ישעיהו פרק נז

 (א) הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק:

רש"י הצדיק אבד – כגון יאשיהו. ואין איש שם על לב – למה נסתלק.

באין מבין – אין בנותרים מבין מה ראה הקב"ה לסלקו.

כי מפני הרעה – העתידה לבא אל הדור נאסף הצדיק:

רד"ק הצדיק – הפסוק כפול במלות שונות, ואינו אומר על צדיק מיוחד אלא על הצדיקים שעברו מן הדור ההוא, וכן אמר ואנשי חסד נאספים, פירוש נאספים אל עמם,

ובאמרו אבד לא ר"ל שהצדיק אבד במותו כי לעצמו לא אבד, אבל נשמתו בחיים ערבים טובים מחיי הגוף

אלא אבד מדורו כי להם היא האבידה:

 ואין איש שם על לב – שיוכיח ישראל על המעשים הרעים האלה,

או פירוש ואין איש שם על לב כפירוש "ואין מבין" שטעמו דבק עם "כי מפני הרעה נאסף הצדיק",

כלומר הצדיק ואנשי חסד נאספו מן הדור טרם זמנם מפני הרעה העתידה לבא על הדור ההוא ושלא יראו הם ברעה ההיא,

כמו שאמרה חולדה הנביאה על פי הדיבור ליאשיהו הנני אוסיפך אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראנה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה:

 ואין איש שם על לב – ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק שלא יראה ברעה:

 מצודות דוד הצדיק אבד – כאשר הצדיק נאבד מן העולם אין איש שם על לב להתבונן בדבר למה הומת מה עשה. ואנשי חסד – עי"ז נאספו [ונפטרו] הרבה אנשי חסד,

בעבור שאין מי מבין אשר מפני הרעה נאסף הצדיק הראשון, למען לא יראה בהרעה המעותדת לבוא,

כי על כי לא היה מי מרגיש בדבר ולא שב לה' לזה הרבו למות עוד, למען ירגישו,

או למען לא יראו גם המה בהרעה:

מלבי"ם הצדיק אבד – הם אומרים נסבאה שכר נשתה יין, כי מה יהיה קיצנו?

הלא הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, כי מקרה אחד לצדיק ולרשע,

וגם אנשי חסד – גומלי חסד נאספו – ומתו באין מבין – מדוע מתו, והם היו צדיקים!

אבל לית דין ולית דיין

(הצדיק הוא במצות שבין אדם למקום, עליו אין משימים לב כלל,

ואנשי חסד לחבריהם, על מיתתם ישימו לב, עליהם יספדו ויתאבלו וישימו לב מדוע מתו,

אבל אין מבין מדוע מתו כי מקרה אחד לכל ומותר האדם אין).

 כי מפני הרעה נאסף הצדיק – הם אומרים שהצדיק נאסף מפני הרעה שהיה לו בחייו, שישב בצום ותענית והיה חסר כל ולכן נאסף קודם זמנו: מלבי"ם – חלק באור המלים אין שם על לב, אין מבין – הבדל בין שימה על לב להבנה מבואר (למעלה מ"ד י"ט. מ"ו ח'):

ביאור נוסף מובא ידוע – מפני הרעה נאסף הצדיק- מפני הרעה של הדור הצדיק נאסף לכפרה עליהם.

עוד אפשר להסביר – מפני הרעה שעשה, שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וטוב לו לצדיק לשלם בעוה"ז מאשר שיפרעו ממנו בעוה"ב, וה' ממלא רצונו ואוספו בעוה"ז להנחילו עוה"ב.

הסבר נוסף – ה' רוצה להביא רעה, אך הצדיקים מתפללים ומבטלים אותה, ומפני כן ה' אוספו לצדיק מפני הרעה שרוצה להביא.

(ב) יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ:

תרגום יונתן יהכון שלם ינוחון על אתר בית משכביהון עבדי אוריתה:

 רש"י יבא שלום – כי כן אמר הקב"ה יבא הצדיק הזה אל אבותיו בשלום ואל יראה ברעה.

ינוחו על משכבותם – בהיות הרעה, זה שהיה הולך נכוחו ביושרו, כמו עשות נכוחה (עמוס ג):

רד"ק יבא שלום – כשנאסף הצדיק טרם זמנו לטובתו הוא, כמו שאמר מפני הרעה,

ועוד כי במותו יבא למנוחה טובה ויבא בשלום, כי טרם הרעה ימות בשלום,

כמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום:

 ינוחו על משכבותם – החסידים שזכר, במותם ינוחו במרגוע גדול, והמיתה תכונה בשכיבה, כמו ושכבתי עם אבותי,

כי אף על פי שיובן ממנו שכיבה כמשמעה והיא שכיבת הגוף בקבר אף על פי כן באותה שכיבה תהיה מנוחה לנפש, כי לשון שכיבה גם כן כענין מנוחה, כמו לא שכב לבו ועורקי לא ישכבו:

 הולך נכוחו – השלום שזכר יבא [ל]הצדיק בהאספו,

מלבי"ם יבוא – השם משיב להם הצדיק אבד כדי שיבא שלום שם בעולם השלום,

ואנשי חסד נאספו כדי שינוחו שם בעולם המנוחה, הם לא נאבדו,

כי כ"א מהם הולך נכוחו נוכח המקום המיועד לתשלום גמולו, אבל.

ולביאורים שהבאנו:

מיתת הצדיק לכפרה – ובמותו יבוא שלום לעם, ויוכלו לנוח על משכבותם כמ"ש ושכבתם ואין מחריד.

מיתת הצדיק בעוונו – כדי שיבוא שלום וינוחו על משכבותם ולא יענשו בגיהנם על מיעוט עוונם.

מיתת הצדיק שלא יתפלל – ולכן יקח ה' לצדיק על מנת שינוחו על משכבותם ולא יחרידו שמים וארץ בתפילותם לבטל הגזירה.

 

(ג) וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה:

רד"ק [ו]כנגד בני דורו הרעים [אמר] קרבו הנה למשפט על מעשיכם הרעי',

 בני עוננה – שאמותיכם מעוננות ומכשפות, כי הכשוף נמצא ברוב בנשים,

ואבותיכם מנאפים ואמותיכם זונות ואיך תהיו אתם טובים:

ותזנה – ר"ל ותזנה אמכם, כן היו בני הדור ההוא רעים בני רעים,

ועל הדרך הזה אמר הושע (פרק ד יד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ:

מלבי"ם ואתם קרבו הנה – למשפט, בני עננה – כי היו נואפים ומזנים לעבודת האלילים, כמ"ש המורה, שכן היה כל עניני ע"ז לזנות ולנאף,

והבנים שנולדו מן הניאוף הלז היו מיחסים אותו לאליל פלוני וכוכב פלוני,

והיו מעוננים עת לדתם שנולד במזל פלוני, תחת משטר כוכב ידוע,

ע"ז קראם בני עוננה מצד העת שיצאו לאויר העולם,

וזרע מנאף מצד עת שנזרעו בבטן אמם, שהאב מנאף, ותזנה – האם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מנאף ותזנה – מצד שתסור מאחרי אישה ידובר עליה בזנות,

ומצד המעשה עצמה יבא פעל נאף.

וע"כ אצל הזכר בא פעל נאף בכ"מ (רק במקום שידובר על זנותו מעל ה' ומצותיו, ובכ"מ שבא פעל זנה אצל האיש נקשר עמו עבודת אלילים)

ואצל הנקבה ישמש בפעל זנה או נאף. ופה ר"ל מנאף הזכר, ותזנה האם מעל אישה.

ואמר בני עננה זרע מנאף, כי הניאוף על ידו נזרע זרעם בתתם שכבתם לזרע לטמאה בם, והעוננות בכוכבים היה בעת לדתם שע"ז יצדק שם בנים:

 

(ד) עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר:

רש"י על מי תתענגו – מאחר ששבתם מאחרי על מי תשענו להתענג בטובה?

אילו זכיתם אז תתענגו על ה' אבל עכשיו על מי תתענגו.

על מי תרחיבו פה – כשאתם מתעתעים ומלעיבים בנביאיו:

 רד"ק על מי תתענגו – כמו שאמר אתיו אקחה יין וגו', שהיו מתענגים במאכל ובמשתה והיו מרחיבים פה ומאריכים לשון על נביאי ה' ומתלוצצים עליהם, כמו שאמר למעלה בפרשת הוי עטרת גאות,

ואמר שמעו דבר ה' אנשי לצון, על עצמכם היה לכם להרחיב פה שאתם ילדי פשע זרע שקר:

 ילדי – היו"ד בחירק שלא כמנהג אלא בפתח:

מלבי"ם על מי תתענגו – נגד בני עוננה, אומר על מי תבטחו כי תתענגו לאמר אקחה יין נסבאה שכר, וכי על העינון והניחוש שנחשתם שנולדתם במזל מוצלח תבטחו?

 על מי תרחיבו פה – נגד זרע מנאף אומר איך תרחיבו פה ללוצץ לאמר אכל ושתה כי מחר נמות ועוד תאריכו לשון להאריך הדבור ולכפלו, והלא היה לכם להתבושש מפגם מולדתכם,

כי אתם ילדי פשע – מצד האם שזנתה, וזרע שקר – מצד האב שנאף:

 

(ה) הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים:

רש"י הנחמים באלים – המתחממין בש"ז תחת אלה ואלון.

שוחטי הילדים – לקרבן עכו"ם. סעיפי – נקרת הצורים וכן (שופטים טו) אל סעיף סלע:

 מנחת שי שחטי הילדים – בשי"ן ימנית והכי איתא בנדה פ' כל היד ובמסכת כלה המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שופך דמים שנאמר שחטי הילדים בנחלים וגו' אל תקרי שוחטי אלא סוחטי ע"כ.

כלומר דאי משום לישנא דשחיטה בלחוד לא הוה משתמע מוציא שכבת זרע לבטלה אבל לישנא דסחיטה שהוא לשון עצירה רמוז הכי ודרשינן קרא ומסורת דכל הסוחט כאילו שוחט

ומדברי הראב"ע בפי' התורה על פסוק ואשחט אתם אל כוס פרעה נראה שהיה קורא שחטי הילדים בשי"ן שמאלית שכן כתב שם ואשחט אתם כמו שחטי הילדים, ואף כאן כתב שחטי כמו ואשחט אתם אל כוס פרעה ובכן הוסרה תמיהת המדקדק עליו בשרשים שרש שחט זה לשונו. א"א ותימה גדולה על הראב"ע שפירש ואשחט כמו שחטי הילדים והרי הוא בשי"ן שמאלית בכל הספרים לפי שהוא לשון סחיטה ע"כ.

ומשכתבתי כל זה מצאתי בספר מקור חיים שהסכים לדברי וכתב כלשון הזה נראה שהחכם ן' עזרא היה קורא שחטי בסבולת כמו סמ"ך וכן כתב בפירוש ישעיהו וכן אמרו במסכת נדה אל תיקרי שוחטי אלא סוחטי ע"כ. שמח לבי בדבריו:

 רד"ק הנחמים – הנה ראינו בספרי הנביאים שהמשילו ישראל ועובדי עכו"ם לאשה שהיא מזנה פתח בעלה, ודברי יחזקאל ברוב על זה הדרך, וכן תחילת דברי הושע על הדרך הזה ועל הדרך הזה ענין פרשה זו, וזהו ענין הנחמים באלים:

 שמת משכבך – אהבת משכבם, וכל לשון הפרשה:

 הנחמים – מבנין נפעל שרשו יחם, מן בכל יחם הצאן משכב הזכר והנקבה אמר בלשון חמימות כמו יחמתני אמי, והיה בכל יחם הצאן, ויחמו הצאן, ליחמנה במקלות:

 באלים – ופירש אחר כך, תחת כל עץ רענן, כי אלים כלל לעצים [נ' מלשון אלה ואלון]

כי כן היה דרכם לעבוד עכו"ם תחת העצים הרענני' שענפיהם ועליהם לחים:

 שוחטי הילדים – היא עכו"ם שהיו זובחים לה הבנים,

וכן אמר יחזקאל הנביא ובשחטם את בניהם לגלוליהם, והיו עושים זה בנחלים מקום שהיו שם סלעים תחת הסעפים

ופי' סעפים שיניים, וכן בסעיף סלע עיטם, כמו שן סלע, נקרא כן לפי שהוא לסלע כמו הסעיף לאילן:

מלבי"ם הנחמים – מבאר מ"ש ילדי פשע, היו מתחממים להוליד בני' מאלים – האלילים העומדי' תחת עץ רענן – שהיו אומרים שהאלילים שתחת העצים באו עליהם ומהם הולידו,

כי היו אומרים שהאלילים חושקים את בנות האדם, ויבואו בני אלהים אל בנות האדם וילדו להם,

שחטי – ר"ל האלים השחטים את הילדים בנחלים – כי אח"ז היו אומרים שהאלים צוו להם לשחוט את הילדים שהולידו מהם תחת סעיפי הסלעים לקרבן,

כי בזה יתקדשו הילדים ויעלו על במתי עב, כידוע בעבודת הצאבה מקורות ימי קדם והבליהם.

ובזה נדמה כאילו האלים שוחטים את הילדים, כי היו שוחטים אותם בפקודתם לפי הבליהם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים באלים – כמו הבו לד' בני אלים, הכחות הנשגבות, ושוחטי תואר להאלים,

האלים הם שוחטי הילדים:

 

(ו) בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם:

רש"י בחלקי נחל – אבנים אשר בנחל. חלקך – בהם ירגמו אותך.

הם הם גורלך – להתעצב בהם למה כי גם להם שפכת נסך [לע"ז]. העל אלה אנחם – מלהרע לך:

 רד"ק בחלקי נחל – כשהיו מוצאין אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדי' לה,

על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זקף לבנה והשתחוה לה:

 חלקי – שם תואר לאבן חלקה, כמו חלוקי אבנים אלא שהם שני משקלים ובשניהם הלמ"ד דגושה, הם האבנים חלקך וגורלך, הפך ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי,

ואמר חלקי ואמר חלקך לשון נופל על הלשון:

אמר העל אלה, כלומר אם על אלה המעשים הרעים אוכל להנחם על הרעה מלהביאה להם:

מלבי"ם בחלקי, עת יחלוק הנחל חלקך – ר"ל עת תתן חלקך אל הנחל, שהוא שתתן לו הילדים שילדת כי תשחטם שם בנחל,

הם הם גורלך – תחשוב באולתך שעי"כ עלו האלים בגורלך, שע"י שתשחט הילדים בנחל יכרתו לך האלים ברית,

וגם להם שפכת נסך – גם להילדים ששחטת שפכת נסך, כי האמינו שהילדים שנשחטו להאליל נתקדשו ועלו אל ממלכת האלים, ונסכו להם אח"כ נסכים.

 ואיך אנחם – על מעשי' מתועבים כאלה?

 מלבי"ם – חלק באור המלים בחלקי – הב' הוא ב' הזמן המשמש עם המקור, בעת יחלוק הנחל את חלקך, אז האלים הם גורלך, (עיין ההבדל בין חלק וגורל למעלה י"ז י"ד, ופה הנחל לוקח חלק עמך מסך ילדיך, ובעבור כן תחשוב יפלו האלים בגורלך), ומלת להם מוסב על הילדים שבפסוק הקודם:

 

(ז) עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח:

רש"י שמת משכבך – משכב ניאופך לעכו"ם על ההרים הרמי':

 רד"ק על הר גבוה – כמו שאמר על ההרים הגבוהים ותחת כל עץ רענן:

 משכבך – כבר פירש' שהוא כנוי לעכו"ם שהיו עובדים שם

גם שם לא חששת לטורח העליה היה הכל נקל לך לאהבתך העבודה ההיא:

מלבי"ם על הר – שהיו מאמינים שיש בני אלים שוכנים בנחל, ויש השוכנים על הרים הגבוהים,

ולכן עלית גם על הר גבוה ונשא לזנות גם שם לאלילים:

 

(ח) וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית:

רש"י ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך – למי שהוא מדמה אותה לאשה מנאפ' אשר נואפי' צופים וממתינים לפני פתח ביתה והיא לבה וזכרונה אל הדלת והמזוזה איך תפתח ותצא אליהם.

כי מאתי גלית ותעלי – אצלי היית שוכבת וגלית הכיסוי שהיו מכוסים יחד ותעלי מאצלי.

הרחבת משכבך – לקבל בו נואפי' הרבה.

ותכרת לך – ברית מהם. אהבת משכבם – כשחזית לך יד ומקום להראות להם אהבתך. יד – אייש"י בלע"ז וכן ראו חלקת יואב אל ידי (שמואל ב' יד):

רד"ק ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך – שמת דבר ממין העבודה שתזכרי תמיד העבודה,

הפך "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך",

אני נתתי לך מצות מזוזה שתזכרי תמיד עבודתי ואת הנחת עבודתי בעבור עבודת אלהים אחרים ושמת להם זכרון אחר הדלת והמזוזה והנחת הזכרון שנתתי לך לזכרני תמיד,

וי"מ זכרונך מן זכרו כיין לבנון, אזכרתה לה', כלומר שמת קטרת לעכו"ם אחר הדלת והמזוזה:

 כי מאתי גלית ותעלי – כי מאתי גלית עצמך, אני צויתי לך עבודתי במקום סתר, מזבח אדמה תעשה לי, לא בנין אבנים גבוה וצויתי לא תעלה במעלות על מזבחי,

ואת עשית בהפך לאלהים אחרים במקום מגולה על ההרים הרמים:

 הרחבת משכבך – אני אמרתי לא תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' אלהיך באחד שעריך, ואת הרחבת משכבך במקומות רבים כי מספר עריך היו אלהיך יהודה:

 יד חזית – בכל מקום ומקום אשר ראית, הפך [דברים פרק יב יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:

כי אני צויתי לך זה שלא תלמדי ממעשי הגוים שהם מקריבים בכל מקום, ועשית הפך מצותי בכל דבר:

מלבי"ם ואחר – מדמה אותה במשל האשה הזונה שיוצאת בלילה ממשכב בעלה אל הזונים העומדים אחורי הגדר, שתניח זכרונה שהם הלבונה והבשמים שעל צוארה אחרי הדלת והמזוזה כדי שלא ירגיש בה בעלה.

 כי מאתי גלית ותעלי – כי גלית משכבי שהיית שוכבת אצלי ותעלי על ראש ההר אל הזונים.

 הרחבת משכבך – מדמיה לזונה שמשכבה רחב, רק יען שאינה יכולה לקחת את הזונים לשם, כי בעלה עמה במטה.

לכן תצא מן המשכב הרחב לשכב עם הנואפים במשכב קצר שהכינו הם אצל הגדר,

וז"ש הנה הרחבת משכבך אבל יען ותכרת לך מהם – המשכב תכרת ותבדיל אותך מן הזונים,

לכן אהבת משכבם – של הזונים,

אשר היא יד חזית – יד ואצל החזית והגדר

(והנמשל שתחת שבעודך עובד האל היה לך כל טוב ושפע רב, עזבת מקור חיים לחצוב לך בארת נשברים):

 מלבי"ם – חלק באור המלים זכרונך – הבשמים והלבונה שנישאת על צוארה נקראים זכרון, זכרו כיין לבנון:

 מאתי גלית – גלית מכסה המשכב, ונמצא גילוי עם יחוס שממנו (למעלה ל"ח י"ב) דורי נסע ונגלה מני:

 ותכרת – נסתר לנקבה מוסב על המשכב, המשכב כרתה והפרידה אותך מהם מן הנואפים:

 יד חזית – יד, אצל, כמו יד הנהר, יד הירדן, ליד דרך, ליד שערים, וחזית, גבול. את שאול עשינו חוזה, בית אבנים יחזה. משכבם מאצל הגבול:

 

(ט) וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ וַתְּשַׁלְּחִי צִירַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל:

תרגום יונתן כד עבדת ליך אוריתא אצלחת במלכותא וכדאסגית ליך עובדין טבין סגיאה משריתיך ושלחת אזגדך עד מרחיק ואמאיכת תקיפי עממיא עד לשאול:

 רש"י ותשורי למלך בשמן – ואני מתחלה גדלתיך והיית מקבלת פני מלכך בכל מיני תפנוקים, ותשורי לשון ראיית פנים כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד) וכן (שמואל א' ט) ותשורה אין להביא דורון של הקבלת פנים. ותשלחי ציריך – שלוחייך למרחוק לגבות מס ממלכי האומות.

ותשפילי – את חזקי האומות עד שאול כן תרגמו יונתן:

רד"ק ותשורי למלך בשמו – ותשורי פירש רב סעדיה ז"ל מענין תשורה שהוא מנחם,

ואני פירשתיו בספר השרשים כמו ותלכי וכן תשורי מראש אמנה, ישור על אנשים, וכן שרותיך ומערביך,

וכן בדברי רבותינו ז"ל שיירה והעוברת ממקום למקום:

 למלך – בפתח הלמ"ד לידיעה, ר"ל מלך אשור שהוא היה מושל בכל הארצות בימים ההם, אמר לא די שעבדת אלהים אחרים אלא שסלקת בטחונך ממני ובטחת בזרוע בשר ודם,

ועל זה נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו,

שאילו היו עובדים כוכבים ודעתם לאל שהוא הסבה הראשונה, ועובדים השמש והירח לכבודו, ועובדים צורותם לעבודה היה רע, כמו שאמר לא תעשון אתי אלהי כסף וגו',

אלא עוד עשו רעה שהסירו לבם ובטחונם מהאל ובטחו במלך אשור ואחר כן נפלו בידו,

ואמר בשמן כי שמן היו מוליכים מארץ ישראל כמו שנאמר עליה ארץ זית שמן,

ואמר יהודה וא"י המה רוכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך, ואמר ושמן למצרים יובל:

 ותרבי רקחיך – שהיית שולחת להם למנחה שמן רוקח עשית ממנו הרבה לשלוח למלך אשור להיות לך לעזר:

 ציריך – שלוחיך, שלחת אותה במנחה עד מרחוק כי ארץ אשור רחוקה היא מארץ ישראל:

 ותשפילי – השפלת עצמך עד שאול ובזית בשלחך אל ארץ רחוקה לבקש עזר,

ואפשר שיהיה תשפילי פעל עומד, וכן השפילו שבו, כלומר שפלת עד שאול בעבור המעשים הרעים, ויונתן תרגם הפסוק כן כד עבדת לך אוריתא וגומר:

מלבי"ם ותשרי – מספר איך הלכה מדחי אל דחי, שאחר שיצאת ממשכב בעלה החלה להיות קדשה ומזומנת לזנות,

עד שחשבת מחשבות איך לזנות עם המלך, וקשטת עצמך לתכלית זה בשמן המור, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור,

ואחר ההכנה הזאת ותשלחי ציריך – להמליץ בעדך ולהלל אותך בית פרעה, עד שהשפלת עצמך עד שאול – כי אח"כ היית מופקרת לכל, החלות לזנות עם הגדולים ולא עלה בידך ולכן היית קדשה לכל עובר ושב.

(וזה נמשל איך זנו מאחרי אלהיהם וכרתו ברית עם מלכי אשור ומצרים, ואח"כ הושפלו גם לפני מלכים קטנים):

 מלבי"ם – חלק באור המלים ותשרי – מענין הבטה מרחוק. ותבט עיני בשורי:

 

(י) בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת עַל כֵּן לֹא חָלִית:

תרגום יונתן בסגיאות אורחתיך לאית לא אמרת למתב נכסין סגיאין אסגית על כן לא סברת למיתב:

 רש"י ברוב דרכך יגעת – נתעסקת בצרכייך למלאו' תאותך להרבות הונך.

לא אמרת נואש – אתייאש מאלו ולא אחיש עוד לעסוק בהן כי בתורה ובמצות אתן לב.

חית ידך מצאת – צורך ידך מצאת הצלחת במעשיך.

על כן לא חלית – לא נחלה לבך לדאג על עבודתי לעסוק בתורה. חית – לשון ערבי הוא צורך:

רד"ק ברוב דרכך יגעת – אלו רצית היית נושעת במנוחה בארצך אלו הלכת בדרכי האל יתברך

ועתה כי מרדת בו הוצרכת לבקש עזר ויגעת ברוב דרכים:

 לא אמרת נואש – כמו האדם היגע בדרכים שיאמר "נואש לבי מלכת בדרכים האלה אשב ואנוח" לא אמרת אחר כן, אלא ערב היה לך כל הטורח ההוא על כן לא חלית ולא כאבת בטורח ההוא מאהבתך ללכת בדרכי העמים ולסור מדרך ה',

פי' חית ידך, חיי כחך [וכן עד חיותם (יהושע ה)].,

כלומר מצאת דבר שהיה ערב לך כמו המזונות שהם חיי האדם וכחו:

 מצודות דוד (י) ברוב דרכך – במה שהלכת הרבה בדרכי לבך לבקש עזר ממלך אשור הנה נתייגעת הרבה בזה ועכ"ז לא אמרת אתייאש עצמי מלבקש עזרה ממנו לפי רוב הטורח.

חית ידך מצאת – על כי מצאת ממנו כח ידך, כי זרוע לך ברכב ובפרשים, לכן לא נעשית חולה וכואב עם כל הטורח כי קבלת בשמחה:

 מצודות ציון נואש – מל' יאוש ועזיבת הדבר כמו ואמרו נואש (ירמיה יח). חית – ענין כח ובריאות חלית – מל' חולי ומכאוב:

 מלבי"ם ברב דרכך – הגם שיגעת ברב דרכך – שהלכת לחפש את הזונים ולא מצאת חפצך,

מ"מ לא אמרת נואש – ולא נתיאשת, כי חית ידך מצאת – בעוד שמצאת והרגשת כי ידך חי,

על כן לא חלית – לא היית חולה בעיני עצמך הגם שרגליך וגופך כבר היו עיפים,

כ"ז שעוד יד אחת היה חי בקרבך – לא שקטת ממעשיך הרעים,

(הנמשל, הגם שעי"כ נהרסה ארצם וגלו ונתפזרו ועברו עליהם כמה רעות כל זמן שעוד היו מקצתם עדיין על אדמתם לא הרגישו במכאוב הגויה הכללית שהיא כלל המדינה ולא עזבו מלדרוש עזרת נכר ולעבוד את אלהיהם):

 מלבי"ם – חלק באור המלים חית ידך – בריאות היד, כל הגוף מת רק היד עודנה חיה, על כן לא חלית:

 

(יא) וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי:

תרגום יונתן וית מן יציפת וקדם מן דחילת ארי אסגית למללא כדבין ופולחני לא אדכרת ולא שוית דחלתי על לביך הלא אנא יהבית ארכא מעלמא דאם תתובין לאוריתא ולקדמי לא תבת:

 רש"י ואת מי דאגת – ממי נתייראת.

כי תכזבי – כי פסקת לך מעבודתי וכזבת בי כמו לא יכזבו מימיו (ישעיהו נח) כל האדם כוזב (תהלים קטז) פליינצ"א בלע"ז וכן כל לשון כזב מי שבוטחין עליו והוא כוזב ובוגד.

הלא אני מחשה – שהחשתי על כמה פשעים שפשעת בי:

רד"ק ואת מי דאגת – ממי פחדת ותירא:

 כי תכזבי – אם תרצי לכזבו לאמר שלא עשית אלה המעשים שזכרתי

[ע"ז אשאלך-] ממי פחדת [שהוצרכת לכזב]? כי אותי לא זכרת כשהיית עושה המעשים הרעים, ולא שמת על לבך, כי לא היית חושבת שאני רואה מעשיך,

אם כן [ש]לא פחדת ממני, למה תכזבי? טוב הוא שתתוודי עליהם:

 הלא אני מחשה – הלא אני שתקתי לך והארכתי אפי ולא הענשתי' מיד:

 ומעולם – ומקדם מדתי כן עם בריותי שאני מאריך אפי עליהם:

 ואותי לא תיראי – אבל את לא יראת אותי כי אם יראת אותי לא היית עושה המעשים הרעים

ואם לא יראת אותי בעת המעשה לא תיראי אותי בעת התוכחה שתכזבי ותאמרי לא עשיתי רע:

מלבי"ם ואת מי דאגת – אומר אליה כאל אשה זונה פרוצה שלטת, שאינה יראה עוד מבעלה כלל,

ממי דאגת או ממי תיראי – (הדאגה הוא שדואג פן יאבד את אהבת אוהבו והיראה מפני העונש),

ומבאר נגד את מי דאגת, את אין לך לדאג פן ע"י נאופיך לא אהיה עוד אישך ואתן לך ספר כריתות.

 כי – הלא תכזבי – הלא את בעצמך תכזבי לאמר שאיני בעלך כלל,

ואותי לא זכרת – עוד. וגם עת תזכרני בפיך לא שמת על לבך

ונגד ותיראי – אומר את מי תיראי, הלא אין לך לירא מפני העונש, כי אני מחשה – ולא מעתה כי אני מחשה מעולם – ואיני מעניש אותך

וכן לא תיראי – מפני יראת הרוממות כיראת בעל על האשה,

כי אותי לא תיראי – ר"ל את עושה הכל בלא דאגה ובלא יראה מפני, ואינך מתחרטת על מעשיך בשום פעם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים דאגת, ותיראי – הדאגה היא מחשבות להסיר ענין שלבו נוקפו עליו כמו ואם לא מדאגה מדבר וגו' פן יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כ"ב כ"ד), והיראה, הוא מפני שונא אחד שיכול לעשות לו רע:

 

(יב) אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ וְלֹא יוֹעִילוּךְ:

תרגום יונתן אנא חויתי לך עובדין טבין דאינון זכון ליך ואת אסגית ליך עובדין בישין דלא יחנון ליך:

 רש"י אני אגיד צדקתך – אני תמיד מגיד לך דברים שאם תעשי אותם תצדקי.

ואת מעשיך – שאתה עושה שלא ברצוני לא יועילוך בעת רעתך:

 רד"ק אני אגיד – אעפ"י שתכזבי את ותאמרי צדיקה אני אני אגיד הצדקה שעשית והם המעשים הנזכרים התאמרי כי הם מעשים טובים:

 ואת מעשיך – ואגיד מעשיך שעשית ולא יועילוך המעשים שעשית כאשר חשבת אבל יזיקוך:

מלבי"ם אני אגיד – ר"ל למה תדאג ואיך תירא מפני הלא אני מגיד לך צדקתך – מלמדך לעשות דברים שתצדק בהם, ואת מעשיך – הטובים.

ומ"מ ולא יועילוך – כי את חפצה בהפקר לא בצדקת המעשים, אבל דע כי הגם שעתה אינך יראה מפני, אבל:

 

(יג) בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי:

תרגום יונתן אצוחי כען אם יפרקוניך עובדי שקרין דהוית מתעסקא בהון מינקותיך וית כולהון יטול רוחא יהון כלמא ודרחיץ על מימרי יחסין ארעא ויירת טורא דקודשי:

 רש"י בזעקך יצילוך קבוציך – יקומו נא קבוצו' אלילי' ופסילים ומכחישי תורה אשר קבצת ויצילוך בזעקך מצרתך הלא את כולם ישא רוח ולא יוכלו להציל:

רד"ק בזעקך – עתה תראי אם יועילוך מעשיך כשתזעקי מרעת האויבי' תראי איך יצילוך קבוציך,

ר"ל העמים שהיית מקבצת לעזור לך והיית נושאת מנחה להם להיות לך לעזרה עתה תראי אם יצילוך כי הם יחריבוך, כי מלך אשור החריב א"י, והנה הם לא הצילו עצמם, כשבא לירושלם בעם כבד:

 ואת כולם ישא רוח – כמו הרוח שישא המוץ קל מהר כן מתו כולם ברגע אחד:

 והחוסה בי – והוא חזקיהו וסיעתו, ינחל ארץ לא כמו שחשב מלך אשור ללכוד ירושלם:

 ויירש הר קדשי – הוא ירושלם,

ואף על פי שענין זה על חזקיהו וכלל בו ג"כ כל הארץ וכל קבוץ האדם לא יועיל לו בזעקו מצרתו,

כי כל קבוצי האדם בעולם הזה הוא רוח והבל ויראת ה' היא אוצרו, והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי, העולם הבא נקרא ארץ חיים והר הקדש, והעולם הזה מכשול, והרמתו היא התשובה:

מלבי"ם בזעקך – עת תזעקי שיצילך קבוציך – עת תבא עליך צרה ותזעקי אל הקיבוצים האלה מן הזונים עמך שיצילו אותך אז תראי כי את כולם ישא רוח – ורק החוסה בי ינחל ארץ:

מלבי"ם – חלק באור המלים ישא רוח יקח הבל – הרוח ישאם למרחוק עד שיאבדו מפניך, ולא שיצטרך ע"ז רוח גדולה וחזק כי גם הבל ודבר קל יקחם ממקומם מרוב חולשתם שאין בם ממש:

 ינחל ארץ ויירש הר קדשי – הירושה תציין הורקת הקנין מרשות המוריש לרשות היורש עד שהמוריש יורש ונשאר בלא הקנין הזה, ובא בהפעיל כי תוריש גוים על הגירוש מן הרשות,

והנחלה תציין המשך הקנין בידו לזרעו אחריו.

ותמצא מטעם זה שם נחלה על עצמיים הגיונים. נחלו פתאים אולת. אך שקר נחלו אבותינו.

וכן מצאנו פעל ירש על שם נחלה כל בת יורשת נחלה.

ולכן אמר שינחל ארץ, ומוסיף כי גם ירש עוד רשות האויבים. ולא זאת הארץ כי גם הר קדשי שחשוב יותר:

 

(יד) וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי:

תרגום יונתן ויימר אליפו ואזהרו אפנו לב עמא לאורח תקנא סליקו תקלת רשיעיא מאורח כנשתא דעמי:

 רש"י ואמר סלו סלו – כה אמר הנביא בשמי לעמי כבשו מסילה סלולה פנו יצר הרע מדרכיכם.

הרימו מכשול – סלקו האבנים שאתם נכשלי' רגליכ' בהם הם הירהורי רשע:

רד"ק ואמר סלו סלו – החוסה בי יאמר במגפת האויב סלו סלו פנו דרך,

כי המכשול שהיה בדרכים הורם, והוא האויב שלא היו יכולים ישראל לבא ירושלם מפני האויב,

אמר פנו להם הדרך עתה והרימו המכשול,

אם יש בדרכים אבני מכשול הרימו אותם כי המכשול הגדול והוא האויב כבר הוסר,

והצווי אינו לאנשים מיוחדים אלא למי שיהיה, וכן ראה ריח בני אמור למלך ולגבירה, חזקו ידים רפות, והדומים להם,

ואמר שיפנו להם דרך ויבא עתה ישראל בהשקט ובבטחה, וענין סלו ומסלה שמרימים באבנים שמשימים בדרכים שהם מקולקלות בטיט,

ויונתן תרגם סלו מה שמסירין האבנים מן הדרכים שלא יכשלו בהם בני אדם העוברים בדרכים והבהמות:

מלבי"ם ואמר – מתחיל ענין חדש שאחר שדבר (נ"ה ו') על התשובה והפסיק באמצע הענין (מן נ"ו ט' עד הנה) מספור רוע הדור ורוע המנהיגים, שב לאמר כי ה' יסלול דרך לקבל החוטאים האלה בתשובה.

 סלו – במקום שאין דרך סולו דרך חדש, ובמקום שיש דרך רק שאח"כ נתקלקל פנו דרך

ובמקום שהדרך עוד מתוקן רק שנמצאו עליו אבני מכשול – הרימו מכשול מדרך עמי

(ר"ל אותם שלא ידעו דרך ה' כלל למדו אותם, ואף אותם שידעו ושכחו,

ואף אותם שלא שכחו רק שיצרם היה להם למכשול):

 

(טו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים:

תרגום יונתן ארי כדנן אמר רמא ומנטלא דשרי בשמיא וקדיש שמה ברומא שרי וקדישא שכנתה אמר למפרק לתבירי לבא ולמכיכי רוחא לקימא רוח מכיכין ולמסעד לב תבירין:

 רש"י מרום וקדוש – אני שוכן ומשם אני עם דכא ושפל רוח שאני מרכין שכינתי עליו.

שפלים – נדכאים סובלי עוני וחליים:

רד"ק כי כה אמר ה' – מאמר הנביא:

 שוכן עד – שוכן לעולם, וטעם שוכן עד כי כמו שיקרא שוכן מי שמתמיד עמידתו במקום וכן יקרא האל ית' שוכן עד לפי שמתמיד השגחתו בנבראים:

 וקדוש שמו – כמו ששמעתי שהיו קוראים אותו השרפים קדוש ה' צבאות,

מה יאמר האל מרום וקדוש אשכון:

 ואת דכא ושפל רוח – ואף על פי שאשכון עם מרומים וקדושים והם הגלגלים והמלאכים, כן אשכון עם התחתונים, עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח, להחיות רוחם ולבם,

אעפ"י שהם בצרה פעמים, לא תחשבו שאיני משגיח עליהם,

וכן ישראל שעתידין להיות זמן ארוך בגלות והם שפלים ונדכאים אני עתיד להחיותם כי הם כמו מתים בגלות מרוב הצרות:

 מצודות דוד כי כה אמר וכו' – מוסב למעלה לומר טוב לחסות בה' כי הוא משגיח בכל כי כה אמר ה' המרומם והמנושא השוכן נצח כי לא יתואר בו תנועה כאשר בנבראים.

וקדוש שמו – שמו מקודש ונבדל ואין ערוך אליו. מרום וכו' – ר"ל וזהו אמריו אשר יאמר אני שוכן במקום במקום קדוש עכ"ז אני עם הדכא ושפל רוח להשגיח להחיות רוח שפלים וכו':

 מלבי"ם כי כה אמר רם ונשא – הגם שמרום וקדוש אשכון – מ"מ אשכון את דכא ושפל רוח – שהוא הבעל תשובה,

ר"ל כי על התשובה ואפשריותה עוררו שלש טענות,

א] מצד שה' רם ונשא – כי יאמר הלא יעורך החטא לפי ערך מי שחטאו כנגדו, ואחר שה' רם ונשא לבלתי תכלית יחויב שיהיה עונש הממרה נגדו ג"כ לבלי תכלית ואיך יכופר עונו בתשובה.

ב] טענו מצד שהוא שכן עד – בלתי משתנה בשום שינוי, ואיך ישתנה ע"י תשובת החוטא מלא רוצה לרוצה.

ג] טענו מצד שקדוש שמו – שאחר שהוא קדוש איך יתרצה למי שטמא א"ע ויצא מקדושתו, במה יתקן את אשר עוות,

משיב להם, כי הגם שמרום וקדוש אשכן, מ"מ אשכן את דכא ושפל רוח,

מרום – נגד רם ונשא, וקדוש – נגד קדוש שמו, ואשכון – נגד שוכן על,

ר"ל כי אלה שלשה הטענות לא לבד שלא יחייבו שלא אקבל את הדכא השב לפני, כי בהפך שלש הטענות עצמם יחייבו שאקבל בתשובה.

כי הטענה מצד שהוא רם ונשא היא תחייב שיקבל ה' את השב המתחרט, כי בערך גדולתו שהוא רם ונשא אין נקי לפניו, וגם שמים לא זכו בעיניו, ואם עונות ישמר יה מי יעמוד, הלא בערך גדלתו אין נמצא שיצא ידי חובתו, ובהכרח יקבל בתשובה.

ומצד הטענה הב' שהוא בלתי משתנה ושהוא קדוש, זה עצמו יחייב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמו שבאר זה למעלה (קאפיטול נ"ה) וא"כ אלה הטענות נותנים ומחייבים את התשובה,

ואת דכא ושפל רוח – ר"ל כי השב יהיה משני סבות, או ע"י יסורים שהביא ה' עליו, וזה נקרא דכא,

או ע"י שרוחו שפלה ונתן אל לבו לשוב מעצמו, וזה נקרא שפל רוח.

נגד שפל רוח אומר להחיות רוח שפלים – ונגד דכא אומר להחיות לב נדכאים

כי הלב הוא הכלי החיצוני הנדכא, והרוח הוא הפנימי המחשביי השפל בעצמו:

 

(טז) כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי:

תרגום יונתן ארי לא לעלמא אתפרע בדין ולא לאפרש יהי רוגזי ארי רוחי מתיא אנא עתיד לאתבא ונשמתא אנא עבדית:

 רש"י כי לא לעולם אריב – אם אביא יסורין על האדם אין תחרותי עליו לאורך ימים ולא קצפי לנצח.

כי רוח מלפני יעטוף – כאשר רוח האדם שהוא מלפני, שניתן בו מאתי, יעטוף – יודה ויכנע על מעלו כמו (איכה ב) העטופים ברעב, בעטף עולל (איכה ב') והנשמות שאני עשיתי.

כי רוח מלפני – כי זה משמש בלשון כאשר כמו כי תראה כי תבא כלומר כשרוחו נעטפת והוא נכנע אני מבטל ריבי וקצפי מעליו:

 רד"ק כי לא לעולם אריב – מיום היותם לי לעם ועד עתה הייתי במריבה עמהם הם חוטאים ואני קוצף עליהם ולא תהיה זאת המריבה והקצף לעולם כי אסיר לב האבן מהם ועשיתי אשר בחקי ילכו:

 כי רוח מלפני יעטוף – הרוח מלפני הוא והוא יעטוף וילבש הגוף ויכבוש אותו ללכת בדרך הטובה, וכפל הענין ואמר:

 ונשמות אני עשיתי – כמו שאמר מלפני, כי אין בנשמה מטבע הארץ כמו הגוף שהוא מטבע הארץ,

לפיכך הוא חוטא והולך אחר תאות הבהמות וימשוך הרוח אחריו,

ולא תהיה כן לעולם אלא יכיר האדם כי הנשמות מלפני הם ואני לבדי עשיתי אותם,

ואין בהם מטֶבע הארץ, ומלאו דעה את ה'

וזה מיום שאעלה אותם מהגלות ואחיה אותם מתמותת הגלות,

וי"ת הפסוק על תחית המתים, ארי לא לעלמא וגו':

 מצודות דוד כי לא לעולם אריב – כי המריבה אשר אני עושה עם החוטא להענישו בגמול מעשיו הנה לא תתמיד לעולם כי רוח וכו' – כי רוח האדם מלפני בא לו ועטפה אותו, והנשמות כולם הלא אני עשיתי, ולכן ראוי לי לרחם עליהם:

מלבי"ם כי לא – לפעמים יעניש ה' את האדם ורב עמו, ונגד זה אומר כי לא לעולם אריב

ולפעמים אינו מענישו רק קוצף עליו ומסתיר פניו ממנו ושומר חימה, נגד זה אמר ולא לנצח אקצוף

והדלתות מגבילים – כי לא לעולם אריב כי רוח מלפני יעטוף

לא יוכל להענישו לעולם, מצד חסדו של [הבוי"ת] עם הגוף, כי הרוח החיוני בא מלפניו, ואיך ידכאהו לעולם,

ולא לנצח אקצוף כי נשמות אני עשיתי – וגם הקצף הנסתר והסתרת פנים א"א שיהיה לנצח

כי לא יכול לעשות זאת מצד חסדו עם הנשמה שהיא חלק אלוה, שאני עשיתי אותה,

ואיך אקצוף ואשמור העון לנצח?:

 מלבי"ם – חלק באור המלים כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף – יש הבדל בין לעולם ובין לנצח.

לעולם מציין הזמן הנצחי המתנענע זהוא הזמן הידוע לנו,

אם ההמשך הזמני – עד סוף ימי עולם שהוא עד שימצא המציאות הנתונה תחת הזמן. עד שמים כעשן נמלחו ותכלה המציאות הלז המוחש.

אם ההמשך הזמני – המקיף את אחד מן הנמצאים משך ימי חייו, ועבדו לעולם.

אבל לנצח – מציין הזמן הנצחי הבלתי מתנענע, הזמן אשר הוא למעלה מן הזמן, אשר לא יצדק בו מושג הזמן רק לפי השגתינו, כמו האלהי והנשמה וכל הדברים הרוחני' אשר הם למעלה מן הזמן והמקום.

נעימות בימניך נצח. כגללו לנצח יאבד. מבלי משים לנצח יאבדו. ואומר אבד נצחי.

[לפי ביאורו כאן] יאמר כי הריב והעונש אל הגוף אינו לעולם כל חיי האדם.

והקצף אינו לנצח כל חיי הנפש אשר היא נצחיית. ועיין מ"ש בבאורי (ירמיה ג' ה', תהלות ק"ג ט'):

 רוח ונשמות – בארתי בפי' בראשית, כי לפעמים תהיה נשמה קטנה מרוח, אם ידבר רק על הנשמה אשר באפיו, כל אשר נשמה באפו,                  ובזה פרשתי (למעלה מ"ב) נותן נשמה לעם עליה וכו'

אבל כשידבר בבחינת העצם הנשגב הנקרא רוח ונשמה תהיה נשמה מדרגה גדולה מאד, על החלק האלהי הנצחי הנשגב השוכן באדם כלוא בגויה עד עת תפרד ותשוב למקומה.

ובזה מצייר פה הרוח חיים המתלבש ומתעטף בגוף האדם הוא מלפני. אבל הנשמות אני בעצמי עשיתי אותם פועל ידי וחלקי, לא רק מלפני:

 

(יז) בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ:

רש"י בעון בצעו – גזלתו. קצפתי – תחלה ואכהו הסתר פני תמיד מצרתו ואקצוף ועל כי הולך שובב בדרך לבו וסרס את המקרא וכן פירושו בעון בצעו וילך שובב בדרכי לבו קצפתי ואכהו:

 רד"ק בעון בצעו – שהיה חומד ועושק, כי עון החמס גדול ואף על פי שאין בו מיתה,

ומה שלא חייבה עליו תורה מיתה לפי שאין עון זה נמצא ברוב כי הוא מפסיד סדר הישוב לפיכך מונעים אותו בני אדם,

אבל כשהעון הזה מתפשט במדינה לא תוכל לעמוד ותחרב מפני החמס,

והמבול בא לעולם מפני החמס כמו שכתוב כי מלאה הארץ חמס מפניהם:

 הסתר – פירוש הסתר פנים כמו שאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם:

 וילך שובב – מרד שמרד בי ועבודתי ופנה אחרי אלהים אחרים כמו שהתעהו לבו:

מלבי"ם בעון בצעו קצפתי – כי הלא מה שקצפתי עליו הוא רק בעון בצעו, ובסור העון ע"י תשובה יסור הקצף,

 קצפתי ואכהו הסתר ואקצף – זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם,

שלפעמים קצפתי ואכהו והענשתיו על חטאו,

ולפעמים הסתר ואקצף – קצפתי עם הסתרת פנים שאיני מענישו רק אסתיר פני ממנו,

מ"מ איך שיהיה הלא לא עשיתי זאת רק בעון בצעו,

ובעת וילך שובב בדרך לבו – בעת ילך – מאתו השובבות וציוריו הרעים אשר נשרשו בדרך לבו, עת יעזוב שובבתו, אז:

 מלבי"ם – חלק באור המלים וילך שובב – שובב הוא שם המקרה של השובבות, מציירו בדרך הפשטה,

השובבות הנמצאת בדרך של לבו הולך ונפרד מאתו:

 

(יח) דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו:

רש"י דרכיו ראיתי – כשהוא נכנע מלפני שבאתהו צרה.

וארפאהו ואנחהו – אוליכו בדרך מרפא, או ואנחהו לשון הנחה ומרגוע. לו ולאבליו – למצטערי' עליו:

 רד"ק דרכיו ראיתי – ראיתי דרכיו כי אינו עומד זמן ארוך בדרך טוב שלא יחטא וישוב

וכיון שהכתיו והגלתיו זמן רב אשוב 'וארפאהו' – ר"ל רפואת הנפש, כמו רפאה נפשי:

 ושב ורפא לו – אסלח לעונו:

 ואנחהו – בדרך הטוב, כלומר איישר לבו שלא יחטא עוד:

 ואשלם נחומים לו ולאבליו – על הצרות ועל הרעה שסבל בגלות אשלם לו נחומים,

כלו' טובות שיינחם בהם ויותר לאבליו לאותם שהתאבלו בגלות על חרבן ירושלם, כמו שאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה,

ויונתן תרגם דרכיו ראיתי ארח תיובתהון גלי קדמי, ותרגם לו ולאבליו להון ולמתאבלין עליהון:

מלבי"ם דרכיו ראיתי – אני רואה על דרכיו, שהוא הולך בהם עתה,

וארפאהו ואנחהו – ר"ל בעת כי קצפתי ואכהו ביסורים אז וארפאהו – ובעת שרק הסתר ואקצוף ע"י הסתרת פנים ולא הכיתיו שא"צ רפואה אז ואנחהו – ולא אסתיר פני ממנו עוד,

ואשלם נחומים לעומת הצער שהיה לו ולאותם שהיו מתאבלים עמו על צרותיו:

 

(יט) בּוֹרֵא נִוב נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְדֹוָד וּרְפָאתִיו:

רש"י בורא ניב שפתים – בורא אני לו ניב שפתים חדש כלפי שבאתהו צרה עד עתה והכל קראו עליו תגר, יקראו לו שלום שלום.

לרחוק ולקרוב – שניהם שוין מי שנתיישן והורגל בתורתי ועבודתי מנעוריו ומי שנתקרב עתה מקרוב לשוב מדרכו, הרעה אמר ה' ורפאתיו מחליו ומחטאיו:

רד"ק בורא – ואהיה מחדש דבר שפתים שיאמר בפי הכל שלום שלום ולא יזכר שם מלחמה בעולם, וזה יהיה אחר מלחמה גוג ומגוג,

ופי' לרחוק ולקרוב לרחוק מירושלם ולקרוב לה, ולפי שהמלחמה ההיא תהיה בירושלם סמך השלום אליה:

 ורפאתיו – שב לישראל כמו שפירשנו וארפאהו,

ויש מחלוקת בדברי רז"ל בדבר זה, ומקצתם פירשו בהפך זה, ופירשו רחוק בעלי תשובה, ופירשו קרוב הצדיקים, ולמדו מזה ואמרו גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים שנאמר לרחוק ולקרוב, ברישא רחוק והדר קרוב, ופירשו רחוק מי שהיה רחוק ונתקרב וקרוב מי שהיה קרוב כבר:

מלבי"ם בורא – ה' אשר ברא כל המציאות ע"י ניב שפתים, שהוא ברוח פיו,

אמר שלום לרחוק ולקרוב, ר"ל לצדיק ולבעל תשובה, וה' שבסוף הוא נושא המאמר,

ה' בורא ניב שפתים אמר שלום לרחוק ולקרוב – ורפאתיו מחולי נפשו ומכאובות גופו, אבל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים בורא ניב – חסר ב' בורא בניב, וה' שבסוף הכתוב הוא נושא המאמר:

 

(כ) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט:

תרגום יונתן ורשיעיא כימא דטריך דבעי למינח ולא יכיל ועבדין מוהי סין וטין:

מכאן המקור "ס"ט" שכותבים חכמי ספרד לאות ענווה, ר"ת סין-טין, שהוא רפש וטיט, ולא כפי שפי' בטעות ספרדי טהור…

 רש"י והרשעים – שאין נותנין לב לשוב.

כים נגרש – הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו וכל זה – גל חבירו רואה, ואינו חוזר בו…

כך הרשע רואה את חברו לוקה ברשעו ואינו חוזר בו

 ומה הים רפשו וסריותו [סרחונו] על פיו [בחוף ים] כך הרשעים סריותם בפיהם כגון פרעה אמר מי ה' (שמות ה) סנחרב אמר מי בכל אלהי הארצות (ישעיה לו) נבוכדנצר אמר (ישעיהו יד) אדמה לעליון.

כים נגרש – כים אשר נגרש שגורש כל היום רפש וטיט:

 רד"ק והרשעים – ואז יסופו הרשעים, כמו שאמר בנבואת מלאכי והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגומר,

ופי' הפסוק נמשך טעמו עד אין שלום לפי שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, אבל הרשעים שהם כים נגרש אין שלום להם אלא יספו כולם אז,

ופירוש כים נגרש, כמו הים שהוא נגרש אל השפה כל רגע ורגע כי השקט לא יוכל אלא יבא גל אחר גל לעולם לא ינוח ובבאו אל השפה יגרשו מימיו רפש וטיט מקרקע הים אל היבשה,

ודמה מעשי הרשעים לרפש וטיט כי לעולם לא ינוחו הרשעים מהרגש העולם עד שימותו

כמו שאמר שם רשעים חדלו רגז:

 מלבי"ם והרשעים – הבלתי שבים בתשובה הם דומים כים נגרש אשר השקט לא יוכל – כי הרוח הוא מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עון ולכל חטאת על לבם,

והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש, להשקיטה מזעפה, ולכן:

 

(כא) אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים:

רש"י אין שלום – כלפי שאמר לצדיקים ולבעלי תשובה שלום שלום לרחוק וגו' חזר ואמר אין שלום לרשעים:

 מנחת שי אין שלום אמר אלהי – כן הוא והספרים שכתוב בהם אמר ה' טעות הוא כי הראשון אשר בפרשה צאו מבבל הוא אמר ה' וזהו אמר אלהי והסימן ה' אלהי רד"ק. (א"ה והמסורת עליו לית ואי כוותייהו דספרי דכתיבין אמר ה' תרי הוו):

מלבי"ם אין שלום אמר אלהי לרשעים – כמו שאין שלום ברוחם כן אין שלום לכל אשר להם: