מלכים א

מלכים א פרק ה

(א) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו: פ

רד"ק מושל בכל הממלכות – שהיו יראים ממנו ומגישים לו מנחה ועובדים אותו:

 מן הנהר ארץ פלשתים – כתרגומו מן נהר פרת עד ארץ פלשתאי:

 מצודות דוד מן הנהר – היוצא מן העדן, שהוא תחילת המזרח, עד ארץ פלשתים. מגישים – והמה היו מגישים מנחה, והיו עובדים את שלמה להעלות לו המס:

 מלבי"ם השאלות: לפי הסדר הי"ל לסדר תחלה ויהי לחם שלמה וכו', ואח"כ יאמר ושלמה היה מושל וכו', כי הוא רודה בכל עבר הנהר וכו', וכן מ"ש בפסוק ז' וכלכלו הנציבים וכו' הוא מיותר שכבר אמר זה, גם הסתירה שיש בענין מספר הארוות סוסים בין ספר זה לספר ד"ה:

(א) ושלמה. היה צריך להגדיל שולחנו מצד גודל מלכותו ויקר תפארת גדולתו, כי היה מושל בכל הממלכותושולחן המלך יגדל כפי גודל מלכותו, וגם בזה לא היה למשא אל העם כי כולם מגישים מנחה ועובדים את שלמה – ועי"ז ינקו ישראל חלב העמים והגיע להם שפע מן הארצות הנכנעים תחתם:

(ב) וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח:

מצודות דוד לחם שלמה – לכל הבא אל שלחנו. סלתקמח נקי ביותר:

 מלבי"ם ולכן ויהי לחם שלמה ליום אחד – וכו', ר"ל והיה זה ראוי כפי עושר עם ישראל וכפי גדולת מלכות שלמה, וכפי רוב האנשים שבאו אליו יום יום מסביב:

(ג) עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים:

רש"י בראים – פטומים על האבוס. רעי – מן האחו. וברבורים אבוסים – יש מרבותינו אומרים: תרנגולים פטומין (בבא מציעא פו ב):

 רד"ק בריאים – שמנים ומפוטמי' וכת"י פטימים וכן ועגלון איש בריא וכן להבריאכם: רעי – מן המראה אבל הבריאים הם המפוטמים בבית: וברבורים אבוסים – ת"י ועופא פטימיא ולא פי' איזה עוף הם וי"מ כי הם העופות המסורסים כי הם שמנים מהאחרים ובדברי רז"ל עוף הבא מברבריא נקראים ברבורים על שם מקומם:

(ד) כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב:

רד"ק כי הוא רודה – הטעם כי האיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים שהיו בשלחנו בכל יום שהיו מביאים לו מנחה מכל עבר הנהר כי מושל בהם היה כלומר היו יראים ממנו ומגישים לו כל מלכי עבר הנהר מנחה תמיד:

 מתפסח ועד עזה – מדינות הם בעבר הנהר ורז"ל נחלקו בזה מהם אמרו תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם ומהם אמרו תפסח ועזה סמוכות היו וכמו שמלך על תפסח ועל עזה כן מלך על כל העולם כלו:

 מצודות דוד כי הוא רדה – בא ליתן טעם על מה היו כל כך רבים אנשי שלחנו, להצטרך להם כחשבון הזה, ואמר לפי שהיה מושל בכל אנשי עבר הנהר ובכל מלכיהם, ושלום היה לו מכל עבריו, אף מן האומות שלא משל בהם, ולזה היו רבים הבאים אליו, הן מאנשי שלומו, הכן מהאומות שמשל בהם:

מלבי"ם כי הוא רודה – עתה יציע שנית למה שיספר מרוב הסוסים שהיו לשלמה שגם אלה מוטלים על העם לכלכלם, שגם זה היה כפי הראוי והנכון, כי הסוסים היו מוכנים למלחמה בעת הצורך, ועל ידם רדה בכל הממלכות באשר ידעו כי לו חיל וסוס ורכב ויראו מפניו, ועי"כ לא הצטרך למלחמה,

ר"ל שעי"ז פעל ג' דברים: א] שרדה ביד חזקה, שזה ההבדל בין מ"ש תחלה ושלמה היה מושל ובין מ"ש פה כי הוא רודה ומפרש שהיה רודה בכל מלכי עבר הנהר – ר"ל כי הלוחם וכובש רודה בהעמים אשר כובש, לא כן שלמה שלא לחם עם העמים רק מלכיהם פחדו מלפניו ובם רדה וע"י נכנעו עמיהם ממילא, וזה ע"י שראו רב חילו ופרשיו.

ב] ושלום היה לו מכל עבריו – שגם העמים ביתר הצדדים שלא רדה בם עכ"פ התיראו מלהרים יד להלחם נגדו:

(ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה: ס

מצודות דוד איש – כל אחד ישב תחת גפנו, ולא נדד ממנו בסיבת שונא:

 מלבי"ם ג] ועי"כ וישב יהודה וישראל לבטח – כי לא הצטרכו להלחם, ולא החרידם רגל אויב מחוץ ולא מרד ושערוריה בפנים:

(ו) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים:

רש"י ארבעים אלף ארות סוסים – ובדברי הימים (ב ט כה) הוא אומר: ארבעת אלף, פירשו רבותינו (סנהדרין כא ב) ארבעים אלף ארוות היו, ובכל אחת ארבע אלף אצטבלאות. או ארבעת אלפים ארוות, ובכל אחת ארבעים אלף אצטבלאות:

 רד"ק ארבעים אלף ארות סוסים – ובדברי הימים ארבעת אלפים ארות סוסים פירשו רז"ל ארבעים אצטבלאות ובכל אחת היו ארבעת אלפים סוסים או ארבעים אלף אצטבלאות ובכל אחת ארבעים סוסים ופירוש ארות אבוסים ת"י אבוס בעליו אורויא דמרוהי ואמרו חכמים ז"ל כי עבר על לא ירבה לו סוסים ופי' לא ירבה לו סוסים בטלים וכיון שלא היו לו אלא שנים עשר אלף פרשי' והיו לו ארבעים אלף ארות סוסים הרבה סוסים בטלים היו לו ומה שהרבה שלמה סוסים ופרשים והוא לא היתה לו שום מלחמה לא עשה אלא לכבוד וגדולה כדי שילכו עמו כשילך ממקום למקום וגם קצת מלחמה היתה לו כשלקח חמת צובה ועציון גבר:

מלבי"ם ויהי לשלמה – ר"ל ולתכלית זה היו לו ארבעים אלף ארות סוסים – ובד"ה כתוב ארבעת אלף, שם חשב מה שהיה לו לצורך תשמישו כמ"ש וינחם בערי הרכב ועם המלך בירושלים כי שם חשב כבוד עשרו, ופה חשב מה שהיה לו לצורך החיל להיות נכון ליום קרב ומלחמה:

(ז) וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר:

רש"י לא יעדרו דבר – אפילו של ימות החמה בימות הגשמים:

 רד"ק וכלכלו – והלא כבר זכר למעלה וכלכלו את המלך ואת ביתו למה חזר וכתב וכלכלו את המלך אלא כמו שזכר הסוסים אמר כי ג"כ היה נותני מאכל הסוסים ובכלל הכלכלה היה גם כן מה שהיו צריכי' הסוסים לאכול כמו שכתוב והשעורים והתבן לסוסי' ולרכב.

 והוסיף ג"כ ואת כל הקרב אל שלחן המלך כי למעל' זכר את המלך ואת ביתו והם התמידים בביתו ועתה הוסיף ואת כל הקרב אל שלחן המלך אנשים אחרים שיבואו לשלחן המלך לפעמים:

 לא יעדרו דבר – לא היו מחסרים דבר מכל הצורך אל שלחן המלך וי"ת לא מעכבין מידעם והוא טעם למה שזכר איש חדשו כלומר לא היו מעכבין שלא הי' מביא כל אחד ואחד בחדשו:

מלבי"ם (ז-ח) וכלכלו הנצבים – עתה גומר דבריו שע"י הנציבים אשר הכין השיג כל הצריך לו, בין אל שולחן המלך בין מה שצריך לצורך הסוסים, וגם הביאו כל הצריך עד המקום אשר יהיה שם:

(ח) וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ: ס

רש"י והשערים והתבן – היו נותנים אלו הנציבים, אל המקום אשר יהיה שם המלך:

 רד"ק ולרכש – מין בהמה וי"א שהם פרדים בני הסוסיות כמו רוכבי הרכש:

 יביאו אל המקום אשר יהיה שם – הנצבים מהם היו מביאים צורך המאכל אל בית המלך מהם היו מביאים צורך מאכל הסוסים למקום שהיו שם הן מה שהיו בירושלם הן מה שהיו בערי הרכב:

 איש כמשפטו – כמו שפסקו ביניהם זה יביא הנה וזה יביא הנה:

 מצודות דוד אשר יהיה שם – קבוצת הסוסים והרכש. איש כמשפטו – כל נציב בחדשו:

(ט) וַיִּתֵּן אלקים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם:

רד"ק ורחב לב כחול – ואין החול נשוא המדה אלא נשוא המספר ואע"פ שכתוב אשר לא ימד ולא יספר המדה ג"כ לענין מספר זכר אותה כמ"ש והיה מספר בני ישראל "ורחב לב" הוא לענין מדה לא למספר אלא ר"ל לב רחב היה לו בכל דברי החכמה שהם כחול ורז"ל פירשו מה חול גדר לים כך היתה החכמה גדר לשלמה:

 מצודות דוד ורחב לב – להחזיק בה כל מיני חכמות, ובכל אחת ידיעות הרבה כחול וגו':

 מלבי"ם ויתן אלקים – חוץ מחכמת ההנהגה שדבר בה עד הנה נתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד – וכבר בארנו בפירוש ספר משלי בפרטות ההבדל בין חכמה ותבונה, בחכמה כלול כל חכמת המדות וכל ענינים שנופל עליהם טוב ורע ובתבונה כלולה החכמה העיונית שנופל עליה שם אמת ושקר, ורוחב לב – לדעת כל פרטי החכמות והתכונות ומיניהם אשר אין להם סוף:

רד"ק כחול אשר על הים – כמו על שפת הים והספור הזה ר"ל כי היו מבורכי' בימי שלמה בפרי בטנ' והיו רבים וכן בפרי בהמתם ובפרי אדמתם והיו אוכלים ושותים ושמחים כי לא היה להם פחד מאויב:

 מצודות דוד על הים – על שפת הים:

(י) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם:

רד"ק בני קדם – בני מזרח היו ידועים בחכמה וכן כתיב כי מלאו מקדם ובדברי רז"ל מה היתה חכמת בני קדם שהיו יודעים במזלות וערומים בטייר פי' בטייר בלשון העופות וכן בערבי יקרא עוף אלטי"יר וכן בני מצרים היו יודעים בחכמה שבה היו נקראים החרטומים:

מלבי"ם ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם – שהיו מחוכמים בחכמת התכונה ודומיה וחכמת מצרים שהיו חכמים בחכמת הטבע ומזגי הדברים עד שהיו יכולים להפך הדברים בלהטיהם:

מדרש רבה קהלת פרשה ז פסקה לב

ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים ומה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין במזל וקוסמין בעופות ובקיאין בטייר:

מה היתה חכמתן של מצרים את מוצא בשעה שבקש שלמה לבנות בית המקדש שלח אצל פרעה נכה ואמר שלח לי אומנים בשכרן שאני רוצה לבנות בית המקדש מה עשה כנס כל אסטרולוגין שלו וצפו וראו בני אדם שהן עתידין למות באותה שנה ושלחן לו וכיון שבאו אצל שלמה צפה ברוח הקדש שהם עתידין למות באותה שנה ונתן להם תכריכין ושלחן לו ואמר לו אם לא היה לך תכריכין לצורך מתיך אלו הרי הם ותכריכיהון קום קבור אותם (שם)

ויחכם מכל האדם מאדם הראשון מה היתה חכמתו של אדם הראשון את מוצא כשביקש הקב"ה לבראת את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת ואמר להם נעשה אדם אמרו לפניו רבש"ע (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו אמר להם אדם שאני רוצה לבראתו חכמתו מרובה משלכם מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעמידן לפניהם ואמר להם קראו להם שמות עמדו ולא ידעו הלך אצל אדם אמר לו מה שמותן של אלו אמר רבון העולמים לזה נאה לקרותו שור ולזה ארי ולזה סוס ולזה גמל ולזה נשר וכן לכולן ואמר לו אתה מה שמך אמר לפניו אדם מפני שנבראתי מן האדמה ואני מה שמי אמר לפניו אדני מפני מה שאתה אדון על בריותיך הה"ד (ישעיה מ"ב) אני ה' הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי ובין מלאכי השרת:

מאיתן האזרחי זה אברהם דכתיב (תהלים פ"ט) משכיל לאיתן האזרחי והימן זה משה שנא' (במדבר י"ב) בכל ביתי נאמן הוא וכלכל זה יוסף דכתיב (בראשית מ"ז) ויכלכל יוסף אמרו מצרים כלום עבד זה מלך עלינו אלא בחכמתו נטלו שבעים פיתקין והיו משליכין לפניו והיה קורא כל אחד ואחד בלשונו ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו יודעין ומכירין בו ואינן יכולין לשמוע בו וכה"א (תהלים פ"א) עדות ביהוסף שמו:

ודרדע זה דור המדבר שכולו דעה

בני מחול אלו ישראל שמחל להם הקב"ה על מעשה העגל:

(יא) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב:

רש"י ויחכם מכל האדם – כמשמעו. איתן והימן וכלכל ודרדע – אחין היו, בני זרח בן יהודה, שנאמר (בדברי הימים א ב ו): ובני זרח זמרי ואיתן (היו לוים משוררים). בני מחול – היו יודעים ליסד מזמורים האמורים במחולות שיר, שהיו הלוים אומרים על דוכנם מזמורים שיסדו בספר תהלים (מזמורים פח פט): משכיל לאיתן האזרחי; ומשכיל להימן האזרחי. מדרש אגדה בפסיקתא: מכל האדם, זה אדם הראשון, איתן האזרחי, זה אברהם, הימן, זה משה, וכלכל, זה יוסף, ודרדע, זה דור המדבר, מחול, שנמחל להם על מעשה העגל:

מלבי"ם ויחכם מכל האדם – שהם החכמים הגדולים וחרטומים שהיו בזמנו, וכבר ידעת מה שדרשו חז"ל בזה, ועי' במהרי"א שבאר באורך ההבדל שבין חכמת שלמה ליתר החכמים, שעל שהיתה חכמתו בדרך הנס השיג הכל מן הקודם אל המאוחר בידיעה פתאומית לא בידיעה הדרגיית שלא תושג רק ע"י השגת החושים ובעמל ויגיעה וברב זמן ובריבוי ההוצעות והיא עלולה לטעות וא"א לו שישיג שרשי הדברים וצורותיהם העצמיים ולא השכלים המופשטים מחומר, ע"ש באורך:

מע"ל ויחכם מכל האדם- שהיה לומד מכל האדם, ואף מן הסכלים ביותר.

(יב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף:

רש"י שלשת אלפים משל – שלשת למודי משלות, שלש פעמים כתוב 'משלי שלמה' בספר משלי. ויהי שירו חמשה – שלשה אלה, ושיר השירים, וקהלת. ואלף – בכל אחד כדי הוא ללמוד. ומדרש אגדה (ערובין כא ב): שהיה אומר בכל פסוק שלשת אלפים משל, ועל כל משל, אלף וחמשה טעמים:

 רד"ק שלשת אלפים משל – אינם נמצאים אצלינו וכן ויהי שירו חמשה ואלף כי רבים ספרים אבדו לישראל בגלותם וכן מה שחבר בחכמת הטבע כמו שאומר וידבר על העצים שהודיע טבע' ורפואתם וכן על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים בכל מה שתחת גלגל הירח גברה חכמתו וחבר בהם ספרי' ואינם נמצאים אצלינו, ובדרש חזרנו על כל המקראות ולא מצאנו שדבר אלא קרוב לח' מאות פסוקים אלא מהו וידבר שלשת אלפים מלמד שעל כל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים וג' טעמים כדאת אמרת נזם זהב וחלי כתם:

 וידבר על העצים – מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת כיון שמשפיל עצמו כאזוב נטהר ונתרפא:

מלבי"ם וידבר – חוץ מן החכמה הקבועה בלבו, דבר ג"כ דברי חכמה ברוה"ק וחבר ספרים, שהם שלשת אלפים משל – הוא ספר משלי שנחלק לשלשה חלקים, כמבואר בפירוש, ור"ל שלשת למודים (מלשון ואאלפך חכמה) ויהי שירו חמשה ואלף – הוא ספר שה"ש שנחלק לחמשה שירים ושיר האחרון המתחיל אחות לנו קטנה שאומר שם איש יביא בפריו אלף כסף, האלף לך שלמה נקרא שיר האלף, כמו שבארנו זאת ת"ל בפי' שירי הנפש:

(יג) וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים:

רש"י וידבר על העצים – מה רפואת כל אחד, ועץ פלוני יפה לבנין פלוני, וליטע בקרקע פלונית וכן על הבהמה, מה רפואתה, ועיקר גדוליה ומאכלה. ומדרש אגדה (ילקוט שמעוני רמז קעח): מה ראה מצורע ליטהר בגבוה שבגבוהים, ובנמוך שבנמוכים, ועל הבהמה ועל העוף, מה ראה זה להיות כשר בשחיטה בסימן אחד, וזה בשני סימנין, ודגים וחגבים בלא כלום:

מלבי"ם וידבר – גם חבר חבורים רבים על חכמת הטבע שבם דבר על הצומח בכל מיניו, מן הארז עד האזוב, וכן בחכמת הבע"ח לכל מיניהם, ההולך על ארבע, והמעופף והשוחה במים, והרמש שכולל האמפיביאן וגם הרמשים הקטנים:

פתרון תורה [פרשת זאת חוקת התורה עמוד 173]  וידבר על העצים וג' אמרו שנים שבאו לפניו לדין זה אומר אילן שלי הוא וזה אומר אילן שלי הוא, היה שלמה שואל לאילן שלמי אתה והוא אומ' של פלוני אני. מן הארז אמרו כשבנה הבית הלך ועמד על הארזים ואמר להן כל מכם שיש תחתיו טמון קבר יאמר שלא יטלו אתו בלב במקום והן אומרין,

ועד האזוב אשר יוצא בק' אמרו כששילם הבית והיטיחן כולן בזהב חוץ מאחד הדלתות ביום חנוכת הבית בא שלמה ומצא אזוב שיצא בכותל ונפחד, אמ' לו מי הביאך לכאן, אמ' לו ברשות אני באתי, אמ' לו אף על פי כן הכנס לך שלא לשבור את לבן של ישראל ונכנס מאליו.

על הבהמה גזר שלמה שלא יבוא לסעודתו שור שהוא טעון עול פעם אחת תפשו שני שוורים טעוני עול לשחוט והן גועין אמר להן שלמה לא ברא הקב"ה אתכם אילא לכך, ואמרו שוורים ריבונינו יודעים אנו אלא טעוני עול אנו, מיד פירשום מידם והלכו לשדה.

על העוף זה דוכיפת שהביא שמיר למקדש ושיגרה למלכה שבא.

על הרמש זו היתה תולעת שהיא מתקנת את המרגלית.

ועל הדגים אמרו פעם אחת צדו דגים לסעודתו של שלמה והיו צוחות לפניו אמ' להן לא [ל]כך נבראת(כ)ם, אמ' לו הין אילא מעוברות אנו, מיד צוה עליהן שהטילו לים למים.

(יד) וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ: ס

מצודות דוד מאת כל מלכי ארץ – כי כל מלכי הארץ היו באים אל שלמה לשמוע חכמתו, ובשובם באו העמים אל מלכיהם, לשמוע מהם חכמת שלמה:

 מלבי"ם ויבואו – פי' מהרי"א שמאת מלכי הארץ ששמעו שמע חכמתו נשלחו שלוחים מכל העמים חכמי עם ועם לשמוע את חכמת שלמה וי"מ שמלכי הארץ באו לשמוע חכמתו, ובשובם למדינתם באו כל העמים ללמוד לקח מפיהם מה ששמעו המלכים ממנו, וי"ל שרמז בזה על ספר קהלת שנאמר בהקהל, ובו דבר בדרך החקירה והחיפוש על כל עניני העולם, והיה בזה לימוד גם להמלכים לההביל הצלחת העולם, גם להמון העמים יחד:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אל יתהלל עמוד 17 אל יתהלל חכם בחכמתו זה שלמה בן דוד שנאמר עליו בשעה שישב על כסא מלכותו נשתבח ונתגאה ואמר אין כמוני בעולם, ועבר על מה שכתוב בתורה לא ירבה לו נשים (דברים י"ז), מה עשתה יו"ד עמדה לפני הקב"ה ואמרה לפניו רבש"ע כלום כתבת בתורה דבר אחד לבטלה? אמר לה לאו. אמרה לפניו והלא שלמה המלך בטלני ונשא לו אלף נשים שנאמר ויהי לו שבע מאות שרות ושלש מאות פלגשים (מ"א =מלכים א'= י"א), ועבר שלמה על מה שכתוב בתורה, אמר הקב"ה ליו"ד עלי לריב את ריבך ולדון את דינך. מיד אמר הקב"ה לאשמדאי מלכא דשידאי, לך אצל שלמה וטול חותמו בידו ותדמה בדמותו ותשב על כסאו, באותה שעה הלך אשמדאי ונטל חותמו מידו ונדמה בדמותו. ישב על כסאו והיו ישראל סבורין שהוא שלמה, והיה שלמה משוטט בכל העיירות והכפרים ואומר אני שלמה אני קהלת הייתי מלך על ישראל, עד שעברו שלש שנים, והיו בני אדם אומרים זה לזה, ראו שזה כמה שוטה, כי המלך יושב על כסאו וזה אומר אני קהלת הייתי מלך, והיה משוטט נע ונד. אמר הקב"ה כבר נטלתי דין יו"ד. מה עשה אשמדאי באותן ג' שנים, עבר על כל נשיו של שלמה עד שבא אצל אחת מהן והיא פרשת נדה כיון שראתה אותו אמרה לו שלמה, למה שנית את טעמך ומנהגך שהיית נוהג בנו? מיד שתק, אמרה לו אין אתה שלמה, ולא עוד אלא שהלך גם לאם שלמה, אמר לה אמי כך וכך אני מבקש ממך, אמרה לו בני ממקום שיצאת ממנו שם תמצא שום הנאה? אם אתה עושה כן אין אתה בני, מיד הלכה אצל בניהו בן יהוידע ואמרה לו: בניהו כך וכך תבע ממני שלמה, מיד נזדעזע וקרע את בגדיו ותלש בשערו ואמר בודאי אין זה שלמה אלא אשמדאי הוא, ואותו הנער שהוא משוטט ואומר אני קהלת הוא שלמה בעצמו. מיד שלח וקרא לאותו הנער ואמר לו בני אמור לי מי אתה? אמר לו אני שלמה בן דוד, א"ל בני כיצד היה מעשיך? א"ל יום אחד הייתי יושב במקומי ובא עלי כמו רוח סערה והשליכני ממקומי, ומאותו היום ועד עכשיו נטלה דעתי, לפיכך הייתי משוטט, אמר לו כלום יש לך סימן? א"ל הן, בשעה שמלכתי נטל דוד אבי ידו אחת והניחה בידך, וידי האחרת ביד נתן הנביא, ועמדה אמי ונשקה ראש אבי. זה הסימן יש לי כיון ששמע בניהו דבריו מה עשה קרא לסנהדרין ואמר להם, לכו כתבו לכם שם המפורש וקבעוהו על לבבכם, הלכו ובאו אצלו ואמרו מתיראים אנו מאותו השם שהוא חקוק על לבו, א"ל וכי שם אחד יכול על שבעים שמות אבל אין לכם החסד מה'? – מה עשה בניהו, נטל את ידו והכהו לאשמדאי מכה אחת ונטל את החותם ובקש להורגו, יצאת בת קול ואמרה אל תגע בו כי ממני יצא הדבר שעבר על מה שכתוב בתורה, מיד החזיר את החותם על יד שלמה ונדמה בדמותו וחזר למלכותו. מיד אמר שלמה איה מלכותי, איה גבורתי שלא הועיל לי כלום, אלא שכל המשפיל עצמו בעולם הזה הקב"ה מגביהו, שאין לך בעולם הזה כמו ענוה ושפלות הרוח שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה וגו' (תהלים ק"א).

 

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) שלמה המלך עמוד 533 מעשה שהיה בימי שלמה מלך ישראל, יום אחד נכנס אשמדאי מלכא דשידי ואמר לו אתה הוא שכתוב עליך ויחכם מכל האדם? אמר לו שלמה כך הבטיחני הקב"ה, אמר לו אשמדאי אם תרצה אני מראה לך דבר שלא ראית מימיך לעולם, א"ל הן. מיד הושיט ידו בארץ תבל והוציא ממנה איש בעל שני ראשים וארבע עינים, מיד נזדעזע ונבהל שלמה ואמר הכניסוהו לחדרי, שלח וקרא לבניהו בן יהוידע אמר לו מה תאמר היש תחתינו בני אדם, א"ל חי נפשך אדוני המלך אם ידעתי אלא שמעתי מאחיתופל אלוף אביך שיש תחתינו בני אדם, א"ל אם אני מראה לך אחד מהם מה תאמר, א"ל ואיך אתה יכול להראותו מעומקה של ארץ שהיא מהלך חמש מאות שנה? מיד שלח והביאוהו אצלו. כיון שראה אותו נפל על פניו ואמר ברוך שהחיינו וקימנו לזמן הזה, א"ל בן מי אתה, א"ל מבני אדם אני מתולדות קין, אמר לו באיזה מקום מושבכם, א"ל בארץ תבל, א"ל יש לכם שמש או ירח, א"ל הן, וגם אנו חורשים וקוצרים ובעלי צאן ובהמות, א"ל באיזה מקום מזרח השמש, א"ל במערב ותשקע במזרח. אמר לו תתפללו? אמר לו הן, ומה היא תפלתכם, א"ל מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, א"ל אם תחפוץ נחזיר אותך למקומך, אמר להם עשו לי טובתכם ותחזרוני למקומי. מיד קרא המלך לאשמדאי ואמר לו לך ותחזור אותו למקומו, א"ל איני יכול להחזירו למקומו לעולם. כיון שראה כך נשא אשה והוליד ממנה שבעה בנים ששה מהם בדמות האם ואחד בדמות האב שהיו לו שני ראשים, והיה חורש וקוצר ונעשה עשיר גדול מעשירי עולם. לאחר זמן מת האיש ההוא והניח ירושה לבניו, הששה אומרים אנו שבעה לחלק ממון אבינו והאחד שיש לו השני ראשים אומר אנו שמונה ועלי ליטול מן הירושה שני חלקים. הלכו כלם אצל שלמה ואמרו לו אדונינו המלך אנו שבעה ואחינו בעל שני ראשים אומר שאנו שמונה ורוצה לחלק ממון אבינו לשמונה חלקים והיו /והוא/ רוצה ליטול שני חלקים. כיון ששמע שלמה כך נעלם ממנו הדבר, מיד קרא לסנהדרין ואמר להם מה אתם אומרים בדבר הזה, אמרו אם אנו אומרים אחד הוא שמא שנים הם, שתקו. אמר להם שלמה לבקר משפט. בחצי הלילה נכנס בהיכל ועמד בתפלה לפני המקום ואמר רבש"ע כשנגלית לי בגבעון ואמרת לי שאל מה אתן לך לא שאלתי ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה כדי לשפוט בצדק בני אדם, א"ל הקב"ה אני נותן לך חכמה בבקר, ויהי בבקר שלח וקבץ כל הסנהדרין ואמר להם שלמה הביאו לפני האיש ההוא בעל שני הראשים, מיד הביאוהו לפניו ויאמר להם ראו שאם יודע זה הראש מה שאני עושה לזה אחד הוא ואם לאו הם שנים. אמר שלמה הביאו מים חמים ויין ישן ובגדי שש, והביאו מים חמים והניחו על פניו וזרק בו מים חמים ויין ישן. אמר לו אדוני המלך אנו מתים אנו מתים אנו אחד ולא שנים, ולא נאמר לך עוד שאנו שנים. כיון שראו ישראל את משפט המלך תמהו ורעדו ופחדו כלם ממנו, לכך נאמר ויחכם מכל האדם. [א.ה. מעשה זה נרמז בקיצור בתוספות מסכת מנחות דף לז עמוד א ד"ה או קום גלי].

ספר עשרה מאמרות – מאמר אם כל חי – חלק ג סימן ט

כתוב באגדה שאותה טבעת ששם המפורש חקוק עליה ונפתה שלמה לאשמדאי ונתנה לו כדאיתא בפרק מי שאחזו דהשליכה לים הגדול אף על גב דהתם אמרו בלעה אפשר דהדר אפקה ושדי לה אי נמי מאי בלעה העלימה מן העולם סוף דבר זימן הקב"ה דג אחד ובלע אותה ושלש שנים נטרד שלמה בעניותו על שעבר ג' לאוין לא ירבה לו נשים וסוסים וזהב ונכשל בכלן ונטרפה דעתו באבדן הטבעת עד שרחם עליו הקב"ה ונזדמן לפני מלך בני עמון ונעשה לו מלצר ראתהו נעמה בתו וחשקה בו ואביה הגלה את שניהם למדבר שמם למען ימותו מיתת עצמם וידו אל תהיה בם וזימנם הקב"ה לשפת הים ואותו הדג עלה לגורלם ומידה של נעמה קבל שלמה תנחומין שנתנה לו הטבעת בקריעת הדג ותחי רוחו ומנדעיה עליה יתוב ואין ספק שלא החמיץ שלמה מצוה רבתי הבאה לידו אלא תכף ומיד שחזר ונשתפה שם גייר אותה ועדיין היו שניהם עניים מרודים וזכתה יותר מרות שנקראת אם המלך סתם כדאיתא בפרק הספינה ונעמה היא אם המשיח לדעת חז"ל ושמה יעיד על נעם ה' אלהינו כשם שנקראת רות על שם שיצא ממנה דוד שרוהו להקב"ה בשירות ותשבחות:

(טו) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים: ס

רד"ק וישלח חירם – שלח עבדיו אל שלמה להקים עמו אהבת דוד אביו ואם יבקש דבר מארצו ישלח לו כמו ששלח לדוד אביו עצי ארזים:

מצודות דוד אל שלמה – לדבר על לבו דברי שלום ואמת, וכמנהג המלכים זה לזה:

 מלבי"ם וישלח חירם – הנה בשמואל ב' (ה' י"א) נזכר שחירם שלח מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וכו' ויבנו בית לדוד, ופה אמר ששלח את עבדיו, כי שם רצה לכרות עמו ברית בפעם ראשונה, והיה צריך לשלוח מלאכים, ששם מלאך הונח על ההולך בשליחות נכבד, כי היו שרים נכבדים ומלאכים מליצים ומורשים מאת המלך לכרות עמו הברית עפ"י הקשורים שיעשו ביניהם, אבל עם שלמה לא היה צריך לחדש ברית חדש, כי הוא עומד תחת אביו והברית שהי"ל עם אביו נכונה גם לבנו המולך אחריו, ולא שלח רק עבדיולברכו ולדרוש שלומו, ומפ' כי שמע כי אותו משחו – ולכן שלח עבדיו ולא הוצרך לשלוח מלאכים כי אוהב היה חירם לדוד כל הימיםוהברית נאמן וקיים ביניהם מכבר עפ"י הברית שבינו לבין דוד:

(טז) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר:

רד"ק וישלח שלמה – ביד מלאכי חירם השיב לו זה הדבר:

(יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו רַגְלָי:

רד"ק מפני המלחמה – לא רצה לגלות לו הטעם כי האל מנעו כי לא היה כבוד אביו ואמר לו זה הטעם הנרא':

 אשר סבבוהו – כל מלחמה ומלחמה וכן כי תקראנה מלחמה וי"ת עבדי קרבא דאקפוהי:

 רגלו – כן כתיב וקרי רגלי הכתוב אומר על דוד כי גם לדוד שם אויביו תחת כפות רגליו והקרי אומר על שלמה כלומר אני איש מנוחה ולא היתה לי מלחמה ויש לי פנאי לבנות הבית:

מלבי"ם אתה ידעת – הקדים התנצלות על דוד אביו שלא התעסק בדבר הגדול הזה, כי לא היה זה מרפיון ידים, רק שהיה טרוד תמיד במלחמותיו,

ויש בזה ג' כוונות אם כפשוטו שלבנות בנין גדול כזה צריך עת שלוה ושקט,

ואם מפני שכן גם מצות התורה שלא יבנו בית הנבחר עד יניח ה' להם מכל אויביהם, כמ"ש חז"ל ג' מצות נצטוו ישראל למנות מלך ולהכרית זרע עמלק ולבנות בהב"ח, והוכיחו שם שבנין הבחירה יהיה בסוף כמ"ש והניח ה' וכו' והיה המקום אשר יבחר,

ועוד ענין שלישי בארתי, בדרושי אה"ש, כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במ"ש ג' פעמים לשם ה' אלקיו, לשם ה' אלקי, לשמי – וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה' כמ"ש שם באורך, וכבר הובטח דוד ע"י נתן שע"י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים כמ"ש בברכות (דף ז) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם,

וא"כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקי' לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה ג"כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל"ז היה שלום בימיו, והובטח ע"י נתן שיהיה איש מנוחה היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית,

וז"ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו – ר"ל שלא הי' יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג"כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו:

(יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אלקי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:

מלבי"ם ועתה – שכבר הניח ה' אלקי לי מסביב – וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים כי אין שטן – מן האומות הקרובים ואין פגע רע – שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה:

(יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:

מלבי"ם והנני אומר – ר"ל אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה' אלקי – היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות, כאשר דבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך – והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט הוא יבנה הבית לשמי – דייקא לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה:

(כ) וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים:

מלבי"ם ועתה צוה – אחר ההוצעה הזאת שמורה שרוצה לבנות בנין גדול והפלא מאד, עד שלא הי' בכח דוד אביו לבנותו הגם שהיה מלך גדול ונורא למלכי ארץ, בקש שאלה קטנה מאד, והוא שיתן רשות לאומנים וחרשי עץ אשר במלכותו שיעשו מלאכת שלמה ויעזרו לעבדיו לכרות ארזים מן הלבנון – אשר בגבול א"י, שעז"א ועתה צוה ויכרתו – לא בקש שיתן לו ארזים משלו רק אומנים כורתי ארזים, שיעשו מלאכה ביער הלבנון שבא"י, ושהוא ישלם שכר פעולתם כפי שיקוב עליו חירם, ובאר הטעם שמבקש אומנים מאתו, מפני שהוא יודע שלא נמצא בישראל איש יודע לכרת עצים כצדונים:

(כא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה:

מלבי"ם ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה – הנה חירם הבין מדברי שלמה כי בלבו מבקש דבר גדול יותר ממה ששאל, כי על אומנים לבד לא היה צריך להציע באורך שדוד אביו לא היה יכול לבנות הבית שזה מורה על גדולת הבנין ושהוא גם כן צריך עזר וסעד אל הבנין, ומזה הבין שרמז לו שהוא יתן לו ארזים משלו, כי בחלק הלבנון שאצל צור היו ארזים וברושים טובים יותר ולרוב מאד, וז"ש ויהי כשמוע – ר"ל כאשר הבין דבריו שמח מאד וברך ה' אשר נתן לדוד בן חכם – כי זה מורה על רוב חכמתו ששאל מעט כפי המוסר והנמוס ובכ"ז כלכל דבריו כפי תבונתו שחירם בעצמו יבין את זאת להפריז לו כרצונו:

(כב) וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים:

מצודות דוד כל חפצך – מה שתרצה. ובעצי ברושים – עם כי לא שאל על הברושים הבטיחו לעשות חפצו גם בזה:

מלבי"ם וישלח – וכו', שמעתי – וכו' ר"ל הבנתי את אשר שלחת אלי, אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים – לא אמר אעשה את שאלתך רק את כל חפצך ר"ל מה שחפצת בלבך הגם שלא שאלת בפיך שאתה חפץ שאתן לך עצי ארזים מהלבנון אשר בצור וכן אעשה:

(כג) עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי:

רש"י אשימם דברות'רפסודות' קורא להם בדברי הימים (ב ב טו), ובלשון אשכנז פליצי"ן, ובלע"ז רי"ץ, קושרין העצים זה עם זה, ומציפין אותן על פני המים, ומוליכין אותן כמו שמוליכין הספינות. עד המקום אשר תשלח אלי – אשר תודיעני להביאם שם.

ונפצתים שם – כשמתיר אגדן ומוציאן אל היבשה כל עץ ועץ לעצמו, היא קרויה ניפוץ. (כל דבר שלם שמחלקים אותו לפרקים, קרוי ניפוץ), דיפצי"ר בלע"ז:

מצודות ציון דברות – ענינו קורות קשורות יחד להנהיג אותם דרך המים, כי וינהג את הצאן (שמות ג א), תרגומו:

 ודבר; וכן (ישעיהו ה יז): ורעו כבשים כדברים:

 מלבי"ם עבדי יורידו מהלבנון – שבגבול צור אל הים, וקבל עליו להוליכם עד המקום שיפרט שלמה, ומשם ישאם לירושלים, והתנה עמו שבעבור זה תעשה את חפצי לתת לי לחם:

(כד) וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ:

מלבי"ם (כד-כה) וספר שכן היה שחירם נתן לו עצי ארזים ועצי ברושים ושלמה נתן לו – ללחם ביתו עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן כתית מדי שנה בשנה.

ופה לא השלים הספור, והשלימו עזרא בד"ה, שאחר השליחות הזה הנזכר פה, שנרצה לו לתת לו עצים משלו, חזר שלמה ושלח אליו השליחות שנזכר בד"ה כאשר עשית חסד עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו – ר"ל הלא זה דומה כמו שעשית עם דוד ששלחת לו ארזים משלך, וכן הבטחת לעשות עמדי, אבל אני הנה בונה לשם ה' אלקי וכו' והבית אשר אני בונה גדול – וע"כ תוסיף בחסדך לשלוח – ג"כ איש חכם לעשות בזהב ובכסף – וכו' ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון – הוסיף שני דברים איש חכם לעשות בזהב, גם שישלח אלגומים, והוסיף עוד ולהכין לי עצים לרוב, ושם פרט שכר העבדים החוטבים וכורתי העצים, שלהם נתן עשרים אלף כור חטים וכן שעורים, וגם יין ושמן כ"א עשרים אלף בתים, וע"ז באה התשובה מן חירם פעם שנית בכתב ששלח לו איש חכם יודע בינה לחירם אביו, וכן גלה לו שנרצה בהשכר שפרט לעבדי חירם ושהוא יביא לו העצים על ים יפו שמשם יעלם לירושלים:

(כה) וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה: פ

רש"י מכלת לביתו – לשון מאכל. שמן כתית – שמן נקי, שאין זיתים נטחנים בריחים, אלא כותש במכתשת, ואין מעלה שמרים כל כך כמו הטחון:

רד"ק מכולת לביתו – כמו מאכל ומשפט המלה מאכולת ונבלעת האל"ף בדגש וכת"י פרנוס לאנש ביתי':

 שנה בשנה – כל זמן שהתעסקו עבדי חירם במלאכת שלמה:

(כו) וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם:

רד"ק וה' נתן חכמה לשלמה – טעם הספור הזה הנה כי ברוב הבנינים אשר בנה נראתה חכמתו כמו שאמר במלכת שבא ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה וגו':

 ויהי שלום – והלא גם עם המלכים האחרים היה לו שלום אלא שלום קיים וחזק בברית שכרתו שניהם והספיק לו עצים לבנין זה אשר בנה:

 רלב"ג וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה – מגיד שרוב חכמת שלמה היה סבה אל שהיה שלום בין חירם ובין שלמה כי מפני חכמתו אהב אותו חירם:

 מצודות דוד ויהי שלום – בעבור רוח החכמה הנמצא בשלמה, חפץ חירם להיות עמו בשלום:

 מלבי"ם וה' נתן חכמה לשלמה – ספר כי השלום שהיה בין שלמה ובין חירם לא היה מצד שהיה לו אהבה עם דוד אביו, רק מצד חכמת שלמה, כי מה שעשה חירם שלום עם דוד היה בעבור שהיה איש מלחמה כובש ארצות והיה צריך לעזרתו, ומה שהיה לו שלום עם שלמה היה בעבור רוב חכמתו, ושלזה הוסיף לכרות עמו ברית האהבה:

זוהר [כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף סא עמוד א]  ויהי שלום בין חירם ובין שלמה, וכי מה (בין) האי להאי, אלא הכי תנינן ויי' נתן חכמה לשלמה והאי חכמה במאי אוקים לה א"ר יוסי אוקים לה בהאי, בקדמיתא דשלמה עבד דנחית לחירם מההוא דרגא דהוה אמר (יחזקאל כח) מושב אלקים ישבתי וגו' דתניא חירם מלך צור עבד גרמיה אלוה, בתר דשלמה אתא עבד ליה בחכמתיה דנחית מההוא עיטא ואודי ליה לשלמה, ובגין כך (מלכים א ה) ויהי שלום בין חירם ובין שלמה, ותנינן א"ר יצחק א"ר יהודה דשדר ליה חד שידא ונחית ליה שבעה דגיהנם וסלקיה ושדר ליה פתקין בכל יומא ויומא בידיה עד דאהדר ואודי ליה לשלמה:

(כז) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:

רש"י ויהי המס – עולה לשכר של שלשים אלף איש:

 רד"ק ויעל המלך שלמה מס – כמשפט המלוכה כמו שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ופירוש על המס כמו שפירשנו בספר שמואל: ויהי המס שלשים אלף איש – והנה מצאנו ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הגרים היו החוצבים והסבלים ואם תאמר כי כסף העלה מס על שכר שלשים אלף מה טעם לומר חדש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו אלא נאמר כי כריתות העצים בלבנון לא היתה עבודה קשה כמו חציבת האבנים בהר ונשאם בכתף וכריתות העצים בלבנון לא היתה עבודה אלא אומנות לכרות אותם ומשם היו מביאי' בעגלות עד הים ועוד כי הגרי' לא היו אלא מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות והנה עשה השבעים אלף סבלים ושמנים אלף חוצבים ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים אם כן השלשים אלף שהיו בלבנון בני ישראל היו והיו שם עם עבדי חירם ואלה השלשים אלף היו מתחלפים מחדש לחדש כי לא היו בלבנון מאלה שלשים אלף אלא עשרת אלפים בחדש וכל עשרת אלפים היו בלבנון ארבעה חדשים בשנה ושמנה חדשים בביתו הנה שלש פעמים עשרת אלפים שלמה להם השנה בלבנון והמשל לך בראובן שמעון ולוי כיצד הלך ראובן בתשרי ושמעון ולוי היו בביתם שמעון הלך במרחשון וראובן ולוי היו בביתם הלך לוי בכסליו וראובן ושמעון בביתם הלך ראובן בטבת ולוי ושמעון בבית' הלך שמעון בשבט וראובן ולוי בביתם הלך לוי באדר וראובן ושמעון בביתם וכן לששה חדשי' האחרים:

מלבי"ם (כז-כח) ויעל המלך – הנה עבדי חירם עשו מלאכה עם עבדי שלמה ביער אשר בגבול חירם, וחוץ מזה כרת ג"כ ארזים מהלבנון שבגבול שלמה, כי היה נצרך גם אל עצים קטנים שהם ימצאו בגבול ישראל ולמלאכה זו העלה מס שלשים אלף איש, שתמיד עסקו עשרת אלפים בכל חדש, ועשרים אלף מהם נשארו בביתם שני חדשים לעסוק בצרכי ביתם:

(כח) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: ס

רש"י חליפות – כמו שמסיים ואומר: חדש יהיו בלבנון, כשהיו עשרת אלפים איש בתשרי בלבנון, והעשרים אלף איש בביתו, במרחשון מתחלפים עשרת האלפים השניים ויוצאים ללבנון, ואלו חוזרים לביתם, ובכסליו יוצאים עשרת אלפים השלישים ויוצאים ללבנון, ואלו חוזרים לביתם, ובטבת יוצאים הראשונים וחוזרים ללבנון, וכן חוזרים חלילה, נמצאו כל עשרת אלפים שבהם, חדש בלבנון, ושני חדשים בביתם. על המס – לגבותו:

(כט) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:

רש"י שבעים אלף נשא סבל – להביא האבנים מן ההר לעיר, ושמונים אלף החוצבים אותם בהר, הרי מאה וחמשים אלף, וכולם גרים גרורים היו, שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושלחנו, וכן כתוב בדברי הימים ב (ב טז): ויספר שלמה את כל הגרים וימצאם מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף וגו':

מלבי"ם ויהי לשלמה – ועוד היה לו מן הגרים שהיו בא"י (הם הגבעונים ואותם שנשארו מן האומות אשר לא הורישו ב"י) והיו ק"ן אלף איש ועשה מהם שבעים אלף נושא סבל – לשאת העצים מן הלבנון שבגבול שלמה ומן ים יפו עד ירושלים, ולשאת האבנים מן ההר אל מקום הבנין, ושמונים אלף חוצבים בהר:

(ל) לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:

רש"י משרי הנצביםנוגשים ונציבים על עושי המלאכה. שלשת אלפים ושלש מאות – ובדברי הימים ב (ב יז) הוא אומר: ושש מאות, אומר אני, שלשת אלפים ושלש מאות היו ממונים על מאה וחמשים אלף, שכל אחד ממונה על ארבעים וחמשה ויותר, והשלוש מאות שנוספים בדברי הימים, היו ממונים על כולם, שכל אחד ממונה על חמש מאות ויותר. ותדע, שהרי יש עוד שני כתובים בדבר זה, ומכחישין זה את זה, שנאמר בו בספר זה (לקמן ט כג):

 אלה שרי הנצבים אשר לשלמה חמשים וחמש מאות, ובדברי הימים (ב ח י) הוא אומר: מאתים וחמשים, הרי ארבע מקראות מכחישין זה את זה. אבל יש לנו לפרש, שבמקראות האחרונים ממונים על כולן, ולשלמה היו אלו הגרים להיות לנושא סבל ולחצוב אבנים בהר, ויהיו לו שאר עושי המלאכה לערי המסכנות, שהם אזרחיים, שאלו הכתובים אמורים שם. ובספר מלכים מנה את הנציבים הגרים שני מנינים, שרי הארבעים והחמשה לבדם, והשלש מאות החשובים צירף עם מאתים וחמשים שהיו ממונים על עושי ערי המסכנות, ומנה חמש מאות וחמשים שרים, ובדברי הימים מנה כל נציבי הגרים לעצמם, הגדולים עם הקטנים שלשת אלפים ושש מאות, וכולן גרים. ונציבי ערי המסכנות שהיו ישראל מאתים וחמשים, מנה לעצמן. הרדים בעם העושים במלאכה – הנוגשים את העם עושי המלאכה:

מלבי"ם לבד משרי הנצבים – שהיו ממונים עליהם שלשת אלפים ושלש מאות – ובד"ה אומר שהיו ג' אלפים ושש מאות, והיינו כי היו שלשת אלפים שרי חמשים, ושלש מאות שרי חמש מאות, והם הרודי' בעם העושים במלאכה, ובד"ה שכתוב ושש מאות מנצחים, הם היו ממונים על הג' אלפים הנצבים כל אחד ממונה על עשר:

(לא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית:

רש"י ויסעו – מן ההר, לשון עקירה. אבנים יקרותכבדות. אבני גזיתנפסלות ומסותתות. ואם תאמר והרי כבר נאמר (לקמן ו ז):

 ומקבות והגרזן לא נשמע בבית בהבנותו, פירוש שכל ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, אלא שהיה מסתת מבחוץ, ומכניס ובונה מבפנים, (כך נדרש בסוטה מח ב):

 רד"ק ויסיעו – כתרגומו ועקרו צוה לחוצבים בהר שיחצבו ויסיעו מן ההר אבנים גדולו' ליסד הבית ואותם הם שאומר עליהם אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות ולשאר הבנינים יחצבו אבנים קטנות והם הנקראים אבני גזית וכן אומר בסמוך מלמעלה אבנים יקרו' במדות גזית ויהיה אבני גזית חסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ופירושו אבנים גדולות ליסוד הבית ואבני גזית לשאר הבנין מלמעלה ואבן גזית היה ידוע ביניהם מדתה כמו שאומר בסמוך במדות גזית כמו שהיה ידוע בימי חכמי המשנה מדות הגזית חמשה טפחים אבל של שלמה היו יותר גדולות אבל מדה ידועה היה להם:

 יקרות – כבידות ואף על פי שאומר אבנים גדולות הוסיף במאמרו יקרות שהיו כבידות במשא כי אותן הם טובות ליסוד מן הקלו' וי"ת אבנין יקרן תרגם יקרות כמשמעו כי היה מחצב האבנים בהר ידוע שהיו אבניו טובות ויפות מהמחצבים האחרים לפיכך היו יקרות כי לא היו נמצאות אלא באותו ההר וכל דבר שאינו נמצא יקרא יקר:

רלב"ג אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית – ידמה שבחרם מהמחצב שתמצאנה בו יותר כבדות במשקלם

כי הם יותר חזקות ולזה רצה שיהיה יסוד הבית מאבנים כאלו ר"ל שהם גדולו' בעצמותם ורבות המקשיות והכובד:

 אבני גזית – שפסלום בכלי ברזל בדרך שתהיינה ישרות השטחים ונצבות הזויות בתכלית מה שאפשר כי בזה יהיה הבנין יותר קיים:

מצודות ציון יקרות – כבדות ומקשיות. גזית – מלשון גזיזה, ורוצה לומר: מסותתות ביושר:

מלבי"ם ויצו המלך – ספר שצוה להסיע אבנים גדולותבכמות ויקרות – באיכות, ר"ל אבני שיש טהור ליסד הבית – שהגם שדרך העולם שביסוד מניחים אבנים פחותים צוה שגם אל היסוד יבחרו אבנים גדולות וכבדות ושתהיינה אבני גזית.

(לב) וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת: פ

רש"י ויפסלו – בהרים. והגבלים – אומה ששמה גבל, ובקיאים לסתת אבנים ולבנות, כמה שנאמר (ביחזקאל כז ט) בצור: זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך. ויכינו – לשון הזמנה:

 רד"ק והגבלים – אומנין ידועים לפיסול האבנים במדה הצריכה לקיר והוא מענין גבול שנותנין גבול לאבן בפסלם אותה ויש מפרשים אנשי גבל כי אותם היו אומני אבן טובים כמו שאומר זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך ויונתן תרגם וארגובליא וכן תרגם ולגדרי' ולחוצבי האבן ולארגובליא ולפסלי אבניא אם כן לדבריו יהיו הגבלים בוני הקיר ותרגם בוני שלמה ובוני חירם ארדיכלי והם האומנין הגדולים שיש אומנים אחרים תחתיהם ובוני שלמה ובוני חירם כולל פוסלי האבן ופוסלי העץ:

מלבי"ם ויפסלו – ואחרי שקצצו העצים מן היער והסיעו האבנים מן המחצב אז עסקו הבונים לפסלם ולהשוותם וליפותם, ובזה הכינו הכל שיהיה מוכן אל הבנין, באופן שכל מה שהביאו אל הבית היה מופסל בכל הלכותיו שלא היה צריך לעשות בו דבר רק להניחו במקומו וכמ"ש ומקבות והגרזן וכל ברזל לא נשמע בבית בהבנותו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב