ישעיה

ישעיהו פרק סג

(א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ:

רש"י מי זה בא מאדום – נתנבא הנביא על שעיר ובצרה, אמרו רבותינו שתי טעיות עתיד שר של שעיר לטעות

א. כסבור הוא שבצרה היא בצר במדבר שהיתה עיר מקלט,

ב. וטועה משום שאין קולטת אלא שוגג והוא הרג את ישראל מזיד,

ועוד יש מדרש אגדה על שהספיקה בצרה מלך לשעיר במות מלכה הראשון וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה ובצרה ממואב היא כענין שנא' על קריות ועל בצרה.

זה – (שהיה) הדור בלבושו וצעה ונאזר ברוב כחו

והקבמשיבו אני הוא שעלתה לפני לדבר בצדקת האבות ובצדקת דורו של צרה וצדקתי גם היא עמהם ונגליתי להיות רב להושיע והם אומרים מדוע אדום ללבושך מדוע בגדיך אדומים:

רד"ק מי זה בא מאדום – נבואה זו על חורבן אדום העתיד כמו שפירשנו בפרשת קרבו גוים לשמוע,

והמשיל האל יתברך המחריבהּ לגבור עושה נקמה באויביו ובגדיו אדומים מדם ההרג

וכאלו אדם שואל מי הוא זה, והוא עונה אני מדבר בצדקה, כלומר מה שדברתי אני בצדקתי לישראל עשיתי כי אני רב להושיע,

כלומר רב כח להושיע ישראל כי בחורבן אדום תהיה ישועת ישראל כמו שפירשנו באותה פרשה:

 חמוץ – אדום, לפי ענין הפסוק:

 מבצרה – בצרה היתה עיר גדולה לאדום לפיכך כינה אדום בשם בצרה:

 הדור בלבושו – שלבש בגדי נקם:

 צעה ברב כחו – מניע ומטלטל הגוים מקצה אל קצה, וכבר פירשנו המלה בפסוק מהר צועה להפתח:

 מצודות דוד מי זה בא – הנביא התנבא שעתיד הקב"ה לעשות נקמה בשעיר תחלה והנביא מדבר בלשון הנוהג בבני אדם לבושי בגדים אשר בהרגם את מי נתז הדם על בגדיהם ולזה אמר כאלו ישאלו מי הוא זה הבא מאדום מוצבע בגדים בדם מעיר הבצורה היא כרך גדול וכו'.

זה הדור בלבושו – הלא זה היה הדור בלבושו המפואר ומה זה נתלכלכו בדם?

צועה ברב כחו – הלא ברוב כחו מניע ומטלטל את כל הרוצה ממקום למקום ואין מי עומד נגדו ומה זה הדם על לבושו?

אני מדבר בצדקה – כאלו המקום משיב לומר אני הוא זה המדבר והמבטיח לעשות צדקה לישראל ואני הוא המרבה להושיע כאשר הבטחתי:

 מצודות ציון חמוץ – ענין צביעה ואין לו דומה ויתכן שהוא הפוך מן תמחץ רגליך בדם (תהלים סח) שהרגל הצבוע מדם נראה כפצוע. מבצרה – מלשון מבצר. הדור – ענין פאר ויופי.

צועה – ענין הטרוד והטלטול כמו צועה זונה (ירמיה ב):

 מלבי"ם מי זה בא מאדום – כבר כתב ראב"ע כי אדום הוא מלכות רומי וקוסטאנטינא וכו' ובצרה היא ראש אמונתם,

ושם (למעלה ל"ד) כתבתי כי אל אדום יבא ה' להושיע את עמו, ולבקש חשבון על שהרעו לישראל, ואל בצרה יבא בעבור האמונה, שיכירו דת האמת,

מצייר פה כי תחלה יבא אל אדום ובצרה בדברים רכים, וימשיל את ה' שהולך בבגדים נקיים וזכים,

ואחר שלא ישמעו בטוב אז ילבש נקם להלחם עמם,

מי זה בא מאדום חמוץ בגדים – בבגדים לבנים ונקיים, מי זה הבא מבצרה זה הדור בלבושו?

ויש הבדל בין בגד ללבוש, הבגדים הם הכוללים,

והלבוש הוא המיוחד לדבר פרטי כמו לבוש מלכות, לבוש שק,

מאדום רצה ה' שלא ירעו לישראל והבגדים שילבש הם בגדיו הכוללים שהם מדותיו שבהם נוהג עם בריותיו רחום וחנון ורב חסד, וירצה מאתם רחמים וחמלה.

ומבצרה ירצה שיכירו אמונת האל ואחדותו שהוא לבושו המיוחד לבוש מלכות,

שואל עתה מי זה הבא בבגדים לבנים מאדום, ובלבוש מלכותו המיוחד מבצרה,

ומדוע הוא צעה – וסוער ומתרגש בכל כחו?

משיב לו ה', אני מדבר בצדקה – זה מוסב על בצרה, אליהם אני מדבר צדקה שהוא המצות שבין אדם למקום והאמונה האמתיית,

ורב להושיע – מוסב על אדום, אליהם באתי כדי להושיע את ישראל:

 מלבי"םחלק באור המלים (א-ב) חמוץ בגדים – בגדים זכים ונקיים, כן בררתי פי' מלה זאת (למעלה למ"ד כ"ד). [וחמיץ – נקי, וחברו חמוץ בגדים (ס"ג), ואולי אשרו חמוץ פירושו הנקי בדינו, מעול וחומץ מעול ורוצה להתנקות, כי יתחמץ לבבי, כי יטהר ממחשבותיו:]

ויש הבדל בין בגד ולבוש, שהלבוש נגזר מן פעל לבש, מציין לפעמים רק פעולת הלבישה, ויורה דבר כל שהוא שראוי ללבשו, ערום הלכו מבלי לבוש.

ולפעמים תצייר ההלבשה המצויינת ואז הלבוש מיוחד לדבר פרטי, לבוש שק, לבוש מלכות, הוצא לבוש לכל עובדי הבעל, יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (תהלות כ"ב).

ר"ל בגדי הרבים יחלקו ביניהם, וגם לבושי המיוחד לבוש מלכות, והוא רק אחד בלתי ראוי לחלוקה,

יפילו גורל עליו מי מהם יקחנו,

ומלת צועה בארתי למעלה (נ"א י"ד) על סער ורגש פנימי, סערת הרוח והנפש.

ואמר מדוע אדום ללבושך, כי הלבוש המיוחד לאות אצל בעלי המלחמה לנקום נקם הוא שילבשו לבוש אדום. וזה נקרא לבוש, שהוא מיוחד לדבר פרטי.

אבל הבגדים בם לא יציינו האות הזה, רק הם נתאדמו ע"י הדם כדרוך בגת:

 

(ב) מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת:

רד"ק מדוע אדום ללבושיך – הלמ"ד כלמד לאמות חמש, הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום, והדומים להם, וכל זה דרך משל כמו שפירשנו שדמה האל לגבור הורג באויביו:

 ובגדיו אדומים – מן הדם וי"ת מה דין יסמקון טורין וגו':

מלבי"ם מדוע – אבל תיכף יראה השואל כי נתאדמו מלבושיו הלבנים ונתגאלו מדם

ושואל מדוע אדום ללבושך המיוחד ובגדיך הכוללים דומה כדורך בגת?

 (הציור כי עיקר ביאתו בשביל הלבוש המיוחד שהיא הכרת מלכותו ואלהותו וע"י שלא יכירו את זאת ולבושו יתאדם לנקום מהם על זאת עי"כ יתאדמו גם יתר הבגדים),             משיב לו ה'.

(ג) פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי:

רש"י ומעמים אין איש אתימתייצב לפני להלחם. ויז נצחםדמם שהוא תוקפו ונצחונו של אדם.

אגאלתי – כמו נגאלו בדם (איכה ד):

 רד"ק פורה – והנה האל כעונה לשואלין ואמר פורה דרכתי לבדי, הגת נקרא' פורה לפי שמפררי' ומרצצי' בתוכה הענבי' כשדורכים אותם, והמשיל הרשעי' כאלו הם ענבי' בגת והאל דורכם,

ומה שאמר לבדי ואין איש אתי, רוצה לומר שאין זכות לישראל והוא היה כעוזר לאל אם היה להם זכות, וכבר פירשנו זה בפסוק וירא כי אין איש:

[ועל זה נאמר וירא כי אין איש כי לא ישובו בתשובה עד שיראו תחילת הישועה ועדין יהיו בהם פושעים ומורדים ויצאו מהגלות בכלל רוב ישראל השבים בתשובה ויכלו בדרך שלא יבאו לארץ ישראל,

ובאמרו וירא כי אין איש רוצה לומר על כלל ישראל שלא ישובו בתשובה שלמה ולא יפגעו לאל בלב נכון עד שיראו סימני הגאולה,

ו'איש' אומר על כלל ישראל כמו ו'איש' ישראל נשבע במצפה שהיו שם כל ישראל, כי לא יתכן שלא יהיה איש ואנשים בישראל צדיקים וטובים שיהיו ראוים לגאולה אבל לא לגאול כל ישראל בזכותם],

 

 גם מהעמים אין אישלעזרתי להנקם באויבי ישראל כי כולם היו אויביהם, ובכולם אעשה נקמה:

 לפיכך אדרכה באפישיש לי עליהם על שהרעו לישראל שהגליתים ביניהם

ואני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה:

 נצחםדמה יזה על בגדי לפיכך הם אדומים ונקרא הדם נצח לפי שהוא חיי האדם וחזקו:

 אגאלתי – כמו הגאלתי ואל"ף תמור' ה"א הפעל, וכן אתחבר יהושפט כמו התחבר,

ואגאלתי ענין טנוף ולכלוך, וכן לחם מגואל:

מלבי"ם פורה דרכתי לבדי – הדורך את הגת תכליתו להוציא את היין,

וכן היתה תכלית דריכתם להחזירם בתשובה,

אבל ראיתי כי מעמים אין איש (מחזיק) אתי – ולא אבו לשוב אלי

ולכן ואדרכם באפי וארמסם בחמתיההבדל בין אף לחמה כי האף הוא החיצוני למראית עין

והחמה הוא הכעס הפנימי השמור בלב,

ע"י אפי וענשי החיצון היתה כונתי רק לדרכם כדורך בגת המסיר החרצנים והזגים ומוציא את היין,

כן רציתי רק להעביר את הרשעים,

אבל ע"י חמתי שבערה בם ע"י שלא רצו לשוב ארמסם דרך השחתה,

ועי"כ ויז נצחם על בגדיהכוללים וגם כל מלבושי – המיוחדים אגאלתי – כנזכר לעיל:

 מלבי"םחלק באור המלים אדרכם, ארמסם – הדרוך הוא כדרכן והרמיסה להשחית וההבדל בין אף וחמה (למעלה י"ב):

 

(ד) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה:

רד"ק כי יום – היה בלבי, זמן רב עד שבאה שנת גאולי, ואז יהיה יום נקם בעמים:

מלבי"ם כי – והטעם שמהרתי לדורכם ולא הארכתי להם אפי, הוא מצד כי הגיע הזמן,

א] היום נקם המיוחד על עכו"ם. ב] כי שנת גאולי באה לגאול ישראל:

 

 

(ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי:

רש"י ואביט ואין עוזר – לישראל. ואשתומם – לשון שתיקה וכבר פירשתי למעלה וישתומם כי אין מפגיע. וחמתי היא סמכתניחמתי שיש לי על האומות אשר אני קצפתי מעט על עמי והמה עזרו לרעה

היא סמכתניחיזקה ידי ועוררה את לבי ליפרע מהם ואע"פ שאין ישראל ראוין והגונים לגאולה:

 רד"ק ואביט – פירשנו זה הענין בפסוק וירא כי אין איש, ואמר למעלה זרועו וצדקתו, והנה אמר זרועי וחמתי זרועי כמו שפי' שם וחמתי על נקם שיעשה ברשעי' בזמן הישועה לפיכך סמך לו ואבוס עמים:

מלבי"ם ואביט ואין עוזר – כי אין הדור זכאים,

ואשתומם ואין סומך – כי אין צדיק מתפלל עליהם,

ונגד אין עוזר אומר ותושע לי זרועי – בכח עצמי,

ונגד ואין סומך וחמתו היא סמכתניהחמה על חטא העכו"ם כנ"ל (נ"ט ט"ז) עי"ש, ועי"כ:

[ונגד הסמך שלא מצא מתפלת הצדיקים, הנה צדקתו [שם, כאן חמתו] היא סמכתהו מחמת החמה על חטא העכו"ם]:

 

(ו) וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם:

רש"י ואבוס – לשון מתגולל בדם ודורך ברגלים כמו מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז) וכמו בוססו את חלקתי (ירמיה יב). נצחם – גבורת נצחונם:

 רד"ק ואבוס – ענין רמיסה ודריכה כמו בוסס בטיט חצות:

 ואשכרם בחמתי – אשקם כוס חמתי עד שישכרו:

 נצחם – חזקם ותקפם:

מלבי"ם ואבוס עמים – ע"י אפי,

 וע"י חמתי – הפנימי אשכרם – לגמרי ואוריד לארץ נצחם – כנ"ל (פסוק ג'):

 

(ז) חַסְדֵּי יְדֹוָד אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְדֹוָד כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְדֹוָד וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו:

רש"י חסדי ה' אזכיר – הנביא אמר אזכיר לישראל את חסדי ה'.

ורב טוב – אזכיר אשר גמל לבית ישראל ברחמיו:

רד"ק חסדי ה' – אמר הנביא על החסדים שהראה לו האל שיעשה לעתיד לעמו

אזכור לבני אדם החסדי' שעשה להם בשעבר כדי שיודו וישבחו שמו,

ואמר חסדי לבד לפי שהם מרו את דברו והוא הטיב להם בכל דור ודור,

לפיכך אמר תהלות ה' כי על אותם החסדים ראוי להלל את ה'

כעל כל אשר גמלנו ה' אזכיר אותם החסדים כמו שהיו על כל אשר גמלנו:

 ורב טוב – שעשה לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו לא לפי מעשיהם:

מלבי"ם חסדי (מתחיל ענין חדש, יספר בו נכבדות איך ישראל יזכרו בצרתם הפלאים שעשה להם בימי קדם, ויחפש רוחם מדוע השיב אחור ימינו, ומתווכחים איתו ע"ז,

ותשובת ה' אליהם ונחמה על העתיד וימשך הענין עד קאפיטול ס"ו).

 חסדי ה' אזכיר – החסדים שעשה לנו ה' בימי קדם, שהוא הנסים והנפלאות שעשה לנו בעת ההיא,

וע"י החסדים האלה אזכיר ג"כ תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה' – אהללנו לפי תגמולוהי עלינו,

(כי להללו מצד עצמו א"א רק ע"י חסדיו ומעשיו, שמזה הצד אנו מכירים תהלותיו)

ולא תאמר כי החסדים האלה היו מועטים, כי רב טוב לבית ישראל גמל,

ולא היה הגמול ההוא מצד מעשינו רק כרחמיו וכרב חסדיו

(המרחם יושיע בעבור שאינו יכול לראות צרת המדוכא ועוניו, והוא רק מושיע מהצרה,

והעושה חסד יעשה מרוחב לבו ונדבתו גם לבלתי מציר ונדכא,

וחוץ מהתשועה מהצרה יעשה גם טובות אחרות.

גם המרחם לא יבקש הודאה בעבור טובו, ובעל החסד צריך להודות חסדו).

 כי הושיע לישראל בין מצד הרחמים על ענים, בין מצד חסדו להיטיב בהטבה יתירה:

 

(ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ:

רש"י אך עמי המה – אע"פ שגלוי לפני שיבגדו בי מכל מקום עמי הם והרי הם לפני כבנים אשר לא ישקרו:

 רד"ק ויאמר – כאשר לקחם לו לעם כשהוציאם ממצרים אמר אך עמי המה,

אלה עמי הם שלקחתים מתוך עם אחר ולקחתים לי לבנים ולא ישקרו בי לעולם:

 ויהי להם למושיע – כיון שהיה להם למושיע שהושיעם ממצרים אמר שלא ישקרו בו אלא לעולם,

ומלת אך היא לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה, אך טוב לישראל אלהים והדומים להם:

מלבי"ם ויאמר – נגד כרחמיו מבאר כי אמר אך עמי המה – וראוי שארחם על ענים,

ונגד כרוב חסדיו, אמר הלא המה בנים – שהוא מדרגה יותר גדולה, שבעבור כן ראוים לחסדים גדולים לעשות עבורם אותות ומופתים כאשר יעשה האב בעבור בניו,

כי הם לא ישקרוויעבדוני ויודוני בעבור הטוב ההוא,

ולכן ויהי להם למושיע – תמיד, עתה מבאר איך היה להם למושיע,             כי זה היה בשני אופנים, א]:

 מלבי"םחלק באור המלים עמי, בנים – בנים קורבתם מקושר אל האב מצד התולדה,

וגדול מן עם שקורבתם בחיריי (כנזכר לעיל א' ד'):

 וינטלם וינשאם – נטל, מורה רק על הגבהה מן הארץ.

נשא הרמה למעלה ראש בחשיבות, ומזה שם טלטול. טלטלה גבר, והטלתי אתכם מעל הארץ:

 

(ט) בְּכָל צָרָתָם לֹא לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם:

רש"י בכל צרתם – שהביא עליהם. לא צר – לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויין ללקות

כי מלאך פניו הוא מיכאל שר הפנים ממשמשי' לפניו הושיעם תמיד בשליחותו של מקום:

רד"ק בכל צרתם לא צר – כתוב באל"ף והרי בוי"ו, ופי' הכתוב לא הרבה להם הצרה כי הושיעם ממנה,

ופי' הקרי לו לאל צר בצרתם, על דרך ותקצר נפשו בעמל ישראל,

מלבי"ם בכל צרתם – בעת שהיו בצרה בגלות, לו צר – היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו,

ועי"כ מלאך פניו הושיעם – הושיעם תמיד ע"י שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוקה עמהם תמיד. ב] בעת שהגיע זמן גאולתם מן הצרה והגלות, אז באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם –

אז לא גאלם עוד ע"י מלאך פניו שליח של השגחתו שזה ימליץ על נסים נסתרים, שההשגחה מעטופת במסך טבעיי,

רק הוא בעצמו גאלם – בנסים גלויים ומפורסמים, בלתי נתונים תחת חקי הטבע כלל.

 והגאולה הזאת היתה באהבתו ובחמלתו, האהבה תהיה מצד המעלות העצמיות אשר ימצא האוהב בהנאהב, והחמלה תהיה מצד דכאות כח הנחמל וחולשתו,

כי מצד שני דברים אלה גאל את ישראל, מצד מעלותם ומצד חולשתם,

וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים את בני ישראל, ועי"כ וינטלם – הגביהם מן הצרה (ע"י חמלתו).

 וינשאם – למעלה ראש בכבוד וחשיבות (ע"י אהבתו),

וזה נמשך כל ימי עולםשתמיד היה להם למושיע בשני אופנים אלה:

 

(י) וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם:

רד"ק והמה מרו – ענין מרי, כמו מריתם פי:

 ועצבו – ענין הכעסה, וכן כמה ימרוהו וגו', אמר אחר שהיה גואל אותם מהצרה המה שבו ומרו את דברו ולא שמעו לקולו,  ורוח קדשו – והוא דברי נביאיו הנאמרים ברוח הקדש, וכן ת"י:

 ויהפך להם לאויב – הפך שגאלם מיד אויב הוא נלחם בם והיו עניניהם באים להם בדרך רעה עד שהיו אומרים זה מיד האלהים הוא:

מלבי"ם והמה מרו – אבל המה לא שמרו להודות לה' חסדו רק מרו בו והחליפו מצותיו.

והנה תחלה עצבו את רוח קדשו – שבמה שגרמו ע"י מרים שיעניש אותם היה רוח קדשו מתעצב ע"ז,

מצייר זה כאב המתעצב עת יכה את בנו אהובו,

אבל אח"כ ויהפך להם לאויב – עד ששש על רעתם, (כמ"ש והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם וגו' כן ישיש להאביד אתכם),

ואח"כ הוא – בעצמו נלחם בם – ולא לבד שעזבם ביד אויב ושש על רעתם כי נלחם בם בפועל והרע להם בידים עד שהיה ענשם לא טבעי רק השגחיי, (כמ"ש בפי' הפסוק כי צורם מכרם וה' הסגירם עיי"ש):

 מלבי"םחלק באור המלים מרו, ועצבו – אינם נרדפים, מרה משתתף עם שמות מורים מרידה.

ועצב עם שמות המורים על יגון. כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, שאח"כ שהוצרך להענישם נעצב על לבו:

 

(יא) וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ:

מנחת שי את רעי צאנו – במלה זאת יש מחלוקת גדול ועצום בין הספרים והמפרשים כי במקצת ספרים כתוב רֹעה בה"א ומקצת ביו"ד ואין איש שם על לב בחילוף זה

החכם ן' עזרא פירשו בה"א גם רש"י כתב את רועה צאנו דמיון רועה המעלה את צאנו איה הוא וכו' וכן ת"י אן דדברינון במדברא כרעיא לעניה

אבל רד"ק פירשו ביו"ד שכתב את רעי צאנו עם רועי צאנו והם משה ואהרן. גם החכם אברבנאל פירשו ביו"ד.

 רד"ק ויזכור ימי עולם – ישראל בגלות בעתות הצרה הוא זוכר ימים מקדם, זהו ימי עולם, כששלח משה לעמו, ו'עמו', חסר למ"ד השמוש, כמו ויבא ירושלם, והדומי' לו,

ואמר הנביא בדרך הנבואה כי ישראל זוכר בגלות אותם הימי' ואומר הנה ישראל במצרים היו רבים, בהם עובדי עכו"ם כמו שמפורש בספר יחזקאל,

ואעפ"י כן כיון שראה את עניים רחם עליהם, ואמר וישמע אלהים את נאקתם ונגלה למשה

ואמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרי' ושלחו להם ועשה עמהם אותו' ומופתי' והוציאם ממצרים וגאלם, ואעפ"י כן כשרדפו מצרים אחריהם לא זכרו הנפלאות שעשה עמהם, ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו',

ואעפ"י כן העבירם בים ביבשה והעלה מן הים ויכסו מים צריהם,

ולפיכך הם תמהים בגלות ואומרים איה המעלם מים?:

 את רועי צאנו – עם רעי צאנו והם משה ואהרן, ואעפ"י שאנו חוטאים לפניו הלא גם אבותינו חטאו והיה מושיעם בעת צרתם למה ארך לנו זה הגלות כל כך עד שנצטרך לומר איה הוא המושיע את אבותינו כאלו היום אינו נמצא:

 איה השם בקרבו את רוח קדשו – שישלח בהם רוח נבואה מלבד משה אהרן ומרים היו שבעים זקנים שנחה עליהם רוח נבואה גם ביום מעמד הר סיני היו כולם נביאי', ומי שעשה עמהם כל זה איה הוא עתה,

והנה עתה נסתלק רוח נבואה משמתו חגי זכריה ומלאכי שאלו היו עמנו נביאי' היו מודיעים לנו קץ הגאולה והיה לנו נחת רוח בזה, אבל אנחנו זה כמה שנים בגלות ואין לנו נביא ולא אתנו יודע עד מה:

והמפרשים פירשו ויזכר על האל יתברך, ועל הדרך הזה תרגם יונתן:

מלבי"ם ויזכר – ואז יזכר עמו את ימי עולם (את ימי) משה – שבעת יתחילו לזכור בלבבם נסים שעשה להם בימי עולם בכל דור ודור עד שבאים לדור הראשון לזכור ימי משה,

ומתחילים לשאול איה המעלם מים – כי בעת ההיא הִפְלם ה' בשני דברים.

א] בנסים ונפלאות שעשה עמהם. ב] בנבואה ורוח הקדש והשראת השכינה בקרבם

(כמ"ש השמע עם קול אלהים חיים, או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וכו'.

ושני אלה נאבדו מהם, כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא).

 וישאלו עתה א] איה המעלם מים את רעה צאנו – שמשה היה דומה אז כרועה צאנו של ה',

כמו שישמור האדון את הרועה בעבור הצאן ואת הצאן בעבור שהם קנינו כן נהג ה' אז בשמירתם.

ב] איה השם בקרבו – (בקרב העם הנז"ל) את רוח קדשו – שהיא הנבואה ורוח הקדש:

 

(יב) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם:

רש"י מוליך לימין משה זרוע תפארתו – הקב"ה היה מוליך לימין משה את זרוע גבורתו בכל עת שהיה צריך לעזרתו של הקב"ה היה זרועו מוכן לימינו:

רד"ק מוליך לימין משה – עתה סיפר איך העלם מים ואיך ירדו בתוך הים, ואע"פ שהוא ידוע אומר כן להגדיל הספור ולהודות האל יתברך כי בנס גדול ופלא מופלא היה

שהיה מוליך זרוע תפארתו לימין משה שהיה בימינו המטה,

ואיך היה מטה משה בוקע הים אלא שהאל היה מוליך לימינו זרוע תפארתו והיה בוקע הים מפני ישראל כדי שיאבדו  מצרים בתוכו:

 לעשות לו שם עולם – שיזכרו אותו כל העמים על זה הדבר הגדול וייראו ממנו, כמו שאמר שמעו עמי' ירגזון, כי לא היה צריך זה להעביר ישראל לפאה האחרת כי מאותה הפאה שנכנסו לאותה הפאה עצמה יצאו

אלא עשה זה להראות ידו הגדולה ולהראות כי בידו הכל אפי' להפך הטבעי' היסודיי' וזהו תפארת לו ושם עולם, וכל זה הראה על ידי משה וישראל עמו מאהבתו אותם:

מלבי"ם מוליך – מספר כי הנסים שנעשו ע"י משה היו מעולים מצד ארבע מעלות.

א] שהיו הנסים תמידים בכל עת שרצה הרועה הנאמן, ועז"א מוליך – שהוליך הזרוע הנסיית אצלו תמיד להשתמש בו בכל עת שירצה.

ב] שלא היו הנסים ע"י מלאך ואמצעי, רק שהוליכם לימין משה – שזרוע הנסיית עמדה אצל ימינו מבלי אמצעי ביניהם.

 ג] שלא היו הנסים ע"י מעשה ישראל וזכותם רק ע"י כח ה' ורצונו שעז"א זרוע – (כי כבר בארתי כ"פ שזרוע ה' מציין הכח הפועל אותות ומופתים בלא עזר ממעשה התחתונים וזה ההבדל בינו ובין יד ה').

ד] שלא היו הנסים קשורים עם הטבע רק נסים גדולים ומפורסמים, שעז"א תפארתו – להתפאר במו לעיני כל.

 בוקע מים מפניהם – מה שבקע המים מפניהם, לא היה רק בשביל להצילם כי היה יכול להצילם בלעדי נס כזה בדרך טבעי, כי תכליתו היתה כדי לעשות לו שם עולם – כמ"ש שמעו עמים ירגזון:

 

(יג) מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ:

רד"ק מוליכה – עוד סיפר גודל הנס שלא תאמר אע"פ שהיה יבש קרקע הים לא היה כל כך יבש שיהיו יכולים ללכת בו בחזקה או לרוץ בו

לפיכך אמר מוליכם בתהומות כסוס במדבר, הוליכם באותם התהומות כמו הסוס הרץ במדבר שהוא ארץ המישור ואין שם לא אבן ולא טיט שיהיה לו מכשול כן היו הם יכולין לרוץ באותו קרקע הים

כל כך נתקשה הקרקע בים כרגע ולא נכשלו בו:

מלבי"ם מוליכם – בנס קריעת ים סוף היה בו עוד כמה נסים כמ"ש עשרה נסים על הים,

ובארתי בפי' התורה כי היה עוד נס מה שיבשו התהומות ונסתלקו מהם כל אבני מכשול ונעשו כגריד, וזה היה רק להרבות בנסים ולהקל ההליכה, כי כבר היו יכולים לעבור ע"י שנסתלקו המים,

וז"ש מוליכם בתהומות כסוס ההולך במדבר שאין שום מעכב לפניו וזה עשה בל יכשלו:

 

(יד) כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד רוּחַ יְדֹוָד תְּנִיחֶנּוּ כֶּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת:

רד"ק כבהמה – והמשיל עוד לכתם בקרקע הים ואמר כי הם ירדו בתוך הים כמו שתרד הבהמה בבקע' בלי עמל, כי המורד מעט וההליכה בבקעה נוחה כי היא דרך מישור:

 רוח ה' 'תניחנו' – הכנוי לעמך שזוכר אחר כן, כמו ותראהו את הילד, והדומים לו, אמר רוח ה' הניח עמך מצריו והרודפים אחריו, ואמר רוח ה' כמו רוחך, וכן ואל משה אמר עלה אל ה',

ומלת כן מוסב לדמיון כבהמה שזכר, וענין הפסוק כן כבהמה בבקעה תרד כן נהגת עמך ורוח ה' תניחנו, ויונתן תרגם תניחנו כמו תַנְחנו, מן נחה את העם, כבעירא דבמישרא מדברא מימרא ה' דברינון:

 שם תפארת – שם שיהיה לך תפארת וכבוד לעולם

והנה כל זה עשית בימי' הקדמונים ועתה נטשתנו בגלות זה כמה שנים:

מלבי"ם כבהמה – עוד היה נס שהוגבה עמק הים למעלה ונעשה דרך ישר בל יצטרכו לרדת למצולה,

ועז"א כבהמה בבקעה תרד – בבקעה ישרה ושוה כן רוח ה' תניחנו

שתיכף שירדו לתוך הים הוגבה התהום וצף למעלה ונעשה בקעה,

כן נהגת עמך – כדי לעשות לך שם תפארת בנסים רבים תכופים אשר לא יוכל עשוהו רק אתה בורא כל לבדך:

 

(טו) הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ:

רד"ק הבט – ע"ד כי רם ה' ושפל יראה, ובשמים זבול קדשו ותפארתו כי בהם יראה עזו כי הם עומדים לעד לעולם בגבורתם לא ישנו ולא יחליפו:

 איה קנאתך וגבורתך – שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים, איה הם עתה המון מעיך ואיה המון מעיך ורחמיך שאמרת המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה' איה המון המעים ואיה הרחמים:

 אלי התאפקו – אני רואה שהתאפקו והחזקו רחמיך אלי ולא נכמרו למהר לרחם עלי ואיך היה זה:

מלבי"ם הבט משמים – אחר כל הנסים והנפלאות שעשית עמנו בימי קדם, הבט משמים איך עתה היה ההפך,

ואמר הבט משמים וראה מזבול קדשך – כי השמים על ידם ינהיג ה' הנהגתו התמידית הטבעיית שהם מיוחסים לשמים,

והזבול מציין מקום שכינת עוזו והשגחתו ששם ינהיג הנהגתו המופלאת הנסיית,

ויש הבדל בין ראיה והבטה, שהראיה הוא ראות העין החושיי, וההבטה היא שימת הלב על הדבר,

יאמר הנה ההשגחה הטבעיית הגם שגם עתה תנהיג אותנו בנסים נסתרים ובראות העין ידמה שבהנהגה זו לא נשתנה העת הזאת מימי קדם,

מ"מ אם תביט משמים ותשים לב היטב תראה כי גם הנהגה זאת נשתנה עתה ממה שהיתה מקדם,

וראה מזבול קדשך – בהנהגה הנסיית שהיתה בזבול קדשך א"צ הבטה כלל כי זאת תראה תכף,

כי איה קנאתך וגבורתך, שאינם אותם שהיו בימי קדם.

 איה קנאתךהנסים שעשה ה' בימי קדם היו לשתי תכליות.

א] מפני קדושת שמו להראות גבורתו או בעבור שקנא לשמו המחולל ונגד זה אמר איה קנאתך וגבורתיך

ב] למען ישראל בעבור שרחם על עמו, ונגד זה אמר המון מעיך ורחמיך אלי – אשר רחמת אלי מקדם ואיך עתה התאפקו – ומדוע לא תרחם:

 מלבי"םחלק באור המלים הבט, וראה – בארתי הבדלם (למעלה ה' ט"ז):

 

(טז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְדֹוָד אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ:

רש"י כי אתה אבינו – ועליך להביט ולראות בצרותינו. כי אברהם לא ידענו – בצרת מצרים.

וישראל לא יכירנובמדבר כי כבר נסתלקו מן העולם ואתה ה' אבינו בכולם נעשית לנו אב,

ורבותינו דרשו בו כמו שדרשו במסכת שבת:

 רד"ק כי אתה אבינו – והאב לא יתאפק על הבן אלא ירחם עליו מיד:

 כי אברהם לא ידענו – על דרך אבי ואמי עזבוני וה' יאספני,

כי אף על פי שאברהם אבינו הנה כמה דורות שמת, ואב בשר ודם לא ידע בנו או בן בנו אלא בחייו,

אלא אתה אבינו חי וקיים מעולם ועד עולם ואין לנו לצעוק אלא אליך

ובכל הדורות שעברו ושיהיו אתה אבינו ואתה גואלנו מכל צרה ומעולם שמך עלינו,

וזכר אברהם כי הוא ראש האבות, ועוד שאמר לו האל כי ביצחק יקרא לך זרע ואמר ואתן לו את יצחק ולא אמר את ישמעאל, כמו שאמר ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו,

וזכר ישראל כי כל זרעו זרע אמת לא כיצחק שיצא ממנו עשו, ואומר ויאהב יצחק את עשו:

 מצודות דוד כי אתה אבינו – וראוי לאב לרחם על בנים.

כי אברהם לא ידענו – עשה עצמו כאלו לא ידענו עם כי נגלה לו בברית לא התפלל עלינו.

וישראל לא יכירנו – עשה עצמו כאלו לא הכיר אותנו עם כי בשעה שראה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו הם שרי האומות זו עולה וזו יורדת לא שם לבו להתפלל עלינו.

אתה ה' אבינו – בכל ימים שמת לבך עלינו כדרך האב המשים לבו בתקנת בנו.

גאלנו מעולם שמך – מימות עולם שמך הוא גאלנו כי בכל פעם אתה הוא הגואל אותנו:

 מלבי"ם כי אתה – מתחיל לטעון נגד שני אלה.

א] נגד מה שהתלונן איך המון מעיך ורחמיך התאפקו עתה.

אומר הלא אתה אבינו – הלא אין לנו אב אחר זולתך כי אברהם לא ידענו – ואיך לא ירחם האב על בנו?

(אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנוהידיעה היא בשכל וההכרה היא ע"י שראה בחוש,

אומר אברהם לא ידע אותנו כלל כי מחלציו יצאו גם ישמעאל ועשו ולא ידע כי אנחנו נהיה עם ה' ביחוד, וישראל הגם שהוא כבר ידע אותנו כי ידע שבניו יהיו שבטי ה', מ"מ לא הכיר אותנו בעיניו.)

ב] ונגד מה שהתלונן איה קנאתך וגבורתיך, טוען הלא אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך – הלא שמך אשר בו נודעת מעולם, הוא שאתה אבינו גואלנו.

הלא רק בשם זה יודעים אותך שאתה אבי ישראל וגואלם.

ומה תעשה לשמך הגדול הזה איה קנאתך על שמך זה המחולל עתה באמור הגוים מבלתי יכולת?:

 

(יז) לָמָּה תַתְעֵנוּ יְדֹוָד מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ:

רש"י למה תתענו – כי בידך להסיר יצר הרע כמה שנאמר כחומר ביד היוצר וגו' (ירמיה יח)

ואומר והסירותי את לב האבן וגו' (יחזקאל לו). תקשיח – לשון אימוץ לב:

 רד"ק למה תתענו ה' – בראותינו אומות העולם ולא האזינו שלות הרשעים ואורך הגלות לנו והצרות תמידות עלינו, הנה אנו תועים מדרכיך ואומרים אין תקוה עוד וכאלו אתה תתענו בהאריכך גלותינו,

ובאמרו תתענו תקשיח לבנו, אינו אומר על כולם אלא רבים מישראל נתיאשו מהגאולה לאורך הגלות

וכיון שיש בהם קצת מדבר בלשון כלל וכן אמר הב"ה אל משה עד אנה מאנתם,

בעבור קצת העם שיצאו בשבת ללקוט מן, וכן אמר דניאל חטאנו והרשענו והעוינו ומרדנו:

 תקשיח – ענין אכזריות ורחוק הלב מהדבר הנאהב, וכן תקשיח בניה ללא לה:

 שוב למען עבדיך – שוב מחרון אפך בנו ואם לא למעננו כי אנחנו חוטאים שוב למען עבדיך, והם האבות ולמען שבטי נחלתך והם י"ב שבטים, ופירוש נחלתך שהיו לך לנחלה כמו שכתוב יעקב חבל נחלתו:

מלבי"ם למה תתענו ה' – טוען עוד הלא צריך אתה לעשות זאת למענינו כי,

א] ע"י שתראה לנו המון מעיך ורחמיך אנו לומדים דרכיך שאתה רחום וחנון וע"י שהמון מעיך ורחמיך אלי התאפקו הלא תתענו מדרכיך אלה – שאין אנו רואים הרחמים והחנינה שלך,

ב] הלא ע"י שתראה קנאתך וגבורתיך להעניש החוטאים ע"י נלמד יראת ה' שעי"כ מתיראים מענשיו אבל על ידי שאינך מראה קנאתך וגבורתך הלא על ידי זה תקשיח לבנו מיראתך –

וא"כ שוב למען עבדיך שבטי נחלתך (שהם עובדים אותך והם העם שבחרת לנחלה לך):

 

(יח) לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ צָרֵינוּ בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ:

רש"י למצער ירשו עם קדשך – גדולתם וירושתם זמן מועט היתה להם. בוססו – דוששו:

 רד"ק למצער – לזמן מעט ירשו הארץ עם קדשך שנתת להם הארץ נחלה מעט זמן עמדו בה וגלו ממנה כי לא היו בה אלא ארבע מאות ועשר שנה בראשונה ורוב ישראל לא שבו עוד אליה:

 צרינו בססו מקדשיך – זמן מצער עמדנו ובאו צרינו וגרשונו ממנה

ולא עוד אלא שבססו ורמסו מקדשך שהיה מקום כבוד ולא היו נכנסים בו אלא יחידים:

מלבי"ם למצער – ר"ל שוב למען עבדיך אל מצער אשר ירשו עם קדשך – אל החלק המצער והקטן אשר ירשו עם קדשך, שוב אל החלק המצער הלז,

ר"ל אין אנו מבקשים רק שתשוב לעיר הקדש והמקדש רק הדבר המצער הזה אנו מבקשים, בל יהיה שממה,

עקר מה שאנו מצטערים ומפילים תחנה לפניך הוא רק על שצרינו בוססו מקדשך – כי לא על נחלת שדה וכרם אנו כואבים וצועקים, רק על הקדש והמקדש ועל חילול שמך הגדול, כי:

 מלבי"םחלק באור המלים למצער – הלמ"ד הוא הגבול שאליו, שוב למצער אשר ירשו והוא אל מקדשך אשר בוססו צרינו:

 

(יט) הָיִינוּ מֵעוֹלָם לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם לֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ:

רש"י היינו – עתה כעם אשר לא בחרת למשל בם מעולם וכאילו לא נקרא שמך עליהם.

לוא קרעת שמים – וירדת להצילנו עתה כאשר ירדת להציל מיד מצרים אז מפניך הרים נזלו ברתת וזיע:

רד"ק היינו מעולם – היינו אנחנו תחת ממשלתך לא צרינו כי לא משלת בם ולא נקרא שמך עליהם

ואיך באו הם תחתינו בארץ ירושתנו?:

 לוא קרעת שמים ירדת – דרך שאלה – שמא קרעת שמים וירדת לדבר עמהם כמו שעשית לנו?

ואם מפניך הרים נזלו בעבורם כמו בעבורנו?

וזה היה ביום מעמד הר סיני שירד כבודו על הר סיני והיה אש וענן וההר חרד ונזדעזע הוא והאחרים שהיו קרובים אליו כמו הר שעיר והר פארן גם כן נזלו מים מהענן ששכן עליהם

אלא שעיקר הדבר היה על הר סיני לפיכך נזכר בתורה הר סיני לבד,

והנה היה ההר בוער באש ונוזל מים כי האש והענן עליו:

 קרעת שמים – דרך משל, כמו ודלתי שמים פתח, ושמים הוא האויר:

 נזלו – דגש הלמ"ד לתפארת הקריאה מפני ההפסק:

מלבי"ם היינו מעולם לא משלת בם – ר"ל והלואי היינו דומים כאומה אחרת אשר מעולם לא משלת בם,

כי אז הלא לא היה נקרא שמך עליהם – ולא היה בזה חילול השם,

אבל אחר שעלינו משלת, הלא עלינו נקרא שמך, ואיך יתחלל עתה.

 החוזה כדברו זאת התרגש ברגש נורא מאד,

משיב פניו אל ה' ואמר, אהה ה' אלהים, התרחקת מאד מאתנו!  השמים קיר ברזל בינינו ובינך,

לו קרעת שמים ירדת – עד כי הרים יזולו וימוגו מפניך- – המליץ נאלם דומיה מרוב הרגשותיו,

ויתעלף וידום, עד כי שב רוחו אליו ויסער בעים רוחו בקאפיטל הבא:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב