מלכים א

מלכים א פרק ג

(א) וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב:

רש"י ויתחתן שלמה – וכל זמן שהיה שמעי רבו קיים, לא נתחתן בו, מכאן אמרו (ברכות ח א): לעולם ידור אדם במקום רבו. עד כלותו לבנות וגו' – ואחר כך בנה לה בית:

רלב"ג ויתחתן שלמה את פרעה וגו' – עד וימלוך רחבעם בנו תחתיו, ראוי שתדע כי שלמה נתחתן את פרעה אחר שנתגיירה בתו ועם זה היה בזה הענין יציאה קצת מדרכי התורה כי לא התירה מהם לבא בקהל כי אם דור שלישי:

מלבי"ם השאלות: מלת רק אין לו טעם, וצל"ה ההמשך ויתחתן שלמה, רק העם, ואיך נמשך לזה מה שהלך גבעונה:

(א) ויתחתן שלמה – אחר שהכין מלכותו בקרב עמו, הכין אותה גם נגד מלכי ארץ אשר סביב לו במה שהתחתן עם מלך גדול מושל ממשל רב בימים ההם, ובזה ימצא עזר מצריו מבחוץ:

(ב) רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם: פ

מצודות דוד רק העם – רוצה לומר: הם לבדם היו מזבחים בבמות הרבה, כל אחד בחצרו, כי עדיין לא נבנה הבית לאסור הבמות, אבל המלך דוד היה זובח אז בבמה הגדולה אשר בגבעון, שעמדה לפני משכן ה', או במזבח אשר בירושלים, שעמד לפני ארון האלקים, ולא בזולתה, כי הרבות הבמות, קרובות קצת למשפט העובדי כוכבים. עד הימים ההם – אשר בנהו שלמה:

 מלבי"ם רק העם – במלת רק יכוין שהממלכה היתה נכונה מבית ומחוץ רק עוד היה חסרון אחד בעניני עבודתם לאלקים, שהיו מזבחים בבמות – יען שלא נבנה בית, ומ"ש עד הימים ההם – מוסב למעלה שהיו מזבחים בבמות עד הימים ההם:

(ג) וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר:

מלבי"ם ויאהב – ויען ששלמה אהב את ה' – ורצה ללכת בחקות דוד אביו – והלך בחקותיו בכל דבר רק בבמות הוא מזבח – שבזה לא הלך בחקות דוד שלא היה זובח רק על הבמה הגדולה, וכדי לתקן דבר זה שבין העם ובין המלך לא יזבחו עוד בבמות- וילך המלך גבעונה וגו':

רש"י ויאהב שלמה ללכת בחקות דוד אביו – ארבע שנים, עד שלא התחיל לבנות הבית, אבל משהתחיל לבנות, ויתחתן שלמה את פרעה, נמצאת אומר (ירמיהו לב לא):

 כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה, כך שנינו בסדר עולם, למדנו שאין הפרשיות כתובות כסדר. בבמות הוא מזבח –בגנותו דבר הכתוב ששהה את בנין הבית 4 שנים:

(ד) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא:

מלבי"ם וילך המלך גבעונה לזבח שם – ובדה"א א' מבואר ויאמר שלמה לכל ישראל – וכו'.

 וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון – פי' שאמר לכל ישראל שאין ראוי להקטיר בבמות ולכן הלכו כולם לגבעון לזבוח שם כי שם היה אהל מועד ומזבח הנחושת ואש מן השמים, וכמש"ש וידרשהו שלמה והקהל – ושם מסיים (פ' י"ג) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים מלפני אוהל מועד – שנראה פירושו שאז לקח עמו מזבח הנחושת ואהל מועד לירושלים להיות מוכן עד עת יגמר המקדש שגנזו את אהל מועד, ומאז הקריבו בירושלים, ועז"א ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים – שמאז היה בירושלים בא אל הבמה אשר בגבעון, וביום ההוא העלה אלף עולות:

רש"י היא הבמה הגדולה – הוא מזבח הנחשת שעשה משה במדבר, והוקבעה בשילה, חרבה שילה בימי עלי ובא לנוב, חרבה נוב בימי שאול, ובאו לגבעון. יעלה שלמה – כמו מעלה שלמה. על המזבח ההוא – ביום אחד:

(ה) בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אלקים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: (ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה:

מצודות דוד חסד גדוללהמליכו בהיותו רועה צאן. כאשר הלך – על כי אשר הלך וגו'. עמך – רצה לומר: הגלוי לך. ותשמר לו – שמרת המלוכה בידו, בקום עליו אדם. כיום הזה -אשר נתקיימה, כי אני בנו ויושב על כסאו:

 מלבי"ם אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול – כבר בארנו (ש"ב ז' ובפי' תהלות סי' פ"ט) כי כסא דוד מכוננת על שני דברים, שהם החסד והאמונה, ויש הבדל ביניהם,

כי הדבר שיעשה ה' מצד החסד, לא ישקיף בו על זכות ומעשה בני אדם, ובכ"ז אפשר שימצא אח"כ איש אחר ימצא חן וחסד ויסיר החסד אל הראוי אליו ביותר כפי מדת חסדיו, כמו שהיה בשאול ודוד,

והדבר שיעשה ה' מצד האמונה שהיא ההבטחה כפי הזכות והכשרון של המקבל, זה יש לו יתד קבוע שהוא הזכות, אבל הוא מצומצם רק כפי המעשה,

אמנם בדוד התקבצו שני אלה חסד ואמונה, שמה שהרימו ה' אל המלכות היה מצד החסד, אבל החסד הזה היתה סבתו זכות וכשרון דוד, שהיה ראוי לגמול, רק כי בכ"ז אם היה צדיק אחר זוכה כדוד לא היה מגיע לו שכר כזה שהוא לבנות לו בית נאמן, רק גמול אחר, וה' הגדיל חסדיו עם דוד לבנות לו בית מלוכה שזה מצד החסד, ואחר שהחסד הזה היה לו שורש חזק מצד כשרון דוד וצדקתו, א"א שיסור ממנו לעולם, אחר שאינו חסד חינם רק גמול מעשה,

וזה שהקדים אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול – אבל החסד הזה היה צמח צדקה ואמת ויושר לבב, שעז"א כאשר הלך לפניך באמת – שהוא ידיעות אמתיות ואמנה בדברים עיוניים, ובצדקה – שהוא מע"ט בין אדם למקום ובישרת לבב עמך – היושר לבב כולל טוב המדות ללכת בדרכי ה' מה הוא רחום וכו' ולקבל הכל באהבה, שזה דייק במלת עמך – וא"כ היה החסד הזה בסבת מע"ט שלכן ותשמר לו את החסד הזה ותתן לו בן יושב על כסאו – כי חסד זה שמור וערוך לעד שא"א שיסור ממנו אחר שהוא פרי מע"ט:

(ז) וְעַתָּה ה' אלקי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא:

מלבי"ם ועתה המשיך התולדה מזה, אחר שמלכותו נמשך מחסדי דוד הנאמנים, אינו דומה ככל האדם שא"א לו לבקש מה' רק כפי ההכנה, כי ה' לא ישפיע אל האדם רק כפי הכנתו, וכמ"ש אין ה' נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שזה בדבר התלוי בזכות האדם עצמו, לא כן מלכותי שמכוננת על חסדי דוד. א"צ שתביט על הכנתי, רק שתשפיע עלי חכמה בענין שלא תופר ברית החסד שכרת עם דוד, וז"ש אחר שה' אלקי אתה המלכת את עבדךמלכותי בא מצדך לא מצדי ולפי זכותי רק אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי – שבזה יקוים דברך שיעמוד כסא דוד, ואף אם איני מוכן לזה, בהכרח תשפיע עלי כפי חסדך וכפי הבטחתך אל דוד, כי כפי שאני עתה א"א שאנהג את המלכות, א] אם מצדי כי עבדך נער קטן – ולא למדתי חכמה שזה לא יושג רק בשנים ובשקידה רבה:

(ח) וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:

מלבי"ם ב] מצד המונהגים, שא"א שאנהיגם במיעוט חכמתי, אם מצד גדולתם באיכות שהם עם אשר בחרת – אם בכמות עם רב .

(ט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה:

רש"י את עמך הכבד – מתוך שהם רבים, יש להם עסקים רבים, ובאים לדין, ואין לי מתון לעיין בדינם. דבר אחר: כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, משפטם כבד מאד, אם יבא דין שני גוים לפני, ואטול מזה ואתן לזה שלא כדין, איני נענש, אבל ישראל הריני נענש עליו עונש נפשות, שנאמר (משלי כב כג):

 וקבע את קובעיהם נפש:

(י) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי ה' כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

מלבי"ם וייטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה – כבר בארתי זה בחבורי ארצות השלום, כי מה שמצא שלמה על תשובתו זאת חן בעיני ה' יפלא מאד, שאם אמר יאמר מלך לשר צבאו בחר לך אחת משני דברים אתן לך, מרגלית יקרה אלף דנרי זהב ערכה, או ספר תורה שוה שלשים דינרי זהב ובעמוד שלה קבוע מרגלית שוה ג"כ אלף דנרי זהב ויבחר לקחת הס"ת, היתכן ימצא חן במה שבחר בס"ת ולא במרגלית, אחר שבמה שבחר בס"ת יקח גם ס"ת גם מרגלית, וא"כ אחר אשר עם קנין החכמה ימצא ג"כ עושר וכבוד וארך ימים כמ"ש ארך ימים בימינה וכו', ונצחון האויבים כמ"ש טובה חכמה מכלי קרב, ושלמה ידע מכ"ז בעת ההיא כמ"ש במד' שאמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, ובחר בחכמה שעמה ימצא גם יתר הטובות גם עושר גם כבוד, מדוע מצא חן בעיני ה'?

אמנם שלמה ע"ה מרוב חשקו אל החכמה לא עלה בלבו מאומה מיתר החמודות הרצופות עמה, שהגם שידע שימצא עמה גם טובות זמניות לא פעלו אלה בלבו שום התפעלות, כי רק את החכמה בקש ורק בעבור החכמה בעצמה אפי' יצוייר בלבו שימשך לו ממנה עוני וקוצר ימים, כמ"ש בבקשתו ונתת לעבדך לב מבין לשמוע משפט – ובאר שאינו מבקש זה בעבור טובות זמניות רק אל התכלית להבין בין טוב לרע – ורק מסבה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה – ובזה נבדל שלמה מן המבקש חכמה ויעלה בלבו גם טובות חצוניות הבאים בעקבה, שזה אינו מבקש חכמה רק מבקש עושר או כבוד, כי כל דבר נדון על סבתו התכליית כמ"ש החוקר, ואחר שתכלית מגמתו בבקשת החכמה הוא להשיג ע"י עושר או כבוד, יקרא בעצם בשם מבקש עושר וכבוד, או עכ"פ נאמר שמבקש שניהם חכמה ועושר, אבל שלמה לא בקש רק החכמה לבדה, וזה מה שהוטב בעיני ה', כי שאל שלמה את הדבר הזה – שלא שאל רק הדבר הזה לבד שהוא קנין החכמה, כי ה' ידע כוונתו שלא עלה בלבו שום פניה אחרת:

(יא) וַיֹּאמֶר אלקים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט:

מלבי"ם ויאמר אלקים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה – ר"ל החכמה לבדה ולא שאלת לך – עם בקשת החכמה ימים רבים ועושר וכבוד ונפש אויביך, ושאלת לך – את החכמה רק על תכלית הבין לשמוע משפט, הנה עשיתי כדברך – וכו'.

וגם י"ל כי אם היה מבקש חכמה להשיג על ידה עושר וכבוד היה שואל חכמה ומדע בכלל, היינו שהיה מבקש שיתחכם בכל מיני החכמות, אבל הוא לא בקש רק ענין פרטי, לב הבין לשמוע משפט, שהוא חכמה המדיניית לבד, לבל יטה משפט, וז"ש כי שאל שלמה את הדבר הזה – וע"כ אמר ה' אליו:

(יב) הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:

רד"ק לב חכם ונבון – אמרו רז"ל חכם המקיי' את למודו כלומר כי מה שלמד מקויים בלבו ומזומן נבון מבין דבר מתוך דבר:

 לא היה לפניך – אפי' משה רבינו בחכמת הטבע לא היה כמוהו אבל בחכמת האלקות היה חכם יותר ממנו או פירושו לא היה לפניו במלכים:

 רלב"ג נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך – אחשוב כי רמז על זה שחכמתו תהיה גדול מחכמת דוד ומחכמת המלך הבא אחריו או שחכמתו תהיה גדולה מחכמת כל בני הדור שהיו לפניו ומכל הבאים אחריו כי הוא דבר זר מאד שלא ימצא אחריו בעת מהעתי' חכם כמוהו אם לא שנתן לו הש"י מהחכמה האלקית בדרך המופת מה שלא יתכן השגתו לאחר ולא אשער איך יתכן שיצוייר זה והנה יתבאר ממה שיבא קצת ביאור שהענין הוא כמו שבארנו כי ספר שהיתה חכמתו למעלה מחכמת האנשי' רמוז אליהם והם איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול:

 מלבי"ם (יב-יד) הנה עשיתי כדברך – היינו שיתן בלבו חכמה לשמוע משפט שזה אשר דבר ושאל. ונוסף לזה הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך – באופן שתשיג את החכמה בכלל לכל מחלקותיה חכמה הטבעיית והמדיניית והאלקית, ובזה וגם אשר לא שאלת נתתי לך – כי זה נוסף על שאלתך, גם עשר גם כבוד אשר לא היה כמוך – כי עם קנין החכמה הכלליית כלולים בהכרח גם כבוד ועושר, רק ארך ימים – הוא בתנאי אם תלך בדרכי – כמ"ש ארך ימים בימינה למיימינים בה, ועוד בארתי בזה דרך לחז"ל בספר הנ"ל קחהו משם:

(יג) וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ:

רד"ק גם עושר גם כבוד – האחד לרבות על חבירו כמו גם צאנכם גם בקרכם:

 איש במלכיםכל שכן בשאר בני אדם שלא היה איש כמוך בעושר ובכבוד והעושר והכבוד יהיו לך כל ימיך:

 מצודות דוד כל ימיך – רצה לומר: כל ימי חייך תהיה בעושר ובכבוד. [והוא תמוה שהרי ירד ממלכותו והיה דל ע"י אשמדאי] או רצה לומר: כל ימיך לא ימצא כמוך בעושר וכבוד, אבל לאחריו יתכן שיהיה כמוהו:

(יד) וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ: ס

רש"י ואם תלך בדרכי וגו' והארכתי את ימיך – העושר והכבוד שלא התניתי בתורתי לתת למלך, אתן לך, בין זכאי בין חייב, אבל אורך הימים ומלכות הדורות, כבר התניתי בתורתי (דברים יז כ): לבלתי סור מן המצוה למען יאריך ימים על ממלכתו וגו', ועל אותו תנאי לא אשנה, ואם תלך בדרכי והארכתי וגו', וכן במלכות דורותיו אחריו, אמר לו (לקמן ט ד-ה): ואתה אם תלך לפני וגו' לא יכרת לך איש וגו', כך שנויה בספרי. ורבי חנינא בן גמליאל אומר: הרי הוא אומר גם עושר גם כבוד וגו':

 רד"ק ואם תלך בדרכי – והארכתי את ימיך, אריכות הימים היה בתנאי אבל העושר והכבוד בין שומר בין לא שומר וכן היה לו כי מפני שלא שמר מצות אלקיו לא האריך ימים שלא חיה אלא חמשים ושתים שנה אבל העושר והכבוד היו לו כל ימיו וכן בדברי רז"ל נתתי לך גם עושר גם כבוד על מה שלא התניתי בתורה נתתי לך בין שומר בין לא שומר אבל על מה שהתניתי בתורה למען יאריך ימים על ממלכתו איני נותן לך אלא א"כ עשית וכן הוא אומר אם תלך בדרכי לשמור חקי והארכתי ימיך:

(טו) וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו:

 רש"י ויקץ שלמה והנה חלום – והנה הבין שחלומו אמת, שומע עוף מצפצף ומבין לשונו, כלב נובח ומבין לשונו (שיר השירים רבה א א). ויעש משתהמשמחת לבו, שהבין שחלומו אמת:

מלבי"ם ויקץ שלמה והנה חלום – ר"ל כי עד עתה נדמה לו הכל כאילו נעשה בהקיץ עד שבהעירו משנתו ראה כי היה זה בחלום הנבואיי וכבר האריך מהרי"א לבאר שזו היתה מראה גמורה נבואיית, לא כדעת הרמב"ם במורה שכתב ששלמה לא השיג בנבואה, עיי"ש באורך, וכן בארתי זאת בפי' שה"ש שעל המראה הזאת הושר השיר הראשון, שמצייר בו איך נפש שלמה דרשה את החכמה בדרך העיון, ותבקש להשיג דרכיה בדרך הנבואיי שמשיג מן הקודם אל המאוחר השגה פתאומיות שעז"א ישקני מנשיקות פיהו משכני אחריך נרוצה, וה' מלא שאלתו כמ"ש הביאני אל בית היין:

(טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו:

רד"ק אז תבאנה – כמו באו ועם מלת אז יבא ברוב עתיד במקום עבר כמו אז ישיר משה אז ישיר ישראל אז יבדיל משה אז ידבר יהושע אז יבנה שלמה ופי' אז כאשר שב מגבעון ובא לו לירושלים בא לו זה הדין לידו ונראתה בו המתנה הטובה שנתן לו הקב"ה חכמה ובינה:

 רלב"ג שתים נשים זונות – אחשוב שהיו פונדקאות ומוכרות מזון כטעם רחב הזונה ואפשר שהיו מפקירות עצמן והנה התחכם שלמה להבהילם בזה הענין כדי שיתבאר מדבריהן מי היא אמו כי אשר תחמול יותר על הבן החי יתבאר בלי ספק שהיא אמו:

 מלבי"ם אז תבאנה – הקרה ה' לפניו משפט שיתברר ממנו כי מלא ה' שאלתו והחזיון אמת:

אש דת לוינשטיין [תשס"א עמ' 120] מדוע אמר שתיים נשים ולא אמר שתי נשים?

מבאר השלמה חדשה שבכל מקום שכתוב 'שני' פירושו שווים, ובמקום שכתוב 'שנים' פירושו שונים. דוגמא לדבר: כתוב ע"פ שניים עדים יקום דבר, אם העדים מעידים באותו לשון בדיוק– הרי הם שקרנים, ואם מעידים את אותו הדבר אך בשינוי לשון– הרי הם דוברי +אמת. ולכן נקט שניים, שלא יהיו דבריהם שווים.

וכן כתוב שניים כרובים- אחז"ל לא' דמות בן ולא' דמות בת, ולכן שניים ולא שני.

יהושע שלח שניים אנשים מרגלים חרש וגו' ועל רחב נאמר ותצפינו, ומדוע לא ותצפינם? אלא א' היה אדם והוא כלב, והשני מלאךפנחס ולא הוזקק להצפנה, ולכן נאמר ותצפינו את כלב, ולכן נאמר שניים ולא שני, שאינם שווים.

לעומת זאת 'שני' פירושו שווים, ולכן אחז"ל שהשמש והירח נבראו שווים, ולאחמ"כ מועטה הלבנה, כיון שבתחילה נאמר את שני המאורות הגדולים, לומר לך שהיו שווים.

וכן ביוה"כ לוקחים שני שעירים א' לחטאת וא' לעזאזל, אחז"ל שעליהם להיות שווים במראה ובקומה ובגיל, מדוע? משום שנאמר 'שני' ולא שניים.

וכן שני גויים בבטנך. והרי יעקב ועשו כ"כ שונים? לכן דרשו חז"ל אלו רבי ואנטונינוס שלא פסקו מעל שלחנם כו' והיו שניהם עובדי ה' ומאמינים בו.

כאן הנשים באו אל שלמה שלא לשם אותה המטרה. האחת הייתה כלתה של השניה, ולכלה מת הילד והיא החליפה את בנה עם בן חמותה. ההחלפה נועדה למנוע ממנה להמתין 12 שנה עד שיגדל בן חמותה וייבם אותה, וכך רצתה להרוויח פעמיים, א- שיהיה לה בן, ב- שלא תזדקק להמתין לו שיגדל בשביל יבום. ולכן הייתה מוכנה אפילו שיהרגו אותו העיקר שלא תזדקק להתעגן בשבילו עד שיגדל, שלא היה אחר שייבמה.

נמצא שמטרותיהן שונות, החמות חפצה בילד, והכלה אפילו במותו, לכן כתב שתים ולא שתי, ודפח"ח.

 [סמיכת חכמים, הו"ד במנחם משיב נפש, ואח"ז חיפשתי ולא מצאתי אלא בספר כלי יקר לנייאדו ע"ס מלכים, ושו"ר שהמקור במדרש שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

'אז תבאנה שתים נשים, מי היו רב אמר רוחות היו ורבנן אמרין יבמות היו' וביתר ביאור

בדרשות ר"י אבן שועיב פרשת משפטים ושקלים בשם המדרש:

ואמרו במדרש כשם שאתה דן בלא עדים כך ידין בלא עדים, ושמע השם תפלתו ובמשפטיו ידעו כל ישראל שחכמת השם בלבו לעשות משפטיו. וכמו שכתוב בדין הזונות. ובמדרש חזית רב אמר רוחות היו, ורבנן אמרי יבמות היו, פירוש כי מן הנמנע הוא כי זונה תקח בן אחר(ת) אדרבה הורגת שלה, על כן אמר רב שהיו רוחות שנדמו לזונות, ורבנן אמרי יבמות היו שכן דרך היבמות ליקח בן אחד ליפטר מן הייבום. ויש קצת תימה כי למה הוצרכה לקחתו אחר שהיה לה זרע שכבר נפטרה מן הייבום, זולתי אם נאמר שמת בתוך שלשים יום. ויש בקצת המדרשים כי כלה וחמותה היו, כי החמות וכלה היו מעוברות וילדה החמות תחילה ואחר לידתה מת בעל כלתה שהוא בנה ונפלו לפני הקטן לייבום, שאלו מת בעלה קודם לידת החמות, אף על פי שילדה החמות אחרי כן לא היתה זקוקה, דכתיב כי ישבו אחים יחדיו, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, ואחרי כן ילדה הכלה ומת תוך שלשים יום ומן הספק חולצת ולא מתייבמת, וכראות הכלה שהיתה צריכה לבן חמותה לקחה בן חמותה, ובנה המת השכיבה בחיקה, וזהו כי כשאמרה החמות תנו לה את הילוד החי לא רצתה לקבלו שלא תשב באיסור זקוקה לו, אמרה גם לי גם לך וגו'. ואם תאמ' תמיתהו שעל מנת כן לקחתהו אינו דומה הגורם לעושה, והראי' בני יעקב עם יוסף.

וע"ע שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרלד

(אלף נט) שאלת ממני ידיד נפשי על המשפט ששפט שלמה הע"ה בין שתי הנשים זונות דכתיב וישמע העם את המשפט אשר שפט וכו' ומה החכמה היתרה שיש במשפט הזה אין זה כי אם תחבולה מן התחבולות ויש בזמננו מי שיודע לעשות תחבולות כאלה וזולתם. ואין לומר מפני שיצאת בת קול ואמרה היא אמו ולפיכך יראו ממנו מפני שמן השמים מסכימים עמו שהרי הכתוב מעיד כי מפני המשפט יראו ממנו ולא מפני הבת קול:

תשובה יפה שאלת וכבר קדמך ר' יצחק אברבנאל ומה שתירץ אינו נכון בעיני תדעהו מספרו אבל מה שנראה לי כי המלך שע"ה הכיר את אם הילד מכמה בחינות חדא שהכיר פרצוף הילד החי דומה לפרצוף האשה אשר תובעת אותו ופרצוף הילד המת דומה לפרצוף האשה אשר בידה הילד החי עוד הכיר את טבע האשה התובעת שהיא קצת התנועה זריזה וזהירה ולא שכבה על בנה ואת האשה האחרת הכיר בה הפך זה ושפט בדעתו כי המת בנה של זו. עוד מסתמא שאל את עניינם ואמרו לו שזו שומרת יבם אשר הבן החי בידה ואמר בודאי אין אשה רוצה לטרוח להניק את מי שאינו בנה אם לא לשום תכלית של הנאה כי אין הטבע מסכים על זה כלל ולפיכך דן מדעתו כי אשה זו רוצה בילד החי אעפ"י שאינו בנה להפטר מן החליצה ומן היבום אבל האשה אחרת אם איתא דמת בנה מה לה לתבוע את בן חבירתה לטרוח עליו ולהניקו ללא תכלית וסבה ועל כן שפט המלך שזה בנה ואמר לעומדים אצלו זה בנה של זו וזה בנה של זו ולברר הדבר שיאמינו שכך הוא עשה התחבולה הזאת להבחין הדבר ועל כן ידעו כי אמת אמר המלך בתחלה וזהו וישמע העם את המשפט כי המלך שפט כן בתחלה ואח"כ עשה הבחינה ועל כן יראו כי אמרו המלך ידע כל מצפוני לב מתוך דעתו וחקירתו והכרתו ואעפ"י שלא נזכר זה בכתוב בהדיא דרך הכתוב לקצר ואפשר לדקדק כן מדקאמר ותעמודנה לפני המלך שנראה [מיותר] לגמרי אלא בא לומר שעמדו לפניו זמן מה ונסתכל בהם והכיר המשפט קודם שידברו. וכן יש לדקדק ממאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וכו' דאע"ג שדרשו ז"ל מכאן לדיין שצריך לשנות טענות הבעלי דינין כך היה ראוי לומר זאת אומרת בני החי ובנך המת כמו שאמר גבי האחרת ומה לו להזכיר (מלזה) [מלת זה] ואפילו אם תרצה לומר להורות באצבע אמר זה מה שאין בו צריך מ"מ אמר אותו שלא במקומו שכך היה ראוי לומר זאת אומרת זה החי בני על כן אני אומר אל העם העומדים בהיפך פנים כנגד האשה אשר הבן בידה זאת אומרת זה בני חי ואין זה אמת כי אין זה בנה אלא המת ולגבי אחרת לא אמר זה אלא סרה טענתה לבד ואגב אורחין למדנו שצריך הדיין לשנות כל הטענות אעפ"י שיש בה דברים שלא לצורך שהרי לא היו באות לדון אלא על החי לא על המת ומה צורך שיאמר זאת אומרת זה בני החי ובנך המת אלא כמו שביארנו שצריך לשנות הטענה כמו שאמר הבעל דין וטעמא דמלתא שלא יאמר הבעל דין אלו היה הדיין מבין טענותי לא היה דן כן וה"ה והוא הטעם לכל הטענה אעפ"י שאינו עיקר לענין הדין חושב הבעל דין עיקר לפיכך צריך הדיין לשנותה. וא"ת הא קייל"ן כמ"ד לא מפקינן ממונא מחזקתיה אלא בעדים וראיה ואפילו באומדנא דמוכח כההיא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו ואפילו לבת קול מ"מ הא אמרינן לא בשמים היא. וי"ל דכיון דאמרה האשה גם לי גם לך לא יהיה גזורו הא אפיקתיה מחזקתה ולפיכך זכתה האחרת א"נ הוראת שעה. והוי יודע שיש מי שפוסק דמפקינן ממונא באומדנא דמוכח ומ"מ מהאי עובדא ליכא הכרחה. וראיתי במדרש אז תבאנה וכו' רב אמר רוחות היו ושמואל אמר זונות היו רבנן אמרי יבמות היו ע"כ ולדעת רבנן נראה כאשר כתבתי לעיל דליכא למימר יבמות מבית אחד דא"כ צרות מיבעי ליה ותו מאי נפקא להו מינה אי יהיה בנה של זו שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום וליכא למימר נשי שני נכרים אלא ששתיהן היו זקוקות ליבום דא"כ לא הוה קרי להו יבמות אלא ודאי היו נשי שני אחים ואחד מהם מת בלא בנים והניח את אשתו מעוברת וכדכתיבנא לעיל. ואע"ג דגרסינן התם א"ר יהודה בר אלעאי אלו הייתי שם הייתי נותן על צוארו של שלמה ולא די לאחר /לאחד/ שמת אלא עוד לאחר שהיה גוזר ע"כ ומשמע שלא היו יודעים מה היה בדעתו של שלמה הע"ה לא קשיא. כללא דמילתא לא ידעו הדבר אלא הקרובים אליו המכירים בחכמה והכירו מתוך דבריו של המלך שהכיר בהן /של/ מי מהן היה הילד החי אבל האחרים לא הכירו א"נ ידעו מה ששפט המלך בתחלה אבל לא ידעו מה היה רוצה לעשות וחשבו שבאמת היה רוצה לגזור את הילד כפי ההקדמות שהקדים להם כדאיתא התם ועל כן אמרו אי לך ארץ שמלכך נער וכו' כדאיתא התם. א"נ יש להשיב כי שלמה הע"ה היה נער וחכמה גדולה היתה זאת בחיק מי שהוא קטן בשנים וכן כתוב ואנכי נער קטן לא אדע מצאת ומבוא. והנראה לע"ד כתבתי. והראשון עיקר:

שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר סימן שטז

ועוד מצאתי ראיה ממ"ש בפסוק במ"א סי' ג' אז תבואנה שתים נשים זונות כו' ומבואר בשה"ש רבה בתחלתו ורבנן אמרי יבמות היו ופי' בידי משה שם בשם הירושלמי כלה וחמותה היו שחמותה טוענת שהילד החי זהו בנה וזוקק את כלתה ליבום ומיירי דליכא יבם אחר כן פי' הידי משה שלכן אמרה הכלה גזורו כו' דכוונתה שעי"ז ממנ"פ תפטר מן היבום יעו"ש והכלה טוענת שזהו בנה ואינה זקוקה ליבום. וקשה הא אף לדברי חמותה ילדה הכלה ולד שלם כמו שלה רק שמת מפני ששכבה עליו וה"ל כמו אכלו ארי וא"כ יהיה פוטר מן היבום לרבנן דרשב"ג ואם יבם קטן ה"ל כדיעבד הרי הכא היבם קטן מאד והרי בדיעבד סמכינן על רבנן ואין לומר דמיירי בלא גמרו שו"צ דזה אינו במשמע דהמשמעות דמיירי בסתם ולדות כמש"ש ואלד וכו' ותלד גם האשה וכו' ועוד דא"כ מהו ואתבונן עליו בבוקר והנה לא היה בני. ואם הילד השני לא גמרו שו"צ א"צ התבוננות כו'. ודוחק לומר דמיירי ששניהם לא גמרו שו"צ דכ"ז אינו במשמע כלל. א"ו הא דלדברי חמותה הכלה היא זקוקה לקבל חליצה הוא משום דלכתחלה כל שלא שהה שלשים יום היא זקוקה לחלוץ ואין זה כלל כדיעבד אף שהיבם קטן מאד ולכן כיון שמת תוך שלשים יום אף שאכלו ארי היא זקוקה ותמתין י"ג שנה עד שתחלוץ מזה מבואר דיבם קטן אינו כדיעבד:]

 (יז) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת:

מצודות דוד בי אדוני – להאזין דברי:

(יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת:

מלבי"ם השאלות: (עד סוף הסימן) למה כפל אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית, למה תחלה אמר מאצלי ואחר כך בחיקי ולא אמר השכיבה אצלי, למה ואקום בבקר ואתבונן בבקר. למה אמרה שהכירה שהמת אינו בנה ולא אמרה שהכירה שהחי הוא בנה, למה תפסה האחת בלשונה בני החי ובנך המת, והשנית אמרה בהפך בנך המת ובני החי, למה החזיר המלך את דבריהן שנית, מה היה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן, ומה היה עושה אם היתה השנית אשה חכמה והיתה מבינה הערמה והיתה מבקשת ג"כ שיחיה אותו:

(יח) ואנחנו יחדו – ר"ל בל תחשוב שאנו יושבות בבית א' כל א' בחדר בפ"ע כי אנחנו יחדו ואין זר אתנו – בחדר שאנו שם, מוסיף זולתי שתים אנחנו בכל הבית – לא דר בו איש זולתנו אף ביתר החדרים:

(יט) וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו:

רד"ק אשר שכבה עליו – נראה כי מפני ששכבה עליו מת כי אילו לא מת כך אלא שקדמו חולי לא נולד הספק הזה כי היו מבקרו' אותו שאר נשים בחוליו והיה נודע למי הוא לפיכך אמרה אשר שכבה:

(כ) וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי:

מצודות דוד ואמתך ישנה – ולא הרגשתי בדבר:

 מלבי"ם ותקח את בני מאצלי – גם זה לה לראיה כי אין בנה המת כי אחר שמיתת הילד היה ע"י ששכבה עליו אמו, (כי כן הכירה בו שזה סבת מיתתו), ובנה לא היה מונח בחיקה רק אצלה – ורק היא השכיבתו בחיקה – כדי שתטעה שהמיתה אותו:

(כא) וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:

מלבי"ם ואקום בבקר, ואתבונן אליו בבקר – ר"ל שתיכף בבקר התבוננה שלא היה בנה, בל תאמר שנשתנה מחמת מיתה כי ראתה תיכף, והוסיפה והנה לא היה בני אשר ילדתי – א] שהכירה שאינו בנה, ב] אשר ילדתי כי בנה נולד ג' ימים קודם, והכירה שזה המת הוא נולד עתה שכבר יוכר הנולד עתה מן בן ג' ימים, והנה עקר טענתה סמכה ע"מ שאמרה שהכירה שהמת אינו בנה, ולא אמרה ג"כ שמכרת שהחי הוא בנה, כי ע"ז י"ל אולי שניהם היו דומים בפרצופיהם, אבל ממה שהכירה שהמת משונה מבנה החי מבואר שהחי הוא בנה, כי מי עשה לה זה להחליף את בנה אם לא חברתה אחר שאין זר אתם בכל הבית, וגם א"ל שבא גנב מבחוץ והחליף, כי לא ידע איש מן החוץ שילדו שע"ז הקדימה וכפלה דבריה ואלד עמה בבית, ויהי ביום השלישי ותלד גם האשה הזאת ואנחנו יחדו – ר"ל שלא בא לשם איש מן החוץ ולא ידע אדם בדבר:

(כב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי – ספר הכתוב כי בדברם, אמרה הנתבעת בלשון בני החי ובנך המת והתובעת אמרה בהפך בנך המת ובני החי, וכלל בלשון שהאדם יקדים תמיד מה שהוא העקר ויאחר את הטפל, ולפ"ז הסברא נותנת שהאשה שדקדקה להקדים בלשונה בני החי קודם, עקר מגמתה שיהיה החי בנה, והמקדמת בלשונה בנך המת עקר מגמתה שיהיה המת בן חברתה, לא שיהיה החי בנה, ומזה כבר היה יכול להבין ולהכריע מי אמו,

אמנם יש סברא שכל א' מקדמת מה שהוא עקר אצלה בטענה וראיה, כי התובעת עקר ראייתה היה ממה שהמת אינו בנה שמזה תכריח שהחי הוא בנה כנ"ל, והנתבעת עקר ראייתה הוא ממה שהחי הוא בנה, שמזה מכרחת שהמת הוא בן חברתה, וכ"א הקדימה מה שהוא עקר הראיה וההוכחה לדבריה, אמנם בכל זאת הבין שלמה בחכמתו שהאומרת ומקדמת בנך המת הוא מצד שזה עקר מגמתה, כי הגם שבפעם הראשון שבררה ראיותיה היתה צריכה להקדים שבן חברתה הוא המת שזה עקר הראיה,

בכ"ז אחר שחזרה זאת כ"פ כמ"ש ותדברנה לפני המלך – ר"ל שכן דברו כמה פעמים, ובכל פעם הקדימה התובעת בנך המת ובני החי, מזה השכיל שעקר מגמתה הוא רק שגם לה גם לחברתה לא יהיה, ולכן מקדמת זאת תמיד, כי הבאת הראיה היא רק בפעם הראשון, לא כן בדברים אח"כ יקדים כ"א מה שהוא עקר ברצונו ובלבבו ומה שרוצה לזכות במשפט, וז"ש:

(כג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי: פ

רד"ק ויאמר המלך זאת אומרת – אמרו רבותינו ז"ל מכאן שצריך הדיין לשנות טענות בעלי הדין כדי שישמע בעלי הריב שהבין טענותיהם ועליהם ישפטם:

 מצודות דוד זאת אומרת – כאומר מה לי בהויכוח, עיקר המשפט הוא בדבר ההכחשה, של מי הוא הילד החי:

 מלבי"ם ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי – וכו' וזאת אומרת לא כי בנך המת – הנה לא הזכיר דברי התובעת ראשונה, רק התחיל בדברי הנתבעת ואחריו מה שהשיבה התובעת שנית והקדימה בנך המת לבני החי, שע"ז בנה יסודו, כי בטענתה הראשונה נכון מה שהקדימה שבן חברתה הוא המת שזה ראויה יותר כנ"ל, אבל אחר שהשיבה חברתה זה בני החי, כמראה באצבע שמכרת ויודעת שבנה החי, היה לה להשיב לא כי בני החי, ר"ל שהיא יודעת זאת, כי זאת עקר מה שתרצה לזכות במשפט.

 ודרך הבעלי דינים שבתחלת טענותיהם כ"א מציע ראיותיו, ואח"כ כשיתעצמו בדין, מפרט כ"א מה שהוא רוצה לזכות בדין, וא"כ כיון שבסוף דבריה הקדימה ג"כ בנך המת לבני החי, מבואר שזה הוא מה שהיא רוצה לזכות, שיהיה המת בן חברתה, ולברר זאת אמר קחו לי חרב – כי בזה יבורר מי הרוצה שיחיה ומי שתתרצה שימות, וכן היה:

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת:

מצודות דוד גזרו – מתוך דבריהן הכיר המלך בחכמתו, הדין עם מי, ואמר להיושבים לפניו, שכן הוא האמת שהאחת גנבה הילד החי, ולאמת דבריו עשה הבחינה:

(כו) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ:

רד"ק גם לי גם לך לא יהיה – ואמר כנגד אוחזי החרב גזורו ומה שלא לקחה אותו אחר שהאחרת אמרה תנו לה כי ידעה כי מרחמת עליו אמרה וחשבה כי המלך לא יתנהו לה:

 מצודות דוד גם לי וגו' – היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת, ובשמעה שצוה המלך להמיתו, רצתה יותר בזה, כי אז לא תשמח עוד חברתה, והיא לא תניק בן אשה אחרת. והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה:

מלבי"ם ותאמר האשה אשר בנה החי – היא הנתבעת שהקדימה בדבריה בני החי, היא בקשה לבל ימיתוהו, ושיתנו הילוד לחברתה, ולא מצד שהודית לדברי חברתה רק מצד שנכמרו רחמיה על בנה, וזאת אומרת – היא התובעת שהקדימה בדבריה בנך המת, אמרה גם לי גם לך לא יהיה – ר"ל אחר שכבר עמד ערעור על הילד ויהיה תמיד בספק מי אמו, עד שלא יהיה לשנינו בבירור, ולכן גזרו – ובזה בררה שמה שהקדימה תמיד בנך המת הוא מצד כי זה היה עקר חפצה:

(כז) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ:

רש"י היא אמו – בת קול הופיעה ואמרה: היא אמו (מכות כג ב):

מלבי"ם ויען המלך ויאמר – ובזה ברר מ"ש בתחלת דבריו, להכריע מתוך סדר דבריהם מי החפץ בילד ומי לא, ובזה חרץ המשפט כי היא אמו.

(כח) וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אלקים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:

רד"ק לעשות משפט – לפיכך יראו מפניו לעשות דבר רע ואפילו בסתר כי ראו כי ברוב חכמתו יוציא לאור משפט כמו שנעשה בזה המשפט:

מלבי"ם וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט – ששמעו איכות משפטו ובאיזה אופן הבין מתחלה עם מי הצדק, וייראו מפניו באשר ראו כי חכמת אלקים בקרבו – לדעת אשר בלב הבע"ד: עי' כתבי הרמ"ע מפאנו – מאמר מאה קשיטה – סימן פז

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב