מלאכי פרק ג

(א) הִנְנִ֤י שֹׁלֵחַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן ׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם הנה אנכי, משיב להם מה שאתם רוצים שיתגלה אלהי המשפט ויעניש תיכף את הרשעים

ויתן שכר לצדיקים, זה אי אפשר שיהיה בזה"ז,

כי עתה הוא עדיין עולם הבחירה והנסיון וצריך שיתנהג הכל בדרך הטבע

כדי שיהיה הבחירה נתונה לעשות טוב ורע ויהיה מקום לנסיון ולשכר ועונש,

שאם יתגלה השי"ת בכבודו אז לא יצוייר עוד שיעשה איש מעשה רע,

כי אז אף על חטא קל יענש תיכף ויעבור מן העולם ויתיראו מעשות רע,

וע"כ הדרך הזו שילך ה' בעצמו אל יצוריו לשפטם ולהנהיגם על זה האופן לא נסלל עדיין,

ולא הוכן בזה הזמן,

רק אחר שיתוקן העולם אז הנני שולח מלאכי ופינה דרך זה לפני,

שתחלה ילך נביא בשם ה' אשר יפנה דרך זה מכל אבני מכשול, ר"ל שיתקן את העולם בתשובה,

ואז כשיהיה העולם מתוקן והדרך מוכן, אז פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים,

אז יבא ה' לשכון בהיכלו למטה ולהתהלך בתוככם, ואז מלך הברית אשר אתם חפצים הנה כבר בא,

כי המלאך יקדים לבא קודם בא האדון ה' צבאות,

והוא המלאך שיכניס את העולם בברית התורה והאמונה ובברית בינם לבין אלהים,

וחז"ל פי' שזה אליהו מלאך הברית שיקדים לבא להשיב רבים מעון

והוא אשר קנא על הברית בשטים ובימי אחאב:

רד"ק …ופתאום יבא אל היכלו – לפי שלא נגלה הקץ ולא נתבאר בספר דניאל אמר כי פתאום יבא שלא ידע אדם יום בואו טרם בואו שיבא, כמו שאמר כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ:

האדון – הוא מלך המשיח והוא מלאך הברית, או אמר מלאך הברית על אליהו,

וכן אמר באגדה שאליהו קנא על ברית מילה שמנעה מהם מלכות אפרים, שנאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל,

אמר לו קנאת בשטים וכאן אתה מקנא על המילה חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו לעשות כסא הכבוד לאליהו שנקרא מלאך הברית

נאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות:

הנה בא – יבא בזמנו וכן ראשון לציון הנה הנם:

 

(ב) וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּֽי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים:

מלבי"ם ומי מכלכל, אבל אז מי יוכל לסבול אף את יום בואו,

גם בטרם יתראה האדון בעצמו רק בבוא היום ההוא לא יוכל איש לסבול מרוב הפחד,

ומכ"ש מי העומד בהראותו בעת שיתראה, שאז אין כל בריה יכולה לעמוד,

כי הוא כאש מצרף הוא יסיר כל הסיגים כאש המצרף את המתכות ומסיר את סיגיו,

וגם ידמה כבורית של מכבסים – כמו שהבורית של כובסי בגדים מסיר אף כתם קטן הנמצא על הבגד ויטהר הבגד לגמרי, כן יטהר את ישראל,

ור"ל שהרשעים שהם דומים לסיגים יסיר ע"י האש אשר תאכלם,

וגם את הצדיקים יכבס להסיר מהם כל כתם שיהיה כבגד נקי וטהור ומלובן:

רש"י בורית עשב הוא שמעביר את הכתם, ולשון 'בורית' דבר המצחצח ומטהר כמו (תהלים ע"ג) לברי לבב:

 

(ג) וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽה֔' מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה:

מלבי"ם וישב מצרף ומטהר כסף, אחר שיצרף את הסיגים שהם הרשעים שזה יהיה תיכף בהראותו,

ואח"כ 'ישב' בקביעות, ואז יתמיד לצרף ולטהר גם את הכסף,

שגם את הטובים שנשארו אחרי הבדלת הסיגים והרשעים יצרף שנית,

כמי שמטהר שנית את הכסף הנקי שכבר נבדלו הסיגים ממנו והוא כבר בגדר הכסף ומצרפו שנית,

כמ"ש כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים,

וטהר את בני לוי – שגם את שבט לוי שדומים ככסף יטהר, וזקק אותם כזהב וככסף,

והטהרה הזו ידמה כזקוק הזהב והכסף,

שהזהב חומרו יותר יקר וצריך זיקוק יותר מן הכסף ומקפידים על סיגיו יותר מעל סיגי הכסף,

כן את בני אהרן אשר בין שבט לוי יזקק יותר מזיקוק של יתר בני השבט,

והיו לה' מגישי מנחה בצדקה – עד שהכהנים שיהיו לה' להגיש מנחה לפניו,

יהיו רק אלה אשר היו לה' בצדקה, דהיינו במעשים טובים שבין אדם למקום,

שזה גדר הצדקה, וכמו שמבואר ביחזקאל סי' מ"ג

שרק הכהנים בני צדוק יהיו ראוים להקריב בבהמ"ק לעתיד לבוא*,

אבל יתר הכהנים שלא עמדו בצדקתם לא יקרבו אל המזבח להקריב קרבן לה':

מלבי"ם ביאור המילות וזקק. הזיקוק הוא אחר הצירוף, שסתם כסף הוא מצורף ולא מזוקק,

ועז"נ כסף מזוקק, זהב מזוקק: בצדקה. גדר צדקה הוא צדקת המעשים בין אדם למקום (ישעיה א' ובכ"מ):

רד"ק …וטהר את בני לוי – והם הכהנים, ולפי שדבר עליהם בפרשה שלמעלה זכר אותם עתה בפרט:

מגישי מנחה בצדקה – מה שאין כן כהני הדור הזה כמו שאמר למעלה שהיו מקריבים בהמות בעלת מום:

 

הפטרת שבת הגדול:

(ד) וְעָֽרְבָה֙ לַֽה֔' מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיּֽוֹת:

מלבי"ם וערבה לה', ואז תערב מנחת יהודה כימי עולם,

ופי' חז"ל כימי עולם כימי משה,

וכשנים קדמוניות – כימי שלמה שירד אז אש מן השמים ותאכל את העולה וכן יהיה לע"ל,

ד"א כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"ז בימיהם,

ר"ל כי כן לא תהיה ע"ז בימים ההם וה' יהיה אחד ושמו אחד:

מלבי"ם ביאור המילות וערבה. פעל ערב בא על דבר הנאות לאדם ויש לו תענוג בו: כימי עולם וכשנים קדמוניות. עמ"ש בזה בס' התו"ה שמיני סי' כ"ג:

 

(ה) וְקָרַבְתִּ֣י אֲלֵיכֶם֘ לַמִּשְׁפָּט֒ וְהָיִ֣יתִי ׀ עֵ֣ד מְמַהֵ֗ר בַּֽמְכַשְּׁפִים֙ וּבַמְנָ֣אֲפִ֔ים וּבַנִּשְׁבָּעִ֖ים לַשָּׁ֑קֶר וּבְעֹשְׁקֵ֣י שְׂכַר־שָׂ֠כִיר אַלְמָנָ֨ה וְיָת֤וֹם וּמַטֵּי־גֵר֙ וְלֹ֣א יְרֵא֔וּנִי אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם וקרבתי, ר"ל מה שאתם מבקשים שה' ימצא בין בני אדם בזה"ז לשפוט את הצדיק ואת הרשע,

ולשלם גמולם ועונשם תיכף, זה א"א להיות עד לעתיד שיגיע עת התקון

ואז לא ימצא אף סיג וחטא קל כי באש ה' נשפט,

ובזה"ז הוא עולם הבחירה והתמורה והנסיון וא"א להתנהג בדרך זה,

אולם בכ"ז הגם שעם עובדי ע"ז אני נוהג בדרך ההסתר ועולם כמנהגו נוהג

ויש [בגוים] רשעים מצליחים עד עת קץ שאז אשב לשפוט כל הגוים,

בכ"ז אליכם אקרב למשפט גם קודם זמן העתיד, ועז"א וקרבתי, שמורה על שיקרב קודם הזמן הרחוק,

ועל הכוונה שמשפטיו עם ישראל לא יהיו רחוקים מהם כמו מן האומות ע"א,

והגם שלא יהיה באופן שיהיה לע"ל שיצרף אף סיג קל וחטא קטן, בכ"ז והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים וכו' שהם עבירות חמורות, ע"ז אהיה עד ממהר קודם הזמן העתיד הרחוק,

וזה מטעם שלא אוכל לעזוב אתכם מלענוש אתכם עד שתתמלא הסאה שאז תִכלו לגמרי, וז"ש.

 

(ו) כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' לֹ֣א שָׁנִ֑יתִי וְאַתֶּ֥ם בְּנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב לֹ֥א כְלִיתֶֽם:

רש"י כי אני ה' לא שניתי – אף על פי שאני מאריך אפי

לא שינה דעתי עלי מבראשונה לאהוב את הרע ולשנוא את הטוב:

ואתם בני יעקב – אף על פי שמתים אתם ברעתכם ולא גביתי מן הרשעים בחיים:

לא כליתם – אינכם כלים מלפני והנחתי לי הנפשות לגבות מהם דיני בגיהנם

וכן ת"י ואתון דבית יעקב דמאן דמית בעלמא הדין דיניה פסוק

כלומר אתם סבורים לומר דיני בטל שאין עוד ליפרע ממנו…

מלבי"ם כי אני ה' לא שניתי מעולם את דברי והבטחתי, ואני הבטחתי להאבות בל אכלה אתכם,

["ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד)].

ובאשר לא שיניתי את הבטחתי לכן אתם בני יעקב לא כליתם,

וע"כ אני מוכרח לפרוע מכם תיכף את עונותיכם טרם יתמלא הסאה שאז תתחייבו כליה,

אבל לעכו"ם שלא הבטחתי לבל אכלה אני ממתין עד שתתמלא סאתם ואז יכלו לגמרי,

וכן פי' חז"ל פסוק זה בפ"ק דסוטה שהקב"ה נפרע מישראל מעט מעט,

ומביא ראיה מפסוק זה אני ה' לא שניתי מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה,

אבל ואתם בני יעקב לא כליתם, הרי בארו שלכן מענישם תיכף כדי שלא יכלו בעת שתתמלא הסאה:

כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם

מבאר בספר 'פתח השער' – על פי משל: אדם אחד נכנס לחנות אחת לקנות מראה יפה, ובעל החנות הראה לו מראה יפה. הביט האיש במראה ולא מצא חן בעיניו. שאל אותו המוכר: מדוע לא טובה המראה בעיניך? השיב לו האיש: כאשר הבטתי במראה, ראיתי שערות ראשי פרוע, והכובע על ראשי מונח בצד.

ענה לו המוכר: החסרון הוא בך שלא סירקת את שיער ראשך, ולא הנחת את הכובע על ראשך כפי שצריך, ואם כן בך האשם.

והנמשל, ההנהגה העליונה מתנהגת כפי הנהגת האדם, אם הוא משלים חוקו ומשפטו על דרך התורה, אזי גם ההנהגה העליונה תיישר דרכה לעומתו להיטיב לו, ואם האדם מצדו אינו עושה את אשר מוטל עליו, אז גם ההנהגה העליונה תביט עליו בפנים זועמות להרע לו חלילה.

וזהו שאומר הכתוב: "כי אני ה, לא שניתי" – אין השינוי מטוב ועד רע מצידי,

אלא "ואתם בני יעקב לא כיליתם" – לא השלמתם חוקי מעשיכם כראוי, ולכן האשמה היא בכם.

 

(ז) לְמִימֵ֨י אֲבֹתֵיכֶ֜ם סַרְתֶּ֤ם מֵֽחֻקַּי֙ וְלֹ֣א שְׁמַרְתֶּ֔ם שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֥ה נָשֽׁוּב:

מלבי"ם למימי, מתחיל להוכיחם על שלא הפרישו תרומות ומעשרות,

ואמר שכבר סרתם מחוקי מימי אבותיכם שלא היו זהירים בתרומות ומעשרות,

ואני מזהיר אתכם שובו אלי ואשובה אליכם, כי בעון תו"מ הגשמים נעצרים

וחקות שמים תלוים בחקים אלה וכשסרתם מחקי תו"מ הסירותי חקות הגשם והתבואה,

ואם תשובו אלי אשוב להוריד הגשמים והברכה:

 

(ח) הֲיִקְבַּ֨ע אָדָ֜ם אֱלֹהִ֗ים כִּ֤י אַתֶּם֙ קֹבְעִ֣ים אֹתִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה קְבַעֲנ֑וּךָ הַֽמַּעֲשֵׂ֖ר וְהַתְּרוּמָֽה:

מלבי"ם היקבע* – וכי ראוי שהאדם יקבע את אלהים מבלי לתת לו את המגיע לו,

ובאשר תאמרו במה קבענוך, הלא הוא המעשר והתרומה שהם חלק ה':

מלבי"ם ביאור המילות היקבע. פעל קבע הונח על עושק הצדקה והמעשרות, וע"ז בא פה ובמשלי כ"ב:

 

(ט) בַּמְּאֵרָה֙ אַתֶּ֣ם נֵֽאָרִ֔ים וְאֹתִ֖י אַתֶּ֣ם קֹבְעִ֑ים הַגּ֖וֹי כֻּלּֽוֹ:

מלבי"ם במארה ר"ל בפרט שאין לכם רווח מגזל הזה, שעי"כ אתם נארים* במארה,

ובכ"ז ואותי אתם קובעים, וזה תעשו הגוי כלו, לא יחידים לבד: [רד"ק תאמרו 'הוא גוזל אותנו המטר ושולח מארה בתבואה ואנחנו ניתן לו התרומה והמעשרות'?]:

מלבי"ם ביאור המילות נארים שרשו ארר ובא הנו"ן בציר"י מפני הא', עי' בן מלך:

 

(י) הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי:

מלבי"ם הביאו, מפרש מ"ש שובו אלי ואשובה אליכם, שהוא שתביאו את המעשר כולו אל בית האוצר,

עד שיהיה טרף בביתי ללוים שומרי המקדש ולכהנים העובדים בבית ה' שהם כבני ביתו של ה' ומזונותם עליו, ובחנוני נא בזאת – ר"ל שהגם שאסור לנסות את ה' כמ"ש לא תנסו את ה', זה מותר,

כי אינו נסיון רק בחינה, ויש הבדל בין נסיון לבחינה,

המנסה ינסה אם יש בהמנוסה מדרגה גבוה מן הנודע בו עד הנה, [והאלקים ניסה את אברהם]

למשל המנסה את הזהב אם יש בו כח משיכת המאגנעט,

והבחינה הוא אם בוחן אם הדבר הוא כפי מהותו הרגיל, כמו הבוחן הזהב אם אין בו סיגים,

ואם היה הברכה על ידי הטבע והמערכה היה בזה נסיון, כי אין בכח הטבע לתת יותר מגבולו הטבעי,

אבל אני מבטיח כי אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה למעלה מן הטבע,

ותהיה הברכה עד בלי די כי ברכת השמים יש לה גבול בהכרח שבבואה עד הגבול ההוא יאמר די,

אבל ברכת ה' שהיא על פי נס אין לה גבול ולא יאמר לה די, כי תוסיף ותלך לאין קץ,

אבל אין זה נסיון רק בחינה, כי הוא מאוצר ה' ששם אין זה למעלה מכחו,

וכן מצד שכבר הבטיח הברכה הוא רק בחינה שימלא דברו,

וכן אמרו חז"ל ריש לקיש שמע לההוא ינוקא שאמר עשר בשביל תתעשר, אמר ליה ומי שרי לנסויי?

א"ל כהאי גוונא שרי דכתיב ובחנוני נא בזאת,

ר"ל שהינוקא השיב לו שזה אינו בגדר נסיון שאסור לנסות את ה', כי הוא בחינה ועל הבחינה לא הוזהרו:

מלבי"ם ביאור המילות טרף. כמו טרף נתן ליראיו, והושאל מפרנסת החיות שבא על ידי טרף: ובחנוני, עיין בפנים ההבדל בין בחינה לנסיון, והתבאר אצלי בכ"מ:

בלי די. די הוא כמדת הסיפוק והצורך, כמו די שה, די השיב לו.

ובלי די היינו שלא יביט על הסיפוק והצורך, רק יהיה בלי שיעור: [רד"ק פי' אאז"ל עד שלא יספיקו לכם כלים ואוצרות (ר"ל עד שבלי – אין – די כלים):].

כלי יקר (דברים פרק יד כב) ברכה עד בלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די (שבת לב ב).

וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך

ואם כן ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם [כאומר "יש לי די"]

אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד ב והריקתי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די? [הוקשה לגמ' "בלי די" משתמע שאין די?] אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

הביאו את כל המעשר אל בית האוצר

כתבו בספרים הקדושים: "עשר תעשר – תמצא מזלך". הסבר הדברים הוא, כי אם נפריש מעשר מתיבת "תעשר" יהיו התיבות "מזלך" שהרי מעשר של אות ת' היא אות מ' (כיון שאות ת = 400 והמעשר שלה יוצא 40 והיא אות מ' וכן הלאה). ומעשר של אות ע' היא אות ז', ושל אות ש' היא אות ל' ושל אות ר' היא אות כ', ואם כן יוצא יחד תיבת "מזלך", לרמז לנו שאדם שנותן מעשרות, הרי מזלו עולה וזוכה לכל הברכות (בשם המפרשים).

 

[ואם כבר רמזים – עשר תעשר – חז"ל דרשו – חומש, פעמיים מעשר. והנה – במילה צדק"ה רמוז הן החומש והן המעשר. אם יש לך ק' – תעשה ממנו צ' – מעשר. אם יש לך ה – תעשה ממנו ד' – היינו חומש!.

וכן צדק"ה בגי' 199, שרק מי שיש לו פחות מ-200 זוז זכאי לקבל מעות מן הצדקה].

ובחנוני נא בזאת צריך להבין מדוע דוקא במצוה זו נאמר: "ובחנוני נא בזאת"?

מבאר המגיד מדובנא – והענין יובן על פי משל: סוחר אחד הביא הרבה סוגי בדים למכירה, ואמר שכל חבילה מכילה מאה מטר, והקונים אינם מוכנים לטרוח ולבדוק כל חבילה, אלא בודקים חבילה אחת וממנה ילמדו לדעת את המדות של כל החבילות, ולשם כך בוחרים את החבילה הנראית הכי פחותה וקטנה, ואם בזו ישנה המדה הנכונה של מאה מטר, הרי הם בטוחים שגם בשאר החבילות ישנה המדה הזאת.

והנמשל, הקדוש ברוך הוא בא לבני ישראל בסחורות רבות שהם שש מאות ושלש עשרה מצוות, ואנו מובטחים שכל התרי"ג מצוות הם לטובתינו, וכדי להמחיש לנו איך שכל המצוות הם לטובתינו,

ניתנה לנו אפשרות לבדוק במצות מעשר, שבאופן טבעי יש בה חסרון כיס והפסד, והקדוש ברוך הוא אומר, תנסו ותראו איך שהדבר יוריק לכם שפע ברכה עד בלי די, ומכאן תלמדו קל וחומר לשאר מצוות (כוכב מיעקב).

(יא) וְגָעַרְתִּ֤י לָכֶם֙ בָּֽאֹכֵ֔ל וְלֹֽא־יַשְׁחִ֥ת לָכֶ֖ם אֶת־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֑ה וְלֹא־תְשַׁכֵּ֨ל לָכֶ֤ם הַגֶּ֙פֶן֙ בַּשָּׂדֶ֔ה אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם וגערתי, גם אגער בשבילכם בארבה האוכל את התבואה שלא ישחית את פרי האדמה

וכן הגפן לא תשכל את פריה:

 

(יב) וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת: ס

מלבי"ם ואשרו ועי"כ יחשבו כל הגוים אתכם למאושרים,

בשיראו כי אתם תהיו הארץ שחפץ ה' בה לברך אותה ולהשגיח עליה:

 

(יג) חָזְק֥וּ עָלַ֛י דִּבְרֵיכֶ֖ם אָמַ֣ר ה֑' וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַה־נִּדְבַּ֖רְנוּ עָלֶֽיךָ:

מלבי"ם חזקו, אחר שהזכיר תחלה את השאלה ששואלים על שלות הרשעים שהוכיחו מזה שאין השגחה ומשפט, כמ"ש כל עושי רע טוב בעיני ה' או איה אלהי המשפט, והגיד להם התשובה על זה,

אומר שעדיין חזקו עלי דבריכם,

שלא קבלתם תשובה הנ"ל, ואתם מתחזקים בוכוח לסתור את דברי, כי.

 

(יד) אֲמַרְתֶּ֕ם שָׁ֖וְא עֲבֹ֣ד אֱלֹהִ֑ים וּמַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י שָׁמַ֙רְנוּ֙ מִשְׁמַרְתּ֔וֹ וְכִ֤י הָלַ֙כְנוּ֙ קְדֹ֣רַנִּ֔ית מִפְּנֵ֖י ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם אמרתם, שר"ל שהם משיבים שהגם שהתשובה הנ"ל הוא תירוץ על שלות הרשעים,

עדיין יקשה מיסורי הצדיקים שלא חטאו ובכ"ז הם חיים חיי צער,

וע"כ אמרתם שוא עבוד אלהים – ר"ל שהעבודה הזאת אין בה תועלת לא מצד הנעבד ולא מצד העובד,

שאין בה תועלת מצד הנעבד שנאמר שה' רוצה בעבודה זו והוא צריך אליה, שזה דבר שוא ובטל

כי ה' א"צ לעבודתנו ואם צדקת מה תתן לו, ועז"א שוא עבוד אלהים,

וגם אין בה תועלת מצד העובד – שנאמר שה' צוהו בעבודה זאת לא לצרכו [ית'] –

רק כדי שיקבל העובד עליה שכר, ועז"א מה בצע [לנו] כי שמרנו משמרתו, הלא לא הרוחנו בזה מאומה

כי הלא הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות – לריק יגענו בעבודתנו ואין לנו שכר כל מאומה, אבל בהפך.

 

(טו) וְעַתָּ֕ה אֲנַ֖חְנוּ מְאַשְּׁרִ֣ים זֵדִ֑ים גַּם־נִבְנוּ֙ עֹשֵׂ֣י רִשְׁעָ֔ה גַּ֧ם בָּחֲנ֛וּ אֱלֹהִ֖ים וַיִּמָּלֵֽטוּ:

מלבי"ם ועתה אנחנו מאשרים זדים, שהם אינם יגעים לעבוד את ה' ובכ"ז גם נבנו עושי רשעה,

ולא הפסידו מאומה, גם בחנו אלהים אם יוכל לענוש אותם וימלטו כי לא נעשה להם מאומה רע:

 

(טז) אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י ה֖' אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיַּקְשֵׁ֤ב ה֙' וַיִּשְׁמָ֔ע וַ֠יִּכָּתֵב סֵ֣פֶר זִכָּר֤וֹן לְפָנָיו֙ לְיִרְאֵ֣י ה֔' וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ:

מלבי"ם אז, ר"ל אבל יראי ה' האמתיים שאין עובדים ע"מ לקבל פרס הם נדברו ג"כ דברים האלה איש אל רעהו,

והוכיחו מזה שהעוה"ז אינו עולם הגמול והעונש רק עולם הנסיון,

ועי"ז בעצמו שהצדיקים מעונים בעוה"ז היה עבודתם במדרגה גדולה שלא לעבוד מיראת העונש ותקות גמול רק מיראת ה' הרוממות כי אין מקווים שכר בעוה"ז על עבודתם וזה נרצה בעיני ה' היודע תעלומות,

וזה עצמו הקשיב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, שהגם שלא שלם להם על מע"ט שלהם בעוה"ז

כתב מעשיהם על ספר המיוחד לפניו לזכרון ליראי ה' ולחושבי שמו,

כי מזה בעצמו שעמדו באמונתם הגם שמצאו אותם רעות רבות וצרות נודע שהם יראי ה',

לא יראים יראת עצמם שהוא יראת העונש רק יראת ה' יראת הרוממות,

ושאינם חושבים בעבודתם בעבור גמול ושכר רק לקדש שמו המיוחד,

והם עובדים שלא ע"מ לקבל פרס והם נכתבו אז בספר הזה לזכרון:

מלבי"ם ביאור המילות אז נדברו. עי' בפי', ויל"פ מלת נדברו מענין דֶבֶר, ומוסב למעלה שבחנו אלהים וימלטו בעת שיראי ה' נדברו איש אל רעהו,

ר"ל שמתו כולם בדֶבֶר שדבק בהם דֶבֶר ומוות מאיש אל רעהו,

והרשעים נמלטו בעת ההיא ונגע לא קרב באהלם, ובזה בחנו אלהים שאין דין ועונש,

ועז"א שה' הקשיב וישמע את דבריהם אשר חזקו עליו, וכתב ספר זכרון לפניו לשלם ליראי ה' בעוה"ב:

 

(יז) וְהָ֣יוּ לִ֗י אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת לַיּ֕וֹם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֣ה סְגֻלָּ֑ה וְחָמַלְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁר֙ יַחְמֹ֣ל אִ֔ישׁ עַל־בְּנ֖וֹ הָעֹבֵד אֹתֽוֹ:

מלבי"ם והיו לי אמר ה' ליום אשר אני עושה סגולה – שעורו והיו לי סגולה ליום אשר אני עושה,

ה' אוצר להם סגולה ואוצר מסוגל ליום ההוא

שכמו שעבדו מאהבה כן יהיו סגולה לה' וכן יקבלו סגולה ואוצר נחמד,

וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו,

ר"ל שהעובד או הפועל העובד בעבור שכר ישלמו לו שכרו תיכף,

אבל הבן העובד את אביו מאהבה לא ישלם לו תיכף

רק יעשה לו סגולה שיהיה קיים לדור דורים ושלא יאבד, כן העובדים מאהבה שלא בעבור תקות שכר –

לא יתן להם שכר בעוה"ז שהוא עולם עובר ויהיה גם השכר עובר,

רק יאצר את השכר לתת להם בעתיד בעולם הנצחי שיהיה השכר גדול ונצחי בלתי בעל תכלית:

 

(יח) וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ: ס

מלבי"ם ושבתם, אז תשובו אל העוה"ז ע"י שתקומו בתחיית המתים,

וראיתם ההבדל בין צדיק לרשע, וגם בין הצדיקים עצמם תראו הבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו

ר"ל בין מי שעבד מאהבה שתכלית עבודתו היה לעבוד את האלהים,

ובין העובד מתקוות גמול ויראת עונש, שלא עבד כדרך העובד האמתי

שצריך לעבוד מבלי השקף על קיבול פרס, שזה ענין השכיר [שמחכה לפרס] לא העבד [הקנוי לאדונו],

ובעבודה ע"מ לקבל פרס עקר העבודה הוא בשביל עצמו לא בשביל לעבוד את אלהים,

וכן אמרו חז"ל בחגיגה היינו צדיק היינו עובד? אלא עובד ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי הויין

אלא אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד:

מלבי"ם ביאור המילות עובד אלהים. העובד היא יותר מן השירות, ובא על עבודות כבדות,

ויצוייר צדיק שאינו עובד, כמ"ש בחגיגה דף ט', עובד ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי נינהו:

יט) כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף:

רש"י כי הנה היום בא – יום זה לשון שמש הוא שכך אמרו חכמי' אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאין בה וזהו שנאמר וזרחה לכם יראי וגו':

שורש וענף – ברא ובר ברא:

מלבי"ם כי הנה היום בא, מצייר את יום הדין שהאש העונש בוער כאש התנור,

והרשעים הם מוכנים לפי רשעם להשרף מן האש הזה כקש,

והיום ילהט אותם עד אשר לא ישאר להם שורש וענף:

 

(כ) וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק:

מלבי"ם וזרחה, אבל לכם יראי שמי שהם הצדיקים שעבדו מאהבה

תהיה הצדקה – שהם המע"ט שעשו דומה כשמש זורח, ועז"א שמש צדקה,

והשמש הזאת תרפא בכנפיה מחום הבוער,

והציור הוא – כי התגלות האור האלהי יתגלה בשתי בחינותיו –

כי האור יש בו אור ושרפה, ויתגלה באורו לצדיקים ובאשו לרשעים,

כמ"ש (ישעיהו י') והיה אור ישראל לאש וכמש"פ שם.

ויצאתם ופשתם היינו שתתפשטו כעגלי מרבק, שהם העגלים שמכניסים אותם לדוש התבואה שאוכלים ודשים ברגליהם, ומפרש מה היא הדישה אשר ידושו?:

מלבי"ם ביאור המילות ופשתם. בתשלומו וִיפִישְׁתֶם. תשמינו כעגלים הנתונים במרבק לפטם:

 

מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נידונים בה, וצדיקים מתרפאים בה –

האברבנאל בפירוש על הפסוק הנ"ל:

"כי השמש ישרוף וירפא, שמדרכו לעשות פעולות הפכיות להלבין את הכביסה, ולהשחיר את הפנים,להתיך את השעווה, ויקפיא את המלח, ולכן, בהיות הרשעים בערכן ריקים ויבשים כקש ילהטם,

ובהיות הצדיקים בערכן לחים רטובים יהיה להם מרפא השמש".

וכן מבאר המהרש״א כי החמה נשארת בטבע שלה, אבל השינוי הוא לפי המקבלים. כי המלח נקרש בה, והשעוה נמסה בה. כן ״מפי עליון לא תצא הרעות״ ולא תשתנה עולתו, אלא בני אדם גרמו לעצמם.

על הוצאת השמש מנרתיקה אומר המהר"ל מפראג:

"כי אין חסרון המציאות לעתיד, כי הכל כשלימות, ולכן אין גיהנם לעתיד, אבל הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, שהשמש ממנה האורה, והוא כי כל גשם זך מאיר, שנחשבת השמש כאילו אין לה גשם,

והוא יתברך מוציא מנרתיקה כלומר שהיא תהיה יותר בלתי גשמית ממה שהיה קודם,

כי לא יהיה העולם גשמי לעתיד ולא שיהיה השתנות בשמש עצמה.

ולפיכך השמש הזו שורפת הרשעים כי הרשעים אינם יכולים לעמוד נגד דבר שהוא בלתי גשמי,

והצדיקים מתעדנין ממנה כי שייך הנאות אור. שכל אור הוא נבדל מן הגשמי והוא לאנשים שהם נבדלים מן הגשם ולפיכך אמר כי הרשעים נשרפים מן השמש הזאת".

הגר"ח פרידלנדר [סוכות עמ' שכח]: תחילה נבאר עצם דבריהם ז"ל שהיום עצמו ישרוף את הרשעים. (באמרם ז"ל "רשעים" אין כוונתם לרשעים גמורים אלא כלפי כל אחד במידת דרגתו).

לעתיד לבוא כאשר יגיע אותו יום שיאיר בו אור האמת בצורה ברורה, יהיה זה יום חשבון הנפש, כל אחד יבין ויכיר את דרגתו האמיתית וידע לבחון את מעשיו – זוהי הביקורת הגדולה שתאיר ביום הזה.

באור האמיתי הזה ייווכח הרשע לדעת כי נשאר בלא כלום.

ההכרה הברורה – ראיית האמת – לעתיד לבוא "תשרוף" כל ערכים מדומים, וזה העונש הגדול ביותר – החרטה, הצער וגילוי האמת שנשאר בלא כלום.

העונש הגדול ביותר לאדם לעתיד לבוא יהיה, כאשר יראה את האמת ואין כבר באפשרותו לתקן.

ומו"ר זצ"ל היה רגיל להביא בשם המהר"ל: אש הגיהנום היא החרטה העמוקה שתהיה לאדם – כאשר מצד אחד יראה להיכן היה יכול להגיע, ומאידך גיסא יראה באיזו דרגה עומד חברו ("כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה" – ב"ב עה.). והוא נשאר בלא כלום,

ולא רק שאת מה שהיה באפשרותו להשיג לא השיג אלא שקילקל במעשיו.

כאב זה, החרטה והצער הגדול, על מה שאיבד והפסיד, זהו העונש הגדול ביותר להאדם.

וכמשל הנ"ל: אדם שעמל ויגע רבות בשנים לאסוף רכוש ולבסוף מתברר לו שנשאר בלא כלום – הכאב הגדול אינו רק על הפסד הכסף אלא על כך שהשקיע עבודה רבה כל כך במשך שנים, ותמיד חיכה לרגע שיוכל ליהנות מכל עמלו, ולבסוף מתברר לו שאין בידו כלום – החרטה, האכזבה והצער הם נוראים מאוד. הוא הוא אש הגיהנום, ואין לך עונש גדול מזה.

עפי"ז מבוארת דרשת חז"ל על הפסוק "כי הנה היום בא בוער כתנור" – היום עצמו יבער כתנור. לעתיד לבוא לא יהא צורך להכות את אדם במחבלים ומשחיתים שונים, גם הגיהנום כבר לא יפעל, אלא בעצם הבהירות שתהיה באותה שעה יתבצע העונש הגדול ביותר שאפשר להעניש את האדם.

(כא) וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת: פ

מלבי"ם ועסותם רשעים, שידושו את הרשעים ברגליהם עד יעשו כעיסה, כי יהיו כאפר תחת כפות רגליכם,

שע"י החום הבוער ישרפו ויהיו אפר, ואתם תדושון על האפר עד יהיה כעסה:

מלבי"ם ביאור המילות ועסותם. מענין עיסה, שבא על מעוך וכתישה, ומזה שם עסיס כמ"ש למעלה:

אפר תחת כפות רגלי הצדיקים:

מבאר הגר"א דסלר [מכתב מאליהו ח"א 298, ח"ב 198 ועוד] שהצדיקים לומדים ומתעלים מעונשם של הרשעים "ושבתם וראיתם כו'" ובזה מתגלה להם עומק משפטו ית', ותיקון הוא לרשעים שבכך נעשים כלים לגילויי הצדיקים, וכשהרשעים מרגישים בזה שוב יש תוכן למציאותם ובזה מתנחמים קצת.

 

(כב) זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים:

מלבי"ם זכרו תורת משה, באשר בדבריו אלה חתם הנביא,

והיא הנבואה האחרונה שאחריו לא ינבא עוד נביא וחוזה עד עת קץ,

הודיע להם שמעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה,

רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה והיא תורם [-תורֵה להם] את אשר יעשו:

 

(כג) הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם ה֔' הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא:

רד"ק הנה אנכי שולח לכם – אף על פי שאני מזהירכ' על תורת משה בכל דור ודור

אעפ"כ לטובתכם אשלח לכם את אליהו הנביא

והטעם שישיב נשמתו שעלתה לשמים אל גוף נברא כגופו הראשון

כי גופו הראשון שב אל הארץ בעלותו כל יסוד אל יסודו

ואחר שיחיה אותו בגוף ישלחנו לישראל לפני יום המשפט והוא יום השם הגדול והנורא

והוא יזהיר האבות והבנים יחדיו לשוב בכל לב אל השם והשבים ינצלו מיום המשפט וזהו שאמר:

מצודת דוד הנה אנכי שולח – ר"ל בזכות התורה אשלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא

הוא יום הגמול:

מלבי"ם הנני, עד לפני בא יום הגדול שאז תשוב לכם הנבואה שנית על ידי גדול הנביאים

שהוא אליהו הנביא שיתגלה אז:

 

(כד) וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם::

רש"י והשיב לב אבות – להקב"ה: על בנים – ע"י בנים

יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום

וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם ור"ד במס' עדיות לשום שלום בעולם:

אבן עזרא …והנה מצאנו אחרי מות יהושפט בימי אחזיהו בנו, כתוב ויבא אליו מכתב מאליהו הנביא וזה יורה כי אז כתבו ושלחו אליו ואילו היה כתוב [המכתב] לפני עלותו הי' כתוב [בפסוק] 'וימצא' או 'ויובא' אליו מכתב שהניח אליהו ואין ספק כי בימי חכמינו הקדושים נראה [אליהו],

וה' ברחמיו יחיש את נבואתו וימהר קץ ביאתו:

מלבי"ם והשיב, והוא ישיב את כל העולם בתשובה,

עד שהבנים שהודחו מתורת אבותיהם ישיב [ה' את] לב הבנים אל אבותיהם לחזור אל הדת ותורת אבותם,

ועי"כ ישיב לב אבות על בנים,

ומבאר הטעם שיקדים לשלוח את אליהו בעת ההיא לישר את העם –

מפני כי פן אבא פתאום והכיתי את כל הארץ חרם,

ולכן יקדים לשלוח מלאך הברית להשיבם בתשובה ולהיות מוכנים לפני ה' בבואו לשפוט את הארץ והיתה לה' המלוכה: