מלכים א

ספר מלכים א פרק ב

(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: (ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:

רד"ק והיית לאיש – זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך וכן ת"י לגבר דחיל חטאין ופי' לפניו ושמרת וכו', וכן ועמשא בן איש רוצה לומר גדול ונכב' וכן כולם אנשים גדולים ונכבדים:

מלבי"ם השאלות: מדוע צוהו להרוג את יואב אחר שלא הרגו בעצמו, מפני שלא היתה שם התראה ושירא מפניו, ואיך נתן מכשול לפני בנו הנער ורך, ומדוע פה אמר ולא תורד שיבתו בשלום שאול, ואיך עבר על השבועה שנשבע להחיותו, ומה לי אם הרגו על ידי שליח בחייו או אחר מותו, ומהו וגם אתה ידעת, מלת וגם מיותר:

(ב) ואנכי הולך – שלמה היה בעת ההיא לדעת המפ' בן י"ב שנה וכמ"ש (דה"א כט) שלמה בני וכו' נער ורך, ובהיות דוד חי עמד לימינו בין בהנהגת העם בין ללמדו תורה ומוסר, א"ל כי בהיותו מוכן ללכת בדרך עולם, צריך הוא להתחזק בעצמו – בין הנהגת העם והיית לאיש – כראוי למושל ממשל רב בל יירא מפני כל:

תוה"פ- בדרך רמז- אמר לו שיזכור תמיד יום המיתה, וזהו "לאמר- אנכי הולך בדרך כל הארץ"…

(ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אלקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם:

מלבי"ם ושמרת – ובהנהגה בדברים שבין אדם למקום יהיה בהפך, כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, יהיה כקטן אשר אמו תנחהו בכל צעדיו, כן תשמר משמרת ה' ככתוב בתורת משה – ולא תסמך על בינתך.

ומפרש ללכת בדרכיו – הוא בעניני המדות מה הוא רחום וחנון ארך אפים שאלה הם דרכיו,

ולשמור חקותיו – במצות שאין בהם שום טעם,

מצותיו – הם מצות שיש בהם טעם

ומשפטיו – במצות שבין אדם לחברו,

ועדותיובמצות המעידים על חידוש העולם ויצ"מ כמו השבתות והמועדים וכדומה,

ורק ככתוב בתורת משה – בלא תוספת ומגרעת, וכמ"ש לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל,

למען תשכיל – וכו' אמר שבזה תרויח בשתים,

א] מצד עצם המצוה, שע"י תשכיל את מעשיך – וכבר בארנו שיש הבדל בין מצליח ובין משכיל, שהצלחה תלויה במזל, וההשכלה תלויה בטוב שכל האדם לבחור האמצעיים הטובים תמיד, וזה ילמדוך מצות התורה ומשפטיה,

ויש המשכיל את אשר יעשה ולא את אשר יפנה, כי בפנותו לבקש האמצעיים ימצא הרבה מהם בלתי טובים ויעזבם, עד יבחר הטוב שבאמצעיים וילך בהם ואז ישכיל בדרכו,

ויש המשכיל את כל אשר יפנה, שגם אם יבחר אמצעיים בלתי מובילים אל התכלית ישיבום בשכלו לטוב, באופן שישיג מהם את המבוקש, וז"ש שישכיל גם את כל אשר יעשה.

(ד) לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם למען – ב] תרויח מצד ה' המצוה ושהבטיח לי מלכות קיימת לדור דורים, ותלאה בתנאי כמ"ש אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, ובמה שתשמור מצות ה' בהכרח יקים ה' את דברו – והגם שאין לעשות המצות ע"מ לקבל שכר, הנה בזה יהיה הכוונה למען יוכל ה' להקים את דברו, כי ה' רוצה בזה שיבנה כסא דוד לדור ודור, וזה עצמו רצון ה', בענין שבמה שיעשה המצות על תכלית זה הוא ג"כ על תכלית שיוכל ה' למלאות דברו, שזה רצון ה', וכמ"ש למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וכו', למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ומה שכפל מלת לאמר – ירמוז בזה מ"ש חז"ל (ברכות דף ז) שכל מדה טובה שיצאה מפי הקב"ה אפי' על תנאי לא חזר בו, כי מאמרו ית' הוא המביא הדבר אל המציאות, והתנאי לא יוכל להשיב דבר שנאמר מאת ה', אמר כי פה לא יהיה כן, כי הקדים את התנאי אל המאמר, כאילו אמר אם ישמרו בניך את דרכם – וכו', אז לאמר לא יכרת לך איש – ר"ל אז יאמר ויגזור כן, אחר שיתקיים התנאי אז יהיה האמירה, בענין שאם לא יתקיים התנאי לא אמר כלל ולא יצאה מדה טובה זו מפיו:

 הגרי"ז הלוי למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. וצ"ב מאי כפל הלשון "לאמר" ב' פעמים. ועוד צ"ב דבפסוק זה מבואר דההבטחה שלא יפסק המלוכה מזרע דוד תלוי בשמירת התורה. וכן בתהלים (קל"ב י"א), נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, אם ישמרו בניך בריתי ועדתי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, וגו'. הרי מבואר כנ"ל דהשבועה בתנאי שישמרו בניו את התורה. אבל בתהלים (פ"ט ד') כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי, עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה, ולקמן (שם פס' ל"א) אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון, אם חוקתי יחללו ומצותי לא ישמרו, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה. אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. זרעו לעולם יהיה וגו'. הרי מבואר דהשבועה היתה גם אפילו אם לא ישמרו את התורה, המלוכה לא תפסק מזרע דוד:

וכן מבואר (שמואל ב' ז' י"ב) כי ימלאו וגו' והקימתי את זרעך אחריך וגו' וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם, וגו' אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול וגו' ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם:

והביאור בזה הוא כדמשמע ברמב"ם פ"א ממלכים, דהשבועה היתה שלא תפסק המלכות מבית דוד, אבל אם ישמרו את התורה תהא המלכות על כל ישראל ובעזבכם את תורתו תהא מלכותו רק בירושלים, ולא על כל ישראל, ע"ש ברמב"ם ודו"ק היטב,

וזהו הביאור בפסוק הנ"ל באמרו ב' פעמים לאמר, דהרי שני הבטחות יש כאן, האחד "לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת וגו'" דאזי "יקים ה' דברו" דהמלוכה תהא על כל ישראל והשנית "לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל" ההבטחה השנית דכשלא ישמרו את התורה "יקים את דברו" דבירושלים, חלק מישראל אעפ"כ ישאר המלוכה לזרעו:

(ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו:

רש"י את אשר עשה לי – שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה, [א.ה. דבלא דרש זה ה"לי" מיותר, שאומר אח"כ אשר עשה לאבנר כו'.](במדרש רבי תנחומא שם).

דמי מלחמה בשלום – שהיה להם שלום עמו, ולא היו נשמרים ממנו.

בחגורתו אשר במתניו – שחגר חרבו מצומדת על מתניו, שלא כדרך החוגרים, בצאתו לקראת עמשא, ופיה למטה כדי שתפול, כמה שנאמר (שמואל ב כ ח): והוא יצא ותפול, וכשנפלה ונטלה, כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ, ולא נשמר מהחרב אשר ביד יואב. ובנעלו אשר ברגליו – את אבנר הרג בערמה, ששאלו גידמת היאך חולצת, כמה שנאמר (שם ג כז): ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו 'בשלי', לשון 'של' נעלך:

 רד"ק וגם אתה – וגם לרבות על מצות ה' אשר צוהו ללכת בדרכי ה' אמר וגם זאת היא מדרכי ה' לבער אנשי הרשע כי אתה ידעת את אשר עשה לי יואב וגו' או יהיה וגם אתה ידעת כמו שאני יודע ואיני צריך להודיעך אלא לצוותך עליו לבערו מן העולם:

 אשר עשה ליפי' אשר עשה לשני שרי צבאות ישרא' ולי עשה מה שעשה להם כי אבנר אני הבטחתיו וקבלתיו באהבתי ועמשא גם כן היה בשליחותי ומסב אנשי יהודה אלי

ויש מפרשים אשר עשה לי שהרג אבשלום ולפירו' הזה יהיה אשר עשה לשני שרי חסר וי"ו השמוש ואשר עשה, ובדרש אשר עשה לי שהראה הספר ששלח לו דוד ביד אוריה:

לשני שרי צבאות ישראל – כי אבנר היה שר צבא ועמשא שמהו אבשלום שר צבא ובדעת דוד היה למנותו אחר כך שר צבא ועוד כי גדול היה ביהודה ושר צבא יהודה וכתוב עליו עוד ויט את לבב כל איש יהודה כאיש אחד:

 ויהרגם, בשלום – טעמו עם ויהרגם כלו' ויהרגם בשלום ושם אותם דמי' כאילו היו דמי מלחמה

או פירוש וישם דמי מלחמה דמי עשאל שהיו דמי המלחמה כי עשאל רודף היה לאבנר שם אותם כדמי שלום כאילו הרג אבנר לעשאל בשלום נקם נקמתו מאבנר וגם כן הרגו בשלום כי לקחו לדבר עמו ולא נשמר ממנו ועמשא גם כן הרג בשלום שאמר לו השלום אתה אחי אחז בזקנו לנשק לו ולא היה לו שום טענה להרגו ונתן הדמים ההם שעשה אותם דמי מלחמה נתן אות' בחגורתו אשר במתניו כמו שנאמר ועליו חגור חרב מצומדת לו על מתניו ובנעלו אשר ברגליו שנפלו מתים לרגליו ויונתן תרגם הפסוק כן דקטילינון בערמימותיה וגו' כבעמוד, ויש דרש ובנעלו אשר ברגליו שהרג אבנר בערמה ושאל לו גדמת איך חולצת והיה שוחה ומראה לו כי בשניה היא חולצת אז הכהו וזהו שאמר לדבר אתו בשלי לשון של נעלך והנה אמר ובנעלו אש' ברגליו:

מלבי"ם וגם אתה ידעת – מלת וגם נמשך אל ועשית כחכמתך – אחר שצוהו בל יסור מתורת משה, ולא יסמוך על חכמתו ושקול דעתו, אמר שבכ"ז יש ענינים שניתן לו הכח לעשות כחכמתו, ולא כמשפטי התורה, והם דיני המלך שמשונים מדיני התורה, שהמלך הורג בלא התראה והורג רבים ביום אחד כשהוא צורך שעה, הגם שאינו כמשפט התורה, נתן כח זה אליו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ובזה יעשה כפי חכמתו לבד, ודם ענין יואב היה מעין זה, כי בדין תורה לא היה חייב מיתה כי לא היה שם התראה, וצוה להרגו מדין המלכות, ולכן הגם שלא הרגו דוד בחייו שראה שאז היה צורך שעה להחיותו, כי לא היה אחר ראוי לצבוא צבא, אמר שיעשה כחכמתו – לפי צורך זמנו, ועז"א וגם – שעם משפטי התורה תוכל לשפוט גם כחכמתך, ובאר מה שחטא יואב, א] אתה ידעת את אשר עשה לי – שחטא איזה דבר נגד דוד שהיה בסוד וידעוהו דוד וגם שלמה. וחז"ל בארו שהראה האגרת ששלח לו בדבר אוריה, ועי"כ פרסם קלון, ב] אשר עשה לשני שרי צבאות – ובזה הגדיל חטאו בשלשה פנים, א] ויהרגםב] וישם דמי מלחמה בשלום – כי שני שרים האלה נלחמו תחלה נגד דוד, אבנר היה אצל איש בושת, ועמשא אצל אבשלום, ואז היה יוכל להרגם בדרך מלחמה, אבל הוא הרג שניהם אחר שהשלימו עם דוד, כאילו עדיין עוסקים במלחמה, ודבר כזה הורס ענין המלוכה ונמוסי המדינות להרוג השרים שכורתים עמהם ברית אחר כלות המלחמה, וזה חטא נמוסי ונוגע בכבוד המלכות אחר שנעשה משר צבאו שנדמה שעשאו בפקודת דוד. ג] ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו – שלא הרגם פנים אל פנים רק בדרך ערמה, ע"י החגורה שנפל החרב מתוכה וע"י שניתק שרוך נעל והטה א"ע ועמשא לא נשמר, כמו שפרש"י:

הגרי"ז הלוי הפטרת פרשת ויחי – וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, לאבנר בן נר וגו' ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלם שאל. ע"כ:

וצ"ב מאי "ועשית כחכמתך". ועוד צ"ב מאי ב' פעמים אשר עשה, אשר עשה, והנראה דתחלה אמר "אשר עשה לי", היינו שמרד בו שנטה את אדניהו, כדאיתא בסנהדרין מ"ט. ונתחייב עבור זה מיתה כדין מורד במלכות, ואח"כ אמר "אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל", היינו שהרגם ומחוייב מיתה ככל הורג נפש, (והנה גם יש נפ"מ בין שני חיובי מיתה הנ"ל כגון הא דאיתא בסנהדרין (מ"ח ע"ב) הרוגי מלכות נכסיהן למלך, הרוגי ב"ד נכסיהם ליורשים). ולזה אמר לו "ועשית כחכמתך". דכיון דיכול להרגו או בזה או בזה, שייך בזה "ועשית כחכמתך" באיזה דין מיתה להורגו בה, ועי' סנהדרין מ"ט, כל דינו היכא הוי והוא הרגו בדין מורד במלכות. עיי"ש:

תוה"פ- מדוע לא הרגו דוד בעצמו? אחז"ל עה"פ 'והיה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא' מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום שיואב על הצבא. ולכן לא יכל להמית את יואב אולם שלמה שהניח לו ה' מכל אויביו מסביב היתה לו האפשרות. וז"ש וישם דמי מלחמה בשלום  שכיון שעשה עבורי את המלחמות  היה לי שלום אבל אתה עשית כחכמתך.

(ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל:

רד"ק ועשית כחכמתך – כלומר שלא תהרגהו עד שתמצא עליו עולה אע"פ שהוא חייב מיתה כי מלחמות ה' נלחם וטובות נמצאו בו אלא שהרג לאלה שני השרים חנם לפי' תעשה כחכמתך שתביאהו לידי עילה והסיבה שיתחייב הריגה:

 ולא תורד שיבתו בשלום שאול – שלא תניחנו למות מיתת עצמו אלא יהרג כמו שהרג:

מלבי"ם ולכן ועשית כחכמתך – אשר תראה שהוא צורך שעה להענישו באופן שלא תורד שיבתו בשלום שאול – לא פקד להרגו דוקא, רק שלא ירד שאול בשלום, כי יענישנו באיזה אופן שיראה בחכמתו:

(ז) וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ:

מלבי"ם ולבני ברזלי – וכו' כי כן קרבו אלי – ר"ל זה יהיה מדה כנגד מדה, כי כן קרבו בשולחנם, לכן יאכלו על שולחנך, והיתה הקורבה בברחי מפני אבשלום, שאז לא היו מצפים לתשלום גמול:

(ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב:

רש"י קללה נמרצתמפורשת, כמו (איוב טז ג): מה ימריצך, (שם ו כה): ומה נמרצו כמו מה נמלצו:

 רד"ק והנה עמך – כלומר אף על פי שהוא משבט בנימן עמך וברשותך והוא להביאו לידי מיתה או פירו' והנה עמך בירושלים כדי שתוכל למצוא לו עילה סיב' להמיתו, ובדרש כי רבו הי' והיה מלמדו וזהו טעם עמך:

 קללניבזה אותי בדברים ובמעשה:

 נמרצתחזקה שאמר לו איש הדמים איש הבליעל ועפר בעפר כמו מה נמרצו אמרי יושר ויש דרש שהוא נוטריקון:

 ירד לקראתי – שאמחול לו ונשבעתי לו שלא אמיתנו אע"פ שנשבעתי לו שלא אמיתנו חייב מיתה הוא ולשמור שבועתי לא תמיתנו עד שתמצא לו עיל' ועון וסבב אתה הדבר שיבא לידי עון שהיה לך דין עליו כדי להמיתו כי איש חכם אתה ותדע למצוא לו עילה:

 בעיר דוד – היא ציון:

מלבי"ם והנה עמך – פי' המרי"א שא"ל הנה שמעי עמך – מאנשי עצתך כי היה רבו של שלמה, (וגם מ"ש (א ח ושמעי ורעי לא היו עם אדוניהו הוא שמעי בן גרא) דע שראוי שתרחיקהו כי איש רע מעללים הוא,

א] שקללני

ב] שירד לקראתי הירדן – ובזה הכריחני להשבע לו – כמ"ש ואני באתי היום ראשון לכל בית יוסף, שבזה די עזות וקצף:

(ט) וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל:

מלבי"ם ועתה – ר"ל אני נשבעתי ומחלתי לו ועתה – אם יחטא לך אל תנקהו, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו – לנסותו אם פי מלך ישמור כראוי ואם רעה תמצא בו והורדת את שיבתו בדם שאול – ואל תמחול לו:

(י) וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד:

רלב"ג וישכב דוד אם אבותיו – מגיד שאבותיו היו צדיקים וישרים כמוהו:

 ויקבר בעיר דוד – היא ציון:

(יא) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים:

מצודות דוד שבע שנים – ובשמואל ב' (ב יא) נאמר גם ששה חדשים, ולא חש למנותם כאן, על כי היה נרדף מאבשלום ששה חדשים למולם: מלבי"ם והימים – כבר נז' בס' שמואל ושינה זה פה כי גם שלמה מלך כזמן הזה, וזה נכלל במ"ש ושלמה ישב על כסא דוד אביו – רק דוד מלך תחלה שבע שנים בחברון מלכות בלתי כוללת ושלמה ותכון מלכותו מאד – תיכף במלכו:

(יב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד:

רש"י ותכון מלכותו מאד – אף על העליונים:

 רד"ק ותכון – אחר שהמית אלה שדמו להיות לו לשטן כמו שאמר אחרי מות שמעי והממלכה נכונה ביד שלמה:

 רלב"ג ושלמה ישב על כסא דוד אביו – מגיד שאחז מעשה אבותיו:

 מצודות דוד ותכון מלכותו – לא כאביו, שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו, מאבשלום ושבע בן בכרי, כי מלכותו היה נכון מאד:

(יג) וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם:

מצודות דוד השלום בואך – שאלה אותו אם ביאתו בדבר שלום, או בא להתקוטט עמה בדבר מה:

(יד) וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר: (טו) וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ:

רד"ק כי מה' היתה לו – כי נודע כי נתן הנביא אמר על פי ה' כי שלמה יהיה מלך ואף על פי כן היה הוא מערער במלוכה אם יוכל ויתן לו את אבישג כי מותרת הית' לו כי דוד אביו לא ידעה אלא שאין משתמשין בשרביטו של מלך אלא א"כ הוא מלך ולתואנ' זו ביקש אותה אדוניהו ובת שבע לא הרגישה בדבר:

(טז) וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר:

מלבי"ם השאלות: איך הסכיל אדוניה לדבר כדברים האלה, שלו היתה המלוכה, ושבו רצו ישראל, וכי לא ידע שבזה יעלה חמת המלך והי"ל לבקש לאמר שאוהב אותה ושחשק בה, ואיך נתרצית בת שבע לדבריו אשר בטא כמדקרות חרב ומ"ש בפסוק כ"ב ולו ולאביתר וכו' הוא קשה ההבנה, ואיך עלה בזה חרון אפו על אביתר ויואב:

(טז) את ידעת כי לי היתה המלוכה – הוצעה זו היא בעלת שתי פנים,

באופן אחד יראה כאומר אחר שהמלכות היתה ראויה לי, אם מצד תולדותי שאני הבכור, ועז"א כי לי היתה המלוכה – ואם מצד רצון העם שהסכימו עלי, ועז"א ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך ותסב המלוכה ותהי לאחי – כי נסבה ממקום הראוי לה אל מקום אחר,

וא"כ עכ"פ ראוי לפייס אותי במה שיתנו לי חלק קטן, אשה שהשתמש בה המלך, כי הגם שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, אני איני הדיוט כי המלוכה הגיעה לי בתחלה,

ובאופן אחר תקן דבריו במה שסיים כי מה' היתה לו – כי מה שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, הוא רק במלך המולך ע"י הסכמת העם, שאחר שבעצם הוא איש ככל האנשים, בהכרח לציין כבודו ע"י רושמים מיוחדים הסכמיים שאין להדיוט להשתמש בהם כי בזה ישמר כבודו ומעלתו,

לא כן במלך המולך מצד עצמו כי המלכות תאות אליו בעצם, א"צ לציונים אלה ההסכמיים, וכמ"ש במדרש מלך ב"ו אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו ואין משתמשים בשרביטו, אבל הקב"ה רוכבין על סוסו ויושבים על כסאו וכו' הה"ד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, ר"ל דאחר שכבוד מלכות השם תלוי בו בעצמו, והוא בעצמו מלך הכבוד לא ע"י הסכמה ובחירת העם, לא שייך אצלו שלא ישתמש אחר בשרביטו, כי אין כבודו תלוי באותות אלה המוסכמים מן העם, וז"ש שה' הוא מלך הכבוד ר"ל שהוא עצמו מלך הכבוד לא ע"י העם,

וא"כ גם בשלמה אחר שמלכותו לא הגיעה לו מן העם רק מה' בהיות המלוכה והכבוד עצמי לו, אין לו לחוש אם ישתמש זר בשרביט המלך:

(יז) וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה:

(יח) וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל הַמֶּלֶךְ:

מצודות דוד טובראוי והגון הדבר הזה, ולכן אדבר בעבורך אל המלך:

(יט) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ:

רד"ק וישב על כסאו – אחר שקם לקראתה והשתחוה לה חזר למקומו על כסאו וצוה לשום כסא לאמו שתשב לימינו ויש דרש לאם המלך לאמה של מלכות והיא רות כי עדיין היתה היא בחיי' וזה רחוק מאד:

מלבי"ם לדבר לו על אדוניהו – כל דבור שאחריו מלת לו פי' בשבילו, בת שבע חשבה כי זה יהיה לטובת שלמה ג"כ, כי בזה ישוב אליו לאהבה בשימלא חשק לבו, וז"ש לדבר לו בשביל טובת שלמה:

(כ) וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ:

(כא) וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה:

רד"ק יתן – אינו לשון זכר לנקבה אלא פי' יותן זה ה'מתן' והיא אבישג ולשון זכר נופל על הענין וכן יעשה מלאכה:

(כב) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה:

רש"י ושאלי לו את המלוכה – משישתמש בשרביטו של מלך, הוא תחלת השררה:

 רד"ק שאלי לו את המלוכה – והבין שלמה כי בתואנה הוא מבקש אותה לפי שהיה אסור להשתמש בה אם לא היה מלך ואם יתנו לו את אבישג היה סבור שהחזיק במלכות והבין כי אביתר ויואב שהחזיקו את ידו יעצוהו זה לפי' אמר לו ולאביתר וליואב בן צרויה וכן ת"י הלא בעצה דא הוו הוא ואביתר כהנא ויואב בר צרויה:

מלבי"ם ולמה את שאלת את אבישג – וכו' לעומת מה שספרה לו כל דברי אדוניהו, שהקדים כי לי היתה המלוכה – וכו', השיב הלא מצד שלו היתה המלוכה כי הוא אחי הגדול, שאלי לו את המלוכה – לא את אבישג, ומצד שאמר ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך – שהוא על שאביתר ויואב שמו פניהם עליו, ג"כ לא תועיל אבישג שהם רצו שימלוך ומה ירויחו בשישא אשה, וא"כ שאלי את המלוכה שבזה תשאלי גם בשביל אביתר ויואב – במה שרצו הם:

(כג) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּה' לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אלקים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

מצודות דוד כה יעשה וגו' – הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר. וכמוהו הרבה במקרא. בנפשו – באבדון נפשו, כי ימות עליה:

 מלבי"ם וישבע המלך – וכו' כי בנפשו דבר – ר"ל הלא דבר זה דבר במסירת נפשו, כי בודאי הבין שיש לו סכנה בשאלה זאת, ובשביל נשואי אבישג לא היה מוסר נפשו אם לא בשחושב תחבולות שבזה שישתמש בשרביטו של מלך יוכל למרוד:

(כד) וְעַתָּה חַי ה' אֲשֶׁר הֱכִינַנִי וַיּוֹשִׁיבַינִי וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ:

מלבי"ם ועתה חי ה' אשר הכינני – וכו', ור"ל והבטחת ה' היתה שאהיה איש מנוחה.

 ואשר עשה לי בית – שגם זרעי ימלכו אחרי ובזה אני מוכרח לבער כל מורד וכל משטין בל ישבית השלום הכללי המובטח לי מאת ה' ולכן היום יומת אדניהו:

(כה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת:

רד"ק ביד בניהו – אע"פ שהי' כהן ואסור להטמא למתים כשפגע בו לא מת מיד וסלק ידו ממנו טרם מותו או אע"פ שאסור לכהן להטמא למתים במקום מצוה מטמא ולעשות מצות המלך מצוה היא וכן מות' לכהן להלחם במלחמות מצוה ולהטמא לפיכך נתנו שלמה שר צבא וכן פירש' בספר שמואל בפסוק הוא הכה את שני אריאל מואב:

(כו) וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי:

רש"י ענתות לך – משם היה. כי איש מות אתה – שמרדת במלכות אבי בהיותך עם אדוניהו, להמליכו שלא מדעתו. כי נשאת את ארון – בברוח אבי מפני אבשלום. וכי התעניתעמו באותה הצרה, שנאמר (שמואל ב יז כט): כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר:

(כז) וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה:

רד"ק מהיות כהן – פירו' כהן גדול ומעתה התחיל העונש על בית עלי כמו שאמר ספחני נא אל אחת הכהונות כי לעולם לא יהיה להם שום שררה בכהונה אלא יהיו נטפלים לאחרים שיהיו שרים עליהם ואביתר מבית עלי היה:

(כח) וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ:

רד"ק והשמועה – שמועה שהומת אדוניהו וגורש אביתר פחד על עצמו לפי שהוא נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה כי אילו נטה אחרי אבשלום ולא נטה אחרי אדוניהו לא היה לו לפחד שכיון שכל ישראל היו רוצים להמליכו לא היה מרד שיתחייב מיתה שאם כן היה עמשא חייב מיתה והנה דוד אמר לו לשומו שר הצבא ובקש דמו עתה מיד יואב

אבל במרד הזה הי' חייב מיתה שהרי היה יודע כי בלב דוד להמליך את שלמה ומרד בדוד ובשלמה ונטה אחרי אדוניהו

וטרם שהרג שלמה אדניהו לא היה מפחד כי לא שמע מה שצוה דוד את שלמה ומהמרד לא היה ירא כי אמר כי הנה אדניהו מרד והנה מחל לו שלמה שאמר לו לא יפול משערת ראשו ארצה כן מחל גם כן לעוזריו וכששמע שהרג אדניהו ושגרש אביתר מהיות כהן פחד על עצמו וינס אל אהל ה' ששם הי' הארון בירושלים והחזיק בקרנות המזבח להמלט שם כי מזבח היה שם כמו שכתוב כי שם העלה דוד עולות ושלמים לפני הארון

ושלמה לא הרגו עד עתה כי אמר עד שימצא לו קצת עילה להמיתו כי כן צוה לו דוד ועשית כחכמתך והיה ממתין לו עד שימצא לו עילה להמיתו וכיון שהוגד לו לשלמ' כן כי הלך והחזיק בקרנות המזבח אמר זהו קצת מרד שחושב להנצל מידי והנה הוא עדיין בדעתו ובמרדו כיון שנס מפני ואני לא אמרתי להמיתו לפיכך צוה את בניהו שיפגע בו

ורבותינו ז"ל נתנו טעם אחר כי אחרי אבשלום לא נטה אמרו בקש לנטות ולא נטה כלומר גם בדבר אבשלום מרד יואב בלבו ובקש לנטות אלא שלא נטה אחריו אמר עדיין לחלוחית של דוד קיימת כלומר גבורתו אבל בדבר אדוניהו שהיה דוד זקן ומוטל במטה נטה אחרי אדוניהו בגלוי

והחכם רבי אברהם אבן עזרא אמר כי יואב לא נטה אחרי אבשלום בעבור שהיה יודע כי איננו ראוי להיות לו המלוכה וגם כן חשב על שלמה:

 רלב"ג כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה – הרצון בזה כי יואב הרגיש היותו אשם משני צדדים האחד כי נטה אחרי אדניהו להמליכו בזולת עצת דוד והשני כי לא נטה אחרי אבשלום להצילו מן המות כמו שצוהו דוד:

 ויחזק בקרנות המזבח – ראוי שתדע כי לא הועיל לו אחוז בקרנות המזבח מפני שהרג נפשות במזיד ובערמה ולזה הסכים המלך שימות שם ואע"פ שלא היתה שם התראה הנה המלך יוכל לענוש ביותר ממשפטי התורה ליסר העם וזה נלמד אותו מזה המקום וממקומות רבים ממה שצוה דוד להרוג המבשר במיתת שאול ורכב ובענ' על הודאתם שהמיתו איש בשת

גם לא היה מועיל ליואב אחוז בקרנות המזבח כי לא היה כהן ועבודה בידו

אבל ראוי שנלמד מזה שזאת החזקה בקרנו' המזבח היתה מועילה לו שלא ימסרוהו למלך להמיתו אם לא היה מחוייב מיתה בב"ד וזה נלמד מזה המקום כמו שהתבאר בשלשה עשר מסנהדרין:

מלבי"ם השאלות מז"ש ואחרי אבשלום לא נטה, שמשמע שבעבור זה יגדל חטאו עתה ואיך יהיה זה, למה כפל כה דבר יואב וכה ענני, ולמה אמר וקברתו הלא ודאי יקברהו, ומה הרויח יואב במ"ש כה אמות, ולמה קללו שלמה אותו ואת זרעו, וכבר היתה מיתתו כפרה על עונותיו:

(כח) והשמועה באה עד יואב – ובאר הטעם שיואב ירא לנפשו יותר מאביתר, כי נטה אחרי אדניהו ואחרי אבשלום לא נטה – כי אם היה נוטה אבשלום גם כן בחשבו שהמלוכה מגיעה אל הבכור אין לו עתה משפט מות כי עשה לפי מחשבתו שהבכור הוא המולך, אבל אחרי שלא נטה אחרי אבשלום, ואדרבה הרג את אבשלום, אם כן הלא מתחייב מיתה במה שעשה עתה בעצמו חטא זה שעשה אבשלום, במה שרצה להמליך את אדוניהו, וגם שאחרי שלא נטה אחרי אבשלום, בהכרח מה שנטה אחרי אדוניהו לא היה משום שחשב שהבכור ימלוך רק בעבור שירא משלמה בידעו פשעיו מה שחטא שהרג את עמשא. ולכן נס אל אהל ה' כי ידע שחייב מיתה,

וחז"ל אמרו שטעה ג' טעיות,

א] שאין המזבח קולט רק כהן ועבודה בידו, ונגד זה אמר וינס יואב –

ב] שאין קולט רק בית עולמים, ועז"א אל אהל ה'

ג] שאין קולט רק גגו לא קרנותיו, ועז"א ויחזק בקרנות המזבח: –

(כט) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ:

(ל) וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר

כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי:

רד"ק לא כי פה אמות – אמר כן כדי להעניש שלמה לפי מחשבתו שיהרגהו במזבח ה',

ורז"ל מהם אמרו כי הרוגי מלכות נכסיהם למלך ומפני זה לא רצה לצאת כדי שלא יהיו נכסיו למלך אמר שלמה לבניהו וכי לממונו אני צריך עשה כאשר דבר ופגע בו

ומהם אמרו כי נכסיהם ליורשים כמו הרוגי בית דין ומה שאמר לא כי פה אמות לא אמר אלא לחיי שעה להאריך בחייו עד שילך בניהו לשלמה וישוב

ועוד בדבריהם ז"ל וכי יואב שהיה חכם גדול וראש סנהדרין שנא' יושב בשבת תחכמוני לא היה יודע שכתוב בתורה כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות שהלך והחזיק בקרנות המזבח והלא הוא הרג אבנר ועמשא בערמ' ושלמה שלח להוציאו משם ולדונו בבית דין

אלא אמר יואב הרוגי בית דין אין נקברין בקברי אבותיהם אלא הם לעצמן

 מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברי אבותי וזהו שאמר לא כי פה אמות ולדעת בעל זה הדרש בא טעם וקברתו יפה כלומר פגע שם בו כדבריו וקברתו בקברי אבותיו:

 כה דבר יואב וכה ענני – כפל דבר כמנהג המקרא כי הוא לא אמר לו אלא לא כי פה אמות ואפשר שאמר לו דברים אחרים ותכלית הדברים לא כי פה אמות

ורז"ל אמרו כי אמר לו לך אמור לשלמה שלא ידינני בשני דינין אם ירצה להמיתני יקבל עליו הקללות שקללני אביו ואם לא יניחני עם הקללות שקללני אביו ושלמה אמר לבניהו עשה כאשר דבר ופגע בו ואני אקבל את הקללות

וכן ראינו שנתקיים בזרעו

זב מרחבעם דכתיב והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה וכתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ודרשו זה מלשון התאמץ נראה כי קשה היה לו הרכיבה מפני חולי הזוב שהי' לו

מצורע מעוזיהו דכתיב והצרעת זרחה במצחו

מחזיק בפלך מאסא דכתיב ואסא חלה את רגליו

נופל בחרב מיאשיהו דכתיב ויורו המורים למלך יאשיהו

וחסר לחם מיכניה דכתיב ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך:

מלבי"ם כה דבר יואב וכה ענני – משמע שחוץ מן המענה לא כי פה אמות – היה עוד דברים ביניהם, שעז"א כה דבר יואב, וחז"ל בירושלמי אמרו שיואב רצה לידון בסנהדרין מפני שהרוגי מלך נכסיהן למלך והרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין, ובמדרש אמרו אמר יואב הרוגי ב"ד אין נקברין בקברות אבותיהם מוטב שאמות כאן ואקבר בקבר אבותי, וזה מדויק במ"ש:

(לא) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי:

רד"ק כאשר דבר – שתמיתהו כי אין לטעון בזה שהרי הוא הרג שני השרים בערמה ובזדון וכתיב מעם מזבחי תקחנו למות:

וקברתו – והשתדל בקברתו כי שר צבא גדול היה ועל אדניה לא היה צריך להזהירו על קבורתו כי בן מלך היה:

מלבי"ם עשה לו כאשר דבר ופגע בו וקברתו – ר"ל שיקברנו בקבר אבותיו כאשר דבר.

 והנה שלמה רצה להרגו על שהוא מורד ונטה אחרי אדוניהו, ובזה יהיה מהרוגי מלך, וסנהדרין אם יהרגוהו יהיה על שהרג את אבנר ועמשא, וז"ש והסירות דמי חנם אשר שפך – שזה יהיה בדין הסנהדרין, עוד אמרו חכמינו ז"ל שהיו דברי יואב שיקבל עליו שלמה את הקללות שקללו דוד בהרגו את אבנר כמ"ש (ש"ב ג' כ"ט) ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו', וז"ש:

(לב) וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה:

רד"ק צדיקים וטובים ממנו – שלא שפכו דם נקי כמו ששפך הוא ואפשר שהיו להם מעלות יתירות עליו

ודרשו בו צדיקים וטובים שהם צדיקים וטובים בפה ובלב ולא עשו כי מה שאמר ויאמר המלך לרצים הנצבים סובו והמיתו את כהני ה' דרשו בו כי אבנר ועמשא היו שהיו נצבים עליו ופי' הפסוק כן לרצים, ולאשר היו נצבים עליו, כי אבנר ועמשא שרים היו ולא רצים וכן ת"י ולא אבו עבדי המלך אף על פי שאמר להם שאול בפה להרוג לא רצו הם והוא באגרת ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה ועשה

הנה שהיו שניהם צדיקים ממנו וטובים שדרשו אכין ורקין והוא לא דרש כי כאשר צוה שאול להם להמית את כהני ה' אמרו הם כתיב כל איש אשר ימרה את פיך יומת יכול אפילו צוה שאול לעבור על דברי תורה והמרה אדם את פיו יומת תלמוד לומ' רק חזק ואמץ ואכין ורקין מעוטין הם הנה דרשו הם הפסוק כהוגן וימרו את פי שאול שלא להרוג כהני ה' ויואב לא דרש כן כי כיון ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה עשה כן מיד:

 ואבי דוד לא ידע – כי שמא היה אדם סבור כי דוד ידע במיתת אבנר לפי שהיה אחרי בית שאול והרי הראה בקוננו עליו ובצומו עד שהכירו העם כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר וכן בעמשא שמא היה אדם סבור כי דוד ידע לפי שנטה אחרי אבשלום לפיכך אמר ואבי דוד לא ידע שהרי אמר לו הזעק לי את איש יהודה ואתה פה עמוד:

(לג) וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה':

מלבי"ם (לב-לג) בפסוק הקודם נאמר: והשיב ה' את דמו על ראשו – וכו' וכאן אמר: ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו –

שהשיב שהגם שנדון במיתה, ראוי הוא גם לקללה, כי חוץ מן הדין משפטו קשה יותר,

א] שהרג שני אנשים –

ב] שהיו צדיקים וטובים –

ג] שהרגם בחרב ואבי דוד לא ידע – כי הריגת חרב היה נוהג בדין המלכות, והוא הרגם כאילו היה עפ"י המלך והמלך לא ידע ופגם בזה בכבוד דוד,

ד] שהנרצחים היו שרי צבאות ישראל ויהודה – ולכן חוץ ממה שהשיב ה' דמו בראשו, ישובו דמיהם גם בראש יואב ובראש זרעו לעולם והקללות יחולו עליו לא על בית דוד כי לדוד ולזרעו יהיה שלום

וחז"ל אמרו שלא צדק בזה והקללות נתקיימו בזרע בית דוד:

(לד) וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:

רד"ק ויעל בניהו – עלה אל האהל שהיה שם הארון והמזבח שהחזיק יואב בקרנותיו ומקום גבוה היה:

בביתו במדבר – מדבר יקרא מקום שאין שם יישוב כלל ויקרא גם כן מדבר מקום שהוא ביישוב אבל אינו עבוד יניחנו למרעה הבהמות כמו שפי' בספר שמוא' בפסוק עוברים על פני דרך את המדבר וכן המדבר זה פירושו במקום שהיה לו שם מרעה למקנה והיה לו שם בית ובאותו המקום נקבר

ויש בו דרש מה מדבר זה מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל כי נדיב היה מאד,

ד"א מה מדבר זה מנוקה מגזל אף ביתו של יואב מנוקה מגזל, ד"א וכי במדבר היה אלא כיון שנהרג נעשו ישראל כמדבר:

מלבי"ם ויקבר בביתו במדבר – פי' מהרי"א שהיה לו בית במדבר לזון שם אורחים עוברים ושבים והיה בית צדקה וחסד ושם נקבר לזכר מע"ט שלו:

(לה) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל הַצָּבָא וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר:

(לו) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה:

רד"ק בנה לך בית – כי ביתו היה בבחורים וצוהו לבנות לו בית בירושלים כמו שפי' כדי שיהי' מזומן לו וימצא לו עילה להמיתו:

(לז) וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ:

מצודות דוד את נחל קדרון – שהיה סמוך לירושלים, ודרך בו יוצאים מן העיר. דמך – עון מיתתך יהיה על ראשך, כי היה לך להזהר:

 מלבי"ם השאלות: ממ"ש ולא תצא אנה ואנה משמע לשום צד, וממ"ש ביום צאתך ועברת את נחל קדרון משמע שאינו מוזהר רק על צד של נחל קדרון לא על צד אחר, ובפסוק מ"ב תפס רק מ"ש ביום צאתך והלכת אנה ואנה:

(לז) ויאמר לו בנה לך בית – הנה אזהרה זו היתה חתומה שממ"ש בנה לך בית וישבת שם – משמע שלא הקפיד רק שיקבע שם דירתו, ואם יוצא וחוזר מיד אינו מוזהר, וי"ל שמ"ש ולא תצא אנה ואנה – היינו יציאה לגמרי שיעקר דירתו מירושלים, אמנם ממ"ש והיה ביום צאתך – וכו' מות תמות – משמע שתיכף באותו יום יתחייב מיתה אף שיחזור לשם, וממ"ש והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון – משמע שלא הקפיד רק אם יעבור נחל קדרון שדרך שם היו הולכים לבחורים, (כמו שתראה ש"ב ט"ו כ"ג) אבל אם יצא לצד אחר שלא דרך נחל קדרון לא ימות, אולם ממ"ש ולא תצא משם אנה ואנה – משמע שלא יצא לשום צד, וזה תלוי לפי טעם האזהרה שאם היה דרך מאסר שישב במקום א' מוזהר שלא יצא לשום צד רק ישב במאסרו, ואם הוא רק מפני שחשדו שיקשור עליו מרד בין בני שבטו אינו מוזהר רק ללכת דרך נחל קדרון אל בני שבטו לא אל מקום זולתו שאין חשש מרד וקשר:

(לח) וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלַם יָמִים רַבִּים:

מצודות דוד טוב הדבר – רצה לומר: הדבר הזה הגון הוא מצד עצמו, וחפץ אני בזה, אם כן בוודאי אהיה נזהר בדבר המלך:

(לט) וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת:

(מ) וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָּה אֶל אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת:

מלבי"ם ויקם שמעי – הנה שמעי סמך בזה, שאינו מוזהר רק לעבור את נחל קדרון, מחשש מרד, לא ללכת לגת שהוא במערב ירושלים ומערי העמים שאין חשש מרד, בפרט שנודע יציאתו שהלך מפני אונס לבקש את עבדיו, וז"ש א] וילך גתה – וחש שע"ז אינו מוזהר, ב] שהלך אל אכיש – לא אל בני עמו, ג] שהלך לבקש את עבדיו – ונראה בעליל שלא הלך לקשור קשר, ד] וילך שמעי ויבא את עבדיו – הרי הלך ושב מיד, ולא עבר ע"מ שצוהו לדור בירושלים:

(מא) וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלַם גַּת וַיָּשֹׁב: (מב) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַה' וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי:

רד"ק הלא השבעתיך – אע"פ שלא זכר למעלה השבוע' אלא שהתרה בו נראה שהשביעו אחר שא"ל והוא לא כפר בו וא"א ז"ל פי' כי מצות המלך הוא כמו השבועה וכן אמר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים:

 ואעד בך – כלומר לא צויתיך ביני וביניך שלא תוכל להכחיש הדבר אלא בפני אחרים אמרתי לך זה הדבר והשבעתיך בהש"י וקבלת המצוה והשבועה ואמרת טוב הדבר והנה עברת על שנים על שבועת השם ועל המצוה אשר צויתיך:

מלבי"ם ויאמר אליו הלא השבעתיך בה' – א"ל הלא נשבעת בה' והיה לך לדייק ולא לבקש התירים ע"י ספק, כי הלא ואעיד בך ביום צאתך והלכת אנה ואנה מות תמות – ר"ל שממה שאמרתי ביום צאתך מות תמות, מבואר שהיתה האזהרה אף על יציאה לפי שעה, וממ"ש והלכת אנה ואנה – מבואר שהיתה האזהרה אף על צד אחר ועל מקום אחר ואתה אמרת טוב הדבר שמעתי – וקבלת השבועה שהיתה על דעתי, והיה לך לחוש לחומר השבועה, ושלא לצאת אף לגת ואף לפי שעה:

(מג) וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת ה' וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ:

רש"י את שבועת ה' – אשר השבעתיך בה':

 מצודות דוד ומדוע – ואם אמנם מרצון קבלת עליך בשבועה, מדוע לא שמרת:

שואל הגר"ח שמולביץ [שיחות מוסר] דוד אמר ועשית כחכמתך, והיכן היא כאן חכמת שלמה בציווי לשמעי, והרי ישנם רבים שלא יצאו מי-ם מימיהם? ועוד כיצד יתכן ששמעי יודע שזה בנפשו ובכ"ז יוצא?

מכאן אנו למדים יסוד גדול, עד כמה קשה לאדם להיות כבול ומוכרח, שמיד חש מחנק וצורך להסיר כבליו, ולכן שלמה ידע סוד זה וכבלו והשביעו והזהירו, ומיד חש שמעי שאינו יכול להשאר כאן ויצרו תוקפו לצאת. [וזה ג"כ סיבת התרת אשת יפ"ת שלא יתקפו יצרו כשא"ל כבר מותר לך].

(מד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי וְהֵשִׁיב ה' אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ:

רד"ק אשר ידע לבבך – אע"פ שראו רבים ושמעו מה שעשית לדוד אבי אתה בעצמך תדע מחשבתך רעה שהיית חושב עליו יותר ממה שאמרת בפיך:

 והשיב ה' את רעתך – כי מאתו היתה הסבה כמו שכתוב והאלקים אנה לידו לפי שהית חייב מית' בקללך דוד אבי והוא נשבע לך שלא ימיתך גלגל האל על ידך דבר אחר שאתה מתחייב מיתה בעבורו והוא ההעברה על שבועת ה' ועל מצותי:

מלבי"ם אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך – ר"ל כי במה שקלל את דוד היה יכול לאמר שהיה שוגג כי חשב שדוד נרדף מפני עונותיו ואלקים עזבו, אולם מה שאנה ה' לידך שתעבור על השבועה ותמות ע"י בנו, זה העד כי ידע לבבך מן הרעה ר"ל שלא היה מעשה שוגג בלא ידיעה רק לבבך ידע אז שאתה עושה רעה והיית מזיד, ולכן והשיב ה' את רעתך בראשך.

(מה) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי ה' עַד עוֹלָם:

מצודות דוד והמלך שלמה ברוך – רצה לומר: הכל יברכוהו, בראותם שלא נשא פנים לאוהבו ומלמדו, בחללו שבועת ה'. וכסא דוד יהיה נכון – על כי נתקיים שבועת דוד, כי לא בעבורו הומת:

 מצודות ציון נכון – מתוקן:

 מלבי"ם והמלך שלמה ברוך – ולא יחשב לו לחטא מה שגרם לך המכשול הזה כי הוא מאת ה' ע"י עונך, וזה עד שכסא דוד יהיה נכון עד עולם – אחר שה' רב ריב חרפתו:

(מו) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה:

רש"י והממלכה נכונה וגו' – כלומר, לא נענש על כל אלה:

 רד"ק ויצא – יצא בניהו מלפני המלך והוציא עמו שמעי למקו' המשפט והם פגע בו:

 נכונה ביד שלמה – כיון שמתו אויביו המלוכה היתה נכונה ביד שלמ':

מצודות דוד והממלכה נכונה – רוצה לומר: עם כי הרג שרים ונכבדים כאלה, עם כל זאת היתה הממלכה נכונה בידו, מבלי פוצה פה ומצפצף, כי ראו אשר כל מעשיו במשפט:

 מלבי"ם: למה כפל שנית והממלכה נכונה ביד שלמה שכבר אמר למעלה פסוק י"ב ותכון מלכותו מאד:

(מו) ויצו המלך – ובזה קיים צואת אביו שרמז במ"ש וידעת את אשר תעשה לו.

 והממלכה נכונה ביד שלמה – העיד הכתוב שעד הנה היו משטינים במלכותו, כי באמת יואב ואביתר חרשו רע מצד אדוניהו, ושמעי זרע עמל מצד בני ימיני, ועתה במותם נכונה הממלכה,

ויש הבדל בין מלוכה – ובין ממלכה – שנושא שם מלוכה הוא מצד המלך ומצד זה כבר כתוב ותכון מלכותו מאד –

אבל נושא שם ממלכה הוא המדינה, ובמדינה היו עדיין עוררים ועתה הממלכה נכונה בידואין שטן ופגע רע:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב