מלאכי פרק א

הקדמה

מלאכי – שם הנביא?

יש אומרים כי מלאכי איננו שמו הפרטי של הנביא, אלא כינוי [על פי הפסוק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי" (ג', א')], שמשמעותו אולי 'השליח שלי', או, כקיצור השם מלאכיה (ואולי מלאכיהו או מלאכיאל), 'שליח ה". כך נכתב גם בתרגום השבעים – פירש את המילה 'מלאכי' כ-'מלאכו'.

חיזוק לטענה זו נובע מכך ש"מלאכי" כשם של אדם אינו מופיע כלל במקרא מחוץ לספר מלאכי, ואף לא במשנה או בתלמוד (פרט לאזכורי נביא זה). על פי שיטה זו, הנביא העדיף להשאר באלמוניותו.

מנגד, יש הטוענים שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא:

בכל ספרי הנבואה האחרים נמצא שם הנביא בכתובת הפתיחה של הספר, וסביר להניח שכך גם בספר מלאכי.

הטענה כי מלאכי הוא שם שאינו מופיע כלל במקרא אינה בעלת משקל, שכן ישנם שמות יחידאיים רבים במקרא – ופרט לכך, מלאכי חי בתקופה שונה מרוב דמויות התנ"ך ושמות אנשי תקופתו (כפי שאכן משתקף ברשימות בספרי עזרא ונחמיה) שונים באופן משמעותי.

מי הוא היה?

אמר רב נחמן: 'מלאכי זה מרדכי, ולמה נקרא שמו מלאכי? שהיה משנה למלך'.

מיתיבי (ציטוט מברייתא): "ברוך בן נריה… ומרדכי… וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש?!"… אמר רבי יהושע בן קרחה: 'מלאכי זה עזרא'. וחכמים אומרים: 'מלאכי שמו'.

גם הראשונים התייחסו לנידון זה –

האבן עזרא בפתיחת פירושו לספר כותב: "יש אומרים שהוא עזרא ולפי דעתי שהוא שמו כאשר הוא כתוב".

גם הרד"ק סבר כך: "ורז"ל אמרו מלאכי זה עזרא, ולא מצאנו בשום מקום שקראו 'נביא' אלא עזרא הסופר".

 

תקופתו

ברור לנו שמלאכי ניבא בזמן שבית המקדש השני כבר היה קיים, כלומר מאוחר יותר, [אולם אפשר לשער שראשית נבואתו הייתה קודם, אם נאמר שהוא מרדכי]. חז"ל מייחסים למלאכי, כאחד מאחרוני הנביאים, את תיקונן של מספר תקנות הלכתיות, ודברים נוספים. מלאכי היווה חלק חשוב משלשלת המסירה (שלשלת החכמים שהעבירו את התורה מדור לדור):

[רמב"ם, משנה תורה, הקדמה]… ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה והם: חגי, זכריה ומלאכי… והרבה חכמים. –

 

בתלמוד מסופר, בין השאר, שמלאכי תיקן (יחד עם חגי וזכריה) מספר תקנות הלכתיות:

אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: 'חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל' ומקצתן היו אומרים: 'אף רובע עצמות ורביעית דם'… אמר רבי יעקב בר אידי: 'מפי שמועה אמרו – מפי חגי, זכריה ומלאכי'. – מסכת נזיר, נג ע"א

 

בנוסף, מיוחס למלאכי תרגום של דברי הנביאים לארמית:

תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי. – מסכת מגילה, ג ע"א

לאחר מותו של מלאכי נפסקה הנבואה:

…דתנו רבנן: משמתו חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול…

– מסכת סוטה, מח ע"ב; ומובא בנוסח דומה גם במסכת יומא, ט ע"ב

מלאכי כמעט שאינו מופיע לבדו, ובמרבית הציטוטים מופיעים חגי, זכריה ומלאכי יחדיו כאחרוני הנביאים ובעלי הסמכות הנבואית הבכירה.

תוכן הספר

ספר מלאכי עוסק רבות באהבת ה' ליעקב מול שנאתו לעשו, ביזוי המקדש על ידי כהני התקופה, חטא נישואי התערובת וכתוצאה מכך נטישת הנשים העבריות ויום ה'.

 

מלאכי פרק א

[הפטרת תולדות]

(א) מַשָּׂ֥א דְבַר־ה֖' אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי:

רש"י משא דבר ה' – פורפור"ט בלע"ז דבר הנמסר למלאכי לשאת אותו אל בני ישראל:

ביד מלאכי – כבר היה מסור בידו זה ימים רבים

מכאן דרשו רבותינו בברייתא דמכילתא שכל הנביאים עמדו על הר סני ושם נמסרו להם הנבואות

וכן (ישעיה מח) אומר מעת היותה שם אני ועתה ה' אלהים שלחני:

מלבי"ם משא, חז"ל נחלקו מי היה הנביא הזה ולדברי כולם נתנבא אחר בנין הבית

והיה חותם הנביאים כמו שיתבאר בסוף הספר:

 

(ב) אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר ה֔' וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־ה֔' וָאֹהַ֖ב אֶֽת־ יַעֲקֹֽב:

מלבי"ם אהבתי אתכם, מפני שיש לה' אהבה קדומה אל ישראל מצד אהבת אבותיהם,

הודיע להם שעקר האהבה היא מה שאוהב אותם ביחוד מבלי השקף על האהבה הקדומה,

שהיא אינה מתיחסת אליהם רק אל אבותיהם, אבל אני אהבתי אתכם בעצמכם,

ואמרתם במה אהבתנו? מי יכריע שהאהבה היא מיוחסת אלינו בעצמנו, ובמה יודע אפוא שאינו בעבור אהבת האבות הקדומה?

ע"ז משיב הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב, ואם האהבה היא רק בעבור האבות, הלא יש חלק גם לעשו באהבה זו, ומדוע אוהב רק את יעקב?

ולבל יאמרו שהאהבה היא משני הפנים יחד, שאוהב אותם בעצמם מצד מעשיהם עם צירוף מעשה אבותיהם ואהבתם, ועדיין לא תתיחס אליהם לבד רק אליהם בצירוף אהבת אבותיהם, ע"ז משיב הלא.

תורת הפרשה – ה' אוהב את העניו, ואמרתם "במה" – כיון ש"נחנו מה" – אהבתנו!

אהבת יונתן מפרש – שהגם שלא הייתה סיבה מיוחדת לאהוב את בנ"י, אבל כיון שאני רואה את מעשי עשו – ואוהב את יעקב שהוא צדיק לעומתו…

 

(ג) וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר:

מלבי"ם את עשו שנאתי, שהגם שיצוייר שלא יאהב את עשו מפני שחסר אצלו האהבה מצד מעשיו,

ואהבת האבות לבדה לא תספיק שיאהב אותו רק אם תצטרף אל זה אהבתו אותו בעצמו,

בכ"ז הלא ראוי עכ"פ שלא ישנא את עשו אחר שיש לו קצת אהבה אליו מצד אהבת אבותיו,

וע"כ שהאהבה לישראל הוא רק מצד עצמותם, וזה תבטל אהבת האבות שיש לעשו חלק בה

ויתהפך אצל עשו לאיבה ושנאה אחר שלא הכשיר את מעשיו,

ומביא ראיה ששנא את עשו ממה שאשים את הריו שממה:

מלבי"ם ביאור המילות לתנות. מין ממיני הנחשים, כמו תנים ובנות יענה:

מדרש תנחומא תרומה פרק ג

(ג) ויקחו לי תרומה זש"ה אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו (מלאכי א) וכתיב (שם) ואת עשו שנאתי מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא א"ל למה הקב"ה שונא אותנו שכתב ואת עשו שנאתי א"ל למחר אני משיבך למחר א"ל: רבי עקיבא! מה חלמת זה הלילה ומה ראית?

א"ל בחלומי היה לי הלילה שני כלבים אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא מיד כעס א"ל לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי נתחייבת הריגה למלכות

א"ל רבי עקיבא ומה בינך לביניהם אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין אתה פרה ורבה והן פרין ורבין אתה מת והן מתים ועל שקראתי שמם בשמך כעסת והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה אתה נוטל עץ וקורא אותו אלהים כשמו, לא כ"ש שיהא שונא לכם הוי ואת עשו שנאתי:

 

הרב דסלר [ממ"א ח"ד עמ' 371] כותב "כל מקום שנאמר כי השי"ת שונא או מואס את האדם – היינו שהאדם שונא או מואס את הרוחניות". ע"ש ראייתו. ה' צילך על יד ימינך. כמים הפנים לפנים. וזה ענין שנאת ה' לעשיו, שהיא פועל יוצא משנאת עשיו לה', לתורתו, ולעמו.

 

(ד) כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם ה֖' עַד־עוֹלָֽם:

מלבי"ם כי תאמר אדום, ולבל יאמרו שכ"ז אין ראיה שהוא בסבת השנאה שיש לה' על עשו,

שיש לומר שהוא מסיבת המערכת והמזל שאין מצליח לעשו, או שהוא במקרה,

ואין [ויש] מזה ראיה – רק שאינו אוהב את עשו להשגיח עליו השגחה מיוחדת לבטל ממנו רעת המערכת,

אבל לא מוכח מזה שהוא שונא אותו ועושה לו רע בפועל,

וז"ש כי תאמר אדום רוששנו, שזה לא בא מאת ה' ושנאתו רק רוששנו מצד הטבע או המזל,

ונשוב ונבנה חרבות, כשיעלה מזלנו משפלותו או כשנגבר חיל מצד הטבע,

כה אמר ה', משיב להם המה יבנו ואני אהרוס, הגם שלפי הטבע יחוייב שיבנו,

אני אהרוס מצד ההשגחה משנאתי אותם, וקראו להם, עד שיקראו להם שסבת הריסותם הוא משני טעמים,

א] מצד ששם גבול של הרשעה, שנגד גבול של ה' ששם מעון הקדושה והצדק, ושם צוה ה' את הברכה,

שם הוא גבול של מעון הרשעה והרע וחלק עזאזל, ששם יהיה תמיד חורב ושממה,

ב] מצד שהם העם אשר זעם ה' עליהם עד עולם, ע"י מעשיהם הרעים:

 

(ה) וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל ה֔' מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם ועיניכם תראינה את הנקמה שיעשה ה' באדום, ע"ד ושלומת רשעים תראה

ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל, שכמו שתשפל הרשעה וגבולה יהיה חורבת שממה,

כן יגדל ה' בכבודו מעל לגבול ישראל, כי כשזה קם זה נופל, ע"ד אמלאה החרבה:

 

(ו) בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ ה֣' צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ:

מלבי"ם בן, יאמר הנה הבן יכבד אב ויזהר בכבודו מצד האהבה אשר יאהב את אביו,

ועבד (יכבד) אדוניו מפני המורא מצד שהוא מושל עליו וירא מענשו, שלכן לא יעשה דבר השנוא בעיניו,

ואם אב אני – ע"י שאתם כבנים לפני, עובדים מאהבה, איה כבודי?

ואם אדונים אני – שאינכם במדת האהבה,

ועכ"פ הלא צריכים אתם להתירא מעונשי באשר אני האדון של כל העולם, ואיה מוראי?

שתי השאלות האלה אמר ה' צבאות לכם הכהנים, ומפרש שתי השאלות

השאלה אם אב אני איה כבודי אמר ה' לכם הכהנים בוזי שמי,

והשאלה השנית אם אדונים אני איה מוראי (אמר ה' לכם הכהנים).

מלבי"ם ביאור המילות ועבד. (ירא אדוניו), כמ"ש איה מוראי:

תורת הפרשה – אם אב אני – כבודי בזה שבני מבקשים אותי, וז"ש כשדורשים אותי ואומרים "איה"? זהו כבודי! וכן באדון.

 

(ז) מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן ה֖' נִבְזֶ֥ה הֽוּא:

מלבי"ם מגישים על מזבחי לחם מגואל, ר"ל שמצד הכבוד ואהבת ה' אין ראוי שתבזו את שמי שזה הפך הכבוד, ומצד המורא אין ראוי שתגישו לחם מגואל שראוי לכם לירא מעונש,

ועל שתי השאלות האלה אמר ואמרתם במה בזינו את שמך? ואמרתם במה גאלנוך? שאתם מכחישים זאת,

ע"ז מברר להם, שבזו את שמו, ושהקריבו לחם מגואל,

ונגד במה בזינו את שמך משיב באמרכם שלחן ה' נבזה הוא, שאתם אומרים שהזבח הבא על שולחן ה'

ר"ל על המזבח (כמ"ש יחזקאל זה השלחן אשר לפני ה'), הוא דבר נבזה,

שמקריבים עליו דברים בזויים חלב ודם, ובזה אתם מבזים את שמו וכבודו, ונגד השאלה במה גאלנוך, משיב.

מלבי"ם ביאור המילות לחם מגאל. קרבן מטונף, כמו את קרבני לחמי:

רש"י מגישים על מזבחי וגו' ואמרתם – כלומר ואם תאמרון במה גאלנוך גאלנו לך את לחם מזבחך

אני משיב לכם כי בזאת גאלתם אותי באמרכם שלחן ה' נבזה הוא

בוזים היו לחלוק איש באחיו במנחות ובקדשים ואומר מאחר שהוא אסור לנו לחלוק מנחה כנגד מנחה וזבח כנגד זבח וטורח ועמל הוא לחלוק כל מנחה ומנחה בשביל כזית או כפול המגיע לכל אחד ואחד:

 

(ח) וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם וכי תגישון עור לזבוח, וכי זה אין רע?

ויותר מזה וכי תגישו פיסח וחולה שמומו ניכר יותר מעור הכי זה אין רע?

הלא בזה תגישו לחם מגואל אחר שהבעל מום לא ירצה לקרבן,

הקריבהו נא לפחתך – אם תקריבו מנחה כזאת לפני פחת יהודה שהוא ב"ו, הירצך? וכי יקבל מנחה כזאת לרצון,

או הכי ישא פניך גם אם אתה איש שראוי לנשיאת פנים לא ישא עוד פניך, אחר שיחר אפו אליך עבור בזיון הזה:

תורת הפרשה – הקריבהו כמו אדם המקריב דבר לדבר על מנת לבדוק האם דומה לו – דמהו לפחיתותך – הישווה לך? הירצה לך או ישא פניך לגודל פחיתותך? [מסגרת השער]

 

(ט) וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵּ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם ועתה, אם ב"ו לא יקבל מנחה כזאת איך תחשבו כי תחלו נא פני אל במנחה הזאת ויחננו בתמיה?

וזה נגד מ"ש הירצך,

ונגד מ"ש הישא פניך, מפרש אחר שמידכם היתה זאת שאתם הכהנים הסבותם שיקצף עליכם במה שהבאתם לפניו בעלי מומין, ואיך ישא מכם פנים:

 

(י) מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם:

מלבי"ם מי גם בכם ויסגר דלתים, מוסיף לאמר שגם חוץ מן המנחה, גם בכם מצדכם ראוי לסגור דלתים בל תבואו אל ביתי,

ואם באתם לשם ראוי שלא תאירו מזבחי חנם – ומפרש נגד מי גם בכם ויסגור דלתים –

כי 'אין לי חפץ בכם', ואיני רוצה שתבואו אל ביתי,

ונגד לא תאירו מזבחי חנם – מפרש כי מנחה לא ארצה מידכם, אף אם לא היתה בעל מום,

וגם זה מקביל נגד מ"ש הירצך או הישא פניך – [ומתחיל לבאר מהסוף – הישא פניך-]-

נגד הישא פניך – וכמ"ש הישא מכם פנים אמר מי גם בכם שחושב שאשא לו פנים בעבור שהוא חשוב אצלי, ויסגור דלתים ולא יבא אל ביתי כי אין לי חפץ בכם,

ונגד מ"ש הירצך – אמר ולא תאירו מזבחי כי מנחה לא ארצה מידכם:

מלבי"ם ביאור המילות חפץ, ארצה. יבואר הבדל הלשונות האלה עפמ"ש ש"א ט"ו כ"ב ע"ש:

רש"י …ורבותינו דרשו בתורת כהנים אדם אומר לחבירו הגף לי את הדלת הזו אין [המגיף] תובע עליה שכר

הדליק לי את הנר הזה אין [המדליק] שואל עליה שכר

ואתם מי בכם שסגר דלתי חינם, ולא הארתם מזבחי חינם?

ק"ו שלא עשיתם חינם דברים שדרכן לעשותן בשכר לפיכך אין לי חפץ בכם:

 

(יא) כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם כי ממזרח שמש ועד מבואו, הגם שכל האומות עובדים ע"ז, בכ"ז גדול שמי בגוים,

שכולם יודעים שיש סיבה ראשונה עליון על כולם וקרי ליה אלהא דאלהיא

רק שאומרים שאין כבודו להשגיח בשפלים ושמסר הנהגת עולם השפל למשרתיו

כמלך שמוסר ההנהגה לשריו ועבדיו ורוצה שיחלקו להם כבוד באשר הם הניגשים אל המלך

והם האמצעים בינו ובין העם וכבודם הוא כבוד המלך,

וכן כל מה שמקטירים לכוכבים ומזלות הוא מצד שאומרים שהם הקרובים אל הסבה הראשונה ומקבלים השפע מאתו,

וז"ש ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, ש–מי שהוא 'מוגש לשמי' הוא 'מוקטר',

ר"ל שהם מקטירים קרבנות למי שהוא מוגש וקרוב לשם ה',

ומי שחושבים בו שהוא מוגש לשם ה' הוא מוקטר, היינו שמקטירים אליו,

ומצד זה מקטירים לצבא השמים שחושבים שהם מוגשים וקרובים לשם ה',

והם מקטירים אליהם מנחה טהורה ונקיה, לא בעל מום ודברים בלתי טהורים ונכבדים,

וזה מצד כי גדול שמי בגוים, עד שיכבדו כל המוגש לשמו והקרוב אליו:

מלבי"ם ביאור המילות מקטר מגש לשמי. מי שמוגש לשמי ר"ל הקרוב אלי, הוא מוקטר שמקטירים אליו קטורת, בעבור שהוא מוגש וקרוב אלי לפי דעתם, ומקטירים לו מנחה טהורה,

ובזה אזל כל מה שנלחצו המפרשים בזה:

רש"י …ורבותינו פירשו אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום

וכן כל תפלות ישראל שמתפללין בכ"מ הרי הן לי כמנחה טהורה

וכן ת"י וכל עידן דאתון עבדין רעותי אני מקבל צלותכון ושמי רבא מתקדש על ידיכון וצלותכן כקרבן דכי קדמי

וכן פירש המקרא ולמה אתם מחללין שמי והלא גדול הוא בגוים ואני אהבתי וחיבתי עליכם שבכל מקום שאתם מתפללין לפני ואף בגולה מוקטר ומוגש הוא לשמי:

ומנחה טהורה – הוא לי, כי על ידכם שמי נורא בגוים, ואתם מחללין אותי ואת שמי:

 

(יב) וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ:

מלבי"ם ואתם מחללים אותו, תחללו שם ה' באמרכם שלחן ה' מגואל הוא,

שהגם שאתם מקריבים אליו בעצמו, לא להמוגשים לשמו [לקרובים אליו כנ"ל],

וא"כ השלחן שלו שהוא המזבח הוא המוגש לשמו וראוי שתכבדו אותו,

ואתם אומרים שהוא מגואל,

וניבו נבזה אכלו – ר"ל כי היה בשלחן ה' שהוא המזבח שני ענינים,

א] דברים הקרבים על המזבח לה' כמו חלב ודם הקרבנות ועל זה תאמרו שהוא מגואל, [מצו"צ– מתועב ומטונף]

ב] הפירות והתנובה שלו, דהיינו הבשר קדש הנאכל לכהנים, כמו בשר החטאת והאשם,

והנאכל לבעלים כמו בשר קדשים קלים, שאוכלים אותו משלחן גבוה,

כמ"ש כהנים משלחן גבוה קאכלי, וזה ניבו ר"ל תנובתו ופרי השלחן,

ע"ז תאמרו כי נבזה אכלו, אתם מבזים מאכל בשר קדש והוא נבזה בעיניכם:

מלבי"ם ביאור המילות וניבו. פריו כמו תנובת שדה, והיינו הנאכל מן הקרבן שהיא התנובה שלו:

 

(יג) וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־ הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר הֽ': ס

רש"י ואמרתם הנה מתלאה – בהמה כחושה ואנו עניים ואין יכולת להשיג למבחר נדרים

וכן ת"י הא דאייתינא מליאותנא:

והפחתם אותו – זו אחת מי"ח תיבות של תיקון סופרים הפחתם אותו אותי נכתב אלא שכינה הכתוב

וכתבו אותו והפחתם והדאבתם לשון מפח נפש (איוב י"א):

אותי – ואת שולחני:

רד"ק והפחתם אותו – והפילו אותו על הקרקע דרך בזיון וכן תרגם יונתן ושניקתון יתיה כמו וינער ה' שתרגומו ושניק ה'

ויש מפרשים אותו מענין מפח נפש שענינו דאבון נפש כלומר תכאיבו ותדאיבו נפש בעל השה כי גזלתם אותו כמו שאמר והבאתם גזול [או שתדאיבו לקב"ה – מצו"ד]

ואאז"ל פירש והפחתם מענין נופח באש פחם כלומר הם אומרים כי יגעים הם ונלאים מטורח הקרבן שנשאו על כתפם לומר שהוא שמן ובעל בשר

והוא בהפך – כי כל כך הוא כחוש ודל בשר שאם תנפחו בו יפול לארץ ותרגם יונתן הנה מתלאה הא דאיתינא מליאותנא:

מלבי"ם ואמרתם פי' הרי"א שהיו נופחים את הקרבן, שהיו נופחים רוח בין עור לבשר שיתראה שמן,

וכשהביאו על כתיפו היה אומר הנה מתלאה, ר"ל היה לי תלאה ויגיעה רבה לשאתו מרוב כבדו,

ובאמת והפחתם אותו והוא מלא רוח [צ"ב – וכי נפחוהו מחיים? והרי שחיטתו בביהמ"ק, ושם גם מפשיטים עורו]

וחוץ ממה שהבאתם קרבן כחוש ונפוח, והבאתם ג"כ גזול שהיא מצוה הבאה בעבירה,

ואת הפסח ואת החולה שהם פסולים לקרבן,

והבאתם עמו את המנחה שהיא מנחת נסכים שהמנחה תורה שהקרבן נרצה לה' לריח ניחוח,

הארצה אותה מידכם אחר שגוף הקרבן פסול:

מלבי"ם ביאור המילות מתלאה. דבר המלאה ומיגע את נושאיו:

 

(יד) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם:

מלבי"ם וארור נוכל, הכילי המתנכל לחשוב נכלי און ע"י כליתו,

ויש בעדרו זכר ואין לו אמתלא שאין לו קרבן אחר, ונודר וזובח משחת לה',

הוא מתנכל לרעה בג' ענינים,

א] שהיה ראוי שינדב את הזכר הנמצא בעדרו, דהיינו שיאמר 'הרי זו' שזה מקרי נדבה,

והוא נודר, ואומר 'הרי עלי' קרבן, וממתין עד עת שלא ימצא הזכר בעדרו,

ב] שהיה ראוי שיעלהו עולה שהיא כולה כליל,

והוא 'זובח' היינו שמביא זבחי שלמים שהבשר לבעלים,

ג] שראוי עכ"פ שיהיה הקרבן תמים, והוא מביא משחת, שהוא הבעלי מומים,

א"כ הנוכל הזה ארור יהיה, כי מלך גדול אני, ולפי גדולת המלך יגדל עונש המחלל כבודו,

ושמי נורא גם בגוים, ואיך לא יחת ממנו איש מבני ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות נוכל. מענין כילי, שהוא כילי ונכליו רעים: משחת. בעל מום, כמו כי משחתם בהם מום בם: