מגילת רות

פרק ב

 (א) וּלְנָעֳמִי מידע מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז:

ולנעמי מודע לאישה, יודיענו שהגם שנעמי לפי עניה עתה היה טוב לה אם היתה מבקשת משען לחם מבועז קרובה העשיר, בחרה יותר שכלתה תביא לחמה מלקט עניים שזיכתה לה התורה

והוא כאלו היא פרנסתה ממתנת ה' בעת עוני מלפנות לקבל חסד מקרובה אשר היה מכירה בעת עושרה, ובוֹשה לגלות לפניו מחסורה

ובשגם כבר היה בלבה כי הוא יגאל את השדה ואת רות אהובתה, ולבל נאמר שלכן לא פנתה אל בועז מפני שיראה שישיב פניה ריקם

ע"ז הקדים שבועז היה מנהל אותה בלחם אם מצד שהי' מודע ומכיר ואוהב בין לנעמי בין לאישה

עז"א ולנעמי מודע ומודע לאישה [ומודע ר"ל אוהבה ומכירה היטב לא את רחוק]

וגם היה ממשפחת אלימלך והוא בעצמו היה איש גבור חיל שכבר בארתי (בפ' יתרו י"ח כ"ה) ששם אנשי חיל כולל כל המדות הטובות ובכללם הנדיבות ושנאת הבצע,

והיה איש גדול נודע בשם שעז"א ושמו בועז וא"כ בודאי לא היה מעלים עיניו משאר בשרו: 

מודע – קרוב בן אחיו של אלימלך היה אמרו רבותינו ז"ל אלימלך ושלמון אבי בועז ופלוני אלמוני הגואל ואבי נעמי כולם בני נחשון בן עמינדב היו ולא הועילו להם זכות אבותם בצאתם מהארץ לחוצה לארץ

(ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:

ותאמר רות, מספר צדקת רות וטיב מדותיה שהגם שהיתה אמונה עלי תולע ולדעת חז"ל היתה בת מלך מואב, הסכימה ללכת ללקוט כאחד העניים, 

(ב) שלא חפצה שגם חמותה תלך עמה שדי בזיון וכלימה אחר שנודעה בעיר הזאת לגברת ועשירה,

וקיבלה ע"ע שהיא תלך בשאין מכירים אותה, שעז"א ותאמר רות המואביה ר"ל שהיא ממדינה אחרת ולא תבוש, והיא תפרנס את חמותה בכבוד,

ואמרה אלכה נא השדה, ר"ל לא בכרם שיש שם סכנה לעלות באילנות,

ואמרה ואלקטה בשבלים ר"ל שלא תקח רק לקט שאין העניים מקפידים ע"ז שיש שדות הרבה וכ"א מלקט בשדה מיוחד,

משא"כ פאה שכל אחד חוטף מחברו שהדין הוא אם צ"ט אומרים לחלק וא' אומר לבוז שומעים למי שאומר לבוז,

וא"כ יבוזו העניים בזרוע כחם ואם תרצה לבוז יפגעו בה מרי נפש,

וגם בהלקט אמרה אחר אשר אמצא חן בעיניו, שאם אראה בעל השדה מביט עלי בעין רעה לא אלקט שם, עד שאראה שמצאתי חן ושלא יגיע לי בזיון מהקוצרים או יתר העניים: 

(ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:

ותלך, וספר שלא הלכה דרך רב רק תכף שהלכה ותבוא [בשדה] ותלקט בשדה, כי השדה של בועז היה קרוב לביתה ותבוא שם תכף,

והגם שהיה בבוקר שאז מחלקים פאה כמ"ש (בפ"ד דפאה) שלש אבעיות ביום [פי' רע"ב: שלש אבעיות ביום – שלש פעמים מתגלה בעל הבית ונראה בתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה. אבעיות לשון גלוי, נבעו מצפוניו (עובדיה א) מתרגמינן אגליין מטמרוהי:],

לא הלכה אל מקום הפאה שהוא בסוף השדה רק ותבוא ותלקט, שהלכה תכף ללקט לקט לבד, וע"כ לקטה אחרי הקוצרים לא אחרי עניים המלקטים כי לקטה היא לבדה.

ויקר מקרה, המקרה הוא דבר שאינו מחויב מסבת הרגילות, ויספר הכתוב שהגם שנראה שמה שבאת אל שדה הזה דוקא הוא מקרה גמור, באמת היה מקרה, ר"ל מקרה מיוחד לצרכה,

ולפ"ז היה מקרה השגחיית כי בענינים שירצה ה' להוציא ענין כולל לתועלת הכלל שם תלוה ההשגחה אל מעשים המקריים,

כמ"ש אליעזר הקרה נא לפני היום, שרצה בזה שלא ימתין ה' עד יקדמו הסבות הממציאות והמחייבות את הדבר רק שיבא הדבר בדרך מקרה בלתי נתלה מסבות ממציאות ומחייבות אותו,

וכן יאמר שהמקרה הזה היה השגחיי והיה מקרה מכוון לצרכה, שה' הזמין שהשדה שתבוא בו ראשונה ושתבחר ללקט שם יהיה השדה אשר לבועז וזה סבב ה' בעבור שבועז היה ממשפחת אלימלך,

והיה מוכן להיות הגואל וליבמה שתצא מזה מלכות בית דוד: 

ותבא ותלקט בשדה – מצינו במדרש רות עד לא אזלת אתת שהוא אומר ותבא ואחר ותלקט אלא שהיתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה והלכה ובאה וחזרה לעיר כדי לעשות סימנים וציונים שלא תטעה בשבילין ותדע לשוב, וכן מטעמי צניעות שלא תצטרך לשוח עם הבריות בחזרתה.

ועוד ותלך ותבוא, שלא הלכה ולקטה אלא הלכה ריקם וכשחזרה בתלם ליקטה כדי לא להתאמץ לסחוב לחינם. [הגר"א]

(ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְקֹוָק עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק:

והנה בועז בא, כ"מ שנאמר והנה מורה דבר חדש,

שבועז לא היה רגיל לבא אל השדה

והיה גם זה מקרה חדש בהשגחת ה' שבועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם,

חז"ל אמרו שבועז ובית דינו תקנו שיהיו שואלים שלום חברו בשם, והיה בעצת הסנהדרין כמ"ש בברכות (דף סג) וכי תימא בועז מדעתא דנפשיה עביד וכו' כי אין להזכיר ש"ש לבטלה וכמ"ש בספרא (ויקרא סי' יד) דלא לימא לה' קרבן וכו',

אך בראותם אז שהי' ביניהם גזל משפט וצדק וגם אל שופטיהם לא שמעו כמ"ש ויהי בימי שפוט השופטים, וכאשר נתמנה בועז לשופט תקן שיהיו שואלים שלום חברו בשם,

לקבוע בלבם כי ה' משמים משקיף עליהם ועל שלומם, ושלום הקבוץ משתתף עם השגחת ה' עד שה' הנקרא שלום משתתף עם שלום שבין אדם לחברו, וגם התעוררות שישוו ה' לנגדם תמיד וגם בדברים שבינם לבין רעיהם ודרישת שלומם וטובתם,

ועז"א והנה בועז בא מבית לחם שמספר שנעשה דבר חדש בבית לחם במושב הזקנים שע"ז מורה מלת והנה, ובועז בא משם בדבר החדש שאמר לקוצרים ה' עמכם,

ועפ"ז הזכירו גם הם ש"ש שיברכהו ה', וכמ"ש ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם וכו' וכמש"פ שם: 

(ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:

ויאמר בועז לנערו, כאשר ראה בועז את רות מלקטת לבדה בשדה ולפניה עמרים הרבה (כי עד הערב לקטה כאיפה שעורים) חשב שהיא אחת מנשי או מבנות הקוצרים,

וחשב שהקוצר [הוא אישה או אביה] גרש יתר העניים שתלקט היא לבדה, והניחה לאסוף גם מן העמרים וע"כ שאל לנער הנצב על הקוצרים ומשגיח עליהם למי הנערה הזאת, ר"ל למי מן הקוצרים האלה: 

למי הנערה הזאת – וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה שתי שבלים לקטה שלשה אינה לקטה והיתה מלקטת עומדות מעומד ושוכבות מיושב כדי שלא תשחה:

 (ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב:

(ו) למה האריך הנער בדברים שלא נשאל עליהם וללא צורך. ומ"ש בועז אל תלכי ללקוט וגם לא תעבורי מזה הוא כפל לשון, ומהו החדוש שתשתה מים: 

ויען, ויאמר, ענה על שאלותיו, וגם אמר אליו דברים שלא שאל עליהם,

על שאלתו למי הנערה הזאת השיב, אינה של הקוצרים רק נערה מואביה היא,

ולא תשאל איך אתן לקט לעניי עכו"ם, אמר השבה עם נעמי משדי מואב שנתגיירה ומגיע לה לקט: 

ר"ל ראויה היא לך, שכן מואבי נאסר ולא מואביה, ועוד היא נערה וראויה עדיין להוליד, ועוד שנתגיירה לש"ש שהרי שבה עם נעמי העניה אף שהייתה בת מלכים.

הגר"א מבאר בקול אליהו את כל הדו-שיח בין בועז לקוצרים:

ויאמר לקוצרים ה' עמכם- בזהר מובא שכל בי תרי דאזלי שכינתא שריא והוא דעסקו בד"ת, ואי לא עבדו כדקא יאות שכינתא אזלא מביניהון, כמד"א ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. וכאן שראה נערה ביניהם שאלם ה' עמכם? שמא באתם לידי מכשול על ידה ונסתלקה שכינה מביניכם? והשיבוהו:

יברכך ה'- אשה כשירה וצנועה היא, וה' יברכך בה, כי אתה צריך לאשה, וראויה היא לך.

ויאמר למי הנערה הזאת– אם כדבריכם שהוגנת היא לי, למי היא ולמי משפחתה?

ויאמרו לו נערה מואביה היא השבה עם נעמי- החל משבחה שעזבה עמה ומולדתה ולא הייתה שבה עם נעמי אלא לדבוק באלקי ישראל, ואשת חיל, מיד שבאה 'ותאמר אלקטה כו' לא נחה מעייפותה אלא אשת חיל והלכה מיד למצוא טרף לביתה.

 (ז) וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:

ותאמר, זה אמר לו מה שלא שאל,

שלא לקחה לא חלק בפאה ובשכחה רק לקט לבד וז"ש שאמרה אלקטה בשבלים אחרי הקוצרים ואספתי בעמרים, ר"ל שהעניים אחר שלקחו חלקם בפאה הלכו להם לשדות אחרים כי יש שדות רבות כמספר העניים, וכשרואים שיש בשדה זו מלקט אחד, הולך כ"א לשדה אחרת ששם לוקט לבדו,

והיא נשארה פה ללקט אחרי הקוצרים (לא אחרי המלקטים שלא נמצא זולתה), ואמרה ואספתי בעמרים, ר"ל שכל מה שאספה בכדי עומר עשתה ממנו עומר,

ולא תאמר שגנבה עומר מן העמרים של השדה כי אספה אחרי הקוצרים וסמוך להם, וראו שלא לקחה דבר שלא כשורה,

ולא תתפלא שיש לה עמרים רבים כי ותבוא ותעמוד ומפרש ותבוא מאז הבקר ותעמוד עד עתה שעד עתה לא נחה רגע רק עתה בבא בועז ישבה לנוח מעט בבית שהי' שם בשדה שיאכלו הפועלים וינוחו שם,

אמר זה שבתה הבית מעט, זה רגע שישבה לנוח בבית שהיה שם וישבה רק מעט ועד עתה לא הרגיעה רגע וע"כ אספה אלומות: 

וניבא ולא ידע מה ניבא שעתידה היא לישב בביתה רק מעט שכן בועז ישאנה.

 (ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי:

ויאמר בועז הלא שמעת בתי, איך דנים אותך פה לכף זכות ועל כן אל תלכי ללקוט בשדה אחר, שיוכל להיות שבעל השדה שם לא יפיק ממך רצון,

וגם לא תעבורי מזה, אף בשדותי (כי בועז היה לו שדות רבים) לא תעבורי לשדה אחר, שיוכל היות שהנערים שם והממונה עליהם ישנאו אותך.  

ויותר מזה, וכה תדבקין עם נערותי, כי גם בשדה זה היו בצד א' פועלים נערים, ובצד א' נערות שקצרו את השדה, לא תלכי ללקט בצד של הנערים רק בצד של הנערות: 

(ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים:

עיניך, לכן תשים עיניך בשדה אשר יקצורון הנערות, והלכת אחריהן של הנערות

ולא תירא שזאת יחר להנערים מה שאת מתרחקת כי הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך,

ולא זאת לבד כי וצמית והלכת אל הכלים ר"ל כי מצאנו שדוד אמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, מבואר שבבור ההוא היו מים טובים מאד

ובאשר השער הוא מושב הסנהדרין לא הניחו שם נערות לשאוב מים, והיו הנערים שואבים שם מים לשתיה. ויען היה טורח גדול ללכת עד שם לא היו נותנים להעניים מן המים ההם רק מים אחרים ששאבו ממקום קרוב, ואמר לה שהיא תשאב מן המים ששאבו הנערים כי צוה להם שלא ימחו בידה: 

(י) וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה:

ותפול וגו' מדוע מצאתי חן, ר"ל שמה שאתה מקרב אותי כ"כ יהיה –

או מצד שאני בעצמי מצאתי חן שראית בי דבר טוב

או מצד שאתה מכיר את משפחתי תעשה זאת למענם,

על הא' אמרה מדוע מצאתי חן מה הטוב אשר ראית בי,

ועל השני אמרה הלא אנכי נכריה: 

מהי הזכות שנטית חסד עמדי, ואם כוונתך לשם נישואין– אני הרי נוכריה.

ועוד אני מהעם שלא קידמכם בלחם ומים, ומה זכותי שתנהג בי כן?

מבאר הגר"א בקול אליהו: כשאין מתמלא רצונו של האדם אזי נופלות פניו, [כמו בקין למה נפלו פניך] וכאן שראתה שדיבר עמה דברים טובים כמי שרוצה לקחתה לאשה, ולבסוף שולחה להדבק בנערותיו ושפחותיו, ואינו נושאה, אזי ותפול על פניה.

אולם אעפ"כ ותשתחו לו ארצה על שדיבר עמה דברים טובים, אך בכ"ז שאלה אותו 'מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני' לך לאשה, ולבסוף התנהגת כלפי כאילו 'ואני נכריה', ושלחתני לנערותיך, וא"כ לא ברורה לי כוונתך.

ועל זה השיב לה:

 (יא) וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

מבאר הגר"א: מה שדיברתי תחילה לשאתך לאשה, היות ושמעתי את מעשיך הטובים שבאת להתגייר, אולם כשהוגד לי זאת הוגד לי גם שעזבת את עמך המואבים, ומחמת זה אני מסופק אם את מותרת לי, שעדיין לא נתחדשה ההלכה של מואבי ולא מואבית. ולכן הדבר אצלי עדיין בספק עד שתברר ההלכה, ולכן בנתיים היי עם נערותי.

ויען בועז ויאמר לה, מה שמצאת חן בעיני הוא מפני שני דברים: 

א) כי הוגד לי כל אשר עשית את חמותך, שזה מורה על טיב מדתך וטיב לבך שלרוב הכלה שונאת את חמותה בפרט אחרי מות אישך ואת היית לה לעוזר וסומך,

ב) והדבר השני הוא הגירות שהיה לש"ש שלא בעבור איזה פניה מאיזה תועלת חיצוני שתשיג עי"כ, שהלא עזבת אביך ואמך ותלכי אל עם אשר לא ידעת, וא"כ היה הגרות לש"ש: 

(יב) יְשַׁלֵּם יְקֹוָק פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו:

למה כפל ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה? 

ישלם, נגד מה שעשית עם חמותך ישלם ה' פעלך,

ונגד מה שהתגיירת תהי משכרתך שלמה מעם ה', מצד שהוא אלהי ישראל ומשגיח עליהם ועל הגרים הנלוים עליהם

ובמדרש אמר ר' חסא אשר באת לחסות תחת כנפיו,

והוא עפ"י מה שכתבתי בפי' התו"ה (קדושים סי' למ"ד) שיש הבדל בין שכר ובין פעולה, ובין שכיר ובין פועל,

שהפועל או אומן יקבל שכר בעד המלאכה אשר עשה, למשל החייט עשה בגד ומקבל שכר מלאכתו, וזה נקרא פעולה שלוקח שכר פעולתו,

אבל השכיר מושכר לזמן קצוב למשל שלש שנים, בין יעשה איזה מלאכה בין לא יעשה.

והנה על כל מצוה ומצוה יקבל שכר בפ"ע בפועל ועז"א ישלם ה' פעלך,

אולם על מה שבאה להתגייר שאז קבלה עליה לעבוד עבודת ה' ולקיים כל מצותיו והיא כמושכרת לו כל ימי חייה לעבוד עבודתו, ומאז מגיע לה שכר שכיר שישלם לה שכר תמידי בין תעשה בין לא תעשה

[שאף שלא הגיע איזו מצוה לידה בכ"ז תקבל שכרה משלם] ועז"א ותהי משכרתך שלמה ר"ל שכר תמידי וזה בעבור אשר באת לחסות שאז נעשית שכירה לה' על כל ימי חייך ומגיע לך שכר תמידי,

וע"ז אמר ר' חסא אשר באת לחסות ר"ל שעל שעה זו מגיע לך השכר התמידי

וחוץ מזה בכל פעם שתקיים מצוה בפועל מגיע שכר פעולה ביחוד חוץ מן השכר הכולל.

 

והנה כבר חקרתי בדרושי אה"ש שאחר שזה בעצמו שיזכה האדם לעשות מצות ה' ולעבוד עבודת המלך הגדול ית' הוא השכר היותר גדול, אם מצד השלמות הנפשי שיקנה ע"י עשית המצוה אם מצד שבזה הוא עבד מלך גדול בורא כל,

וא"כ יפלא למה הבטיח בכל התורה שכר מצות הלא קיום המצוה בעצמה הוא השכר היותר גדול [עד"ש שכר מצוה מצוה שהמצוה בעצמה היא השכר היותר גדול של המצוה],

ואמרתי שבאמת למי שיש לו לב להבין ונפש להרגיש נועם המצוה ועריבותה א"צ להבטיח לו שכר זולת המצוה בעצמה, אבל באשר רוב בני אדם אין משיגים נועם המצוה והאושר הגדול שיקנו על ידה הוצרך להבטיח שכר עה"ב שזה מורגש אצלם כדי שיעשו המצוה בעבור תקות השכר עד יגיעו למדרגה להרגיש ולהבין לעשות המצוה לשמה מצד המצוה בעצמה,

וז"ש ישלם ה' פעלך היינו שה' יתן לך שכר פעולתך

אבל האמת היא ותהי משכרתך שלמה מעם ה', ר"ל שעקר השכר בשלמות יהיה זה בעצמו מה שבאת לחסות תחת כנפיו, שזה עצמו הוא השכר השלם בלא חסרון כלל

ועז"א ר' חסא אשר באת לחסות ר"ל שזה עצמו הוא עיקר השכר: 

ביאר הגר"א: איש מישראל העובד את ה' אינו ע"מ לקבל פרס, שהרי גופו קנוי לו לקוב"ה שהרי 'כי לי בנ"י עבדים' משום שהוציאנו מבית עבדים להיות לו לעבדים. אולם מי שלא נגאל ממצרים יוכל לבקש שכר עבור עבודת הקדש, שמעצמו ומרצונו הטוב בחר בה'. וזה שאמר בועז לרות 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה' ובודאי תוכלי את לבקש שכר מפני אשר "באת לחסות" תחת כנפיו ולא היית בגאולת מצרים. [קול אליהו]

ועז"א אמר רב חסא 'אשר באת לחסות תחת כנפיו' שהוקשה לו למה היה צריך לומר בועז דבר זה, והרי ברור שנאמן הוא ית' לשלם שכר? ולכן פי' שלה מגיע השכר בדין על שבאה לחסות מעצמה. [שם בהערה].

משכורתך שלימה- שיצא ממנה שלמה שזכתה לראותו.

תחת כנפיו- שישראל מעל כנפי השכינה והגרים מתחתיהן.

 (יג) וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ:

ותאמר אמצא חן, אחר שהודיע לה מדוע מצאה חן בעיניו אמרה כן יהי רצון שאמצא חן להבא,

כי נחמתני, ר"ל בדבור הראשון שהודיע לה שהוא מקרב אותה ושתמצא פרנסתה ע"י לקט שדוקא נחם אותי במה שלא מצאה נוחם ממות בעלה שנשארה בלי תומך בידה כי מצאה משען לחם אצלו.

ובדבור השני דברת על לב שפחתך רואה אני שנחשבת בעיניך כאחת שפחותיך שקבלו ג"כ דת ישראל כדין השפחות שבבית ישראל ודברת על לבן להודיע להן כי שכרן בעד גרותן מובטח מה' כן דברת אלי,

וזה אצלי לכבוד גדול כי אנכי בעיני לא אהיה כאחת שפחתך ואני בעיני פחותה וירודה מהן ואתה העליתני למעלה הזאת להיות כאחת שפחותיך: 

אמצא חן בעיניך- רמזה לו שישאנה שחן אשה על בעלה. ואמרה שפחתך כמו שאמרה אביגיל לדוד אמתך ולבסוף נשאה.

מבאר הגר"א: מדברי הנחומין שלך אני מכרת ש'ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך'… אלא אנשא לך.

 (יד) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר:

ויאמר לה בועז. בתוך כך הגיע עת האוכל ובועז אכל בשלחן אחד עם הקוצרים,

כי הפועלים שעושים בשכרם אין מברכים בהמ"ז רק שתי ברכות אבל כשבעל הבית מסב עמהם מברכים כתקנם כמ"ש בברכות (דף ט"ז) ובודאי היה מסב עמהם לחייבם בבהמ"ז

ובועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה ואמר לה גשי הלם שתשב למעלה בצד בועז [ומלת הלום מציין תמיד מקום נעלה ממדרגתו ועז"א אין הלום אלא מלכות].

ואכלת מן הלחם, הלחם הוא השלם והפת הוא החתוך לפתיתין (התו"ה ויקרא) נתן לה לחם שלם שיהיה שלה (שלכן לקחה המותר לביתה) וא"ל שתאכל מן כל הלחם,

והפת שתחתוך ממנו לאכלו בסעודה זו הטבול בחומץ, ותשב

אולם היא לא ישבה אצל בועז רק למטה מצד הקוצרים,

והוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה: 

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ:

(טו) למה כפל ולא תכלימוה ולא תגערו בה תלקט ולקטה: 

ותקם ללקט. מספר כי לא המתינה עד שיברכו הפועלים ברכת הזמון כי אין מצרפים נשים לזימון מפני פריצותא ותיכף קמה ללקט,

ואז צוה בועז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט, ר"ל אם תלקט בין העמרים לא תלכו לעיין אחריה אם לא גנבה איזה עומר שבזה הכלימוה כי נחשדה כגנב: 

(טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ:

וגם של תשלו לה מן הצבתים, שתניחו צבתים בתורת שכחה כדי שתקח אותם,

ואמר ועזבתם כי צבתים אלה חייבים בתו"מ אחר שבאמת אינם שכחה

עז"א תקנה שיפקירו אותם והפקר פטור מתו"מ.

ולקטה ולא תגערו בה, ר"ל ובכל אופן שתלקט לא תגערו בה אף שתלקט שלא כדין,

ובזה כלל הכל שתוכל לקחת כאות נפשה כי כונתו לפרנסה בכבוד: 

(יז) וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים:

ותלקט, אולם היא לא לקחה צבתים של שכחה רק ותלקט לקט לבד,

ולא לקטה בין העמרים רק בשדה אלא שלקטה עד הערב ולכן אספה הרבה,

ותחבט, כדי שתוכל לנשאו העיר ולא תשא את הקש והמוץ,

ויהי כאיפה שעורים, שהוא הלקט העולה משדה כשהוא עושה ארבעה כור וחצי, כמ"ש בירושלמי דפאה דשעור נפילה ד' קבין לכור:  והמשקל היה 12 ק"ג.

(יח) וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ:

ותרא חמותה, ר"ל שראתה ותמהה ע"ז כי היה שלא כדרך לקט הנאסף ביום אחד,

ונוסף לזה שנתנה לה מה שהותירה משבעה: 

ותרא חמותה- שלא הראתה בעצמה לענוותנותה. ונתנה לה רות מהנותר משבעה כדי שתוכל לאכול מיד ולא תתעכב עד שתאפה.

 (יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז:

(יט) למה כפלה איפה לקטת ואנה עשית. ומ"ש אשר עשיתי עמו אין לו מובן: 

ותאמר. כי מן המאכל שנתנו לה מורה שלא לקטה בין העניים רק שעשתה איזה עבודה לאיש ונתן לה לחם וקליות עבור עבודתה, והלקט שהביאה מורה שכל היום לקטה ולא עסקה בענין אחר,

ועז"א איפה לקטת היום שהוא תמוה על רוב הלקט ואנה עשית שבהכרח עשית איזה פעולה אצל איש שלכן נתן לך לאכול כי אין נותנים אוכל ללוקטי הלקט,

עכ"פ נראה שאיש אחד עשה לך מצד החסד והכיר אותך שמצאת חן בעיניו יהי מכירך ברוך,

ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ר"ל שהגידה מה הדבר שעשתה עמו,

כי הוא אמר לה שבעבור שעשתה חסד עם חמותה ובעבור שנתגיירה ע"כ מצאה חן בעיניו וע"כ נתן לה לאכול כי דבר זה הוא אצלו כאלו עשתה לו נחת רוח ודבר טוב בעיניו,

ופרשה הדבר כי שם האיש (שדברים האלה נחשבים אצלו כאלו עשיתי עמו איזה טוב) הוא בועז שהוא שופט ישראל ודברים כאלה נוגעים לו כאילו קבל ממני איזה מעשה להנאתו: 

(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא:

ותאמר נעמי לכלתה, תחלה נתנה לו ברכה אשר לא עזב חסדו את החיים כי הבינה שעשה זאת לפרנס עי"כ בכבוד את נעמי ורות שהם חיים והם ממשפחתו,

ואת המתים כי הבינה ג"כ שיעשה חסד עם המתים ע"י יבום שבזה יעשה טובה לנפש המת,

ופרשה דבריה נגד מ"ש אשר לא עזב חסדו את החיים כי קרוב לנו האיש, וע"כ עושה חסד עם קרוביו החיים, ונגד מ"ש עם המתים אמרה מגואלנו הוא, והגואל צריך הוא ליבם שבזה יגאל נפש המת לבל ימחה שמו מישראל, ואמרה מגואלנו הוא כי יש עוד גואל והוא אחד מהם: 

(כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי:

ותאמר רות המואביה, ורות לא הבינה ענין היבום רק מ"ש שהוא קרוב ושע"כ יעש עמהם חסד להחיותם, ע"ז אמרה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין באמת הוא אמר לה וכה תדבקין עם נערותי,

רק באשר היא היתה מואביה ושם אין מתרחקים מן הנערים לא הבינה לדייק בדבריו וחשבה שכונתו שתדבק עם אנשיו, שהנערים היו עיקר אצלה, שחשבה שאחד מהם ישא אותה [וע"ז קראה המואביה כי בת ישראל היתה מבינה בין דבר נעמי שאמרה עם המתים בין דבר בועז שאמר עם נערותי]

עכ"פ ממ"ש לה שתלקט אצלו עד סוף ימי הקציר הביאה ראיה לדברי חמותה כי יעשה זאת מצד שהוא קרובם: 

(כב) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר:

ותאמר נעמי, אבל נעמי הבינה בשכלה שלא טוב שתדבק עם הנערים רק עם הנערות הקוצרות, ותאמר טוב בתי כי תצאי עם נערותיו, ר"ל לא עם נעריו, וכן שלא יפגעו בך בשדה אחר שלא תבואי לידי חשד: 

(כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ:

ותדבק, וכן עשתה שדבקה בנערות בועז עד כלות קציר השעורים והחטים,

וא' במדרש זמן זה נמשך ג' חדשים שהם חדשי הבחנה כדין הגיורת שלא תנשא קודם לכן,

וע"כ אחר עבור זמן זה התחילה להשתדל שתתיבם,

ותשב את חמותה, ר"ל אעפ"י שדבקה זמן רב בנערות בועז לא היה זה רק כ"ז שהוצרכה ללקט כמ"ש ותדבק בנערות בועז ללקט,

אבל אחר שלא היה מה ללקט ישבה את חמותה ולא בקרה את נערות בועז כי אהבת חמותה עלתה בלבה על כלם: 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מגילת רות פרק ד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב