מלכים א

מלכים א פרק ח

(א) אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:

מלבי"ם אז יקהל – הנה לקדש העזרה היה צריך ב"ד של שבעים ואחד כמבואר בסנהדרין ולכן קבץ כל זקני ישראל שהם הסנהדרין, וגם קבץ כל ראשי האבות שהם הנשיאים לכבוד המלך ולכבוד הארון, וז"ש אל המלך שלמה להעלות ארון ברית ה'.

(ב) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

רד"ק בירח האיתנים – שבו אוספים הפירות והתבואות לבית כמו שנקרא חג האסיף לזה הטעם וכן איתנים לשון חוזק שהתבואות והפירות [מחזקות] חיי האדם.

 ומרבו' ז"ל שאמרו חדש שנולדו בו אבות הם איתני עולם כמו והאיתנים מוסדי ארץ ומהם שאמרו שהוא חזק המצות שיש בזה החדש חגים ומצות.

וי"ת בירחא דעתיקא דקרן ליה ירחא קדמאה בחגא וכען הוא ירחא שביעאה כלומר כי לפני הזמן יצאו ישראל ממצרים היה תשרי החדש הראשון כי בתשרי נברא העולם ומשיצאו בני ישראל ממצרים בניסן הוא ראש לחדשים ותשרי שביעי לו כי כן אמר להם האל ית' החדש הזה לכם ראש חדשים לכם מכלל כי לשאר העולם אינו ראשון כי תשרי הוא ראשון:

 בחג – קודם חג הסכות נקהלו אלא אמר כי בחג נקהלו לעשות שם חנוכת המקדש והחג שבעת ימים קודם חג הסוכות הזא שנקהלו בירושלם כמו שנפרש:

 מצודות דוד בירח האתנים – חודש תשרי נקרא ירח האתנים, מלשון איתן וחוזק, על שם כי בחודש תשרי הם המועדים היותר חזקים, ומיישרים את האדם אל השלמות:

מלבי"ם ויקהלו – אמנם עי"ז נקהלו כלל ישראל מעצמם וזה היה ג"כ לכבוד המלך, ועז"א אל המלך שלמה – ומצד הזמן שהיה בירח האיתנים בחג – שהגם שלא היה מוטל עליהם אז מצות עליה לרגל בכ"ז רצו לחוג את החג בעיר הקודש ולראות באפריון אשר עשה המלך שלמה:

(ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן:

רד"ק וישאו הכהנים את ארון ה' – אמרו רבותינו ז"ל בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון כשעברו ישראל את הירדן וכשסבבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו כשברח דוד מפני אבשלום ועתה כשהכניסוהו לבית המקדש לקדש הקדשים והם לא זכרו זה המקום אולי בכלל החזירוהו למקומו הוא:

 רלב"ג וזכר כי שם היו כל זקני ישראל לכבוד הש"י ולא נשאו הלויים את הארון רק הכהנים ואע"פ שהיה נשיאת הארון מעבודת בית המקדש לא הסכימו בזה המקום שישאו אותו הלויים לפי שהכוונה היתה להביאו לבית קדשי הקדשים והוא הדביר אשר לא הותר להכנס בו כי אם כהן גדול יום אחד בשנה וכאשר לא היה אפשר שישא הכהן הגדול לבדו הארון היה יותר ראוי שיכנסו שם הכהנים משיכנסו שם הלוים ואולם בספר ד"ה כתוב שהלויים נשאו אותו והנה הרצון בו כהנים כי מצאנו שנקראו הכהנים לויים במקומות מה, ומזה המקום יש ללמד כי כשיביא ההכרח לתקן בית קדש הקדשים ראוי לבחור תחלה שיתוקן על יד כהן גדול אם אפשר זה ואם לא היה אפשר זה נתיר תחלה זה לכהנים ואם אין מהם יודע לתקן נתיר זה ללוים וכן ממדרגה למדרגה שפלה ממנה:

 מלבי"ם ויבאו – אולם לנשיאת הארון היה העקר הזקנים והכהנים, שהכהנים נשאו את הארון והזקנים היו במעמד, ועז"א ויבאו – וכו' וישאו – וכו':

(ד) וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם:

רש"י ואת אהל מועד – שעשה משה, וגנזו שלמה משנבנה בית ראשון, כמו ששנינו בתוספתא דסוטה (יג א). אשר באהל – אשר נטה דוד לארון. כנפי הכרובים – אותן שעשה שלמה העומדים על רגליהם בקרקע, ואין אלו כרובים של כפורת שעל הארון:

מלבי"ם ויעלו – וגם העלו את א"מ וכליו, שכפי מ"ש (למעלה סי' ב') היו אז בעיר ציון, והעלום משם, מקצתם נתנו במקדש כמו המנורה והשולחן, ומקצתם נגנזו בעליית הקדש כאשר קבלו חז"ל, ומפרש ויעלו אותם הכהנים והלוים – ר"ל את הארון העלו הכהנים, ואת א"מ וכליו העלו הלוים:

(ה) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב:

מלבי"ם והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו – היינו הזקנים שהם היו נועדים, לא כן קהל ישראל היו נקהלים לא נועדים, כמ"ש בחבורי התו"ה בהבדל בין יעד ובין מקהיל, שיעד לא נאמר רק על מי שהזמינו אותו לבוא לזמן מועד ומוגבל, וכל ישראל לא נועדו רק נקהלו מעצמם:

(ו) וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים:

רד"ק אל תחת כנפי הכרובים – הכרובים הכניס בתחילה והכרובי' האלה שעשה שלמה היו עומדים על רגליהם ופניהם לבית כמו שאומר בדברי הימים ופורשים כנפיהם מקיר אל קיר ובין כרוב לכרוב הכניסו הארון תחת הכנפים והכרובים שעשה בצלאל היו בשני קצות הכפורת על הארון והיה מכסה הארון כמו שהיה מתחילה אבל אלו הכרובי' היו כנפיהם גבוהים על הארון כי חמש אמות היה קומ' הכרוב ואין צריך לגוף הכרובים שהיה עומד בנס כי הגוף תחת הכנפים ואין לנו לשאול למה עשה שלמה כרובים אחרים ולא כתבנית הראשונים כאשר אין לנו לשאול למה לא עשה ארון אחר ועשה מזבחות אחרים ומנורות ושולחנות וכלים אחרים כי הכל עשה על פי הנבואה כמו שמסר לו דוד אביו כמו שכתוב בד"ה שאמר לו דוד הכל הכל בכת' מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבני':

מלבי"ם ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית – וכו'. כי באשר יחוס הארון בגוף הכללי שהוא המקדש היה כיחוס הנשמה במוח בגוף הפרטי שהוא האדם,

הנה כמו שהנשמה י"ל ג' ענינים,

א] כמו שהיא בפ"ע במעונה העליון,

ב] כמו שהיא משכלת השכלותי' בפ"ע בהיותה כלואה בגויה,

ג] כמו שהיא שולחת השכלתה להאיר מחשכי הגויה ולהבקיע אור מבין החשך והערפל אל כלי הגויה

כן ידמה יחוס הארון תחת כנפי הכרובים א. כנשמה במעונה האלקי העליון, ב. והשפעת הקדושה היוצאת ממנו בקה"ק כנשמה הנמצאת במוח כלואה בגויה, ג. והשפעת הקדושה היוצאת מן הדביר ידמה כשפע הבוקעת מן הנשמה אל הגויה,

ובג' מדרגות אלה העלו את הארון תחלה אל דביר הבית – שהוא הפתח הנשקף להיכל, ומשם אל קה"ק – ומשם אל תחת כנפי הכרובים:

(ז) כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:

מלבי"ם כי הכרובים – ר"ל תחלה פרשו כנפיהם אל מקום הארון – ובהגיע הארון בפנים נטו ויהיו כסוכה על הארון ועל בדיו מלמעלה – והיה זה בנס, ועוד היה נס:

(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

רד"ק ויאריכו הבדים – האריכו אותם לחוץ כלומר שמשכו אותם כלפי חוץ לפי שלא היה צריך עוד לשאת בכתף ומתחילה היו הבדים נתונים בארון בשוה שהיו עודפים אחורי הארון כמו לפני הארון שהרי ארבעה אנשים היו נושאין אותו לכל בד שני אנשים אחד לפניו ואחד לאחוריו וכיון שהביאו הארון לדביר כמו שהיה עם בדיו ולא היה עתיד עוד לנשוא בכתף האריכו הבדים ומשכו' כלפי חוץ עד שנראו ראשי הבדים על פני הדביר כדי שיהיה נכנס שם כהן גדול ביום הכפורים להקטיר בין הבדים ולא יהיה פונה הנה והנה ולפיכך האריכו הבדים על פני הדביר ולא יראו החוצה לפני הדביר ואם תאמר והלא אורך הבדים לא היה אלא עשר אמות ולא נאמר בתורה שהיו נראים חוץ לפרכת והדביר היה רחבו עשרים אמה א"כ אע"פ שמשכו אותם היאך נראו עדיין על פני הדביר נאמר כי לא נתנו הארון סמוך לכותל מערבי אלא הרחיקו אותו מן הכותל עד כדי שיראו הבדים על פני הדביר כשמשכו אותם כלפי חוץ ואין צריך לומר כי מקום ארון אינו מן המדה ובנס היה עומד שהרי בתוך המדה היה תחת כנפי הכרובים בתוך עשרים אמה ולא היה ממנו עשר אמה לכל רוח:

 ויהיו שם עד היום הזהשלא הסירו אותם עוד מן הארון כמו שכתוב לא יסורו ממנו וגם לא החזירו אותם לאחוריהם אלא היו משוכים לפני הדביר לעולם זהו עד היום הזה א"כ דלתות שער הדביר לא היו נסגרות לפיכך הוצרך שלמה לעשות פרכת להיות מבדילו:

מלבי"ם ויארכו – שהתארכו הבדים עד שנראו מן הקדש על פני הדביר – ר"ל אל פתח הדביר תוך חלל הפתח בלטו מן הכפורת כשני שדים, שהבדים היו דוגמת חוט השדרה היוצא מן המוח ומשלח מעינות ההרגשה לכלל הגויה עד המקום נגד הלב ששם עקר פעולת נפש החיונית שנגדו היה ההיכל ושם היה דוגמת השדים המלאים חלב:

(ט) אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רד"ק אין בארון – זה ראייה כי לא היו בארון לא שברי לוחות ולא ס"ת וארון שבו ס"ת נראה כי נתנוהו באוצרות בית ה' עם אהל מועד ועם הכלים וכן נראה מדברי חלקיהו הכהן ס"ת מצאתי בבית ה' נראה כי לא היה במקום שהיו רגילים בו ולא היו יודעים אותו שם באותו הדור:

 אשר כרת ה' – כמו שת"י די עילויהון כתיבין עשרה פתגמי קיימא דגזר ה' עם בני ישראל:

 בצאת הכהנים – שהכניסו שם הארון בצאתם מן הקדש נראה כבוד ה' בענן:

מלבי"ם אין בארון רק שני לוחות אבנים – לדעת חז"ל היו שם ג"כ שברי לוחות [לר"י] או ס"ת מונחת [לר"מ]. (ופליגי בזה ר"מ ור"י בב"ב דף י"ד) ולדעת כולם היה שם עוד דבר לבד מן הלוחות ודייקו ממ"ש אין בארון רק הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות,

הדבר מבאר אצלי בכללי הלשון, כי לא נמצא בשום מקום בתנ"ך מלת רק אחר שלילה, שאחר שלילה בא תמיד מלת כי אם (אין זה כי אם בית אלקים, אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה וכדומה) כי מלת רק הוא שלילה בפני עצמו בלא מלת אין, ולפ"ז יש פה זרות בלשון, שהיל"ל אין בארון כי אם שני לוחות, או שיאמר רק שני לוחות היו בארון, וזה כלל בהגיון ששלילה אחר שלילה דינה כמשפט מחייב, כמו ראובן אינו חכם הוא שלילה, ראובן אינו בלתי חכם הוא חיוב ור"ל ראובן הוא חכם, וכן במ"ש אין בארון רק שני לוחות פירוש שלא רק שני לוחות היו בארון כי היו שם עוד דברים, ובכ"ז מפשטות הלשון שמשמע שרק שני לוחות היה מבואר שהדברים שהיו שם עוד, היו ענין אחד עם הלוחות והם השברי לוחות או הס"ת שכל מה שכתוב בס"ת נכלל בעשרת הדברות כמ"ש הקדמונים:

(י) וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה':

מלבי"ם ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא – הנה בגמר מלאכת המשכן כתיב ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, שהענן היה מכסה את האהל מלמעלה סביביו מבחוץ, והכבוד שהוא האור הנברא מלא את המשכן בפנים,

ובמקדש היה הענן והכבוד שניהם בפנים, כי שכינת המשכן לא היתה קבועה, וע"כ היה הכבוד מגולה בלי לבוש שזה מורה שאינו במקומו כי הכבוד כמו שהוא במקומו ענן וערפל סביביו, וכן ירד במעמד הר סיני (כמ"ש מהרי"א בפ' פקודי בארך), ובמשכן היה הענן בפ"ע והכבוד בפ"ע

והנה היה עוד הבדל שני ביניהם שבמשכן הושם הארון תחלה, ואח"כ כלי ההיכל שולחן ומנורה ומזבח הזהב, ואח"כ כלי החצר, ואז ויכס הענן את א"מ,

משא"כ במקדש הושמו תחלה כלי העזרה וההיכל, והארון הושם באחרונה,

כי בעולם העליון ירדה ההשתלשלות מלמעלה למטה מן החשוב אל הפחות שהעולם השכל נאצל ראשונה שהוא במדרגת המוח, ואחריו העולם האמצעי שהוא במדרגת הלב, ואחריו העולם השפל שהוא במדרגת הגויה, ובעולם התחתון עלתה ההשתלשלות ממטה למעלה דומם צומח חי מדבר וכמ"ש בפי' ספר בראשית בארך,

וכן במשכן שלא היתה השכינה בקבע למטה רק באה לשכן כבוד בתוכם מן העולם העליון, הביאו את הארון תחלה שהוא דוגמת העולם העליון השכלי, ואחריו כלי ההיכל שהוא נגד העולם האמצעי, ואחריו כלי העזרה, שהוא דוגמת עולם התחתון שירד שם האור באחרונה ואז בא הענן ויכס את אהל מועד, והיה הענן מובדל מן הכבוד,

אבל במקדש שלמה ששרתה בו השכינה בקביעות היה ציור להתעלות העולם התחתון ממטה למעלה וירום ונשא וגבה באשר עקר השכינה היתה בתחתונים ובקבע ומשם יתן הודו על השמים, לכן היה בהפך שהכניסו תחלה כלים השפלים במדרגה וכן עלו למעלה ראש עד שהארון נכנס באחרונה ואז שכן הכבוד בתוך הענן כמו שהוא למעלה,

וז"ש שלמה ה' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך וכו' ר"ל ממה שאני רואה שכבוד ה' שוכן בענן וערפל מזה נראה שהיא שכינת קבע ובית זבול לו, ושהוא מכון לשבתו עולמים:

(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה':

 מצודות דוד לעמוד – בהיכל ובעזרה. כבוד ה' – הוא הענן שזכר:

(יב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל:

רד"ק אז אמר שלמה – אז כשראה ששכן הכבוד בבית הזה שאמ' ה' שישכון בתוך בני ישראל בערפל והוא הענן כמו שכתוב ענן וערפל והוא שאמר ושכנתי בתוך בני ישראל והוא שירד כבודו בענן במקום המקדש לעבדו וכמו שאמר כן עשה שהשכין כבודו בבית זבול שבניתי לו ורז"ל אמרו כשאמר כי בענן אראה על הכפורת רמז להם כי בענן יראה בבית עולמים וי"ת ה' אתרעי לאשראה שכינתיה בירושלם תרגם בערפל בירושלם כלומר מקום שישכון שם הערפל והוא ענן הכבוד:

מלבי"ם ה' אמר לשכון בערפל – ר"ל באשר המקום הזה הר המוריה שעליו נבנה המקדש היה מקום מיוחד להשראת השכינה מימי קדם, שעליו נעקד יצחק ולשם יצא לשוח בשדה ובמקום הזה ראה יעקב מראה הסולם בצאתו מחרן, ונגלה לדוד בגורן ארונה בעת המגפה, וידע שהוא המקום המיוחד לה' וזה שער השמים, וכיון שה' שכן בו בערפל ר"ל בעוד היה מקום תהו ובהו חשך וערפל, והיה הר ושדה וגורן, ממילא אחר שבניתי שם בית זבל לך – ידעתי שיהיה מכון לשבתך עולמים

 ונדמה במשלו, מלך שדבקה נפשו לאהבה לשכון במקום אחד על שפת הים שהיה מקום קדוש בעיניו, ובא אוהבו של מלך ובנה לו שמה פלטרין גדולים ובית מקדש מלך שהאוהב הלז בטוח שישב המלך שמה לעולם, דאחר שישב במקום ההוא בהיותו חרב ושמם כ"ש עתה בשימצא שם בית בנוי לתלפיות,

ולפי מ"ש בפסוק הקדום אמר אחר שראה שה' הסכים לשכן שם בערפל שכבוד ה' מסובב בענן וערפל כמ"ש ענן וערפל סביביו, ממילא ידעתי,

א] שבנה בניתי בית זבול, שפה ישכן בקביעות,

ב] שהבית זבול הזה יהיה מכון לשבתך עולמים, כאלו פה יהיה עיקר הדירה והשכינה ומה שישב ה' וישכן בכל העולמים העליונים יהיה ע"י המקדש, כאילו האור יאיר מן המקדש אל כל העולמות והוא יהיה המכון והיסוד אל כל הבנינים של כל ההיכלות ששם יבא המלך בכבודו בכל עולם ועולם, שידמה המקדש כמו הפלטין העקרי ויתר המעונות המקודשים לה' בעולמים שלו יהיו כתאים וחדרים של הפלטין הזה העקרי שהוא מכון ויסוד לכולם:

(יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים:

רש"י לשבתך עולמים – שמשנבחרה, לא הותרו הבמות, ולא שרתה שכינה במקום אחר:

 רד"ק לשבתך עולמים – כי גלגל ושילה ונוב וגבעון לא היו עולמים כי לא היו הם המקום הנבחר אשר נאמר עליו אל המקום אשר יבחר ה' כי אם זה המקום שהוא הר המוריה שעקד אברה' אבינו את יצחק בנו עליו וקראו ה' יראה ואומר בהר ה' יראה כי באותו ההר יראה לדורות ודוד כשראה שנעתר שם וירד שם על עולתו אש מן השמים ידע כי הוא המקום הנבחר ואמר זהו בית האלקים וזה מזבח לעולה לישראל:

מצודות דוד בנה בניתי וכו' – רצה לומר: הואיל ובאה השכינה, בניתי אם כן בית זבול לך, ולא היה עמלי בחנם. ואמר בדרך משל, כאדם הדר בבית אחד. מכון – יהיה מכון לשבתך בה עד עולם, כי מעתה לא תשרה השכינה עוד במקום אחר:

(יד) וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד:

רד"ק ויברך – לא נכתבה הברכה שברכם אבל הברכה שברכם אחר תפלתונכתבה, ואחר שברכם נתן הודא' לאל ואמר ברוך ה' אלקי ישראל אשר דבר בפיו כלומר מה שדבר בפיו אל דוד אבי כן קיים לי וזהו שאמר ובידו מלא וי"ו ובידו כנוי כנגד האל יתברך וכן אמר למטה ובידך מלאתי ר"ל בכחו וביכולתו שהשלים כל הגוים עמו והם עשו רצונו ות"י וברעותיה קיים ומלת לאמר שב אל בפיו:

הגרי"ז הלוי [יד-כב] – הפטרת פקודי – ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עמד וגו', ויעמד שלמה וגו'. ומבואר דשלמה ישב וכל ישראל עמדו. והטעם נראה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד (רמב"ם פ"ז מביה"ב). – וכשגמר שלמה תפלתו, כתיב פסוק נ"ד ויהי ננלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפילה והתחינה הזאת קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו:

(טו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אלקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר:

רד"ק ואחר שברכם נתן הודא' לאל ואמר ברוך ה' אלקי ישראל אשר דבר בפיו כלומר מה שדבר בפיו אל דוד אבי כן קיים לי וזהו שאמר ובידו מלא וי"ו ובידו כנוי כנגד האל יתברך וכן אמר למטה ובידך מלאתי ר"ל בכחו וביכולתו שהשלים כל הגוים עמו והם עשו רצונו ות"י וברעותיה קיים ומלת לאמר שב אל בפיו:

רש"י אשר דבר בפיו – שיתן לו בן שיבנה בית. ובידו מלא – קיים את דברו בידו הטובה:

מלבי"ם ובידו מלא – כי דבורו של הקב"ה פועל הדבר תיכף וכאילו נעשה הדבר כי הכל נעשה בדברו ובגזרתו, אולם זה רק בדברים הבלתי נתלים בבעלי הבחירה, לא כן דברים שתלוים באדם בעל בחירה, שהרשות נתונה בידו לעשות ושלא לעשות, אין הדבור פועל עד שממלא הדבר בידו ר"ל שמניע את האדם ומטה חפצו ובחירתו לעשות כדבר ה', כי היה ביד שלמה שלא לבנות הבית רק שה' מלא הדבר בידו והטה לב מלך אל שיקיים את דברי ה':

(טז) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

רד"ק ואבחר בדוד – למה שהקדים לא בחרתי בעיר היה לומר ואבחר בירושלם אלא פירוש כי לא הודעתי בחירתי בירושלים עד שבחרתי בדוד להיות על עמי ישראל והראתי לו המקום הנבחר בירושלם כשנעתרתי לו בגרן ארונה באש מן השמים:

מלבי"ם השאלות: פתח בבחירת עיר וסיים בבחירת דוד, והיל"ל ואבחר בירושלים, או לאמר לא בחרתי באיש ואבחר בדוד:

(א) לא בחרתי בעיר – וכו' ובד"ה כתיב לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית – וכו' ולא בחרתי באיש להיות נגיד על עמי ישראל ואבחר בירושלים להיות שמי שם ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל

ופי' כי התאחדות ישראל היתה תלויה בשני דברים,

א] התאחדות האומה להיות כגוף אחד, וזה היה ע"י ירושלים כמ"ש ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים וכו' שע"י שכולם עלו שם לרגל ופני כולם אל מקום א' נתאחדו כל איברי הגויה הכוללת להיות גוף אחד עד שירושלים היתה אל גוף הכללי הזה כמשל הלב בגויה, ששולח רוח החיים אל כל הגוייה ע"י מרוצת הדם הסובב מן הלב אל כולם ואליו ישובון,

ב] ע"י מלכות בית דוד שעל ידה הקבעה הנהגה אחת מתמדת כוללת את כולם, כמש"ש כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד,

והי' מלכות ב"ד אל הגויה הכוללת דוגמת המוח בגוף הפרטי ששולח ההרגשה וההשכלה וההנהגה לכל האברים,

ואחריו היה הבית המקדש שע"י שרתה השכינה בישראל בקביעות והיה דוגמת הנשמה העליונה האלקית הנקראת בשם חיה ויחידה, שהיא קשר האלקית עם בני אדם,

והיה הציווי שימנו להם מלך תחלה ואח"כ יבנו ביהמ"ק, כי א"א שתשכן הנשמה האלקית באדם אם לא תוקדם הרוח החיים והנשמה המשכלת הנתלים בגויה ואחדותה,

ואמר שעד הנה היה הגוף הישראלי מפוזר ומפורד בלתי מאוחד לא מצד רוח החיים שהיא ע"י אחדות העם בעיר אחת כי לא בחרתי בעיר וכו', ולא מצד הנשמה המשכלת שהיא ההנהגה הכוללת ומלכות אחת, שעז"א ולא בחרתי באיש להיות נגיד,

ועתה נעשו גוף אחד אם ע"י רוח החיים שעז"א ואבחר בירושלים, אם ע"י הנשמה המשכלת שעז"א ואבחר בדוד, ובד"ה האריך ופה קצר ואמר לא בחרתי בעיר, ומובן ממילא שלא בחר באיש להיות נגיד כי בחירת העיר קודם בטבע לבחירת האיש כמו שהרוח החיוני קודם בטבע לנשמה המשכלת, ואמר ואבחר בדוד להיות נגיד, ונודע ממילא שבחר בעיר כי אם נטע בהם המלכות שהיא דוגמת הנפש המשכלת כ"ש התאחדות ע"י העיר שהוא דמיון הנפש החיונית:

(יז) וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם ה' אלקי ישראל – כבר בארתי למעלה (סימן ד') שתנאי העקרי בבנין הבית היה שיבנהו לשם ה' לבד בלא שום פניה חצונית ושזה היה נמנע בימי דוד, כיון שהי' לו מלחמות רבות, וה' הבטיח אותו שע"י בנין הבית ימצא מנוחה מן האויבים, וא"כ בהכרח היה עולה במחשבתו התועלת שישיג מן הבנין, וקשה שיבנהו לשם ה', הגם שבלבו היה לבנותו לשם ה' לבד בלא שום פניה חצונית, וז"ש ויהי עם לבב – וכו' לבנות בית לשם ה' אלקי ישראל – בכ"ז ידע ה' שאם יבנהו בפועל יכוין אח"כ גם אל השגת התועלת ולא יהיה לשם ה', ולכן צוהו שישאר לו זכות המחשבה הזכה שהקב"ה מצרפה למעשה תמיד, ודינה כאילו עשה בפועל, וז"ש:

(יח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ:

מצודות דוד הטיבות וכו' – טוב עשית בזה, ולזכות תחשב, כי על ידו באה ההכנה לצוות עליה ולהכין הכל. רק אתה וגו' – עם שתכין הכל:

 מלבי"ם ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי דוקא – הנה בזה הטבות כי היה עם לבבך – ר"ל כבר היה ונעשה הבנין עם לבבך כי המחשבה הטובה הזאת חשובה אצלי כאילו כבר נבנה המקדש בפועל ובזה נבנה לשם ה' לבד בלא שום פני' אחרת:

(יט) רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:

מלבי"ם רק אתה לא תבנה הבית – שאין חסר דבר רק מה שאתה לא תבנהו בפועל ממש ובכ"ז נחשב כאילו היה ונבנה, כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי – דוקא, כי בימי שלמה שבל"ז היה איש מנוחה היה קל לו לבנות גם בפועל לשם ה', כי לא היה מקוה ע"י הבנין מנוחה מן האויבים:

(כ) וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אלקי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויקם ה' את דברו – וכו' ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה' – ר"ל ישבתי באופן שי"ל מנוחה מן האויבים, ועי"ז ואבנה – ר"ל יכולתי לבנות לשם ה' אלקי ישראל – בכוונה לשמה:

(כא) וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 רד"ק ואשים שם מקום לארון – והוא הדביר:

 לפני מזבח ה' – מזבח הנחשת שעשה שלמה כמו שכתוב בדברי הימים כי עשה מזבח הנחשת עשרי' אמה ארכו ועשרים אמה רחבו ועשר אמות קומתו:

 מצודות דוד ואשים שם – בהבית הזה. אשר שם – בזה הארון. ברית ה' – לוחות הברית, אשר כרת ברית עם ישראל בעת שנתנם:

 מלבי"ם ואשים שם מקום – כולל בזה מ"ש ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וכו', ופירשתי שם שהיה תנאי הבנין שיהיה להם מקום קבוע, ועי"כ גם האלקים ישכון בקביעות, וכמו שפרשתי שם בארך:

(כב) וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם:

רד"ק נגד כל קהל ישראל – בדברי הימים אומר כי עשה כיור נחשת חמש אמות רחבו ושלש אמות קומתו ונתנהו בעזרה [דברי הימים ב פרק ו] "וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה":

מצודות דוד ויפרש כפיו – כדרך שואל החסד:

(כג) וַיֹּאמַר ה' אלקי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אלקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם:

מלבי"ם אין כמוך אלקים – וכו'. הנה ה' הבטיח לדוד שני דברים,

א] ששלמה ימלוך תחתיו ויבנה המקדש וזה היה בלי תנאי,

ב] שגם בני בניו ישבו על כסא ישראל וזה היה בתנאי כמ"ש אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך,

וכבר בארתי בפירוש (שמואל ב' סי' ז') שבכ"ז בקש דוד שיתקיים זה בכל אופן, והיינו שה' ישגיח על ביתו שלא יתמוטטו מדרכי ה', וכמ"ש אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים וכו' וחסדי לא אפיר מעמו,

ובארתי שם שאחר שהברית שכרת ה' עם דוד וההבטחה שהבטיח לו, היה סבתו חסדי ה', והחסד לא ימוש לעולם, כי החסד לא ישקיף על מעשה וזכות, ובהכרח יסבב ה' שיקים דברו לעולם, וע"ז בקש שלמה שיקים ה' את דברו בכל אופן ושיסבב שלא תובטל ההבטחה ע"י איזה חטא,

וז"ש אין כמוך אלקים ר"ל כי ביטול ההבטחה יצוייר אם ע"י חסרון יכולת שהמבטיח אינו יכול למלאת דבריו, עז"א אין כמוך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – בענין שאין מי בשמים ובארץ שיעכב על ידך,

וכן יצוייר שתבוטל ההבטחה ע"י שינוי הרצון אם המובטח קלקל מעשיו באופן שישוב המבטיח לשום עינו בו לרעה, ועז"א שומר הברית והחסד – שלא יצוייר שישתנה רצונך מצד עצמך כי אתה שומר הברית,

ולא שישתנה מצד רוע מעשי המובטח כי אתה שומר החסד – שהבטחה ששרשה מצד החסד לא תובטל בשום אופן, כי החסד אינו משקיף על מעשה וזכות:

(כד) אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

מצודות דוד אשר שמרת וגו' – רצה לומר: אשר נראה לכל ששמרת לו הבטחתך אשר הבטחתו, שאני אבנה הבית. ותדבר בפיך – כמו שדברת, כן מלאת בכח ידך, כאשר נראה היום:

 מלבי"ם אשר שמרת – ומוסיף עוד שכבר החל לקיים ההבטחה במה שמלך שלמה ובנה ביהמ"ק, וכיון שנתקיים מקצת ההבטחה בפועל ראוי שתתקיים בכל, וז"ש ובידך מלאת:

(כה) וְעַתָּה ה' אלקי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי:

מלבי"ם השאלות: מ"ש שמור לעבדך וכו', יאמן דברך לעבדך הוא כפל לשון:

(כה) ועתה, עפ"ז בקש שישמר גם ההבטחה שהבטיח שלא יכרת לו איש יושב על כסא ישראל והיא ירושת המלכות לעולם, הגם שבזה הוטל תנאי בדבר רק אם ישמרו בניך את דרכם וכו':

(כו) וְעַתָּה אלקי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דבריך דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי:

מלבי"ם ועתה – בכ"ז אבקש שיאמן נא דברך – ותראה שלא תובטל המלכות לעולם, והוא ע"י שתשגיח שבניו לא יסורו מדרכי ה' באופן שלא תהי' עילה לביטול ההבטחה ששרשה מצד חסדי ה',

וגם יאמר הגם שמצד הבנים יש תנאי, הלא עקר ההבטחה נאמר לדוד שעליו זרח חסדי ה' לבנות לו בית נאמן לעולם, א"כ גם אם יחטאו הבנים אי אפשר לבטל מה שהבטיח לדוד, כיון שעקר ההבטחה והחסד היה מצד דוד לא מצד דור בניו, וז"ש ועתה יאמן נא דברך אשר דברת לדוד אבי:

(כז) כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אלקים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:

רד"ק כי האמנם – הה"א פתוחה כי היא לתימה כלומר באמת היא שישב אלקים עם האדם בארץ זה לא יתכן להאמין כי אתה תתברך ותתעלה על הכל אין לך מקום שיכילך כי אתה מקום העולם ואין העולם מקומך אם כן מה שבניתי הבית לך אינו אלא על דרך משל שיהיה רצונך וכבודך נמצא בבית הזה לשמוע אל התפלה אשר יתפללו במקום הזה

ואע"פ שבכל המקומות הוא רצונו אל הצועק אליו בלב שלם לשמוע אל תפלתו בקש שלמה מהאל שיהיה המקום הזה הנבחר מסייע המתפלל בתפלתו כאילו הבית הזה היה מלאך מליץ ותשמע תפלת כל המתפלל בבית הזה בקרוב יותר משיתפלל במקום אחר:

מלבי"ם  השאלות: מ"ש האומנם ישב אלקים על הארץ אין לו באור שאין המשך מזה אל מ"ש ופנית אל תפלת עבדך:

(כז) כי האומנם ישב אלקים על הארץ – הוסיף עוד טענה עפמ"ש בפירוש תהלות (סי' פ"ט) שבהמ"ק ומלכות בית דוד היו שניהם סבה זל"ז, שה' בחר לשכן שכינתו בבית הנבחר ע"י זכות דוד, ואחר שבחר בציון וקבע שכינתו שם, שוב השגיח לקיים בית דוד בשביל הבית, כמ"ש קומה ה' למנוחתך וכו' בעבור דוד עבדך וכו' שזה מה שהי' זכות דוד סבה אל שכינת ה' בהבית, וחזר ואמר גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך כי בחר ה' בציון, שהוא מה שע"י שבחר בציון ראה לקיים מלכות בית דוד, וז"ש יאמן נא דברך אשר דברת לדוד כי האומנם ישב אלקים על הארץ, אחר שמעתה הוא דבר מאומן וקיים שישב אלקים בקביעות על הארץ, וזה תלוי במלכות ב"ד.

הנה השמים – וכו' אמנם באר שלא תחשוב שישיבת ה' על הארץ הוא כפי מחשבות ההמון שיושב וחונה במעון ובמקום, שזה דבר בטל כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו ומכ"ש שלא ישכן בבית בנוי בידי אדם, רק ישיבתו על הארץ הוא כינוי להשגחתו שם בקביעות לשמוע תפלות ולהשגיח בהשגחה פרטית על צרכי עמו, וז"ש ופנית אל תפלת עבדך – וכו', להיות עיניך פקוחות וכו':

(כח) וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אלקי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם:

מצודות דוד ופנית – לזאת פנה נא אל תפלתי, מה שאתפלל על עיקר כוונת תועלת הבית, ובמה יקרא בית ה':

 מלבי"ם השאלות: מ"ש ופנית אל תפלת עבדך לשמוע אל הרנה הוא כפל שהיל"ל ופנית ושמעת אל תפלת עבדך, ואמר שנית להיות עיניך פתוחות לשמוע אל התפלה, ואמר שלישית ושמעת אל תחנת עבדך למה כפל דבריו, ולמה כפל [להיות עיניך-] פתוחות אל הבית הזה אל המקום:

(כח) ופנית בקש שיפנה ה' אל מה שמתפלל, לשמוע אל הרנה – וכו', ר"ל הוא מתפלל ומתחנן שתהיה שעה זו עת רצון שישמע ה' אל רנתו ותפלתו מה שיתפלל היום, ובאר על מה יתפלל, הוא:

(כט) לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם להיות עיניך פתוחות – שיתמיד ה' להשגיח בעיני ה' המשוטטות שישמע תמיד התפלות שיתפללו בבהמ"ק,

ובאר בזה שתי מדרגות, כי לפעמים כשישראל זכאים שכינת ה' שרויה בין בדי הארון למטה ועיקר שכינתו בתחתונים ודומה כשוכן ביניהם למטה בבית,

ולפעמים כשאין ישראל זכאין, אז רק שמו שוכן שם, ר"ל אז עיקר שכינתו בשמים רק שהתפלה שמתפללים דרך המקדש תעלה בסולם השמימה והשם מקבלה,

וז"ש על הצד הא' להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום – שאז עיני ה' פתוחות בבית עצמו,

ועל הצד הב' אמר אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם – שבצד שאין ישראל זכאים כ"כ ואין השם שוכן בבית למטה רק במעון קדשו למעלה, בכ"ז עיניו פתוחות אל המקום שאמר ששמו יהיה שם, כדוגמת המלך שיש לו פלטרין בעיר הבירה, ויש לו ג"כ פלטרין אצל בניו במדינה אחרת, שבעת שהוא עם בניו עיניו פתוחות אל הפלטרין עצמו ובעת שמתרחק מהם והוא בבית מקדש מלכות שלו בכ"ז עיניו פתוחות אל המקום מצד ששמו נקרא גם על הפלטרין שאצל בניו ומשגיח עליהם מרחוק,

ומפרש נגד הצד הראשון לשמוע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה – שבעת שהשכינה קבועה למטה שאז שומע התפלה למטה, ונגד הצד השני, אומר:

(ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ:

רד"ק אל מקום שבתך אל השמים – כמו ממקום שבתך מן השמים וכן הוא אומר בדברי הימים וכמוהו לשבור אל יוסף או פירושו שיכונו לבם אל מקום שבתך ואתה תשמע השמים וכן אל יוסף טעמו דבק עם וכל הארץ באו מצרימה או פירושו אל המקום אל השמים כמו במקום שבתך בשמים כמו שפירשנו אל המקום:

 ושמעת וסלחת – כתרגומו ותקבל צלותהון ותשבוק לחוביהון:

מצודות דוד ושמעת וגו' – רצה לומר: כמו שאני מתפלל שתשמע תפלתי, כן אני שואל לשמוע תפלת כל עמך. ואתה תשמע וגו' – רצה לומר: לא שתשב פה לשמוע, כי אם התפלה העשויה פה, ישמע אל השמים, ותקבלה ברחמים, ותסלח לעון המתפלל:

 מלבי"ם ושמעת אל תחנת עבדך ועמך – וכו' ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים – שגם בעת שיהיו חוטאים עד שתסלק השכינה ותהיה קבועה בשמים, גם אז ישמע אל תחנתם, ועז"א ושמעת וסלחת, שאז יסלח עון ויקבל תחנה, והנה השתמש פה על התפלה בג' לשונות, רנה, תפלה, תחנה. הרנה – הוא ספור שבחי המקום כמ"ש חז"ל לעולם יזכיר אדם שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל.

 והתפלה – עקרה שפיכת הנפש ודבקות הרוח ופלילת הנפש להתדבק בשורשה ולא תהי' רק לאלקים.

 ותחנה – היא בקשת הצרכים, וענינה מענין חנון ומתנת חנם, שגם בשאין ראוי מבקש מתנת חנם, אבל המתפלל ישיג שאלתו מצד הדבקות והמחשבה הטהורה המושכת השפע מן הצנור העליון כי יתקרב לאלקים בחשק ואהבה ותשוקה וכוונה רצויה,

וע"כ בצד הא' אמר אל תפלת עבדך – ועל הצד הב' אמר אל תחנת עבדך ועמך ישראל – כי כשאין ראוים ועונותיהם מבדילים בינם לבין אלקיהם יבואו דרך תחנה לבד.

וע"י שהם רבים וצבור:

(לא) אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה:

רש"י אשר יחטא איש לרעהובועל אשת איש. ונשא בו אלה – כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו (סוטה כז ב). ונשא בו – לשון נושה. ובא אלה לפני מזבחך – והעמיד הכהן את האשה לפני ה' (במדבר ה יח)

מצודות דוד איש לרעהו – בדבר ממון. ונשא בו אלה – ויחויב בו חוב שבועה להשביעו. ובא אלה – רצה לומר:

 וישבע לפני המזבח:

מלבי"ם את אשר יחטא – הוסיף לבקש שגם בדברים שבין איש לחברו, שיבקש משפט ומסירת דין נגד חברו, כשיהיה איזה חטא ועול בין איש לאיש, עד שישא בו אלה להאלותו – כגון אלת סוטה או אלת העדים וכדומה, גם בצד זה:

(לב) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ:

 רד"ק ואתה תשמע השמיםמן השמים וכן תרגם יונתן מן שמיא:

 ושפטת – אף על פי שאתה מאריך אף לנשבע לשקר ואין אתה נפרע ממנו בשעת עונו אם ישבע בבית הזה לא תאריך לו שיכירו בני אדם כי המקום הזה הנבחר סייע במהירות העונש וייראו מן הבית הזה ויפחדו ממנו וכל זה הוא כבודך וגם האל יתברך צוה כן ואמר ומקדשי תיראו:

 להרשיע רשע – איזה מהם שיהיה רשע הנשבע לשקר או המשביע בחנם והוא נשבע באמת כי העונש על המשביע:

 מצודות דוד להרשיע רשע – לחייב את הרשע, לתת גמול דרכו בראשו, הנשבע לשקר עם המשביע בחנם, ולפי שאמר למעלה ושמעת וסלחת, אמר על זה לא תסלח, הואיל וחלל הבית עם השבועה. ולהצדיק צדיק – את הנשבע באמת, ואת המשביע בצדק:

מלבי"ם השאלות: מ"ש ועשית ושפטת אינו נכון בלשון, שתחלה ישפוט מה לעשות ואח"כ יעשה והיל"ל ושפטת ועשית:

ואתה תשמע השמים ועשית – ר"ל תיכף תעשה כדבר האלה בענין שבכל אופן שיחול האלה על החייב, ואח"כ ושפטת את עבדך – לראות מי החייב בין שניהם, [דבריו אינם ברורים לי כה"צ]. להרשיע רשע – וכו' באופן שאם היה האלה שלא כדין תחול על המאלה וכן בהפך:

(לג) בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה:

רד"ק בהנגף – והודו את שמך כי חייב אדם לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה:

 בבית הזה – הנשארים בעיר אשר לא יצאו למלחמה יתפללו אליך בבית הזה אל אחיהם שיצא למלחמה ואתה תשמע תפלתם וסלחת לחטאתם והשבותם אל אדמתם:

(לד) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם:

מצודות דוד והשבותם – רצה לומר: כאשר יצאו עוד למלחמה, לא יהיו עוד נגפים ללכת בשבי, אבל ישובו לארצם:

 מלבי"ם ואתה תשמע וסלחת – נגד התשובה תסלח העון, ונגד התפלה והשבותם אל האדמה – ואין פי' שנתנו לפני אויב לארץ אחרת שזה יזכיר בפסוק מ"ו, רק שיצאו למלחמה לגבול ארצם ומ"ש והשבותם – ר"ל שישובו היוצאים למלחמה לעריהם בשלום:

(לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם:

מלבי"ם השאלות: למה תחלה אמר והודו והתפללו ופה אמר והתפללו והודו, ומז"ש ומחטאתם ישובון כי תענם שמשמע שע"י שיענה ישובו מחטאתם, ומז"ש כי תורם את הדרך וכו':

(לה) בהעצר שמים – הוסיף בתפלתו עוד ענין אחר, שלפעמים יקדים ה' לשמוע תפלה טרם שיעשו תשובה, כי במאמר הראשון בהנגפם לפני אויב אמר ושבו והודו והתפללו – וכאן אמר והתפללו והודו ומחטאתם ישובון – כי יש שני מיני עונשים, עונש בפועל, ועונש ע"י סילוק השגחה.

רצוני, כי זה שינגפו לפני אויב הוא עונש שיעשה ה' בפועל שעל ידי שיעשו עבירות שיחויבו עונש להמסר ביד אויב אז אף שמדרך הטבע ראוי שהם יתגברו על האויב ימסרם ה' ביד אויב בהשגחתו כמ"ש איכה ירדוף אחד אלף וכו' אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם,

אמנם עצירת השמים תהיה ע"י סילוק השגחה לבד כי ירידת המטר לא תהיה רק ע"י השגחה כמ"ש כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא כו' והארץ וכו' למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד, ר"ל וא"כ צריך אתה להשגחתו התמידית שע"י השגחתו ירד המטר שהוא ענין השגחיי, לכן והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו' פן יפתה לבבכם וכו' ועצר את השמים, וא"ר בעת שאין ישראל זכאים כ"כ עד שראוים להשגחה תמידית ימנע מהם המטר בשב ואל תעשה, כמ"ש (ירמיה ה') ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו וכו' וחטאתכם מנעו הטוב מכם וכו',

ובזה האופן יעצרו השמים לפעמים על עונות נסתרים שאין העם יודעים מהם וצריכים לפשפש במעשיהם עד שיודע להם מה פשעם, וכמ"ש ויהי רעב בימי דוד שלש שנים וכו' ויאמר ה' אל שאול, ופי' חז"ל שבשלש שנים דרשו וחקרו ולא מצאו העון עד שהודיעם ה', ובזה בקש שתיכף כשיתפללו יענם ה', ובזה יקדים לקבל התפלה לפני התשובה, ר"ל שיודיעם ויורם הדרך הטובה, ויודיעם מה העון שבעבורו נעצרו השמים כדי שישובו אח"כ,

וז"ש בהעצר שמים – וכו' כי יחטאו לך, והתפללו והודו את שמך – ר"ל שיתפללו ויודו כי בא עליהם העונש כדין, הגם שאין יודעים החטא רק מחטאתם ישובון כי תענם – שמקבלים עליהם לשוב מחטאתם אחר שתענם ותודיעם החטא:

(לו) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכּוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה:

מלבי"ם ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל – וזה יהיה ע"י 'כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה' – שתודיעם מה יתקנו,

ועז"א כאן עבדיך ועמך – כי בצד הזה הם עבדי המקום, כי חטאתם נסתר ונצפן מנגד עינם, ותיכף שיורם הדרך – הטובה ישובו ויתקנו המעות:

(לז) רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה:

רד"ק רעב כי יהיה – והלא זכר העצר השמים והוא הרעב אם כן מה טעם אמר אחר כן רעב כי יהיה לפי שיתכן שיהיה מסר ויהיה רעב והוא מה שפירש אחר כן שדפון וירקון ארבה חסיל:

 כי יצר לו אויבו – פירוש או כי יצר לו אויבו:

 בארץ שעריו – בארצו בשעריו כמו שכתוב והצר לך בכל שעריך:

 כל נגע כל מחלה – אף על פי שזכרתי מצרכי עמך בפרט אשר יתפללו עליהם לפניך כן אני אומר על כל נגע ועל כל מחלה שיהיה להם שכל תפלה וכל תחנה שיתפללו על כל נגע ועל כל מחלה אשר תהי' לכל אדם:

מלבי"ם השאלות: למה האריך וכפל ומהו הכפל לכל האדם לכל עמך ישראל, ולמה סיים בפרט זה למען יראוך כל הימים:

(לז) רעב כי יהיה – עתה הוסיף עוד שאלה כוללת שיענה ה' על כל מיני תפלות ועל כל מיני הצרכים בין הנוגע להכלל בין הנוגע להפרטים,

וחשב רעב, דבר, שדפון, ירקון, ארבה, חסיל, חרב – והם ארבעה שפטים הרעים שחשב יחזקאל (סי' י"ד) חרב רעב חיה רעה דבר, שהם הכוללים כל מיני הרעות הנמצאים בעולם, והם אבות לכולם,

שסבת הרעות יהיו או ע"י הטבע הכוללת וזה רעב  [שזהו היזק לכללות הטבע והבריאה]

או על ידי הטבע של האדם עצמו שנשתנה לרוע וזה דֶבֶר [מגיפה]

או ע"י בעלי רצון וזה חיה רעה, או על ידי בעלי בחירה וזה חרב, וכמ"ש מזי רעב, ולחומי רשף, שן בהמות, מחוץ תשכל חרב – וכן סדרם בתוכחה של תו"כ כמ"ש המבארים שמה, ונגד חיה רעה אמר ארבה חסיל – ונגד חרב אמר כי יצר לו אויבו – ואחר שחשב ארבעה אבות נזיקין הוסיף כל נגע כל מחלה – כל נגע כולל כל התולדות המתיחסות לג' שפטים רעב דבר חרב, וכל מחלה כולל כל תולדות שתחת סוג דבר, ואחר שחשב כל מיני הרעות, הוסיף:

(לח) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:

רד"ק לכל עמך ישראל – כלומר בין ליחידים בין לרבים כל איש ואיש לפי נגעו אשר ידעו לבו ממה שלא נודע לאחרים כלומר בין מן המכאובים הנסתרים בין מן הגלויים:

 ופרש כפיו אל הבית הזה – כמו בבית הזה כלומר יפרוש כפיו אל ה' בבית הזה או פירש בכל מקום שיהי' כנגד הבית הזה וכן תרגם לאפי ביתא הדין:

מלבי"ם כל תפלה כל תחנה – לכלול כל מיני התפלות שיתפלל עליהם האדם בין ע"י תפלה בין ע"י תחנה ותחנונים,

והוסיף כל מיני המתפללים והנצרכים לישועה בין יחיד בין רבים,

וז"ש לכל האדם לכל עמך ישראל – ר"ל בין כלל העם בין כל אדם יחידים,

והוסיף אשר ידעון איש נגע לבבו – ר"ל שגם בענין צרת הכלל כמו שיש רעב כולל או דבר כולל,

ובא היחיד היודע נגע לבבו בפ"ע מה שחטא לבדו או מה שמצטרך לו לבדו, ופרש כפיו אל הבית הזה – ויתפלל בפ"ע על סליחות עונו ועל מילוי צרכיו:

(לט) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם:

מלבי"ם ואתה תשמע השמים מכון שבתך – הוסיף מכון שבתך ר"ל גם בעת שעקר מכון שבתך בשמים ואין הכלל ראוים שתשכן בתוכם בכ"ז תפנה אל תפלת הערער,

וסלחת ועשית – שתסלח החטא, ותעשה הבקשה, אמנם התנה בזה ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו – ר"ל שיביט אל דרכי האיש השואל כפי מה שידע את לבבו,

וזה כולל ב' תנאים,

א] במה שיביט על דרכיו הקודמים אם ראוי לזה ואם עשה תשובה כראוי מעומק הלב,

ב] שיביט על דרכיו וטבעיו ומנהגיו, אם ע"י שימלא בקשתו לא ימוט מיראת ה', ושיעור הכתוב אשר תדע את לבבו למען יראוך כל הימים אשר הם חיים על האדמה – (ומ"ש כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם הוא מאמר מוסגר)

למשל אם שואל עושר והשם יודע כפי טבע האיש שאם ישמן יבעט ואם יתעשר יסור מיראת ה' לא ימלא בקשתו, וכן הגם שבלבבו חושב עתה שע"י שיתעשר יפליא לעשות חסד וצדקה וכדומה, והשם יודע האמת כי כפי דרכי לבבו וכפי מנהגיו יהיה בהפך שע"י העושר ימוט מיראת השם לא ימלא שאלתו וכן בכל הדומה לזה:

(מ) לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ:

מצודות דוד למען יראוך – בראותם שעם התפלה והתשובה הלכה לה הצרה, ידעו שיד ה' עשתה:

(מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ:

(מב) כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:

מלבי"ם (מא-מג) וגם אל הנכרי – הוסיף שגם הנכרי הבא מארץ רחוקה וסבת בואו הוא בעבור שנתפרסם ביניהם שמע שם ה' הגדול שהוא משגיח ומשדר המערכה, ועי"כ בא להתפלל בבית הזה, אליו תשמע ג"כ הגם שאינו כדאי ולא עשה תשובה,

וכן ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי – הגם שתפלתו תהיה על דבר בלתי ראוי מצד עצמו, שבתפלת הישראל התנה שרק אם ידע את לבבו למען יראוך כל הימים כנ"ל אבל לנכרי ימלא שאלתו בכל אופן אף שעי"ז שיתן להנכרי עושר יעשה חטאים בכ"ז ימלא שאלתו,

באשר עי"כ ירויח שני דברים,

א] למען ידעוך כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל – שבזה שיראו שה' שומע תפלה יכירו כי הוא משגיח בשפלים, ושהוא קרוב לכל קוראיו, עד שתגיע מדרגת יראתם להתדמות עם יראת ישראל שבא ע"י הכרתם שהוא משגיח בפרטים בהשגחה נפלאה,

ב] שידעו ששם ה' נקרא על הבית – ושהוא שער השמים:

(מג) אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:

רש"י ככל אשר יקרא אליך הנכרי – ובישראל הוא אומר (לעיל פסוק לט): ונתת לאיש ככל דרכיו, לפי שישראל מכיר בהקב"ה, ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת, תולה את הדבר בעצמו ובחטאו, אבל עובד גילולים קורא תגר, ואומר: בית ששמו הולך לסוף העולם, נתייגעתי לכמה דרכים ובאתי והתפללתי בו, ולא מצאתי בו ממש, כשם שאין ממש בעבודת גלולים, לפיכך ככל אשר יקרא אליך הנכרי, אבל ישראל, אם אתה רואה שהוא משחית בממונו את חבירו, אל תתן לו:

(מד) כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ:

מלבי"ם כי יצא עמך – עד עתה התפלל שישמע ה' התפלות שיתפללו בבהמ"ק עצמו, ועתה הוסיף להתפלל שישמע ה' גם התפלות שיתפללו בח"ל דרך המקדש, ובקש בזה שני ענינים, א] בהיותם זכאים ויצאו למלחמה נגד האויב מחוץ לירושלים ועודם בא"י ויתפללו דרך העיר ודרך הבית, שישמע ה' את תפלתם, ויעשה משפטם פי' שיעשה כפי הראוי להם במשפט:

(מה) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:

מצודות דוד ועשית משפטםלנקום נקמתם מיד האויב:

(מו) כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה:

מלבי"ם כי יחטאו – זאת שנית, אם יחטאו וה' יתאנף בם ועי"כ ישבה אותם האויב חוץ לא"י:

מצודות דוד כי אין אדם וכו' – רצה לומר: אם אין בהם אדם אשר לא יחטא, בכדי להגן הוא על כולם, ואז בודאי תאנף בם:

 (מז) וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ:

מלבי"ם והשיבו – חושב בזה ג' מדרגות,

תחלה ישיבו אל לבם – תכף בארץ אשר נשבו שם

ואח"כ ושבו – שנית והתחננו אליך בארץ שוביהם – מצד שיראו שהיא ארץ של שוביהם ואינה ארצם כי הם גרים שמה ועי"ז יתחרטו על העבר לאמר חטאנו והעוינו – ואח"כ:

(מח) וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בנית בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ:

מלבי"ם ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם – שהיא התשובה הגמורה בלב ונפש וזה יהי' מצד שהם בארץ אויביהם אשר שבו אותם – ר"ל שאח"כ תמצאן אותם רעות רבות וצרות עד שיראו שהם לא לבד בארץ שוביהם כי אם בארץ אויביהם, שהשובים הם אויביהם ומצירים להם, ועי"כ ישובו בתשובה שלמה והתפללו אליך דרך ארצם העיר והבית – כי הם חוץ לארץ לכן יתפללו גם דרך ארצם:

(מט) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:

(נ) וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם:

מלבי"ם (מט-נ) ושמעת השמים – וכו' וסלחת לעמך – שתסלח החטאים, וגם תוסיף לסלוח גם הפשעים – הגדולים שנעשו במרד,

ונתתם לרחמים לפני שוביהם – הנה לא בקש שיוציאם מן הגלות כי כבר ידע מ"ש בתורה והי' כי יבואו עליך כל הדברים וכו' והשבות אל לבבך וכו' ושבת וכו' ושב ה' אלקיך את שבותך וכו' הרי באר שקיבוץ הגליות לא יהי' רק בזמן ידוע אחר שיבואו עליהם הברכה והקללה, וכן אמר בפ' ואתחנן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' וכו', לכן עכ"פ שע"י התשובה והתפלה יקל עול גלותם ויתנם לרחמים לפני שוביהם:

מצודות דוד ועשית משפטם – לנקום מאויביהם, למען יכירו שלא טוב בעיני ה' הכבדת עולם על ישראל:

ונתתם לרחמים – במה שתנקום בהם, יבינו שמהראוי לרחם על ישראל, וכן יעשו כי ירחמו:

(נא) כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל:

רד"ק מתוך כור הברזל – כי כמו שצורפין הכסף והזהב בכור כן נצרפו במצרים בעבודה קשה ומה שאמר הברזל והכורים לא יעשו אותם מברזל אלא מאדמה אמר הברזל לחזוק הצרוף שנצרפו שם:

מלבי"ם כי עמך – אמר שאף שנגזר עליהם קושי השעבוד, יש הבדל בין גליות האחרונות לבין גלות מצרים, אחר שעתה הם כבר עם ה', מה שלא היה זה במצרים וכן אחר שהוציא אותם פעם א' מכור הברזל ראוי שלא ישעבדו בהם עוד:

(נב) לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ:

מלבי"ם להיות – הוסיף עוד שלא לבד שישמע התפלות שיתפללו בבהמ"ק או נגד המקדש רק שיהיו עיניך פתוחות אל תחנת עבדך לשמע אליהם בכל קראם אליך – אף שיקראו בחו"ל, ולא יכוונו נגד הבית:

(נג) כִּי אַתָה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי ה':

מלבי"ם כי אתה – ובאר הטעם אחר שהבדלתם לך לנחלה – וא"כ ראוי שתשגיח על תפלתם מצד עצמם מצד שהם מובדלים לחלקך:

(נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם:

רלב"ג ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' – למדנו מזה שהמלך כרע על ברכיו מהתחלת תפלתו עד כלותו אותם ומזה המקום אמרו רבותינו שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד כלותו תפלתו:

(נה) וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר:

(נו) בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ:

רש"י ככל אשר דבר – והיכן דבר, והניח לכם מכל אויביכם (דברים יב י):

מלבי"ם ברוך ה' אשר נתן מנוחה – כבר בארתי (ש"ב ז) שבנין המקדש לא הי' אפשרי כ"ז שלא הי' לישראל מנוחה מן האויבים וכן הבטיח ועברתם את הירדן וכו' והניח ה' לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והי' המקום אשר בחר וכו', וז"ש אשר נתן מנוחה ככל אשר דבר, לא נפל דבר א' מכל דברו, כי כן נתקיים ג"כ הבטחתו שיבחר במקום מיוחד להשכין שכינתו שם בקביעות, וכמ"ש ונתתי משכני בתוככם וכו':

(נז) יְהִי ה' אלקינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: (נח) לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ:

מלבי"ם יהי ה' אלקינו עמנו – הנה האמצעים שיבחר ה' כדי שיעמדו ישראל בתורתו וליראה אותו הם בשני דרכים. לפעמים יהיה זה על ידי עונשים או שיסתיר פנים מהם ותמצאנה אותם רעות רבות וצרות עד שיכירו שזה בסבת חטאתיהם.

 ולפעמים יהיה זה על ידי שישגיח בהם בהשגחה תמידית ויראה להם אותותיו ונפלאותיו, למען יכירו כי הוא אלקיהם ושכל טובם מאתו בא. ובזה הדרך נהג עמהם עת הוציאם ממצרים שהיו הנסים מתמידים וההשגחה דבוקה בם תמיד,

ובקש שלמה שה' יהיה עמהם כאשר היה עם אבותם להטות לבבינו אליו, שעל ידי שיהיה עמהם בתמידות ע"י זה יטה לבבם אליו, כמו שכן נגד אבותם עשה פלא והיה עמהם בתמידות,

ומ"ש אל יעזבנו ואל יטשנו מוסב לשני פנים, שאל יעזבם כמו שלא עזב את אבותם.

וכן יכוין לומר אל יעזבנו [מ]להטות לבבינו אליו, שלא ינהג עמהם בדרך השני לעזוב אותם תחת המקרה שעל ידי כן יטה לבבם אליו על ידי רעות ועונשים, רק יהי ה' אלקינו עמנו שעל ידי כן יטה לבבנו אליו בדרך הראשון:

 (נט) וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה' קְרֹבִים אֶל ה' אלקינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:

רש"י לעשות משפט עבדו ומשפט עמו – לתבוע עלבונם מיד האויב:

מלבי"ם ויהיו דברי אלה – ר"ל כי השגחת ה' תהיה לפעמים כוללת כמ"ש שכל העולם נדון בר"ה שבו יקצב ה' השפע הצריכה לכל השנה אם לשבט אם לחסד, ולפעמים תהי' פרטית קבועה יום ביום, כמ"ש ר' יוסי אדם נדון בכל יום, וזה בעת שעושים רצונו, כמו שהיה במדבר שנתן טרף חוקם דבר יום ביומו, ובקש שלמה שתפלתו תהיה קרובה אל ה' – תמיד בענין שתעורר תמיד פניו והשגחתו עליו ועל עמו, עד שיעשה משפטם – וצרכם דבר יום ביומו – בהשגחה קבועה פרטית

שבזה ירויח שני דברים, א]:

(ס) לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאלקים אֵין עוֹד:

מצודות דוד למען דעת – בראותם השגחתו הנפלא בעמו:

 מלבי"ם למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים – כי השגחה הכללית הקבועה מר"ה היא קרובה לדרך הטבע והאומות תולים אותה בטבע, משא"כ כשיראו ההשגחה הקבועה יום ביום יכירו כי ה' פועל הכל, ב]:

(סא) וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אלקינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם והיה לבבכם שלם עם ה' – כי גם לישראל תפעול שיהיה לבבם שלם עם ה' לא חלוק לשתים, כי ימצא בלבם ספק היש ה' בקרבם אם אין לא כן כשיראו ההשגחה הקבועה לא יעלה שום טינא בלבם ועי"כ ילכו בחוקיו כיום הזה שכולם ראו השגחת ה' השוכן בתוך עמו ישראל:

(סב) וְהַמֶּלֶךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה': (סג) וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה' בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מצודות ציון ויחנכוהתחלת הדבר ושיעמוד בה משם ואילך, קרויה החנכה בלשון מקרא:

(סד) בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה' כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:

רש"י את תוך החצר – דברים ככתבן, דברי רבי יהודה. קדש את רצפת העזרה בקדושת מזבח, להקטיר על הרצפה (זבחים נט א). כי מזבח הנחשת – מזבח האבנים שעשה תחת [-במקום] מזבח הנחושת קטן מהכיל את העולה ואת המנחה – שהרבו להביא. אמר לו רבי יוסי: והלא כבר נאמר (לעיל ג ד): אלף עולות יעלה שלמה על המזבח, שעשה משה, וכשאתה מגיע לחשבון אמות ולמנין עולות, זה של אבנים גדול משל משה, שמזבח משה מקום מערכתו אמה על אמה, וזהו היה מקום מערכתו עשרים וארבע על עשרים וארבע, הרי של שלמה חמש מאות שבעים ושש כשל משה (זבחים נט ב). אם כן מהו קידש המלך את תוך החצר, שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה (שם סא). קטן מהכיל – בשל משה הוא אומר, כאדם שאומר לחבירו: ננס פלוני ופסול לעבודה (שם נט ב):

רד"ק קדש המלך את תוך החצר – הרי הוא אומר למה קדשו לעשות שם העולה והמנחה והשלמים כי מזבח הנחשת שעשה שלמה היה קטן מהכיל רב העולה והשלמים ואינו אומר על מזבח הנחשת שעשה משה כי בפירוש אמרו בדברי הימים כי מזבח הנחשת אשר עשה שלמה לא יכול להכיל את העולה ושל משה גנזו עם אהל מועד כמו שפירשנו למעלה מזבח הנחשת שעשה שלמה שהיה עשרים אמה ארכו ועשרים רחבו לא היה יכול להכיל רב העולות והחלבים שהרי מזבח הנחשת שעשה משה היה חמש על חמש ואמר אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא ומזבח הנחש' שעשה שלמה היה עשרים על עשרים ולפי חשבון עולות וחשבון אמות לא היה מזבח שעשה שלמה מכיל אלא ששה עשר אלף והוא אומר בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ואם תאמר כל אלו לא היו אלא החלבים כי שלמים היו כל אלו ובמזבח של משה אמר אלף עולות שהיו כלם כליל נאמר כי גם הנה היו עולות רבות ומנחות כי לא מנה אלא השלמים והעולות שהיו רבים עד כי בין העולות והמנחות וחלבי השלמים לא יכול מזבח הנחשת שעשה שלמה להכיל הכל עד שהוצרך שלמה לקדש רצפת החצר ועשה שם מן העולה והמנחה וחלבי השלמים מה שלא יכול המזבח להכיל ודברי רבותינו ז"ל מחלוקת בזה יש אומרים כי רצפת החצר הוא שקדש כמו שפירשנו ויש אומרים כי מזבח אבנים בנה תוך החצר ואמר עוד כי מזבח אבנים הוא שעש' שלמה לא מזבח נחשת ומה שאמר בדברי הימים ויעש שלמה את מזבח הנחשת וכן אמר כי מזבח הנחשת אשר עשה שלמה לא יכול להכיל פי' מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת שעשה משה ואלה דברים של תימה הם ואפשר כי מה שאמר אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא לא בפעם אחת אלא קודם שובו מגבעון לירושלים כמו שפירשנו בדברי הימים:

מלבי"ם ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר – דברים ככתבן דברי ר' יהודה, קדש את רצפת החצר בקדושת מזבח להקטיר על הרצפה, כי מזבח הנחושת – מזבח האבנים שעשה תחת מזבח הנחושת קטן מהכיל א"ל ר' יוסי והלא כבר נאמר אלף עולות יעלה שלמה על מזבח של משה וכשאתה מגיע לחשבון אמות ולמנין עולות זה של אבנים גדול משל משה שמזבח של משה היה מקום מערכתו אמה על אמה וזה הי' מקום מערכתו כ"ד על כ"ד הרי של שלמה חמש מאות ושבעים ושש כשל משה א"כ מהו קדש המלך את תוך החצר שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה וקטן מהכיל בשל משה הוא אומר ע"כ לשון רש"י, והוא מזבחי' ד' נ"ט, הנה מ"ש שהי' מקום המערכה כ"ד אמות על כ"ד לר' יוסי, הוא נגד משנה מפורשת (בפ"ג דמדות) א"ר יוסי מתחילה לא הי' אלא כ"ח על כ"ח כונס ועולה במדה זו עד שנמצא מקום המערכה כ' על כ', וכן יפלא על המפ' בד"ה שכ' ג"כ כדברי רש"י פה, וברש"י בזבחי' שם כתב באמת שהיה מקום המערכה עשרים על עשרים, אולם דברי ר' יוסי בל"ז תמוהים דהא בד"ה כתוב בפי' שמזבח הנחושת אשר עשה שלמה לא היה יכול להכיל את העולה, וזה כר' יהודה, וצריך לדחוק שתחלה העמיד שם מזבח של משה וחברו בבנין ועז"א אשר עשה שלמה, ר"ל שתקנו בבנין ולא יכול להכיל העולות והגדיל מקום המזבח וקדש הרצפה להקים עליו מזבח:

(סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אלקינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם:

רד"ק את החג – חנוכת המקדש קרא גם כן חג לפי שהיתה סמוכה לחג הסכות ועשו שבעת ימי חנוכה ושבעת ימי חג הסכות ואומר ארבעה עשר יום להודיע כי סמוכים היו לא היה הפרש ביניהם וביום השמיני שאומר שלח את העם הוא שמיני עצרת

ולא נוכל לפרש כי שבעת ימי חנוכ' היו אחר שבעת ימי סכות ויום השמיני שמיני לחנוכה שהרי אומר בדברי הימים וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם ואם תאמר יום שמיני עצרת אינו אלא כ"ב לחדש ואיך אמר וביום עשרים ושלשה אמרו רבותינו ז"ל כי ביום השמיני נטלו רשות ממנו ולא נסעו אותו היום לפי שהיה חג וביום שלשה ועשרים לחדש חזרו ונטלו רשות ממנו והלכו לאהליהם

ואף על פי שעשו שבעת ימי חנוכה קודם חג הסכות ויום הכפורים בכללם ואפשר שאותו היום לא אכלו שהרי מצוה להתענות ובכרת האוכל בו ואף על פי שאומר כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים ובכל יום היו מקריבים זבחי שלמים הקריבו השלמים גם אותו היום אבל לא אכלום באותו היום עד הלילה ומחרתו אבל

רבותינו ז"ל אמרו כי אכלו אותו יום הכפורים כי בכלל ימי השמחה היה ולמדו זה מחנוכת המשכן מה שם עשו שלמים בשבת אף על פי שהוא באסור סקילה, יום הכפורים שהוא אסור כרת לא כל שכן.

ובחנוכת המשכן שבת היה בכלל שנים עשר יום כי רצופין היו ולמדו זה מדכתיב ביום עשתי עשר יום ביום שנים עשר יום מה יום כלו רצוף אף ימים אלו כלם רצופין ולמדו יום זה שכתוב כאן י"ד יום מיום שכתוב שם והקשו ואמרו ושמא עשו ביום הכפורים זה שלמים ולא אכלו ותרצו אין שמחת הגוף אלא באכילה ושתיה

וזהו שאמר הכתוב וילכו לאהליהם שמחי וטובי לב רוצה לומר על העון שנתכפר להם שיצאתה בת קול ואמרה להם כלכם מזומנים לחיי העולם הבא.

מלבא חמת עד נחל מצרים – הזכיר גבול א"י צפון ודרום:

(סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

רד"ק על דרך פשט הפסוק מפרש על הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו ופי' לדוד עבדו שקיים לו מה שהבטיחו כי היוצא מחלציו יבנה הבית ויהיה שלום ושקט בימיו לישראל וכן היה כי כל המלכים היו עובדים אותו ומביאים לו מנחה ועל כל זה הלכו לאהליהם שמחים וטובי לב ובדברי הימים אומר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד ולשלמה ולישראל עמו

ורבותינו ז"ל דרשו לדוד עבדו כי בשעה שבקש שלמה להכניס ארון לפני ולפנים דבקו שערים זה בזה ואמר שאו שערים ראשיכם ולא נענה כיון שאמר אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וידעו כל ישראל שמחל הקדוש ברוך הוא לדוד על אותו עון וזהו אשר עשה ה' לדוד עבדו:

מלבי"ם ביום השמיני שלח את העם – בשמיני עצרת פטרם מלהיות עמו ביחד כי כל הימים שבעה ושבעה היה חוגג בעבור כל העם לכבוד החינוך וזה נפסק בשמיני עצרת, ומזה הבינו דהשמיני רגל בפ"ע ויברכו את המלך ברכה בפני עצמו, כמו שפרש"י בר"ה דף ד' ובכ"מ שמ"ש דשמיני טעון ברכה בפ"ע היינו ברכת המלך, ובכ"ז לא יכלו ללכת בלילה לבתיהם דשמיני עצרת טעון לינה כמ"ש חז"ל בכ"מ, לכן אמר בד"ה שביום כ"ג לחדש שלח את העם, ר"ל שאז הרשה להם ללכת לאהליהם:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב