האגרת ויתן לה שאל אותה הסוחר מדוע את מפצירה בי יותר מחברתך ששמחה על הבשורה הטובה והלכה לביתה ענתה האשה במר נפשה יש הבדל רב ביני לבין חברתי כי היא יושבת בביתה שלוה ושוקטת כי הון ועושר בביתה והסיבה שבעלה עזב אותה מחמת ריב וקטטה שהיו ביניהם וכל דאגתה היא שמא בעלה עדיין כועס עליה ולכן עתה ששמעה שבעלה שלח לה אגרת די לה במה שנודע לה שבעלה חפץ בה וישוב אליה ואין לה צורך לקרוא את האגרת כיון שעצם כתיבתו אליה כבר הביא לה נחמה.

אבל אני אשה קשת רוח עניה וחסרה כבר משתוקקת אני מאד לדעת מה כותב בעלי האם כבר מצא לו מקור פרנסה.

כיוצא בזה אומר הנביא לבני ישראל "נחמו" דבר זה בלבד כבר עשוי לנחמכם כי "נחמו עמי יאמר אלהיכם" שהשם יתברך שולח לכם דברי נחמה ומכריז כי אלהיכם הוא זוהי הנחמה הגדולה ביותר בגלות שיש לכם תקוה ותקומה [כוכב מיעקב]

 

(ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ:

רד"ק כי נרצה עונה – נשלם ענשה כמו אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן עונה ענשה כמו כי לא שלם עון האמורי וגומר, וי"ת אשתביקו לה חובאה:

 כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה – הכפל יוכל להיות פעמים שתים או יותר כמו ותכפל חרב שלישיתה ר"ל שלש פעמים תכפל,

ובאמרו כפלים ר"ל שתים והוא אומר על שתי גליות שגלו ישראל גלות בבל וזה הגלות ולמה היה זה? בעבור כל חטאתיה,

והחכם ר' אברהם א"ע פי' כפלים מצרות שלקח כל גוי,

ואאז"ל פירש כפלים עונותיהם ועונות אבותיהם כמו שאמר ירמיהו הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו

וי"ת ארי קבלת כס תנחומין מן קדם ה' כאלו לקח על חד תרין בכל חטאתהא:

מלבי"ם כי מלאה צבאה – ר"ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן.

או יגאלו קודם הזמן, ע"י כי נרצה עונה – אם ירצו עונם ע"י תשובה וזכות,

או ע"י כי לקחה מיד ה' כפלים – שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת כל חטאתיהכמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי,

וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד"ו שנה,

(ודלתות הכתוב מגבילים דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה –

כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א"צ לקראו אח"כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו,

אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ"כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז"א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה.

אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א"צ לדבר על לבו תנחומים,

אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז"א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו'):

 מלבי"ם חלק באור המלים מלאה צבאה – נתמלא זמנה, כמו מלא שבוע זאת, יגדר צבא זמן מוגבל וקבוע:

 כי נרצה – כמו ונרצה לו לכפר עליו:

 כפלים – יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים. פי שנים נתרבה הכמות משנה. אבל כפלים יתקפל הכמות בחציו על חציו, מענין וכפלת את היריעה, ונקפל לשון המשנה,

ופה ר"ל שנתקפל אורך הזמן על חציו, וסבלו שיעור היסורים הקצובים במדת הזמן בחציו,

וע"י נתקפל ונכפל גם ענשם, עד שהיה מדתו בערך כל חטאתיה, וב' בכל, ב' הערך, כב' בכסף מלא יתננה לי, ועמ"ש בפי' (איוב י"א ו):

 

(ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ:

רש"י קול – רוח הקדש קורא במדבר פנו דרך ה', דרך ירושלים לשוב גליותיה לתוכה:

מלבי"ם קול קורא – מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא,

וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם.

 במדבר – המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו,

חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה' אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות,

אבל עוד יוסיף ה' לגלות את ידו החזקה ג"כ במסילה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם.

והנה יש הבדל בין מדבר ובין ערבה, שכמו שבארץ מושב נמצאו מקומות של גנות ופרדסים, כן במדבר נמצא מקום ערבה ושוחה והם מקומות שגדלים בהם קוצים ודרדרים, ומקום זה נקרא ערבה.

ויש הבדל בין פנו דרך – ובין ישרו מסלה – כי פנו דרך הוא דרך הנמצא מכבר ומפנה מתוכו אבני מכשול, אבל ישרו מסלה הוא שמסולל ומגבי' מסלה חדשה לא נמצאה מאז.

ויש הבדל בין ה' – ובין אלהינו – כמו שבארתי בכ"מ כי שם ה' יקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו,

ושם אלהינו הכינוי 'נו' מורה על הדיבוק שיש לו עִם ישראל וההשגחה הפרטית שמיחד עליהם להפליא פלאות ולעשות נוראות,

עז"א, הנה במדבר – ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצא כבר דרך ה' שדָרַך בה בנסים הקודמים, פנו את הדרך הזה מאבני מכשול, כי עתה יתחדש הדרך הזה והנסים האלה יתגלו שנית,

אמנם בערבה שהוא פראי יותר מן המדבר, ושם לא הלכו בני ישראל ושם צריך מסלה ע"י הרמה, כי א"א לעשות שם דרך פשוט מפני הקוצים,

שם יעשו מסלה חדשה אשר לא היתה מעולם, ומסלה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו,

והוא כי יוסיף נסים ואותות ומופתים לא נתגלו מעולם:

 

(ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:

מלבי"ם כל גיא – מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים,

אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו,

שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה,

באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי"ז הגיא ינשא,

אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה כל גיא ינשאמעצמו ואח"כ הר וגבעה ישפלו.

והיה העקב – הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים וגבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו,

אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ויהיה – תחלה העקוב למישור – בטרם יסתלקו הרכסים,

ואח"כ יהיו הרכסים לבקעה:

מלבי"םחלק באור המלים העקבבודד, והוא מענין מארב ואת עקבו מים לעיר. וגדרו הדרך הסבובי שיסבב את חברו בעצה או בפועל ע"י ערמה, וע"כ נקרא המקום שיש בו רכסים, שהם הרים גבנונים מדובקים זל"ז (מענין וירכסו את החשן) עד שצריך לסבב להקיף הדרך, מקום עקוב:

 

(ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:

מלבי"ם ונגלה – מבאר כי ההופעה האלהית תתעלה לעתיד בששה מעלות על זמן העבר.

 א] כי – עד עתה ההשגה האלהית היתה מעוטפת בכמה לבושים ומסכים ומחיצות ענן וערפל,

אבל לעתיד ונגלה – יהיה הכבוד מגולה ונראה באספקלריא המאירה.

ב] עד עתה לא השיגו רק כבוד אלקים, שהוא ההנהגה שבו מנהיג ומסדר ומשגיח שהוא מיוחסת לשם אלקים או שד-י או צבא-ות.

לא כבוד ה' שהוא שם העצם המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו כמ"ש וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל אז יתראה כבוד ה' – וידעוהו.

 ג] עד עתה לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו כבוד ה' בהשגת העין החושיי, אבל עתה עין בעין יראו –

ד] עד עתה גם הרואים והצופים במחזות אלהים, לא ראו בעין בשר רק בעין הנפש בעין הנבואיי,

אבל עתה יראו כל בשר – גם הבשר בעינו יראה המראה הנוראה מכבוד ה' והתגלות אלוהותו.

ה] עד עתה היו הרואים והמשיגים מכבוד ה' מועטים, יחידים השרידים אשר ה' קורא, ובני עליה מועטים,

אבל אז יראו כל בשר – כי מלאה הארץ דעה את ה'.

ו] עד עתה לא ראו כולם במדרגה אחת, כמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה היה הגשה ומדרגת הזקנים עליה ומדרגת העם פחותה גם מזה כמ"ש שם,

אבל עתה יראו כל בשר יחדו במדרגה אחת בשוה.

 כי פי ה' דבר – והבטיח זאת:

 מלבי"םחלק באור המלים יחדו – מובדל מן יחד, כי יחדו מורה גם שיווי המתיחדים בענין שהתיחדו בו, כמ"ש בכ"מ:

(ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה:

רד"ק קול אומר קרא – כאלו קול קורא, או פירושו קול נבואה קורא לנביא קרא!,

ואמר הנביא מה אקרא ויאמר לו הקול קרא ואמור כי כל הבשר חציר, ר"ל על הגוים שיבאו עם גוג ומגוג שימותו רובם ומה שאמר כל הבשר הוא דרך הפלגה כמו וכל הארץ באו מצרימה והדומים לו,

ומש"א וכל חסדו אפי' עשו חסדים הרבה לא יזכרו להם כי עונותיהם רבים, ועוד שהרעו לישראל ויקבלו ענשם, והמשילם לחציר ולציץ השדה שהם יבשים במהרה והציץ נופל גם כן ברוח הנושבת:

מלבי"ם קול אמר קרא – צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג' נשתק והפסיק מלקרות,

ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד! למה דממת?

 ואמר מה אקרא – ה'קול קורא' הראשון אמר אל השני 'למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר?'

וכוונת מליצתו, כאילו קול קורא במדבר פנו דרך ה', כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז, והדור ההוא מתו תמו נכרתו,

והקול נדם ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו,

ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום,

והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז"א, הלא:

 מלבי"םחלק באור המלים ואמר – חסר הנושא ולדעתי מוסב על קול קורא שבפסוק ב':

 חציר, ציץ השדההחציר מתיבש לפני כל הצמחים, כחציר גגות שקדמת שלף יבש, ולפני כל חציר יבש (כנ"ל ט"ו ו'):

 וציץ השדה – הוא דבר הבולט בשדה בעודו קטן שאין בו ממש בעצמותו, ושורש ציץ מענין יצא, כמו תנו ציץ למואב, אבר קטן בולט ככנף הזבוב,

עז"א אנוש כחציר ימיו, בלתי מתמיד באורך ימים. וכציץ השדה כן יציץ – שגם בחייו אין בו ממש,

ומבאר נגד כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ונגד כציץ השדה ולא יכירנו עוד מקומו,

כי לא ידמה כחציר שגם ביבשו נשאר עצמו קיים, כי נפרך לאבק דק כציץ נובל, ועי' בפנים:

 ורוח ה' – כמו והנה רוח ה' עובר (מ"א י"ט י"א):

 

(ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם:

מלבי"ם יבש חציר – יען שרוח ה' נשבה בוונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא?

משיב לו הקול האחר, אכן – לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק חציר העם – רק העם דומה כחציר ורק:

 מלבי"םחלק באור המלים אכן חציר העם – יש הבדל בין אכן, אבל, אולם. אמנם.

אכן ואבל יורו סתירת הקודם, וההבדל ביניהם, אבל סותר דברי חברו,

ואכן סותר דברי עצמו או ספק שנסתפק תחלה.

אבל אדוננו המלך דוד המליך את שלמה (מ"א א' ד'), אבל בן אין לה ואישה זקן (מ"ב ד' יד). אבל שרה אשתך יולדת לך בן (בראשית י"ח י"ט), סתר דברי חברו.

אכן יש ה' במקום הזה (בראשית כ"ח י"ב), אכן נודע הדבר (שמות ב' ט'), אכן סר מר המות (ש"א ט"ז ל"ב) כל אלה נסתפקו תחלה אם יש ה' במקום הזה, אם נודע הדבר, אם יהרגנו, אכן אתה אל מסתתר (לקמן מ"ה), אכן משפטי את ה' (מ"ט) אכן חליינו הוא נשא (נ"ג) וכדומה רבים, מורים היתר ספק או סתירות מחשבתו הקודמת (ויש אבל להתחלת הדבור ואין לו ענין לכאן).

אולם מניח דעה הקודמת ואינו סותרה רק מוסיף בה דבר חדש, ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ"ח), ידעתי כי הוא יהיה לעם ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו (שם מ"ה), סלחתי כדברך ואולם חי אני (במדבר י"ד), אולם שלח ידך (איוב א'), אולם אני אדרוש אל אל (שם ד'), מוסיף ענין חדש ואינו מכזיב הראשונות.

ואמנם אינו מוסיף דבר ולא סותר דבר, רק מענין אמונה שאומר האמן לי. האמת כן הוא,

אמנם ה' החריבו מלכי אשור (למעלה ל"ז), וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ')

ופה מצייר המדבר בעצמו שאומר מה אקרא הלא כל הבשר חציר, סותר דבריו בעצמו, ואומר אכן לא כמו שאמרתי, כי רק חציר העם, אבל דבר אלהינו יקום,

כי הגם שציירו בקול קורא וקול משיב, הכל הוא ברוח החוזה ונפשו בחזקת יד החזיון:

 

(ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם:

מלבי"ם יבש חציר וציץ יבול – אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם,

כמ"ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו,

ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה' תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר,

(ויש הבדל בין יבש – ובין נבל – כי יבושת העשבים הוא בסוף הקיץ במועדם,

ונבילתם היא היא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באבו.

ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתיבש בכלות עתו, ולא יבול לפני זמנו, אבל ציץ כלה ומתייבש מהר,

והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באבו.

וכבר בארו החוקרים כי הדבר שנבטח עליו צריך שימצאו בו שני תנאים שהם: החוזק, וההתמדה,

ולעומת זה אמר. א] הלא כל הבשר חציר ויבש חציר – במהרה ולא יארך ימיו וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו, ואין בו תנאי ההתמדה.

ב] גם בעודנו חי הלא כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ – כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצדו שיגאל.

והשיב לו אכן חציר העם, רק יבש חציר נבל ציץ. אבל דבר אלהינו – נמצא בו שני התנאים.

א] יקום – שנמצא בו הקיום והחוזק.

ב] לעולם – שנמצא בו ההתמדה לנצח). ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה':

 

(ט) עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם:

מלבי"ם מבשרת ציון – מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים,

ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך,

ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא,

ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם, כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה,

(וכבר בארתי בכ"מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון,

ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך,

וירושלים תבשר קיבוץ גליות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים):

 

(י) הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו:

מלבי"ם הנה – מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה' דברו,

כי שלא יקים ה' דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון.

וכ"ז לא יצוייר אצל ה', ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים.

 א] בשימצא להמבטיח לֵאוּת ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה ה' אלהים בחזק יבא –

ב] יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו,

וזה לא ימצא אצל ה' כי זרעו משלה לו – ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו,

וכן השתנות הרצון מ'רוצה' ל'לא רוצה' לא יצוייר ג"כ רק באחד משני פנים.

א] אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו,

אומר הן זה לא יצוייר אצל ה' כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק הנה שכרו אתו – לא מזולתו.

ב] אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת,

משיב כ"ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים.

אבל ה' פעלתו לפניו – מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל:

 מלבי"םחלק באור המלים (י) פעלתו – יבא על השכר או על הפעולה בעצמה, כי לא יבינו אל פעולת ה':

 

(יא) כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל:

מלבי"ם כרעה אשר עדרו ירעה – ר"ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר,

כי אז בזרעו יקבץ הטלאיםהנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו.

 והעלות – שהם אמותיהם המניקות, ינהל – אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם,

כן יחמול ה' על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים:

 מלבי"םחלק באור המלים עלות – המיניקות, ושתי פרות עלות (ש"א וי"ו ז'):

רד"ק ונקראו האמהות 'עלות' על שם בניהם שהם קטנים כמו 'עול ימים' [עולל ויונק] שהם נסמכים לאמותיהם לינק:

 

(יב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם:

רש"י מי מדד וגו' – כל זה היה בו כח לעשות וכ"ש שיש בו כח לשמור הבטחות הללו.

בשעלובהליכתו שנא' דרכת בים סוסיך (חבקוק ג), בשעלו כמו (במדבר כב) במשעול הכרמים שביל,

ד"א שעל שם כלי הוא וכן בשעלי שעורים (יחזקאל יג).

תכן – אמולאי"ר בלע"ז לשון מדה ומנין כמו ותוכן לבנים תתנו (שמות ה).

וכל בשליש – ומדד בשלישיות שליש מדבר שליש ישוב שליש ימים ונהרות,

ל"א בשליש מגודל עד אמה שלישי לאצבעות,

ומנחם פי' שהוא שם כלי וכן ותשקמו בדמעות שליש (תהלים ס).

ושקל בפלס הרים – הכל לפי הארץ הר כבד תקע בארץ קשה והקלים בארץ רכה:

 רד"ק  מי מדד – אמר לא יתמהו הגוים אם אוציא ישראל מעבדותם שעמדו ברשותם כמה שנים כי מי שברא העולם מאין יכול לעשות זה

לפיכך אמר מי מדד בשעלו מים, ופירוש שעלו אגרופו, והוא עד"מ כי אין לו יד ואגרוף יתברך ויתברך,

ופירוש מדד לפי שהמים במקום מקוה כאדם שמודד מים ונותן בתוך כלי שידע מידתן, כן שם האל המים במקומם וידע מידתן,

והשמים לפי שהם שטוחים אמר בם מדת הזרת כי דבר השטוח ימדד אותו בזרת ובקנה,

ואמר תכן מפני השטח שצריך תקון כמו שכתוב וימתח' כאהל לשבת:

 וכל – פירוש ומדד, תרגם וימדו בעמר וכלו בעומרא:

 בשלישמדה גדולה וכן בדמעות שליש: רד"ק תהלים פרק פ בדמעות שליש, יש מפרשין כמו הפוך: דמעות בשליש:

מלבי"ם מי מדד – שב עתה לבאר בפרטות, מ"ש בפסוק יו"ד הנה ה' אלהים בחזק יבא, אומר,

איך תוכל לאמר שאין לו יכולת למלאות הבטחתו, הלא הוא מדד את יסוד המים במדתו,

ושמים שהוא יסוד האש בזרת ואצבע תקן,

ואת יסוד העפר מדד וכל בשליש ומדה וערך משקל הכדור בערך משוער בל יתמוטט מן המרכז אשר שם לו תחת המון הכדורים הסובבים אותו,

עד ששקל ההרים הגדולים בפלס גדול, ולעומת ההרים שקל הגבעות הקטנות זה כנגד זה במאזנים קטנים שישוה המשקל והערך והיחוס ביניהם, וכן:

 מלבי"םחלק באור המלים בשעלו – שם מדה. וכן זרת:  ותכן – כמו תוכן לבנים:  וכל – הכיל כלכל:

 בשלש – מדה, ותשקמו בדמעות שליש. ופלס- גדול מן מאזנים, ובארתיו בפי' משלי. והרים גדולים מגבעות כנ"ל (ב' ב'):

 

(יג) מִי תִּכֵּן אֶת רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ:

רש"י מי תכן – את רוח הקודש בפי הנביאים, ה' תכנו וכדאי הוא להאמן.

ואיש עצתו יודיענו [הקב"ה את-] רוחו כן ת"י.

ולפי משמעו ואיש עצתו מוסב לראש המקרא מי תכן את רוחו? ומי איש עצתו אשר יודיענו להקב"ה עצה?:

  רד"ק מי תכן את רוח ה' – כשעשה כל זה מי תכן את רוחו כמו ונפשו אותה ויעש, אין מלאך וכל שכן אדם שיתקן את רוחו ושיודיעהו עצתו כשעשה העולם ואמר לו כן תעשה וכן אמר נוטה שמים לבדו,

ו'מי' שזכר עומד במקום שנים כאלו אמר ומי איש עצתו יודיענו, וכפל הענין עוד ואמר:

מלבי"ם מי תכן את רוח ה' – הוא יסוד הרוח האוירי, ואחר שהוא הכין וברא הארבע יסודות, מים. אש. עפר. רוח.

כ"ש שכחו רב על המורכב מהם שהוא המציאו' הגשמי בכללו, ומי יעכב נגד יכלתו,

(ובזה ברר מ"ש ה' בחזק יבא), ובל תאמר שיחסר לו החכמה והעצה לעשות כהבטחתו,

משיב ומי האיש – (אשר) עצתו יודיענו – ממי צריך לקחת עצה ולהועץ:

 מלבי"םחלק באור המלים רוח ה' – יסוד הרוח, כמו ורוח אלהים מרחפת:

 

(יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ:

מלבי"ם את מי נועץ – האדם ידיעתו והשגתו נתלית מזולתו, משני פנים.

א] מן ה' החונן דעת, אשר שם באדם טבע המדע וההשכל, כי כבר הוסכם מן הפילוסופים, כי נמצאו מושכלות ראשונות נטע ה' בטבע האדם, אליהם תכלה כל דרישה וחקירה, [הקומונסנס – השכל הישר].

כמו המושכל שא"א לקבץ שני הפכים בנושא אחד, הוא נטוע בטבע האדם, והוא יסוד לכל מחקר עיוני, קראוהו בעלי ההגיון חק הסתירה (דער זאטץ דאס ווידערשפרוכעס), אשר אפשר לבארו ולא לבררו במופת,

כי כל ברור מופתי יכלה בהכרח אל החק הזה וזולתו א"א לעשות מופת עיוני על שום דבר, וזה הנקרא דעת הטבעי, נטעו ה' בשכל האדם,

שלעומת זה אמר בהשם את מי נועץ וילמדהו דעת.

זאת שנית ניתן בטבע שכל האדם עשות המשפטים וההיקשים, לקבץ בין שני מוחשים ולשפוט על הנושא לחייב או לשלול ממנו איזה נשוא,

ליחס הנשוא אל כלל הנושא או אל חלק או איש ממנו, ליחסו אליו בהכרח או בהחלט או באפשריות,

כי דרך עשות המשפטים האלה נמצא נטוע בטבע השכל, כמבואר בארך בחכמת בקור השכל.

שלעומת זה אמר בה' את מי נועץ ודרך תבונות יודיענו.

דרכי התבונה ואורחותיה.

ב] ידיעת האדם לא תשתלם מעצמה, וצריך לזולתו מבני אדם, אם שיבינהו את המושכל עד שיבין אותו,

ועכ"פ גם אם יבינו מעצמו, צריך שילמדהו בארח משפט – דרכי הלימוד וארחות התבונה לא ילמד האדם מעצמו אך מזולתו,

לעומת זה אמר אצל ה' את מי נועץ ויבינהו –

ואף גם שרק שילמדהו בארח משפט – ולא לבד שאינו צריך לימוד מזולתו, אף גם לא קבל את השכל וטבעו מזולתו, שעל זה אמר וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו –

וכ"ז מבאר מ"ש וזרועו מושלה לו – שאין צריך עזר מזולתו, אף עצה וחכמה:

 

(טו) הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל:

רד"ק הן גוים – ואחר שכל זה עשה מאין עוזר ומאין מלמד, איך יוכלו הגוים למונעו מהוציא ישראל מתוכם?

והלא כולם הן לפניו כמו הטפה מדלי שהוא דבר מועט כנגד מי הדלי,

וזכר הדלי לפי שהטיפה נופלת מהדלי כששואבין:

 או כשחק מאזנים – שהוא דבר מועט מן המעט כי בנפיחה מעוטה יצא העפר הדק ההוא אשר במאזנים:

 הן איים כדק יטול – כשירצה כל האיים ישאם ויטלם ויהפכם כמו הדבר הדק,

וי"ת הא נגותא כדוקא דפרח, פירוש יטול פעל עומד אם כן הוא מבנין נפעל משרש טול, וכן כתבו רבי יהודה חיו"ג:

מלבי"ם הן גוים – ר"ל הלא אחר שהוא ברא הארבע יסודות ביכולתו הבב"ת, ולו הכח על הנמצא בכללו,

ואף כי על הגוים שהם כמר מדלי לערך המציאות הכללי, ואיך יעכבו בידו לשלא יוכל למלא הבטחתו?

ויש הבדל בין מר מדלי ובין שחק מאזנים,

כי הטפה הנוטפת מן הדלי, הגם שכאפס היא בערך מי הדלי, מ"מ היא חלק מהם, ונחשבת ממינם,

לא כן השחק מאזנים, שהוא העפרורית הנמצא על המאזנים שהם נפרדים מן המאזנים ואינם ממין המתכת כלל,

כן אם תחשוב את הנמצא על כדור הארץ מדומם וצומח וחי ואדם, יהיה גוי אחד בערכם כערך מר מדלי,

שהגם שאין נחשבת למאומה בערך הדלי, וכן גוי אחד בטל בערך כל הנמצא על הכדור, מ"מ הוא חלק ממנו.

אבל אם תחשוב את כל הנמצא על פני הכדור בערך הכדור עצמו, הלא כל צאצאי הארץ בערך הכדור, וכ"ש בערך הכדורים והמון צבאות אין מספר הנמצאים, הם כשחק מאזנים, עפר נשחק בלתי שייך אל הכדור כלל ואפס נגדו, ומצד זה הגוים נחשבים בין כמר מדלי, לערך צאצאי הארץ,

וכשחק מאזנים במה שהם עם צאצאי הארץ בטלים אל המציאות עצמו וטפלים אליו.

והן גוים גדולים נחשבים כמר מדלי וכ"ש איים קטנים – שהם כדק יטול – כאבק דק פורח בלתי נחשב לכלום:

 

(טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה:

מלבי"ם ולבנון – אחר שבאר מ"ש ה' בחזק יבא וזרועו מושלה לו, שלא יחזור מהבטחתו מפני חסרון היכולת,

שב לבאר מ"ש הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, שלא ישתנה רצונו ע"י שכר שיתנו לו הגוים להתרצות אליהם,

אומר מה השכר יתנו שבעבורו ישתנה רצונו? הבעולות וזבחים יפתוהו?

הלא כל הלבנון אינו די לבער על מזבחו, וחייתו כולו אינו די לעלות עליו עולה, לשירצה בם וישנה רצונו,

כמ"ש לא אקח מביתך פר וכו' כי לי כל חיתו יער הירצה ה' באלפי אלים וכו', (וזה מקביל נגד הנה שכרו אתו),

ואם תאמר – שאֵל הגוים עצמם יתרצה כי ימצאו חן בעיניו. על זה משיב:

 

(יז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ:

רש"י כאין נגדו – כאין הם בעיניו ואין חשובין לפניו:

 רד"ק כל הגוים מאפספחות מאפס על דרך המה מהבל יחד:

מלבי"ם הן כל הגוים כאין נגדו – וכלא נחשבו, והנה יש ערך החלטיי וערך יחוסיי,

בערך ההחלטיי, ישקפו על ערך הדבר אם הוא נחשב או בלתי נחשב מצד עצמו,

בערך היחוסיי ישקפו על חשיבות הדבר בערך אל זולתו,

עפ"ז אומר כל הגוים כאין נגדו אם נשקיף עליהם בערך היחוסיי נגד השם,

ויותר מזה כי גם בערך ההחלטיי הלא גם מצד עצמם מאפס ותהו נחשבו לו, כי הם עצמם בלתי נחשבים למאומה. (וזה מקביל נגד ופעולתו לפניו, שלא ישנה פעולתו בעבור הגוים):

 

(יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ:

מלבי"ם ואל מי תדמיון אל – אתם המסתפקים ביכולת האל למלא הבטחתו, ומדברים עליו כעל כח מוגבל בעל חומר, מה יכול ומה בלתי יכול, מה רוצה ואיך רוצה ואם ישנה רצונו,

כי תחשבו שיש לו דימוי על אחד הנמצאים ולא יצוייר אצלכם מציאות האל אם לא יהיה בעל חומר וגוף רק שחומרו אצליכם יותר נשא ומעולה מבעלי גופים זולתו,

ועפ"ז תעשו לו פסל וכל תמונה, להיות ערוך אליו, בה תכוונו נגדו להשתחוות אליו,

אומר אתם הפתאים, אל מי תדמיון אל? – הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל, כי אינו בעל תואר ותמונה אך כח נשגב שכל עליון בלתי בעל תכלית.

אבל גם לפי אוולתכם שתחשבוהו בעל תמונה ומקבל הדמות והדמיון, הלא עכ"פ היה לכם לצייר הדמות הזה דמות נשגב, כאחד ממשרתיו העליונים ממלאך וגלגל,

אבל אתם ראו נא מה הדמות – (אשר) תערכו לו – הלא אתם תערכו לו את- – –

 מלבי"םחלק באור המלים תדמיון, תערכו – הדמיון, הוא על שווי המתדמים באיזה תואר, עצמי או מקרי.

והערך, יהיה ע"י שווי הנערכים בשויים ומחירם, כי הערך בא תמיד על מחיר הדבר,

למשל דינר זהב עם דינר נחשת דומה מצד מתכיותו ואינו נערך מצד מחירו.

דינר זהב עם שמן המור כמשקלו, נערך בדמים ואינו דומה במקריו.

דינר זהב עם דבש במשקלו, אינו לא דומה ולא נערך.

אמר הַפֶּסֶל אינו לא דומה אליו,

וגם לדעתיכם שהוא דומה, כי תגשימוהו עד שתוכלו להגביל לו דמות גשמית,

אינו נערך בשויו שהוא בתועלת שתוכל להשיג ממנו, כי לא יועיל לעובדיו, ועמש"ש בפי' תהלות (פ"ט ז'):

 

(יט) הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף:

מלבי"ם [הלא תערכו לו את] ּהפסל – אשר נסך חרש – ואיך הסכלתם עשו לערוך אל הנשגב דבר שפל וגרוע כזאת.

 נסך חרש – (נסך מענין יציקה) מתלוצץ עליהם לאמר הלא אלילי זהב ופסילי כסף אשר הם יקרים בעיניכם מצד המתכות שלהם,

הנה הם גרועים מצד הפועל כי נסך – אותו חרש – שא"צ חרש חכם ואומן לנסכו ולהתיכו כי כל חרש יוכל עשוהו,

וכל צורף ירקע אותו בזהב.

וכן הוא גרוע מצד הצורה, כי המתכות הוא דומם שהוא גרוע מצד צורתו מן הצומח,

וכן הוא גרוע מצד החומר כי בזהב – רק ירקענומלמעלה תחתיו יעשהו מברזל או עופרת ובדיל, וא"כ הלא:

 מלבי"םחלק באור המלים חרש וצרף – הצורף הוא המתיך המתכות וצורפו, ומזקקו מן הסיגים,

והחרש הוא האומן שיעשה בו מלאכת חרש וחושב, ומלאכת הצורף קודם למלאכת החרש (ע"ל מ"א ז').

ופה אומר, כי הפסל גם החרש ינסכנו ויתיכנו (נסך מענין יציקה) אף שזה מלאכת הצורף כי אינו צריך אומן גדול,

וגם הצורף ירקענו בזהב אף שזה ממלאכת החרש, וגם הרתוקות כסף יעשה צורף, כי אין מדקדקים במלאכתו:

 

(כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט:

רש"י המסכן תרומה – או אם בא לעשותו של עץ, המלומד להבחין בין עץ המתקיים לשאר עצים, שלא ירקב מהר יבחר, המסכן – המלומד כמו (במדבר כב) ההסכן הסכנתי, תרומה הפרשה ברירת העצים:

מלבי"ם המסוכן תרומה – תרומת המסכן והדל, שיעשה הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר.

א] כי עץ יבחר – ובזה יש לו מעלה צוריית, כי הצומח צורתו מעולה מן הדומם.

ב] כי עץ לא ירקב יבחר – כי אחר שצריך לבקש עץ לא ירקב, הלא בהכרח יבחר את העץ מבין יתר העצים, באופן שישתדל בעשייתו יותר, לא כן תרומת פסל הזהב שלוקח מתכות מן הבא בידו.

ג] מצד הפועל הלא בהכרח חרש חכם יבקש לו – צריך לבקש ולתור אחרי חרש חכם ואומן למען יכין פסל – אשר לא ימוט – כי העץ מחולשת חומרו יתראה בו יותר מעלת האומן וחשיבתו, אם יעשהו שיהיה חזק וקיים:

 מלבי"םחלק באור המלים המסכן – מענין מסכן, וההבדל בין מסכן לדל עני ודומי',

שהמסכן אינו דל כ"כ רק חסרים לו אוצרות ומסכנות [-מל' ערי מסכנות] ואינו עשיר, שכן הגביל מסכן נגד מלך (קהלת ד' י"ג, ט' ט"ו), ואמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ר"ל כי יהיה לך אוצרות מלאים תבואה:

 

(כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ:

מלבי"ם הלוא תדעו – הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים.

א] מצד המושכלות – על זה אמר הלוא תדעו –

ב] המפורסמות – עז"א הלוא תשמעו – כי הדבר מפורסם.

ג] המקובלות – עז"א הלוא הגד מראש לכם

ד] המוחשות והנסיונות – עז"א הלוא הבינותם מוסדות הארץ –

מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכלתו:

רד"ק הלא תדעו – אמר כנגד עובדי הפסל איך תוכלו לטעות בזה ולעבוד הפסל וכי הוא אדון העולם?

הלא תדעו מדעתכם מי הוא אדון העולם, ואם לא תדעו זה מדעתכם, הלא תשמעו ממה שקוראים בספרים,

ואם לא זה וזה – הלא הגד מראש לכם והיא הקבלה, לא שמעתם דרך קבלה שהיא מראש מימים קדמונים?

כי באלה השלש ידע האדם או יבין מעצמו או ילמד ממי שילמדהו או ישמע מן המגידים דרך קבלה,

וחזר ואמר הלא הבינותם מוסדות הארץ, כלו' אם יש לכם דעת להבין תוכלו להבין ממוסדות הארץ,

ונאריך מעט בזה הענין ונאמר כי העובדי הפסילים אינם חושבים שהאבן ההיא או העץ ההוא או הזהב או הכסף ברא את העולם ושהוא אדון העולם, לא יעלה על הדעת שיש סכל בעולם שיאמין זה,

אלא הפסילים נעשו מתחילה לשם כוכב מן הכוכבים או צורה מן הצורות העליונות,

דימו העושים מתחילה שהם מורידים כח הכוכב ההוא על הצורה ההיא ושעובד הצורה כאלו עובד את הכוכב, והכוכבים מנהיגים העולם התחתון, אם כן ראוי לעבדם,

עד שנשתקע דבר זה בלבות בני אדם לעבוד את הצורות ולא נתנו לב למה שעשו בתחילה, אלא חושבים שהצורה הזאת הנעשית מאבן או מעץ או משום דבר כיון שנעשית בצורה הזאת מטיבה ומריעה, ואחרים בצורה אחרת,

והנה הראשונים טעו בדעתם והאחרונים טעו מבלי דעת,

ועל זה היו מוכיחים אותם הנביאים כמו שאמר ולא ישיב אל לבו וגומר, חציו שרפתי במו אש וגו', וכן אומר ממקומו לא ימיש, וכן אמר אף להם ולא יריחון וגו',

נראה שהם היו חושבים כי הצורות ההם ייטיבו ויריעו והיו מקריבים להם ומנסכים ומקטירי' להם ולא נתנו אל לבם שיש לעולם בורא והוא מנהיג העולם ומטיב לטובים ומריע לרעים אלא העולם הוא כמו שהוא היה ויהיה מאֵין בורא ומאין מנהיג, כמו הדבר שיפול במקרה,

 והדברים האלה שאנחנו עובדים ומכבדים כן עשו אבותינו ובעבודה זו היו מצליחים וכן אנחנו אחריהם,

וכן חשבו בדברים רבים ובמעשים שיעשו אותם, ואומר שהדבר ההוא יועיל או יזיק יחלה או יבריא, ואין הדברים ההם לא מדרך חכמה ולא מדרך רפואה ולא מדרך כח מן הכחות הידועים, אלא כמו שהורגלו דור אחר דור וחושבים כי הדברים ההם הם עקר ואין לדרוש בורא או מנהיג או מכוין ,

ואלו הם דרכי האמרי שזכרו רבותינו ז"ל ומי שהוא משתדל בדעות להבין העולם בכלל ובפרט יבין כי לעולם מנהיג ואליו ראוי לדרוש,

לפיכך אמר הנביא כנגד עובדי הפסל הלא הבינותם מוסדי הארץ, כלומר אם יש בכם דעת להבין תוכלו להבין ממוסדי הארץ ומהשמים – כמו שאמר הנוטה כדוק שמים וכמו שאמר גם כן אחר זה מן הככבים,

אמר הנביא מכל זה תוכלו להבין כי בורא יש לעולם שמנהיגו ובראו בסדר מסודר לא נפל כך במקרה,

ומוסדות הארץ הם ארבע יסודות האש והרוח והמים והעפר וכל הנבראים אשר בארץ הם מארבע יסודות אלה נמזגים,

ובין היסודות האלה מחלוקת, וטבעם משונה זה מזה, והנה האש חם ויבש והמים בהפך קרים ולחים, ושניהם כדורים זה על זה והאויר שביניהם לא ימנע האש ולא המים מלעבור בתוכו,

אם כן שם גבול לאש שלא ירד ממקומו ולמים שלא יעלו ממקומם עד שיפגשו זה בזה, ונמצא מחלוקת ביניהם, וינצח הגובר כמו שאנו רואים באש ובמים אשר בינינו כשיפגשו זה בזה,

אם כן מי יוכל לומר שזה היה במקרה, בלא הנהגת מנהיג, ששם טבע באש שלא ירד אלא יעלה, ובעלותו גם כן שם לו גבול ולא יוכל לעלות אלא עד גלגל הלבנה, כי שם גלגל הלבנה חזק בטבעו מגלגל האש, שלא יוכל אש לעוברו, אף על פי שטבעו הוא לעלות?

וכן שם טבע במים לרדת ולא לעלות ובירידתן גם כן שם גבול ולא ירדו אלא עד הארץ, כי שם לארץ טבע חזק וקשה לעמוד כנגד המים שהם לחים ורכים, והארץ יבשה ולא יעברוה המים,

וכן שם האויר בין האש ובין המים להפריד ביניהם, לפיכך האויר חם ולח דומה בחומו לאש ובלחותו למים,

ומי יאמר שהיה כל זה, אלא במסדר חכם שם כל אחד מהם בסדר שיוכל לעמוד, וכל אחד יעמוד בסדרו ולא ישתנה לעולם,

ודבר שהוא במקרה לא יהיה על סדר אחד קיים אלא פעם יהיה כך ופעם יהיה כך,

ועוד שהארבע יסודות הם נמזגים בגוף אחד חי, וזה כנגד זה וטבעו בהפך חברו, ואיך יעמוד הגוף שהם בו בשלום? אלא שיש מסדר ומנהיג סדרם בדרך שלא יגבר האחד על חברו ויעמידו ארבעתם כאחד הגוף עד עת יבא קצו,

וגם בגופות המתים כגון האבנים והמתכות הם נמזגים ארבעתם בכל אחד ואחד כפי משפטו,

והנה העולם בכללו כמו בית בנוי והשמים כמו התקרה על הבית והככבים כנֵרות בבית,

וצמחי הארץ כשלחן ערוך בבית, ובעל הבית שבנה הבית הוא האל יתברך בעולם, והאדם בעולמו כמו הפקיד בבית, אשר נתן בידו כל עניני הבית,

והוא לא ראה בעל הבית בעיניו, אלא שגדל באותו הבית ואמרו לו שאביו היה פקיד בזה הבית, והוא גם כן יהיה כן אחריו,

ואם הפקיד בעל שכל ידרוש לבעל הבית מי הוא? כדי שיבא לפניו תמיד, וכדי שלא יחטא בפקודתו, כי יודע הוא כי לזמן קרוב או רחוק יבא לחשבון עמו על פקידתו, וחושב בלבו כאלו בעל הבית על ראשו תמיד ונותן עיניו בו ובמעשיו, ואם עשה מעשיו בשכל ימצא חן בעיני בעל הבית, ואם ימצא בו רעה יעבירנו מפקידתו,

והפקיד הסכל לא יעשה זה אלא כיון שרואה עצמו פקיד יעשה בו כרצונו וכתאות לבו, לא ישגיח אל בעל הבית מי הוא,

ואומר בלבו כיון שאינני רואה בעיני כי יש לבית זה בעלים, מי יביאני לחשוב זה שיש לו בעלים? אלא אוכל ואשתה מה שאני מוצא בבית הזה ואעשה בו כלבבי, בעוד שאני מוצא, אינני חושש אם יש בעל בית אם איננו,

וכשיוודע זה לבעל הבית, בא ומוציאו מן הבית בדחיפה ובקצף גדול.

 כן האל יתברך הוא אדון העולם ושם האדם פקיד בעולם התחתון ואם נותן אל לבו שיש אדון בעולם והוא הוא שנתנו פקיד בעולם יירא ממנו כעבד שירא מאדוניו,

כי יראה בשכלו כי אי אפשר לזה העולם מבלי אדון המנהיג ומסדר, ימצא חן בעיני האדון.

ואם הוא סכל ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה, ואמר בלבו אינני חושש אם יש אדון אם אין אדון, כי בשרירות לבי אלך, ובכח לבי אעשה כתאות לבי, האל טורדו ועוקרו מן העולם ומונע הכח והיכולת ממנו.

 לפיכך אמר אחר זה הנותן רוזנים לאין וגומר, יראה להם שהוא אדון בעולם מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם:

 

 (כב) הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת:

רד"ק היושב – כאלו אמר על השמים כי הם חוג הארץ כמו שיעשה אדם במחוגה העגולה,

כי למחוגה יש שתי אצבעות האחת יעמוד ובשנית יקיף העגולה, והנה הנקודה בתוך העגולה, והארץ כמו הנקודה, כי היא התחתון שבעגולה, והשמים סביב הארץ כמו העגולה,

ואמר היושב דרך משל כי אין לו מקום יתעלה מכל דמיון אלא כאדם היושב על מקום גבוה מאד, ומביט במקום השפל, ידמה לו הדבר הגדול קטן,

לפיכך אמר ויושביה כחגבים, כמו שאמר ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם,

 

מלבי"ם הישב – מפני שהמון בני אדם