מגילת אסתר

אסתר ח

(א) בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר היהודיים הַיְּהוּדִים וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ:

השאלות [א-ב] למה נתן בית המן לאסתר,

ומהו הרבותא שמרדכי בא לפני המלך שאין בזה גדולה כ"כ כי כל אדם היה יכול לבא בעת הצורך?

ולמה קראו להמן פה צורר היהודים?:

אשר העביר מהמן מיותר, ולמה מספר מה ששמה אסתר את מרדכי על בית המן:

ביום ההוא, כבר היה החק מימי קדם, כי הרוגי מלך נכסיהם למלך, ואם היה המן נהרג בשביל שמרד במלך היה ביתו ונכסיו מגיעים אל המלך,

אבל המלך רצה להראות שלא עבור מרדו במלך נתלה רק עבור מה שמרד במלכה ובעמה היהודים,

לכן נתן בית המן לאסתר, כי אחר שנהרג בשבילה נכסיו מגיעים אל המלכה,

ולכן קראו פה צורר היהודים לגלות הטעם שלכן נתן בית המן לאסתר יען שהריגתו היה על שהיה צורר היהודים,

ומרדכי בא כו', נראה שתיכף גדלו המלך ונתן לו רשות לבא לפני המלך כל עת שירצה ובל יצטרך להמתין עד שיקרא לו ויושיט לו השרביט:

 

(ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן:

ויסר, המשנה היה נושא טבעת המלך מעת שנתן המלך הטבעת להמן,

ומספר כי תיכף נתן הטבעת למרדכי מבלי הפסק,

ולא נתנה על ידו, רק מיד המן ליד מרדכי,

ותשם אסתר כו'-  אומר, הנה שני דברים שבהם התהלל אותו רשע, כבוד עשרו ואת אשר גדלו המלך,

עתה כרגע הסבו למרדכי הצדיק, יכין רשע וצדיק ילבש,

נגד גדולתו – ויסר את טבעתו אשר העביר מהמן,

ונגד עשרו – ותשם את מרדכי על בית המן:

 

(ג) וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים:

השאלות (ג – ח) למה הוסיפה עתה לחנן יותר מאשר חיננה קודם?

ומה הכפל שכפל במלות שונות [ותדברותפולותבךותתחנן]?,

ומה הכפל רעת המן ומחשבתו?:

 

ותוסף אסתר, פי' המבארים כי אסתר אחרי ראותה שנתן לה המלך ענינים אחרים, ועל גוף הבקשה לא ענה לה מאומה,

אז עלה מורא על ראשה, כי כבר התיאש המלך מתת לה שאלתה זאת, וע"כ רוצה לדחותה במתנות אחרות, כדרך מי שאינו רוצה למלאות שאלת אוהבו שמבטיח לו ענינים אחרים,

כי אם היה רוצה למלאות שאלתה הלא היה צריך להבטיח לה תחלה על גוף בקשתה שזאת העיקר אצלה טרם יתן לה דברים אחרים,

ולכן עתה דוקא פחד ורחב לבבה להפציר בתחנונים,

והנה לא הניחה אסתר מלעשות כל הפעולות אשר יסבבו שימצא המבקש את בקשתו,

כי לפעמים ימצא את בקשתו ע"י שירבה דברים ומליצות להראות כי המבוקש ראוי להעשות מצד היושר והצדק וע"ז ותדבר לפני המלך בדברי טעם ודעת,

ולפעמים ימלאו שאלת השואל מצד שיעורר בכי ותחנונים וירחמו על השואל,

וע"ז ותפל לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן.

הנה אסתר בקשה שהמלך ישלח רצים לקחת את הספרים בחזרה ולבטל את הגזרה, כי אם ימתין עד זמן המוגבל, והמלך ירצה לשלוח ספרים אחרים חתומים שיונחו ג"כ עד זמן המוגבל, שיהיה כתוב בהם הפך הספרים הראשונים, כמו שעשה המלך אח"כ באמת,

יָרְאָה מצד שני דברים,

א) כי עד בוא הזמן המוגבל שיפתחו הספרים ויראו שבטל את הגזרה, בתוך כך יעברו על היהודים צרות רבות, וכל אותו הזמן יתעוללו בהם מוניהם באשר כבר נתפרסם כי נמכרו להשמיד,

ועז"א להעביר את רעת המן, הוא הרע שהוא בהווה עתה.

ב) כי גם בבוא הזמן הלא בספרים ששלח המן הירבה להבאיש ריח היהודים, וגם בבוא ספרים אחרים, לא יאמינו לקול האות האחרון רק לקול האות הראשון,

וע"ז אמרה ואת מחשבתו אשר חשב,

גם כללה בדבריה שני טענות, לעומת שידעה כי חק מלכי פרס שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב,

עז"א פיה פתחה בחכמה, שאין להמלך לשים לבו על זאת, אם מצד המלך, אם מצד השרים,

אם שהמלך בעצמו אין לו לחוש שעובר על דת המלוכה להשיב פקודתו, אחר שבאמת לא מאתו יצאו הדברים האלה, והמלך יודע האמת כי לא חשב כזאת על עם ה', רק זאת היתה מחשבת המן לא מחשבת המלך,

ואם מצד השרים שאין למלך להתירא שימרדו בו בני מלכותו אם יראו שמשנה דת המדינה להשיב את פקודת המלך,

ע"ז טענה הלא הספרים עדיין חתומים ולא נפתחו, כמו שבארתי למעלה שהיו ספרים חתומים שלא נפתחו, ובהם היה כתוב מחשבת המן בפרטות להשמיד את כל היהודים,

אבל בפתשגן שהיה גלוי לכל העמים לא נכתב תוכן מחשבתו רק שיהיו עתידים ולא נתבאר על מה ולמה,

ולכן יעצה שישיב רק הספרים שבהם כתוב מחשבת המן שהם הספרים החתומים,

שמצד הספרים האלה אין לו להתירא אחר שהם רק מחשבת המן, שנשארו 'במחשבה' ולא נתפרסמו עדיין לשום אדם, ואם ישיבם וישלח אחרים תמורתם לא יודע לאיש כי השיב פקודתו:

 

(ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

ויושט, הוא רשות שתקום ותדבר דבריה בפרטות:

 

(ה) וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ:

הכפל בדברי אסתר מבואר,

מלות 'מחשבת המן' מיותר,

בעצה הזאת נבוכו כל המפרשים ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, אחר שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, איך אמר כתבו כטוב בעיניכם?

איך ישיבו את הספרים הראשונים, הלא אין להשיב? ואם לא ישיבו הלא כפשע בינם ובין המות?:

אם על המלך טוב, ר"ל כי הממלא בקשת חבירו, יהיה או מפני המבקש או מפני המבוקש,

וכל אחד יהיה בא' משני פנים,

אם מפני שהמבקש או המבוקש מצא חן בעיניו,

או מפני שמקוה להשיג איזה תועלת או הנאה מן המבקש בשימלא שאלתו, או מן המבוקש עצמו בשיעשהו,

ותחלה אמרה אם רצה למלאות שאלתה מצד שהיא או המבוקש עצמו מצאו חן בעיניו,

וז"ש אם על המלך טוב הוא שהמבוקש טוב ויפה בעיניו,

ואם מצאתי חן לפניו הוא שהמבקש נושא חן,

והוסיפה אופן השני אם רוצה למלאות שאלתה מצד שישיג הנאה ותועלת מן המבקש או המבוקש,

ועז"א וכשר הדבר לפני המלך היינו שישיג תועלת מן הדבר בעצמו כי היושב על כסא עמים ימצא תועלת בשיעשה צדק ויושר,

וטובה אני בעיניו היא שמוצא תועלת ממנו, ובזה ימלא שאלתי מצדי לבל אמות בראותי צרת עמי,

וכונה בזה שצריך הוא למלאות שאלתה מצד ארבעת הפנים האלה יחד שכולם כאן נמצאו וכאן היו,

יכתב להשיב – עתה פרטה עצתה הנ"ל בפרטות, שישלח המלך רצים לקחת את הספרים החתומים שבהם כתוב מחשבת המן בחזרה, כי השרים אין יודעים עדיין מה כתוב בהן, ולא יהיה בזה בזיון אל המלך:

 

(ו) כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי:

הכפל מבואר:

 (ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודיים בַּיְּהוּדִים:

תשובת המלך הנה בית המן וכו' אין לו טעם ולא בזה יניח לבה הדואג מאבדן עמה:

 

כי איככה, נתנה טעם על שא"א לכתוב ספרים אחרים חתומים שיונחו ג"כ ביד השרים עד בוא מועד, ויהיו כתוב בהן הפך הראשונים, כי בזה יש שני ריעותות:

א) כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי תיכף עד שיגיע הזמן המוגבל, כי בתוך הזמן הזה יהיו נכונים למשסה וחרפות,

ב) עיקר הדבר כי בהגיע הזמן לא ישמעו לקול הספרים האחרונים, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, והם ממש הדברים שדברה בפסוק ג':

 

(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב:

הנה בית המן, ואתם כתבו. הנה המלך לא הסכים לעצתה להשיב את הספרים החתומים בחזרה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב,

אולם יעץ להם עצה נכונה בהשכל ודעת, שישארו הספרים הראשונים ביד השרים, ובכל זאת יבטח לבם מכל נזק. והנה היה בענין זה שתי עצות:

א) כי בכתבים הראשונים היה כתוב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ובזה יש לבאר מלת "היהודים" לנושא המאמר "להשמיד להרוג ולאבד את כל", ומי יהיה המשמיד? היהודים!  הם יהיו המשמידים.

ובזה חסר הפעול. כי לא פורש באגרת הראשונים את מי ישמידו, וזאת יבארו האגרות האחרונות, שהוסיף בהם מלת 'עם ומדינה הצרים אותם' להשמיד להרוג את כל חיל עם ומדינה הצרים,

ומי ישמיד? היהודים ישמידו את כל חיל עם ומדינה,

ומעתה האגרות האחרונות לא ישיבו ויבטלו את הראשונות רק יבארו אותם, וכל שהכתב השני אינו מגרע מן הראשון רק מוסיף בו דברים לבארו אין זה נקרא שמשיב דברי המלך,

וזאת כונה אסתר בעצת המלך, ועז"א ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, ר"ל על מות היהודים תוכלו לכתוב הבאור כטוב בעיניכם, לבארו שהיהודים יהיו המשמידים לא הנשמדים:

זאת שנית כי הגם שזה רק באור רחוק, ובפרט אחר שהאגרות הראשונות נכתבו בכמה לשונות הלא ימצאו הרבה לשונות שלא יסבלו הבאור הזה, ומ"מ הטיב עצתו להסיר כל החששות,

כי זאת מבואר שאם יאמר האומר ראובן יתן מעות לשמעון, ראובן לא יתן מעות לשמעון. ראובן יכה את שמעון, ראובן לא יכה את שמעון, הם משפטים סותרים אחד את חבירו,

אבל אם יאמר ראובן יתן מעות לשמעון ושמעון יתן מעות לראובן, ראובן יכה את שמעון ושמעון יכה את ראובן, אין זה בגדר הסתירה, כי שניהם יוכלו להתקיים,

וכן אם היה אחשורוש חוזר וכותב שהעמים לא ישמידו את היהודים היו האגרות האחרונים סותרים את הראשונות,

אבל אחר שכתב שנית שהיהודים ישמידו את הצרים אותם, אין זה סתירה כי שניהם יוכלו להתקיים, שנתן לשתי הכתות רשות להלחם זה בזה,

אולם הלא בזה עדיין היהודים בסכנה, דאחר שיש גם לצורריהם רשות להרוג בם, ומי יודע מי מהם תגבר ידו?

ע"ז הקדים לאמר הנה בית המן נתתי לאסתר וכו', ר"ל הנה בצאת האגרות האחרונות יש שני חששות:

א) מן העמים שקבלו כתב הפתשגן הגלוי להיות עתידים ליום הזה, ושמעו קול השמועה בעל פה, כי הגזרה היא על היהודים, ואף שיגיעו אגרות להפך הלא ילחמו עם היהודים וירעו להם,

אך זה תקן בקל דאחר שהפתשגן הגלוי לכל העמים לא נכתב בו רק להיות עתידים ליום הזה ולא נכתב לא מי יהיה עתיד, ולא על מה יהיו עתידים,

ועתה בפתשגן השני נכתב בבאור,

א) מי יהיו עתידים, להיות היהודים עתידים,

ב) על מה יהיו עתידים, להנקם מאויביהם,

ממילא הפתשגן השני הוא רק באור לראשון, ואין להם להרים ידם ורגלם לעשות רע ליהודים, כי גם הפקודה הראשונה מפורשת ע"י השניה,

שאדרבה היהודים ינקמו מאויביהם, ובזה תקן חששות אסתר שיָרְאָה שעד שיגיע יום המוגבל יעשו רע עם יהודים, כמ"ש איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי,

והחשש השני שיש להם לירוא מן הסכנה שיעבור עליהם בהגיע היום המוגבל שאז יפתחו האגרות הראשונות והאחרונות החתומים, ויראו מבואר בהאגרות הראשונות שניתן דת לאבד היהודים,

ואף שבהאחרונות נכתב שרשות גם ליהודים להנקם מאויביהם,

הלא יש חשש, אם מצד הצוררים, שיגבר ידם על היהודים,

אם מצד השרים פן יעזרו להצוררים, אחר שרשות בידם לעשות כאחד משתי האגרות,

ע"ז הקדים לומר, הנה מה שבית המן נתתי לאסתר ומה שתלו אותו על העץ היה מפני ששלח ידו ביהודים, וזה דבר ידוע ומפורסם, כי מטעם זה נתתי ביתו לאסתר על שמרד במה שרצה לאבד עמה ומולדתה,

וממילא כבר ידעו השרים כי האגרות הראשונות נכתבו נגד רצון המלך,

ובודאי בבוא יום המוגבל ויפתחו שני האגרות יסתירו את האגרות הראשונות מפני האחרונות, כי יראו לנפשם בל יגיע להם כמו שהגיע להמן, ובודאי יעזרו אל היהודים,

והעמים לא ידעו כלל מה היה כתוב באגרות הראשונות, כי השרים יסתירו אותם,

ובזה אין שום חשש וסכנה:

 

 (ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם:

השאלות (ט – יא) למה המתין עד כ"ג סיון:

ויקראו, פי' מהרא"א שהמתין עד כ"ג סיון מפני שרצה שהרצים בעצמם שהובילו אגרות המן יובילו גם אגרות האלה ובזה יאמינו את דבריהם, והם לא שבו עד כ"ג סיון, וטעם נכון הוא,

והנה מרדכי הוסיף לכתוב גם אל היהודים, ובזה נתן תוקף אל האגרות האחרונות כי השרים אשר הגיעו אליהם שני הספרים, ממילא ניתן להם רשות לעשות כמו שירצו, כי שתי הפקודות נשארו בתקפם,

אבל אחר שהגיעו הספרים האחרונים אל אנשים אשר לא הגיעו אליהם הספרים הראשונים, גלה דעתו שלא נתן ברירה לעשות כמו שירצו,

כי האנשים שלא השיגו הספרים הראשונים יש בידם רק הפקודה השנית

ובזה ממילא הפקודה השנית קיימת ומבטלת הראשונה:

 

(י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים:

למה שלח רצים בסוסים, והמן שלח רגלים:

 

והנה שלחם בסוסים, או מפני שהיו עייפים מן הדרך,

או מפני כי בתוך כך היו היהודים בצרה גדולה ומהר להצילם מצר ומציר:

 

(יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:

המן אמר להשמיד ביום אחד ושללם לבוז, משמע הבזה תהיה אח"כ,

ומרדכי אמר ושללם לבוז ביום אחד שגם הבזה תהיה בו ביום:

 

והנה מה שהמן אמר בפקודתו להשמיד להרוג ביום אחד ושללם לבוז, ומרדכי אמר ושללם לבוז ביום אחד, כי באמת מרדכי רצה שהיהודים לא יקחו מן השלל, כי לא לתפארת יהיו להם שיתראה כאלו עקר מגמתם היה לשלול שלל ולבוז בוז,

אבל אחר שהאגרות האחרונות נכתבו באופן שיהיו באור והוספה אל מה שהוחסר בראשונות,

בהכרח לא יכלו לגרוע דבר ממה שכתוב בהראשונות רק להוסיף עליהם, כי כתב המלך אין להשיב,

וע"כ הוכרח לכתוב באגרותיו ושללם לבוז בל יתן מגרעת בפקודת המלך,

והתחכם בזה ששנה לכתוב שהשמדה והבזה תהיה ביום אחד,

וזאת ידע שאחר שלא ניתן להם רשות לשלול רק ביום אחד, יום י"ג, שהוא יום המיוחד אל הנקמה בשונאיהם,

בודאי לא יעזבו ישראל את העיקר לעשות נקמה באויבי ה' בשביל השלל,

ובזה יבינו שהוזהרו מקחת מן השלל מאומה,

אבל המן אם היה פוקד שהשלל יהיה רק ביום אחד ידע שיעטו כולם אל השלל ולא ישמידו,

ולכן צוה שביום י"ג לא יבוזו רק יהרגו והשלל יהיה אח"כ:

 

(יב) בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:

השאלות – מרדכי אמר בכל מדינות, והמן לא הזכיר זה:

וגם מרדכי, הודיע שההשמדה והבזה תהיה בכללות מדינות המלך,

והמן העלים זה, כי חשש פן בהודע להשרים שהיא גזרה כוללת תחוס עינם מלאבד אומה שלימה, ולכן רצה שכ"א יסבור שרק במדינתו היא הגזרה.

ומרדכי רצה בהפך שידעו כי נהפך הפור ליהודים לששון ושמחה בכל המדינות:

 

(יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת היהודיים הַיְּהוּדִים עתודים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:

פתשגן כבר מבואר למעלה:

 

(יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:

למה הוסיף פה מבוהלים:

הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים, כי לא ידעו מדוע נשלחים פעם שנית,

וגם מרדכי התחכם שלא לתת הדת בשושן עד צאת הרצים, מאותו הטעם שחשש גם המן פן בהודע זאת לאויבי היהודים יעמידו מליצים אצל המלך לשנות את הדת:

 

(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:

והעיר שושן משמע חוץ היהודים:

וספר שמרדכי יצא, להודיע צדקת מרדכי, שלא קבל על עצמו שום גדולה עד שנכון לבו בטוח שהיתה אורה ותשועה לאחיו האומללים שאז יצא בלבוש מלכות לא קודם,

וספר שהעיר שושן שמחה, לקיים דברי החכם (משלי כט) ברבות צדיקים ישמח העם,

שגם העמים כולם שמחו ברבות מרדכי הצדיק:

 

(טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר:

וביחוד ליהודים היתה שמחה כפולה וששון בגלוי וכבוד גדול:

בראותם יחד תכלת מרדכי [תשסח]

מדוע צהלו רק כשראו את 'תכלת מרדכי'?

מבאר ה'תפארת ציון' שכאשר מרדכי בא ללבוש את בגדי המלך חשב המן להקטין את בושתו ועלבונו ע"י שילבש את בגדי מרדכי כדי שכולם יחשבו שהמוליך את הסוס הוא מרדכי. מרדכי אכן נתן לו את בגדיו לבד מהציצית- הטלית קטן. העם ראו אדם בלבוש מרדכי מוביל את הסוס ונצטערו, אולם כשראו את היושב על הסוס לבוש בגדי מלכות ופתיל תכלת משתלשל מהן הבינו שהוא מרדכי, ורק אז צהלו ושמחו- בראותם 'תכלת מרדכי'.

בתו של המן לא הבחינה בלבוש מרדכי, וחשבה שאכן מוליך הסוס הוא מרדכי, ושפכה מהגג שופכין על ראשו. הרים המן ראשו וראתה שזהו אביה, קפצה מן הגג ומתה. המן שב לביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו שמתה, וחפוי ראש על ה'חפיפה' לה זכה מבתו ברגעיה האחרונים…

ויש אומרים שבשל התחפושת הזו שעשה המן, מנהג ישראל להתחפש בפורים.

 

(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם:

 אצל המן לא כתיב בכל עיר ועיר ופה הוסיף בכל עיר ועיר:

ואמר פה ובכל עיר ועיר כי פתשגן הכתב היו מבואר על מה יהיו עתידים, משא"כ אצל המן לא נודע מהו, רק מפי השמועה ולא נודע בערים הפרטיים כנ"ל:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מגילת אסתר פרק י”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב