ישעיה

ישעיהו פרק נד

(א) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה':

רש"י רני עקרה – ירושלים אשר היתה כלא ילדה.

לא חלה – לשון לידה הוא שהיולדת על ידי חיל [-חלחלה] וחבלים יולדת. מבני בעולה – בת אדום:

 מנחת שי  שוממה – במקצת ספרים חסר ובקצת מדוייקים מלא ואני יושב משומם בראותי רבוי החילופים שנפלו בספרים ורע עלי מאד המעשה כי בכל יום ויום הולכים ומתרבים והמדפיסים הולכים חשכים ואין נוגה להם ואין דורש ואין מבקש.

 סיבת חילוף זה נולד ממה שנמצא במסורת שוממה ג' ובמקצתן שוממה ג' ב' חסר וא' מלא וסימן ותשב תמר ושממה (ש"ב יג) נתנני שממה כל היום (איכה א') כי רבים בני שוממה ע"כ. ולא נתפרש איזהו המלא:

 רד"ק רני עקרה – כתרגומו, כי ההרה תחיל קרוב ללדתה וכן חיל כיולדה:

 בני שוממה – אעפ"י שהיתה ירושלם ימים רבים שוממה, רבים יהיו בניה:

 מבני בעולה – והם העכו"ם שהם כבעולות כלומר כאשה שיושבת עם בעלה ובניה,

והפכּההאלמנה והשכולה שהיא שוממה והיא ירושלם שהיא כאלמנה,

ואמר כאלמנה ולא אלמנה ממש כי בעלה חי וקיים,

וי"ת ארי סגיאין וגו', זכר זאת שלפי דעתי שהיא מלכות הרביעית כי ישמעאל אעפ"י שהיא תקיפה מלכות זאת גוברת עליה:

 

מלבי"ם רני עקרה – המליצה תדמה את המדינה  – כאם היולדת, ואת בני המדינה לילדיה,

עפ"ז דמה את ציון כאשה עקרה כי אינה יולדת בנים ויושבת שוממה,

ואחר כי בכל זאת יבואו לה בנים רבים מרחוק, כמ"ש (למעלה מ"ט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה,

תרון העקרה הזאת הגם שלא ילדה כי לא הפסידה מאומה כי מ"מ רבים בני שוממה

אבל עוד יהיה לה ריוח מזה,

כי כמו שהאשה קודם לדתה תחיל תזעק בחבליה, כן המדינה טרם לדתה, והוא טרם תהיה לגוי וממלכה, יעברו עליה מלחמות רבות ומהומות גדולות בהכרח, שהם חבלי יולדה לה,

אבל ציון שיבואו אליה גוי גדול ועצום פתאום בלא חבלים וצירים, תדמה כאשה שילדה בנים רבים ולא חלה בחבלי יולדה,

וז"ש פצחי רנה וצהלי – עוד יותר על מה שלא ילדת, במה שאת דומה כאשה שלא חלה – בחבלי יולדה,

ובכ"ז רבים בני שוממה מבני מדינה אחרת שהיתה בעולה שהיה לה בעל וילדה לו בנים:

 מלבי"םחלק באור המלים עקרה, לא ילדה – כי יצוייר עקרה עתה, וכבר ילדה טרם נעשית עקרה. כמ"ש ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית י"א), עקרה ולא ילדת (שופטים י"ג ב' ג'. איוב כ"ד כ"א):

 לא ילדה, לא חלה – כי יצויר חלה בחבלי יולדה ולא ילדה, הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (למעלה כ"ו):

 

אלשיך רני עקרה לא ילדה כו'. ראוי להעיר כי הלא מקרא מלא הנביא דבר, "כי חלה גם ילדה ציון את בניה", וגם נראה בחוש שילדה.

ועוד שהל"ל "כי רבים בני עקרה מבני יולדה", ולא "בני שוממה מבני בעולה".

ועוד, שאם היא עקרה ידוע שלא ילדה, ואם הוא שְמה – שקוראה "עקרה" הוא בבחינת מה שלא ילדה,

למה אמר לשון דחוק ונזקק לתקנו.

ועוד, שאומרו פצחי "רנה" כו' בכלל אומרו "רני" עקרה לא ילדה הוא.

ועוד, כי הל"ל ראשונה "לא חלה" ואח"כ "לא ילדה". ועוד שהל"ל "לא ילדת" "לא חלת":

אך יאמר כמשל אשה שהיתה עקרה כעשר שנים או יותר, ואחרי כן ילדה בנים רבים, ומהם מתו ומהם נשבו, ותשאר האשה בדד מילדיה ומאישה,

על כן אמרה במר נפשה אויה לי כי הייתי עקרה ולא ילדתי כל העשר שנים [הראשונות], כי אולי היו לי בנים פי שנים מאשר היו עתה, והיה באלו ובהם כדי למות ולחיות ולשבות ולהשאר.

 לימים נפקדו בניה ובאו לה בהשקט ובשלוה ברב כל, ויאמרו לה: רנני נא על שלא ילדת בימי עקרותיך, כי הלא הרווחת שחבלי יולדה לא באו ליך בימים ההם, כי [בזכות כך שלא ילדת אז-] דאגתך על העדרם איננה, כי הלא נקבצו באו לך שלמים וכן רבים.

כמשל הזה קרה לירושלים, שמראשה העליון הוא ירושלים של מעלה מוצא נפשות ישראל, כי הלא בהיות כל שורשי האומות נולדים ומתרבים עד בלי די, הקני וקניזי פתרוסים וכסלוחים וכאלה אין מספר לגדודם ומלכיהם, לפני מלך מלך לבני ישראל, נתייחסה מקור נפשות ישראל לעקרה עד החילו מאברהם:

ואחרי כן לאט עד בא יצחק למאת שנה של אביו ותשעים של אמו וההיקש ביצחק [נ' דהוא ט"ס וצ"ל ביעקב], ואח"כ שנתברך מקור ישראל וירבו מאד גרם העון, ומהם הרגו ומהם גלו ותשאר ירושלים בדד,

על כן היתה יכולה להתלונן ולומר אוי לי על העקרות הקודם, אולי אם הייתי רבת בנים בתכלית, גם שרבו ללכת בגלות הלא ישאירו עוללות ויהיו עמי, ולא אשב משוממת בשממת הגלות,

על כן אומר לה הוא ית' רני עקרה על עקרותך הקודם.

ולכן אמר שלא לנוכח ["לא ילדת" "לא חלת"] להורות על מה שאינו בעין כעת, שהוא על זמן הקודם:

ושמא תאמרי הלא אין רנה רק מחמת שמחה, ואני הן אמת שתאמר שבין כך ובין כך לא חסרתי בנים, אך אין זה טעם מספיק, ואינו שוה בנזק העדר רבוי בנים ונחמה בצד מה אפשר תהיה, אך לא שמחה שתמשך ממנה רנה,

לז"א פצחי רנה וצהלי ראוי לך תפתחי ברנה מחמת שמחה, ולא שמחה לבדה רק גם צהלה, והטעם כי הלא ע"י שלא ילדה לא חלה,

והוא כי אלו ילדה בימים ההם היו באים בזוהמת נחש רב, והיית חולה עליהם שלא היה נשאר מהם שורש וענף, כי לא נשארו רק מאשר באו בענין [ר"ל לאחר] התכת הזוהמא, ככתוב אצלנו במקומו שהוא מאברהם והלאה,

וע"י היות אברהם בן מאה ושרה בת תשעים, כמבואר אצלנו יפה במקומו שהיה להתיך הזוהמא,

והראיה מזמן שוממותיך, כי הלא רבים בני שוממה שנולדו לך משנשממת, יותר מבני בעולה היא עמלק שנשארה צור חייבת במלכותה, והוא כי אז יִסָפו כלם ואין זה אלא להיותם מצד הזוהמא [שנולדו מעשיו שהוליד לאליפז שהוליד לעמלק – בעת זוהמת יצחק], ועל כן יִכְלו עמה, מה שאין כן את.

ואם כן מזה תוציא, כמה טוב לך במה שהיית עקרה, בזמן שהיתה הזוהמא פרוצה בעולם בדורות הקרובים לחטאו של אדם, כי אלו היו בניך יוצאים מאז היו אובדים, ומעט היו הנשארים לך עתה,

וזהו כי רבים בני שוממה מבני בעולה, ומפני שכל זה הוא קודם החרבן, והיא בשורה על סוף הגלות האחרון, על כן אמר הלא אמרו ה' ואין בו ספק, וזהו אמר ה':

 

 (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי:

רש"י יטו – למרחוק. מיתריך – הם חבלים דקים התלוים בשולי אהלים וקושרי' ביתדות שקורין קביל"ס בלע"ז ותוקעין בארץ:

 רד"ק הרחיבי – מרוב בנים שיבוא לך:

 מקום אהלך – הוא ירושלם:

 ויריעות משכנותיך – שאר ערי ישראל:

 יטו – המטים היריעות וימשכו אות' למרחוק להרחיב האהל והמשכנות

כמו שאמר זכריהו הנביא משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו, ואמר וגם חמת תגבל בה צור וצידון, ואמר [זכריה פרק יד (י]  יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ: (יא) וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח: ואמר ירמיהו הנביא הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר לה' ממגדל חננאל עד שער הפנה ויצא עד קו המדה וגומר:

מלבי"ם הרחיבי – להחזיק רוב הבנים, והנה האהל הוא הגדול שבו ידורו,

ואם לפעמים יבואו אורחים נספחים משכנות קטנות נוספים אל האהל, אומר גם יריעות משכנותיךשסביב האהל יטו – המטים,

ואל תחשכי – רגע מלהטותם ולפשטם תמיד כי תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש וצריך להוסיף תמיד דיורים, (משל האהל הוא ירושלים, ומשל המשכנות שאר ערי יהודה)

וגם האריכי מיתריך – הקושרים את האהל למען יהיו מזומנים לפשט את האהל תמיד בעת הצורך לאורך,

כי האהל לא יעמוד רגע על גבולו, וגם חזקי יתדות האהל למען יסמכו אליהם אהלים אחרים,

וכל זה משל את התרבות העם והתפשטותם, ומבאר הנמשל:

 

(ג) כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ:

רד"ק כי ימין ושמאל תפרצי – על דרך ופרצת ימה וקדמה וזכר דרום וצפון:

 וזרעך גוים ירש – כולל מזרח ומערב:

 וערים נשמות – בין מארץ ישראל בין משאר ארצות ישראל יושיבו אותם:

מלבי"ם כי ימין ושמאול תפרוצי – תפרץ את הגבולים מימין ומשמאל, ותמשוך ארצך חוץ לגבולים האלה,

עד כי זרעך גוים יירש – יען שערי ישראל לא יספיקו יירשו ערי עכו"ם, וגם אלה לא יספיקו להם עד כי ערים נשמות יושיבו:

 

(ד) אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד:

רד"ק אל תראי – אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות כצאתך משאר גליות שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני:

 כי לא תבושי – לעולם אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם כי בעלות האדם לגדולה ותמצאהו שפלות אחר כך יבוש ויכלם:

 כי בשת עלומיך – הצרות שהיו לך בארצך ובהיות הימים ההם קדמונים קראם עלומים:

 וחרפת אלמנותיך – הצרות שהיו לך בגליות שהיית כאלמנה ומרוב טובה תשכחו כל הצרות הראשונות כמו שאמר בסוף הספר כי נשכחו הצרות הראשונות:

 ולא תכלמי – במקום אל תראי שזכר כלומר אל תכלמי מפחד אחר היותך בארצך

לא יהיה זה כי לא תחפירי והוא כמו לא תבושי והוא פעל עומד מן הכבד, וכן החפיר לבנון:

מלבי"ם אל תיראי – ההבדל בן בושה וכלמה הוא, שבושה הוא המתבייש מעצמו,

וכלמה הוא המקבל הכלמה מאחרים,

ודלתות הכתוב מגבילים, אל תיראי כי לא תבושי כי בשת עלומיך תשכחי.

ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד –

האשה הזאת המליציית שהיא כנסת ישראל, בעת עלומיה בעוד שהיה לה בעל והיא בעוד שישבה על אדמתה, ובעלה ה' צבאות אתה, היה לה בושה מעצמה ע"י רוע מעשיה,

כי אז זנתה תחת בעלה ועבדה אלהים אחרים, הגם שלא נכלמה מאחרים, כי גם יתר העמים עבדו אלילים,

ע"ז הבטיח הנביא להעקרה הזאת אשר ישובו בניה ובעלה אליה בעתיד, בל תירא פן תבוש ממעשיה הרעים, כי בושת עלומיך תשכחי כי ה' ימחול ויעביר החטאים האלה.

 

אחרי זאת בעת שהיתה אלמנה שהוא אחרי עזבה בעלה ע"י חטאיה אז לא היתה לה בושה ממעשיה כי לא עבדה עוד אלילים,

אבל היתה לה כלמה וחרפה מאחרים ע"י שהיתה אלמנה וגולה וסורה,

מבטיח לה ה'– אל תכלמי עוד מהאומות ע"י גלותך,

כי לא תחפירי – לא תצטרכי להחפיר פניך בטמון בגלות שלא יראוך אדם, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, החרפה שחרפו אותך, ע"י שהיית אלמנה, לא תזכרי

(ואמר פה לא תזכרי כי לא יוכלו לשכחו לגמרי אחר שהיה זה מקרוב רק לא יזכרו אותו בפיהם,

אבל בושת עלומים זה ישכח גם מלבם כי זה היה בימי קדם):

(א) בל תירא בעצמה פן תחטא. ובל תכלם מאחרים פן תגלה שנית: (ב) בחטא שייך בושה בעצמה, ועל הגלות שייך חפר, כי חרפה וחפר אחת הם, חרפה גדולה מכלמה, ועל המחרף יאמר מחרף והמתחרף המקבל החרפה יאמר חפר, שכולל עוד הכונה שחופר פנים מרוב הבושה:

(ד) עלומים הם ימי הנעורים (עיין לעיל ז' י"ד). אלמנה אחרי עזבה בעלה:

 

(ה) כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְדֹוָד צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא:

רד"ק כי בועליך – מי שהיה אדוניך הוא עושיך, ומי שעשאך וכוננך הוא יהיה בעליך,

כי בגלות בעלוך אדונים אחרים כמו שאמר בעלונו אדונים זולתך:

 ה' צבאות שמו – והיכולת בידו כי הוא אדון צבאות מעלה ומטה:

 אלהי כל הארץ יקרא – אז יקרא כמו שאמר ולעבדו שכם אחד כי כל העמים יודו בו אז

ובעליך ועושיך לשון רבים דרך כבוד כמו מלת אלהים, וכן ישמח ישראל בעושיו:

מלבי"ם כי בעליך – זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם,

נגד חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, אומר הטעם כי בועליךיהיה, מי שהוא עושיך – אשר שמו ה' צבאות – ובידו להשיבך על כנך, כי כל הצבאות תחת ממשלתו.

ונגד בושת עלומיך תשכחי, אומר הטעם כי גאלך יהיה קדוש ישראל – (שם קדוש ישראל נקרא בו ה' בעת שישראל מקדשים אותו במעשיהם)

וזה מורה כי תהיה אז קדוש לאלהים, וגם אז אלהי כל הארץ יקרא – כי אז כל הארץ וכל העמים יעבדו אותו ויכירו אלהותו ואיך יצוייר שתחטאי אז:

(ו) נגד אלמנה יצדק בועליך. נגד מאוסה יצדק גואלך (ע"ל ל"ה יו"ד): (ח) שיושיע לה כי הוא אלהי צבאות מושל בכל, ושהיא לא תחטא כי יקרא אלהי כל הארץ והכל יכירו אלהותו: (ט) שם ה' צבאות הוא שמו מעולם, ואלהי כל הארץ יקרא אז מחדש:

 

(ו) כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְדֹוָד וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ:

רש"י כי תמאס – כשתמאס פעמים שכועס עליה מעט:

 רד"ק כי כאשה – אין את כמו האשה שמת בעלה כי בעלך חי וקים לעולם אלא הרי את כאשה שקצף עמה בעלה ועזבה ימים רבים:

 ועצובת רוח – כן קרא שמך ה' אשה עזובה ולא אשה אלמנה, ואם תאמר שיעזבך לעולם כי מאס בך והלא אַת אשת נעורים, ולא ימאס אותה בעלה לעולם [לפ"ז 'כי תמאס'? צ"ל בלשון תימה]:

מלבי"ם כי כאשה – שב לדבר על שני אלו הענינים שהזכיר,

והוא שישראל בעוד היותם על אדמתם זונים מאחרי אלהיהם נדמו כאשת נעורים שיושבת תחת בעלה ולא עזָבה עדיין, אבל הוא מואס בה ע"י חטאתיה,

ובימי גלותה נדמו כאשה שבעלה עזבה וילך לו,

ועז"א כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' – בהיותך בגלות את דומה כאשה עזובה מבעלה והיא עצובת רוח על שבעלה עזבה,

אבל גם תחלה טרם שעזבך בעוד ישב עמך על אדמתך, אשת נעורים כי תמאס – ע"י רוע מעשיה אמר עליך אלהיך – גם בעת שהיה אלהיך טרם שעזבך היית מאוסה בעיניו ע"י רוע מעשיך,

והנה יש הבדל ביניהם – בעת שירצו לתקן עותותם ולמלא חסרונם,

כי העזובה מבעלה צריך שבעלה ידע צרותיה ומורת רוחה וירחם עליה,

והמאוסה שבעלה עדין אתה – צריך שיעשה לה חסד למחול עונותיה,

ועז"א (נגד אשה עזובה ועצובת רוח):

(ז) לא יעזוב אותה. מפני שהוא עושיה, ולא תמאס היא ע"י עונותיה, יען שהוא קדוש ישראל ע"י מעשיה, עי' גדר שם זה (ה' ט"ז):

(יא) שם עזובה קרא אותה בפרהסיא, כי מזה ידעו הכל, אבל המיאוס לא נודע לכל רק ה' אמר כן לעצמו:

(יב) שם ה' נקרא מצד שהוא בורא עולם. ושם אלהיך בעת שהוא בעל ישראל ושוכן אתם כנ"ל (א' ד') ובכ"מ, והדבר מובן:

 

(ז) בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ:

רד"ק ברגע – אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמים.

ואדוני אבי ז"ל פירש שיהיו גדולים [נ' דר"ל עמ"י] כשאקבצך,

מלבי"ם ברגע קטן עזבתיך – דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן,

לעומת גודל התשועה אח"כ כי ברחמים גדולים אקבצך – כי נגד העזובה [ר"ל הגלות שהיא כעזיבת הבעל את אשתו-] צריך רחמים [וזהו עזבתיך – וברחמים אקבצך],

עתה אומר (נגד אשת נעורים כי תמאס – והיא כשעדיין עמ"י בארצו רק שמאס אותם ה')

ובזה אין מועיל רחמים כי קוצף עליה ע"י עוונה

וצריך שתחלה יסיר קצפו מעליה על ידי חסד ומחילת העון – [וזה שאומר בפסוק הבא-]:

(יג) על העזיבה היא רבותא שהי' לרגע, ועל קצף המאוס, הרבותא שהיה בשצף ומעט קצף:

(יד) הבדלם מבואר היטב לפי באורי, המסתיר פנים לא עזב עדיין:

 

(ח) בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְדֹוָד:

רש"י בשצף קצף – מנחם פתר חרי אף ודונש אמר במעט קצף כמו ברגע קטן עזבתיך וכן ת"י.

ובחסד עולם – שיתקיים עד עולם:

 רד"ק בשצף קצף – זה הפסוק כענין הפסוק הראשון אלא שכפל הענין במלות שונות לחזק הענין, ומלת בשצף פירש מנחם לפי הענין כמו בחרי קצף,

ואדוני אבי ז"ל פירש במעט קצף, וכן תרגם יונתן בשעה זעירא סלקית אפי שכינתי זמן זעירא מינך:

מלבי"ם בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך – מה שהסתרתי פני רגע ממך ע"י הקצף והמיאוס היה רק מעט קצף בערך החסד של מחילת העון,

כי בחסד עולם רחמתיך – הרחמים נסבבו מחסד עולם שמחלתי עונך לעולם:

(טז) אחר שעזבה ונתפזרה בגולה צריכה קיבוץ וטרם שעזבה רק מאס לא הוצרכה קיבוץ רק רחמים ואהבה:

מלבי"םחלק באור המלים

(ד) אל תיראי – הכתובים (ד. ה. ו. ז. ח.) מגבילים בחלוקה בעלי שני איברים, ולמען תראה איך רוח האלהים אשר בפי המליץ שמר המלות בדקדוק אסדר לפניך שתי ההגבלות מלה במלה:

(א) אל תיראי. אל תכלמי. (ב) כי לא תבושי. כי לא תחפירי (ג) כי בשת. וחרפת. (ד) עלומיך. אלמנותיך. (ה) תשכחי. לא תזכרי.

(נתהפכו הדלתות) (ו) כי בעליך. גאלך. (ז) עשיך. קדוש ישראל (ח) ה' צבאות. אלהי כל הארץ (ט) שמו. יקרא. (י) כאשה עזובה ועצובת רוח. ואשת נעורים כי תמאס. (יא) קראך. אמר.(יב) ה'. אלהיך. (יג) ברגע קטן. בשצף קצף. (יד) עזבתיך. הסתרתי פני. (טו) וברחמים גדולים. ובחסד עולם. (טז) אקבצך. רחמתיך.

 

(ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ:

רש"י כי מי נח זאת לי – שבועה בידי והולך ומפרש דברו כאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו':

 מנחת שי כי-מי – יש מחלוקת בספרים במלה הזאת ברוב הספרים הם שתי מלות ויש ספרים שהיא מלה אחת כמו כימי נדת דותה וכן תרגם יונתן כיומי נח. מרד"ק [וכן גירסת בני תימן]:

רד"ק כי מי נח – יש מחלוקת בספרים במלה הזאת ברוב הספרים הם שתי מלות

ופי' מנחם מי המבול וסמכה לנח שבאו בימיו ונצל מהם,

ויש ספרים שהיא מלה אחת כמו כימי נדת דותה, וכן תרגם יונתן כיומי נח מכל מקום הענין אחד,

אמר, כמו דבר מי המבול שהיו בימי נח, שנשבעתי שלא יעברו עוד על הארץ, והיא גזרה שלא תבטל, כן נשבעתי אחרי צאתך מהגלות מקצף עליך ומגער בך,

ופי' זאת הגלות והשביה היא לך כמו מי נח, כמו שהם לא יהיו עוד, כן לא יהיה לך גלות עוד,

ושבועת נח היא שאמר שני פעמים ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר,

כך פירשו רבותינו ולמדו מזה כי 'לאו לאו' שבועה ומדלאו לאו שבועה 'הן הן' נמי שבועה,

ויש לפרש כי הברית היא השבועה, כמו שאמר והקמותי את בריתי אתכם, והברית הוא קיום הדבר, וכן שבועה היא קיום הדבר:

מלבי"ם כי מי נח זאת לי – אומר כמו שנשבעתי בימי נח שלא אביא מבול לעולם, כי חסתי על העולם כולו שלא תאבד,

כן את חשובה בעיני ככלל העולם, והאפשריות שאקצוף עליך הוא קשה בעיני כאילו הבאתי מבול מים לשחת כל בשר,

ואחר שנשבעתי מעבור מי נח עוד, כן נשבעתי שתי שבועות.

א] מקצף עליך – על ידי עונך (וזה מגביל נגד אשת נעורים כי תמאס).

ב] ומגער בךלהגלותך (וזה מגביל עם אשה עזובה ועצובת רוח):

 

(י) כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְדֹוָד:

רש"י כי ההרים ימושו – אף אם תכלה זכות אבות ואמהות חסדי מאתך לא ימוש:

תורה תמימה הערות בראשית פרק א הערה סג ודע כי בכלל השמות זכר ונקבה הושאלו לא רק לציון מיני האנשים ויתר בעלי החיים שבעולם, אלא גם על כל מיני נבראים שבעולם, ואפילו מדומם וצומח, שגם הם נפרדים לזכרים ונקבות,

ומפורש אמרו בב"ב ע"ד ב', כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, ובשבת נ"ז ב' ארזא ושוחא, פירש"י ארז זכר וארז נקבה, ובפסחים נ"ו א' דקל זכר ודקל נקבה, ועיי"ש נ"ג א'.

והענין הוא, שכל נברא שבעולם יש במינו כח המשפיע וכת המקבל, ומכונה כח המשפיע בשם זכר והמקבל בשם נקבה. ולפי"ז יתבאר הלשון בבכורות נ"ה א' זכרותא דמיא – פרת, כלומר כח המשפיע ממים הוא נהר פרת, ועוד שם זכרותא דירדנא מערת פמייס, זכרותא דדמא כבדא.

וגם אפשר לפרש ע"פ זה כונת הגמרא בחגיגה ט"ו א', כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ועל זה נאמר (קהלת ו') גם את זה לעומת זה עשה האלהים,

והמפרשים נדחקו בבאור הענין, ולפי מש"כ הוי הלשון ברא כנגדו כמו עזר כנגדו,

והכונה שנבראו בדוממים נקבות כנגד זכרים, והם גבעות כנגד הרים, נהרות כנגד ימים.

ואף יתבאר היטב ע"פ זה כונת הגמרא בר"ה י"א א', מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, מדלג על ההרים – זה זכות אבות, מקפץ על הגבעות – זה זכות אמהות,

וכן בירושלמי סנהדרין פ"י ה"א כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ההרים ימושו – זה זכות אבות, והגבעות תמוטינה זה זכות אמהות,

וכל זה מתבאר יפה ע"פ הגמרא דחגיגה שהבאנו ובארנו דהרים הם בערך זכרים וכנגדם גבעות – נקבות, ואין להאריך עוד:

מנחת שי מאתֵך – זה לבד נמצא בצירי התי"ו בכל המקרא מכלול ד' ר"ס וכל האחרים בקמץ והם חמשה ע"פ המסורה וסימנם במלכים א' סי' ב':

 רד"ק כי ההרים ימושו – ההרים והגבעות הם הדברים הקיימים אשר בארץ, ואעפ"י כן פעמים ימושו ותמוטנה ברעש הארץ, אבל חסדי ובריתי אתך הוא יותר קיים, שלא ימוש לעולם,

ויש לפרש ההרים והגבעות משל על שרי עכו"ם:

מלבי"ם כי ההרים ימושו – מוסיף לאמר כי לא לבד שקשה עלי לכלות אותך כמו שקשה עלי לכלות כלל העולם,

 כי גם אם יצוייר שההרים ימושו ושאמחה כל היקום אשר על פני האדמה, ושאבטל שבועת המבול,

מ"מ חסדי מאתך לא ימוש –

(והנה ההרים הם הגדולים והגבעות הם הקטנות,

והמש הוא המש בכונה והמתמוטט הוא ע"י חלישות כח,

ואם ימושו ההרים בכונה אז הגבעות הקטנות שאצל ההרים תמוטינה ע"י חלישות כחם, בשאין להם סמך מן ההרים,

ועפ"ז ממשיל חסדי ה' אל ההרים הגדולים, וברית שלומו שכרת עם ישראל אל הגבעות הנסמכים על כח ההרים,

כי כן ברית השלום הזה אינו נסמך על זכות ישראל רק על חסדי ה',

ואם ימושו חסדי ה' תמוט ברית השלום מעצמו ע"י חולשתו כי הוא חלש מעצמו בלעדי חסדי ה',

אבל אחר שחסד ה' לא תמוש מאתם, כי החסד הוא דבר תמידי, אחר שאינו תלוי במעשה העם וצדקתם,

אינו משתנה ג"כ בהשתנות מעשיהם, ובהכרח גם ברית שלומי הנסמך על חסדים האלה לא תמוט):

 מלבי"םחלק באור המלים ההרים, והגבעות – הבדלם בארתי למע' (ב' כ'):

 ימושו, תמוטינה – המש הוא בכונה. לא ימיש עמוד הענן יומם, לא ימיש מתוך האהל.

והמוט הוא ע"י רפיון והעדר חיזוק. ומטה ידו עמך, במוט רגלי. ממקומו לא ימיש (למע' מ"ו ז'), להכין פסל לא ימוט (מ"ם כ'), ומש חצי ההר צפונה (זכריה י"ד ד'), כהר ציון לא ימוט (תהלות קכ"ה א').

בהחסד העליון לא שייך התמוטטות כי הוא חזק בעצמו, רק שיָמוש מן התחתונים ויסור מהם,

אבל בברית השלום לא שייך שיָמוש רק אם יתמוטט ויחלש ע"י בעלי הברית שלא יחזקו קשוריו:

 

(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים:

רש"י סוערה – שלבה סוער ברובי צרות. מרביץ בפוך – רוצף רצפתך מאבני נופך:

מצודות דוד עניה סוערה – על ירושלים יאמר שהיא כעניה מרעדת כמרוח סערה ואין מי לנחמה.

מרביץ בפוך אבניך – אבני הרצפה ארביץ ואשכיב בפוך כי ישפך מתחת רצפת האבנים במקום החול כי כן הדרך לשפוך חול תחת אבני הרצפה להשכיב בהם האבנים. ויסדתיך – אשים היסודות באבני ספיר:

רד"ק ספיר – פירש הגאון רב סעדיה שהוא אבן לבנה, והחכם ר' אברהם כתב שהיא אדומה, וי"ת באבני טבן כמו שתרגם אנקלוס לבנת הספיר כעובד אבן טבא:

מלבי"ם עניה – אחר שנבא על העקרה שירבו בניה, שזה משל על קיבוץ הגולה,

מצייר כי בעת ההיא עדן לא תהיה ציון בנויה על תילה,

והעניה הזאת שהיא ציון עדן תסער בחמת רוחה על שהיא עדן לא נוחמה (וכן המליץ למעלה (מ"ט) הנה אלה מרחוק יבואו ותאמר ציון עזבני ה',

שממליץ ג"כ כי בעת קבוצת הנדחים עוד תשב ציון חרבה כמו שפרשתי שם)

אומר העקרה כבר מלאה רנה כי רבים בני שוממה,

אבל העניה עדן סוערה – כי היא עדן לא נחמה – (הארץ נתמלאה מבני הגולה וציון עדן לא בנויה),

משיב לה ה', הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך – האבנים שעליהם ירבץ היסוד יהיה אבן נופך והיסוד בעצמו יהיה מן אבן ספיר: [דבר פלא ונבואה יש כאן מן המלבי"ם ש"בעת קבוצת הנדחים עוד תשב ציון חרבה" שי-ם תהיה חריבה בעת שיתקבצו לכאן בניה, כפי שעינינו חוזות!]

 

(יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ:

רש"י כדכד – מין אבן טובה. שמשותיך – י"ת אעך [שיהיו עצי החלונות מאבן יקרה]

ומנחם חברו עם ישמשוניה [ראיתי מפרשים כלי תשמישך יהיו מאבן יקרה]

ויש פותרין לשון שמש, חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי

ומדרש תהלים פותר שמשותיך ושמש ומגן (תהלים פד) שיני החומה.

לאבני אקדח – י"ת לאבני גמר "גומרין" תרגום גחלים, פתר אקדח לשון קדחי אש והם מין אבנים טובות בוערות כלפידי' והוא קרבונקל"א לשון גחלת

ויש פותרין לשון מקדח אבנים גדולות שכל חלל הפתח קדוח בתוכו והמזוזות והמפתן והסף כולן מתוך האבן הם. לאבני חפץ – לאבני צרוך:

רד"ק ושמתי כדכד – תרגם ירושלמי נפך ספיר כדכדינא וספרינא היא מרגלית שחורה:

שמשותיךהחלונות שתכנס בהם השמש אפשר כי פנות החלונות יהיו אבן כדכד

או אפשר אויר החלונות יכנה בכדכד כמו שעושין אותו בזכוכית צבועה במיני צבעונים וכשיַכה ניצוץ השמש עליהם יהיה המראה יפה מבפנים:

 לאבני אקדח – הלמ"ד מורה על העצם כלמ"ד לכל כליו תעשה נחשת, הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום:

לאבני חפץ – אבנים שיש חפץ בהם, ומה שאמר כל גבולך כלומר לא ירושלים לבדה אלא אף ערי גבולה,

ויתכן לפרש למ"ד לאבני אקדח לאבני חפץ משמשות [ר"ל ל' השימוש], כלומר האבנים שהיו בהם מתחילה אשים אותם לאבני' טובות ומרגליות, וכן למ"ד ושמתים ליער והדומים להם,

והדברים האלה אפשר שיהיו כן כמשמעם או אפשר שהם משל לרוב הגדולה שתהיה לישראל ושפע הטובה עד שאם ירצו יעשו בנינם באבנים טובות ומרגליו':

מלבי"ם ושמתי כדכד – הוא אבן שוהם (לקבלת חז"ל) יהיו שמשתיךהחלונות

ושעריך – יהיו מאבני אקדח –

(והמכוון כי האבן נופך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה,

והאבן ספיר היה אבן יששכר, והוא אות החכמה והתורה,

שני אלה ייסדו את הבנין, כתר מלכות וכתר תורה,

אבן שוהם היה אבן יוסף והוא אות ההצלחה והעושר זה יהיה חלון השמש, אות כי השמש תריק להם מגד תבואות שמש עושר והצלחה,

אבן אקדח היה אבן לוי, אות העבודה זה יהיה השער זה השער לה' צדיקים יבואו בו,

וכל גבולך יהיה לאבני חפץ – (כי אבני יתר השבטים יוקבעו ביתר מקומות הבנין,

וכלל ג"כ הכוונה שכל השבטים יתאחדו אז ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד),

והנה המחלוקת והפירוד במדינה יתהוה עפ"י ארבעה סבות, שנים פנימים, ושנים חיצונים,

הפנימים הוא. א] על ידי העוני, וע"ז הקדים רוב העושר וההצלחה שיהיה להם.

ב] יהיה ע"י מחלוקת באמונה וכתות שיתחלקו בהדת, כמו שהיה בבית שני,

שעמדו אז הצדוקים וביתוסים

ועל זה אמר:

 

(יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְדֹוָד וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ:

רד"ק וכל בניך למודי ה' – למודי תאר כמו שפירשנו לשמוע בלימודים,

וזה כענין שאמר ירמיהו הנביא ולא ילמדו עוד איש אל רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם:

מלבי"ם וכל בניך יהיו למודי ה' – שיקבלו הלימוד והאמונה מה' עד שלא יהיה מחלוקת ביניהם בדברים כאלה, וממילא ורב שלום בניך.

עוד יעמדו שני אויבים מבחוץ כענין הזה.

א] עושקים בעבור הממון. ב] אויבים הבאים על הנפשות, על זה אמר:

 מלבי"םחלק באור המלים ורב – פעל עבר נהפך לעתיד ע"י הוי"ו, ויתרבה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ:

רש"י רחקי מעושק – כמו (ישעיהו נב) התנערי מעפר, תרחקי מן העושקים אותך

(רחקי מעושק תרחק מלעשוק בני אדם כדרך שעושים רשעים שאוספים ממון מגזל,

אבל אתם לא תצטרכו לגזול כי לא תיראו מדלות ועניות וממחתה, כי לא תבא ולא תקרב אליך [מחתה – ענין שבר ופחד, כמו אל תירא ואל תחת. מצו"צ]. אברבנאל)

רד"ק בצדקה – בצדקה שתעשי תהיי נכונה בגדולה לעולם ותהיי רחוקה מעשק בני אדם:

 כי לא תיראי – אפילו פחד ויראה לא יהיה לך מהם ותהיה רחוקה ממחיתה שלא תקרב אליך, והענין כפול במלות שונות:

 רחקי – כמו תרחקי וכן 'ומות בהר' כמו ותמות, ושים בסלע קנך כמו ותשים:

מלבי"ם בצדקה תכונני – הבנין שהזכרתי שתבנה ציון מאבני חפץ,

גמר הבנין יהיה על ידי הצדקה שהם המע"ט בין אדם למקום,

שבזכותה תמלט ג"כ משני מחריבים הבאים מבחוץ.

א] עי"כ רחקי – את עצמך מעשק – כי עי"כ לא תירא מן העושק את ממונך.

ב] עי"כ תרחקי גם ממחתה – שהוא הבא על נפשך להרגך כי המחתה לא תוכל לקרב אליך:

 מלבי"םחלק באור המלים תכונני פעל כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה (חבקוק ב' י"ב), בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן (משלי כ"ד ג'). רחקי, ציוי במקום עתיד, כמו ומות. בהר, ושים בסלע קנך:

 

(טו) הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל:

רש"י הן גור יגור אפס מאותי – הן ירׂא יירא ויגור מגזרות רעות ['אפס מאותי'-] אותו שאין אני עמו הוא שעיר.

מי גר אתך – מי אשר נאסף עליך למלחמה, או מי גר מי שנתגרה בך,

ורבותינו פירשוהו בגרים לומר שאין מקבלים גרים לימות משיחנו ואף בפשוטו של מקרא יתכן [שפירושו רק] מי שנעשו גרים אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך [לימות המשיח] כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה):

רד"ק הן גור יגור – פירושו כתרגומו ענין אסיפה כמו יגורו עלי עַזים,

ודרך פשוטו יתפרש כן הנה יאספו עליך עמים:

 אפס מאותי – לא במצוָתִי, כמו שנאספו עליך פעמים אחרים במצותי, כסנחריב ונבוכד נצר,

אבל אלה הגוים שיאספו אליך והם גוג ומגוג לא במצותי ואין האסיפה ההיא מאתי,

ואע"פ שאמר בנבואת יחזקאל [שה' אומר לגוג] והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך אל הרי ישראל, ומה שאמר יעלו דברים על לבבך

זהו הענין בעצמו כי האל שם בלבו לבא שם לא לרעת ישראל אלא לטובתם ולקחת נקמת ישראל ממנו ומן העכ"ם האחרים שהרעו לישראל ובארץ ישראל יקח נקמתו מהם לכבוד שמו ולכבוד ישראל ולהנאתם שיהיה בזתם ושללם לישראל זהו פירוש אפס מאותי לא יעלו מאתי להרע לך כמו שתהיה מחשבתם כן:

 מי גר אתך עליך יפול – מי שיאסוף אתך להלחם עליך יפול כמו שאמר על הרי ישראל יפול:

מלבי"ם הן גור יגור – ר"ל וכי יתגר מי מלחמה ויהיה זה אפס מאותי? – היגור מי מלחמה ולא אנכי שלחתי? ואחר שבלעדי נגעל מגן גבורים, מי גר אתך? – מי יערב לבו לגור אתך מלחמה להרגך,

או מי עליך יפול – לשלול ממונך,

(הדברים מגבילים נגד רחקי מעושק מי עליך יפול, נגד רחקי ממחתה מי גר אתך):

 מלבי"םחלק באור המלים גור יגור – מצאנוהו מנחי העי"ן על הפחד. ויגר מואב, ונקשר עם מ"ם.

ועל הקיבוץ ויקשר עם על. יגורו עלי עזים.

ומצאנוהו מנל"ה על התגר ונקשר עם ב' בכל מקום. אל תתגר בם מלחמה,

ופה שנקשר עם את, מי גר אתך, יהיה ענינו התגרות מלחמה הבאה משני הצדדים על ידי שמתקבצים להלחם,

הגורה מלחמה הוא המתחיל, אבל הגור ומתקבץ למלחמה נועדו שניהם לקרב, ולכן נקשר עם את,

שכן מלחמה נקשר עם את ברוב:

 עליך יפול – כמו ותפול שבא, אולם ממה שנקשר עם על, ולא מצאנו בתנ"ך שיקשר נפילת איש על איש עם מלת על, רק על כונה שנתקשר אל מחנהו. אשר נפלו על המלך (מ"ב, כ"ה י"ד) וממנשה נפלו על דוד (דה"א, י"ב י"ט, דה"ב, ט"ו ט') נראה לבאר מי שגר אתך מלחמה בימי קדם עתה עליך יפול להיות מעוזרך:

 

(טז) הִןֵ הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל:

מלבי"ם הנה אנכי בראתי חרש – את החרש שהוא הפועל החרב הלא אנכי בראתי,

וכן האמצעיים שעל ידו יפעול שהוא מה שהוא נופח באש פחם ג"כ אנכי בראתי,

כי מה שהאש תתלהב ע"י הנפיחה ותתיך הברזל מעשה ה' היא זאת וכן הוצאת צורת הכלי הוא על ידי,

ועז"א ומוציא כלי למעשהו,

וכן החומר שממנו יעשה החרב הוא מעשה ידי, כי אנכי בראתי משחית – שהוא חומר הברזל,

וכן התכלית הוא מאתי, כי בראתיו על תכלית לחבל.

ואחר שהחומר והפועל והאמצעיים והצורה והתכלית כולם מעשי ידי, מבואר שאם אנכי איני רוצה להשחית, אז:

 

(יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְדֹוָד וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְדֹוָד:

רש"י כל כלי יוצר – כל כלי זיין אשר ילטשוהו ויחדדהו בשבילך להלחם בך.

יוצר – ל' חרבות צורים (יהושע ה) אף תשיב צור חרבו (תהלים פט):

 רד"ק כל כלי יוצר – ענינו יפעל כמו שפירשנו ובמקבות יצרהו ושרשו יָצָר ויוצֵר מבנין שלא נזכר שם פעלו מהנוסף ואם לא נמצא:

 לא יצלח – לא יצלח לבעליו ולא יזיק לך:

 וכל לשון – אם יהיה לך משפט עם גוי אחד תרשיע אותו במשפט, ויצא הוא חייב ותהיה טענתו בטלה ואת תצאי מהמשפט זכאה, כלומר לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדברים,  וזאת הברכה היא נחלת עבדי ה', כלומר בנחלה היא להם לעולם וישראל יהיו עבדי ה' מיום הגאולה עד עולם:

מלבי"ם כל כלי – אשר יוצר – ויעשה להיות מזומן עליך לא תצלח,

וכן אם ירצה מי לנצחך במשפט תרשיעי אותו, ר"ל בין מי שירצה להטותך מאמונתך,

[הן] בחרב וביד חזקה, בין מי שירצה להטותך ע"י וכוחים וטענות לא יצלח,

זאת נחלת עבדי ה' – (מאתי),

(וזאת נחלת) צדקתם מאתי – זאת יהיה להם שכר בעבור שהם עבדי ה', ובעבור הצדק והמע"ט שלהם:

אגרות הרמב"ם – אגרת תימן

ומפני שיחד אותנו הבורא במצותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר (דברים ד' ח') ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגומר, קנאונו העכו"ם כלם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו ואלהים הוא ומי ירב לו.

ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה עד זמננו זה שכל מלך עכו"ם גובר או מכריח או מתגבר או אנס שאין תחלת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפך דתנו באונס בנצחון ובחרב. כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריונוס והרבה כיוצא בהן. זהו הנוע האחד משני הנועים שהתכוונו בו לנצח החפץ האלהי.

אבל הנוע השני הם המחודדים משאר המלכיות והחכמים מיתר הלשונות כמו האדומים והפרסיים והיונים שאלו כמו כן שמו כוונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענין אליה ובקושיות שמחברים. ומגמתם בכל זה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחבוריהם כמו שהתכוונו האנסים במלחמותהם.

ולא יצלח ולא זה, שהקדוש ב"ה בשר אותנו על ידי ישעיהו שכל אנס או נצחן שיתכוון לסתור תורתנו ולבטל דתנו בכלי זיין ישבר הבורא כלי מלחמתו ולא יצליחו. וזה על דרך משל כלומר שעצתו לא תשלם לעולם. כמו כן כל טוען שיתכוון לבטל מה שבידינו מיצא מחויב מן הדין בטענתו ויבטל אותה ולא תתקיים. כמו שנאמר (ישעיהו נ"ד י"ז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה'.

ושתי אלו הכוונות כלומר העכו"ם המתכוונים לשתי אלו הכוונות עלה בדעתם שבנין זה אינו נוח ליהרס ואף על פי כן עשו אחוה להרוס יסודות הדת שהוטבעו במעבה נאמן, והם בכל זה מוסיפים יגיעה ועצב והבניין יעמד על חזקתו. והאמת יהתל בהם וישחק. כלומר הקב"ה שהוא האמת יושב ומהתם ושוחק בהם על שהם מתכוונים בחלישות שכלם כוונה שאין לה תכלית.

ועל זה העניין אמר דוד ע"ה ברוח הקודש בראותו כוונתם לסתור דת האמת ובראותו שהקדוש ב"ה יושב ומשחק בהם (תהלים ב' ג') ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו. ועדיין אנו בחונים ומנוסים בשתי הכתות האלה מיום מלכותנו וקצת ימי גלותנו.


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב