כל ענייני החג

כל ענייני פורים

תהלים פרק כב – עם ביאור המלבי"ם ושאר מפרשים

(א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּ֥לֶת הַשַּׁ֗חַר מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

רד"ק למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. יש אומרים (רש"י וזולתו), כי אילת השחר הוא כלי מכלי הניגון.

ויש מפרשים (התרגום, מנחם, וזולתם) אילת, מן אילותי לעזרתי חושה (להלן פסוק כ), כלומר: שהיה נאמר זה המזמור בכח עלות השחר.

ויש מפרשים כי אילת שם כוכב הבוקר, וכן בדברי רז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"א ועוד) קורין כוכב הבוקר: אַיַּלְתָּא.

והם אמרו (שם, שה"ש רבה ו, שו"ט כאן ועוד), כי על אסתר נאמר זה ועל ישראל שהיו בגלות באותו זמן. [אלשיך …וראוי לשים לב מי הכניס את דוד בזה לומר מזמור לדוד? …אך יתכן במאמרם ז"ל (מגילה יב ב) על פסוק (אסתר ב ה) איש יהודי היה וכו' קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני, אלא בשביל דוד דאתי מיהודה, דאי לא שבקיה לשמעי והוה קטיל ליה לא הוה נפיק מניה מרדכי. והנה אסתר גם היא נולדה ממאן דנפק מניה מרדכי, ובזה יאמר למנצח על אילת השחר היא אסתר שהקב"ה הצליחה, והנה המזמור הזה בעצם יאות וראוי לייחסו לדוד, שאלמלא הוא לא יצאת לעולם ולא נצולו ישראל על ידה, וזהו מזמור לדוד. (האלשיך ממשיך ומבאר בקו זה את כל המזמור – כתפילת אסתר לה' בזמן אחשוורוש)]:

ויש מפרשים אותו על דוד בעודנו בורח מפני שאול.

והנכון כי אילת השחר נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות הזאת, וסוף המזמור יוכיח זה.

וקראהּ אילת כמו שהמשיל אותה בשיר השירים (ב, ז; ג, ה) בצבאות או באילות השדה.

והשחר פירושו יופי וזוהר, כמו שאמר עליה (שם ו, י): מי זאת הנשקפה כמו שחר.

ועתה היא בחשכה בגלות הזאת כאילו היא נשכחה ונעזבה, וקוראה מן הגלות:

מלבי"ם למנצח, מזמור זה נחלק לשני חלקים,

חלק א' (עד פסוק י"ז) מצייר מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח [מלשה"כ ישעיה ב-כח] מצייר מעמד המלך או העם בתכלית השפלות, נעזבים מה', נתונים לחרפה ולבוז, מתיאשים מכל תקוה,

חלק ב' (מן פסוק י"ז עד גמירא) מציין אילת השחר, שהוא האור העולה ממזרח ומאיר את האופל מציין חוזק הבטחון, גודל ההשגחה והנס,

לכן קרא את המזמור בשם אילת השחר, – (ו)הנקודה המצרנית [-הממצעת] בין החשך והאור, בין הצרה והתשועה, היאוש והבטחון, הרפיון והגבורה:

מלבי"ם ביאור המילות אילת. שם לכוכב הבוקר:

(ב) אֵלִ֣י אֵ֭לִי לָמָ֣ה עֲזַבְתָּ֑נִי רָח֥וֹק מִֽ֝ישׁוּעָתִ֗י דִּבְרֵ֥י שַׁאֲגָתִֽי:

מלבי"ם אלי (חלק זה מתחלק לשני חלקים, תחלתו התאוננות על העזיבה והסתרת פנים), (ב – יא),

וסופו תפלה לה' שיושיעו (יא – יז),

אתה אלי! אשר אך אתה הוא אלי, לא זולתך, אתה אלי מעולם, ועתה למה עזבתני?

למה עזבתני באופן אשר אתה רחוק מישועתי ורחוק מדברי שאגתי,

ר"ל לא לבד שהתרחקת ממני עד שלא תהיה קרוב אלי להיות ישועתי בעת הצורך,

התרחקת עוד יותר עד שלא תוכל לשמוע אף את דברי שאגתי,

באופן שלא תדע מצרתי כלל, וזה התאוננות א' על העזיבה והסתרת פנים:

(ג) אֱֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֖וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֽוּמִיָּ֥ה לִֽי:

מלבי"ם אלהי, (התאוננות ב' על שאינו מקבל תפלה) הלא אקרא כל היום ומדוע לא תענה?

וגם אקרא בלילה, וגם לא דומיה לי – שאיני מחריש רגע, ומדוע לא תענה?

(ד) וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל,

ר"ל הלא תהלות ישראל אשר המה מהללים אותך מעולם הוא – שאתה קדוש יושב.

שהם מהללים אותך שאתה קדוש – היינו נבדל מכל משיגי הגשם,

ואתה יושב – שהישיבה תורה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים,

וא"כ איך נשתנית עתה שמעולם היית מושיע את אבותינו ועתה אינך מושיע –

כמ"ש בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו [בפסוק הבא]

[ועתה] כאילו השיג אותך חולשה ולאות שהוא אחד ממשיגי הגשם וזה הפך הקדושה,

או כאלו נשתנית ממה שהיית מקדם – וזה הפך הישיבה,

הפך תהלות ישראל ושבחיהם שלא תלאה ולא תשתנה, וא"כ אשאל, הלא.

מלבי"ם ביאור המילות יושב. כבר באר במו"נ (ח"א) שהישיבה הנאמר אצל השי"ת מורה שאין בו שינוי:

(ה) בְּ֭ךָ בָּטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ:

מלבי"ם בך בטחו אבותינו ובזה הרויחו שני דברים,

א] בטחו, שעי"ז היו בטוחים ומצאו מרגוע בנפשם מגודל בטחונם, ב] ותפלטמו, שבאמת נצולו עי"כ.

(ו) אֵלֶ֣יךָ זָעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא־בֽוֹשׁוּ:

מלבי"ם אליך מבאר ב' התועליות האלה שהשיגו מן הבטחון,

 א] התכלית שהשיגו מן הבטחון (נגד מ"ש ותפלטמו), כי אליך זעקו ונמלטו.

ותכלית זה מעולה מן הבוטח בבשר שלא יושיע בכל עת, אבל הם נמלטו בכל עת שזעקו,

ב"ו אינו קרוב תמיד אל הבוטח. ואתה בכל עת שזעקו, היית בצדם לשמוע זעקתם,

ב] מעלת הבטחון מצד עצמו [נגד מ"ש בטחו], כי בך בטחו ולא בושו,

שהבוטח בבשר יבוש על הבטחון שישפיל א"ע לב"ו כמהו, אך בטחונם בך היה להם לכבוד:

כתב הרב עוד יוסף חי:

ויש לדקדק במקראות הללו, ראשית מה עניין הכפל הזה שכפל ההבטחה שלש פעמים רצופים בזה אחר זה, והיה מספיק לומר בך בטחו אבותינו אליך זעקו ונמלטו, ועוד למה בביטחון הראשון והשני לא אמר ולא בושו, ורק בביטחון השלישי אמר ולא בושו, ועוד למה אחר בטחו הראשון לא אמר אליך זעקו ונמלטו, ועוד איך אומר בך בטחו ולא בושו, מי זה אשר יבוש מחמת הביטחון. ומה הבושה שיגיע לו מן הביטחון?

ואפשר לבאר, כי הנה אנחנו רואים שיש שלש מדרגות בביטחון:

א – אדם שעומד בצרה, והוא בוטח בה' יתברך שיצילהו מצרתו, ומקוה שה' יעשה לו נס שיצילו מצרתו, אך אין זה ביטחון אמיתי וחזק, שלעולם יש לומר, שאין זה סומך ממש על הביטחון הזה, והוא מסתפק בדבר אולי לא יהיה לו נס ולא יהיה נושע מצרתו, ועם כל זה הוא מצייר בדעתו וחושב שיעשו לו נס, דמה הפסד יש לו אם יחשוב ויצייר בלבו נס ישועתו, דאדרבה בזאת התקווה יהיה לו הנפשה ונחת רוח, ויותר טוב לו מן הייאוש שמתייאש מן הישועה, אבל האמת, הביטחון רופף בלבבו, על כן הוא דואג ומצטער בעבור הצרה שלו.

והביטחון השני הוא, שיש לו ביטחון שלם, ואינו מצטער ואינו דואג בלבבו על הצרה, אלא ברור לו שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס להצילו, ואין לו שום ספק בדבר הזה, יען כי הוא מלומד בנסים, שבאו עליו צרות כמה פעמים, ועשה לו ה' נס ונצל מהם,

אך הביטחון הזה שהוא גמור ושלם אינו מודיעו לשום אדם, אלא הוא מונח וסגור בלבו דוקא, והוא כעניין האמור בגמרא: (תענית כד:) על אשת רבי חנינא בן דוסא שהיתה רגילה להחם התנור כל ערב שבת, והיתה מניחה קוצים שמעלים עשן בתוך התנור, מפני הבושה, שכל שכנותיה אופות לחם בביתם לכבוד שבת. ועולה עשן מן התנורים שלהם בחצרותיהם, ואילו היא אין עולה עשן מביתה, כי אין לה לא אפיה ולא בשול קדרה. והיתה לה שכנה סקרנית ואמרה: אני יודעת שהאשה הזאת אין לה לא אפיית לחם ולא בשול קדרה, על מה ולמה עולה העשן מביתה של זו, אלך ואראה, הלכה וטרפה על הדלת כדי שיפתחו לה ותכנס ותראה, אבל אשת רבי חנינא בן דוסא, מחמת הבושה, קפצה ונכנסה לחדר אחר שהיה לה בביתה. ונעשה לה נס, שהתנור נתמלא לחם והערבה שהיתה ריקנית אצל התנור נתמלאה בצק. וזו האשה שדפקה על הפתח, פתח לה הדלת אחד מבני הבית, והלכה על יד התנור שיוצא ממנו העשן, וראתה שהתנור מלא לחם, ותקרא לאשת רבי חנינא בן דוסא ותאמר לה: הביאי מרדה (רחת) להוציא בה הלחם מהתנור, כי הלחם התחיל להיות נחרך באש. ותען אשת רבי חנינא בן דוסא, הנה אנכי גם כן נכנסתי לחפש על המרדה להביאה, ואמרו שם בגמרא: תנא אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בנסים היתה. כלומר אל תחשוב ששיקרה חס ושלום מפני הבושה, אלא באמת כך היתה כוונתה שנכנסה לחדר לחפש על המרדה להביאה, כדי להוציא בה הלחם מן התנור. מפני שבטחה בלבה שכיון שבאה השכנה לראות, ודאי יעשה לה הקדוש ברוך הוא נס שיתמלא התנור לחם, כדי שלא תתבייש, שכבר היא מלומדת בנסים כיוצא בזה, ולכן נתעכבה בחדר שנכנסה לחפש על המרדה להביאה,

והרי זה ביטחון השני שאמרנו שהאדם לבו חזק ושלם בביטחון, ואין לו ספק בדבר הנס, שוודאי יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס.

אך כל הביטחון הזה הוא עצור בלבבו שלא גילה אותו לאחרים, וכמו עניין אשת רבי חנינא בן דוסא הנזכר, שהיה לה ביטחון חזק שיעשה לה נס שיתמלא התנור לחם, ונכנסה להביא המרדה, ולא שנכנסה בסתם, ואחר ששמעה מן השכנה ש"התנור מלא לחם, תביאי מרדה", אז אמרה, גם אני להביא המרדה נכנסתי.

והביטחון השלישי הוא, שיש לו ביטחון גמור ושלם שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס, ולפני שיהיה הנס יגלה הדבר לאחרים שיהיה לו נס כך וכך, וגם יעשה מעשה על סמך המונח הזה של הנס, ואינו חושש פן לא יזכה לנס, ויהיה לו בושה וכלימה במונח הזה שעשה,

והעניין הוא כמעשה שהיה שהובא בספר מסע ירושלים, על הרב הגדול מוה״ד משה גלאנטי ז״ל (רבו של הרב פרי חדש ז"ל) שהיה רב בירושלים תובב״א אחרי הרב הגאון רבי שמואל גרמיזאן ז״ל וזה לשונו:

הנה זה כחמישים ומאת שנה, ונפש המון תושבי ירושלם שחוחים מדאגה וראש כפוף וקודר מדאבון, כי כמעט עבר החורף, ועוד לא נראה אף עב קטנה ככף איש ברחבי פני השמים, להודיע את קול המון הגשם, שלא בלבד הגשם צריך לתבואה, אלא גם צריך לשתיה, ואם לא יתמלאו הבארות מן הגשם, יאנקו בצמא האדם והבהמה יחד, וכבר הטהרו כל הבארות אשר בהם יאגרו מי המטר, ועיני כל יחלו למטר המשפיע חיים מסביב, אך ארובות השמים סגרו. והיהודים והישמעאלים והנוצרים פרשו כפם בתפילה, התענו בצום נפשם, ונסעו המונים המונים לקבר רחל אמנו זיע״א ואל קבר דוד המלך עליו השלום, וגם כל הגויים אל היכלי מקדשיהם, אך השמים סגרו, וארובותיהם לא נפתחו, ויכלא הגשם מן הארץ.

אז שלח הפחה אל ראש הרבנים הוא הרב רבי משה גלאנטי הנ״ל להפחידו בדברים האלה: כי יגרשהו עם כל היהודים מהסתפח בירושלים ובנחלת הקודש, אם לא יביא מטר עד יום שישי. כי רק באשמת היהודים סגרו השמים את רחמם, ואתם הנכם מתפארים להיות עם בחיר ה' בקראכם אותו אבינו אתה, תנו לנו מופת על זאת בעת הלחץ, והראונו כי ישמע אלוהים את תחנתכם, ואם לא, חי הנביא, כי כאשר דברתי כן אעשה. ותהי עדת ישראל נבוכה. וראש הרבנים מוהר״ר משה גלאנטי ז״ל גזר צום שלשה ימים, ומאן הפוגות בכו והתחננו אנשים ונשים וטף לפני חומת ההיכל כותל המערבי, יומם ולילה.

ביום השלישי בנטות השמש לערוב, ציווה הרב אל כל הקהל ללכת אתו אל קבר שמעון הצדיק זיע״א להתפלל שם בעד הגשם, ושכל אחד מהם האנשים והנשים יקחו בידם מטריות וילבשו מעילי גשם ומטפחות על ראשם ונעלים של גשם, כי בחזרתם מהקבר יהיה גשם שוטף וכל. כששמעו כן תמהו על הנבואה הזאת, כי השמש זורחת בתקפה על הארץ, ואין עב בשמים אפילו כפיסת יד. אך כל הקהל עשו כאשר צווה הרב, וילבשו ערדליים ויקחו בידם המטפחות והמטריות המגנים מן המטר, וילכו אחר רבם, ויצאו מן השער הצפוני הנקרא שער שכם (באב אל עמוד), ויהי בעברם על יד המשטרה, ויהי בראות הקצין של המשטרה את האנשים והנשים כלם מלובשים במעילי גשם וכד' לא יכול להתאפק מלצחוק.

ובספרם את נבואת הרב המכחישה את עצם השמים לטוהר, אז הקצין חרה אפו בעוז, ויך את הרב בסטירת לחי על פניו. וילך הרב עם עדתו, עדי הגיעם אל עמק יהושפט, אל מצבת קבורת שמעון הצדיק, ויכרע הרב על ברכיו, וישתטח על ראש הקבר וכל הקהל סביב לו, וישאו קולם ויבכו בילל ותחינות. אך הרב לחש במו פיו על המצבה אמרים בלאט אל תוך הקבר, ופתאום התנשא רוח גדול וחזק, עד שהתנועעו כל העצים שבשדה, ועצם השמים תכלת הרקיע התכסה אגלי מטר כבד שנפלו ממרום. אך הרב עוד לחש בהגיגי לבו אמרים על יד הקבר, עד שירדו מטרות עז כנהר שוטף לארץ, וכל העומדים שם התכסו במטפחות ושמיכות.

באותה שעה בא קצין המשמר במרוצה ויתנפל לרגלי הרב ויחל את פניו לסלוח לו על הכלימו את פניו, ואחרי כן לקח אותו על זרועותיו, ויישאהו בכל הדרך עד סוף משכנו, ויהי ששון וגיל בירושלים מסביב, שלשת ימים ושלשה לילות לא חדל שאון עליזים, מקול צלצולים ותופים, ומחיאות כפיים בכל בית ובית. והיהודים חגגו שלושה ימים ושלשה לילות כל זמן שהגשם על הארץ. והישמעאלים והנוצרים וכל אומות העולם הודו פה אחד כי מברכת היהודים ומתפלתם באו להם ברכת הגשם, ובבושת פנים הכירו והודו, כי תפלת היהודים רצויה בעיני האלהים להיעתר בה מזעקת תפלתם. ולמחרת יום הרביעי, בא הפחה עם פקיד המשמר אל הרב ויבקשו ממנו שיסלח להם, ויאמר לו לספחהו לברית אמונת האבות ולהיותו עבד עולם לפניו כל הימים.

הנה כל אדם יבין בדעתו כי הביטחון האמיתי הזה הוא בדרך נפלא, והוא יותר גדול וחזק מאותו הביטחון הנמצא באשת רבי חנינא בן דוסא, כי לא אמרה קודם שנעשה לה הנס, שהיא בטוחה שיעשה לה הנס כך וכך, אלא הביטחון הזה היה עצור בלבבה. ואפילו אם היתה אומרת זאת לבני ביתה, אין לה חשש של בושה, אם לא יהיה הנס, ולא יתאמתו דבריה, מפני שהם מועטים, וגם היא רגילה אצלם.

מה שאין כן עניין המעשה של הרב הנזכר, שהראה בפומבי חוזק הביטחון שלו בירידת המטר, ושיצטרכו למעילי גשם ולמטריות ולמטפחות ונעלים, לכן הלביש את עדתו והצעידם כן ברחובות קריה, בעוד החמה זורחת בתוקפה על הארץ, ואין ברקיע ענן אפילו כשתי אצבעות. דהא ודאי אם הם הולכים על הקברות לצעוק, ולא יהיו נענים, היתה נגרמת בושה וכלימה על דבר המנעלים ומעילים של גשם שלבשום בעצם השמים לטוהר, על סמך שירד הגשם, והכל לשווא, לריק ולבהלה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ואחר שידע הרב ז״ל גודל הבושה שהיתה מגעת אליו ולקהילתו אם לא היה יורד הגשם, ועם כל זה, סמך על הביטחון שלו ועשה מעשה רב בפומבי במונח ברור שירד הגשם, הא ודאי בטחון כזה הוא בטחון נפלא, יותר מביטחון השני אשר הצענו על אשת רבי חנינא בן דוסא הנזכר, הרי ערכנו בזה שלש מדרגות בביטחון.

ובזה יובן בסיעתא דשמיא מקראי קדש הנזכרים לעיל שבתחילה זכר ביטחון הראשון שאינו מוחזק באמתותו, ואין הלב שלם בו, אלא הוא ברצוא ושוב שעדיין יש דאגה וחשש בלבו, אולי לא יזכה בנס, ועל זה אמר "בך בטחו אבותינו" (תהלים כג ה) בטחו בסתם, והוא קאי על אותו ביטחון הראשון אשר הצענו.

וחזר ואמר ביטחון השני שהוא אמיתי ובלב שלם, וכמו הביטחון של אשת רבי חנינא הנזכרת שהיה ברור אצלה שיעשה לה הקדוש ברוך הוא נס ונכנסה לחדר להביא מרדה ולא המתינה עד שתראה הנס בעיניה שיתמלא התנור לחם, ואחר כך תכנס להביא מרדה, וכמו שמובא בברייתא (תענית כה.): תנא אף היא להביא מרדה נכנסה. ונתן טעם שהיה ברור לה שיהיה לה נס, שהייתה מלומדת בניסים, שהרבה פעמים עשה לה הקדוש ברוך הוא ניסים, ולכן לא היה לה ספק זה.

ועל מדרגה זו השנית אמר הפסוק "בטחו ותפלטמו", פרוש בטחו שתעשה להם נס להצילם מן הצרה, כי באמת ותפלטמו כבר לפני זה, ושעשית להם נסים להצילם מצרה, ולכן הם מלומדים בניסים, ולכך בטחו עתה בלב שלם, וכמו שאמרו על אשת רבי חנינא בן דוסא שאף היא להביא מרדה נכנסה, לפי שמלומדת בנסים.

ואחר זה דיבר מן הביטחון השלישי, שהוא ביטחון שלם נפלא, שעשו מעשה בפומבי על המונח של הנס, ולא חשו לבושה דשמא לא יעשה להם הנס ויבושו אחר כך מאד, וכאשר נזכר במעשה של הרב דל שלבש והלביש את עדתו בכלים השייכים לזמן שהמטר נתך ארצה, ולא חש פן אחר כך יגיע לו בושה מזה. ועל זה אמר ״אליך זעקו ונמלטו״, כאשר עשה הרב הליל שעשה קודם תפילה ותחנונים וצום ובכי, ובבית הכנסת, וביום השלישי ציווה להביא מעילים ומנעלים, בזה, בך בטחו ולא בושו פן לא יהיו נענים ויהיו לשחוק בעיני כל אדם. (עוד יוסף חי)

(ז) וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם:

רד"ק ואנכי תולעת. אני נבזה בעיני הגוים כמו התולעת. ולא איש, ואינני איש בעיניהם. אלא חרפת אדם ובזוי עם, אנו בגלות: וכ"כ האבן עזרא ואנכי – רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו שאיננו איש רק ידבר כנגד האויבים שהם יבזוהו ואיננו נחשב בעיניהם למאומה:

מלבי"ם ואנכי, ואצלי נתהפך הדבר בשינוי גדול, שמלבד שאיני משיג התכלית מן הבטחון כי אינך מושיע,

עוד שב הבטחון עצמו לי לחרפה גדולה,

כי אנכי מצד עצמי תולעת ולא איש, ר"ל לענין המעלה שיש לאיש על התולעת – איני איש רק תולעת,

אבל לענין החסרון שיש לאיש על התולעת – יש לי חרפת אדם,

מחרפים אותי כאלו הייתי אדם ולא תולעת, (שעל התולעת לא ישימו לב לחרפו),

ויותר מזה שלענין החרפה איני בעיניהם כאדם אחד כי אני בזוי עם, שמבזים אותי כאלו אני עם,

שמחזיקים אותי לענין החרפה כקיבוץ גדול, עד.

מלבי"ם ביאור המילות ובזוי עם. עם בזוי כמו רבים עמים, משנה כסף, ודומי':

מבארים בדרך מליצה:

דוד מלך ישראל נרדף ברוב שנות כהונתו כמלך ישראל, והרבו לדבר עליו לשון הרע – "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר" . בדרך ענוותנותו דימה את עצמו לתולעת וכך אמר:

"ואנוכי תולעת ולא איש" אומרים בעלי החכמה בתור מליצה: מה שביקש דוד המלך מאנשים שפשוט יפסיקו לדבר עליו לשון הרע שהרי: "ואנוכי תולעת ולא איש" כשם שאינכם מכניסים תולעת לפה – כך אל תכניסו את שמי…

(ח) כָּל־רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ:

מלבי"ם שכל רואי ילעיגו לי, כמלעיג על עם גדול שנפל ממדרגתו,

ולא לעג לבד כעל דבר בלתי חשוב, כי גם יפטירו בשפה כעל דבר חשוב וגדול, והם אומרים בלעגם.

מלבי"ם ביאור המילות יפטירו. פתיחת השפה להוציא הדיבור, כמו פטר רחם:

(ט) גֹּ֣ל אֶל־ה֣' יְפַלְּטֵ֑הוּ יַ֝צִּילֵ֗הוּ כִּ֮י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ:

רש"י גול אל ה' – כמו לגולל יש לאדם לגולל יהבו ומשאו ליוצרו למען יפלטהו:

מלבי"ם גול אל ה', כאילו התולעת הזה המדוכא והמתגולל במכאוביו כדרך התולעת,

מתגולל א"ע אל ה' שיפלטהו,

ועל זה אומרים [אויביו] "יצילהו כי חפץ בו", נראה נא אם יצילהו, יצילהו נא אחר שחפץ בו? כן אומרים בלעג:

מלבי"ם ביאור המילות גל. מקור מגזרת גלל:

(י) כִּֽי־אַתָּ֣ה גֹחִ֣י מִבָּ֑טֶן מַ֝בְטִיחִ֗י עַל־שְׁדֵ֥י אִמִּֽי:

מלבי"ם כי אתה. ומאין בא לי הלעג הזה? זה בא לי ע"י שאתה גוחי מבטן,

ותמיד היית מושיעי ועתה עזבתני, וע"כ כולם ישימו לב עלי לחרפני מצד זה,

מה שלא היו מחרפים בזה אומה אחרת שלא הופיע עליה אור ה' מעולם,

ובמליצתו מדמה את האומה כאיש פרטי

ומדמה לידת האומה שהוא הוצאתה ממצרים כאילו ה' היה המוליד שהוציא אותו מן הבטן,

ועז"א כי אתה גוחי מבטן, ואתה הזמנת לי מניקה להניק אותי, כי אתה מבטיחי על שדי אמי:

מלבי"ם ביאור המילות גוחי. מוציא מן הגחון, עי' (מיכה ד' י'):

(יא) עָ֭לֶיךָ הָשְׁלַ֣כְתִּי מֵרָ֑חֶם מִבֶּ֥טֶן אִ֝מִּ֗י אֵ֣לִי אָֽתָּה:

מלבי"ם עליך, וגם אתה היית אח"כ האומן והמגדל,

ומדמה אותו במשל כאלו אחרי שנולד מתה אמו, ועליך השלכתי מרחם לגדלני,

וגם מבטן אמי בעוד הייתי בבטן בימי העיבור אלי אתה, כי גם במצרים היית אתה המשגיח עלי לבל אובַד, ומצד שאתה היית תמיד אֵלִי ואומני עי"כ ישימו עתה את לבם עלי בשעזבת אותי לחרפני ביתר שאת,

ואני נחשב כעם גדול בעיניהם מצד זה, מה שלא היה זה אם לא היה שמך נקרא עלי מעולם:

מלבי"ם ביאור המילות מרחם מבטן הרחם מציין הלידה, והבטן מציין כשהוא עדיין בבטן אמו, כמ"ש ירמיה (א' ה'):

(יב) אַל־תִּרְחַ֣ק מִ֭מֶּנִּי כִּי־צָרָ֣ה קְרוֹבָ֑ה כִּי־אֵ֥ין עוֹזֵֽר:

מלבי"ם אל, עתה מתחיל התפלה, לכן אני מבקש אל תרחק ממני, כי יוכל העוזר להתרחק מן הנעזר [כאשר:],

א] אם הצרה רחוקה ויש עת שישוב אליו בבא הצרה, אבל פה ה'צרה קרובה',

ב] יוכל להתרחק אם יש עוזר אחר שיכול לסמוך עליו, אבל פה 'אין עוזר':

(יג) סְ֭בָבוּנִי פָּרִ֣ים רַבִּ֑ים אַבִּירֵ֖י בָשָׁ֣ן כִּתְּרֽוּנִי:

מלבי"ם סבבוני, (מבאר תחלה מ"ש כי צרה קרובה), סבבוני פרים רבים בכמות,

וגם אבירי בשן החזקים באיכות כתרוני.   הסבוב הוא סביב גופו, והכתר סביב הראש,

כאלו הפרים עומדים סביב גופו ואבירי בשן עומדים למעלה ומכתירים את ראשו, ויותר מזה כי גם.

מלבי"ם ביאור המילות סבבוני, כתרוני. פעל כתר בא תמיד על הכתרת הראש,

ומ"ש כתרו את בנימין, בא על צד המליצה שיקיפוהו סביב ראשי מחנהו:

רד"ק …והוא משל לאויבים הדשנים והתקיפים והרשעים. ופירוש רבים, גדולים בכח.

וכן: אבירי בשן. ובָּשָׁן הוא מקום בארץ ישראל, מקום מרעה דָשֵׁן וְשָׁמֵן, והבהמות הרועות שם הן דשנות וחזקות.

והמשיל הרשעים האבירים להן. וכן אמר (עמוס ד, א) במשל פָּרוֹת הבשן על הנשים העושקות דלים, הרוצצות אביונים…:

(יד) פָּצ֣וּ עָלַ֣י פִּיהֶ֑ם אַ֝רְיֵ֗ה טֹרֵ֥ף וְשֹׁאֵֽג:

מלבי"ם פצו עלי פיהם, שכבר פצו פה לבלעני, ויותר מזה שהם דומים כאריה הטורף ושואג,

שמלבד שטורף עוד שואג, כאלו הנטרף עושה לו דבר שזה מעורר חמתו,

כן הם עם מה שהם מכלים אותי הם שואגים כאלו אני עושה להם רעה ועי"כ תגדל חמתם עוד יותר:

רד"ק …כן האויבים, אחר שהורגים ובוזזים אותנו הם שמחים וכמתהללים:

(טו) כַּמַּ֥יִם נִשְׁפַּכְתִּי֘ וְהִתְפָּֽרְד֗וּ כָּֽל־עַצְמ֫וֹתָ֥י הָיָ֣ה לִ֭בִּי כַּדּוֹנָ֑ג נָ֝מֵ֗ס בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי:

מלבי"ם כמים, (עתה מפרש מ"ש כי אין עוזר), שאני תש כחי לעמוד נגדם, בשרי נשפך כמים מרוב הפחד,

גם עצמותי התפרדו זה מזה ודא לדא נקשן, וגם לבי שהוא שורש כל הגוף היה כדונג אשר נמס אל המעים:

(טז) יָ֮בֵ֤שׁ כַּחֶ֨רֶשׂ ׀ כֹּחִ֗י וּ֭לְשׁוֹנִי מֻדְבָּ֣ק מַלְקוֹחָ֑י וְֽלַעֲפַר־מָ֥וֶת תִּשְׁפְּתֵֽנִי:

מלבי"ם יבש, שלא לבד שנזדעזעו כל איברי החיצונים והפנימים,

[אלא] שגם הכח נסתלק, כאלו כחי וליחות גופי יבש כחרש, עד שא"א שאחלוף כח עוד,

וגם לא אוכל לצעוק לישועה כי לשוני מודבק מלקחי מרוב הפחד,

וא"כ הלא בודאי לעפר מות תשפתני כי אין תקוה כלל שאנצל:

מלבי"ם ביאור המילות תשפתני, תערכני. כמו שפות הסיר:

רד"ק יבש כחרש כחי. כחי, כתבוֹ אדוני אבי ז"ל מדברי רז"ל (ב"ק ג, ב): כִּיחוֹ וְנִיעוֹ.

ויש שפירשו (הובא בראב"ע): הָפוּךְ, כמו חִכִּי, כלומר שלא אוּכל לדבר, כמו שאמר ולשוני מדבק מלקוחי.

והחכם ראב"ע פירש: כחי כמשמעו, בעבור היות חיי האדם לֵחַת התולדה, הקושרת הכל והמעמדת הגוף,

כִּנָּה הַלֵּחָה בשם כח, והנה יבש כאשר יִקְרֶה לזקן הבא בימים.

רש"י מלקוחי – הם החניכים שקורין (פאליי"ש בלע"ז), כשאדם מיצר אין רוק מצוי בפיו,

ומנחם פתר מלקוחי אנטיילאש בלע"ז, כמו (שם ישעיה ו') במלקחים לקח והמלקוח הן השינים אשר דומות למלקוחי חָרָשים, (סא"א):…

(יז) כִּ֥י סְבָב֗וּנִי כְּלָ֫בִ֥ים עֲדַ֣ת מְ֭רֵעִים הִקִּיפ֑וּנִי כָּ֝אֲרִ֗י יָדַ֥י וְרַגְלָֽי:

מלבי"ם כי (עתה מתחיל החלק השני), אחר שצייר את האופל וחשכת הלילה,

תתנוצץ בלב המשורר אילת השחר ויאר את הלילה, מתחזק ואומר,

הגם שסבבוני כלבים, מדמה א"ע לחיה שרוצים לצודה והצידים שולחים את הכלבים וסביב הכלבים עומדים הציידים,

אומר שגם שסבבוני הכלבים וסביב להכלבים עדת מרעים הקיפוני,

בכל זה לא אירא מפניהם, רק כארי ידי ורגלי,

ידי ורגלי עומדים נגדם בחוזק כידֵי ורגלֵי הארי אשר לא יחת מקולם ומהמונם לא יענה:

מלבי"ם ביאור המילות סבבוני, הקיפוני ההיקף מורה ההיקף השלם מכל צד, וזה מוסיף על סבבוני כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' מ'):

(יח) אֲסַפֵּ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י הֵ֥מָּה יַ֝בִּ֗יטוּ יִרְאוּ־בִֽי:

מלבי"ם אספר, ואני אספר לפניהם כל עצמותי וחזקתי וגבורתי, הגם שהמה יביטו יראו בי בבזיון,

בכ"ז אני מתאמץ כנגדם ומתפאר בגבורתי:

מלבי"ם ביאור המילות עצמותי. מענין עז ותעצומות, יראו בי, ראיה שאחריו ב' הוא דרך גנאי בכ"מ:

אבן עזרא אספר – יש אומרים כמו אֶ֭סְפְּרֵם מֵח֣וֹל יִרְבּ֑וּן [מלשון ספירה] וכמוהו מי יספר שחקים בחכמ' והטעם שהוא רזה ואין לו בשר

והנכון בעיני בעבור שהזכיר והתפרדו כל עצמותי אמר כאשר אספֹר כמה עצמות יתפרדו ממני ישְחקו אויבי כמו לראוה בך

ויתכן שהעצמות דרך משל לאנשיו שנבדלו ממנו בעת צרתו במלחמה:

(יט) יְחַלְּק֣וּ בְגָדַ֣י לָהֶ֑ם וְעַל־לְ֝בוּשִׁ֗י יַפִּ֥ילוּ גוֹרָֽל:

מלבי"ם יחלקו, הגם שכבר התחילו לבוז ולשלול אותי עד שיחלקו בגדי להם,

וגם על לבושי המיוחד שהוא לבוש מלכות, או לבוש החשוב שאני לבוש בו, יפילו גורל מי יקחנה.

בכ"ז לא יוכלו לגעת אל גופי, כי.

מלבי"ם ביאור המילות בגדי, לבושי. כבר התבאר (ישעיה ס"ג א') שבגד כולל כל הבגדים ולבוש הוא לבוש המיוחד כמו לבוש מלכות, לבוש שק, ולכן שלבוש מלכותו שהוא רק אחד ואינו בר חלוקה יפילו גורל מי יקחהו:

(כ) וְאַתָּ֣ה ה֭' אַל־תִּרְחָ֑ק אֱ֝יָלוּתִ֗י לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה:

מלבי"ם ואתה ה' אל תרחק, הוא שתעמוד קרוב מוכן לישועה, וגם לעזרתי חושה, שהוא הזריזות להושיע, (וקראו אילותי לשון נופל על לשון אילת השחר):

מלבי"ם ביאור המילות אילותי מלשון אילת השחר אתה כוכב השחר שלי:

רש"י אילותי – כחי כמו (לקמן תהילים פח) הייתי כגבר אין איל וכמו יש לאל ידי (בראשית ל"א):

 

(כא) הַצִּ֣ילָה מֵחֶ֣רֶב נַפְשִׁ֑י מִיַּד־כֶּ֝֗לֶב יְחִידָתִֽי:

מלבי"ם הצילה מחרב נפשי – מחרב הציידים,

ומיד כלביהם – הצילה יחידתי – ר"ל הדבר האחד שנשאר לי אחר ששללו כל אשר לי, והוא חיי נפשי.

(כב) ה֭וֹשִׁיעֵנִי מִפִּ֣י אַרְיֵ֑ה וּמִקַּרְנֵ֖י רֵמִ֣ים עֲנִיתָֽנִי:

מלבי"ם הושיעני, צייר במליצתו כאלו בין הטורפים הבאים לטרפו בא גם אריה בתוכם וכבר אחזו בפיו,

והזמין לו ה' ראם שלקחו מפי האריה והרימו על קרניו,

והוא בעודו עומד על קרני הראם והקהל סביבו, משם מקרני הראם הוא מודה ומהלל לה',

וז"ש הושיעני מפי אריה, הגם שאני בפיו הושיעני ע"י הראם,

ואז מן קרני הראם אשר שם עֲנִיתָֽנִי, מן המקום הזה.

מלבי"ם ביאור המילות עניתני להמפ' היל"ל תענני ולמ"ש ר"ל אשר עניתני:

אבן עזרא (כב) …וטעם יחידתי בעבור היות כל נשמת אדם יחידה מתבודדת עם גופה מנשמת הכל

ובהפרד' מגוייתה אז תאסף אל הכל

וטעם ומקרני ראמים שהם חזקים מכל הקרנות

ושמעתי בני איש אומרים כי הראם יפיל עצמו מהר גבוה על קרניו ולא תשברנה…

וטעם ומקרני כאילו הייתי על קרניו

וי"א כי קרניו גבוהים מכל הקרנות והעד ותרם כראם קרני…:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב

אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים – נסתלקה הימנה שכינה, אמרה: אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, שנאמר הושיעני מפי אריה. ע"כ.

ומה נורא שנקרא לנסראללה כלב?? מבארים בעלי המוסר כנגד כלב מתמודדים עם מקלות. אדם שרואהו חושב לעצמו כיצד ובאיזה אופן יגבר עליו. אולם כשמגיע אריה – אומרים וידוי… כך אמרה אסתר אם קראתיו כלב – תליתי בעצמי את הישועה בחשבי שאוכל למצוא חן בעיני אחש' וכך אגבר. אולם אני כעת חוזרת בי – הוא אריה, ורק אתה ה' תושיעני! ואז אכן באה הישועה…

(כג) אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לְאֶחָ֑י בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל אֲהַלְלֶֽךָּ:

מלבי"ם אספרה שמך לאחי, משם אספר תוקף הנס,

והנה בהודאת הנס כתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו,

פי' חז"ל שצריך לאודויי באפי עשרה שהוא קהל, ותרי מנייהו רבנן שהוא מושב זקנים,

שההודאה צריכה פרסום וזה ע"י קהל עם ועל ידם מתרומם,

וצריכה הכרה והתבוננות שזה על ידי הרבנן ועל ידם מתהלל,

ואמר פה אספרה שמך לאחי שהם התלמידי חכמים אֵחָיו, (וזה מוסיף על יהללוהו)

שיספר שמו ועוצם גדולתו,

ובתוך קהל אהללך (וזה מוסיף עמש"ש וירוממוהו בקהל עם), ואומר להם לאמר.

(כד) יִרְאֵ֤י ה֨' ׀ הַֽלְל֗וּהוּ כָּל־זֶ֣רַע יַעֲקֹ֣ב כַּבְּד֑וּהוּ וְג֥וּרוּ מִ֝מֶּ֗נּוּ כָּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם יראי ה' הללוהו, סדר שלש כתות יראי ה' זרע יעקב זרע ישראל,

(וכן סדר בכ"מ בית ישראל בית אהרן יראי ה', כי ישראל גדול מיעקב שיעקב מורה על ההמון)

יראי ה' הם יהיו המהללים, ובית יעקב וישראל יהיו השומעים,

וביניהם ימצאו שתי מדרגות כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל,

שהירא מאת ה' היא מדרגה יותר גדולה מן המכבדו,

שהכבוד יתנו לו גם מצד שהוא הסבה הראשונה ומנהיג הטבע,

והיראה הוא רק הכרת ההשגחה הפרטית לגמול ולהעניש,

וזה מיוחס לזרע ישראל שהם גדולים מזרע יעקב,

ששֵם ישראל הוא שֵם החשיבות ומורה על גדוליהם ועובדי ה' אשר ביניהם:

מלבי"ם ביאור המילות יעקב, ישראל. ישראל מציין את גדולי האומה ויעקב מציין את ההמון (כנ"ל י"ד ז'),

כבדוהו וגורו ממנו. ע"י ישעיה (כ"ה ג'):

(כה) כִּ֤י לֹֽא־בָזָ֨ה וְלֹ֢א שִׁקַּ֡ץ עֱנ֬וּת עָנִ֗י וְלֹא־הִסְתִּ֣יר פָּנָ֣יו מִמֶּ֑נּוּ וּֽבְשַׁוְּע֖וֹ אֵלָ֣יו שָׁמֵֽעַ:

מלבי"ם כי לא בזה, ר"ל ענות ועוני של העני לא בא בעבור שהוא [-השי"ת] מבזהו,

שהוא בעיניו כדבר בלתי נחשב להשגיח עליו כאשר לא ישגיח אדם על החתולים,

או בעבור שמשקצו מחמת שנאה שיש לו עליו, (כמ"ש הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך),

ולא מצד שאינו משגיח על כל הנעשה בעולם השפל כי לא הסתיר פניו ממנו,

כי בעת שועו אליו לישועה הוא שומע:

מלבי"ם ביאור המילות ענות. מענין הכנעה [רש"י …. כמו (שמות י') לענות מפני – שהוא נכנע ומתפלל לפניך]:

רד"ק …ויש מפרשים (התרגום, רש"י וזולתם): ענות, תפלת עני, מה שעונה בפיו, כמו (משלי טז, א) מַעֲנֵה לשון. ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שָׂמֵעַ, פעל עבר, בשקל כי חָפֵץ בבת יעקב (בראשית לד, יט):

(כו) מֵ֥אִתְּךָ֗ תְֽהִלָּ֫תִ֥י בְּקָהָ֥ל רָ֑ב נְדָרַ֥י אֲ֝שַׁלֵּ֗ם נֶ֣גֶד יְרֵאָֽיו:

מלבי"ם מאתך תהילתי בקהל רב, חוזר למ"ש בתוך קהל אהללך, ההילול שאני מהלל השגתי מאתך,

ע"י שהראתני את השגחתך ורחמיך,

ואחרי התהילה נדרי אשלם, שהיא הקרבת קרבן תודה שצריך להביא על הנס כמ"ש ויזבחו זבחי תודה:

(כז) יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים ׀ וְיִשְׂבָּ֗עוּ יְהַֽלְל֣וּ ה֭' דֹּ֣רְשָׁ֑יו יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד:

מלבי"ם יאכלו, מדבר נגד הכהנים מקריבי התודה, שיאכלו ענוים מבשר הזבח וישבעו, ואח"כ יהללו את ה', ובזה יחי לבבכם לעד, כאלו הלב המתפרנס מן בשר הקרבן מקבל שפע רוחני ממזון הקדוש שבו יחיה לעד בחיים הנצחיים:

רד"ק יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' דרשיו, ישראל שהם ענוים,

כי הגוים היו גאים עד עת גאולת ישראל, וכן ישראל הם דורשיו, שהם דורשים אותו בגלות,

וכשיהיו נגאלים יאכלו וישבעו משלל אויביהם ויתענגו היפך ממה שהיו בגלות, ויאמרו להם: יחי לבבכם. ופירושו על דרך ותחי רוח יעקב (שם מה, כז), היפך וימת לבו (ש"א כה, לז), כי הרוח החיה היא בלב, וכשהאדם בצרה לבו מת, כמו שאמר (מזמור קט, כב): לבי חלל בקרבי, וכשיצא מהצרה לרווחה הנה יחיה לבבו.

וטעם לעד, כי לא יגלו עוד, אלא יהיו בארצם שמחים וטובי לב הם ובניהם עד העולם:

(כח) יִזְכְּר֤וּ ׀ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל־ה֭' כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִֽשְׁתַּחֲו֥וּ לְ֝פָנֶ֗יךָ כָּֽל־מִשְׁפְּח֥וֹת גּוֹיִֽם:

(כט) כִּ֣י לַ֭ה' הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם:

מלבי"ם (כח – כט) יזכרו, אמנם גם בכל אפסי ארץ יזכרו זאת מה שאני אומר להם וישובו אל ה'

והמאמרים מקבילים, יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ כי לה' המלוכה,

וישתחוו לפניך כל משפחות גוים כי הוא מושל בגוים,

כי יש הבדל בין מלך ומושל, שהמלך הוא בהסכמת העם ובבחירתם כי ראוי לכך, והמושל הוא ביד חזקה,

וה' הוא מלך מצד עצמו, כי המלוכה אין מגיע אליו ע"י בחירת העם רק מצד עצמו כי הוא בורא הכל,

ועז"א כי לה' המלוכה שהיא עצמית לו, וזאת יזכרו כל אפסי ארץ שהוא הבורא וישובו אל ה',

והוא ג"כ מושל בגוים ביד חזקה ע"י כחו להעניש אותם ולהחריב גוים וממלכות,

ועי"כ ישתחוו לפניך כל משפחות גוים שההשתחויה הוא בעל כרחם מצד האימה והפחד:

מלבי"ם ביאור המילות המלוכה ומושל. המושל הוא ביד חזקה, ומצד זה יוסיף לפעמים תואר מושל,

כי המלך הוא בהסכמת העם, ואמר ומלכותו בכל משלה, ועי' לקמן (ק"ה כ', קמ"ה ג'):

(ל) אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כָּל־יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר וְ֝נַפְשׁ֗וֹ לֹ֣א חִיָּֽה:

מלבי"ם אכלו, הנה כל דשני ארץ אשר כל עסקם לפטם את גופם ולדשנו כעגלי מרבק,

הם אכלו עד שישתחוו וישוח קומתם מרוב מילוי הבטן,

אבל מה יועיל להם מה שמדשנים את גופם שעתיד להיות רמה ותולעה,

ואין נותנים מזון וחיות לנפשם הרוחנית?

הלא לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה, הלא לבסוף ביום המות שיגיעו לתת דין וחשבון לפני ה',

הלא אז יכרעו אלה אשר המה יורדי עפר ולא חיו את נפשם,

אשר לא עשו דבר שתשאר נפשם חיה בחיים הנצחיים, ולא התעסקו רק לצרכי הגוף שהוא ירד עתה לעפר: [ומעי"ז באבן עזרא והוסיף – אכלו – זה הפסוק כנגד 'יאכלו ענוים וישבעו' כי דשני ארץ הם המתענגי' בעולם הזה לאכול כל דשן …רמז כי תאבד נפשם בעולם הזה הפך הענוים שכתוב בהם יחי לבבכם לעד]:

מלבי"ם ביאור המילות וישתחוו, יכפפו קומתם, כמו שחי ונעבורה ונפשו. הרוחניית כנ"ל ג':

רד"ק אכלו – פירש אדוני אבי ז"ל הפסוק לשני פנים, כי הגוים שישובו אל ה' שהיו דשנים ורעננים כן יהיו עתה,

כי האל יקבל אותם בתשובתם, ויאכלו וישתחוו לאל ויודו לו על כל הטובה.

אבל יש מן הגוים שאפילו יכרעו לפניו לא יקבלם, אותם שהרגו ישראל, שהם יורדי עפר, כלומר שיהיו בגיהנם, ולא יְחַיֶּה האל נפש אחד מהם, כמו שאמר הנביא (יואל ד, כא): ונקיתי דמם לא נקיתי,

כי כל הרעות שעשו לישראל יוכלו לתת תשלומים, כמו שאמר (ישעיה ס, יז): תחת הנחשת אביא זהב,

אבל דם האדם לא יוכלו לשלם, לפיכך תהיה נפשם תחת נפשם. ונכון הוא זה הפירוש…:

רש"י … רבותינו דרשו מן המקרא הזה שהמתים לפני מיתתם בשעת נטילת נשמה רואין פני שכינה:

מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ג …ואינו מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים, ונאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר…

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור כב ר' יוחנן אמר זרע יעבדנו. אחד צדיקים ואחד רשעים מקבלין פני שכינה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב ל), מפני מה הרשעים מקבלין פני שכינה,

אלא הרשעים שמרדו בהקב"ה בשעת מיתתן מראין להם פני שכינה, ואומרים להם בואו וראו פני המלך שהייתם מורדים בו, והוא עתיד ליפרע מכם.

ואף הצדיקים בשעת פטירתן מראין להם פני שכינה, ואומרים להם בואו וראו פני המלך שאתם עובדים אותו, שהוא עתיד ליתן שכרכם.

(לא) זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ יְסֻפַּ֖ר לַֽאדֹנָ֣י לַדּֽוֹר:

מלבי"ם זרע אשר יעבדנו, הם הצדיקים העובדים את ה',

רק הזרע הזה יסופר לה' לדור, רק זרע זה יבא במספר הדורות,

כי הרשעים שלא עבדו אותו הם דומים כאלו לא היו במציאות כלל, ולא יספרם ה' במספר דורות עולם:

מלבי"ם ביאור המילות זרע. וכן מלת יסופר נמשך, (זרע) יבאו ויגידו צדקתו (יסופר) לעם נולד:

(לב) יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה:

מלבי"ם יבאו, (זרע) אשר יבואו ויגידו צדקתו (יסופר לה') לעם נולד כי עשה,

רק הזרע אשר יבואו ויגידו צדקתו הוא יסופר לה' שהיה עם נולד בעולם אשר עשה אותו,

ויחשבהו ה' בין הנולדים מעשה ידיו אשר היו בעולם,

אבל דשני ארץ היורדים עפר ולא חיו את נפשם, הם כאלו לא היו בעולם כלל:

רד"ק יבאו ויגידו. העולים מהגלות שיבואו מכל אפסי ארץ יגידו צדקתו לעם שהיה נולד מהם, לבניהם יגידו צדקתו כי עשה, שעשה להם, כי הם לא ראו את מעשה ה' אשר עשה עמהם ואבותם יגידו להם.

וזה המזמור פרשו אותו הערלים על ישו, והוא מספר כל הרעות שעשו לו ישראל.

והנה צועק הבן לאב מתוך הצרות ואומר: אלי אלי למה עזבתני, וכן כל המזמור.

ושבשו מלת כארי ידי ורגלי ואמרו כרו, לשון כי יכרה איש בור (שמות כא, לג), שתקעו מסמרים בידיו וברגליו כשתלו אותו.

והטעה אותם הפסוק ונפשו לא חיה, ואמרו, כי זה הוא אלוה שיכרעו לפניו כל יורדי עפר, והוא לא רצה לחיות נפשו, כי בתנאי זה ירד לקחת בשר שיהרגו הבשר ויושעו בזה יורדי גהינם,

לפיכך לא רצה לחיות את נפשו אלא מסר עצמו ביד ההורגים אותו.

ועתה ישמיעו לאזנם מה שפיהם מדבר, הם אומרים כי לא רצה לחיות את נפשו ולהצילה מיד ההורגים אותו, אם כן למה היה צועק: אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי, והוא לא רצה להיות נושע?

והלא שכח תנאו! ואמר: ולא תענה, והוא לא רצה להיות נענה?

ועוד אם הוא אלוה, הוא עצמו יושיע עצמו.

ועוד שאמר: תהלות ישראל, והם המֵרֵעים לו? והיאך אמר שהם מהללים האל?

ועוד אמר: בך בטחו אבותינו, ואם הוא כמו שהם אומרים, לא היה לו אלא אב אחד?

ועוד האלוה יאמר על עצמו שהוא תולעת ולא איש!

והנה אמר: גול אל ה' יפלטהו יצילהו, אם על הבשר לא פלטהו ולא הצילהו,

ואם על האלהות לא היה צריך הצלה.

ואמר: כי אתה גוחי מבטן, הוא עצמו הוא המוציא מבטן.

ואמר: אספרה שמך לאחי, והאלוה אין לו אחים.

והנה כזב, כי הספור וההלל וההודאה אחר ההצלה הם, והנה הוא לא נצל.

ואמר: כל זרע יעקב כבדוהו וגו' כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, וישראל המרעים לו,

ובענותו בזהו האב ושקץ, והסתיר פניו ממנו, ובשועו אליו לא שמע. הנה כל דבריו שקר.

ואמר: כל משפחות גוים, והנה היהודים והישמעאלים לא יאמינו בו: