ישעיהו פרק סה

(א) נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי:

מלבי"ם נדרשתי – כגבור יקיץ מתרדמה, מתעצם הצופה ברוח קדשו,

אומר תחשה ותעננו עד מאד – אתה משיב לנו לאמר, מה התלונן עלי, תאמר כי התאפקתי העלמתי עין,

הלא אני נדרשתי – אבל זה היה ללוא שאלו – הלא נדרשתי להם ע"י נביאיי אבל הם לא שאלו את פי הנביא אשר על ידו הדרש אדרש להם,

ויותר מזה הלא אני גם נמצאתי – למלאת בקשתם,

אבל זה היה ללא בקשני – אל עם אשר לא בקשוני,

ויותר מזה כי גם אמרתי הנני הנני – כאילו אני עומד מוכן לכל אשר יצוו עד שלא יצטרכו לבקש אותי ולדרוש אחרי,

אבל זה היה אל גוי לא קרא בשמי – אשר לא רצו להקרא עוד בשמי,

להקרא עם אלהי ישראל ויותר מזה כי גם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים נדרשתי. – שאלה המוגבלת עם דרישה, הוא ששואל במשפט האורים או אל הנביא וה' נדרש לו,            ובקשה נגד מציאה מבקש האובד, בקשתיו ולא מצאתיו.

השואל משיג מענה,              והמבקש מוצא עצם המבוקש מעצמו:

 

(ב) פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם:

רד"ק פרשתי ידי – לקבלם בתשובה אם ירצו וי"ת שלחית נביי וגו':

 לא טוב – ר"ל דרך רע וכן מנהג הלשון, כמו יתיצב על דרך לא טוב, אשר לא טהורה היא, אשר איננה טהורה, והדומים לו:

מלבי"ם פרשתי ידי – והלכתי אליהם, בקשתי אותם, דרשתי אותם, ולא פעם אחד,

רק כל היום – כל הימים תמיד,

אבל זה היה אל עם סורר – ומורד ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבתיהם – הדרך הרע שהולכים בו לא הלכו בו ע"י טעות ושגיאה רק אחר מחשבותיהם לפי מחשבותיהם,

שאחר שחשבו ועיינו איזה דרך יבחרו, בחרו להם דרך הרע מצד המינות והכפירה:

 

(ג) הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים:

רש"י זובחים בגנות – מעמידים עכו"ם בגינותיהן ושם מקטרין בשׂמים על הלבנים:

רד"ק העם, על פני – ר"ל בירושלם גם בבית המקדש עשו תועבות:

 בגנות – כמו שהיה מנהג תחת כל עץ רענן:

 על הלבנים – בשעה שהיו שורפין הלבנים [משתמע לצורך בנין, להקדישם מתחילתם לשם ע"ז ר"ל] היו משימין עליהם קטרת לעכו"ם:

מלבי"ם העם – ולא לבד שחוטאים כי גם עושים להכעיסני על פני – פני השגחתי הרואה כל תועבותיהם,

כי הם זבחים בגנות – לע"ז,

ומקטרים על הלבנים – יען שמסתירים א"ע מבני אדם ויראים לעשות מזבחות לע"ז בפרהסיא, כי בפני בני אדם הם מתקדשים כאילו הם יראי ה',

הם מקטרים על הלבנים בל ירגישו בהם, ובזה הם מכעיסים אותי על פני,

כאילו אין עושים החטאים רק לפני, שאדע רק אני בהם אני ולא אחר:

 

(ד) הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּפְרַק וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם:

רש"י היושבים בקברים – שתשרה עליהם רוח טומאה של שדים.

ובנצורים – הם פגרי המתים שהם כנתונים במצור שאינם יכולים לצאת.

ומרק פגולים – רוטב נתעב כמו ואת המרק שפך (שופטים ו):

רד"ק היושבים בקברים – לדרוש אל המתים וי"ת דיתבין בבתיא דבנן מעפר קבריא וגו': [וצ"ב כוונתו, ויתכן שחשבו שבכך ישרה עליהם רוח המתים. רש"י שתשרה עליהם רוח טומאה של שדים].

 ובנצורים ילינו – בחרבות ילינו בלילה שיראו להם השדים לדעתם,

כי המזיקים נראים בחרבות למאמינים בהם,

וי"ת [וכן פרש"י] ועם פגרי בני אנשא דיירין:

 בשר החזיר – עוברין על כל הנמנע בתורה:

 ומרק פיגולים – כולל כל שאר הבהמות טמאות שקצים ורמשים וכלם הם פגולים ונתעבים:

 ומרק – כמו ואת המרק שפוך, כי הוא מרוק הבשר ו"כליהם" נראים באותו השומן הדבק בהם ויכיר אדם כי בשר חזיר ושקצים בישלו בהם, אם ירצו לכפור בהם ולומר שלא אכלום, וכתוב ו'פרק' והענין אחד:

מלבי"ם הישבים בקברים – ויותר מזה כי בנצורים ילינו – המקומות המטונפים שמשליכים לשם פגרי הבהמות שם ילינו להסתתר מבני אדם ושם הם אכלים בשר החזיר – במקום אשר אין רואה,

ומרק – וכליהם בלועים מרוטב של פגולים, אוכלים מאכלות טמאים במקום טמא נסתר מבני אדם,

רק על פני, רק אני רואה שם:

 מלבי"ם  חלק באור המלים קברים, נצורים – נצורים הם מקומות שקוברים שם פגרי בהמות,

וכן מקברך כנצר נתעב (למעלה י"ד י"ט):

 

(ה) הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם:

רש"י האומרים – אל הצדיקים קרב אליך עמוד בעצמך ואל תגש בי.

כי קדשתיך – כי קדשתי וטהרתי יותר ממך כן ת"י. אלה – התועבה אשר עשו הנה לעשן חמה באפי:

 רד"ק אש יוקדת – באפי כל היום עליהם ועל זרעם אחריהם, לפיכך ארבה הגלות לבניהם זמן רב:

מלבי"ם האמרים – ועל כל הטומאות האלה אשר הם מטמאים א"ע בסתר

הם מראים א"ע קדושים וטהורים לפני ב"א,

עד שאומרים אל יתר העם בל יקרבו אליהם ובל יגעו בהם מקדושתם,

וז"ש קרב אליך – אל גבולך ואל תגש בי – אל גבולי כי קדשתיך – כי תתקדש אם תיגע בי

מחזיקים א"ע לקדושים כ"כ עד שכל הנוגע בהם יקדש, כענין כל הנוגע במזבח יקדש,

וחושבים שכל ב"א טמאים לנגדם, ואסור להם שיגעו בהם כנוגע בקדש.

 אלה – הצבועים הם עשן באפי ע"י האש היוקדת כל היום מן חטאתם:

(ו) הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׂה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם:

רש"י הנה כתובה – חטאתם לפני כבר נגזר דינם ונחתם:

 רד"ק הנה כתובה – החטאת הגדולה לא נמחת אלא הרי היא כתובה לפני לזכרה תמיד:

כי אם שלמתי – עד אשר אשלם להם משלם רעות אבותיהם [כמובא בפס' הבא] המצטרף עם עונותם בגלות

אבל העיקר הוא עונות אבותם שגדל:

 ושלמתי על חיקם – אף על פי שאני עתיד לשלם גמולם לבניהם אחריהם,

מעתה אשלם לעצמם שעשו הרעה וי"ת כן הא כתיבא קדמי וגו':

מלבי"ם הנה כתובה לפני – ולא ככותב לזכרון לעתים רחוקות כי תכלית הכתיבה היא כדי שלא אחשה

כי אם שלמתי – שע"י הכתיבה אתעורר ממנו תמיד עד שלא אוכל לחשות עד אחר ששלמתי את עונשם,

ולא שאשלם את עונשם אל חיק בניהם, רק ושלמתי אל חיקם – התשלומין יהיה להם עצמם:

 

(ז) עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר יְדֹוָד אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה עֶל אֶל חֵיקָם:

רש"י עונותיכם – שלכם ושל אבותיכם יחדיו אשלם לכם:

רד"ק עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו – כלומר הצטרפו אלה עם אלה והאריכו אתכם בגלות:

 אשר קטרו – אותו המעשה הרע כפרו בי ועבדו עבודת כו"ם, והוא שאמר חרפוני,

כי כשעבדו על הגבעות הנה חרפוני ובזוני וכפרו בי כי אני צויתים שלא לעבוד עבודת כו"ם כי העובד עבוד' כו"ם כופר בעיקר:

 ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם – תחלה אמדד להם עצמם פעולתם אל חיקם

ואחר כך לבניהם הראשון כתוב אל וקרי על חיקם וזה השני על וקרי אל חיקם:

מלבי"ם עונתיכם – אבל להם אשלם גם עון אבותיהם, ושיעור הכתוב ושלמתי אל חיקם עונתיכם ועונות אבותיכם אשלם לכם יחד,

כי עון אבתיכם היה בגלוי בלא גניבת דעת, כי הם קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני –

לא על הגנות, לא בקברים ובצנורים כמו שאתם עושים,

(ומצייר כי על ההר עמדו להקטיר לע"ז ועל הגבעה שתחת ההר עמדו לחרף ולגדף)

ולכן תשאו אתם עון אבותיכם,

אבל ומדתי פעלתם ראשונה אל חיקם – תחלה אמוד להם פעולתם,

ואח"ז אשלם להם גם עון אבותיהם, כי פעולתם גדולה יותר ע"י שהיה בצביעות ובחונף:

 

(ח) כֹּה אָמַר יְדֹוָד כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל:

רש"י כאשר ימצא התירוש באשכול – ת"י כמה דאשתכח נח זכאי בדרא דטופנא.

התירוש – זה נח שהיה מתוק. באשכול – בדור המשוכל ויש לפתור כמשמעו.

למען עבדי – למען כל צדיק וצדיק הנמצא בם:

 רד"ק כה אמר ה' – אמר כנגד בני הגלות אל תתיאשו מן הגאולה בעבור זה שאמרתי

כי אף על פי שאשלם לכם עון אבותיכם בהאריכי גלותכם בעונם עם עונותיכם, לא אטוש אתכם,

אלא על כל פנים אוציא אתכם מן הגלות ואשיבכם אל ארצכם אחר שישלם ענשכם,

והמשיל לאשכול ענבים שבשל להוציא ממנו התירוש,

אם יבא אדם להשחיתו יאמר לו חברו אל תשחיתהו כי ברכה בו כי תירוש יש בו שהוא ברכה וטובה,

ואף על פי שיש בו חרצנים וזגים שאין בהם ברכה בעבור התירוש שיש בו השאירהו,

כן ישראל אף על פי שיש בהם חוטאים,

צדיקים יש בהם שהם ברכה לעולם ובעבור הצדיקים אין ראוי להשחיתו אלא כמו שיעשו באשכול שידרכו אותו ויוציאו ממנו התירוש וישליכו ממנו החרצני' והזגים

כן יעשה האל בישראל יוציאם מהגלות בהגיע עתם ויצרפם בדרך,

כמו שכתוב בנבואת יחזקאל וברותי מכם המורדים והפושעים בי וגו' וי"ת כן כדנן אמר ה' כמא דאשתכח וגו':

מלבי"ם כה אמר ה' – (זה סיום הנבואה כולה, שעקרה על לעתיד, שסיפר איך חטאו נגד ה' בגלותם ולכן ארכה גלותם כי לא מצא להם זכות לגאלם, וה' יעניש פושעי ישראל,

אבל הצדיקים ישארו והם יוושעו, כמ"ש וצרפתים כצרוף את הכסף פי שנים יגועו וכו').

 כאשר ימצא התירוש באשכול – גפן שנשחת כולה ועשה באושים,

אם נמצא תירוש באשכול אחד, שנשאר אשכול אחד מן הגפן שלא נשחת,

אז יאמר – בעל הגפן אל תשחיתהו אחר שנמצא בו ברכה – שהוא האשכול האחד העושה ענבים,

כן אעשה למען עבדי הצדיקים לבלתי השחית הכל, רק:

 

(ט) וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה:

רד"ק והוצאתי מיעקב זרע – פירוש זרע ברכה, כלומר זרע הראוי ליעקב, וכלל בכלל יעקב עשרת השבטים:

 ומיהודה – כלל בו בנימין, כי מלכות אחת היו וגלו כאחד,

וזכר שתי הגליות שלא יתיאשו אפילו עשרת השבטים שלא שבו משגלו בראשונה

מבטיח אותם שישובו עוד לארצם וירשוה, ואמר הרי ר"ל הר ציון והר הבית שהוא בחלק יהודה:

מלבי"ם והוצאתי מיעקב – שהם עשרת השבטים מהם אוציא זרע טוב,

ומשבט יהודה – (אוציא) יורש הרי כי ציון היתה בחלק יהודה ובנימין שהם היו למלכות אחד.

 וירשוה בחירי – השבטים יקחו חלקם בארץ.

 ועבדי – הכהנים והלוים עובדי ה' שהם לא לקחו חלק בארץ.

 ישכנו שמה – ויקבעו שם דירתם:

 

(י) וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי:

רש"י השרון – שם מחוז שהיה בארץ ישראל. ועמק עכור – כמשמעו:

 רד"ק והיה השרון מקום מרעה, וכן כתוב ועל הבקר הרעים בשרון.

ועמק עכור לרבץ בקר – וכן העמקים ירבצו בהם הבקר וירעו בהם כמו שהיו ויותר טוב כי ירבצו בטח ולא יפחדו מאויב והעמקים מקום מרעה גם כן,

ומה שזכר עמק עכור לפי שהיה לו שם גנאי מתחילה, אמר עוד לא יזכר אותו השם,

כי רבץ בקר יקראו עמק ברכה, וכן אמר הושע ואת עמק עכור לפתח תקוה,

ולמי תהיה כל זאת הברכה לעמי אשר דרשוני לא לאשר עזבוני, לפיכך אמר אחריו:

מלבי"ם והיה השרון – כמ"ש עוד יהיה וכו' נוה רועים מרביצים צאן (ירמיה ל"ג י"ב)

ועמק עכור – נקרא כן על שם חרבותיו יהיה לרבץ בקר.

אבל זה יהיה רק לעמי אשר דרשוני – שהם הצדיקים, אבל:

 

(יא) וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְדֹוָד הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ:

רש"י עוזבי ה' – רשעי ישראל שהחזיקו בעכו"ם ומתו ברשעם.

העורכים לגד – שם עכו"ם העשוים על שם המזל ובלשון משנה יש גד גדי וסינוק לא. למני – למניין חשבון הכומרים היו ממלאים אגנות מזג יין.

ממסך – יין מזוג במים כמשפטו כמו לחקור ממסך (משלי כג) מסכה יינה (משלי ט) ויש פותרים למני לע"ז שמניתם עליכם אבל ומניתי אתכם שלא נקוד ומניתי דגש יורה שהוא לשון מניין:

רד"ק ואתם עוזבי השם – אמר כנגד אנשי הדור שהיו עובדים עכו"ם, והם יכלו ברשעתם, הם ונשמתם,

ולא יראו בטובת ישראל לעתיד לבא,

כמו שאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו רבים ולא כולם אלא הצדיקים:

 השכחים – שם התאר, אמר הם השוכחים הר קדשי שהוא בית המקדש מלהקריב עליו קרבן:

 העורכים לגד שלחן – גד פירושו מזל, כלומר מקריבי' למזל מן המזלות,

ואמר רבי משה כהן שהוא כוכב צדק כי כן יקרא בלשון ערבי:

 והממלאים למני ממסך – וכן ממלאים, כלומר משלימים ממסך יין, ר"ל נסך למני והוא שם כוכב,

ויש מפרשים לככבים שהם מנוים והם שבעה ככבי לכת:

מלבי"ם אתם – הרשעים שעזבו את ה'.

 השכחים את הר קדשי – שכפרו בביאת הגואל,

רק הערכים לגד שלחן – מתאספים גדודים לאכול ולשתות,

והממלאים למני ממסך – מתקבצים מלא חבורות, ומני מנין אנשים למסוך שכר בכנופיא,

הרודפים אחר תענוגים ואת פועל ה' לא יביטו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים לגד – כמו גד גדוד יגודנו, לגדוד וחבורות אנשים. וכן למני למנין ומספר של בני חבורה:

 

(יב) וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם:

רד"ק ומניתי – לשון נופל על הלשון, והוא דרך צחות, כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, ועקרון תעקר,

ולפי שאמר למני אמר ומניתי,

אתם עובדים למנין הככבים ואני אמנה אתכם לחרב ולא יחסר אחד,

וכן אמר אחריו כלכם לטבח תכרעו יען:

 ובאשר לא חפצתי – זה היה מרד להכעיס שבחרתם באשר לא חפצתי:

מלבי"ם ומניתי – כמו שאתם מונים מנין למסוך שכר, כן אמנה אתכם במנין לחרב,

ולא שיהיה המנין להרוג מקצתכם רק כלכם לטבח תכרעו – המנין יהיה כדי שלא יחסר אחד מכם אשר לא יפול בחרב,

יען קראתי – אתכם שתבואו אלי לשמוע דברי ולא עניתם,

וגם אח"כ באתי אליכם ודברתי – דברי אליכם ולא שמעתם – כי אטמתם אזנכם מלשמוע דבר,

ותעשו הרע בעיני – במצוות לא תעשה, ובאשר לא חפצתי בחרתם –

המצות אשר בחרתם לכם לעשות אותם, הם מצות אשר לא חפצתי בהם רק אשר בדיתם מלבכם:

 

(יג) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבשׁוּ:

רש"י עבדי – הצדיקים (של ישראל). ואתם – הפושעים בי:

 רד"ק לכן כה אמר ה' – מה שאמר למעלה מזה הוא כנגד אותו הדור שהיה הנביא בו כמו שפירשנו שהיו עובדים עכו"ם,

ואם כנגדם אמר זאת הפרשה גם כן לא יתכן זה כי כולם גלו כשגלו צדיקים ורשעים,

גם מהצדיקים מתו בחרב כמו שכתוב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ,

אלא מה שאמר ומניתי אתכם לחרב על הרשעים גמורים המכעיסים האל בעכו"ם, אמר

שלא נשאר אחד מהם שלא מת בחרב אבל האחרים גלו הצדיקים ושאינם צדיקי' גמורים,

ואף על פי שמתו מן הצדיקים אל אמונה ואין עול ידע מה שעשה אין להרהר אחריו,

ואם נאמר כי זאת הפרשה כנגד עולי הגולה כמו שכתוב שיצרפם בעלותם מהגלות אינו דבק במה שכתוב למעלה,

ועוד שאמר ואתם תרעבו ולא אמר ואתם אלא לאותם שזכר [שעומדים לפניו].

על כן הנכון בעיני כי אלה הפסוקים נאמרו דרך משל על שכר העולם הבא,

אמר מתחלה ענשם בעולם הזה ומניתי אתכם לחרב' ועתה אמר ענשם לעולם הבא,

ואמר הנה עבדי יאכלו, ר"ל תשיג נפשם המשכלת בחכמה העליונה בידיעת האל, וההשגה הזאת תענוג הנפש כמו שהאכילה והשתיה תענוג הגוף

וכן נאמר גם כן דרך משל הוי כל צמא לכו למים ואמר לכו שברו ואכלו, ואמר שמעו אלי ואכלו טוב, כל זה משל לחכמה, וכתוב לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר השם, וכן צמאה נפשי לאלהים, וכן בספר משלי הרבה כזה,

ורבותינו ז"ל משלו גם כן שכר העולם הבא וענשו בזה הענין, והביאו גם כן אלה הפסוקים לראיה,

אמרו [שבת קנג.] תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו וכי אדם יודע באיזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה,

ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו תשובה ומעשים טובים, אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזמן את עבדיו ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה ואמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח פתאום בקש המלך את עבדיו הללו נכנסין מקושטין והללו נכנסין כשהן מלוכלכים שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשים אמר הללו ישבו ויאכלו והללו יעמדו ויראו,

זיואי חתנו של רבי מאיר בשם ר"מ אומר אף הם נראים כמשמשים

אלא אלו ואלו יושבים הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים,

שנאמר לכן כה אמר השם הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו וגו':

מלבי"ם לכן – נגד העורכים לגד שלחן הנה עבדי יאכלו – וכו',

נגד הממלאים למני ממסך הנה עבדי ישתו –

נגד שעזבתם את ה' הנה עבדי ישמחו בה', ואתם תבושו מאלים אשר בחרתם:

 

(יד) הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ:

רד"ק הנה עבדי – מנהג הסעודה לאחר אכילה ושתיה שהם שמחים ישמחו וירונו וירימו קול בשירים

ו[לעומת זאת] צעקתם תהיה להפך,

כי הרמת קול עבדי תהיה מטוב לב והרמת קולכם תהיה מכאב לב ומשבר רוח ויהיה קולכם קול יללה:

מלבי"ם הנה – נגד השוכחים את הר קדשי הנה עבדי ירנו – על בנין ציון, ולא שירונו על צרתכם רק מטוב לב

ואתם תצעקו מכאב לב – הוא מכאוב חיצוני

ומשבר רוח תילילו – הוא שבר רוח הפנימי אשר תראו כי אבדה תקותכם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים כאב לב, שבר רוח – כאב לב הוא מכאוב חיצוני ושבר רוח היא הצוקה הפנימית,

וכן רוח שפלים לב נדכאים (למעלה נ"ז)

[ויש הבדל בין כאב לב לשבר רוח, ש]על הכאב צועקים,

אבל ע"י שבר רוח מתיאשים ואין צועקים לישועה רק מיללים על העבר:

 

(טו) וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹנָי יֱדֹוִד וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר:

רד"ק והנחתם – על עונש הגוף אמר זה כי עונש הנפש לא ידע אדם בו, אלא פירוש כשתמותו מיתת הגוף בחרב תניחו אחריכם שמכם לשבועה ולקללה הפך הצדיק שכתוב בו זכר צדיק לברכה,

אבל אתה יזכר שמכ' לקללה כי בחירי יקללו בכם מי שיקללו

ויאמרו והמיתך ה' כמו שהמית פלוני ופלוני

כמו שאמר על צדקיה ואחאב שקלם מלך בבל, שנ' בהם ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש:

 ולעבדיו יקרא שם אחר – בהפך זה שיהיה שמם וזכרם אחריהם לברכה ויתברכו בהם,

כמו שאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

 לשבועה – כמו לקללה, וכן אמר בסוטה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה,

כי בשבועה יזכיר האדם קללה כמי שאומר אדם בשבועתו אהיה כך וכך אם עשיתי זה,

ויונתן תרגם והמיתך וימיתכון ה' אלהים מותא תנינא:

מלבי"ם והנחתם – לא תמותו תיכף, רק תחלה תניחו שמכם לאלה ולשבועה שע"י רוב היסורים שיהיו לכם ישבעו בכם שכן יקרה לפלוני,

ואח"כ והמיתך ה' – ימות כ"א במיתה משונה אחרת,

ואח"כ לעבדיו יקרא שם אחר – מי שהיה לו שמו כשם הרשע ישנה את שמו,

ור"ל שמה שתהיו לאלה ולשבועה יהיה רק בתחלה, כי אח"כ ימיתם וישנה שם עבדיו עד שישכח שמם בהחלט למען לא יהיה זכר למו, ולא זכר להצרות בכלל, כי אח"כ:

 

(טז) אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ יִשָּׁבַע בֵּאלֹהֵי אָמֵן, כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי:

רד"ק אשר המתברך – ומתי יהיה זה שיקללו בחירי ה' הרשעים אחר צאת ישראל מהגלות ויבאו הרשעים לעת הזאת לכליון והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש,

כי באותו הזמן המתברך בארץ יתברך באלהי אמן שלא ישאר בעולם שום אמונה ושום יראה שיתברך וישבע אדם בה אלא באלהי אמן לבד,

ואמר בארץ כי בכל העולם תהיה אמונה אחת והיא אמונת אלהי אמן, ופי' אלהי אמן, כמו אל אמונה, כמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד,

ופי' מתברך מבקש הברכה לעצמו, כמו והתברכו בזרעך, ולא אמר ונברכו בך,

והמתברך יאמר אלהי אמן יברכני כמו שברך פלוני ופלוני הצדיקים,

וכן לא ישׁבעו שום שבועה אלא באלהי אמן, כמו שאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון:

 כי נשכחו הצרות הראשונות – כי עד אותו הזמן לא היה העולם בלא צרות ובלא מלחמות

ובאותו זמן יהיה שלום בעולם, כמו שאמר ודבר שלום לגוים,

ואמר, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה,

וכל כך יהיה שלום עד שישכחו הצרות הראשונות, ובאמרו וכי נסתרו מעיני, הראה כי הכל היה מאת ה' לכל גוי וגוי לא בדרך מקרה,

וכן דברו הנביאים מפי ה' על הצרות והמלחמות על כל גוי וגוי טרם בואם:

מלבי"ם המתברך בארץ – לא יתברך בשום הצלחה שבעולם רק באלהי אמן – כי הוא יהיה מקור הברכות כולם

והנשבע בארץ – לא ישבע עוד בשם הרשעים האלה כמו שהיה תחלה שהיה שמם לאלה ולשבועה בתוך עמם רק ישבע באלהי אמן,

כי נשכחו הצרות הראשונות – ולא יהיו עוד במציאות להשבע בהם כי לא יהיה זכר לצרה כלל,

וכי נסתרו מעיני – ר"ל עד עתה היו הצרות עומדים נגד עיני לתת שכר לצדיקים שסבלו צרות בחנם,

אבל אז יסתרו גם מעיני, כי כבר קבל כ"א שכר ועונש ולא יהיה זכרון לרע עבר כלל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים באלהי אמן – עתה נקרא האל הנאמן כי אינו משלם תיכף רק נאמן לשלם שכר ועונש כמ"ש האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו ומשלם לשונאיו,

אבל אז לא יצטרכו להאמין, כי יהיו התשלומין אז,

והנה עתה מתברכים בטוב ונשבעים ברע המצוי בעולם אבל אז לא יהיה טוב ורע,

זולת האל עצמו יהיה הטוב לדבקיו והרע למורדיו:

 

(יז) כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב:

רש"י שמים חדשים – ויש אומרים שמים חדשים ממש וכן עיקר כי מקרא מוכיח כי כאשר השמים החדשים וגו' (ישעיהו סו):

 רד"ק כי הנני – מרוב הטובה שתהיה כאלו יהיה העולם חדש שמים חדשים והארץ חדשה,

כמו שאמר ולא תזכרנה הראשונות, פי' הצרות הראשונות כמו שאמרנו,

והחכם רבי אברהם פירש שמים חדשים על הרקיע, אמר שהאל יחדש אויר טוב שיהיו בני אדם בריאים ויחיו שנים רבות גם יוסיף בכח הארץ והנה היא חדשה,

ואם כפירושו יהיה זה בכל העמים והנה אמר הכתוב כי כימי העץ ימי עמי לא עמים אחרים?!:

מלבי"ם כי הנני בורא שמים חדשים – השמים והארץ הנמצאים עתה נבראו על תכונה וטבע, שמן הנמנע שיהיה טוב תמידי בלא רע, כי החומר ההיולי כולו פושט צורה ולובש צורה תמיד וא"א להויה בלא העדר,

וכן המזגים שיתהוו ע"י תנועת השמים מן הנמנע שלא ימצא ג"כ רע ע"י ככל הדברים המשתנים וממירים צורותיהם,

אבל אז יהיה חומרם משונה בטבעו ממה שהיה עד הנה, עד שלא ימצא רע והעדר כלל, עד שלא תזכרנה הראשונות וגם לא תעלינה על לב – כי לא יוכלו לצייר לעצמם העדר ומות ורע כלל,

כי לא יהיה זה בטבע המציאות, וכ"ז על היתרבות הטוב וההצלחה:

 

(יח) כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ:

רד"ק כי אם שישו – יאמר כנגד ישראל יאמר להם האל שישו וגילו עדי עד

מרוב הטובה לא יאמר להם דבר אחר, כלומר שום דבר רע כי אם זה הדבר הטוב:

 אשר אני בורא – פירוש מחדש, כי הדבר החדש יקרא בריאה,

כמו בראשית ברא אלהים וגו', ואם בריאה יברא ה':

 כי הנני בורא את ירושלים גילה – שיהיה שמה גילה, ושם עמה משוש, וזכר ירושלים כי אף על פי שיהיה שלום בכל העולם תהיה ירושלים העיקר

ומשם יצא השלום לעולם והתורה והדרך הטוב שבעבורו יהיה שלום,

כמו שאמר על מלך המשיח ודבר שלום לגוים, ואמר והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם,

ורב הטובה והשלום ואריכות הימים בירושלם ובארץ ישראל יהיה,

כמו שאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות:

מלבי"ם כי אם שישו – יש הבדל בין שישה וגילה, השישה היא עשות מעשים בפועל להתגלות השמחה כמו משוש תופים משוש כנור לבישת בגדי יום טוב וכדומה,

והגילה היא בלב,

אמנם הגיל נבדל משמחה במה שגיל מורה השמחה הפתאומית על בשורה חדשה שנתבשרה לו,

והנה שיהיה הגילה תמידית הוא דבר בלתי אפשר, כי מלבד שגם שמחה תמידית הוא בלתי אפשר מצד טבע האדם עצמו שהשמח בתמידות על הטוב תמידי ישוב הטוב ההוא כדבר רגיל עד שלא ישמח בו עוד,

כ"ש שלא יצוייר גילה תמידית, כי הגיל היא רק ברגע התחדשות הבשורה,

אמנם אז והיה השישה והגילה עדי עד – מתמידים בלי הפסק,

והנה בזמן הזה לא יצוייר שיגיל האדם רק על דבר נעדר לו תחלה, או על דבר שחסר לאדם אחר,

כי לא יגיל האדם על שיש לו עינים ופה,

אבל אז שלא יהיה העדר כלל רק מציאות, ואעפי"כ יהיה גילה תמידית,

אומר תהיה הגילה הזאת אשר אני בורא – לא על העדר הבריאה רק על הבריאה הכללית,

וזה עצמו יהיה בריאה חדשה שיגילו וישישו באופן זה אשר לא יצוייר עתה בטבע האדם,

ועז"א כי הנני בורא את ירושלים גילה – ירושלים עצמה תהיה גילה תמידית ע"י השכינה והאור האלהי שיתראה בה,

והסימנים החיצונים שיעשו להתגלות הגיל הזה, יהיה העם בעצמו,

כאילו ע"י העם והצלחתם ורבוים יתגלה כמי שמראה שמחתו ע"י לבישת בגדי יו"ט. וזה ועמה משוש: – מלבי"ם – חלק באור המלים שישו וגילו – עי' הבדלם למעלה (ל"ה א'):

 

(יט) וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה:

רד"ק וגלתי בירושלם – לפיכך יהיה שמה גילה כי אני אשמח בה מפני שיעשו בה רצוני וישכון בה כבודי, וכן עמה משוש שאשיש בהם שיהיו עבדי ובחירי ועושי חפצי:

 קול בכי וקל צעקה – כי יבכו בני אדם בעיר על מת בלא זמנו או על חלל או על שביה ששבו מן העיר וכל זה לא יהיה כי חרב ומלחמה לא יהיה ומיתה טבעית לא תהיה

כי אם לשנים ארוכים שיהיה האדם מלא ימים כשימות עד שלא יבכו לו, והנה יהיה הפירוש בפסוק שאחריו:

מלבי"ם וגלתי – אני אגיל גילה חדשה ע"י ירושלים כי בה אראה אותותי ומופתי תמיד מחדש,

וששתי בעמי – ע"י עמי אראה אותות השמחה לעיני רבים עמים כנ"ל.

 ולא ישמע עוד קול בכי וקול זעקה – הבכי הוא מה שבוכים על צרה שכבר באה ונהייתה,

והצעקה הוא שצועקים לתשועה על שבר הממשמש ובא, הבכיה היא לרוב על מת ודומהו,

והזעקה על דבר שיש הצלה ממנו וכמו שיבאר:

 

(כ) לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל:

רש"י עול ימים – נער כמו עולל (איכה ב) עול ימים קטן בשנים.

בן מאה שנה ימות – יהא בן עונשין להתחייב מיתה בעבירה שיש בה מיתה כך מפרש בב"ר. יקולל – בעבירה שהיא צריכה נדוי:

 רד"ק לא יהיה משם – מירושלם, והוא הדין לכל ארץ ישראל אבל ירושלם היא העקר והיא ראש ממלכת ישראל, ופירוש משם כי באמרו לא יהיה, ר"ל לא יצא משם לקבורה:

 עול – נער, כמו עולל וזקן, כי בן ששים לזקנה והנה הוא זקן ולא מלא את ימיו עד שיהיה בן שבעים,

וזה בזמן הזה אבל באותו הזמן לא יאמרו על זקן שמלא את ימיו עד שיהיה בן שלש מאות או חמש מאות שנה ויותר כמו שהיו הדורות הראשונים בתחילת בריאת העולם היו החיים ההם בכלל או ביחידים ולעתיד לבא יהיה בכלל ישראל:

 כי הנער בן מאה שנה ימות – אם ימות אדם בן מאה שנה וזה יהיה בעונו יאמרו עליו נער מת,

ופירש זה ואמר והחוטא בן מאה שנה יקולל, כלו' כי קללת האל תהיה לו וחוטא הוא כשימות בן מאה שנה:

מלבי"ם לא יהיה – מפרש מ"ש שלא ישמע קול בכי על מת, כי בזמן הזה יצוייר שיבכו על מת קודם זמנו אבל אז לא ימצא עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו –

כי בזמן הזה ימצא זקן אשר לא ימלא את ימיו, והוא מי שמת ע"י אפיסת ליחות השרשי וכח הטבעי, שזה נקרא זקן,

ויהיה בזה"ז זקן קודם זמנו מי שחלשו כחותיו בהיותו בן חמשים, והוא לא מלא את ימיו,

כי בטבע האדם שאם ימות מסבת הזקנה יאריך ימים עד תשע מאות שנה כמו שהיה בדורות הראשונים,

ונמצא זה שמת שלא מסבה אחרת רק מסבת הזקנה שהוא אפיסת כח השרשי וליחותיו,

לא מלא את ימיו בערך הזקנה,

כי איש כזה שלא פגעהו מקרה אחרת שימות ע"י חולי וסבה אחרת כי מת מתוך זקנה,

היה יכול לחיות עד תשע מאות שנה.

וכן נמצא בזמן הזה עול ימים אשר לא מלא את ימיו, והוא אם מת בעודו נער

שזה ימצא מפני שתי סבות, אם מפני חולי וכדומה, או מפני חטא, שגם זה לא מלא את ימיו לפי ערכו, כי מת קודם זמנו, וגם אם חטא נענש קודם זמנו,

אבל לעתיד לא ימצא לא עול ימים אשר לא ימלא את ימיו ולא זקן אשר לא ימלא את ימיו,

כי גם הנער שימות – בנערותו יהיה לכל הפחות בן מאה שנה

וזה יען שהחוטא רק בן מאה שנה יקולל –

שלא יהיה בן עונשים קודם שיהיה בן מאה שנה וקודם לזמן הזה לא יענישוהו בדיני שמים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים וזקן – בטעם מפסיק וכן פרשתי:

 

(כא) וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם:

רד"ק ובנו בתים וישבו בהם – כל ימי עמוד הבנין ויותר, וכן ונטעו כרמים ואכלו פרים כל ימי היותם נושאי פרי, ופירש הענין ואמר:

מלבי"ם ובנו – אחר שלא ימותו לפני זמנם, הבונים בתים ישבו בם הם בעצמם,

והנוטעים כרמים הם עצמם יאכלו פרים:

 

(כב) לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי:

רד"ק לא יבנו – כי כימי העץ שיטעו כן יהיו ימיהם, כמו שאמר לא יטעו ואחר יאכל,

ואמר עמי ובחירי כי להם יהיה אריכות הימים לבד ועל דרך מופת לא לשאר העמים,

ויונתן תרגם [וכן פרש"י] כי כימי העץ – ארי כיומי אילן חייא,

ואפשר שכיון בזה למה שאמרו רבותינו ז"ל עץ חיים מהלך חמש מאות שנה:

 יבלו בחירי – שיבלה מעשה ידיהם בימיהם, כמו שאמר ולא יבנו ואחר ישב:

 מצודות דוד ואחר ישב – על כי ימותו הם עד לא ישבו בה.

כי כימי העץ – כימי משך זמן עמידת העץ המתקיים הרבה כאילן חרוב וכדומה כימי עץ הזה יהיה ימי עמי.

ומעשה וכו' – כי יש מעשים שיעשה האדם והוא יזקין והם עדיין נראים חדשים כבנין והמכתב,

לכן אמר עמי בחירי יבלו מעשה ידיהם כי הם יראו בחורים וחזקים ומעשה ידיהם יזקינו וירקבו בימיהם:

 מלבי"ם לא יבנו ואחר ישב – היורש או זרים, וגם לא יטעו – נטיעה ואחר יאכל – הגם שהנטיעה מתקיימת יותר מן הבנין,

כי כימי העץ ימי עמי – יאריכו ימים כימי העץ, ולכן מעשה ידיהם יבלו בחירי – שאם יטע נטיעה לא ימות הנוטע ועוד העץ קיים עד שאחר יאכל פריו, כי ימיו יאריכו כימי העץ שנטע:

 

(כג) לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי יְדֹוָד הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם:

רד"ק לא יגעו לריק – הפך מה שאמר בקללה וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם,

אמר להם כי כל יגיעם יהיה לברכה כי לא יבא אויב שיאכל יגיעם ולא שדפון וירקון:

 ולא ילדו לבהלה – כי לא ימותו בניהם בחייהם שיבהלו במיתתם:

 וצאצאיהם אתם – כל ימיהם יהיו אתם כי לא ימותו בחייהם, וכפל הענין במלות שונות:

מלבי"ם לא – מצד זה לא יגעו לריק – ע"י שיטעו ואחר יאכל שזה יגיעה לריק,

וכן לא ילדו לבהלה – ע"י שימותו בניהם,

ומפרש נגד לא יגעו לריק כי זרע ברוכי ה' המה – עד שלכן יאריכו ימים ומעשה ידיהם יבלו,

ונגד לא ילדו לבהלה אומר כי צאצאיהם יהיו אתם – חיים וקיימים,

(עד עתה פירש מ"ש לא ישמע קול בכי שהוא על המת קודם זמנו או על מיתת הבנים.

עתה מתחיל לבאר מ"ש שלא ישמע קול צעקה לישועה) הטעם שלא יצעקו, כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים זרע – הם הגדולים וצאצאיהם הקטנים כמ"ש למעלה (מ"ד ג'. ס"א ט'):

 

(כד) וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע:

רד"ק והיה – הפך מה שנאמר בגלות סכותה בענן לך מעבור תפלה:

 טרם יקראו – פעמים טרם יקראו ופעמים עוד הם מדברים:

מלבי"ם והיה טרם יקראו ואני אענה – ולא יצטרכו לזעוק כלל,

ולא זאת כי גם עוד (טרם) הם מדברים – את צרכיהם בינם לבין עצמם,

ואני אשמע – ואמלא חפץ לבבם, עד שלא אמתין על הקריאה כלל,

זאת שנית כי לא ישמע קול צעקה יען שלא יהיה מזיק בעולם כלל

כי אף חיות הטורפות לא יזיקו וכ"ש בני אדם, וז"ש:

 

(כה) זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר יְדֹוָד:

רש"י יאכל תבן – ולא יצטרך להשחית בבהמה.

ונחש – הרי עפר לחמו מצוי לו תדיר.

ומדרש אגדה ואריה כבקר יאכל תבן – לפי שמצינו שעשו נופל ביד בני יוסף שנאמר בית עשו לקש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א) אבל ביד בני שאר השבטים שנמשלו לחיות לא מצינו

לכך נאמר ואריה כבקר יאכל תבן אותם השבטים שנמשלו כאריה כגון יהודה ודן, ויוסף שנמשל כשור,

יאכלו אותו שנמשל כתבן [-את עשו]:

 רד"ק זאב וטלה – כבר פירשנו הענין בפר' ויצא חטר:

 ונחש עפר לחמו – כמו שהיה, לא דבר אחר, כלומר לא ישוך אדם מישראל, כמו שמפרש לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי והיא ארץ ישראל,

והמשיל התורה כנחש יהיה פירוש [דבריו לא ברורים, וכוונתו-] והסיבה, כיון שהתורה אמרה על הנחש שישוך את אדם, רק בזמן שהוא "עפר אתה ואל עפר תשוב", שהרי נגזר על הנחש שלא יהיה מאכלו אלא מין שהוא עפר שנאמר כי עפר אתה

כי

ואילו על ישראל נאמר בזמן ההוא כי מלאה הארץ דעה את ה' והנה איננו עפר ולכן לא ישוך הנחש עקבו:

מלבי"ם זאב וטלה ירעו כאחד – ולא יזיקנו, וגם יתהפך טבע הדורסים עד שהארי תבן יאכל ולא יאכל בשר כלל, וגם הנחש ישאר עפר לחמו כמו שהיה ולא יזיק.

 ומפרש נגד זאב וארי שהם הרעו לצרכם – עתה לא ירעו.

נגד הנחש שהזיקה רק להשחית, אומר, ולא ישחיתו בכל הר קדשי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ירעו, ישחיתו – בארתי למעלה (י"א ט'):