אסתר ד

(א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:

מהו הרבותא שמרדכי ידע, הלא היה הדת גלוי לכל העמים?

ואם שידע מן פרשת הכסף זה אין נ"מ לגוף הענין?

אחר שראה שנחרצה הגזרה, למה יצא לצעוק ברחובות קריה, וזה מדרך הסכלים, הלא היה לו לבקש עצות בחכמה, לא להרעיש עיר ומלואה:

למה בא 'עד שער המלך'?:

ומרדכי, יושב בשמים ישחק, ועם כל המחשבות שחשב שישאר הדבר בסוד, נודע הדבר למרדכי ע"י השגחת ה' וידע כל הדברים שעברו בינו ובין המלך [מנא ידע – אליהו הנביא הודיעו [מ"ר פרשה ז' סי' י"ח] או בעל החלום אמר לו [תרגום שני, רש"י]

אגב אורחין נזכיר את ביאור החתם סופר מסכת חולין דף קלט: שזה מאמר הגמ' 'אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא' ורמזו בזה לדרשת הגמ' ביום ולא בלילה שעדיין 'בחלום אדבר  בו' שהנה גם במגילת אסתר מצינו שעל אף ההסתר פנים עדיין רוח ה' דיבר בנו בחלום.

אלא שלחלום צודק שהוא כענין נבואה צריך להיות שורה בתוך שמחה כמשחז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ומסיים שם וכן לחלום טוב רוצה לומר חלום צודק נבואיי.

וחשבה אסתר שראוי לגלות לה בחלום שהיא שוכבת בארמון המלך בשמחה וטוב לבב.

אבל באמת לא כן הוא כי עכ"פ היתה חבושה שלא ברצונה משא"כ מרדכי מתהלך ברצונו וחפצו והוא שמחה יותר והוא ראוי לחלום נבואיי יותר.

 דבר זה גילה לנו רמב"ן בפי' התורה פ' כי מור דרור שיקחו מור מחַיָה שהיא דרור והולכת ברצונה בין הערוגות ולא מאותן החבושים בבתים להאכילן ולפטמן כי מור שלהם אינו חשוב כאותם המתהלכות חפשי ודרור והיינו מרדכי מן התורה מנין מור דרור: [מהדו"ק]

[נחזור לעניינו- מרדכי ידע את הדברים שעברו בין המן למלך], וכן איך רימה את המלך וכל עלילותיו ותחבולותיו,

ובזה הכין א"ע לשני דברים,

א) שקרע את בגדיו וילבש שק ואפר לתשובה ותפלה, להפיק רצון מאשר בידו לב מלכים,

ב) ואח"כ לאמצעיים טבעיים,

והיתה עצתו הראשונה שלא יהיה הדבר בסוד, רק שיוודע בין לגויי הארצות ובין למלך,

כי עי"כ יעמדו מליצים להשבית הדבר, ולכן יצא ברחובות קריה וזעק לאסוף אליו המונים שיתפרסם הדבר:

(ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק:

ויבא, אח"כ בא לפני שער המלך כדי שיודע הדבר בחצר המלך אם לאסתר אם להמלך עצמו,

כי אין לבא יש בזה ב' כונות,

א) שמצד זה לא נכנס פנימה, ב) שמצד זה היה דבר מחודש במה שעמד בשק לפני השער שאין רגילים ללכת בשק גם באותו המקום ויתפרסם בחצר המלך:

(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:

פסוק זה הלא מקומו למעלה אחר הרצים יצאו דחופים, כי ע"י הרצים נודע לכל?

למה לא אמר פה ובכל עיר ועיר כמ"ש להלן (ח' י"ז) ולמה כפל דבר המלך ודתו:

ובכל, הנה קודם שפרסם מרדכי הדבר לא ידע מזה איש, אבל אחר שהרעיש מרדכי עיר ומלואה, נתפשט הדבר איש מפי איש למקומות פרטים בכל מדינה, כי לא נודע הדבר לשום אדם זולת ע"י צעקת מרדכי (כי האגרות הנשלחים היו חתומים)

ועז"א דבר המלך ודתו מגיע, ר"ל במקום אשר נודע גם הדת שהוא מה שהיה כתוב באגרות החתומים.

וע"כ לא נאמר פה בכל עיר ועיר כי לא הגיע הדבר לכל המקומות רק לעיר אחת במדינה,

אבֶל גדול ליהודים תשובה ותפלה ואבלות:

(ד) ותבואינה וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:

אחר ששלחה שילבש בגדים פשיטא שכוונתה שיסיר שקו:

ותבאנה, ע"י שבא מרדכי בשער המלך, ותשלח רצתה לשמוע הדבר מפי מרדכי מה זאת ותשלח בגדים שילבש על השק באופן שיסיר שקו מ'עליו' שלא יהיה על בגדיו רק תחת בגדיו ויוכל לכנוס בשער המלך, ולא קבל כי לא רצה להפסיק רגע מתחנונים, שזה כעוזב בטחונו מה' וסומך על עזרת בשר:

(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה:

למה בחרה בהתך, ואשר העמיד לפניה מיותר, לשון ותצוהו על מרדכי אינו מדוקדק, כי צווי הנקשר עם 'על' מורה שאיש אחד ישגיח או יהיה ממונה על דבר אחר והיל"ל ותשלחהו אל מרדכי, ומהו הכפל מה זה ועל מה זה:

ותקרא, אחר שהבינה שיש בזה סוד כמוס, שלחה להתך שהיה אצלה נאמן רוח מכסה דבר, כי הוא מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ביחוד ואיש סודה,

ויען שלא ידעה אם יאמין לו מרדכי לחשוף מסתוריו לפניו, לכן ותצוהו על מרדכי, היינו שיחקור מן הצד סבת הדבר,

וצותה ג"כ שיחקור מה זה ועל מה זה, כדרך הרופא האומן הבא לרפאות החולי שחוקר מהות החולי,

וגם הסבה שבעבורה באה החולי, ר"ל הרעה בעצמה וגם סבתה, כי א"א להסיר המסובב אם לא בהסתלק הסבה תחלה. וכ"פ מהר"א אשכנזי:

(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

רחוב העיר, לחקור הדבר:

(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:

השאלות – מהו את כל אשר קרהו [באופן פרטי], הלא הוא מקרה הכלל כולו?

ומה ענין פרשת הכסף היל"ל הכסף:

ותאמר ותצוהו, כפל ללא צורך:

את כל אשר קרהו, תחלה הגיד לו הסבה, שהוא היה המסבב לזה ע"י שלא השתחוה להמן,

וגם הגיד פרשת הכסף, ר"ל שבהכסף הזה שאמר לשקול, היו בו שני פרושים,

כי לפני אחשורוש אמר שעושי המלאכה יתנו העשרת אלפים ככר כסף, והיה אחשורוש מדמה שהוא בעבור השמחה שיהיה להם [לכומרים] בדבר הזה [להמיר ישראל מדתם] יתנדבו רכוש לאוצר המלך,

והמן כיוון באמת שמן השלל והמלקוח שמגיע ממנו מכס למלך, יהיה עשרת אלפים סך המכס, באופן שרמה את אחשורוש:

(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ:

אם היה זה פתשגן הכתב שהיה גלוי לכל העמים, הלא שם לא נזכר להשמידם, ואם היה מן הספרים שהגיעו ליד שרי המדינות [האגרות החתומות שיפתחו בעתיד] איך הגיע כתב זה למרדכי?

אחר שאומר להראות את אסתר למה אומר להגיד הלא אחר שתראה אין צריך להגיד עוד:

ואת פתשגן, הדת היא הספרים החתומים [בחותם שלא יפתחו רק ביום ההשמדה] שבם היה כתוב להשמידם,

וספרי הדת האלה לא היו ביד מרדכי כי היו מונחים חתומים תחת יד פחת שושן,

רק הפתשגן היה בידו [שהוא המכתב] שניתן בגלוי להיות עתידים, ומלת להשמידם מוסב אל הדת, ר"ל מן "הדת אשר נתן בשושן להשמידם", שהוא הספרים החתומים, נתן לו פתשגן הכתב להראות את אסתר שכבר נעשה בהכרח איזה דבר אחר שכתוב בפתשגן שיהיו עתידים למלחמה ליום נכון,

ולהגיד לה ר"ל ע"פ הסימן הזה יוכל "להגיד לה" בעל פה, כי כוונת הפתשגן הוא שיהיו עתידים להשמיד את היהודים, ועי"כ לצוות עליה לבא אל המלך להציל שארית ישראל:

(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי: (י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי:

ותאמר, אסתר יראה לשלוח התך שנית אל מרדכי פן יכירו בו אנשי המן שהולך ושב בשליחות מן מרדכי לאסתר, וע"כ אמרה להתך ותצוהו שיראה להגיע הדברים אל מרדכי על ידי שליח אחר:

(יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם:

למה פרטה ביחוד עבדי המלך ועם המלך. מהו אחת דתו, היל"ל יומת,

השאלה היותר נפלאה איך לא חרפה נפשה למות בשמעה אבדן כלל ישראל,

מ"ש ואני לא נקראתי הוא תפל מבלי מלח ודברי מותר:

כל עבדי, השיבה לו שתי טענות,

טענה אחת כי אם תכנס עתה תהיה בספק סכנה, וגם לא תגיע למחוז חפצה לבקש בעד עמה,

א) כי כל עבדי המלך יודעים, ולא יהיה תירוץ שלא ידעה דת המלך שהנכנס שלא ברשות חייב מיתה,

ב) כי כל עם מדינות המלך יודעים, ובזה אף שירצה למחול על חטאה לא יוכל, אחר שהוא חטא פרהסיא כמו שהיה בושתי,

ולא תאמר שהגזירה אינה כוללת את כל הנכנסים

לז"א אשר כל איש ואשה מבלי הבדל יהיה מי שיהיה,

וכן בל תאמר שהגזרה אינה רק על הנכנס שלא לצורך, אבל הנכנס לצורך דבר גדול כדבר הזה להציל עם לקוחים למות, לא יומת:

לז"א אשר יבא אל המלך אשר רק לא יקרא כל שלא יקרא אין הבדל בדינו, רק אחת דתו להמית, ר"ל בין שיהיה הנכנס ראוי לנשיאת פנים או לא, ובין שיהיה עסקו נחוץ או לא, אין הבדל בדתם וכולם חייבים מיתה, ממילא הנכנס שלא ברשות הנהו בן מות תיכף,

לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב מכפר עונו וחיה, ובכל זאת הלא כבר נתחייב מיתה רק המלך עשה עמו חסד,

ומעתה אם אכנוס שלא ברשות אף שימחול לי המלך, די שאציל את נפשי ולא אוכל לבקש עוד בעד אחרים, וזאת הטענה האחת.

טענה הב', כי להציל לקוחים למות צריך לנסות כל האמצעים אף היותר רחוקים אולי ישלח ה' על ידי עזרו מקודש,

אבל כל זה אם אין דרך היותר קרוב להצלה, אבל כשיש דרך היותר בטוח הלא צריך לתפוס הדרך היותר נכון,

ועז"א אחר שאני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום, הלא ודאי בימים אחדים יקרא אותי,

ואז יהיה יותר בקל לבקש בעד העם, וטוב יותר להמתין עד שאקרא:

(יב) וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר:

ויגידו מי הם המגידים? ודברי חז"ל ידועים [מגילה טו. ויגידו למרדכי את דברי אסתר, ואילו איהו לא אזל לגביה – מכאן שאין משיבין על הקלקלה]

(יב) ויגידו, השלוחים ששלח התך:

(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים:

'בנפשך' מיותר:

אל תדמי, הודיע לה בשליחות הזה כמה פנות יקרות:

א) כל שאנו רואים דבר היוצא מן הרגילות והטבע צריכים אנו לשית על לב כי ה' עשהו להיות זה אמצעי אצלו לאיזה תכלית השגחיי, וסבה לאיזה מסובב,

ועפ"ז אחר שהצלחת אסתר שתעלה משפל מצבה אל בית המלכות הוא רחוק מן הענין הרגיל, בהכרח היה בדבר ה' לאיזו תכלית,

ואחר שראינו שאז קרה לישראל הצרה הכוללת, מבואר כי הזמינה ה' לרפאות על ידה שבר עמו,

ב) לכל צרה הבאה על ישראל יש עת מוגבל וזמן ויום הכסה מוכן לתשועה ע"י ההכנות והסבות שהכין לישועה, ואם לא יושעו ע"י סבה אחת בהכרח יעמיד להם ה' סבה אחרת להצלתם כי לא יטוש ה' את עמו,

ג) כל דבר שאין מציאותו בעבור עצמו רק בעבור דבר אחר, מציאותו וקיומו תלוי בדבר ההוא אשר בעבורו הוא נמצא,

כמשל הבונה גנת החורף [בעזרת חימום באש] לגדל נטעים וצמחים שיתנו פריים בחורף כבקיץ, הנה לא יהיה מציאת הבנין ההוא רק בעבור הגידול של החורף.

ואם יסכים בדעתו שיניח לגדל הצמחים האלה בקיץ, אז ממילא יהרוס את הבנין, כי בקיץ יש סבות אחרות המועילות אל הגידול ע"י חום השמש והאויר וא"צ לתנור וחמום מכח האש,

ע"פ זאת חיוה לאסתר דעת, כי אחר שכל מציאותה במעלה הזו להיות בבית המלכות, אינה בעבור עצמה רק בעבור הצלת היהודים,

ובע"כ הזמין ה' גם סבות אחרות רחוקות שבאם תפשע אסתר ותחשוך מלהציל עם ה' יצילם ע"י הסבות האחרות,

ממילא צריכה היא לחשוב כי מציאותה בגדולה וכבוד הוא רק בעבור שיהיה על ידה ההצלה בעת ההיא המוגבל שהיא עתה,

ואם תעבור העת ההיא ולא תתאזר חיל להציל בין כך יגיעו הסבות האחרות, כי לא יעזוב ה' נחלתו ביד אשה אחת שי"ל בחירה לטוב ורע, ובהכרח יש עוד סבות [ודרכים לה' להציל את עמו],

ואז לא יצטרך לָך אחר שכבר הגיעה הישועה ממקום אחר, [כדוגמת הגינה שכיגיע הקיץ לא יזדקק לה]

וז"ש אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך, ור"ל אל תחשבי כי מה שאת בית המלך הוא דבר התלוי בנפשך ושמציאות גדולתך היא בשביל עצמך, לא בשביל היהודים והצלתם, עד שתחשבי שאת היא העקר והצלת היהודים ימשך ממך במקרה,

כי נהפוך הוא, שהעיקר הוא הצלת היהודים, ומן הצלתם נמשך גדולתך, כמ"ש בהקדמה א', ועז"א בנפשך:

(יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:

השאלות – מהו בעת הזאת וביחוד מה מיהר עליה, הלא עוד חזון למועד ובתוך כך תקָרא אל המלך,

ומ"ש אם לעת כזאת אין לו באור:

כי אם, ומזה המשיך, אחר שמציאותה בבית המלך הוא רק שתהיה סבה לתשועת ישראל,

ובהכרח לא עליה לבד תמך [השי"ת] כל הצלתם, רק אם תתרשל בהכרח יקומו ויגיעו הסבות האחרות לתשועה,

ועז"א כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, כמ"ש בהקדמה ב', וממילא את ובית אביך תאבדו, אחר שמציאותך במעלה הזאת יהיה אז לבטלה כמ"ש בהקדמה ג',

ובאר הדבר – ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות, ר"ל בל תחשבי כי תהיי להם עזר לתשועתם אחר ימים אחדים, שתהיי קרואה מן המלך,

כי יוכל להיות שאותך לא הזמין ה' רק לעת הזאת שעל ידך תהיה תשועתם היום, ואם תמתיני עד למחר עבר זמנך, כי על מחר הזמין ה' סבות אחרות, כמשל של בית החורף שאינו צריך בזמן הקיץ, שכבר הוכנו סבות אחרות לגידול הצמחים, ותאבדי אחר שתהיה מציאותך בגדולה לבטלה:

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:

(טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:

מהו וצומו עלי וכי עליה יצומו, ומה זה כאשר אבדתי אבדתי, איך נאבדה עד הנה:

לך כנוס, אחר שהבטיחה מרדכי שבין כך וכך ישראל יושע בה', ולא ירויחו ממנה רק שעל ידה תוקדם התשועה, נתרצית ללכת, אחר שבטח לבה שגם אם תהרג לא תאבד תקוה ויושעו ע"י סבות אחרות,

ע"ז בקשה שעכ"פ יצומו עליה ויבקשו עליה רחמים, ובזה תבא אל המלך גם נגד דת המלך,

וכאשר אבדתי ויהרגני המלך ע"י שאעבור מצותיו, הלא לא יהיה נזק כולל רק אבדתי אני לבדי,

ורוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר:

(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:

ויעבור בכל רחובות היהודים וגזר תענית כציווי אסתר: