ישעיהו פרק נב

(א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא:

מלבי"ם עורי עורי – (הכל נגד מ"ש עורי עורי לבשי עז זרוע ה',

והוא משיב עורי את, בך הדבר תלוי לבשי עוזך את ציון כנ"ל).

 לבשי עזך ציון – במצודת ציון עיר דוד שם היה הבהמ"ק והכהונה והסנהדרין והמלכות, שזה העז הפנימי,

וע"ז אמר לבשי עוזך ציון,

אבל בירושלים שהיא כלל העיר שם היו רק הבגדים החיצונים בגדי תפארת שהם העושר וריבוי עם, שהיא ההצלחה הגופנית,

ועז"א לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש, כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל – בירושלים, וטמא – אל ציון:

(ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִו הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן:

מלבי"ם התנערי – תחלה דבר אל עיר ציון ועיר ירושלים, עתה דבר נגד עם ציון ועם ירושלים שהגלו משם,

והנה השבי מן השרים והפרתמים אוסרים אותם בזקים ושומרים אותם,

והשבי מן ההמון ודלת העם אינם אוסרים אותם, אבל הם הפקר שוכבים על הארץ כבהמות.

עז"א התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון –

כי שביה בת ציון היו השרים והפרתמים ושבי ירושלים היו ההמון ודלת העם:

(ג) כִּי כֹה אָמַר יְדֹוָד חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ:

רש"י חנם נמכרתם – על עסקי חנם הוא יצר הרע שאינו לכם לשכר. ולא בכסף תגאלו – אלא בתשובה:

רד"ק כי כה אמר ה' חנם – בלא כסף אלא בעונות:

מלבי"ם כי כה אמר ה' – (מבאר הטעם מה שיצוה שיצאו מעצמם ולא תאמר הלא העבד הנמכר לא יוכל לצאת בלעדי רצון אדוניו ובלא השבת דמי גאולתו?

כי אחר כי חנם נמכרתם – לא לקחתי מחירכם כן לא בכסף תגאלו:

(ד) כִּי כֹה אָמַר ה' יֱדֹוִד מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ:

רש"י מצרים ירד עמו וגומר – הם המצריים היו להם קצת חוב עליהם שנעשו להם אכסניא וכלכלום,

אבל אשור באפס ובחנם עשקו:

מלבי"ם כי כה אמר ה' מצרים – המצריים לא הגלו את ישראל מארצם ותהי להפך כי עמי ירד בראשונה – אל ארצם לגור שם – ולכן מה שהחזיקו בם אחר כך לא היה העול גדול כ"כ כי הם באו בגבולם,

ואשור באפס עשקו – אשור שהוא הגלה את ישראל מארצו, לא היה לו הנאה מגלותם

כי על ידם נחרב ממלכתו בימי חזקיהו ותהי לאפס, עד שעשקו באפס ובלא תועלת,

רק מחיר העשק היה הוא עצמו לאפס ואין:

 מלבי"ם – חלק באור המלים באפס עשקו – לפי' המפ' היה צ"ל חנם עשקו, כי אפס מורה שלא היה לו תועלת מן העושק:

(ה) וְעַתָּה מַי מַה לִּי פֹה נְאֻם יְדֹוָד כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם משְׁלָו  משְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם יְדֹוָד וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ:

רש"י מה לי פה – למה אני שוהא ומשהא בני כאן. יהילילו – מתפארים לאמר ידינו רמה. מנואץ – מתנאץ והרי זה דוגמת וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ח):

מלבי"ם ועתה – אבל עתה בגלות שהגלה טיטוס את ישראל, הוא גרוע מן מצרים ואשור,

כי א] מה לי פה נאם ה' – הכי באתי אני בגבולם כמו שבאתי לגבול מצרים? הלא הביאוני הלום מארצי ביד חזקה,

ב] כי לקח עמי חנם משליו יהילילו – הלא המושלים בם יתהוללו ויתפארו שלקחו אותם לעבדים חנם, עד שיש להם עבדים ושפחות בלא מחיר,

וזה התועלת הגדול שהיה להם מהם, נגד אשור שלא לקחם לעבדים ושפחות, כי באפס עשקו.

ומלבד כל זאת, הנה תמיד כל היום שמי מנאץ – באשר יחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו:

(ו) לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי:

רש"י ידע עמי – כשאגאלם יכירו כי שמי אדון שליט ומושל כמשמעו.

לכן ביום – גאולתם יבינו כי אני הוא המדבר והנני קיימתי:

רד"ק לכן ידע עמי שמי – שאינו נודע בגלות אבל הוא מנואץ בעת הגאולה ידעו עמי שמי

זהו שאמר ביום ההוא אז ידע עמי שמי, וכן שאר העמים ידעוהו אז,

לא זכר עמי כי הם ידעוהו באמת ויעד כי הנבואה לא דברה לשוא, וההבטחה שהבטחתים על ידי הנביאים אז ידעו שהיא אמת,

וידעו כי אני הוא המדבר, לא שדברו הנביאים מעצמן אלא הם נבאו בשמי,

ובראותם שיתקיימו ההבטחות ההם ידעו כי אני הוא שדברתי אותם והנני כמו שהייתי לא שניתי ולא אשנה אלא שהם לא ידעוני כמו שידעוני אז בעת הגאולה:

מלבי"ם לכן – (יען ששמי מנואץ) ידע עמי שמי,

לכן – (יען שמושליו יהילילו) (ידע עמי) כי אני הוא המדבר – לגאלם, והנני – למלא דברי:

 מלבי"ם חלק באור המלים ידע – נמשך לשתים, לכן (ידע) ביום ההוא:

(ז) מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ:

רד"ק מה נאוו – שרשו אוה והאל"ף נחה והנו"ן לנפעל, וכן נאוו לחייך והוא ענין יופי,

ואמר ענין יופי על הרגלים על דרך משל כמו מה יפו פעמיך כלומר מה יהיו נאים ויפים רגלי המבשר שיעלה על ההרים להשמיע קול לבשר שלום וטוב וישועה ונאמר לציון מלך אלהיך

כי עד הזמן ההוא לא יראה שהוא מלך אבל אז יאמרו הכל שהוא מלך כמו שאמר והיתה לה' המלוכה,

והענין דרך משל כי ידוע הדבר בעולם כלו כאלו אנשים על ההרים משמיעים קול הישועה,

וכן דרך העולם לבשר על הטובה הזריז משובח לבשר עליה:

מלבי"ם מה נאוו – מצייר כי המבשר יעלה על ראשי ההרים כמ"ש על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון,

תחלה ישמיע שלום – מן האויב,

 ואח"כ מבשר טוב – שהוא בנין המקדש וצמיחת קרן דוד (שיבאר פסוק ח'),

ואח"כ משמיע ישועה – הוא קיבוץ גליות (שיבאר פסוק ט'),

ואח"כ אומר לציון מלך אלהיך – הוא התגלות מלכות שמים בכל הארץ ובכל העמים (שיבואר פסוק י'):

(ח) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְדֹוָד צִיּוֹן:

רד"ק קול צופיך – נביאיך כי הנביא יקרא צופה כמו צופה נתתיך על הגוים לפי שהוא צופה העתידות

ואחר כן פירש מה יהיה קול צופיך:

 ואמר נשאו קול – כלומר שיוציאו קול בשמחה:

 וירננו יחדו – כי יראו עין בעין בשוב השם ציון כלומר יראו במראה הנבואה כי שב הכבוד לציון

והוא רוח הנבואה שפסקה משמתו חגי זכריה ומלאכי ובעת הישועה תשוב רוח הנבואה לקדמותה ועוד יותר משהיתה,

וכן אשר עין בעין נראה את[ה] השם כי כולם היתה בהם רוח הנבואה במעמד הר סיני

מלבד הכבוד שראו בחוש העין, וי"ת צופיך פרנסיך:

מלבי"ם קול צפיך – (נגד מבשר טוב) מצייר כי המבשר עומד על ההר והצופה עומד כנגדו בעבר השני,

ובאותו רגע שיבשר המבשר, ישא הצופה את עיניו ויראה הדבר בעין, וישא קול לעומת המבשר קול שמחה כי ראה הדבר בעיניו, ואז הצופה עם המבשר יחדיו ירננו – (ור"ל הנביאים המבשרים וישראל הצופים).

 כי עין בעין יראו – ר"ל כי עד עתה ג"כ ראו הנביאים שיבת ציון בעין המחזה שהוא עין הפנימי הרואה בנבואה, אבל לא בעין בשר וחוש החיצוני,

אבל עתה עין בעין יראו, העין החוזה יראה בעין החושיי ובפועל שוב ה' ציון,

(וכבר כתבתי כי ציון תצייר המלוכה והכהונה ובית המקדש וזה יראו בעין, וזה נגד מבשר טוב):

 מלבי"ם – חלק באור המלים עין בעין – הב' בי"ת הכלי, העין תראה באמצעות העין לא ראיה שכליית, וכן במדבר (י"ד י"ד):

(ט) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם יְדֹוָד עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם:

רד"ק פצחו – ענינו הרמת קול, וכן פצחו רנה:

מלבי"ם פצחו – בנשוא הצופים קול רנה עם המבשרים, גם חרבות ירושלים יפצחו קולם וירננו יחדיו – עם המרננים הקודמים שהם הצופים והמבשרים

(וכבר כתבתי כי ירושלים תציין השבת ההמון וקיבוץ גליות

כי נחם ה' עמו – שהוא קיבוץ גליות ועי"כ נחם ירושלם – שתתיישב מבניה וזה נגד משמיע ישועה):

(י) חָשַׂף יְדֹוָד אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:

רד"ק חשף – דרך משל כלומר כי ישועת ישראל תהיה בגלוי, וכן וזרועך חשופ' גלויה:

מלבי"ם חשף – (זה נגד אומר לציון מלך אלהיך) ה' חשף את זרוע קדשו – שהם נסים הגדולים אשר לא תשיגם זכות אדם וצדקתו כלל,

ונסים האלה יראה בגלוי לעיני כל הגוים, עד שעל ידי זה יראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו – ועי"ז תתגלה מלכות שמים בכל העולם כולו, כי יראו שהתשועה אינה מקרית או טבעית רק היא ישועת אלהינו:

(יא) סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְדֹוָד:

רש"י הברו – הטהרו. נושאי כלי ה' – הכהנים הלוים שהייתם נושאי' כליו (של הקב"ה) במדבר (מכאן לתחיי' המתים):

משם ממקום הגלות – מתוכה– מתוך כל עיר ועיר שאתם בה:

 הברו – הנקו מכל טומאה ומכל עון:

 נשאי כלי ה' – כלי זיין שלכם יהיו כלי ה' ולא חרב ולא חנית אלא חסדי האל ורחמיו הם יהיו כליכם בצאתכם מהגלות וטעמו לפניו:

מלבי"ם סורו סורו – מצייר איך מצוום אז שיצאו מארץ שבה עובדים לשמש וצבא השמים, משני טעמים.

א] מפני שהעפר עצמו טמא ועז"א צאו משם – יען כי טמא אל תגעו – בל תגעו בדבר טמא וזה מפני טהרת הגוף.

ב] מפני טהרת הרעיון והמחשבה שא"א שיבררו מחשבותיהם אל הקדש בעודם בין עובדי כו"מ, ועז"א צאו מתוכה הברו – לב ומחשבה, אתם נשאים כלי ה': [מצודות ציון הברו – מלשון ברור ונקי]

מלבי"ם – חלק באור המלים צאו משם, צאו מתוכה – 'משם' מורה המקום.

ו'מתוכה' מורה העם הגרים שם, צאו מן המקום (ראשית י"ט) קומו צאו מתוך עמי (שמות י"ב).

הברו – על טהרת המחשבה, בר לבב, עם נבר תתברר:

(יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְדֹוָד וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם וקול אליהו להגר"א כי לא בחפזון – הנחפז נחפז אל הדבר, והנס נס מן הדבר,

והנה יציאת מצרים היציאה עצמה היתה בחפזון, כמ"ש כי בחפזון יצאת ממצרים,

כי נחפזו אל הטובות הגדולות מהתגלות השכינה בעמוד אש וענן

ויתר הישועות שלא השיגו עד בואם אל הר ה' חורבה.

והליכתם בדרך אח"כ, היה במנוסה, כי אח"כ רדפו מצרים אחריהם,

אבל לעתיד לא יהיה כן, ומפרש כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ה' – ואל מי תחפזו, הלא לא תצטרכו ללכת אחריו עד הר האלהים כי ילך לפניכם,

וכן לא תלכו – בדרך במנוסה – מפני האויב שאחריכם, כי מאספכם יהיה אלהי ישראל – הוא ילך אחריכם כמאסף ההולך אחר המחנות ומלפני מי תנוסו?:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ה', אלהי ישראל – ה' יקרא מצד שהוא מנהיג העולם כולו,

ואלהי ישראל מצד השגחתו הפרטית על ישראל.

המאסף שילך אחר המחנות להצילם מאויב רודף אחריהם, יהי' אלהי ישראל, נגד האויב,

ולפניהם שילך להאירם באור החיים יהיה מצד שהוא ה' כי באור הזה ילך אז העולם כולו:

(יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד:

רש"י הנה ישכיל עבדי – הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו:

מלבי"ם הנה ישכיל עבדי – ר"ל אז בעת ההיא ישכיל עבדי ישראל ויצליח, בעת ההיא ירום מאד, בעת.

 מלבי"ם – חלק באור המלים ירום ונשא וגבה – רם ונשא מציין המקום, רם נקודת הרום,

ונשא העתק הדבר מן השפל אל הרום, וגבה מציין גובה הדבר עצמו,

למשל עץ ארז כולו גבוה, ורם מצד ראש העץ, ונשא אם הולך וגדל עוד,

ובמליצה זו יציין ברם ונשא מעלת שררותו וכבודו מעלה מקומית

ובגובה מציין מעלתו מצד עצמו בחכמה ודעת ויראת ה':

(יד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם:

רד"ק אמר כאשר תמהו מרוב שפלותך – והדין היה עליהם שיתמהו כי היו רואים שהיה משחת יותר מכל איש מראהו ותארו יותר משאר בני אדם,

ואשר מדבר פעם לנכח כמו שאמר עליך ופעם שלא לנכח כמו שאמר מראהו ותארו כן דרך המקראות בכמה מקומות כמו שכתבנו,

והחכם רבי אברהם פירש כי כן משחת מאיש מראהו דברי הגוים שיתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו כי כמה עכו"ם יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות

גם יש בהם שישאלו היש להיהודי פה או עין כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום:

[ופ"א יהודי הגיע למקום מרוחק ואמר שהוא יהודי ואשה אחת בקשה אם יוכל להוריד את כובעו כדי שתוכל לבדוק האם באמת אין לו קרן כמו שמסופר…].

מלבי"ם אשר שממו עליך רבים – בעת שרבים ישוממו ויתמהו עליו לאמר כן משחת וכו'

בעת ההיא תהיה הצלחתו בתכלית הגדולה, כן משחת מאיש מראהו –

מלבי"ם – חלק באור המלים כאשר – בעת אשר, ויהי כאשר הקריב אברם לבא מצרימה:

 כן כן – דמיון הערך השוה כשני כפ"י הדמיון, כעם ככהן:

 משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם – המראה מציין הצבע,

והתואר בנין הפרצוף במחוגה מתוארת, למשל תואר החוטם הלחיים וערכם בערך הגוף,

ויש הבדל בין איש ובני אדם, איש כולל כל יש ונמצא, ובני אדם מציין מין האדם.

אומר מצד התואר דומה כתואר בהמה לא כתואר אדם.

ומצד הצבע (שימצאו בע"ח שצבעם יפה מאד) צבעו משונה מכל יש ונמצא:

(טו) כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ:

רש"י כן יזה גוים רבים – כן עתה גם הוא תגבר ידו ויזה את קרנות העכו"ם אשר זירוהו.

יקפצו – יסגרו פיהם מרוב תימהון, כי כבוד אשר לא סופר להם על שום אדם ראו בו. התבוננו – אסתכלו:

 רד"ק כן יזה – ענין דבור, כמו יטיף שהוא כענין הזיה, וכענין דבור, נטפו מים לשון הזיה, אל יטיפו יטיפון לשון דבור, כן יזה ענין דבור והוא יוצא לשלישי פרלא"ר בלע"ז ,

אמר כמו שיתמהו על שפלותו כן יתמהו על גדולתו וידברו עליה תמיד:

 עליו יקפצו מלכים פיהם – אפילו למלכים יראה כבודם כבוד גדול,

וכן אמר וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך:

 יקפצו – לשון פתיחה, כמו מקפץ על הגבעות שהוא פתיחת המצעד בדלוג,

ובלשון סגירה כמו לא תקפוץ ידך,

ושניהם יכולים להתפרש על מלת יקפצו, יפתחו פיהם לספר בגדולתי, או ישימו יד על פה מרוב תמהון:

 כי אשר לא סופר להם ראו – יותר יראו מגדולתו משסופר להם

ויותר מאשר שמעו יתבוננו באותו הזמן מגדולתו:

מלבי"ם כן יזה גוים רבים – כמו שמשחת מאיש מראהו כן יזה גוים רבים,

שגבורתו להזות גוים רבים תהיה בתכלית הגבורה

כמו שמה שהיה מראהו משחת מאיש היה ג"כ בתכלית השפלות,

שלפי גודל שפלותו תחלה כן תהיה התנשאותו אח"כ,

עליו יקפצו מלכים פיהם – בעת יזה העכו"ם שהדרך הוא שמלכיהם יריבו בעדם,

אבל עליו יסגרו פיהם וישתוקו, כי אשר לא ספר להם ראו – ר"ל כי הבלתי אפשר יהיה בשני פנים.

א] בלתי אפשר במציאות בפועל.

ב] בלתי אפשר במחשבה.

הבלתי אפשרי במחשבה הוא רק קיבוץ החיוב ושלילה בנושא אחד כמו עיגול מרובע,

אבל הבלתי אפשר במציאות הוא אפשר בהגיון, כמו שיעוף אדם לשמים הוא בלתי אפשר במציאות ומ"מ הוא אפשר במחשבה, כי אין מושג העפיפה סותר למושג אדם,

יאמר כי הפליאה הזאת מהצלחת ישראל היה עד עתה אצלם בלתי אפשר במציאות כי לא קרה עוד כזאת

ועז"א אשר לא ספר להם שקרה בפועל ראו עתה בחושיהם,

ויותר מזה כי היה אצלם כדבר בלתי אפשרי במחשבה,

כי לא יכלו לצייר דבר כזה במחשבתם ולהבינו עד עתה שעם חלש ונבזה יתנשא כ"כ,

ועתה אשר לא שמעו התבוננו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים לא ספר, לא שמעו – הבלתי מסופר אפשר להשמע אם יסופר,

והבלתי נשמע בלתי אפשר לצייר במחשבה כלל,

וההבדל בין בלתי אפשר במציאות לצייר במחשבה כלל,

וההבדל בין בלתי אפשר במציאות ובלתי אפשר ההגיוני בארתיו בחבורי על חכמת ההגיון: