מלאכי פרק ב

(א) וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים:

רד"ק ועתה – הכהנים לפי שהם מקבלים הקרבן המשחת מיד המביאים אותו

והיה להם למנוע אותם ולהורותם כי אין זה הקרבן ראוי להקריב לפני כמו שמנעה אותו התורה:

מלבי"ם ועתה אליכם המצוה הזאת, עתה אני מצוה אתכם שתשגיחו ע"ז ושתזהירו את העם:

 

(ב) אִם־לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם־לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל־לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת ־ הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת־בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל־לֵֽב:

מלבי"ם אם לא תשמעו – מצד שאני מזהיר אתכם,

ואם לא תשימו על לב – מצד הערת השכל שמחייב זאת לתת כבוד לשמי,

ושלחתי בכם את המארה – שאמרתי ארור נוכל, מארה זאת אשלח בכם,

וארותי את ברכותיכם – מה שאתם מברכים את העם בברכת כהנים אחר הקרבת הקרבן

שנא' ע"ז ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. שעל ידכם יברך ה' את העם,

אבל עתה שאתם מסלקים שמי מבני ישראל ומחללים אותו, אהפך ברכותיכם לקללה.

וגם כבר ארותיה אחר שאינכם שמים על לב:

 

(ג) הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת־הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל־פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו:

מלבי"ם הנני גוער לכם את הזרע, באשר הובטחו ע"י חגי (ב' י"ח י"ט) וזכריה (ח')

ש-מעת התחילו בבנין המקדש והקרבת הקרבנות תהיה הברכה בהזרע אשר יזרעו.

ועתה שלא שמרתם משמרת הקרבנות כראוי אגער בשבילכם את הזרע בל תצמח לברכה.

וזריתי פרש על פניכם – שאחר שהקרבנות פסולים

לא נשאר מהם רק ה-פרש שאתם מכניסים להיכל מצואת הנקרבים ומאפרם, זאת אזרה על פניכם.

וכן פרש הקרבנות שאתם מקריבים בחגיכם

ונשא* אתכם אליו – יכלה וישרוף אתכם שתהיו דומים אל הפרש והאפר:

מלבי"ם ביאור המילות חגיכם. הקרבנות נקראו חגים, כמו ולא ילין חלב חגי עד בקר,

ומהם לוקח שם חג על המועדים שקרבים בהם חגים וקרבנות:

ונשא. מענין שרפה, כמו וישאם דוד ואנשיו, והמשאת החלה לעלות:

זוהר כרך ב (שמות) פרשת יתרו [המתחיל בדף סז עמוד א]

ותא חזי בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא, עליה כתיב (מלאכי ב) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואי איהו בשבתא חדי אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהבין עליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם, פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם, וכתיב (ישעיה א) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואלו שבת לא קאמר:

 

(ד) וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת־לֵוִ֔י אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם וידעתם כי מה ששלחתי אליכם את המצוה הזאת, הוא מפני שאתם מחויבים במצוה זו מכבר

להיות בריתי את לוי – שעל תנאי זה כרתי ברית עם לוי, ר"ל ברית הכהונה והלויה, ומפרש.

(ה) בְּרִיתִ֣י ׀ הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם־ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא:

רד"ק בריתי היתה אתו – עם ראש השבט לכהונה והוא אהרן קדוש ה' ופנחס אשר קנא לאלהיו

ובפנחס נאמר הנני נותן לו את בריתי שלום ונאמר לו עוד והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם והחיים נתן לו כי מצאנו לו חיים יותר משלש מאות שנה

אפילו למי שאמר כי פנחס אינו אליהו שהרי מצאנו אותו שהיה בפלגש בגבעה כמו שכתוב ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עמד לפניו בימים ההם והיו לו משנותיו עד הזמן ההוא יותר משלש מאות שנה:

ואתנם לו מורא – החיים והשלום נתתי לו בעבור מורא שיראני: ומפני שמי נחת הוא – שרשו חתת ופירושו נשבר ונדכה מפני שם ה' ויונתן תרגם ויהבית ליה אולפן אוריתא שלים וגומר:

מלבי"ם בריתי אשר היתה אתו היה משני הצדדים, שמצדי היה ברית החיים והשלום,

שע"י הברית הבטחתי לו חיים ושלום. כמ"ש (במדבר כ"ה) הנני נותן לו את בריתי שלום,

כמ"ש ושמרו משמרתך וכו' ולא ימותו גם הם גם אתם (שם ח') ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (שם),

והברית מצדו היה ואתנם לו מורא וייראני – הוא שיירא אותי יראת הרוממות מפני גדולתי.

וגם מפני שמי נחת הוא שיחרד מפני ביראת העונש:

מלבי"ם ביאור המילות וייראני נחת. חתת קטן מיראה, אבל יראה כולל גם יראת הרוממות כשבא ביחס הפעול כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ג', וחתת הוא מפני השבר והעונש, ומלת נחת נפעל עבר מן הכפולים:

 

(ו) תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן:

מלבי"ם תורת. וע"י יראת ה' שיקבע בלבו ישמור דברי ה' בין במה שנוגע לתורה ולתעודה בין מה שנוגע למעשה והנהגה.

בענין התורה תורת אמת היתה בפיהו, התורה שלמד בפני עצמו היתה תורת אמת כפי החכמה המקובלת מסיני.

ועולה לא נמצא בשפתיו – במה שלמד והורה לאחרים הורה כפי ההלכה.

ומבואר אצלי שהשפה היא חיצונית נגד הפה ומורה ע"מ שמוציא מן השפה ולחוץ ללמד לאחרים.

והתבאר אצלי עוד שהפה ירמוז תמיד על עניני חכמה. והשפה ירמוז על עניני דעת.

ר"ל הפה יציין מה שקבל מרבותיו בעניני חכמה שא"א לדעתה מעצמו רק ע"י קבלה.

ואמר שקיבל קבלת אמת, והשפה תציין מה שמוציא מדעתו בדברים שיש לשכל מבוא בהם.

כמו דברים המושגים ע"י החושים או מושכלות ראשונות

אשר ידעם מעצמו בידיעה ברורה ויוציאם בשפה לחוץ.

ובזה יצוייר עוולה אם יטעה בעיונו ויוציא היקשים מתעים. עז"א שעוולה לא נמצא בשפתיו.

ומה שנוגע להנהגה בשכל המעשי – אם בדברים בין אדם לאלהים בשלום ובמישור הלך אתי.

לא נטה ממצות ה' לחלוק עליהם, ולא נטה מדרך הישר ומצות התורה.

ואם במה שנוגע לאחרים רבים השיב מעון בתוכחותיו ומוסריו.

ומפרש נגד מה שלימד את העם בין בתורה בין בהנהגה.

מלבי"ם ביאור המילות בפיהו בשפתיו. שפה חיצונית נגד הפה, ומ"ש בפנים בהבדל בין פה ושפה התבאר אצלי בפי' משלי בכ"מ, פה מורה על החכמה, ושפה על הדעת, ולשון על הבינה ואכ"מ להאריך בזה,

ועז"א שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי תורה הם דברים מקובלים שזה מגדר החכמה, וכ"ז התבאר בפירוש משלי באורך:

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה ג

וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם וגו' (מלאכי ב, ה). בריתי היתה אתו החיים והשלום, שהיה רודף שלום בישראל. ואתנם לו מורא ויראני (שם /מלאכי ב'/), שקיבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע. מה ת"ל מפני שמי ניחת הוא (שם /מלאכי ב'/), אמרו בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו ואמ' אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה. השיבה אתו רוח הקדש הנה מה טוב ומה נעים שבת וגו' (תהלים קלג, א). כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו' (שם /תהלים קל"ג/ ג). מה הטל אין בו מעילה, אף שמן המשחה אין בו מעילה. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן (שם /תהלים קל"ג/ ב), וכי שני זקנים היו לאהרן דאת אמ' הזקן זקן אהרן, אלא כיון שראה משה שמן המשחה שירד על זקנו שלאהרן היה שמח כאילו על זקנו הוא יורד. דכ' תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור וגו' (מלאכי ב, ו). תורת אמת היתה בפיהו, שלא אמ' על טמא טהור ועל טהור טמא. ועולה לא נמצא בשפתיו, שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. בשלום ובמישור הלך אתי, שלא הירהר אחר דרכי המקום כדרך שלא הירהר אברהם אבינו. ורבים השיב מעון (מלאכי שם /ב', ו'/), שהשיב פושעים לתלמוד תורה. ואמ' מישרים אהבוך (שיה"ש =שיר השירים= א, ד). מה כתוב בו בסוף, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא (מלאכי ב, ז). סליק פירקא.

 

(ז) כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ הֽ'־צְבָא֖וֹת הֽוּא:

מלבי"ם כי שפתי כהן ישמרו דעת – שהלמודים שלמד לאחרים בשפתיו,

שלמד את העם מדברים שחקר עליהם בשכלו שזה גדר הדעת

שמורה על דברים שידעם בעצמו בידיעה ברורה, וזה מיוחס להשפתים כנ"ל.

שעז"א כי שפתי כהן – הם היו שומרים דעת, לידע הכל בידיעה ברורה

ונגד דברים שקבל בקבלה בעניני חכמה שאין עליה מופתי הדעת שזה מיוחס אל הפה.

תורה יבקשו מפיהו – כי הוא קבל תורה הכתובה והמסורה וממנו יבקשוה המקבלים ממנו.

כי מלאך ה' צבאות הוא – כי הוא שליח ה' ומלאכו.

אם לאצור בלבו הקבלה והתורה שנתנה מסיני, אם לשמור דעת קדושים ברוח ה' עליו:

 

(ח) וְאַתֶּם֙ סַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ הִכְשַׁלְתֶּ֥ם רַבִּ֖ים בַּתּוֹרָ֑ה שִֽׁחַתֶּם֙ בְּרִ֣ית הַלֵּוִ֔י אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם ואתם. הייתם להפך בשני אלה. אם במה שנוגע בינו לבין עצמו סרתם מן הדרך,

ואם במה שנוגע להישיר את העם וללמדם חקי התורה הכשלתם רבים בתורה והוראה שלכם.

וא"כ שׁיחַתם ברית הלוי שעל שני דברים אלה כרתי אתו ברית:

 

(ט) וְגַם־אֲנִ֞י נָתַ֧תִּי אֶתְכֶ֛ם נִבְזִ֥ים וּשְׁפָלִ֖ים לְכָל־הָעָ֑ם כְּפִ֗י אֲשֶׁ֤ר אֵֽינְכֶם֙ שֹׁמְרִ֣ים אֶת־דְּרָכַ֔י וְנֹשְׂאִ֥ים פָּנִ֖ים בַּתּוֹרָֽה: פ

רד"ק וגם אני – נבזים ושפלים לכל העמים כמו שאתם מבזים אותי כן נתתי אתכם נבזים שהעם שאתם נושאים להם פנים ולא תרצו להוכיחם כדי שיאהבו אתכם

אתן אתכם בעיניהם נבזים ושפלים כמו שאומרים בני אדם סהדי שקרי אאגורייהו זילי

כפי אשר אינכם שומרים את דרכי מדה כנגד מדה אתם בוזים אותי שאינכם שומרים דרכי ונתתי אתכם נבזים ושפלים:

ונושאים פנים בתורה – אתם נושאים פנים לגדולים בדבר התורה שאמרה לא תקריבו את אלה לה'

וכשהם מביאים קרבן בעל מום תיראו מלהוכיחם ולומר להם קרבן זה פסול הוא:

מלבי"ם וגם אני. לכן נגד מה שהיה הלוי מכובד בעיני העם והיה ביניהם כמלאך ה' מרומם ומקודש –

נתתי אתכם נבזים בעיני העם.

וגם אתם שפלים באמת [כעת בפועל] לכל העם – כי ירדתם ממעלתכם כפי השיעור אשר אינכם שומרים את דרכי. (כמ"ש סרתם מן הדרך).

ונושאים* פנים לתורה (כמ"ש הכשלתם רבים בתורה)

שכפי שהוספתם לרדת ממדרגת הלוי וכהונתו כן ירדתם במורד בבזיון ובשפלות:

מלבי"ם ביאור המילות ונושאים פנים. נושאים פני הדור ואינם מוכיחים אותם:

 

(י) הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶֽחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ:

מלבי"ם הלוא. אחר שהוכיחם על עניני הקרבנות מתחיל להוכיחם על שהיו נושאים נשים נכריות. [אלשיך –

אשמת קצת מהעם שהיו גועלים ובוגדים בנשיהם,

ואמרו רז"ל על שנתכערו ששזפתם השמש בדרך בצאתם מבבל עד ירושלם,

והיו בוגדין בהם ומגרשין אותן או מכניסין עליהן צרות ומהן נכריות כמפורש בעזרא]

והיו בזה שתי רעות א] שנשאו בת אל נכר.

ב] שנשים הנכריות היו כגבירות ונשיהם הישראליות היו כשפחות בעיניהם להנכריות.

והנה בלקחם נשים מבני עמם היה בזה זווג הגון, אם מצד קורבת המשפחה שכולם בני אבות המובחרים,

אם מצד קורבת הדת והאמונה ששניהם מאמינים באל אחד,

ובזה התחברו והיו לבשר אחד וילדו זרע אלהים כמוהם

אבל כשלקחו בת אל נכר פגמו באחדות המשפחה, ועז"א הלא אב אחד לכלנו.

וגם באחדות האמונה – ועז"א הלא אל אחד בראנו ר"ל כולנו בני ישראל בני אב אחד ומאמינים באל אחד.

לא כן עובדי אלילים שהם ממשפחות שונות ומאמינים באלהים שונים,

ואיך תקחו בת אל נכר שבזה תפגמו באחדות המשפחה.

ועז"א מדוע נבגַד איש באחיו, וגם באחדות האמונה ועז"א לחלל ברית אבותינו שכרתו ברית לאל אחד:

 

(יא) בָּגְדָ֣ה יְהוּדָ֔ה וְתוֹעֵבָ֛ה נֶעֶשְׂתָ֥ה בְיִשְׂרָאֵ֥ל וּבִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י׀ חִלֵּ֣ל יְהוּדָ֗ה קֹ֤דֶשׁ ה֙' אֲשֶׁ֣ר אָהֵ֔ב וּבָעַ֖ל בַּת־אֵ֥ל נֵכָֽר:

מלבי"ם בגדה יהודה – הוא נגד הבגידה במשפחה.

ותועבה נעשתה בישראל – הוא נגד מה שנשאו נשים עובדות אלילים שחוץ מן הבגידה היא מעשה תועבה,

וזה נעשה בין בישראל ובין בירושלים שגם שם היה להם נשים נכריות,

ובאר כי חלל יהודה קדש ה' במה שאהב ובעל בת אל נכר שיש בזה בגידה – במה שאהב,

ותועבה – במה שבעל בת אל נכר:

רש"י ובעל בת אל נכר – שנשאו נשים נכריות בבבל ואפילו הכהנים כמו שמפורש בספר (עזרא ט) ורבותינו אמרו מלאכי זה עזרא:

רד"ק …זהו בעל בת אל נכר כלומר בת שעובדת אל נכר, הפך מה שאמר אל אחד בראנו,

ורז"ל פירשו כי כל הבא על העכו"ם כאלו נתחתן לעכו"ם דכתיב ובעל בת אל נכר וכי בת יש לו לאל נכר אלא זה הבא על העכו"ם:

אלשיך בגדה יהודה וכו'. הנה רז"ל אמרו שפסוק זה מדבר על יהודה בן יעקב, שלקח את בת שוע ושעל כן קבר שני בניו, ומהם נקח להתכת הכתובים בשום לב למה יזכיר עון יהודה פה?

יריב ריב ישראל אשר חטאו, וסוד יהודה אל יגלה?

ועוד, כי לדברי רז"ל הלא יקשה שאם על יהודה ידבר איך יאמר ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם?

אך יאמר, הלא תאמרו כי לא תאשמו על קחת נכריות, כי [תטענו]:

האם טובים אתם מיהודה אביכם שבעל בת אל נכר?

לזה אמר הן אמת שבגדה יהודה שעל כן מתו בניו, אך לא עשה תועבה כי עדיין לא ניתנה תורה,

אך ותועבה נעשתה עתה בישראל אחר שתיעבתה תורה,

ומה גם בירושלם להביא תועבה אל מקום הקדושה, וזהו ובירושלים…:

 

(יב) יַכְרֵ֨ת ה֜' לָאִ֨ישׁ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשֶׂ֙נָּה֙ עֵ֣ר וְעֹנֶ֔ה מֵאָהֳלֵ֖י יַֽעֲקֹ֑ב וּמַגִּ֣ישׁ מִנְחָ֔ה לַה֖' צְבָאֽוֹת: פ

מלבי"ם יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה ר"ל שלא ימצא בביתו מי שהוא ער מן השינה כי כולם יישנו שינת עולם

ואף לא ימצא המתנמנם קצת עד שיוכל לענות אם יקראו אותו ויעוררוהו אותו משנתו.

וכמ"ש חז"ל היכי דמי מתנמנם? נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני, ויכוין בזה או על שינת המות

או כמ"ש חז"ל שפי' על תרדמת הנפש המשכלת, כמ"ש לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים,

ששכל החכמים הוא ער לגמרי,

ושכל התלמידים הגם שהוא מתנמנם מ"מ אם מעוררים אותו הוא עונה ומתעורר.

וכן אם הוא כהן לא יהיה בביתו מגיש מנחה לה',

כי הילדים ילכו אחרי אמותיהם הנכריות ולא יהיה להם חלק לא בתורה ולא בעבודה:

 

(יג) וְזֹאת֙ שֵׁנִ֣ית תַּֽעֲשׂ֔וּ כַּסּ֤וֹת דִּמְעָה֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח ה֔' בְּכִ֖י וַֽאֲנָקָ֑ה מֵאֵ֣ין ע֗וֹד פְּנוֹת֙ אֶל־הַמִּנְחָ֔ה וְלָקַ֥חַת רָצ֖וֹן מִיֶּדְכֶֽם:

רש"י שנית תעשו – הראשונה שהוכחתי, הרבה היא קשה, שנשא נכריות ואפילו הוא פנוי

וזאת שנית קשה ממנה שהנשוי ישראלית נשאו עליהם את הנכריות לפי שנתפחמו הישראלית ברעב ובגולה ונתגנו עליהם והיה מושיבה בביתו צרורה כאלמנות חיות והנכרית היתה גברת:

כסות דמעה את מזבח – שהיו באות לפני מזבח ה' ובוכות לפניו

ואומרות מה חטאנו ומה מצאו אנשינו בנו עול הננו לפני המזבח להבדק כסוטות:…

אלשיך וזאת שנית תעשו וכו'. עד כה דבר על אשר נשאו נכריות, עתה מדבר על סוג קל ממנו כשני אצל הראשון החמור ממנו, והוא, כי היו מגרשין נשי נעוריהם לקחת יפות מהן,

ועל זאת אמר וזאת שנית תעשו, כלומר שהיא כשני לטומאה הראשונה…

מלבי"ם וזאת שנית תעשו. חוץ מזה תעשו עון אחר מה שהנשים העבריות הם מעונות תח"י הנוכריות

והם מכסות את המזבח בדמעות ובכי ואנקה עד שא"א עוד שיפנה אל המנחה שלכם ולקחת רצון מידכם

כי הם מוסרות עליכם דין לשמים לפני המזבח,

וכמ"ש שלמה בתפילתו [מלכים א פרק ח לא]אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יֶחֱטָ֥א אִישׁ֙ לְרֵעֵ֔הוּ וְנָֽשָׁא־ב֥וֹ אָלָ֖ה לְהַֽאֲלֹת֑וֹ וּבָ֗א אָלָ֛ה לִפְנֵ֥י מִֽזְבַּחֲךָ֖ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה: (לב) וְאַתָּ֣ה׀ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֗יִם וְעָשִׂ֙יתָ֙ וְשָׁפַטְתָּ֣ אֶת־עֲבָדֶ֔יךָ לְהַרְשִׁ֣יעַ רָשָׁ֔ע לָתֵ֥ת דַּרְכּ֖וֹ בְּרֹאשׁ֑וֹ וּלְהַצְדִּ֣יק צַדִּ֔יק לָ֥תֶת ל֖וֹ כְּצִדְקָתֽוֹ:

מלבי"ם ביאור המילות ולקחת. נפל למ"ד פ"א הפעל והלמ"ד הוא לשימוש:

 

(יד) וַאֲמַרְתֶּ֖ם עַל־מָ֑ה עַ֡ל כִּי־ה֩' הֵעִ֨יד בֵּינְךָ֜ וּבֵ֣ין ׀ אֵ֣שֶׁת נְעוּרֶ֗יךָ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ בָּגַ֣דְתָּה בָּ֔הּ וְהִ֥יא חֲבֶרְתְּךָ֖ וְאֵ֥שֶׁת בְּרִיתֶֽךָ:

מלבי"ם ואמרתם על מה, מדוע חטא זה גדול כ"כ, [מצו"ד כי תכחשו לומר, שמצאתם בהן ערות דבר]

משיב על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך שה' הוא העד ביניכם.

אם בתחלה ה' הוא העד על הקשורים שנעשה ביניכם שארסת אותה בחופה וקדושין לפני ה',

והוא עד כי נעשה הדבר בפניו, ואם עתה הוא העד והמתרה בך על כי אתה בגדתה בה,

ועברת על מה שנקשרת לנגדה, והיא לא בגדה בך –

לא בדברי מצה ומריבה כי היא חברתך,

ולא שבגדה לזנות מאחרי אישה כי היא אשת בריתך, ולא מעלה מעל בברית האישות:

 

(טו) וְלֹא־אֶחָ֣ד עָשָׂ֗ה וּשְׁאָ֥ר ר֙וּחַ֙ ל֔וֹ וּמָה֙ הָֽאֶחָ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ זֶ֣רַע אֱלֹהִ֑ים וְנִשְׁמַרְתֶּם֙ בְּר֣וּחֲכֶ֔ם וּבְאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶ֖יךָ אַל־יִבְגֹּֽד:

רד"ק ולא אחד עשה – אברהם שהיה אחד ואב לכל הבאים אחריו באמונתו לא עשה כמו שאתם עושים

כי לא רדף אחר התאוה ולא בעל אפילו בשרה אלא כדי להשאיר זרע אלהים,

כלומר שצוה אלהים יתברך להשאיר זרע כמו שאמר פרו ורבו:

ושאר רוח לו – יתרון הרוח היה לו, ולפיכך לא רדף אחר התאוה ולא בעל אלא למצות פריה ורביה,

ואאז"ל פי' [רש"י מביאו מהאגדה] כי הם דברי העם לנביא והם דברי תמיה,

אמרו לו והלא אברהם אבינו ע"ה שהיה אחד ולא עשה כן כמו שאנחנו עושים?

שהניח אשתו ובעל הגר שפחתו ואעפ"י ששאר רוח לו והיה נביא,

והנביא הוא משיב להם 'ומה האחד מבקש זרע אלהים',

כלומר כשבעל הגר לא בעל אלא כדי לבקש זרע לפי שלא היה לו זרע משרה אשתו,

ואעפ"כ הוא לא בגד בשרה אשתו כי ברצונה וברשותה עשה הדבר

אבל אתם תשמרו ברוחכם ולא יבגוד אחד מכם באשת נעוריו להניח ולבעול בת אל נכר,

ופירוש ושאר רוח לו ענין יתרון ומעלה כמו יתר שאת ויתר עז כי כמו שיש בשרש יתר ענין השאר וענין מעלה ושבח כן יש בשרש שאר ענין השאר וענין יתרון ומעלה כלומר יתרון רוח ומעלה היה לו לאברהם: אל יבגוד – כן דרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנכח במקום אחד, ות"י הלא חד הוה אברהם יחידי וגו', והנה התשובה היתה אליהם מן הנביא כמו שהקשוהו והוכיח להם שאינם עושים כהוגן:

מלבי"ם ולא אחד עשה ושאר. מביא ראיה על חטאם בזה מבריאת האדם

שה' כשברא את האדם לא בראם זכר ונקבה נפרדים זה מזה כמו שברא יתר בע"ח

כי אדם נברא תחלה לבדו וחוה היתה אחת מצלעותיו והיתה עמו תחלה גוף אחד

(כמ"ש חז"ל דו פרצופים נבראו)

וז"ש וכי לא אחד עשה ושאר? ה' עשה את האדם גוף אחד עם שארו זו אשתו,

שניהם היו מחוברים יחד בעת שנעשה אדם.

ועשה רוח לו – להאדם עם השאר הדבוק עמו היה רוח אחד.

באופן ששניהם נבראו בשר אחד ורוח אחד, לא כיתר בעלי חיים שהיו שנים שנים בין בבשר בין ברוח,

ולמה עשה כן? ולמה לא ברא גם את האדם תיכף מופרדים איש ואשתו?

הוא ללמד שבת זוגו של האדם צריך שתהיה דומה לו ומתאחדת עמו –

בין בבשר – שתהיה מעמו ומבית אבותיו,

בין ברוח – שיהיה להם דת אחת ואמונה אחת. כמ"ש הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו.

כמו שהאדם ואשתו היו תחלה בשר אחד ורוח אחד.

וז"ש ומה האחד? ר"ל ומה מורה האחד והאחדות הזה? שצריך להיות בין הזוג.

משיב שהוא מבקש זרע אלהים – שע"י האחדות שביניהם בבשר וברוח עי"ז הזרע שיולד מן הזוג הזה יהיה זרע אלהים, לא זרע כלאים שעטנז כזרע הבהמה שאין שומרים היחוס והאחדות,

רק כזרע אדם הראשון שהוליד בדמותו בצלמו בצלם אלהים.

וע"כ ונשמרתם ברוחכם – תשמור את רוח התאווני,

ובאשת נעוריך אל יבגד – שהרוח שלכם לא יבגד באשת נעוריך לשנוא אותה ולאהוב אחרת תמורתה

אחר שכונת הבריאה היה שיהיה לשניהם רוח אחד רוח אהבה ורצון:

מלבי"ם ביאור המילות ושאר. היא האשה כמ"ש חז"ל אין שארו אלא אשתו, ובארתי הדבר בס' התו"ה אמור סי' ה', וי"ל שהנחת מלת שאר בראשונה נצמח מחוה, שנבראה מן הבשר שנשאר מאדם, שנברא בו יתרת פרצוף או זנב שמשם נסר את חוה,

או נרדף עם בשר, כי היתה בשר מבשרו. ופי' ורוח לו, לשניהם היה רוח אחד:

אל יבגד. מוסב על מלת ברוחכם, שהרוח שלכם לא יבגד,

וכן מלת שנא הוא פעל עבר נסתר ומוסב על הרוח, אם הרוח שנא אותה:

 

(טז) כִּֽי־שָׂנֵ֣א שַׁלַּ֗ח אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכִסָּ֤ה חָמָס֙ עַל־לְבוּשׁ֔וֹ אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם בְּרוּחֲכֶ֖ם וְלֹ֥א תִבְגֹּֽדוּ: ס

מלבי"ם כי שנא, אמנם אם הרוח שלכם שנא את האשה ואינו מרוצה הימנה ולא תוכל לכלוא את הרוח מלשנוא,

הלא שלח אמר ה' צבאות, הלא אמר בתורה שאם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו. וכסה חמס על לבושו – והשלוח הזה הוא יכסה את החמס אשר על לבושו,

ר"ל שהגם שגם זה הוא חמס, בכ"ז הוא חמס מכוסה ונסתר.

לא כן אם מחזיקה בביתו ומתעמר בה בשנאה זה חמס גלוי מאד.

אבל טוב מזה ומזה אם ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו כלל בל יצטרך לבא לידי שנאה ושלוח:

מלבי"ם ביאור המילות וכסה. ר"ל והשלוח הוא יכסה את החמס אשר על לבושו של הרוח,

שהגוף הוא הלבוש של הרוח, שבו יתלבש הרוח, וכשהרוח שונא והגוף שלו המתפעל ממנו

אינו משלח, הוא חומס בגלוי, אבל כשישלח יכסה את החמס הנראה בפעולתו הנגלית:

אבן עזרא כי שנא – השם ישנא שישלח איש את אשתו הטהורה ושנא אשר יכסה או השם יראה חמסו שהוא בסתר:

 

(יז) הוֹגַעְתֶּ֤ם ה֙' בְּדִבְרֵיכֶ֔ם וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה הוֹגָ֑עְנוּ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם כָּל־עֹ֨שֵׂה רָ֜ע ט֣וֹב ׀ בְּעֵינֵ֣י ה֗' וּבָהֶם֙ ה֣וּא חָפֵ֔ץ א֥וֹ אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַמִּשְׁפָּֽט:

מלבי"ם הוגעתם את ה' בדבריכם. אחר שהוכיחם על רוע המעשים

בא להוכיחם על רוע מחשבותם במחשבת מינות וכפירה.

אומר אתם מיחסים יגיעה אל ה' כאילו יש לאות ויגיעה לפניו ואינו יכול להשגיח על פרטי המעשים לשלם לכל איש כמפעלו.

ומפרש באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה'

ר"ל אתם מביאים ראיה משלות הרשעים ויסורי הצדיקים שאין השגחה ואין דין וחשבון,

כי תאמרו שבע"כ צ"ל אחת משתי אלה

או שיש השגחה רק שעושה רע טוב בעיני ה' ולכן אין מעניש את העושה הרע.

או, אחר שזה שקר, יקשה איה אלהי המשפט? ולמה לא יעניש את העושה רשעה כפי המשפט והצדק?

(ומ"ש ובהם הוא חפץ ר"ל. או שהרע אינו רע רק טוב בעיני ה'.

או אם הוא רע הוא חפץ ברע ואינו חפץ בטוב כלל או איה אלהי המשפט)

כן אתם שואלים ומתוכחים. ע"ז יצא להשיב להם בסימן הבא: