ישעיה

ישעיהו פרק סב

(א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר:

רש"י למען ציון – אעשה ולא אחשה על מה שעשו לה. לא אשקוט – לא יהא שלום לפני עד יצא כנוגה צדקה:

רד"ק למען ציון – אלה הם דברי ה' בהיות ישראל בגלות ואמר למען ציון אשר נקרא שמי עליה,

וזכר ציון וירושלם הוא כפל ענין במלות שונות וכן לא אחשה ולא אשקוט כי ציון וירושלם עיר אחת אלא שהמצודה נקראת ציון:

 כלפיד יבער – כלפיד הבוער שיראו אותו מרחוק כן צדקך וישועתך יראו אותו הגוים הרחוקים:

מלבי"ם למען ציון – שב לדבר נגד שני הענינים שהזכיר בסימן הקודם.

א] הצדקה שירצה ה' לגלות צדקת ישראל ואמתת תורתם ואמונתם.

ב] הישועה שירצה ה' להושיעם. והנה ציון תצייר צדקת ישראל כי בציון היה מושב הסנהדרין והמקדש, וירושלים תציין תשועת ישראל כי שם ישבו ההמון ולשם יתקבצו פזוריהם, כמ"ש (נ"ב) לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים,

ציון תלבש עוז הפנימי הצלחות הנפשיות, וירושלים בגדים החיצונים הצלחות הגופניות,

והנה לברר צדקת ישראל ואמתת תורתם צריך שיתוכח בדברים וטענות,

ועז"א למען ציון לא אחשה – לא אשתוק מלהתוכח ולהוכיח אמתתה,

ולהוציא תשועת ישראל מגלותם צריך פעולה ומעשה, ועז"א למען ירושלים לא אשקוט – לא אשב במנוחה מבלי לעשות דבר רק אהיה זריז להושיעם,

והדלתות מגבילים, למען ציון לא אחשה עד יצא כנגה צדקה – שהיא צדקת תורתם ואמונתם

ולמען ירושלם לא אשקוט עד ישועתה כלפיד יבער – שהיא התשועה,

(והנה הנוגה הוא הדבר שאין לו אור מצד עצמו רק מקבל אורו מדבר אחר, כנוגה הירח שמקבל אורו מן השמש, אבל הלפיד אורו מצד עצמו.

ובזה מצייר שע"י שיבעיר הלפיד שהיא התשועה ע"י שיראו תשועת ישראל איך יאיר להם את הלילה באור התשועה, עי"ז יכירו צדקם,

וכאילו לפיד הישועה יפלש אורו על הצדקה, והצדקה תתראה ע"י התשועה, כמו שתתראה הירח ע"י השמש, וע"ז קורהו נוגה ואור חוזר של הלפיד:

 מלבי"ם חלק באור המלים אחשה, אשקוט – אינם נרדפים כי חשה משתתף עם הפעלים המורים על השתיקה,

ושקט משתתף עם הפעלים המורים על המנוחה, וגדר שם נוגה בארתי למעלה (ד' ה'. ט' א'. י"ג י'. ובכ"מ):

 

(ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְדֹוָד יִקֳּבֶנּוּ:

רד"ק וראו גוים צדקך – הצדק שיעשה האל עמך צדקך וכבודך אמר כנגד ירושלם:

 שם חדש – כמו שאמר חפצי בה:

 יקבנו – יפרשנו כמו אשר נקבו בשמות:

מלבי"ם וראו – מגביל עם הפסוק הקודם, ע"י שיצא כנגה צדקה, יראו גוים צדקך – וע"י שישועתה כלפיד יבער, יראו מלכים כבודך – (ומוסיף שגם הגוים עכו"ם יכירו צדקך ואמתת אמונתך ותורתך,

וכ"ש שמלכיהם שהם חכמים יותר יכירו זאת.

 וכן גם מלכיהם יכירו כבודך שיהיה גדול מכבודם. וכ"ש שהגוים יכירו זאת).

 וקרא לך שם חדש – הם השמות שיזכיר אח"ז, חפצי בה, דרושה, אשר פי ה' יקבנו – ויפרש את השם הזה ויגלה טעמו כמ"ש חפצי בה כי חפץ ה' בך:

 

(ג) וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְדֹוָד וּצְנִוף וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ:

רד"ק והיית – הענין כפול במלות שונות:

 עטרת וצניף תפארת ומלוכה – יד וכף, וטעם ביד ה' בכף אלהיך – לומר כי הוא יחזקם לך שלא יפלו לעולם עטרת תפארתך וצניף מלכותך כי תמיד יהיה ידו עמך לסמכם

והטעם שתהיה היא עטרת תפארת לעכו"ם שיתפארו בה ובמלכותה.

מלבי"ם והיית עטרת תפארת – יש הבדל בין עטרת תפארת ובין צניף מלוכה, כי העטרת ילבש כל אדם הלובשו לכבוד, וצניף מלוכה מיוחד אל המלכות לבדו.

 ויש הבדל בין יד ובין כף, כי כף פרטי יותר מן יד, שיד מורה כל היד, וכף מורה רק פס יד שכופפה, ומורה על שתופס הדבר בהשגחה מיוחדת,

ויש הבדל בין ה' ובין אלהיך, בשם ה' נקרא מצד ההנהגה הכללית, ובכינוי אלהיך נקרא מצד ההשגחה הפרטיית הנסיית.

והנה ה' מנהיג את המציאות בשתי הנהגות. א] הנהגה טבעית. ב] הנהגה נסיית השגחיית,

אומר הנביא שתי הנהגות האלה ינהיג רק לצרככם ולתועלתכם ולפי מעשיכם,

ונגד ההנהגה הטבעית שמנהיג בשם ה' ע"י הטבע תהיה אתה עטרת תפארת ביד ה'

ונגד ההנהגה הנסיית שמנהיג ע"י שהוא אלהיך בהשגחתו הפרטיית, וע"י הנהגה זו מראה את מלכותו שהוא מושל בחפצו תהיה אתה צניף מלוכה בכף אלהיך

ועז"א בכף כי זה אינו מיוחד אל היד כולו רק אל הכף הפרטי והשגחתו הפרטיית:

 מלבי"םחלק באור המלים עטרת – ילבשנו בעל איזה מעלה לאות על מעלתו ואינו כתר מלוכה.

עטרת זקנים בני בנים, עטרת חכמים עשרם, אשת חיל עטרת בעלה.

וההבדל בין כף ויד מבואר, ובין ה' ואלהיך בארתי (למעלה א' ד'):

 

(ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְדֹוָד בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל:

רש"י בעולה – מיושבת:

 רד"ק בעולה – על דרך משל כי הארץ המיושבת דומה לאשה שיש לה בעל וכשהיא שוממה היא כאלמנה שאין לה בעל וכן אמר העיר רבתי עם היתה כאלמנה, ות"י בעולה יתבא וכן תרג' תבעל תתיתב:

מלבי"ם לא יאמר לך עוד עזובה – עתה קוראים לירושלים עזובה על העדר האלהית והשכינה,

ולכלל א"י קוראים שממה על שהיא שממה מיושביה,

עתה לא יאמר לך עוד עזובה כי לך יקרא חפצי בה – כי יחפוץ ה' בה וישוב לשכון בתוכך,

ולארצך לא יאמר עוד שממה כי ארצך תבעל – מיושביה, ר"ל שתוחזר השכינה ויתישבו הערים:

 

(ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ:

רש"י כי יבעל וגו' – ארי כמה דמתיתב עולם עם בתולתא כן יתייתבין בגוייכי בנייכי:

 רד"ק כי יבעל – כי כמו שיבעל בחור בתולה שהוא דבר נאה ומתקבל בחור שיבעל בתולה יותר משיבעל זקן בתולה או בחור בעולה

כן ארץ ישראל כל זמן שלא היו בניה בתוכה אף על פי שהיו יושבים בה אומות העולם לא היתה נקראת בעולה כי לא היו מתקבלים בה ולא היה נאה שבתם בה אלא כמו זקן עם בתולה או בחור עם בעולה

אבל כשישובו ישראל בתוכה הרי היא כבעילת בחור בתולה:

 ומשוש חתן על כלה – בימי חופתה שהוא נקרא חתן והיא כלה ואז הוא הששון והשמחה ביניהם יותר

כי אז הם בחדושה, כן יהיה שמחת אלהיך עליך כל הימים:

מלבי"ם כי יבעל – מפרש שני דברים אלה, נגד מ"ש וארצך תבעל, אומר כי יבעל בחור בתול' יבעלוך בניך, שלא תהיה שיבת ישראל לארצם דומה כשבים אל ארץ שהיתה שממה פעם אחד,

עד שידמו במשלם כמי שהיתה לו אשה וגרשה ושב לקחתה, שהוא אינו בחור והיא אינה בתולה,

רק ידמו כבחור הבועל בתולה, כי הארץ תדמה בטובה ויפי' כאילו לא היתה חרבה מעולם,

והם ידמו בשלותם כאילו לא גלו מעולם.

ונגד מ"ש כי חפץ ה' בך, אומר שלא תדמה החזרת ה' אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א',

עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא,

רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו,

כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות:

 

(ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְדֹוָד אַל דֳּמִי לָכֶם:

רש"י על חומותיך ירושלים – רבותינו דרשוהו כמשמעו מלאכי' המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה

מאי אמרי? אתה תקום תרחם ציון (תהלים קב) כי בחר ה' בציון (תהלים קלב) כדאיתא במסכת מנחות

וי"ת חומותיך אבות הראשונים המגינים עלינו כחומה.

הפקדתי שומרים – לכתוב ספר זכרונות שלא ישתכח זכותם מלפני.

לא יחשו – מלהזכיר זכותם לפני. המזכירים את ה' – את זכות האבות. אל דמי לכם – אל תחרישו:

רד"ק על חומותיך – דרך הדרוש בזה ידוע שהשומרים הם המלאכים והם מתפללים לאל על ירושלם שישיבנה לישובה

ויש מפרשים כי השומרים הם אבלי ציון שמתפללים ביום ובלילה על ירושלם,

וגם יש לפרש על כל ישראל בגלותם שהם שומרים וצופים תמיד בנין ירושלם ומזכירים בונה ירושלם ביום ובלילה בתפלותיהם ובברכותיהם,

וי"ת הא על עובדי אבהתך צדיקיא קרתא דירושלם מתקנין נטרין קדמי כל יממא וכל ליליא תדירא לא פסקין מתאמר דכרן טבותיך קדם יי לא פסיק לכון:

ויש לפרש הפסוק כן על חומותיך ירושלם אמר האל לירושלם אחר שיבנו חומותיך אל תפחדי שיפלו עוד לעולם כי אני הפקדתי עליהם שומרים כל היום וכל הלילה תמיד:

 לא יחשו – כי שאר שומרי חומות אם הם ערים בלילה ולא יחשו מלדבר להעיר האחד את חברו

וביום הם ישנים,

אבל שומרי חומות ירושלם יהיו ערים ביום ובלילה תמיד,

והשומרים הם דרך משל כלומר השגחת האל, כמו עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה:

 המזכירים את ה' – אמר כנגד בני הגלות אתם שעליכם להזכיר את ה':

 אל דמי לכם – לא יהיה לכם דמי ושתיקה והתפללו לפניו תמיד ושפכו לפניו לבבכם עד יכונן ירושלם בחומותיה ובבנינה וישימה תהלה בארץ,

הפך מה שהיא עתה כל ימי הגלות חרפה לגוים וקלסה לכל הארצות,

ודברים אלה הם דברי האל מראש הפסוק על דרך שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, הננו אתאנו לך כי אתה אלהינו שמזרז אותם על התשובה,

ומה שאמר תחילה הפקדתי ואחר כך אמר המזכירים את ה' ואמר אל תתנו דמי לו כן דרך הכתוב, כמו ואל משה אמר עלה אל ה' והדומים לו,

ויש לפרש כי המזכירים את ה' הם דברי הנביא כנגד בני הגלות ואמר הואיל וכל ההבטחות הטובות האלה מבטיח אותם האל

הזכירו את שמו תמיד שפכו לפניו לבבכם עד יקבץ הגלות ויכונן ירושלם וישימה תהלה בארץ:

מלבי"ם על חומותיך – אחר שאמר למען ציון לא אחשה, שהוא בעצמו לא ישתוק מלהושיעם,

אומר כי חוץ מזה הפקיד ג"כ שומרים בעבור חומות ירושלים המזומנים לשמור יום המועד,

ולא תאמר שהם יחשו עד שיבא יום המועד, כי גם באמצע הזמן כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו

הזהרתי את השומרים האלה לאמר אתם המזכירים את ה' אל דמי לכם – אל תשתקו רגע

רק תצעקו ותזכירו אותו, וגם:

 מלבי"םחלק באור המלים יחשו, דמי – פעל דום מציין ההפסקה מן הדבור הקודם לו,

לא כן חשה מציין העדר הדבור לבד.

יקים סערה לדממה, אח"כ ויחשו גליהם. נאלמתי דומיה, ואחר כך החשיתי מטוב.

ופה שידבר על השלילה, הקדים לא יחשו, ויותר מזה אל דמי לכם אל תפסוקו רגע.

ומה טוב שאלת חז"ל במד' וידם אהרן "מה היה לו לומר?"

כי פעל דום מורה שהפסיק מן הדבור שהיה לו לדבר:

 

(ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:

רד"ק ואמר דמי לכם, ואמר דמי לו, כי כמו שהמדבר לחברו מתעסק בדברו ומן התמדת דברו מזקיק את חברו להיות מאזין לו שיתן את לבו לכל דבריו בלא דמי ובלא הפסק,

והנה כשיפסוק מלדבר תהיה השתיקה וההפסק לשומע כמו למדבר:

מלבי"ם ואל תתנו דמי לו – בל תניחו אותו שהוא ישתוק, ובל תשתקו עד יכונן ויגמר הבנין,

ועד שישים את ירושלים לתהלה ולשם. (והשומרים האלה הם הנביאים והצדיקים שבכל דור):

 מלבי"םחלק באור המלים יכונן – הונח על גמר הבנין ותכליתו כמו שכתוב למעלה (נ"ד י"ד):

 

(ח) נִשְׁבַּע יְדֹוָד בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ:

רד"ק נשבע ה' – כי כאשר יזכור השבועה הוא קיום הדבר בלא תנאים.

ואמר נשבע [בגוף שלשי], ואמר אתן [בגוף ראשון], כמו שפירשנו כמו ואל משה אמר עלה אל ה',

ואמר בימינו ובזרוע עזו,

רוצה לומר כי הכח והיכולת בידו לקיים השלום ולא ישלטו עוד בהם אויבים:

 ובימינו ובזרוע עזו – הוא כפל ענין במלות שונות כי הימין הוא הזרוע העז באדם,

וכן מדבר האל על דרך משל:

מלבי"ם נשבע – עוד הזכיר ענין שלישי, שה' התקשר את עצמו ע"ז בשבועה,

והשבועה הזאת נשבע בימינו ובזרוע עזוהימין מורה ההנהגה הנסיית הנעשה באמצעות מעשה הצדיקים וזכות ישראל,

והזרוע מורה על הנהגה נסיית שיעשה בכח עצמו שלא ע"י זכות ומעשה וכשרון רק בכח עצמו,

ור"ל אם יזכו יעשהו בימינו ואם לא יזכו יעשה בזרוע עוזו, כמ"ש לבשי עוז זרוע ה', ותושע לו זרועו כמש"פ שם,

(וע"ז אמרו חז"ל בימינו זו תורה, והוא אם יזכו וישמרו תורתו, ובזרוע עוזו אלה תפילין

והוא אם לא יזכו יעשה בכח התפילין – [רצה לומר -] ההבטחה שהבטיח על גדולת ישראל הכתובים בפרשיות תפילין כנזכר בגמרא שם).

 אם אתן את דגנך עוד – עד עתה היו אויביהם הקרובים יושבים בארצם ואוכלים את דגנם, ועז"א שלא יתן דגנם מאכל לאויביהם.

ובני נכר הרחוקים שלא ישבו בארצם לא אכלו דגנם, אבל הם שתו תירושם שהיין מובילים אותו מרחוק לסחורה, ועז"א שלא ישתו בני נכר תירושך:

 

(ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְדֹוָד וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי:

רד"ק וטעם והיללו את ה' רמז למעשר שני ונטע רבעי, וזהו כי מאספיו יאכלוהו, שהיו נאכלים לבעלים,

ונטע רבעי הוא הלולים לה', וכן במעשר שני היה מתודה ומהלל לאל,

והוא שאמר בחצרות קדשי, כי מעשר שני ונטע רבעי לא היו נאכלין אלא בירושלם לפנים מן החומה כמו שכתוב לפני ה' אלהיך תאכלנו,

וכל העיר נקרא לפני ה' אלהיך, וכן נקראת חצרות קדשי, והחצר כלל הבתים:

מלבי"ם כי מאספיוהדלתות מגבילים, נגד דגנך – אמר כי מאספיו יאכלהו – כי התבואה מאספים,

ונגד תירושך אמר ומקבציו ישתוהו – כי הענבים מקבצים,

כמ"ש זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ולא תאגור.

ואמר ישתוהו בחצרות קדשי כי כרם רבעי נאכל בירושלים,

לא כן הדגן יאכלוהו בביתם ויברכו עליו בהמ"ז לא כן ענבים שאין טעונים ג' ברכות,

וע"כ אמר על הדגן והללו את ה' שהוא בהמ"ז כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת,

ועל התירוש אמר ישתוהו בחצרות קדשי שישתה בירושלים:

 מלבי"םחלק באור המלים מאספיו, מקבציו – עי' בפירוש, והבדלי אסף קבץ בארתי למעלה (י"א י"ב):

(י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים:

רש"י סלו סלו המסלה – כבשו הדרך בטי"ץ לוקמי"ן בלע"ז סולו לשון מסלה הוא.

סקלו מאבן – סקלו המסילה והשליכו אבני מכשול לצדדין, סקלו אישפירייא"ן בלע"ז.

מאבן – מהיות שם אבן וכנגד יצר הרע הוא אומר,

ויש עוד לפותרו על תיקון הדרכים לקבוץ הגליות.

הרימו נס – כלונס פורקא בלעז אות הוא שיקבצו אלי ויביאו לי את הגולים אצלם:

רד"ק עברו עברו – הצווי כמו שפירשנו במלת סלו סלו, והכפל גם כן לחזק הענין:

 בשערים – על דרך עברו משער לשער במחנה:

 פנו דרך העם – עם ישראל, וענין סלו ומסלה פירשנוהו גם כן שם:

 סקלו מאבןלפירוש הראשון שפירשנו שם יהיה פירוש סקלו מאבן שישליכו במסלות אבנים, וזהו פירוש סקלו, ומה שאמר מאבן, רוצה לומר מאבני' גדולות סקלו אותם,

ולפירוש השני יהיה פירוש סקלו הסרת האבנים מהדרכים:

 הרימו נס על העמיםשיבשרו אותם בכל מקום שהם בגלות,

וכל זה דרך משל לא שירימו נס ויסקלו דרכים, אלא דרך משל כאומר פנו דרך לפלוני שבא, כי בהגיע עת הישועה יאמרו העמים לישראל צאו שובו לארצכם כאלו הרימו להם נס כל כך תגלה הישועה לכל:

מלבי"ם עברו עברו – בחזיונו זה רואה שיבת הגולה בפועל, מצוה שיעברו לפנות הדרך, כמו שכתב קול קורא במדבר פנו דרך ה',

ויש דרך ומסלה, הדרך הוא הדרך הקבוע לרבים ומצד שמסוללים ומרימים אותו ע"י אבנים וחול נקרא מסלה,

מצוה שיפנו תחלה הדרך מן האילנות ויתר דברים המפסיקים אותו ואח"כ ירומו המסלה וגם להסיר אבני מכשול ועז"א סקלו מאבן,

ולא שתעשו זאת בחשאי רק הרימו נס על העמים, שהם יביאו הגליות לארצם כמ"ש והביאו בניך בחוצן, כי:

 מלבי"םחלק באור המלים דרך, מסלה – בארתי הבדלם (ל"ה ח'):

 

(יא) הִנֵּה יְדֹוָד הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו:

רש"י הנה שכרו – שמוכן לתת לעבדיו מוכן אתו. ופעולתו – שכר הפעולה שפעלו עמו לפניו הוא מוכן לתת:

 רד"ק הנה ה' הנה שכרו אתו – שכר טוב שישלם לישראל על הגלות שסבלו בעבור שמו הגדול:

 ופעלתו לפניוושכר פעלתו, ושכר שזכר עומד במקום שנים,

ופירוש ופעלתו הפעלה הטובה שעשו הם לאל בהחזיקם בגלות בתורתו ובמצותיו עם הצרות הגדולות וכנז'

וי"ו ופעלתו שב לאל כי פעלתם היא פעלתו כי לשמו יעשוה, וכן ושמחתים בבית תפלתי כמו שפירשנו,

ולפניו, רוצה לומר עמו כי מה שעמו הוא לפניו ומה שלפניו הוא עמו,

ויונתן תרגם הא אגר עבדי מימריה עמיה וכל עובדיהון גלן קדמוהי:

מלבי"ם הנה ה' השמיע זאת אל קצה הארץשיקבצו את הנדחים מארבע קצות הארץ,

ויען שהנביא מצייר תמיד קיבוץ גליות קודם לבנין ציון וירושלים, כמ"ש (מ"ט) אלה מרחוק יבואו, ותאמר ציון עזבני ה' ע"ש, וכן אמר רני עקרה עניה סוערה לא נוחמה כמו שפירשתי שם,

לכן מצייר כי הגולים המקובצים אל ציון הם יודיעו ויבשרו לה לאמר הנה ישעך בא

שבא גם ישעה וגם היא תבנה אחר שיתאספו הגולים,

הנה שכרו אתו – ר"ל ה' יעשה זאת. א] מצד השכר שישלם לישראל.

ב] ופעלתו לפניו שיעשה זאת למען הפעולה בעצמה אשר חפץ לעשותה והבטיח עליה מראשית קדומים:

 מלבי"םחלק באור המלים שכרו, ופעלתו – יש הבדל אצלי בין שכר לפעולה,

השכר ישולם לפי הריוח והתועלת שקבלו מן מעשהו,

והפעולה ישקיפו בה רק על מה שפעל ועשה, על איכות וכמות המלאכה עצמה.

אולם בפי' פירשתי דומה למ"ש למעלה (מ"ם יו"ד):

 

(יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְדֹוָד וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה:

רד"ק וקראו, דרושה – הפך שהיו קוראים לך ציון היא דורש אין לה:

 עיר לא נעזבה – הפך מה שאמרת עזבני ה':

מלבי"ם וקראו להם – אז יהיו ישראל בחשיבות. א] שיקרא להם עם הקדש – ע"י קדושת מעשיהם וצדקתם.

ב] גאולי ה' – ע"י הנסים שינוסס עליהם,

ולירושלים יקרא דרושה – מה' אשר ה' דורש אותה תמיד,

עיר לא נעזבה – אז יכירו כי ה' לא עזבה מעולם, כי לא סרה השגחת ה' מעליה גם בחורבנה,

ולא היה חורבנה רק לזמן קצוב ולמועד שמור לכלה פשע ולהתם חטאת:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב