מגילת רות

רות פרק ג

(א) וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ:

בתי הלא אבקש לך, ר"ל כבר כלו ג' חדשי הבחנה ועתה הלא עלי מוטל לבקש לך מנוח דהיינו שיהיה לך בעל כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה,

אשר ייטב לך, שלפעמים תמצא מנוח בבית בעלה אבל לא ייטב לה אם בעלה בלתי שומר תורה ומצוה שאז לא ייטב לה בטוב הנפשי, כמ"ש חז"ל בהאשה שנשאת למוכסין והיתה קושרת קשרי מוכסין על ידו,

ואני אבקש שייטב לך במנוחה הזאת בטוב האמתי: 

ואמרה לה 'בתי' כדי שלא תחשוש שמא היא עושה זאת לטובתה כדי שבועז יפרנסנה, לכן אמרה לה אני מציעה לך זאת כאם לבת, ולא כחמות. ולכן אמרה אשר יטב לך!

 (ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה:

ועתה הלא בועז מודעתנו, ר"ל כי הגורן היה בסוף השדה, והזריה שזרו את השעורים לא היה בגורן רק בשדה לפני הגורן שם ישב הרוח

ובודאי נמצאו שם כל הפועלים הנערים והנערות העוסקים במלאכה וכבואה אל השדה א"א שלא יראוה,

ע"ז אמרה לה שמה שיראו אותך בשדה לפני הגורן בזה אין שום חשש, כי הלא בועז מודעתנו וכולם יודעים שאת מקורב בבית הזה מצד הקורבה ויאמרו שבאת לראות את הדישה והזריה כדרך הקרוב השמח בשמחת קרובו,

וגם אשר היית את נערותיו ויחשבו שבאת לבקר את הנערות שלא ראית אותן מעת כלות הקציר,

והנה הוא זרה את גרן השעורים הלילה ויאמרו שלכן באת בלילה לראות את הזריה ואת הנערות חברותיך: 

מודעתנו– כבתחילה ולא כדרך העשירים המתנכרים לקרוביהם הענייים. ואת הייית עם נערותיו ואם כן את מכירה את טיבו.

זורה הלילה- הטעם שהיה בגורנו בלילה משום שהיה הדור פרוץ בגזל. ועוד מפני שאין השמש מכה בלילה וניתן לזרות בקלות.

ולא חזר לביתו משום שגנאי הוא לת"ח לצאת יחידי בלילה.

 (ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וירדתי וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת:

ורחצת, ור"ל ועקר ההכנה שתכין א"ע ברחיצה וסיכה ושמת השַׂלְמות שהם בגדי שבת [שכבר בארתי משפטים ב' קפז ששם שמלות נבדל מן בגד לבוש וכדומה, שמורה על בגדים היקרים של שבת וי"ט]

ההכנה הזאת תהיה כדי שתרד הגורן, והנה לא פירשה לה מתי תלבש שזה תבין מעצמה ומשִׂכְלה,

ועקר הצווי הוא שאחר שתשהה שם עד גמר מלאכת הזריה עת יחלו הפועלים ללכת לביתם ובועז ישב לאכול אז תרד בהחבא אל הגורן עצמו באופן שמאז אל תודעי לאיש שכולם יחשבו כי הלכת לביתך ותשבי שם בסתר עד כלותו לאכל ולשתות,

וגם שמ"ש ושמת שמלותיך עליך אין פי' שתלבשי הבגדים שאז היל"ל ולבשת שמלותיך רק פי' שתשימם על כתפך ויהיו אתך ללבוש אותם בגורן לא קודם שזה יביא אותך לידי חשד אם תלבשי בגדי שבת: 

דרשו חז"ל שתרחץ עצמה מטינוף הע"ז, שתתנער גם ממנהגים של גויים. וסכת- אלו מצוות וצדקות, שתדקדק בהם. ושמת שמלותיך- אלו בגדי שבת.

וירדת- הזהירה אותה שגם לאחר שתנשא לבועז לא ירום לבבה.

הכתיב וירדתי– לומר שגם זכותי תרד עמך ואל לך לחשוש.

והזהירה אותה שלא להתוודע לבועז ותתחבא עד שיסיים לאכול שעד שהאדם אינו אוכל אין דעתו מיושבת עליו ויכול לכעוס בנקל.

 (ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין:

ויהי בשכבו, ר"ל ובועז בודאי לא ישכב בשדה רק ישכב בגורן שהוא מוקף מחיצות, ואחר שאת תהי מסתתרת בגורן בודאי תדע את המקום אשר ישכב שם בגרן, ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת,

פי' כי הם בושו מלתבוע את בועז בפה שישא אותה ויעצה אותה שתתבע זאת ממנו ע"י סימנים כמאן דמחזי במחוג,

שכבר בארנו במק"א מטעם המקובלים בענין היבום וחליצת הנעל,

שהגוף הוא נעל של הנפש שא"א לנשמה הרוחנית לעמוד בעולם הגופים מבלי גוף כמו שא"א להענוג והרך לעמוד במקום רפש וטיט בלא נעל שלא יטנפו רגליו, ועל סוד זה אמר ה' של נעלך מעל רגלך,

והאיש המת בלא בנים ואין לנפשו מרגוע והיא עודנה מקשקשת באשתו אשר לא עשה עמה פרי וימחה שמו מישראל,

כשיבם אותה אחיו ויתן זרע לאחיו הוא כאלו נפש המת באה שנית לעולם כי הנולד הוא עצמו האח המת ויקרא על שמו והוא יקום תחתיו לנחלה וכמ"ש יולד בן לנעמי, כי עובד בן בועז היה בעצמו מחלון בן נעמי, ואז יש לנפש המת נעל, ר"ל גוף שבו תעמוד שנית בעולם הגופים,

אולם אם לא יחפוץ ליבמה, תשאר נפש המת בלא נעל ולא תוכל לעמוד שנית בעולם הגופים לכן ירמזו זה במה שתשלוף נעלו מעל רגלו ויקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כי כן חלץ נעל של אחיו המת ר"ל שנשמתו [של המנוח] היא חלוץ הנעל, ר"ל מחוסרת גוף וגויה,

וזה רמזה לבועז במה שגלתה מרגלותיו ותשכב, ר"ל רמזה לו אחר שאתה הגואל ליבם, א"כ או תגלה רגליך להיות בלא נעל ותקרא בית חלוץ הנעל,

או שאשכב בצדך להקים לקרובך שם בישראל ואז תכסה רגלך בנעל,

והוא יגיד לך את אשר תעשין דהיינו או שיצוה אותך לתבוע גואל הקרוב יותר או שהוא ידבר עם הגואל: 

את המקום אשר ס"ת תמ"ר, לומר לך שעשתה מעשה תמר שלכאורה אינו צנוע, על מנת שיצאו ממנה מלכים.

(ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי (אֵלַי) אֶעֱשֶׂה:

ותאמר אליה, לנגד מ"ש והוא יגיד את אשר תעשין אמרה שגם אז לא תעשה דבר בלי שאלת עצתה

ורק כל אשר תאמרי אלי אעשה: 

 אלי קרי ולא כתיב לומר לך שאע"פ שאינה מבינה טעם הדבר מ"מ תעשה. ועוד, שעשתה זאת לש"ש כאילו אין הדבר נוגע לה כלל.

 (ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ:

ותרד, ר"ל אחר שגמרו כלם את מלאכתם והלכו לביתם התגנבה בסתר אל הגורן,

ותעש ר"ל ושם בגורן עשתה כל אשר צותה חמותה לסוך וללבוש בגדי שבת: 

הגורן מרמז שעשתה מעשיה לש"ש שיצאו ממנה צדיקים וחסידים היושבים בחצי גורן– הסנהדרין. ועוד שיצא ממנה דוד שקנה את גורן ארוונה היבוסי ושלמה בנו הקים עליו את ביהמ"ק.

 (ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב:

ויאכל, ובעת ההיא אכל בועז ויבא הגורן לשכב והציע משכבו בקצה הערמה ותבא בלט וכו': 

עד עתה לא אכל לשובע נפשו שכן היה רָעָב, ורק עכשיו שראה רבוי תבואה שבע, ולכן בירך בפה מלא, ושמח שקיים מ"ע שזכה לברך על הארץ הטובה. וכיוון ששבע ישן היטב ולא חש ברות שבאה למרגלותיו.

וי"א שעדיין לא ישן, כמ"ש 'ויבא לשכב' ובנס הייתה רות רואה ואינה נראית, ולכן כתוב ותבוא בלאט שהוא מלשון פלא כמ"ש ויעשו גם הם 'בלטיהם'.

 (ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו:

בחצי הלילה קם בועז ללמוד תורה כדרכו של דוד נינו, ואז חש שאשה שוכבת למרגלותיו. ויחרד– שהיה זה נסיון גדול, שאמר לו יצרו הרי היא טהורה, ופנויה, וממילא מיועדת לך שהרי אתה גואל, ובכ"ז התגבר על יצרו.

 (ט) וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה:

ותאמר אנכי רות אמתך, ר"ל בל תחשוב זאת לפריצות אם נקבה תסובב גבר כי אני אמתך,

שכמו שיש קשר בין האמה העבריה ובין האדון שמחויב ליעדה כן יש קשר ביני ובינך מצד מצות יבום

וע"כ ופרשת כנפך על אמתך,

היא מליצה נלקחה מן העופות שפורשים כנפיהם על בני זוגם בעת הזווג,

וגם רמזה שאין זה ביאה שלא כמצות התורה שכנפי הבגד שיש בהם ציצית מצילים מביאה זו כמעשה המוזכר בספרי סוף שלח, בזונה שהיתה בכרכי הים שהיתה נוטלת ד' מאות זוזי בשכרה,

כי בהפך בביאה זו תפרוש עלי כנפי בגדיך כי היא ביאת מצוה כי גואל אתה: 

הוא ידע שזו אשה ע"פ שנגע בראשה וחש בשערותיה, אולם לא ידע מי, ולכן שאל מי את. והיא אומרת לו אני רות, ואני רוצה שתשא אותי בחופה וקדושין, שלא יחשוב שבאה לדבר איסור, ולכן אמרה ופרשת כנפיך על אמתיך, שפירושו על ידי חופה שפורשים מעל לחתן וכלה.

אומרים חז"ל בא וראה מה בין אשת פוטיפר לרות, שזו תפשתהו בבגדו ואמרה לו שכבה עמי, וזו אמרה ופרשת.

ותכניתה של נעמי הייתה שאם בועז יראנה שוכבת למרגלותיו בגורן יכמרו רחמיו שהיא כאפרוח שאין לו קן, ויהיה זו שעת רצון לדבר על ליבו.

וצ"ב כיצד העמידה נעמי את בועז בנסיון כזה?

אלא דאומר האריז"ל שכל שושלת בית דוד ומשיח באה בדרך עקלתון. תחילה יהודה שבא על כלתו, ובנות לוט שבאו על אביהן ומהן נולד מואב, ואח"כ בועז ורות, וישי שבא על אשתו במחשבה שהיא אמתו, ושלמה שבא מבת שבע לאחר שהייתה אשת אוריה. וזאת משום שה' רוצה שהסט"א לא תקטרג, ותסכים להוריד את הנשמה ההיא במעשה טומאה כביכול, ואח"כ ה' חושב מחשבות ע"מ לרומם את אותה נשמה גדולה.

כי גואל אתה- רות ונעמי מוכרות כעת את נחלת מחלון, ובתורה נאמר ובא גואלו הקרוב אליו וקנה את ממכר אחיו, ואתה הגואל שיקנה השדה, ואם כן קנה גם אותי עימה ושאני לאשה, ועי"ז יזכר שם המת על נחלתו כי יאמרו זו אשת מחלון. ונישואי האשה לגואל אינו מד"ת אלא מנהג שהיה בזמנם.

(י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיקֹוָק בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר:

ויאמר ברוכה את לה', כי ראה שכונתה לש"ש

היטבת חסדך האחרון מן הראשון ר"ל החסד הראשון שעשית עם בעלך בעת שנשא אותך שבחרת לקחת איש מזרע ישראל אז בחרת עכ"פ בבחור ויוכל להיות שעשית זאת מצד שחשקת ביפיו,

אבל החסד האחרון שתרצה לעשות עם נפש בעלך ע"י היבום ועי"כ בחרת לקחת איש זקן מלכת אחרי הבחורים שאפי' בחור דל היה טוב יותר מלקחת זקן

וכ"ש שהיית מוצאת בחור עשיר שהיה לוקח אותך מפני יפיך

ואת בחרת בזקן כדי להקים שם לבעלך המת זה חסד גדול שאת עושה לבעלך: 

חסדך הראשון– י"א שהתגיירה, וי"א שעשתה עם חמותה שכלכלה אותה, וי"א שעשתה עם בעלה שקברה אותו ודאגה לתכריכיו ולכל מחסורו.

והחסד האחרון שבאת להתחתן עם אדם זקן כמוני.

ובדרך צחות אומרים 'היטבת חסדך האחרון מן הראשון' היות ומצוה גוררת מצוה נמצא שהחסד האחרון נובע מן החסד הראשון..

 (יא) וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ:

ועתה בתי, אבל באשר לא יכול לבא עליה וליבמה תכף עד שישאל את הגואל השני חשש שתירא שאינו רוצה ליבמה,

עז"א לה ועתה בתי אל תיראי באשר תחשוב כי אני דוחה אותך בקש ואיני חפץ בך,

כי כל אשר תאמרי אעשה לך שאני מבטיחך ליבם אותך כמו שאמרת ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה [ר"ל שאם יתברר שאני הגואל ע"י שהגואל השני לא ירצה לגאול אעשה אנכי כל אשר תאמר]

ואל תיראי פן כשאתיעץ למחר עם אנשי העיר יניאוני מיבם אותך ויאמרו לי שאין זה מכבודי לישא נערה מואביה, גם מזה אל תיראי כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את, וכולם יסכימו ע"ז: 

אל תחששי שמא מבושה לא אקחך שלא יאמרו לי כיצד שופט נושא גיורת מואבית, שהרי כל אנשי העיר מכיר במעלתך.

ועוד שאנו מתאימים שתצא מאיתנו מלכות בית דוד שהרי את 'אשת חיל', וגם על בועז נאמר לעיל [ב, א] 'איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז':

 (יב) וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי:

שלמון ואלימלך וטוב אחים היו, ו'טוב' היה קודם לבועז שהוא אח, ובועז בן אח.

ה'אם' כתיב ולא קרי, כיוון שלבסוף אכן בועז היה הגואל.

ועתה, ר"ל אמנם ליבמך עתה תיכף א"א, כי אמנם הגם שזה אמת כי גואל אנכי,

בכ"ז לא אוכל ליבמך עתה באשר וגם יש גואל קרוב ממני והוא קודם לזה, וע"כ: 

 (יג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְקֹוָק שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר:

ליני הלילה, צריכה את ללון פה עד שיהיה בקר שאז אדבר עם טוב,

ואם יגאלך טוב הלא הוא יגאל, ר"ל הלא אז לו משפט הקדימה,

ואם לא רק זאת אני מבטיחך בשבועה שאם לא יחפץ לגאלך אז וגאלתיך אנכי חי ה', ע"ז אני נשבע לך,

ובאשר רצתה לקום ממשכבה מרגלותיו, א"ל שכבי עד הבקר, ר"ל שכבי במקום הזה, כי איני ירא פן יסיתני היצה"ר לבא עליך עתה,

וחז"ל אמרו ליצרו נשבע ר"ל שמ"ש חי ה' מוסב על שני התנאים, על תנאי שאם יגאל טוב יגאל,

וע"ז נשבע חי ה' שלא יגע בה כל עוד לא דבר עם טוב וזה נשבע ליצרו,

 וגם חי ה' שאם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי וזה נשבע לה: 

 תחילה אמר ליני, אולם היא מהתרגשותה לא יכלה לישון ולכן אמר שיכבי.

ולא רצה לשלחה בלילה משום הסכנה שהדור היה פרוצין בעריות, ולא רצה ללוותה פן יחשדו בם.

ואומרים שמבועז יצא ניצוץ השל"ה הקדוש שכל הפסוקים מתחילים בו' חוץ מאלו: יתן ה', שבנה בנותי, הלהן תשברנה, באשר תלכי, אני מלאה הלכתי, עיניך בשדה, ישלם ה', ליני הלילה. רמז לישעיה . ב"א ר"ת בן אברהם. וליני- אותיות לוי. [מע"ל רות עמ' צט בשם קומץ המנחה]

 (יד) וַתִּשְׁכַּב מרגלתו מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בטרום בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן:

ויאמר אל יודע, צוה את נערו שלא יגלה לשום אדם שהאשה שהיתה בשדה בלילה עם נערותיו באה מן השדה אל הגורן ונשארה שם ללון:  וי"א שאמר כן דרך תפילה.

 (טו) וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר:

וימד שש שעורים, נראה שהיה מדת קב שהוא ששית הסאה, שכן היה דרכם לחלק מדה גדולה לשש חלקים כמ"ש (יחזקאל מו) וששיתם את האיפה, והמדה הזאת נקראת שש,

והדין הוא שאין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר המחזיק חצי קב,

ונתן לנעמי ורות קב שהוא מזון סעודת שחרית לשתיהן,

ובזה גילה שיגמר הדבר היום ולא יצטרכו על סעודת הערב, ויבא העיר: 

כדי להסיר ממנה החשד מדד לה שעורים שיראו שבאה לצורך מזונות.

כתיב הבה– שהיה מדבר עמה בלשון זכר שלא יבינו בחשך שזו אשה.

הוא מדד לה ששית מסאה דהיינו קב. [כ-670 גרם במשוער]

המטפחת אשר עליך– ס"ת כת"ר, לרמז שממנה יצאו לובשי כתר מלכות.

 (טז) וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ:

ותבא אל חמותה, ר"ל שבדרך הלך עמה, רק כשבא אל העיר אז נפרדו הוא בא אל העיר לבדו והיא באה אל חמותה לבדה,

ותאמר מי את, מבואר שגם כשבאה לבית חמותה היה בטרם יכיר איש את רעהו ולכן שאלה מי הוא הבא,

ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש, ר"ל שנשבע לה שתגָּאֵל בכל אופן אם ע"י טוב אם על ידו: 

מי את בתי – שבאה עדיין בחשיכה והוצרכה נעמי לשאול בטרם תפתח הדלת.

וי"א מפרשים מי את– באיזה מצב רוח את, של תקווה או משבר חלילה

 (יז) וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ:

ותאמר שש השעורים האלה נתן לי, ולא לשם קדושין רק אמר אל תבואי ריקם ר"ל שיהיה לנו סעודת הבקר: 

 (יח) וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם:

ותאמר שבי בתי וכו' כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום,

שממה שנתן רק מזון סעודה אחת הוא סימן שהיום יוגמר הדבר כנ"ל: 

מכאן לומדים את זריזותו של בועז לדבר מצווה, שלנעמי בוודאות ברור שלא ישקוט עם אם כילה הדבר היום.

ונצנצה בה רוה"ק שלא יהיה עמה זמן רב, ובאותו יום שישאנה בו ביום יפטר מן העולם.

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מגילת רות פרק ד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב