ישעיה

ישעיהו פרק נא

(א) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְדֹוָד הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם:

רד"ק  שמעו דבר ה' – כנג' הטובים יראי ה':

 הביטו אל צור חצבתם – פי' חצבתם ממנו זה אברהם:

 ואל מקבת בור נקרתם – נקרתם בו זהו שרה, דמה רחם האשה לבור, ופירש מקבת נקיבת הבור,

כאלו אמר אל בור נקובה שנוקרתם בה ממנה,

והחכם רבי משה בן עזרא פי' [הפוך,] צור שרה, כי היא הנפעלה, והמקבת אברהם כי הוא הכלי הפועל בצור:

 נקרתם – מן העיני האנשים ההם תנקר:

מלבי"ם שמעו אלי רדפי צדק – בהנהגה שבין אדם לאדם.

 מבקשי ה' – בהנהגה שבין אדם למקום.

 הביטו – אומר הגם שאתם מועטין בין בתוך בני עמכם שכולם רשעים, ובין בתוך בני העולם שהמה עכו"ם, מ"מ אל תיראו כי מאתכם יבנה בית ישראל,

כמו שהיה הענין באברהם שהיה ג"כ יחיד בדורו שפרסם האמונה ונרדף מבני דורו והיה לאב המון גוים,

 הביטו אל צור חצבתם – אם חצבו אבן מן הצור הגדול, ורוצים לדעת אם האבן הזה נחצב מן הצור הזה,

יבחן בשתי בחינות. א] שידמו את החלק אל הכל, אם מראהו צבעו וקשיו דומה להצור הגדול שנחצב ממנו באיכותו, שיראו אם איכיות האבן הקטן ממנו דומה אל הגדול.

ב] בכמותו שישובו להניח חלק הנחצב בתוך החלל אשר משם חצבוהו, ואם יראו שהוא שוה ממש אל החלל וממלא אותו נדע שנחצב משם.

על התדמות האיכויות אמר הביטו אל צור חוצבתם, כי ההתדמות הזה יעשו עם כל הצור.

ועל התדמות הכמות אומר הביטו אל מקבת בור נקרתם – כי ההדמות הזאת יעשו עם הנקב שנקר שם,

ומבאר את כונתו, נגד צור חוצבתם אומר.

 מלבי"םחלק באור המלים צדק. – בין אדם לחברו בכל התנ"ך.

נקרתם נקר הוא הנקב העגול כחלל העין כנ"ל (ב' כ"א):

 

(ב) הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ:

מלבי"ם הביטו אל אברהם אביכם – כמו שהוא היה יחיד ועמד נגד תועים רבים כן תהיו אתם,

ונגד מקבת בור נקרתם אומר הביטו אל שרה תחוללכם – כי שרה היתה ראויה להיות עקרה בטבעה

 וילדה בנים נגד הטבע, כן אתם הגם שמצד הטבע א"א שתשיבו העכו"ם אל האמונה, יהיה זה כנגד הטבע,

כי אחד קראתיו – בעוד שקראתיו לפרסם אמונתי היה אחד בעולם מאמין באלהי עולם, גם היה בטבעו להיות אחד אשר לא יתרבה,

ומ"מ ואברכהו וארבהו – אם בהשיב עמים רבים לאמונת האל, שעז"א ואברכהו.

אם להוליד בנים שעז"א וארבהו:

 

(ג) כִּי נִחַם יְדֹוָד צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְדֹוָד שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

מלבי"ם כי נחם – וכן תקוו אתם כי ה' ינחם ציון אשר היא גלמודה יחידה עתה,

גם ה' ינחם כל חרבתיה – כל ארץ ישראל שהם חרבות ציון הנלוים לה,

וישם מדברה – ההבדל בין מדבר ובין ערבה, [רש"י פירש, שהערבה כבר היה בה ישוב והוחרבה]

שהמדבר היא ארץ שממה,

והערבה הם מקומות שגדלים בו קוצים וסנאים ודרדרים,

הערבה היא בתוך המדבר כערך הגנות ומקומות הנטועים בתוך הישוב, כי צמחים כאלה תוציא המדבר

עז"א שמדברה ישם כעדן, וערבתה יהפך כגן אשר בעדן –

(והנמשל מקום החרב מבני אדם יתהפך לישוב טוב ומובחר,

ומקום המיושב מרשעים עובדי כוכבים יתהפך למושב צדיקים)

ונגד שהיה מדבר שמם – ששון ושמחה ימצא בה

ונגד שהיה ערבה מיושב מעכו"ם ימצא בה תודה וקול זמרהשישבחו את המקום:

 מלבי"םחלק באור המלים מדבר, וערבה – הבדלתי למע' (ל"ה א'). עדן, וגן ה' מבואר (ראשית ב') ויטע ה' גן בעדן ששון ושמחה – מובדלים למעלה (שם) ששון חיצוני, ושמחה פנימית:

 

(ד) הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ:

מלבי"ם הקשיבו – וא"כ אתם עמי הקשיבו אלי – ואל תפקרו עוד בדברי הנביא,

והנה יקראו בשם עם – מצד ההנהגה, ובשם לאום – מצד הדת,

אומר האזינו לאומי אלי כי תורה מאתי תצא – האזינו לתורתי כי מאתי תצא תורה לכל העולם,

והקשיבו עמי אלי – ר"ל אל הנימוס וההנהגה שמסרתי בין אדם לחברו.

 כי משפטי לאור עמים ארגיע – כי אני אניח משפט והנהגה ונימוס שלאורו ילכו עמים רבים:

 מלבי"םחלק באור המלים עמי, ולאומי – בארתיו כי נקראו עם מצד ההנהגה (א' ד'). ולאום מצד הדת (ל"ד א'), וכן תורה ומשפט – תורה הדת האלהי, ומשפט בין אדם לחבירו (למע' מ"ב ד'),

והקשבה פחותה מן האזנה, בתחלה קושב ואח"כ מאזין, (פי' התורה דברים ל"ב א'. למעלה כ"ח כ"ג) כי אל התורה צריך האזנה יותר, והתורה מיוחדת אליהם, כמ"ש כי תורה מאתי תצא (לישראל).

אבל המשפט יהיה לאור עמים, והם יקשיבוהו מרחוק,

וע"ז תחלה הקדים הפעל לפני מלת היחוס כדרכו תמיד, ואח"כ הקדים מלת היחוס:

 אלי האזינו – רק אלי. כפי שיסדתי כלל זה בכ"מ.

ארגיע בא על מנוחה נפשיית, ונופלת בעצם על עצמיים מופשטים (כ"ח י"ב):

 

(ה) קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן:

מלבי"ם קרוב צדקי – עד עתה שהיו רואים שלות הרשעים ויסורי הצדיקים היו מתרעמים נגד הנהגת ה',

מדוע אינו משלם שכר ועונש?

אבל קרוב הזמן שיתגלה צדקי בזה, בעת יצא ישעי וזרעי עמים ישפטו

עת יצא מכח אל הפועל ויתגלה ישעילצדיקים וזרעי אשר ישפטו – את הרשעים.

 אלי איים יקוו – יש הבדל בין תקוה ותוחלת, שהתקוה תהיה גם בבלתי הבטחה ובלתי זמן מוגבל,

אבל המיחל ממתין על זמן ודבר מוגבל הובטח אליו או שיודע שיבא,

אומר אלי יקוו איים – בדרך תקוה לא בדרך ייחול, כי לא הבטחתי להם להושיע אותם,

אבל אל זרועיוגבורתי בעונש הרשעים ייחלון – כי ע"ז הגבלתי זמן והבטחתי ע"י הנביאים כי יבא יום ה' הגדול והנורא.

ואל תתיאשו מן התקוה והתוחלת הזה ע"י שיעברו ויסופו דורות רבות ולא יראו בישועה, כי.

 מלבי"םחלק באור המלים יצא – מושך שתים יצאו זרועי (אשר) עמים ישפוטו:

 יקוו, ייחלוןהמקוה בלתי מצפה על זמן מוגבל או הבטחה. אבל המיחל, מצפה על זמן מוגבל. כי טוב קויתי ואיחלה לאור (איוב ל' כ"ו) כי זמן האור מוגבל בבקר.

או על הבטחה, קויתי ה' ולדברו הוחלתי (תהלות ק"ל ה'), ולכן מצאנוהו על המתנה ויחל שבעת ימים (בראשית ח'). שבעת ימים תוחיל (ש"א, י' ח'):

 

(ו) שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת:

רש"י שמים כעשן נמלחו – שרי צבאות העכו"ם שבשמים.

נמלחונתבלו כמו (ירמיה לח) בלויי הסחבות והמלחי', בגד הנשחת,

ל"א נמלחו נתבלבלו לשון מלחי הים שמבלבלין המים במשוטות מנהיגי הספינ' וכן ממולח טהור קדש (שמות לה).

והארץשלטוני הארץ. ויושביהשאר העם.

וישועתילעמי לעולם תהיה

ד"א שמים וארץ ממש וכן פתרונו שאו עיניכם והביטו אל השמים ואל הארץ וראו כמה הם חזקים ובריאים ואע"פ כן יבלו

וצדקתי וישועתי יהיו לעולם – הרי שצדקתי בריאה וחזקה יותר מהם:

 רד"ק שאו – אם הפסוק הזה כמשמעו, איך יאמר ותשועתי לעולם תהיה?

אם העולם יאבד איך תהיה ישועה וצדקה, אם אין העולם נברא?

ואאז"ל פירש זה יהיה ולא יהיה זה, והוא על דרך הפלגה כלומר קודם אחריב העולם משאני אבטל ישועתי וצדקתי, וכמו שאלו קיימים כן תהיה ישועתי קיימת

וכן אמר ירמיהו הנביא [פסוק בסגנון זה], אם ימושו החוקים האלה מלפני – גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני.

והחכם ר' אברהם בן עזרא כתב כן מזה הפסוק למדו אנשי תושיה כי נשמת האדם עומדת [נצחית], ודברם אמת,

והשמים הוא הרקיע, והארץ היא המיושבת,

וישועת האדם וצדקתו לעולם עומדת, ר"ל כי האויר יקרה לו הפסד ושנוי,

וכן הארץ כמו רעש הארץ ונפול ההרים ויבא מזה הפסד הישוב:

 ויושביה – כמו כן ימותון, ואעפ"י שהם מד' יסודות זכר השנים כי באויר הם חיי הגוף ויסוד הגוף הוא העפר, וכן אמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אבל הנשמה החכמה לעולם תהיה לא תמות,

והרב הגדול רבי משה בר מימון ז"ל פי' דרך משל על אבוד האומות והמרעים לישראל,

אמר ראו איך נחתכו השמים ההם ושממה הארץ ההיא, וימות מי שעליה, ואתם נעזרים

כאלו אמר שהם – אשר מלאו את הארץ, והיה נחשב בהם העמידה והקיום כשמים – על דרך משל וגוזמא, אבדו מהר, וכלו ככלות העשן,

ועניניהם הקיימים בקיימות הארץ – יאבדו הענינים ההם כאבוד הבגד הבלה:

 נמלחו – ענין השחתה, וכן ארץ מלחה לא תשב, והוא עבר במקום עתיד:

 תחתתשבר, כמו אל תירא ואל תחת:

מלבי"ם שאו לשמים עיניכם – גם לו יצוייר שיבא עת אשר תשאו עיניכם לשמים ותביטו אל הארץ מתחת ותראו כי בפעם אחד התמוטטו עמודי תבל כולו,

עד שהשמים נמלחו כעשן והארץ תבלה כבגד עם יושביה אשר ג"כ ימותון בהכרח,

 גם עת תראו זאת, גם אז אל תאמרו כי אבדה תקוה ונכזבה תוחלת.

כי גם לו יצוייר שהשמים והארץ ישובו אל רחם התהו,

בכל זאת ישועתי לעולם תהיה – יען כי צדקתי לא תחת – שהצדקה שלי שבה אני מביא את הישועה מצד הצדקה והחסד לא תחת ותפחד מן הכליון הגדול הזה,

כי הצדקה לא תביט על מעשה הנפעלים מקבלי הצדקה וזכותם, כי היא תושיע בחסד חנם,

וא"כ גם הישועה המסובבת מאתם לעולם תהיה, ולכן.

 מלבי"םחלק באור המלים כמו כן ימותון – נוכל לאמר כי מלת כן הוא הנפרד מן כַנּים, כמו קן מן קנים, ככנה ימותו:  ישועתי, צדקתי – עי' לק' (נ"ט י"ז):

 

(ז) שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ:

רד"ק שמעו – אמר עוד כנגד בני הגלות, וכפל הענין במ"ש אלא שחדש בו קצת הענין:

 תורתי בלבם – אותם שתורתי בלבם לא בפיהם לבד, כי הם יראו הישועה:

 חרפת אנוש – שמחרפים אותם האומות על איחור הגלות, וכן אמר כל היום כלמתי נגדי וגומר:

 ומגדופותם – גדופם כמו חירופם:

מלבי"ם שמעו אלי אתם יודעי צדק – במעשים שבין אדם לחברו,

עַם תורתי בלבם – באמונות ודעות וחיוב העבודה נגד המקום,

אל תיראו חרפת אנוש – מה שאנוש הקטן יחרף אתכם על תקותכם והיחול שלכם,

ויש הבדל בין חרפה וגידוף, כי הגידוף פורט תמיד מה שמגדף דבר שיש בו קדושה,

והמאמרים מגבילים, אתם יודעי צדק – בדברים שבין אדם לחברו

אל תיראו חרפת אנוש – שמחרף הנהגתכם במדות ובצדק, [-בין אדם לחבירו].

ואתם עם תורתי בלבם – מגדופיהם אל תחתו – שמגדפים את תורתכם הקדושה [שבין אדם למקום]:

 מלבי"םחלק באור המלים יודעי צדק, עם תורתי בלבם – צדק, בין אדם לחברו בכ"מ, ותורה, היא אלהית.

הצדק הנימוסי, ידע האדם גם מצד השכל. ועז"א יודעי צדק כי ידיעה תבוא גם על מה שיכיר ע"י הבחינה (למעלה מ"ד י"ח).

אבל התורה, צריך לשמור בלבו מה שקבל מאבותיו, עז"א תורתי בלבם:

 חרפה גדוף – בארתי הבדלם (למע' ל"ז כ"ג):

 

(ח) כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים:

רד"ק כי כבגד – זה הפסוק מסייע לפי' הרמב"ם ז"ל [דקאי אאומות]:

 יאכלם – הכנוי לרשעים, כלומר יאכל אותם הרע הבא עליהם כמו הבגד שיאכל אותו העש, וסס הוא אחי עש, ובערבי יקרא סוס, כי הם יאבדו מן הארץ ואתם תהיו בה לעולם בצדקתי וישועתי שאתן לכם:

מלבי"ם כי – המחרף אתכם יהיה דומה כבגד אשר יאכלם עש –

והמגדף תורתכם יהיה דומה כצמר יאכלם סס – שמכלהו בטרם שהגיע להיות בגד וממססו לגמרי,

כן תוקדם ענשו ויהיה גדול ביתר שאת,

אבל צדקתיתתקיים לעולם וישועתי – תבא באחד מן הדורות ותתקיים לדור דורים:

 מלבי"םחלק באור המלים לעולם, לדור דורים – יסדתי למעלה (י"ג כ'. ל"ד י"ז), כי עולם מציין הזמן הנמשך,

ודור דור מציין הזמן המתחלק.

צדקת ה' מתקשרת עמו בעצמו, ובלתי משתנה בהשתנות הזמנים לכן אמר לעולם,

אבל הישועה תתקשר עם המקבלים אותה, הנתונים תחת הזמן ותשתנה על פיהם לפי הדורות.

ותשתלשל מדור אל דור שאחריו ולכן אמר לדור דורים:

 

(ט) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְדֹוָד עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין:

מלבי"ם עורי עורי – מספר ווכוח שבין ישראל להשם,

שישראל טוענים אל השם על שמאחֵר ישועתם, והלא בימי קדם עשה עמהם נסים ונפלאות הגם שלא היו ראוים להם, ומדוע לא יעשה כן עתה? [כעין שאלת גדעון למלאך]

והשם משיב להם ומברר שהם משונים מדורות הקודמים, ולכן לא זכו לישועה.

ישראל אומרים, את זרוע ה' – (הוא הכח הפועל נפלאות בלא עזר התחתונים ובלא זכות,

כי זה ההבדל בין זרוע ה' ובין יד ה') עורי נא גם עתה,

והגם שאין אנו זכאים עתה, 'עורי כימי קדם' – בעת יצ"מ שאז ג"כ פעלת בלא זכות,

עורי כמו ב'דורות עולמים' – עת היו ישראל בא"י, הלא את היא המחצבת רהב – את מצרים.

 מחוללת תנין – זה פרעה, הלא את היא – אשר עשית זאת, הלא את – בעצמך, כי אנו לא היה לנו זכות ע"ז:

 מלבי"םחלק באור המלים זרוע ה' – הזרוע הוא הפרק העליון של היד, הוא המניע את היד כולו,

ומציין בהבנתו המדוקדקת על הכח העליון המניע את היד הפועלת סבת כל התנועות והמעשים,

וזה ההבדל בין יד ה' ובין זרוע ה' בכ"מ:

 

(י) הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים:

מלבי"ם הלוא את היא המחרבת [ל' חרבה ויובש] ים – גם קריעת י"ס להציל את ישראל,

לא היה ע"י צדקתם רק את עשית זאת בחסד, בכח הזרוע לבד,

השמה מעמקי ים – בארתי בפי' התורה כי נס קריעת ים סוף היה כפול.

א] יבשת המים, שעז"א המחרבת ים.

ב] – מה שהושם הים העמוק דרך ישר לעבור גאולים, שעז"א השמה מעמקי ים דרך:

 

(יא) וּפְדוּיֵי יְדֹוָד יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה:

רש"י ופדויי ה' ישובון – לשון תפלה ומוסב על עורי עורי:

מלבי"ם ופדויי ה' ישובון – ר"ל הגם שאין אנו זכאים לזה, הגם שלא תהיה פדייתנו על ידי מעשינו,

ישובו פדויי ה' בחסדו, ובאו ציון (בארתי למעלה ל"ה י'):

 

(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:

רש"י מי את – בת צדיקים כמותך מלאה זכיו' למה תיראי מאנוש אשר סופו למות:

 רד"ק אנכי אנכי הוא מנחמכם – אמר מנחמכם לשון רבים ואמר מי את ותיראי לשון נקבה

ואחר כך אמר ותשכח ותפחד לשון זכר?

כי כן מנהג המקרא כשמדבר כנגד כנסת ישראל, כשמדבר בלשון רבים – מדבר כנגד הפרטים

וכשמדבר בלשון יחיד – מדבר כנגד הכלל, וכשמדבר בל' נקבה מדבר כנגד הכנסה:

 ימות – כי בן תמותה הוא ואם יצר לך היום לא יצר לך מחר:

 חציר – פירוש כחציר, וכן גור אריה יהודה והדומים לו רבים:

מלבי"ם אנכי – משיב להם ה', אתם אומרים עורי זרוע ה', כאילו אני נשתניתי ממה שהייתי בימי קדם,

לא כן, כי אנכי אנכי הוא – אני הוא מי שהייתי, אני לא נשתניתי

אנכי אנכי הוא מנחמכם – גם עתה כמו מקדם, רק את נשתנית ממה שהיית,

לך אני אומר מי את? – כי איני מכירך כלל, אינך עוד העם אשר היית בימי קדם, העם אשר פדיתים ממצרים,

כי הם לא פחדו מזרוע בשר רק בטחו בישועתי, ואת ותיראי מאנוש ימות – כי.

 מלבי"םחלק באור המלים מאנוש ימות, מבן אדם חציר ינתן – האנוש מורה נמצא קטן,

כי נו"ן האמנתיו שהוסיפו במלת איש, בא להקטין, (בעת שבא ביחיד כי אנשים י"ל כלל אחר).

ויש הבדל בין אדם, ובן אדם.

בן אדם, מציין תמיד את המין מצד מולדתם, מצד שהוא אדם נולד מאדם.

וישמש בשם זה, אם בא לצייר חסרון המין, התולדה, או כשיהיה המדבר מעולם אחר נשגב, יקראהו בשם המין כמו שקרא ליחז' בנבאותיו בן אדם, ודברתי מזה בכ"מ.

ופה אומר כי עתיד למות מצד אנושתו, אבל מצד שהוא בן אדם, נחל ג"כ חולי ומכאובות מזג חלש מאבותיו עד שינתן כחציר המתיבש לפני זמנו (כנ"ל מ"ם ו'),

וכן ימות האדם גם לפני שני דורות ע"י רפיון מזגו והרכבתו בתולדה:

 

(יג) וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק:

רש"י ותשכח ה' עושך – ולא נשענת עליו. המציק – מושלי אומות העולם המשעבדים בכם.

כאשר כונן – נזדמן. ואיה חמת המציק – מחר בא ואיננו:

רד"ק ותשכח – אחר שהוא בורא העולם היה לך לחשוב כי יש כח בידו להצילך מיד בן אדם,

ואיך פחדת מבן אדם ולא זכרת האל שאם תשוב אליו ותבקש מלפניו הוא יצילך מידו:

 נוטה ויסד – פירשתי כמה פעמים:

 כאשר כונן להשחית – ולמה אתה מפחד ממנו? שוב לאל ולא תפחד ממנו כי בן אדם אם עלתה חמתו וכונן להשחית, לא יעשה ולא יספיק לו, כדבר סנחריב ואיה חמתו? הלכה כענן:

מלבי"ם ותשכח ה' עשך – כי אם לא היית שוכח את ה' איך יראת מאנוש ימות הלא עושך הוא נוטה שמים ויסד ארץ – ובידו להושיע,

ולא זאת לבד, כי פחדת בתמידות מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית – כי החמה הוא הכעס הנסתר בלב ולא יצא עוד מכח אל הפועל, (כי התגלות הכעס נקרא אף, קצף, עברה, ודומ')

ור"ל מפני חמת המציק שהיא חמתו שלא גלה אותה עדיין כלל, כבר פחדת ממנה כאשר וכאילו כנן להשחית כאילו כבר גמר ההשחתה,

שהגם שהמציק לא התחיל להרע לך כלל היה בעיניך כאילו השחית אותך כבר עד לכלה,

והלא היה לך לחשוב ואיה חמת המציק – הלא חמתו זאת נסתרת בלבו,

עדן רחוק הדבר שיוציאנה אל הפועל, ומדוע פחדת? כי גם לו יצוייר אשר.

 מלבי"םחלק באור המלים ותיראי מאנוש, ותפחד, היראה, הוא מפני עצם ידוע,

והפחד הוא בעצם המפחד שתפול עליו פחד מפני עצם בלתי ידוע,

סבת הפחד הוא בעצם המשיג, וסבת היראה היא בעצם המושג,

וע"ז הוסיף פה כי גם ותפחד, הגם שלא נודע לך כלל הרע בבירור, כי תפחד מפני חמת המציק,

החמה גדרו הכעס הפנימי וזה המבדיל בינו לבין אף קצף (כנ"ל י"ב א' ובכ"מ),

ומלת כונן גדרו הוא הגמר האחרון של הבנין, בונה עיר וכונן קריה, כמ"ש בכמה מקומות,

ומלת כאשר בא בו כ"ף להוראת המדומה, כאילו כנן להשחית וגמר ההשחתה,

מה שהאמת אינו כן, כי איה חמת המציק:

 

(יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ:

רש"י מהר צועה להפתח – אפי' נקבין קשין עליו וצריך הוא להפתח בהילוך המעים כדי שלא ימות לשחת וכיון שמיהר להפתח צריך הוא למזונות רבים שאם יחסר לחמו אף הוא ימות.

צועה – לשון דבר העומד להיו' נירוק כמו שאומר במואב שדימהו הנבי' ליין (ירמי' מח) השקט אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ונא' שם ושלחתי לו צועים וצעהו וכליו יריקו,

ד"א מהר צועה אותו האויב המציק שהוא עכשיו חגור מתני' חלוץ כח ימהר להפתח ולהיות חלש.

צועה – חוגר כמו (ישעיהו סג) צועה ברוב כחו.

ולא ימות – המסור בידו לשחת אבל הלשון ראשון מדר' אגד' הוא בפסיקת' רבתי:

 רד"ק מהר צועה – לא תזיקך חמת המציק כי עתה ימהר הגולה להפתח מבית גלות והוא ישראל שהוא גולה בין העמים, ולשון צועה הוא ענין טלטול ונוע ממקום למקום יש בטלטול השבי ויש בטלטול אחר,

וכן לשון גלות כי גולה אתה למקומך אינו טלטול השבי,

ולשון צועה יש בו פעל עומד כמו זה מהר צופה, וכן את צועה זונה,

ויש שהוא פעל יוצא כמו ושלחתי לו צועים וצעהו צועה ברוב כחו:

 ולא ימות לשחת – לא ימות בגלות שהוא לו כמו קבר,

ועל הכלל מדבר כי אם ימותון בגלות יחידים יעלו בתחיית המתים,

אבל באמרו ולא ימות על הכלל יאמר, כלומר שלא ישאר שם כי על כל פנים יצא ויפתח ממאסר הגלות:

 ולא יחסר לחמו – בעודו בגלות אף על פי שהוא שבוי האל מזמין להם בין הגוים אויביהם ושוביהם טרפם וצרכם בכבוד,

או פירוש ולא יחסר לחמו בצאתו מהגלות בדרך כמו שאמר לא ירעבו ולא יצמאו,

ובדרש מפרש הפסוק כן איך תפחד מבן אדם שימות והנה בעודו בחיים הוא דבר חלוש מאד אפילו נקביו קשים עליו צריך למהר הוא ולהפתח בהלוך המעים כדי שלא ימות לשחת,

כיון שמהר להפתח צריך למזונות שאם יחסר לחמו ימות, ויונתן תרגם כן מותי וגו':

מלבי"ם מהר צעה להפתח – שימהר להפתח החמה העצורה וסוערה בבטנו

טרם ימות – האויב לשחת, או טרם יחסר לחמו – כי על הרוב תקדים לו המיתה או העוני טרם יוציא חמתו אל הפועל,

אבל גם אם ימהר לפתוח החמה מבטנו טרם ימות או יעני, מ"מ למה פחדת, הלא.

 מלבי"םחלק באור המלים צעה – ריעו הוא זועה וסועה, רוח סועה, רק שהונח על היין החדש התוסס בכלי וסועה וזועה לפתוח פי חותם צר ולנפץ הנבל, כדרך משקה החזק החתום בכלי מלא.

וכונה זאת הוצאתי מירמיה (מ"ח י"ב) כמו שפרשתי שם, וממנו הושאל אל תכונה סגורה בנפש עת תפתח ותזוע לצאת, על סערה הפנימית בנפש האדם להוציא חמתו,

כמשל שהחמה תוססת מעלת צף ורתיחה, פותחת בטן האדם ויוצאת לחוץ, ועי' לקמן (ס"ג א'):

 

(טו) וְאָנֹכִי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְדֹוָד צְבָאוֹת שְׁמוֹ:

מלבי"ם ואנכי ה' אלהיך – אשר הוא רגע – ומניח סערת הים גם בעת – אשר יהמו גליו,

ואם סערת הים ורגשותיו אקים לדממה, איך לא אשבית שאון אנוש רמה וקצפו?:

מלבי"םחלק באור המלים רגע – מענין מנוחה, שם הרגיעה לילית, ובא על המנוחה הפנימית כמ"ש כ"פ, ווי"ו ויהמו הוא וי"ו הסבה יען שיהמו גליו. או וי"ו הזמן בעת שיהמו גליו, ודומי' רבים:

רד"ק ואנכי ה' – שיש בידי כח להוציאך מהגלות ואנכי רוגע הים כ"ש שאגער בעמים המחזיקים בכם:

 רוגע – תרגם יונתן כמו גוער דנזיף בימא,

ויש לפרשו [וכן פרש"י] כמו בוקע, וכן [איוב ז] 'עוֹרִי רָגַע [-נבקע] וַיִּמָּאֵס':, בכחו רגע הים, והנה גערתי בים סוף לעברכם:

 ויהמו גליו – במקום הבקיעה, ולא יכלו לעבור עד שעברו ישראל, וכן והמו גליו ולא יכלו:

 ה' צבאות שמו – והוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל:

 

(טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה:

רש"י לנטוע שמים – לקיימא עמא דאמיר עליהון דיסגון ככוכבי שמיא.

וליסוד ארץ – ולשכללא כנישתא דאמיר עליהון דיסגון כעפרא דארעא:

מלבי"ם ואשם – והלא אנכי שמתי דבר הבטחתי בפיך, מה שהבטחתי להושיעך,

ועד שתבא הישועה בהכרח בצל ידי כסיתיך בל תכלה למען אקים דברי אשר הבטחתי,

ומבאר מה הם הדברים ששמתי בפיך. הוא לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון –

ר"ל שגם אם יצוייר שיהיה דבר זה שהיא גאולת ציון קשה כבריאת שמים וארץ, שמתי דברי בפיך,

כי גם זאת אעשה לנטוע שמים חדשים וארץ חדשה ולאמר לציון עמי אתה,

והמליצה שא"א שחוקות שמים וארץ ודרכי הטבע יעכבו בידי מעשות זאת,

כי אז אבטל חקותיהם, ואיסד שמים חדשים,

בלבד שאמלא דברי אשר שמתי בפיך לאמר לציון עמי אתה, ולכן אני אומר לך.

 

(יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְדֹוָד אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית:

רש"י קבעת – ת"י פילי והוא שם כוס ולי נראה קובעת אלו השמרים הקבועים בתחתית הכלי

ומצית יורה עליו כמה שנאמר שמריה ימצו (תהלים עה).

התרעלה – הוא משקה המטמטם ומתיש כח האדם כאסור וקשור ומעוטף כמו הברושים הרעלו (נחום ב) והשרות והרעלות שהוא לשון עיטוף ובמס' שבת מדיות רעולו' מין סרבל נאה להתעטף בו.[מצודות ציון

התרעלה – יתכן שהוא מל' ערל בהפוך. רד"ק התרעלההרעדה]

מלבי"ם התעוררי התעוררי – אתה, תחת שאמרת לי עורי עורי לבשי עז זרוע ה' אני אומר התעוררי קומי ירושלים – כי בך הדבר תלוי.

 אשר שתית – ר"ל כי ישראל שתו שני כוסות.

א] כוס החמה שקצף ה' עליהם ועזבם והסתיר פניו מהם.

ב] כוס התרעלה שהוא העונש והיסורין שגזר עליהם ע"י שהיה עליהם בחמה,

והנה את כוס החמה לא שתו את כלו, כי לא העיר ה' כל חמתו ולא עזבם לגמרי כי השגיח עליהם מן החלונות,

אבל את כוס התרעלה שהוא העונש שנגזר עליהם שתו את כולו,

וז"ש אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו – כי כוס זה שתו מיד ה' בעצמו,

אבל לא שתו אותו כולו, אבל הכוס השני, את קבעת כוס התרעלה שתית

שתית הכוס כולו וגם השמרים הנקבעים בתחתיות הכלי, וגם מצית – אותו עד קצהו:

 מלבי"םחלק באור המלים (יז) קבעת – השמרים הנקבעים בתחתית הכוס. מצית המציצה למצוץ כולו:

 

(יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה:

מלבי"ם אין מנהל לה – בציור הזה שמדמה אותה כשכורה משני הכוסות ששתתה, כוס החמה והתרעלה,

תפס משל השכור הנופל בשכרותו שהדרך הוא שבנו הגדול מחזיקו שלא יפול, ובנו הקטן מנהלו לביתו,

והיא בשכרותה אין לה מנהל – שינהלה לביתה מכל בנים ילדה – שהם בניה הקטנים,

ואין מחזיק בידה – להקימה מנפילתה מכל בנים גדלה – שהם הבנים הגדולים. וזה בא יען כי.

 

(יט) שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ:

רש"י שתים הנה קוראותיךצרות כפולות שתים שתים.

מי אנחמך – מי אביא לך לנחמך ולומר אף אומה פלונית היא לקתה דוגמתך:

מלבי"ם שתים הנה קראתיך – המקרים אשר השיגוך היו כפולים, עד שלא נשאר מי שינוד לך,

כי תחלה באו עליך השד והשבר – בעת שבא עליך השודד מבחוץ לשדוד ממונך, בא עליך ג"כ השבר פנימה, עד שהיתה הצרה מבית ומחוץ,

ואח"כ בא עליך הרעב והחרב – שאלה שניהם ג"כ באים מבית ומחוץ כמ"ש (ירמי' י"ד) אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה חללי רעב, עד שאין לו מקום לא בבית ולא בשדה,

וא"כ במי אנחמך – כי למי קרה שבר גדול כזה, ועל ידי השבר הגדול הזה.

 מלבי"םחלק באור המלים ינוד, ינחמך – הנודה מן הקרובים, והנחום מן הרחוקים,

ואמר ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי,

הנדים אינם במציאות כי אין קרובים, והמנחמים ישנם במציאות, כי כל אדם יכול לנחם,

רק אנכי לא מצאתי מנחם לשברי הגדול.

ומי אנחמך במי אנחמך, כמו ששת ימים, ירחצו מים. ר"ל מנודד אין – כי מתו קרוביך, אבל מנחם יש,

כי גם אנכי אוכל להיות מנחם, אבל במי אנחמך, למי קרה כשברך:

 

(כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְדֹוָד גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ:

מלבי"ם בניך עלפו – שתחת שבניך הגדולים והקטנים יקימו אותך מן השכרות וינהלו אותך,

הם עצמם שתו שני הכוסות האלה עצמם ששתית ונשתכרו כמוך,

עד שעלפו ושכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר – שהגם ששכבו בחוץ נדמו כתוא השוכב במכמר ורשת,

כן לא יכלו לזוז ממקומם. [רד"ק וכן פרש"י כתוא מכמר – תוא היא החיה הנזכרת בתורה ותאו וזמר בהפוך האותיות כמו כבש וכשב והוא שור הבר, מכמר ל' מכמורתרשת]

וממה נשתכרו? אומר כי הם מלאים חמת ה' – שהוא כוס החמה,

וגם גערת אלהיך – שהוא כוס התרעלה והעונש, משני כוסות האלה נשתכרו גם הם:

 מלבי"םחלק באור המלים חמת ה' גערת אלהיך – החמה בלב (י"ג) והגערה בפועל, שהוא העונש,

ולכן אמר בגערת אלהיך, שמורה ההשגחה המיוחדת כי בה יתגלה העונש:

 ותוא מכמר – שור הנופל במכמר ורשת:

 

(כא) לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן:

מלבי"ם לכן – אחר שאין מושיעך מבניך, שמעי נא זאת עניה – (על ידי כוס החמה)

ושכרתמצרות ולא מיין – רק על ידי כוס התרעלה, ר"ל שנשתכרת מעוני וצרות:

 

(כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְדֹוָד וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד:

מלבי"ם כה אמר אדוניך ה' – ומצד זה יושיע לך, ואלהיך יריב עמו – שמצד זה ישלם גמול למוגיך.

(מצד שהוא אדוניך ה' – אומר לך כי) הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה – ר"ל הכוס הפורענות שאמר למעלה את קובעת כוס התרעלה שתית מצית,

שאת הכוס הזה שתתה כולו עם שמריו, ולא נשאר תוך הכוס מאומה, רק שאת עודך מחזקת בידך את הכוס הריקן שהוא הכלי המחזיק העונש, שהוא הגלות,

כי העונש שבתוך הכלי שהם היסורים כבר קבלת עד קצהו, אקח את הכלי הזאת הריקנית מידך, כי תצא מן הגולה,

וגם אל תירא מן הכוס השני – שהוא כוס החמה שהוא לא התרוקן עדיין, ועוד נמצא המשקה המרה בתוכו, כי את חמתי לא כליתי בך, ופן אתן לך לשתות יתר הכוס,

כי אני מבטיחך כי את קובעת כוס החמה – הקובעת שנשאר בתחתית הכוס – לא תוסיפי לשתותה עוד.

– ומי ישתה הקובעת הזאת הנשארת בכוס?

 

(כג) וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים:

מלבי"ם על ושמתיה ביד מוגיך – הם העכו"ם אשר הוגו וצערו ומגנו אותך  (וזה מגביל נגד ואלהיך יריב עמו),

[רש"י מוגיך – מניעיך ומטלטליך כמו והנה ההמון נמוג (ש"א יד), רד"ק ושמתיה ביד מוגיך – שרשו יגה מן כי ה' הוגה (ופירשו שם רש"י וראב"ע שהוא לשון יגון וצער): מנחת שי ביד מוגיך – י"ת ביד דהוו מונן ליך נראה שהיה קורא מוניך בנו"ן מצודות ציון מוגיך – מל' המגה והמסה]

ובמה תזכה שאקח קובעת של כוס החמה מידך ואתנהו אל ידם?

אומר כי זה יען אשר הם אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך – כי העכו"ם בארץ הודו רצו לתת לישראל חירות בגופם בתנאי שישעבדו את נפשם ונשמתם לעכו"ם,

וז"ש שהם אמרו לנפשך ונשמתך שחי ונעבורה עליך,

אבל את בחרת יותר בעינוי הגוף מן עינוי הנפש,

ותשימי כארץ גוך – ששמת את גוך דומה כארץ שיעבור עליו כל הרוצה לעבור,

ולא לבד במקום שאין אנשים עוברים שמה,

כי גם שמת אותו כחוץ – והיא רחבה שאחורי הבתים שהוא מוכן לעוברים – שיעברו שמה אנשים תמיד

כן שמת גוך מרמס לכל העוברים:

 מלבי"םחלק באור המלים נפשך, גוך – בהגבלתם תורה הנפש על נפש הפנימית נגד הגו החיצוני,

וכן למעלה (מ"ט ז') לבזה נפש למתעב גוי:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב