ישעיה

ישעיהו פרק נג

(א) מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְדֹוָד עַל מִי נִגְלָתָה:

רש"י מי האמין לשמועתינו – כן יאמרו העכו"ם איש לרעהו אילו היינו שומעים מפי אחרים מה שאנו רואים אין להאמין. וזרוע ה' – כזאת בגדולה והוד על מי נגלת' עד הנה:

 רד"ק מי האמין – העכו"ם יאמרו אז מי הי' מאמין לשמוע' שהיינו שומעים עליו מפי הנביאים או מפי האומרים בשמם לא היינו מאמינים מה שאנו רואים עתה בעינינו:

 וזרוע ה' על מי נגלתה – כמו שנגלתה על זה,

או יהי' פירוש על מי דרך בזיון על מי נגלתה כמו שנגלתה על זה, כלומר מי היה שנגלתה עליו זרוע ה':

מלבי"ם מי האמין – מוסב למעלה, מפרש מדוע לא סופר להם ולא מציירו להם אפשריות דבר הזה עד עתה, אומר עד עתה חשבו זה לדבר בלתי אפשר משני טעמים.

א] מצד עצם השמועה עצמה כי הנסים והמופתים שישמעו עתה כולם הם רחוקים מטבע המציאות אשר לא האמינו עד עתה שיעשה ה' מופתים כאלה, ועז"א מי האמין לשמועתנו.

ב] מצד העם שבעבורו נעשו המופתים האלה ועליו זרוע ה' נגלתה, כי לא האמינו שיתגלה ה' על עם זה השפל בעיניהם, ועז"א וזרוע ה' על מי נגלתה:

 

(ב) וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ:

רש"י ויעל כיונק לפניו – העם הזה לפני בא לו הגדולה הזאת, עם שפל היה מאד, ועלה מאליו כיונק מיונקת האילנות. וכשורש – עלה מארץ ציה.

לא תאר – היה לו מתחלה, ולא הדר.

ונראהו ולא מרא' ונחמדהו – וכשראינוהו מתחלה באין מראה היאך נחמדהו?, ונחמדהו תמיה הוא:

מלבי"ם ויעל – מצייר שפלת האומה בציור האילן,

שלפעמים העץ חזק מצד עצמו אם הוא עץ ישן עב וחזק, ולפעמים גם הנטע היונק יהיה חזק,

ע"י ששרשו משורש במקום מים וארץ שמנה, שאז הוא מתקיים ע"י שרשו,

אבל הנטע הזה אינו חזק לא מצד עצמו, כי עלה כיונק לפניו – יונק רך וחלוש,

ולא מצד שרשו כי עלה כשרש מארץ ציהויבשה,

(והנמשל האומה תהיה תקיפה או מצד עצמה אם הוא עם גדול חזק עצום ורב,

או מצד שרשה אם כבר מושרשת ומושלת מימים רבים,

לעומת זה אבדה מעלת ישראל אם מצד עצמם שהיו חלשים ומועטים,

אם מצד שרשם שהוא רק מארץ ציה מדור המדבר ומימי קדם ומעת ההיא והלאה לא דרך כוכב מיעקב).

 לא תאר לו – לפעמים גם היונק הרך יהיה חשוב ע"י יופיו וצורתו,

וזה ע"י שי"ל תואר – והוא בנין האילן בגבהו וישרו ושוו בדיו ושריגיו,

או ע"י שי"ל הדר והוא מראהו וצבעו הנושא חן, אבל הוא לא תאר לו ולא הדר –

(והנמשל לפעמים תצלח גם אומה קטנה למלכות ע"י שיש ביניהם חכמי לב חכמי חרשים סוחרים עשירים וכדומה אבל גם זה לא נמצא לאומה זו)

ולא זאת לבד כי גם ונראהו ולא מראה – שלא נוכל ליחס לו שום מראה כלל,

כי הוא משחת מכל ומגונה מאד וא"כ איך נחמדהו – להכיר ממשלתו:

 

(ג) נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ:

רש"י נבזה וחדל אישים – היה, כן דרך הנביא הזה מזכיר כל ישראל כאיש אחד אל תירא עבדי יעקב

ואף כאן הנה ישכיל עבדי בבית יעקב אמר ישכיל לשון הצלחה הוא כמו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח).

וכמסתיר פנים ממנו – מרוב בשתם ושפלותם היו כמסתיר פנים ממנו חבושי פנים בטמון

כדי שלא נראה אותם כאדם מנוגע שמסתיר פניו וירא מהביט:

 רד"ק נבזה – אין צריך לומר שלא היינו חומדים אותו אלא אף נבזה היה בעינינו:

 וחדל אישיםפחות שמבני אדם היה, או פירוש חדל הוא מאישים שלא היו מתחברים עמו:

 איש מכאובות וידוע חולי – המכאובות והחולי הוא צער הגלות,

ופירוש ידוע – כי ידוע ורגיל היה לעבור עליו עול הגלות:

 וכמסתר פנים ממנו היינו – כמסתרים פנים ממנו שלא היינו רוצים להביט בו מרוב מאוס שהיינו מואסים אותו ולא חשבנוהו לכלום:

מלבי"ם נבזה – אחר שצייר איך חסר כל המעלות מוסיף לצייר איך היו לו עוד כל החסרונות,

שהוא נבזה – מצד תכונותיו הנפשיות והמוסריות,

וחדל אישים – מצד טבע גופו אינו מתדמה לאישים אחרים כלל,

והנה יש מי שחסרו לו המעלות הטבעיות והנפשיות, ומ"מ הוא בריא אולם כי גם הבע"ח הבלתי מדבר גופו בריא וחזק

אבל ישראל הוא, איש מכאובות וידוע חלי – ר"ל איש מכאובות ע"י אחרים שהכל מכים ומכאיבים אותו במכות אכזריות, וידוע חולי מעצמו יש בו חולי מתדבקת מושרשת בו מיצירתו,

וכמסתר פנים – ר"ל הנה הטבע נותן שמי שהוא בתכלית העוני והיסורים הכל מרחמים עליו,

אבל הוא דומה כדבר מאוס ומגונה, והכל מסתירים פניהם ממנו שלא להסתכל בו,

ולא תאמר שההסתרת פנים באה ע"י שמרגישים בצערו כמו שמסתתרים מראות פני הכואב ומצטער,

לא כן כי זה בא מצד שהוא נבזה ולא חשבנהו – להרגיש בצערו כלל:

 מלבי"םחלק באור המלים מכאב, חלי – הכאב יציין הרגשת הגוף את הכאב ויבא לרוב גם על ידי הכאה מבחוץ. והחולי הוא רק על שהורסה הגויה בבריאות הפנימי:

 

(ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:

רש"י אכן חליינו הוא נשא – אכן לשון אבל בכל מקום אבל עתה אנו רואים שלא מחמ' שפלותו בא לו אלא מיוסר היה ביסורין.

ואנחנו חשבנוהו – אנו היינו סבורים שהוא שנאוי למקום והוא לא היה כן אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו:

רד"ק אכן חלינו – הנה כתב יחזקאל הנביא בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן כל שכן איש אחד באיש אחר וכל שכן אומה באומה אחרת, אם כן מה הוא חלינו הוא נשא, מחולל מפשעינו ובחברתו נרפא לנו,

ואינו דומה לזה מה שאמר ירמיהו בספר קינות אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיה' סבלנו, כי הוא על דרך פוקד עון אבות על בנים, והוא כשאוחזים הבנים מעשה אבותם בידיהם, כמו שאמר לשונאי,

שזהו משפט מאת האל שנושא הבן עונו ועון האב,

ומה שאמר ירמיהו אמר על לשון הנוהים כי מתוך צערם לא יהיו דבריהם במשפט ובמשקל,

וזה שיאמרו האומות אכן חלינו הוא נשא והדומים לזה הוא דברי עצמם לא שישראל סבלו עון האומות

אלא הם יחשבו זה בדעתם כאשר יראו בעת הישועה כי האמונה שהחזיקו בה ישראל היא האמת

והאמונה שהחזיקו הם בה היא שקר

ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין וגו', יאמרו לפי סברתם אם כן מה היה הצער שהיו סובלים ישראל בגלות הנה לא היה בעונם כי הם היו מחזיקים אמונת ישראל

ואנחנו שהיה לנו שלום ושלוה והשקט ובטח היינו מחזיקים אמונת שקר,

אם כן החולי והמכאוב שהיה ראוי לבא עלינו היה בא עליהם והם היו כופר וכפרה לנו ואנחנו חשבנוהו בהיותו בגלות שהוא נגוע ומוכה אלהים ומעונה מיד האלהים בעונו

והנה אנו רואים כי לא זה בעונו אלא בעונינו זה שאמר:

מלבי"ם אכן חלינו הוא נשא – ר"ל האומות הקדמונים עובדי כוכבים היו מיחסים לישראל שני ענינים.

א] חולי פנימית והוא שהיו חושבים עליהם שנפשם חולה ובלתי ראויה לקבל שום מדה טובה ושום שלמות לא מעלות אנושיית ולא למוד המדעים ולא תכונת המוסר

ועי"כ לא היו מניחים אותם לשום משרה ומעלה כי היו אומרים שנפשם חולה מלקבל שום למוד ומדה ישרה,

אבל עתה יראו כי החולי הזה לא היה נטוע בם עצמם, כי סבת החולי הזאת היה העוני והשפלות, שלכן נאטם לבבם ואבדו כל מדה טובה,

עד שהחולי הזאת לא תתיחס לישראל, רק להעכו"ם שסבבו אותה על ידי שהשפילו אותם עד קצה השפלות, וז"ש אכן חלינו הוא נשא – אנחנו סבבנו לו החולי הזאת.

ב] מכאוב חיצוני, שלפעמים היו העכו"ם מכאיבים ומכים את ישראל ביסורים משונים למען ימירו את דתם לעבוד עבודת השמש והירח, והיו אומרים שישראל עצמם מוכנים למכאובים כאלה ע"י פשיעתם,

ועתה ראינו כי רק מכאובינו סבלם – שאנחנו סבבנו להם אלה המכאובים בפשיעתנו, ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים – (זה נגד החולי הפנימית),

ומעונה אלהים (נגד המכאוב והמכות), חשבנו שזה מגיע לו מאלהים, אבל באמת.

 

(ה) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ:

רש"י מוסר שלומינו עליו – באו עליו יסורי השלום שהיה לנו שהוא היה מיוסר להיות שלום לכל העולם:

רד"ק והוא מחולל פעל מן המרובע – מענין חיל כיולדה ומשרשו:

 ומדכא – מן דכא לארץ חיתי:

 מוסר שלומינו עליו – שלומינו כמו כלנו,

כמו הגלת שלומים, כמו גלות שלומים כלומר גלות שלמה, ירמיה פרק יג

(יט) עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמים:

היסורים שהיו ראוים לבא עלינו כולם באו עליו,

ויש מפרשים שלומינו מן שלום, כלומר כשהיינו בשלום והיה ראוי המוסר לבא עלינו בעונינו והיה בא עליו:

 ובחבורתו – מן חבורה תחת חבורה אלא שזה דגוש וזה קל, והחבורה והנגע הוא משל על צער הגלות:

 וטעם נרפא לנו – כמו כי אני ה' רופאך:

מלבי"ם והוא מחלל – (בחולי פנימית) ע"י פשעינו, ומדוכא – (במכאובים חיצונים) על ידי עונותינו

(והכונה כי יש הבדל בין עון ופשע, העון הוא ע"י טעות  [ועוות] השכל, והפשע הוא מצד המרד,

והנה בעת שהיו ישראל מדוכאים, שהוא העת שהכאיבו אותם העכו"ם במכאובים ויסורים להעבירם מדתם אל דת עכו"ם, היה זה על ידי העון וטעות שלכם, שחשבו שעושים מצוה בזה,

וכי יביאו אותם עי"כ אל אושר הנפש, וזה נקרא עון,

אבל בעת שהיה ישראל מחולל בחולי פנימית, שהוא בעת שלא הכו אותם במכאובים לכפותם אל עבודת העכו"ם,

רק בכל זה מנעו מאתם כל טובה עד שנחלו בנפשם כנ"ל (ד') זה היה ע"י פשע ומרד ורוע לב כי זה לא עשו כלל בעבור האמונה).

 מוסר שלומנו עליו – ר"ל בעת שהיה שלום אל העכו"ם היו מיסרים את ישראל בחשבם שבזכות זה שהם מצירים לישראל יאריך שלומם עד שישראל נושא מוסר שלומם, יסורים של שלומם

ובעת שפגעה אותם רעה וצרה לא היו נותנים אל לבם שזה להם עונש על שמריעים לנקיים האלה,

כי בהפך היו אומרים שה' מעניש אותם על שלא הרעו לישראל ביותר ועל שהניחו להם שם ושארית,

עד שחושבים כי בחברתו – של ישראל נרפא להם:

מלבי"םחלק באור המלים פשעינו, עונותינו – ההבדל בין פשע עון מבואר (למע' א' כ"ח. נו"ן א'). ופי' המבארים שישראל סבלו כדי לכפר עונות העכו"ם רחוק מן השכל, שיסבול הבלתי חוטא בעבור החוטא. ושירפא החולה במה שמכים את הבריא:

 

(ו) כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַידֹוָד הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ:

רש"י כולנו כצאן תעינו – עתה נגלה.

הפגיע בונעתר על ידו ונתרצה על עון כולנו שלא החריב עולמו, הפגיע לשון תחינה:

 רד"ק כלנו כצאן תעינו – ר"ל כצאן מבלי רועה, לפיכך אמר כצאן בפתח הכ"ף לידיעה כי אותו הצאן הוא תועה שאין לו רועה:

 הפגיעהעון הוא הפוגע בהם והאל הוא המפגיע ששולח להם הרע, פירוש עון עונש העון, כמו כי לא שלם עון האמרי עד הנה:

מלבי"ם כלנו, ועתה אנו רואים כי כולנו טעינו בזה ויסרנום שלא כדין,

כלנו כצאן תעינו – זה מגביל נגד העת שהיו מיסרים אותם ביסורים לכופם אל עבודת כו"ם כמ"ש והוא מדוכא מעונותינו, בזה היינו דומים כצאן התועים ע"י הרועה המתעה אותם,

כי כן הסיתו אותנו אז כהני הבעל והאשרה הם אמרו לנו שיחשב לנו לצדקה מה שניסר את העם.

 איש לדרכו פנינו – זה מגביל נגד והוא מחולל מפשעינו, שמה שהרעונו להם בלעדי זאת

היה להנאת עצמינו לקחת ממונם וכדומה ובזה פנה כ"א לדרכו למלא תאות לבו,

וה' הפגיע בו את עון כלנו – ר"ל הוא היה המטרה לחצי חטאתינו,

החטאים שלנו היה מה שהצרנו והכאבנו את העם הזה בחנם, עד שיומלץ שכל חטאתינו פגענו בו:

 

(ז) נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו:

רש"י נגש והוא נענה – נגש הנה בנוגשים ודוחקים.

והוא נענה – באונאת דברים שורפרלרי"ן בלע"ז.

לא יפתח פיו – סובל היה ושותק כמו השה אשר לטבח יובל וכרחל אשר לפני גוזזי' נאלמה.

לא יפתח פיו – מוסב על שה לטבח יובל:

 מנחת שי על ישעיה פרק נג פסוק ז

(ז) נגש והוא נענה – בשי"ן שמאלית כמ"ש בישעיה כ"ט וכן פירשו רש"י ורד"ק מלשון לא יגוש את רעהו ומהתרגום נראה שהוא בשי"ן ימנית ועיין מאי דשקיל וטרי מסדר המסורת במקרא גדולה על נגש השי"ן שמאלית ואנן כתבנא בכל חד וח מאי דחזי לן:

רד"ק נגש והוא נענה – נגש בממון, כמו נגש את הכסף, לא יגוש את רעהו:

 נענהבגוף שמענים גופו במכות

ועם כל זה לא יפתח פיו לא היה לו רשות לזעוק ולהתלונן על מה שהיינו עושי' לו,

אלא היה כמו השה שיובילו אותו לשחוט שלא יפתח פיו ולא יצעק או כמו הרחל שנאלמה לפני גוזזים,

ודמיון השה הוא לעִנוּי הגוף ולתמותתו,

ודמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז,

ודמה אותו לרחל ולא לכבש לחולשתה יותר,

כי בכל המינין הנקב' חלושה מהזכר כן ישראל בגלות הם חלושים מאד:

ולא יפתח פיו – לא לגוף ולא לממון:

מלבי"ם נגש – בעת נגשו אותו עכו"ם וגם נענה – מאתם בענוים

מ"מ לא פתח פיו – גם בעת אשר הילד הקטן היה דומה כשה לטבח יובל –

והאם היתה דומה כרחל לפני גוזזיה נאלמה,

גם בעת שלקחו העכו"ם כספם ובגדיהם עם ילדיהם הרכים מ"מ ולא יפתח פיו:

 

(ח) מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ:

רש"י מעוצר וממשפט לוקח – הנביא מבשר ואומר כי זאת יאמרו העכו"ם באחרית הימים כשיראו כשנלקח מן העוצר שהיה עצור בידם וממשפ' היסורין שסבל עד עתה.

ואת דורו – שנים שעברו עליו. מי ישוחח – את התלאות אשר מצאוהו כי נגזר היה מתחילה וגולה מארץ חיים היא ארץ ישראל אשר מפשע עמי בא הנגע הזה לצדיקים שבהם:

 רד"ק מעצר – מעצור הגלות שהיה נעצר שם וממשפט השבי שהיו עושים בו שפטים לוקח ונפדה מכל זה:

 ואת דורו מי ישוחח – מי היה מדבר שיהיה דורו כל כך בגדולה, וכמוהו מי מלל לאברהם:

 ישוחח – ענין דבור, וכן במעשה ידיך אשוחח, והם מבנין מרובע מנחי העי"ן:

 כי נגזר מארץ חיים – כאשר גלה מארצו שנקראת ארץ חיים, כמו אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ויש לפרש כי בגלות נחשב באמת כאלו נגזר מארץ חיים ואיך היינו חושבים שתהיה לו גדולה כזו:

 מפשע עמי – כל עם ועם יאמר כן כי מפשעו היה בא להם הנגע לא מפשע עצמם:

מלבי"ם מעצר – ולא תאמר כי זאת עשו להם שוללים או שודדים יחידים שלא במשפט,

כי מעצר וממשפט לקח – מן העוצר והמושל ומן מקום המשפט נלקח אל העינוי והיסורים,

שהובילו את הנענה תחלה אל המושל ומקום המשפט של עכו"ם ושם חרצו דינו להענות ולהתיסר,

ולא תאמר שהיה זה מפני שמצאו לו עון אשר חטא שבעבורו גזרו עליו כן, לא כן,

כי את דורו מי ישוחח – סדר הכתוב "את דורו אשר מפשע עמי נגזר מארץ חיים מי ישוחח נגע למו" – הגם שעל ידי פשע העכו"ם והעלילות אשר העלילו עליהם נגזר הנידון מארץ חיים וחרצו עליו משפט מות,

מ"מ מי ישוחח את דורו נגע למו – מי הוא שיוכל לשיח ולספר איזה נגע וחטא אל הדור ההוא שהומתו בחנם, הלא אנחנו יודעים כי לא חטאו מאומה:

 מלבי"םחלק באור המלים מעצר – מענן זה יעצר בעמי, על המושל העוצר בעם, ר"ל שלא היה ע"י התפרצות ההמון רק במעמד המושל העוצר במו וע"י משפט:

 וישוחח – ענין שיחה וספור, מי יספר נגע למו:

 וכי נגזר מארץ חיים מפשע עמי – הוא מאמר מוסגר:

 

(ט) וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו:

רש"י ויתן את רשעים קברו – מסר את עצמו להקבר ככל אשר יגזרו עליו הריגה וקבורת חמורים במעי הכלבים.

את רשעים – לרעת הרשעים נתרצה ליקבר ולא יכפור באלהי' חיים.

ואת עשיר במותיוולדעת המושל מסר עצמו בכל מיני מות שגזר:

 רד"ק ויתן – היו הורגים אותו בגלות כמו שהורגים הרשעים על רשעם והוא לא עשה חמס ולא דבר מרמה בפיו והיו הורגים אותו כאלו עשה רע והם היו מונים אותו עם רשעים

טעם ויתן שהוא היה מוסר עצמו למיתה כי הם היו פוטרים אותו אם היה כופר בתורתו וחוזר לתורתם

והיה מוסר עצמו למיתה ולא יכפור בתורתו, וכן אמר עליך הורגנו כל היום,

וטעם ואת עשיר במותיו, כי גם העשיר הורגים אותו בעבור עשרו והוא נהרג לא בעבור רשע שהיה בו אלא בעבור עושר שהיה לו,

וטעם במותיו, לשון רבים כי מיתות רבות יעשו לו, יש מהם נשרפים ויש מהם נהרגים ויש מהם נסקלים ולכל מוסרים עצמם על יחוד השם:

מלבי"ם ויתן – ובכ"ז הגם שאנו יודעים שלא חטאו נתנו את קברו עם קבר רשעים, כאילו מת ע"י רשע

ואת (קבר) עשיר (נתנו את רשעים) במתיו על לא חמס עשה – ר"ל גם בעת המיתו את העשיר מישראל כדי לקחת את ממונו מ"מ נתנו את קברו אצל קבר רשעים שידמה שהמיתוהו מתוך חטאו,

הגם שהוא מת על לא חמס עשה, ולא מרמה בפיו – שלא רצה לרמאות ולכפור בה' אלהיו:

 מלבי"םחלק באור המלים ויתן – פועל סתמי, מוסב על העוצר והשופט. וקברו נמשך לשתים ואת קבר עשיר:

 

(י) וַידֹוָד חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְדֹוָד בְּיָדוֹ יִצְלָח:

רש"י וה' חפץ דכאו החלי – הקב"ה חפץ לדכאו ולהחזירו למוטב לפיכך החלה אותו.

אם תשים אשם נפשו וגו' – אמר הקב"ה אראה אם תהא נפשו נותנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל

אגמל לו גמולו ויראה זרע ויאריך ימים וגו'

אשם זה לשון כופר שנותן אדם למי שחטא לו אמינד"א בלע"ז כענין שנא' בפלשתים אל תשיבו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם:

 רד"ק וידוד חפץ דכאו החלי – אין אנו רואים במכאוביו ובצרותיו בגלות אלא חפץ האל

כי הוא היה מחזיק בתורתו שהיא תורת אמת והיה מוסר עצמו עליה

אם כן אין אנו רואים במכאוביו טעם?

אלא או היה נתפס בעונותיו או היה חפץ האל כך לדכאו ולהחליאו וחפץ האל לא ידענו:

 החלי – חסר אל"ף שהיא למ"ד הפעל והוא נקרא כבעלי האל"ף ואעפ"י שרוב השרש הוא בה"א:

 אם תשים אשם נפשו – אך זה אנו רואים כי גמול טוב יש לו על הרע שסבל,

ואם שמה נפשו עצמה במקום אשם כמו שאמר את רשעים, עתה יראה זרע רב,

כמו שאמר זכריה הנביא עליהם 'ורבו כמו רבו' [שעתידים לרבות כמו שרבו במצרים. פרשנים שם],

ואמר ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם ולא ימצא להם, ואמר יחזקאל ארבה אותם כצאן אדם:

 יאריך ימים – כמו שאמר בספר הזה כימי העץ ימי עמי, ואמר זכריהו הנביא ואיש משענתו בידו מרוב ימים:

 וחפץ ה' בידו יצלח – הנה היה בגלות חפץ ה' לדכאו וגמול זה יצלח בידו,

חפץ ה' שירבה אותו וייטיב לו עד מאד, עד כאן דברי האומות מכאן ואילך דברי האל:

מלבי"ם וה' חפץ דכאו החלי – אומר לכן תחת שאבותיהם בדורות הראשונות תחת יד עכו"ם נהרגו על קדושת שמו,

רצה ה' וחפץ דכאו החלי – לחלות ולפייס את דכאו של הדור ההוא, שיטיב בעבור זה לבניהם בדור האחרון,

ולכן אני אומר לך, אתה האויב, גם אם תשים אשם נפשו

גם אם תשים את נפשו כנפש אשמה וחייבת מיתה ותהרוג אותו,

 מכל מקום ה' חפץ לחלות דכאו ולפייסו ע"י שיראה זרע (אשר) יאריך ימים – הגם שהוא ימות יצליח זרעו ויאריך ימים, ואחר שה' חפץ כן הנה חפץ ה' – זה יצלח בידו – של זרעו:

 מלבי"םחלק באור המלים החלי – מענין פיוס ויחל את פני ה':

 יאריך – נעלם מלת אשר, זרע אשר יאריך ימים: בדעתו – מקור עם שימוש בכל"ם, במה שידע צדיק עבדי, עבדי הצדיק:

 

(יא) מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל:

רש"י מעמל נפשו – היה אוכל ושבע לא היה גוזל וחומס.

בדעתו יצדיק צדיק – היה שופט עבדי משפט אמת לכל הבאים לדין לפניו.

ועונותם – היה סובל כדרך כל הצדיקים שנא' אתה ובניך תשאו את עון המקד' (במדבר יח):

 רד"ק מעמל נפשו – מעמל נפשו שסבל בגלות יהיה לו גמול שיראה ישבע, כלומר יראה טוב שישבע בו:

 בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים – עבדי הוא ישראל כמו שאמרנו בתחילת הפרשה,

ופירוש בדעתו, כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה'– וכתוב כי כלם ידעו אותי,

והנה עבדי ישראל שהיה צדיק ויודע את ה' יצדיק בדעתו גוים רבים, כמו שכתוב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו וגו':

 ועונתם הוא יסבול – הוא בצדקתו יסבול עונות הגוי' כי בצדקתו יהיה שלום וטוב בעולם אפילו לעכו"ם:

מלבי"ם מעמל נפשו – וחוץ ממה שיתנחם ע"י זרעו [- שיאריך ימים]

הנה מן העמל של נפשווהצער שהיה לו יראה וישבעותנוח נפשו,

בדעתו – במה שידע בעצמו כי יצדיק צדיק עבדי – (ר"ל עבדי הצדיק באמת) במה שעבדי הצדיק יצדיק לרבים – שימצא שביעה ונחת במה שידע כי הצדיק את הרבים – שקדש את השם ברבים,

וגם ע"י שעונותם הוא יסבול – שכפר במיתתו על עונות הדור:

 

(יב) לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ:

רש"י לכן – על עשותו זאת אחלק לו נחלה וגורל ברבים עם האבות הראשונים.

הערה למות נפשו – לשון ותער כדה (בראשית כד). ואת פושעים נמנה – סבל יסורין כאלו חטא ופשע והוא בשביל אחרים נשא חטא הרבים. ולפושעים יפגיע – על ידי יסורין שבאת על ידו טובה לעולם:

 רד"ק לכן אחלק לו ברבים – רבים ועצומים הם גוג ומגוג והעמים אשר יבאו עמו אל ירושלם, כמו שאמר זכריה הנביא ואסף חיל כל הגוים סביב זהב וכסף ובגדים לרוב,

וזה יהיה לו תחת אשר הערה למות נפשו גמול שמסר עצמו למיתה ביד העכו"ם בגלות יהיה לו כל הכבוד הזה ויהיה ממונם תחת ממונו שלקחו ונפשם תחת נפשו שימותו שם כל חיל גוג ומגוג כמו שכתוב:

 הערהשפך נפשו למות, וכן ותער כדה, ענין שפיכה אבל הוא בענין אחר:

 ואת פשעים נמנה – כמו שפירשנו ויתן את רשעים קברו והוא חטא רבים, ויתכן לפרשו בגלות ור"ל חטא רבים שחטאו בו העכו"ם והוא נשא וסבל צערם, והוא על דרך וחטאת עמך:

 ולפשעים יפגיע – ואף על פי כן היה מתפלל בעבור הרשעים שהיו פושעים בו והיה מבקש מהם לברך את ארצם, כמו שאמר ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שם וגומר,

וכמוהו מן הכבד בלשון תחנה ובקשה הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע,

גם יש לפרש בעת הגאולה ויהיה פירוש כמו שפירשנו ועונותם הוא יסבל,

ורבותינו פירשוה על משה רבינו ע"ה ואמרו תחת אשר הערה למות נפשו שמסר עצמו למיתה שנאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת,

ואת רשעים נמנה שנמנה עם מתי מדבר, [אגב, ראיתי מפרשים שהקב"ה אמר למשה שיזכה לראות את הארץ, וצ"ב מאי אהני למשה, הרי עכ"פ מצוותיה לא יזכה להם? אלא רצה הקב"ה לבדל את משה מן המתאוננים שעליהם אמר הקב"ה "וכל מנאצי לא יראוה" ולהוכיח בכך שמשה חלילה לא מן המנאצים את ה' ולכן עכ"פ לראותה – יזכה!]

והוא חטא רבים נשא שכיפר על מעשה העגל,

ולפשעים יפגיע שבקש רחמים על פשעי ישראל,

וי"ת הנה ישכיל עבדי יצלח משיחא ותרגם כאשר שממו כמו דסברו ליה בית ישראל וגו':

 

מלבי"ם לכן – תחת שמסר נפשו על קדושת השם בשמחה, ונפשו היתה שבעה במה שהאמינה היה מצדיק הרבים ונושא עון הדור.

 אחלק לו ברבים – יקח הוא חלק בעוה"ב כשיעור שיקחו רבים,

שחלקו בשכר יהיה שקול כנגד שכר צדיקים רבים, וגם ואת עצומים יחלק שלל – ששכרו יהיה שמור עם הצדיקים העצומים כמו האבות והנביאים,

תחת שהערהושפך נפשו למות – ונמנה את פושעים, ובאמת הוא חטא רבים נשא שעל ידו נשא ה' ומחל חטא רבים,

ולפושעים יפגיע – שעל ידי הריגתו נתרצה ה' לפושעים שחזרו על ידי זה בתשובה:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב