ישעיהו פרק נט

(א) הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְדֹוָד מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ:

רש"י הן לא קצרה – את אשר לא נושעתם לא מקוצר ידו הוא:

רד"ק הן לא קצרה – אחר שהשלים להורותם על המעשים הטובים ושיסורו מהמעשים הרעים

שב להוכיחם עוד על רוע מעשיהם, ואמר כי לשוא יתלוננו על האל, ואומרים למה צמנו ולא ראית,

ואמר להם זה שלא ראה האל צומכם ולא הושיע אתכם מאויביכם לא מפני שקצרה ידו מהושיע ולא מפני שכבדה אזנו משמוע כי הוא שומע צעקתכם ובידו להושיע אתכם

אלא שעונותיכם גרמו לכם והם מבדילים ביניכם לבינו והרי הוא כאילו אינו שומע או כאלו אין כח בידו להצילכם, ולמה? מפני עונותיכם:

מלבי"ם הן, בל תחשוב שה' מונע מהושיע לכם מפני חסרון היכולת, כי לא קצרה יד ה' מהושיע

וכן לא תוכל לומר שמונע מהושיע מפני חסרון הידיעה וההשגחה בצעריכם –

כי לא כבדה אזנו משמוע – אך מה היא הסבה שאינו מושיע אתכם, אין זאת:

 

(ב) כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ:

רש"י הסתירו פנים – גרמו לכם שהסתיר פניו מכם:

מלבי"ם כי אם עונותיכם שהם הבדילו בינכם לבין אלהיכם וחטאתיכם – העון הוא בסבת הכפירה וההכחשה וזה היה קיר מבדיל לגמרי עד שא"א שיתקרב ה' אליכם מפני החומה הזאת המבדלת ביניכם,

עד שההבדל הזה מונע הקורבה משני הצדדים, בין מצד האל, בין מצד האדם, אחר שמכחיש את ה' וכופר בתורתו, ועז"א ביניכם לבין אלהיכם,

אבל החטאים הם מה שאדם חוטא מצד התאווה לא מצד הכפירה, וזה אינו מבדיל בין האדם ובין ה',

רק שהם מסתירים פני ה' בל ישמע צעקתם,

(וזה מקביל, הן לא קצרה יד ה' כי אם עונותיכם היו מבדילים – ועל ידם אינו ביכולת להושיע אתכם כי קיר מבדיל ביניכם,

ולא כבדה אזנו כי אם חטאתיכם הסתירו פנים): – מלבי"ם – חלק באור המלים עונותיכם, וחטאתיכם – עי' הבדלם (א' ד'):

כתב המהרש"א [סנהדרין סה] כי אם עונותיכם היו מבדילים מבואר בפי חכמי אמת כי בכל מעשה אדם נברא דבר רוחני לפי המעשה הן טוב הן רע ומלאכי משחית הבאים מעונותיכם הם היו מבדילים ביניכם מהגיע רוח הקודש עליכם:

 

(ג) כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה:

רש"י נגאלו – לשון טינוף וכן לחם מגואל (מלאכי א):

 רד"ק כי כפיכם נגאלו בדם – בשפיכות דם נקי:

 ואצבעותיכם בעון – לשלח אצבע ולהכות באגרוף:

 ושפתותיכם – והנה העון במעשה ובדבור, ומלת נגאלו מורכבת מן נפעל ופעל שלא נזכר שם פועלו,

וסבת ההרכבה כתבנו בספר מכלל, וענינו ענין טנוף מן לחם מגואל:

מלבי"ם כי כפיכם – (עונות שבין אדם לחברו) הכף מציין כל היד נגואלה בשפיכות דם,

והאצבע – האצבעות שהן עוסקות במלאכות הדקות ומיוחדות ור"ל פרטי הפעולות ואיכות גמר מעשיהם מורה שנעשו בעון. כי עון מציין המזיד והכפירה שעושה מעשהו בשאט נפש.

 שפתותיכם – (נגד בין אדם למקום) שפתותיכם דברו שקר – אמונות כוזבות ודעות שקריות,

ולא לבד שתדברו כן מן השפה ולחוץ, כי גם לשונכם עולה תהגה – כי תהגו ותחשבו על הדעות הנפסדות עפ"י חקי ההגיון ותחזקו אותם על ידי מופתים הגיונים מתעים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים כפיכם אצבעותיכם – אצבע פורט יותר מן הכף, ועמ"ש בפי' תהלות, (קמ"ד א'):

 שפתותיכם, לשונכם – בארתי כ"פ כי שפה מציינת הדבור החיצוני, ולשון מציין דבור הפנימי,

ולכן נסמך אליו הגה ומחשבה בכ"מ.

הוות תחשוב לשונך, לשון למודים, לשון תרמית, לשוני אם יהגה רמיה, וכדומה:

 

(ד) אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן:

רד"ק אין קורא – אחד מהם לחבירו להוכיח בצדק, ויונתן תרגם לית דמצלי בקשוט:

 ואין נשפט – באמונה כי השופט יעות דינו:

 בטוח על תהו – כשמדבר עם חבירו שוא שאין לבו עמו כפיו, על מה הוא בוטח? על תהו,

כי חושב בלבו שלא יתגלה לחבירו אם הוא מדבר בשוא, והלא הוא גלוי לפני האל וגם לחבירו יתגלה יום אחד מתוך מעשיו והנה בטחונו בהבל:

 הרה עמל – דמה המחשבה להריון והדבור והמעשה ללידה: מצודות דוד ור"ל לא בהזדמן עשה און כי אם חשב עליה מתחילה לעשותה:

אין קורא בצדק – אין מי קורא לה' בצדק ובכוונת הלב.

מלבי"ם אין – (גם לא נמצא מוכיח ומורה) אין קרא בצדק – להוכיח בדברים שבין אדם לחברו,

ואין נשפט – ומתוכח על האמונה – נגד המקום.

בטוח – נמצא אצל הכופרים האלה שתי כתות.

(הכת האחת) הבלתי חוקרים ומתפלספים כלל, ואינם מיסדים דברי כפירתם על ראיות ומופתים פלוסופיים,

רק בטוח על תהו ודבר שוא – דוברים שוא על בטחון של תהו, עד שאין ממש לא בהדברים עצמם, ולא בהיסוד שעליו יסמכו דבריהם.

(הכת השנית) החוקרת ומתפלספת מניחים הקדמות מתעות ויולידו מהם תולדות כוזביות, ועליהם אומר הרה עמל – שהם ההקדמות וההיקשים המופתים, וילד שקר – היא התולדה היוצאת להם מעיונם הכוזב, להכחיש מציאות ה' או השגחתו או שכר ועונש וכדומה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים בצדק, באמונה – הבדלם בארתי למעלה (א' כ"ו):

 תהו, ושוא – מציין דברים שאין בהם ממש:

 והרה. וילד – מציין שמירת הדבר ורב המחשבה בו:

 

(ה) בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה:

רש"י צפעוני – מין נחש רע. כלומר מעשים מכוערי' שאינם לטובתם עשו.

וקורי עכביש – קורי הם כלי האורג שהשתי מוסך בהן,

ומנחם חברו במחברת קורות ע"ש שהעכביש מיסך אריגותיו בקורות.

והזורה – ת"י משחנן לשון חימום שקורין בלע"ז קובי"ר המחממן יוצא מהן כשהוא מבקע הקליפה,

ועיקר לשון והזורה לשון עיצור הוא להוציא הבלוע בתוכו כמו ויזר את הגזה (שופטים ו) ועיצורו של זה הוא חימומו.

אפעה – מין נחש שהוא רע כך לא ישתלמו במעשיהם אלא רעה:

 רד"ק ביצי – דמה עוד מחשבות' ומעשיה' לביצי צפעוני כשיבקעו יצאו מהם צפעונים כן מחשבותם רעות ומעשיהם רעים,

ופירוש בקעו הצפעונים מבקעים אותם, כמו ביצת האפרוח שמנקר בחוטמו ובוקע הקליפה מעט מעט עד שיצא כך הם מטרידים לבם תמיד במחשבות רעות עד שיוציאום למעשה:

 וקורי עכביש – יריעות שאורג העכביש שאין להם תועלת וקיום והעמדה כן מעשיהם לא יועילום:

 האוכל מביציהם – שב לביצי צפעוני שזכר, אמר כמו האוכל ביצי צפעוני שימות בלא ספק כן המתחבר אליהם ולמעשיהם ימות:

 והזורה – כמו והזורָה בקמץ הרי"ש על משקל על פי אבשלום היתה שומה, ובא בסגול תחת הקמץ, כמו ולנה בתוך ביתו שהוא כמו ולנה בקמץ, וענינו כמו ותשכח כי רגל תזורה,

והוא אומר על ביצי הצפעוני כשהוא זורה ברגל, אמר אם יאכל אדם מביצי הצפעוני ימות,

וכן אם תזורה רגלו על הביצה תבקע הביצה ויצא האפעה וימיתנו כן כל המתחבר עם הרשעים בכל ענין שיתחבר עמהם ימיתוהו,

ואפעה הוא הצפעוני ושני שמות יש לו וכן תרגם יונתן שניהם חיון חורמנין,

ותרגם והזורה תבקע אפעה, ומשחנן ומפקין חיון תורמנין מפרייתהון:

מלבי"ם ביצי – ממשיל התולדה אשר תבקע ותולד ע"י התפלספותם – לביצי צפעוני

וההקדמות וההיקשים והמשפטים שבהם ישתמשו להוציא את התולדה – לאורגים קורי עכביש

כי כן יארוג מושג על מושג משפט אל משפט היקש אל היקש, עד יוציא בסוף התולדה

אבל החוטים האלה שמהם ארגו את המופת הם חוטי קורי עכביש שתוציא העכביש מגופה, עד שמציאות החוטים האלה מקורם בעצם העכביש בעצמו,

כן כל ההנחות וההקדמות שהניחו אין להם יסוד רק בעצם המתפלסף עצמו, אשר בדה שקרים וכזבים וענינים שאין להם מציאות בעצמם, רק בכח דמיונו.

 האכל – (הדלתות מגבילים) נגד ביצי צפעוני בקעו,

אומר האכל מביציהם ימות – ר"ל מי שלוקח התולדות האלה שהוציאו בחקירותיהם ואוכל מהם שמשתמש בהם לעשות כהוראתם ימות מיתת הנפש,

והזורה – מי שאינו אוכל מן הביצים, רק מניח אותם תחת עוף שיתחממו ויצאו מהם אפרוחים,

והוא מי שאינו עושה ובלתי מתנהג על פי התולדות האלה, רק שלוקח אותם להקדמות אל עיונים אחרים אז תבקע אפעה – המזקת לרבים,

כי בזה הצד התולדות האלה עוד יולידו תולדות אשר יתעו את הרבים וימיתו אותם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים והזורה – ורעהו ותשכח כי רגל תזוריה (איוב ל"ט י"ט):

 

(ו) קוּרֵיהֶם לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם:

רד"ק קוריהם – כמו קורי עכביש שאינם ראוים לעשות מהם בגד ולהתכסות בהם

כן לא יתכסו הם שמעשיהם בבוא הרעה עליהם בעבור כי מעשיהם מעשה און:

מלבי"ם קוריהם – (נגד קורי עכביש יארוגו) – ר"ל בל תאמר כי הגם שהתולדה שהוליד מן ההקדמות הם שקר מ"מ ההקדמות ודרכי ההגיון וההיקשים, שעל פיהם ארג וטוה את הבגד וחבר התולדות הם אמתיים,

ונוכל לקחת אותם לבנות על פיהם בגד טוב, ולהביא מהם מופתים על האמונה האמתיית,

כאשר קרה בהרבה מופתי הפילוסופים שהגם שהולידו מהם תולדות כוזבות מפני שלא השתמשו היטב בההקדמות ודרכי המופת, מכל מקום ההקדמות מועילות לעיון אל ענינים אמתיים,

כי גם קוריהם לא יהיו לבגד – כי הם מופתי הדמיון לא מופתי השכל.

וגם בל תאמר שעכ"פ הם בעצמם יש להם כסות עינים, שנוכל לאמר שטעו בשכלם וחקירתם,

כי גם הם עצמם לא יתכסו במעשיהם

כי הכל רואים שלא היה מקום לטעות כלל, וכי הכל מרמה וזיוף,

(עד פה דבר מענין כפירתם נגד המקום, עתה יתחיל לחשוב חטאיהם בין אדם לחברו).

 מעשיהם – בל תאמר שעכ"פ מחזיקים בדת הפילוסופים ובטוב מדותיהם בין אדם לאדם,

שיסדו להם בזה דתות שכליות ונימוסים מחוכמים,

כי מעשיהם מעשי און – וכח איש את רעהו חיים בלעו.

 ופעל – גם העסק שהם מתעסקים בו הוא חמס: –

מלבי"ם – חלק באור המלים מעשי, ופעל – בארתי למעלה (ה' י"ב) פועל הוא העסק, ומעשה הוא גמר הדבר:

 

(ז) רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי מַחְשְׁבֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם:

רד"ק רגליהם – וימהרו, כי אפילו החייב מיתה ראוי לדיין לאמץ דינו ולא ימהר בדיני נפשות והם ימהרו לשפוך דם נקי:

מלבי"ם רגליהם – ר"ל כבר שב אצלם ההרגל לטבע עד שרגליהם עצמם ירוצו לרע מרוב ההרגל,

וימהרו – וחוץ מזריזות ההליכה אל מקום הרצח ימהרו לשפוך דם שהוא הרצח עצמו,

כי לפעמים ימהר אל הרע ובבא לעשותה מתנחם ושוקל תחלה אם לעשות אם לחדול, אבל הם מבלי חקור דבר ממהרים לשפוך דם נקי,

ולא תאמר שאין מחשבותיהם מסכימים אל הרצח – אומר גם מחשבתיהם מחשבות און

עד ששד ושבר במסלותם – של המחשבות האלה, כאלו המחשב שלהם סלל לעצמו מסלה כבושה אל השוד ושבר אשר עליו יסובב הרעיון וילך הכח המחשבי תמיד:

 מלבי"ם – חלק באור המלים במסלותם – הכינוי מוסב על המחשבות, וההבדל בין מסלה, דרך, ארח, מעגל, נתיב, מבואר בספר זה (ב' ג'. ג' י"ב. כ"ו ז'. למ"ד י"א. ל"ה ח'. מ"ם ג'. מ"ב ט"ז. מ"ג ט"ז. מ"ט י"א. נ"ז י"ד):

 

(ח) דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלֹתָם נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם:

רש"י ואין משפט במעגלותם – כלומר אין במעגל דרכיהם דבר נשפט באמת כמשפטו.

נתיבותיהם עקשו להם – הם העוו את דרכם לעצמם:

 רד"ק דרך שלום לא ידעו – כי לא דרכו בה:   עקשו להם – הם עותו נתיבותיהם לעצמם כי יכשלו בם:

מלבי"ם דרך – הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים,

והרבים שיש להם משפט ונימוס דורכים דרך השלום,

הנהגה כוללת ונימוס שומר השלום בין הקיבוץ, שלא יעשוקו איש את אחיו, את הדרך הכללי הזה לא ידעו.

והנה המעגל הוא הדרך הסבוביי,

והנה גם חברת הרוצחים והגנבים הגם שאין שומרים את הדרך הגדול הקבוע לרבים,

שאין שומרים הנימוסים הכוללים, כי הם הולכים במעגל סבוביי נוטה מן הדרך הכולל הישר,

מכל מקום יש להם משפט ביניהם, כי גם עדת הרוצחים והשוללים יהיו ביניהם איזה נימוס והנהגה אשר ישמרו את היושר בין עדתם, ויש להם משפט במעגל הזה שהם הולכים עליו.

איך יחלקו השלל, איך תהיה השותפות ביניהם וכדומה,

אבל הם אין משפט גם במעגל שלהם – שעדת השוללים והגנבים לא ישמרו היושר גם בין עדתם איש לאחיו, ולא זאת לבד כי גם נתיבותיהם עקשו להם – הנתיב הוא שביל היחיד,

כי גם כל יחיד בפ"ע אין לו נתיב לעצמו,

עד שכל דרך בה – בנתיב הבודד לעצמו – לא ידע שלום – שכ"א עוכר שארו ומשחית את ביתו ואת עצמו:

 

(ט) עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת בַּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ:

רש"י רחק משפט ממנו – שהיינו צועקים חמס מאויבינו ואין הקב"ה שופט לנקום נקמה.

ולא תשיגנו צדקה – הנחמות הטובות שהבטיחנו אין משיגות אותנו לבוא.

לנגוהות – נקוה ובאפלו' נהלך:

 רד"ק על כן – הפסוקים האלה עד וירא כי אין איש הם דברי הנביא על לשון בני הגלות הזה,

כי בעון האבות עם עון הבנים ארכה הגלות הזאת, כי רוב ישראל לא שבו עוד משגלו בגלות ראשונה,

וכן אמר ירמיהו הנביא על לשון בני הגלות אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו,

ואמר דוד על לשון בני הגלות אל תזכור לנו עונות ראשונים,

ואמר על כן שהרבו אבותינו להרע אנחנו עוד היום בגלות,

והנה האל שופטנו מדה כנגד מדה הם רחקו המשפט והצדקה והשלום על כן רחק משפט ממנו:

 ולא תשיגנו צדקה – כי ממדות הבורא הוא לפקוד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

 נקוה לאור – יום יום נקוה לאור ולישועה שהיא האור והנה חשך והוא הגלות, וכפל הענין במלות שונות:

מלבי"ם על כן רחק משפט ממנו – הגמול שישלם ה' לפי המעשה והזכות נקרא משפט,

ואשר יתן ה' מצד החסד נקרא צדקה, אומר: המשפט הבא לפי הזכות – רחוק מאתנו כי אין לנו זכות.

 והצדקה – הגם שהיא אינה נגבלת לפי מעשי האדם, ואינה עומדת מנגדו להיות נערכה לפי מעשיו, ולא שייך בה שהיא רחוק מאתנו, כי היא רודפת אחר האדם גם בהיותו בלתי ראוי,

אבל לא תשיגנו צדקה – הגם שהיא רודפת אחרינו לא תוכל להשיג אותנו

כי אנו בורחים ממנה ואין אנו רוצים לשבת בצילה כלל.

 נקוה לאור – הישועה, והנה חשך, והנה נקוה עכ"פ לנגהות – שהוא נוגה הירח והכוכבים שזה נמצא גם בעת שהוא לילה וחשך, אבל באפלות נהלך – כי נעשה אופל עד שאין אור כלל כי אופל גרע מחשך:

 מלבי"ם – חלק באור המלים משפט, צדקה – בארתי הבדלם למעלה, (א' כ"ו):

 לאור, לנגהות – בארתי (ט' א') כי אור הוא אור המאיר מעצמו כמו אור השמש,

ונוגה הוא הצהר היוצא מגוף שאין לו אור מעצמו רק מקבל אור מזולתו, ומפלשו באור חוזר. כמו הירח שמקבל אור מהשמש.

וכן ביאר החזה עצמו ענין הנוגה אשר ראה במרכבה (יחזקאל א' כ"ח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה הנוגה סביב, והקשת הוא רק אור מתפלש על האדים מן אור השמש לא אור עצמי.

ובעת יעדר אור השמש ויסתתר תחת האופק אז תשת חשך ויהי לילה,

ואז יאיר הירח, וימצא נגה, כי הנגה יצוייר גם בעת החשך, כי חשך הוא רק מניעת האור.

אבל האופל הוא כאשר אין גם נוגה הירח במציאות (כנ"ל ח' כ"ב).

ובזה המליצה פה מסודרת מאד שאחר שהיה חשך תחת האור המקוה, קוה לנגוהות שזה יהיה גם בחשך אבל בא אופל, וכן (עמוס ה' כ') הלא חשך יום ה' ולא אור, ואפל ולא נגה לו:

 

(י) נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים:

רד"ק נגששה כעורים קיר – כמו נמששה, מן והיית ממשש בצהרים והצרות בגלות הם החשך והעורון:

 באשמנים כמתים – הרי אנו חשובים כאלו אנו נקברים כמו המתים

ומלת באשמנים פירשה אדוני אבי ז"ל כי הנון נוספת ושרשו אשם,

מן תאשם שמרון שהוא ענין שממה והקברים הם מקום שממה וי"ת אתאחד באפנא וגו':

רש"י באשמנים – מנחם פתר לשון מחשכי' ורוב הפותרי' מודים לו אבל דונש פתר בו לשון שומן והאל"ף נוסף בו כמו אל"ף שבאחותי (איוב יג) ושבאכזב (ירמיה טו) ודרך האתרים (במדבר כא)

אף כאן בין האשמני' בין החיים השמני' אנחנו כמתים

וי"ת לשון מסגר איתאחד באפנא כמה דאחידין קבריא באפי מיתיא:

מלבי"ם נגששה כעורים קיר – שחוץ ממה שהוא אופל וחשך, גם אנחנו עורים מראות,

ר"ל שחסר אור הישועה ושפע אלהית ממעל,

וגם אנחנו אין אנו מוכנים לקבל את האור הזה גם לו היה במציאות.

 וכאין עינים נגששה – העיוור עוורו עיניו, והאין עינים לא היו לו עינים מימיו,

העור יכיר לגשש מבואות העיר שראה אותם טרם נתעוור, אבל האין עינים לא יכיר זאת,

לכן מוסיף שאנחנו דומים כאילו לא היה לנו עינים מעולם,

והנה העור ההולך ביום יראה לו אחר את הדרך אבל אנחנו כשלנו בצהרים כנשף

ולא היה מי שיראה לנו הדרך עד שאנחנו שוכבים באשמנים כמתים – מבלי לזוז ממקומנו:

 

(יא) נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ:

רש"י הגה נהגה – לשון יללה:

רד"ק נהמה כדובים כלנו – קול הדובים בקול המיה ויללה וכן היונים הוגות בקול יללה, כי ההגיגה והיללה נמצא בזה הענין בקול יללה, וכן אמר כיוני הגאיות כולם הומות וי"ת עמנא מן קדם בעלי דבבנא וגו':

 למשפט – שיקח האל משפטנו מאויבינו:

מלבי"ם נהמה – הדלתות מגבילים, נהמה כדבים כלנו נקוה למשפט ואין,

וכיונים הגה נהגה נקוה לישועה רחקה ממנו

תחלה נהמה כדוב הבא בחזק ובכח, וכן נקוה למשפט ע"פ הדין ביד חזקה שנדמה שאנו ראוים מצד מעשינו, אבל המשפט אין, כי אין לנו מעשים.

 אח"כ כיונים המצפצפים בקול ענות חלושה הגה נהגה ונקוה לישועה מצד החסד,

והנה הישועה ישנה במציאות כי ה' הוא רב להושיע אבל היא רחוקה ממנו, מפני רוע מעשינו כמו שיבאר:

 

(יב) כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲוֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם:

רד"ק כי רבו פשעינו – עם פשעי אבותינו כי בתחילה אמר כי בפשעי האבות היה אריכות הגלות, ועתה הוסיף ואמר לא בפשעי האבות לבד ולא בפשעי הבנים לבד אלא אלה ואלה גרמו,

ואמר "נגדך" כי אנחנו מתודים בגלות על עונותינו שהם גלוים וידועים לפניך

לפיכך אמר נגדך לא כמו האבות שהיו אומרים מקצתם "אין השם רואה אותנו":

 וחטאתינו ענתה בנו – אמר וחטאתינו לשון רבות ואמר ענתה לשון יחידה,

רוצה לומר כל אחת ואחת מהחטאות העידה בנו כי בעונש העונות באות לנו הצרות,

וכמוהו לשון יחיד על רבים ועיניו קמה, ויבא אלי אנשים, נלכדה הקריות, לא תמעד אשוריו, והדומים להם:

אתנו – שאנחנו מכירים בהם ומתודים עליהם, וכפל הענין ואמר ועונותינו ידענום:

מלבי"ם כי רבו פשעינו נגדך – הם המרדים שמרדנו נגד ה' במצות שבין אדם למקום,

וגם חטאתינו אשר ענתה בנו – בעצמינו הם החטאים שחטאנו איש נגד רעהו – גזל ועשק וכדומה,

ולא לבד שחטאנו בעבר כי גם פשעינו – עדין [חטאים אלה] אתנו – כי עוד לא שבנו מפשעינו,

וגם עונותינו – (העונות הם הבאים ע"י טעות ועיוות השכל והכחשה וכפירה).

 ידענום – שעוד ידענו והכרנו בם,

כי אנו מחזיקים עוד בידיעותינו עתה בדעות הכוזבות והכפירות כמו מקודם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים פשעינו, חטאתינו, עונותינו – עיין הבדלם למעלה (א' כ"ח):

 

(יג) פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּידֹוָד וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר:

רש"י דבר עשק – כמו לדבר עשק. הורו והוגו – לירות ולהוציא הורו לשון ירה בים (שמות טו)

ד"א הורו והוגו הרב והתלמיד שם המקור (סא"א)

והוגו כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ) הגו סיגים מכסף (משלי כה):

 רד"ק פשע וכחש בה' – שניהם מקור, וכן 'נסוג' 'דבר', 'הורו' 'והגו', מקור, [כמו שם עצם, ולא פעולה]

או יהיה נסוג מנחי העי"ן והנון לנפעל, כמו לא נסוג אחור לבינו,

ופירוש וכחש אין זה כמו כחשו בה' ויאמרו לא הוא שהרי אמר נגדך כלומר שהוא יודע בנו ובמעשינו

אלא פירוש וכחש בהשם כי כשיכחש איש בחברו כאלו מכחש בה',

וכן אמר ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וכיון שמכחש בעמיתו שהפקיד אצלו או שהלוה לו בלא עדים הרי הוא כאלו מכחש בה' שהרי הוא עד ביניהם,

או פירוש בה' כמו שת"י במימרא דה', כלו כחש במצותו שצוהו לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו:

 ונסוג מאחר אלהינו – הפך אחרי ה' אלהיכם תלכו, ונסוג שרשו נסג ענינו ענין התאחרות

כמי ששב לאחור וכן והוסג אחור משפט.

וסרה, רוצה לומר דבר סרה פירוש מעוותת:

 הרו – כמו הרו עמל הנזכר למעלה ובאה הה"א בחולם והיה משפטו בקמץ, וכן והגו כי שרשו הגה ובא הה"א בחולם במקום קמץ,

ופירשו כמו הרו עמל שפירשנו למעלה ומה שחושבים בלבם ומוציאים מן המחשבה אל הדבור ואל המעשה – מחשבותיהם ודבריהם דברי שקר,

ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש הרו כמו להורות את בני ישראל ששרשו ירה [-נ' דר"ל משורש הוראה], ויונתן תרגם הרו והגו מוחן ומפקן:

מלבי"ם פשע – מבאר נגד מ"ש כי רבו פשעינו נגדך שהוא עבירות שבין אדם למקום

הנה פשע וכחש בה' – היה בו פשיעה ומרד וגם הכחשה וכפירה בה', שמלבד שמרדו בו, כחשו ג"כ בו,

ונסוג מאחר אלהינו – ה' מורה מצד שהוא בורא העולם, ואלהינו מורה על זה הצד שוא משגיח עלינו וגומל ומעניש.

שלא לבד שכחשו את ה' כי כפרו גם בהשגחה ובשכר ועונש, (הגם שלרוב יירא החוטא לכל הפחות מעונשי ה'):

 דבר עשק – עתה מבאר נגד מ"ש וחטאתינו ענתה בנו – שהוא עבירות שבין אדם לחברו,

אומר שעשקו וגזלו בפרהסיא עד שהתפארו בו והיה להם לתפארת

שעז"א ענתה בנו – שאנחנו עצמנו מעידים ומגידים החטאים האלה,

כי כ"כ אנו מתפארים בחטאים האלה עד שבעת שלא עשק ולא בא לידו גזל ורצח ימציא לעצמו ספור כזה בשקר להתפאר בו שעשק,

וז"ש לדבר עשק וסרה הרו והגו מלב דברי שקר – כי הגם שהוצרך להרות ולהמציא דבר שקר בדוי מלבו, ימציאנו, בלבד שיוכל לדבר עושק וסרה ולהתפאר בו,

עד שיתפאר בעושק שבדה מלבו ולא עשהו כלל, מיוקר וחשיבות מעשים האלה בעיניהם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ענתה בנו – וכו' כדברים האלה למעלה ג' ט'):

 

(יד) וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא:

רש"י והוסג אחור משפט – נקמתינו מאויבינו שהיא תלויה בהקב"ה וצדקתו עומדת מרחוק,

למה? כי כשלה אמת ברחובותינו, וכיון שהאמת כשלה מארץ, אף משמים אין הצדק והמשפט באין:

 רד"ק והסג – אמר על דרך משל כי המשפט שב לאחור כי אין לו מקום ביניהם, וכן הצדקה מרחוק תעמוד ולא תקרב אליהם והמשפט הוא לשפוט בין שני בעלי ריב להצדיק הצדיק ולהרשיע הרשע בדינו:

 והצדקה – היא לתת לעני ולהלוות לו,              וגמילות חסדים ותקון המדות בין לעניים בין לעשירים,

והאמת להיות דובר אמת ולא ישקר בעמיתו בפקדון או בתשומת יד והדומה להם ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וראש האמת שיודה באל ובמצותיו:

 ונכוחה – הוא היושר שיהיה ישר בדרכיו ובמה שבינו לחברו ולא יאהב לעצמו יותר מלחברו כמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, ויהיה ישר עם כל אדם מאיזה עם שיהיה,

ומה שאמר ברחוב כי בסתר היו בהם אנשי אמת וכן אמר ירמיהו ובקשו ברחובותיה אם יש איש מבקש אמונה כי אנשי אמת היו נחבאים לא היו מתראים בפני האחרים כי היו נבזים ושפלים בעיניהם,

ויונתן תרגם משפט עבדי דינא וצדקה עבדי זכותא אמת עבדי קושטא ונכוחה עבדי הימנותא:

מלבי"ם והסוג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד – המשפט הוא בין אדם לחבירו, והצדקה היא בין אדם למקום,

המשפט טבע האדם נוטה אליו כי השכל יחייב אותו, והמליצה תציירהו כאילו הוא נמצא תמיד אצל בני אדם, ועתה הוסג אחור והלך לו מהם.

והצדקה אין טבע האדם נוטה אליה, ואינה נמצאת אצל האדם בטבע, וצריך שהאדם יקרא לה שתבא אליו, ועתה מרחוק תעמוד, (כי לא נסוגה אחור, כי לא היתה עדיין אצלם כלל, כי היא אינה באה מעצמה),

ומצייר כי המשפט הולך לפני הצדקה ששמירת המשפט השכלי קודם בטבע לשמירת הדת האלהית,

ואחר שהמשפט נסוג אחור מהם, הגם שכבר היה אצלם, ממילא הצדקה תעמוד ותשאר על מקומה מרחוק,

כי כשלה – הדלתות מגבילות,

והסג אחור משפט כי כשלה ברחוב אמת, וצדקה מרחוק תעמד כי נכחה לא תוכל לבא –

והמשפט יסודותיו בנויים על אדני האמת, שאם אין אמת אין אפשריות למשפט,

שאם הבע"ד ישקרו, העדים יכזבו, והשופטים בשקר יכון כסאם, איך יעשה משפט?

ואחר שהאמת נכשלה ונפלה ברחוב, (ר"ל הגם שאין דרך האמת להכשל במקום הרחוב, ששם ימצאו אנשים מחזיקים בו,

כי במקום אסיפת האנשים יתברר האמת תמיד) כי השקר מושל בפרהסיא, לכן הוסג אחור משפט,

ונכוחה הוא מה שיגביל האדם דרכו נוכח דרך ה'

שזה שורש המצות שבין אדם למקום שיתקדש יען שקדוש הוא ה',

ולכן הצדקה תעמוד מרחוק יען כי לא תוכל לבא הנכחה, שהוא תנאי הצדקה,

שלא תכון הצדקה שהם מצות שבין אדם למקום אם לא ע"י הנכוחה שהיא שיגביל דרכיו נגד דרכי ה' לעזוב עניניו הבשריים, ולהנהיגם תחת הנהגה גבוהה אלהית,

אולם אחר שכשל ברחוב אמת, איך תבא הנכוחה? הלא האמת נמצא עם האדם בטבע,

ואם הוא נכשל איך יגביל דרכיו נגד ה' שזה אין טבעי, וצריך שתבוא אליו מבחוץ ע"י לימוד וקבלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים נכחה – יש הבדל בין ישר לנכח,

ישר מציין הקו הישר ההנדסי שאינו נוטה בלכתו רק הולך על מרחק שוה,

והוא הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות.

ונכח מציין דבר המגביל נגד דבר אחר, ומורה מלת נכח שההגבלה הזאת היא מכוונת.

ולפ"ז בדברים ההגיונים, תציין ישרה, הדרך הישר בטבע האדם, דבר שאינו נוטה מן האמתיות שהשגנו ע"י החוש והבחינה.

ונכחה, מציין הדבר המגביל נגד האלהים, אשר הגבלה זו לא נודע בחוש רק בשכל,

ועז"א כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת (משלי ח'), ותבין זה ע"פ ההבדל המבואר אצלנו (למעלה מ"ד י"ח) בין בינה, ודעת.

והפך ישרה עקש, והפך נכחה עוול, כי העול מציין נטיית ההגבלה הזאת ההגיונית, בארץ נכחות יעוול (למעלה כ"ו):

 

(טו) וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְדֹוָד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט:

רש"י משתולל – מוחזק שוטה על הבריות כמו (מיכה א) אלכה שולל והוא מגזרת שוגג דמתרגמינן שלו וכן (שמואל ב' י) על השל.              וירע בעיניו כי אין משפט – לפיכך הביא עליהם הפורענות:

 רד"ק ותהי האמת נעדרת – שלא היתה נמצאת ביניהם כלל כאילו לא היתה מעולם:

 וסר מרע משתולל – אינו נמצא כאלו שללו ובזזו אותו מן העולם:

 וירא ה' וירע בעיניו – כי אין משפט, זכר משפט והניח ה[עבירות ה]אחרים כי זה קשה מכולם, כי אם אין משפט בטל סדר בני אדם ולא יעמוד הישוב,

ואמרו רבותינו ז"ל גדול כחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דין אלא על החמס, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם:

מלבי"ם ותהי – תחלה היה עוד האמת ביניהם רק שנכשל בלכתו ביניהם,

ואח"כ נעדרה האמת מהם בהחלט, שלא ידעו כלל מה היא אמת,

וגם נגד שתחלה רק נכחה לא תוכל לבא,

נשכח אח"כ מהם ענין הנכחה ועבודת ה' בהחלט, עד שהסר מרע היה משתולל –

ר"ל אם נמצא לפעמים במקרה שאיש מהם סר מרע ונמנע מלעשות עבירה בין אדם למקום לא היה בכונה, רק שהשתולל ושכח ושגג מלעשות הרע, כי לולא השתולל ושגג היה עושהו,

וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט – העדר המשפט הנימוסי היה רע בעיניו ביותר

כי בזה יוצא מגדר האדם בכלל, וקשה יותר מהעדר הצדקה שיוצא רק מגדר האדם בעל הדת,

אבל בהעדר המשפט נמשלו כחיתו יער:

 מלבי"ם – חלק באור המלים משתולל – מענין שוגג ושכחה, שול תשולו לה מן הצבתים, בל תשלה אותי:

מסכת סנהדרין דף צז/א

והאמת נעדרת שנאמר ותהי האמת נעדרת מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה מאי וסר מרע משתולל אמרי דבי רבי שילא כל מי שסר מרע משתולל על הבריות

רש"י סנהדרין דף צז/א

משתולל על הבריות – כל העולם אומרין עליו שוטה הוא, היינו משתולל, לשון שטות, כמו מוליך יועצים שולל (איוב יב):

(4) ספר בניהו בן יהוידע על סנהדרין דף צז/א

והאמת נעדרת, כלומר חכמת האמת הוא חלק הסוד תרבה והעוסקים יהיו עדרים עדרים בלימוד הקבלה. אי נמי עתה יש אנשים פרטיים לומדים קבלה כל אחד בקרן זוית בסתר, אבל לעתיד הכל ילמדו בה כמו שלומדים תהלים, ותמצאם עדרים עדרים בבית המדרש. וסר מרע משתולל, ר"ל מי שהוא סר מרע דוקא ואין לו מצות ומעשים טובים בפועל זה נחשב שוטה בעיני הבריות, כי הצדיק השלם צריך להיות שלם בסור מרע ועשה טוב:

 

(טז) וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ:

רש"י וירא כי אין איש – ועתה בהנחמו על הרעה לעמו רואה כי אין איש צדיק לעמוד בפרץ.

וישתומם – ויחרש לראות אם יש מפגיע בעדם ואין מפגיע.

וישתומם לשון אדם העומד ותוהא ושותק בתמהונו ותי"ו וישתומם כתי"ו של משתולל ושניהם כאן משמשות לשון מתפעל וכן דרך התיבה שיסודה הראשון שי"ן או סמ"ך כשהיא נהפכת ללשון מתפעל נתפעל ויתפעל בא התי"ו באמצע אותיות שרש התיבה נמצא וישתומם לשון שמו שמים (ירמיה ב) משמים בתוכם (יחזקאל ג) נשמו אחרונים (איוב יח) לשון תמהון.

ותושע לו זרועו – וינקם מאויביו. וצדקתו סמכתהו – הוא להשיאו ולאמץ ידיו בנקמתו ואע"פ שאין אנחנו הגוני' להושיע:

 רד"ק וירא כי אין איש – הנה מצאנו בתורה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ואמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, וכן אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך,

הנה ע"י התשובה יהיה קבוץ גליות, וישעיה אמר וירא כי אין איש ותושע לו זרועו וגומר, וכן אמר ואביט ואין עוזר, וכן אמר דרכיו ראיתי וגומר, כמו שפירשנו למעלה,

ואמר יחזקאל לא למענכם אני עושה בית ישראל וגו', ואמר והוצאתי אתכם מן העמים וגומר ואומר וברותי מכם המורדים והפושעי' בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבאו,

וגם בתורה אמר וזכרתי להם ברית ראשונים וגו'

נראה כי בחסד האל ובזכות האבות יצאו לא בזכותם

וגם בדברי רז"ל ראינו שהיו נבוכים בזה אם יצאו על ידי תשובה אם לאו,

ואמרו אמר ר' יוחנן אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, בדור שכלו חייב דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, והדר ותושע לו זרועו,

בדור שכלו זכאי דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ,

ועוד אמרו רבי יהושע בן לוי רמי כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אניש אתא הוי,

וכתיב עני ורוכב על חמור הא כיצד זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על חמור,

ועוד בדבריהם רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה מיד נגאלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו אלא בתשובה ומעשים טובים,

הנה אנו רואים כי מסופקים היו אם יהיה קבוץ גליות על ידי תשובה או לאו, וזה מפני מחלוקת הפסוקים

ואפשר לתרץ הפסוקים כי רוב ישראל ישובו בתשובה אחר שיראו סימני הגאולה

ועל זה נאמר וירא כי אין איש כי לא ישובו בתשובה עד שיראו תחילת הישועה ועדין יהיו בהם פושעים ומורדים ויצאו מהגלות בכלל רוב ישראל השבים בתשובה ויכלו בדרך שלא יבאו לארץ ישראל,

ובאמרו וירא כי אין איש רוצה לומר על כלל ישראל שלא ישובו בתשובה שלמה ולא יפגעו לאל בלב נכון עד שיראו סימני הגאולה,

ו'איש' אומר על כלל ישראל כמו ו'איש' ישראל נשבע במצפה שהיו שם כל ישראל, כי לא יתכן שלא יהיה איש ואנשים בישראל צדיקים וטובים שיהיו ראוים לגאולה אבל לא לגאול כל ישרל בזכותם,

וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל דור שכלו חייב ר"ל רובו כי לא היה מעולם בישר' דור שכלו חייב שלא היו בהם אנשים צדיקים וטובים, וגם החייבים לא אמר שיהיו חייבים כליה חס ושלום אלא שאין ראוין לגאולה:

 וישתומם – ענין תמהון לבב, וכן כאשר שממו עליך רבים, אשתומם כשעה חדא:

 מפגיע – ענין תפילה ובקשה, כמו אל תפגע בי:

 ותושע לו זרועו – כי אין עוזר וסומך עמו כי אם כחו וצדקתו לבדו, כי מעשה האיש וצדקתו הם כעוזרים וסומכים למושיע אותו,

ואמר זרועו ואמר צדקתו, אמר זרועו כנגד העכו"ם לקחת נקמה מהם, כמו שנאמר היוקח מגבור מלקוח כמו שפירשנו,

ואמר צדקתו כנגד האבות שזכר בריתו עמהם ולזרעם אחריהם ועושה עמהם הצדקה להושיעם מהגלות,

ובאמרו ותושע לו רוצה לומר לעצמו,

והטעם לפי שעל האדון מוטל להושיע עבדו מיד המחזיקים בו והמשתעבדים בו

כמו שהיו עושים בנו העכו"ם ובתשועת העבד יושע האדון, רוצה לומר שיגדל שמו, וכן הושיעה ימינך וענני:

מלבי"ם וירא כי אין איש – אחר שחשב שפלת ישראל ורוע מעשיהם, יאמר שבראות ה' שפלת עמו, יעשה למען שמו הגדול ויגאלם בחסדו הגם שהם לא יהיו ראוים לכך.

והנה התשועה שיעשה ה' בזכות ישראל, יהיה ע"י שני ענינים.

א] על ידי הזכות שהכלל זכאים לכך מצד מעשיהם, וזה קרא, (לק' ס"ג ה') עוזר – כי הזכות הזה תעזור לו לפעול ולהושיע.

ב] ע"י תפלת הצדיק ובקשתו, וזה קרא (לקמן שם) סומך – כי זה אינו עזר גמור רק סמיכה קצת.

 מצייר כי עתה יראה ה' שאין איש – שלא נמצא זכאי במעשיו שיהיה לו עוזר על פעולותיו,

וגם השתומם – ביותר כי גם אין מפגיע – שלא נמצא אף צדיק אחד שיתפלל בעד הכלל שיהיה לו עכ"פ קצת סמך,

ולכן הוכרח לפעול הישועה בכלל בכח עצמו, שלא עפ"י מעשה התחתונים,

ולכן נגד העזר מזכות הדור שלא מצא, ותושע לו זרועו בעצמו

(וכבר בארנו כי זרוע ה' תגביל המעשים שיעשה ה' בכח עצמי בבלתי עזר מהתחתונים כי הזרוע תניע את היד, ומצייר שראשית התנועות וסבתם היה מעצמו, לא ע"י סבה אחרת,

וזה המבדיל בין זרוע ה' ובין יד ה' בכל מקום),

ונגד הסמך שלא מצא מתפלת הצדיקים, הנה צדקתו היא סמכתהו – הצדקה העליונה שבעבורה יעשה גדולות מצד שהוא אלהים, בלא מעשי בני אדם וצדקתם כלל, זה היה הסמך.

הצדקה העליונה תעוררהו אל הישועה, והתשועה בעצמה תעשה בכח הזרוע,

שהוא הכח הנשגב המניע את הכל מעצמו מבלי הבט אל סבה אחת חוצה לו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים וירא – כמליצה זאת לקמן (ס"ג ה') וענינם אחד כמו שבארתי בפנים,

וגדר זרוע ה' וצדקה שאצל ה', בארתי בכל הספר:

 

(יז) וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה:

רד"ק וילבש צדקה – כליו יהיו שני מינים על דרך משל כלי צדקה וישועה לישראל וכלי נקם לעכו"ם,

והמשיל כלי הישועה לכלי מלחמה שהם מגן שריון וכובע,

משל שיגן על ישראל בגלות ובצאתם מהגלות מהאויבים שלא ירעו להם,

והשריון והכובע אינם מלבושים אלא לפי שעה בעת המלחמה,

והתשועה תאריך מאת התחלתה עד שיהיו ישראל בארצם ובשעת מלחמת גוג ומגוג,

והמשיל כלי הנקם והקנאה לבגדים ומעיל, שילבש האדם אותם כל שעה

כי עוד כל ימי עולם יהיו העכו"ם עבדים לישראל ורדו בשונאיהם ובני נכר אכריהם וכורמיהם

והוא נקם וקנאה על השעבוד ששעבדו בישראל כל ימי הגלות:

 תלבשת – שם, ואמר השם אחר הפעל לחזק הענין, כמו ויצום דוד צום, קצף ה' על אבתינו קצף, ומעלה מעל, למען טבוח טבח, והדומים להם:

 כמעיל – המ"ם נקראת רפה שלא כמנהג ברוב אלא שנמצא כמוהו:

מלבי"ם וילבש צדקה כשרין – הצדקה הנאמרת אצל ה' בכתבי הקדש, תציין המעשים הנשגבים שיעשה ה' מצד החסד לא מצד הזכות,

שכמו שמשפט וצדקה הנאמרים אצל בני אדם, נבדלים במה שהמשפט מורה על מעשים שיעשה מצד שהוא אדם, שהם המעשים שבין אדם לחברו,

והצדקה תורה על מעשים שיעשה מצד שהוא בן אלהים, שהם המעשים שבין אדם למקום,

כן המשפט הנאמר אצל ה' יורה מה שיעשה אל האדם מצד האדם מצד זכיותיו ומעשיו, מצד הגמול.

והצדקה תורה על מעשים שיעשה מצד שהוא אלהים, מצד חסדו הגדול, לא מצד הגמול,

והישועה הבאה סמוכה אל הצדקה תורה הישועה הכללית השמורה אצל ה' מאז להוציאה בעתיד ולתקן ע"י את העולם כולו.

 והנה הנביאים יציירו פעולות השי"ת תמיד במלבושיו, כמו שהנכבד לא יתראה ערום רק במלבושיו,

כן ה' לא יתראה רק ע"י פעולותיו, ואיכות הלבושים יציירו תמיד לפי איכות הפעולות,

והמשפט שיעשה ה' בעכו"ם מצוייר במלחמה כמ"ש ויצא ה' ונלחם בגוים ההם, כי הוא יעשה המלחמה בכחו.

עפ"ז מצייר ציור המלחמה הלז שירצה ה' להלחם נגד אויביו, כאילו ילבש הבגדים אשר ילבש הגבור בצאתו לקראת נשק. כי אז ילבש שריון וכובע קשקשים, הם יגינו בעדו שלא תשלט בו חרב וחץ, ובידו יאחז חרב וחנית בו ילחם נגד האויב.

השריון והכובע מגינים בעדו שלא יתנצח, והחרב והחנית יאחז בידו למען ינצח.

מצייר עתה כי השריון והכובע אשר ילבש להגן בעדו שלא יתנצח, הם הצדקה והישועה.

 כי אחר שאין לישראל זכות ומע"ט בקל ינצחהו המה"ד המשטין נגדו, מדוע יעמוד לימינם והם חוטאים, רק הצדקה והישועה יגינו בעדו בעת ההיא, כמ"ש ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו

ודמה צדקת ה' להשריון שהוא המגין בעד הגוף, ואת הישועה להכובע שהוא המגין בעד הראש.

יכוין בזה כי המעשים והפעולות האלה יעשה ע"י הצדקה העליונה וחסדו הגדול, עד שהצדקה תהיה כשריון להגן בעד הגוף הפועל, כי הגוף מציין כלי הפעולה והמעשה, כי על ידי הצדקה יפעול.

אמנם ראשית המחשבה הנשגבת לעשות הצדקה הזאת, תהיה הישועה הכלליית אשר עלתה במחשבתו הנעלמת, מראשית קדומים,

שע"י מחשבת הישועה יעורר הצדקה, עד שהישועה תהיה הכובע אשר בראשו המגין בפני כלי המחשבה.

אחר שצייר את המלבושים אשר ילבש הלוחם הנשגב הלז להגן עליו שלא יתנצח

(רצוני, הענינים שבעבורם יושיע את עמי, ויחלוץ אותם מני צר),

מתחיל לצייר המלבושים השנים שילבש למען ינצח,

(רצוני הענינים שבעבורם מלבד שיושיע את עמו יעשה משפט בעכו"ם)

כי ילבש בגדי נקם תלבשת ויעט כמעיל קנאה – המלבושים האלה יהיו אות כי לא בא להושיע לבד שע"ז היה מורה השריון והכובע כי בא גם לנקום נקם,

כי דרך הלוחמים לשים אות על בגדיהם, אם באו רק להציל, או גם לנקום נקם, כמ"ש (לק' ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים,

ויש הבדל בין בגד למעיל, שהמעיל עוטים אותו על כל הבגדים מלמעלה,

ויש הבדל בין נקמה ובין קנאה, הנקמה יעשה הנוקם בעבור הרעו לו בעבר, והמקנא יקנא בעבור ביזוי כבודו וחילול תפארתו, אשר עוד קיים עוד בהוה,

הנוקם יספיק לו אם ישלם רעה תחת רעה, גם אם תהיה הנקמה בצנעה,

אבל המקנא לכבודו יעשהו בגלוי לעין כל כי עקר תכליתו שיתגלה כבודו המחולל,

וע"כ אמר שה' ילבוש בגדי נקם לנקום על מה שהרעו לו צורריו, ואומר כי ילבש הבגדים האלה תלבושת ר"ל שלא ילבשם דרך ארעי, רק לתלבושת קבועה,

וגם יעט קנאה כמעיל, כמו שהמעיל עוטים אותו על כל הבגדים, שע"ז אמר בו לשון עטה, כן יעשה הקנאה בפרהסיא, לעיני רבים עמים נגד כבודו המושפך ושם קדשו המחולל,

ואלה יהיו הבגדים שבם ינצח את האויב:

 מלבי"ם – חלק באור המלים צדקה, ישועה – בארתי הבדלם בפנים, ועיין למעלה (מ"ו י"ג. נ"א ו' ח'. נ"ו א'):

 בגדי, מעיל – המעיל מלמעלה על בגדיו וע"כ נאמר בו עטיה, והבגד מלמטה, ועיין לקמן (ס"א יו"ד) ועיין מ"ש בפי' תהלות (ק"ט כ"ט) ובפי' אויב (כ"ט י"ד):

 

(יח) כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם:

רש"י כעל גמולות – כדת להשיב על גמולות האויבים. כעל ישלם – כדת להשיב עליהם ישלם:

רד"ק כעל גמולות – כמו שלבש קנאה על גמולות שגמל לפרעה ולסנחריב ולשאר צוררי ישראל כן ילבש קנאה כשיוציאם מגלותם, וכפל הענין עוד לחזק,

ואמר כעל ישלם, כמו ששלם על אותם גמולות לאויבינו כן ישלם, ומהו השילום? חמה לצריו גמול לאויביו:

 גמול – הרע שעשו לישראל ישלם להם, וכפל עוד ואמר לאיים גמול ישלם, לאיי הגוים,

וזכר איים לפי שישראל מפוזרים בגלות בכל האיים וכולם הרעו לישראל ולכולם ישלם האל גמול:

מלבי"ם כעל גמלות – המאמרים מגבילים, וילבש בגדי נקם תלבשת כעל ישלם חמה לצריו,

ויעט כמעיל קנאה כעל גמולות גמול לאיביו – כי יש הבדל בין גמול ותשלומין,

התשלומין הם לפי המעש' ומציין רק שילום הפעולה כאשר עשה כן ישלם,

ואינו מציין איזה התפעלות אהבה או שנאה רצון או כעס, בין המשלם למקבל התשלום,

אבל הגמול מציין התפעליות שיתפעל הגומל בפעולה ההיא מסבת מעשה הנגמל באהבה או בשנאה או ברצון או בכעס, שלפי התפעליות הזה ימדוד אל חיקו טוב או רע,

ויש הבדל בין צר ואויב, הצר הוא המציר בפועל, והאויב דורש רעה ושומר איבה בלבו,

ויש צר שאינו אויב, אם מציר לחברו שלא מפני איבה רק להנאתו,

ויש אויב שאינו צר אם לא הצר לו בפועל רק נטר איבתו בלבו.

ואצל ה' החוטאים נגדו ועושים עבירות גדולות להנאתם הם צורריו ומעיקיו,

והכופרים בו ומכחישים אלהותו ומשפילים כבוד שמו הם אויביו הגם שלא חטאו בפועל,

עפ"ז אומר כי ה' ילבש בגדי נקם תלבשת כעל ישלם חמה לצריו – כי לצריו שחטאו נגדו בפועל לא למען הכעיסו רק להנאתם, לא שייך קנאה, אחר שלא בזו את שמו הגדול ולא כפרו בו,

וכן לא שייך גמול שהוא מצד האהבה או השנאה כי לא היו אויביו בלב,

אבל לעומת זה יצדק אצלם נקם על שהרעו לו בפועל

והנקם הזה יהיה דרך תשלומין לפי המעשה והפעולה כאשר עשו כן ישלם להם,

ועז"א שילבש בגדי נקם על הרעות שעשו לו, ושיהיה הנקם כעל ישלם לפי ערך המעשה, וזה יהיה חמה לצריו שהרעו לו בפועל.

אבל יעט כמעיל קנאה כעל גמולות גמול לאיביו – כי אויביו שהם לא חטאו לו בפועל רק הכחישו אלהותו לא שייך נקם אחר שלא הרעו לו, וכן לא שייך תשלומין לפי המעשה אחר שלא עשו רע במעשה,

אבל לעומת זה שייך קנאה על כבוד שמו שחללו ובזו, ויצדק אצלם גמול מצר השנאה והכעס שיש לו עליהם נגד איבתם אף שלא עשו בפועל,

ועל זה אמר ויעט כמעיל קנאה על שמו שחללו וכפרו בו, ושתהיה הקנאה כעל גמולות לפי גמול התפעליות האיבה והשנאה ששנאו אותו, והגמול הזה יהיה לאויביו שהכחישו אלהותו,

ולא לבד להקרובים שהם היו צריו לרוב כי הם החריבו עירו ובית קדשו, כי גם לאיים הרחוקים שלא הצרו לו בפועל ולא יוכל לשלם להם תשלום, מ"מ להם גמול ישלם, על האיבה ועל שכחשו בו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים גמול, ישלם – התשלום הוא לפי הפעולה, שלם ישלם המבעיר את הבערה, לכי ושלמי את נשיך.

והגמול הוא התפעליות הגומל מאהבת או שנאת הנגמל, גומל נפשו איש חסד, גמול על עבדך ואחיה.

וההבדל בין צר ואויב בארתי למעלה (א' כ"ה, ט' יו"ד) ידוע כי יש הבדל בין צר ואויב. הצר, מציר בפועל. והאויב, דורש רעה ואינו מציר בפועל, עד שיצוייר צר שאינו אויב, אם אינו מציר מפני איבה רק להנאת עצמו, ואויב שאינו צר, אם לא תשיג ידו להצר לאויבו.:

 

(יט) וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם יְדֹוָד וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ יְדֹוָד נֹסְסָה בוֹ:

רש"י כי יבא כנהר – צרה על אויביו. נוססה בו – נפלאות בו לשון נס, ד"א נוססה בו אוכלת בו כתולעת בעץ כמו (ישעיהו י) והיה כמסוס נוסס:

 מנחת שי על ישעיה פרק נט פסוק יט

(יט) וייראו ממערב – במקרא גדולה נמסר כאן ה' ד' מלא ודין חסר ע"כ. וכ"כ הרב בן עזרא י"א שהוא מלשון יראה והוא חסר יו"ד וי"א כמשמעו וטעם שמו מעשהו והעד את את כבודו עכ"ל.

אמנם עפ"י המסורת האמתית זהו מלא בשני יודי"ן כי בסדר דברים ובסוף מיכה הובאו כל החמשה וזהו א' מן המלאים והחסר הוא ויראו ממך דסוף מיכה כמ"ש שם וכך מצאתי במדוייקים ובמסרות כ"י וסימנהון בלשון תרגום עמא ממערבא יפחדון אומיא ויברכון:

 נוססה בו – הבי"ת רפה:

 רד"ק וייראו – ואחר שישלם הגמול ייראו אותו כל העולם ממערב וממזרח כלומר בכל העולם:

 כי יבא כנהר צר – פירש אאז"ל יבא לשון שקיעה, כמו ובא השמש וטהר, אמר ישקע הצר ולא יראה עוד,

כמו הנהר שיכנס בים ולא יראה, ופי' נוססה ענין ניסה, אמר רוח ה' תניס הצר שלא יראה:

 ונססו – מבנין מרובע ושרשו נוס, ואז ובא לציון גואל,

ובדברי רז"ל אם ראית דור שצרות רבות עליו חכה לו, שנאמר כי יבא כנהר צר וגו', וכתיב בתריה ובא לציון גואל,

ויש לפרש כי יבא כנהר צר טעם למה שאמר וייראו ממערב וגומר אמר טעם למה ייראו ה'? כי יבא כנהר צר כי יבא גוג ומגוג שהוא הצר בארץ ישראל כמו הנהר הבא במרוצה

ואז רוח ה' נוססה בו ותכלנו מן העולם, כמו שנאמר בנבואת יחזקאל ובנבואת זכריה,

ואז ובא לציון גואל,

כי אף על פי שיהיו ישראל בירושלם קודם שיבא גוג ומגוג כיון שיבא הוא יאמרו כי לא בא להם גואל הואיל והעכו"ם באים ונלחמים עליהם,

וכשישפטהו האל שם בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש, אז יאמרו כי בא לציון גואל באמת ולשבי פשע ביעקב, כי אז ישובו כל ישראל בתשובה שלמה,

ונוססה מענין נס, כמו כמסוס נוסס, כי מנהג העולם כי נושא הנס מכה בראשונה בחיל שכנגדו ורוח ה' תהיה נוססה בו ומכה בחיל גוג ומגוג,

ועל הדרך הזה תרגם יונתן וייתון בשפע נהר פרת מעיקים ובמימרא דה' יתברון:

מלבי"ם וייראו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו, שם ה' – הוא השם הנשמע למרחוק,

וכבוד ה' – הוא הנראה מקרוב,

מציין כי במזרח ששם גלו עשרת השבטים כמ"ש (למעלה מ"ג ה') ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך,

שם יתגלו הנסים והמופתים תחלה, כי הגואל יתגלה במזרח כמ"ש מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, עד כי במזרח יראו את כבוד ה' ונפלאותיו,

ובמערב ששם בני הגולה מ[נ]ופצים שהם יהודה ובנימין שם רק ישמעו את הנסים מרחוק ויראו את שם ה' הבא ממרחק,

כי יבוא – בעת יבא הצר כנהר שוטף, והוא מחנה גוג ומגוג ורוח ה' נוססה ומתנשאה בנהר הזה להרים שאון גליו, כמ"ש ושובבתיך וששאתיך והעליתיך מירכתי צפון (יחזקאל ל"ט ב'), בעת ההיא:

 

(כ) וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד:

רש"י (ובא לציון גואל – כל זמן שציון חריבה עדיין לא בא הגואל סא"א):

מצודות דוד ובא לציון גואל – אז יבוא הגואל לציון והוא מלך המשיח.

ולשבי פשע ביעקב – ר"ל גם אותם מבני יעקב שיצאו מן הכלל וישובו מפשעם גם להם יבוא המשיח ויגאלם:

מלבי"ם ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב – יבא הגואל לציון להחזיר עטרת ציון והמקדש והסנהדרין

גם יבא אל השבים מפשע ביעקב אל בני הגולה שישובו אז בתשובה ע"י הצר הדוחק בם,

וא"ת ואיך יתקיימו העם עד העת ההיא, והלא עוד חזון למועד? משיב:

 

(כא) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְדֹוָד רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְדֹוָד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

רש"י זאת בריתי אותם – בדבר זה כרתי בריתי להם ואקיים כי אף בגלותם לא תשכח תורתי מהם:

 רד"ק ואני זאת בריתי אותם – פירש החכם רבי אברהם בן עזרא זאת הברית שאכרות עמהם רוח הנבואה שיהיה להם, זהו שאמר רוחי אשר עליך:

 ודברי אשר שמתי בפיך – כפל דבר כמו שכתוב והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר וגו', והנבואה לא