מלכים א

מלכים א פרק ט

(א) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת:

 רד"ק ואת כל חשק שלמה – כמו שמפורש בדברי הימים ואת כל הבא על לב שלמה לעשות עשה בבית ה' ובביתו והצליח:

מלבי"ם ואת כל חשק – כי בית ה' ובית המלך היו דברים נצרכים, וזולת זה בנה בנינים שלא היה צריך להם רק שחפץ לעשות – לבנות ולנטוע ולהגדיל מעשיו אף שלא לצורך הדברים רק כדי שיעשה מעשים הרבה כמ"ש הגדלתי מעשי בניתי לי בתים:

(ב) וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן:

מלבי"ם וירא ה' שנית – והגם שהיה זה הפעם השלישי, המראה שראה בתחילת הבנין אינה מן החשבון שלא היתה נבואה גמורה שלכן כתוב שם (למעלה ו' י"א) ויהי דבר ה' אל שלמה שזה מדרגה קטנה כמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג) ולכן לא חשיב מחזה זאת בד"ה, וז"ש שנראה אליו שנית כאשר נראה אליו בגבעון – ששם היה נבואה גמורה, וכבר בארתי זה בהקדמת ספרי שירי הנפש בפרטות:

(ג) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים:

מלבי"ם שמעתי את תפלתך – הנה בתפלתו התפלל על שני דברים, א] שישכן ה' שכינתו בבית בתמידות וישמע תפלות המתפללים שם, ב] על התמדת מלכות בית דוד.

 א"ל ששמע תפלתו בשני אלה, אם בענין המקדש הקדשתי את הבית

וא"ל שהקדישו לשני ענינים,

א] לשום את שמי שם – היינו שיקרא תמיד בית ה' ויהיה שם ה' נקרא עליו,

ב] שעיני ולבי יהיו שם – שישגיח עליו בהשגחה נסיית מיוחדת. שזה הוראת העינים, ושיהיה באהבה רבה שזה ענין הלב, וזה בשני זמנים שבעת שיעמד המקדש ויהיו ישראל ראוים יהיו שם עיניו ולבו – וגם בעת שיוחרב יקרא שם ה' עליו – וכולם יחזיקו את המקום למקודש לשם ה',

ויש הבדל בין עד עולם – ובין כל הימים – שכל הימים מציין הימים המיוחדים להמשך איזה דבר, (כמו כל הימים אשר בן ישי חי, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה), ור"ל כל הימים – שיהיה בנוי יהיו עיני ולבי שם – אבל שמי אשים שם עד עולם – שזה לא יופסק בשום פעם אף בחורבנו:

מע"ל – כל הימים- מכאן למדים שמקום המקדש קדוש אף בחורבנו ואין לנהוג בו זלזול.

(ד) וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר:

מלבי"ם ואתה – אולם מה שנוגע לענין השני של התמדת מלכות ב"ד זה תלוי בתנאי אם תלך לפני – וכו' בתם לב – הוא שיהיה המעשה בתמימות בלי פניות חצוניות וביושר – באמונות ודעות, עד שעי"כ תלך לפני לעשות ככל אשר צויתיך – במצות עשה וחוקי ומשפטי תשמור – במצות לא תעשה, שהשמירה הוא בשוא"ת:

(ה) וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם והקימותי – אז אקים מלכות בית דוד לעולם, כאשר דברתי – וכו' ר"ל שהיה הדבור בתנאי, אם ישמרו תורת ה':

(ו) אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אלהים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:

מלבי"ם אם שוב תשובון – מבואר אצלי שהבטחת המלכות לבנו של דוד היה בלי תנאי, רק ההבטחה לדור שלישי היה בתנאי כמ"ש נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך (וזה היה בלי תנאי), אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (וזה היה בתנאי), וז"ש אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי – אז:

(ז) וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים:

רש"י ואת הבית אשר הקדשתי לשמי – תנאי הוא ביני וביניכם, ואם לא תשמעו, מה נאמר שם (ויקרא כו לא):

 והשמותי את מקדשיכם. ולשנינה – כתרגום: ולשועי, יספרו את הרעות הבאות עליו ויתלעגו בו, כמו (בראשית לז ט): ויספר, ואשתעי. ולשון 'שנינה' אף הוא לשון 'דבור', דכתיב (דברים ו ז):

 ושננתם לבניך:

מלבי"ם והכרתי – אז יכרית את ישראל – שהם יומשכו אחרי המלך במעשיהם וממילא תבוטל המלוכה:

 ואת הבית אשלח מעל פני – ר"ל שלא תהיה השגחתי עליו וממילא תמצאנה אותם רעות רבות וצרות, בין ישראל שיהיו למשל ובין הבית, כי:

(ח) וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה:

רש"י והבית הזה יהיה עליון – כל זמן שלא חטאתם, ומשתחטאו כל עובר עליו ישום וישרוק. וכן כתוב בדברי הימים (ב ז כא): והבית הזה אשר היה עליון כל עובר עליו וגו'.

וכה פתרונו: והבית הזה אשר היה עליון ונורא אף לעובדי כוכבים, כמו שאמר למעלה (ח מא): וגם אל הנכרי אשר לא מעמך וגו', ועכשיו בחרבנו, כל העובר עליו, אף עובד כוכבים, ישום וישרוק, ויאמר כי חטאו של ישראל גורם. ישום – יתמה, כמו (ויקרא כו לב): ושממו עליה אויביכם, (איוב יח כ): על יומו נשמו אחרונים. ושרק – שופילי"ר בלע"ז, וכן דרך כל הרואה חורבן פתאום, לשרוק:

מלבי"ם והבית הזה – מצד שיהיה עליון – וכולם יחזיקו אותם כמקום קדוש ועליון בחשיבות ומצד זה בעצמו כל עובר עליו ישום ושרק – על חורבנו, שלפי שיהיה המקום קדוש ביותר יגדל ההשתוממות על חורבנו, וגם ירמוז בזה מ"ש חז"ל שכל המקודש יותר שמם יותר, ומצד זה עצמו שיהיה עליון תגדל השמה והשריקה (ובדברי הימים כתוב והבית הזה היה עליון)

ועל ידי כן יאמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה – אחר שכולם ידעו שהארץ והבית מיוחד לה' ידעו שחורבנו בהשגחת ה' וישאלו על סבתו:

מע"ל – י"מ שמכך שעתיד ליחרב מוכח שיהיה עליון כמו שר"ע היה משחק כשראהו בחורבנו שבזה היה אות שאף נבואת זכריה תתקיים שעוד ישבו זקנות וזקנים בחוצות ירושלים.

(ט) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה' אלקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלקים אֲחֵרִים וישתחו וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת:

מלבי"ם ואמרו על אשר עזבו את ה' אלקיהם אשר הוציא את אבותם מארץ מצרים – שעל ידי כן הפלם לחלקו ושלא יהיו תחת משטר הכוכבים והמזלות, והם החזיקו באלהים אחרים, ע"כ הביא ה' עליהם את כל הרעה הזאת – מה שלא עשה כן לכל גוי, שלא הפלם להיות תחת השגחתו ולא יגדל חרונו עליהם על שעובדים לככבים, כמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים:

(י) וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ:

רש"י עשרים שנה – שבע שנים לבית ה', ואת ביתו שלש עשרה שנה, כמו שאמר למעלה:

רד"ק מקצה עשרים שנה – מסוף עשרים שנה שבנה בית ה' בשבע שני' וביתו בשלש עשרה שנה הרי עשרים ובבנינים האלה נשא וסייע חירם את שלמה בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב ובגמול זה גמלהו המלך שלמה ונתן לו עשרים עיר בארץ הגליל ולא ישרו בעיניו וקראן ארץ כבול ר"ל סגור שלא היו עוברים ושבים שם מגריעות הארץ ובדברי רז"ל ארץ כבול ארץ שאינה עושה פירות ורב נחמן בר יצחק אמר ארץ חומטון היתה פי' ארץ חול ואמאי קרי ליה ארץ כבול דמשתקעה כרעה בגובה כי כבלה פירוש שרגליו של אדם משתקע בה מחמת החול כאלו הם כבולות על כן אינה עושה פירות

ובדברי הימים אומר כי חירם נתן לשלמה עשרים עיר בארצו והושיב שם בני ישראל וכן היה כי חירם נתן לשלמה עשרים עיר בארצו ושלמה גם כן נתן לחירם עשרים עיר בארץ הגליל וזה עשו לחזק הברית ביניהם וזכר בזה הספר מה שנתן שלמה לחירם וזכר בדברי הימים מה שנתן חירם לשלמה:

 מלבי"ם השאלות: איך יתכן שנתן שלמה לחירם ערים מא"י להפקיע מהם קדושת הארץ שזה נגד חוקי התורה, ולמה התעורר עתה לתת לו מתנה זאת, ואיך א"ל מה הערים אשר נתת לי כמבזה מתנתו, ובד"ה נאמר שחירם נתן ערים לשלמה, ושלמה בנה אותם וזה לא נזכר בכאן. ולמה שלח לו עתה מאה ועשרים ככרי זהב, מ"ש וזה דבר המס, וספר מהבנינים שבנה שזה אינו מענין המס, והיה לו לספר ענין המס:

 (י-יא) ויהי מקצה – הנכון כמ"ש הרי"א ששלמה לא נתן לחירם הערים לחלוטין להוציאם מקדושת הארץ, רק באשר התחייב לתת לחירם מדי שנה בשנה עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן, וכן נתן לו כל העשרים שנה בעבור שנתן לו עצי ארזים כל חפצו, כאשר כלה את הבנינים רצה שלמה שישאר זה ביניהם לעולם שהוא יתן לו צרכיו בזהב ועצי ארזים ותחת חיובו נתן לו עשרים עיר בארץ הגליל ששם ארץ מבורכת, שהשדות וכרמי הזיתים יהיו משועבדים לחירם להוציא מכל עיר אלף כור חטין ואלף כור שמן, וז"ש ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים בית ה' ובית המלך – ר"ל כל הבנינים שבנה לצורך ביתו יען שחירם נישא את שלמה – (ר"ל שנתן לו משאת ומנחה בכל עת) בעצי ארזים – וכו' ובזהב לכל חפצו – לכן אז יתן – (ר"ל גמר בדעתו לתת לו) עשרים עיר – שיוציא משם החטים והשמן:

[ולדעת הרלב"ג היות וחירם נתן ג"כ לשלמה עשרים ערים מארצו סו"ס לא נתמעטה א"י].

(יא) חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל:

רש"י נשא את שלמה – ענין עמס, כלכל את משאו בדבר זה:

רלב"ג נשא את שלמה – הוא מענין ארוחה ומשאת כטעם אם נשאת נשא לנו או יהיה הרצון בזה שהוא רומם ונשא בזה את שלמה שהעביד עצמו לעשיית מלאכתו:

 אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל – כבר נזכר בספר ד"ה כי חירם נתן גם כן לשלמה עיירות הושיב בהם את בני ישראל וראוי היה להיות כן כי לא יתכן למלך למעט ארץ ישראל:

מצודות דוד חירם – לשתי הבתים האלה היה חירם סובל אותו, בתת לו די ספוקו עצי ארזים וכו'. אז – אחר השלמת הבתים, נתן המלך לחירם לתשלום גמול, מלבד החטים והשמן האמור למעלה:

(יב) וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו:

מלבי"ם ויצא לראות את הערים – אם יוכל להוציא משם החטים והשמן ולא ישרו בעיניו:

(יג) וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

רש"י ארץ כבול – ארץ כבלים, ארץ טיט, שהרגל משתקע ונכבלת בה:

רלב"ג ארץ כבול – ר"ל ארץ חול שאינה עושה פירות:

מלבי"ם ויאמר מה הערים – ר"ל הלא לא יוציאו פרי תבואה כפי הצורך ויקרא להם ארץ כבול – ר"ל ארץ חול שאינו עושה פירות, ונתן לו את הערים בחזרה, וזה שנזכר בדברי הימים שהערים אשר נתן חירם לשלמה, (ר"ל שנתן לו בחזרה) בנה שלמה אותם ויושב  שם את בני ישראל שהם יעבדו אדמתה ויתנו העשרים אלף כורים לחירם ועי"כ נשאר ביניהם ההתקשרות להבא, ואז:

(יד) וַיִּשְׁלַח חִירָם לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב:

מלבי"ם וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב – שהגם שלא הוצרך לשלמה ארזים הוסיף לתת לו זהב יותר ממה שנתן לו תחלה:

(טו) וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר:

רלב"ג וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה – הרצון בזה כי זה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות כל אלו הבנינים שזכר שבנה שלמה והנה המס הזה היה כל העם הנותר מן האמורי החתי והפרזי החוי והיבוסי אשר לא מבני ישראל המה ר"ל שלא נתגיירו הנה ביניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם הנה העלם שלמה כלם למס עובד והם עבדו אותן בבניינים האלו

אך מבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם היו אנשי מלחמה כשיצטרך והם היו עבדי שלמה המשרתים לפניו והם היו שהיו השרים הממונים תחת משנה המלך והיו שרי רכבו והיו פרשיו,

והנה היו אלו הבניינים בנין בית ה' ובנין בית המלך ובנין המלוא שהיה סביב ציון כי דוד בנה מן המלוא ולפני' כמו שכתוב בספר שמואל ונשאר המלוא בלתי בנוי והוא המקום שהיו נאספים שם ישראל ולזה נקרא מלוא כטעם קראו מלאו ואמרו ובנין חומת ירושלים כי מעתה נתקדשה לאכל קצת הקדשים תוך החומה כמו שנזכר בתורה ובנין עיר חצור ומגדו וגזר כי פרעה מלך מצרים שרף אותה באש ולזה הוצרך שלמה לבנותה:

 מצודות דוד וזה דבר המס – רצה לומר: המס אשר העלה מישראל, על זה היה דבר המס לבנות את בית ה' וכו'. ואת המלוא – כי דוד הניח סמוך להחומה מקום פנוי להתאסף בו אנשים כמו שנאמר (שמואל ב ט):

 ויבן מן המלוא וביתה. ובא שלמה ובנאה:

 מלבי"ם וזה דבר המס – ר"ל זה היה הסבה שבעבורו העלה שלמה – מס מישראל (כמו וזה הדבר אשר מל יהושע) מפני שהיה צריך לבנות את בית ה' – וכו':

(טז) פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה:

מצודות דוד שלוחים – רצה לומר: במקום מנחה ששולחים בני אדם לבנותיהם, וכן (מיכא א יד): לכן תתני שלוחים:

 מלבי"ם פרעה מלך מצרים – מכאן עד ואת בית חורן תחתון הוא מאמר מוסגר ושיעור הכתוב שבנה את מגידו ואת גזר ואת בית חורן תחתון וספר איך בנה את גזר והיא היתה מיושבת מן הכנעני כמ"ש (יהושע ט"ז י' שופטים א' כ"ט) מפני שפרעה לכדה ושרפה באש ונתנה לנדוניא לבתו ולכן בנה שלמה את גזר:

(יז) וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן:

מצודות דוד ויבן וכו' – רצה לומר: ועל שפרעה שרפה, לזה בנאה שלמה:

 מלבי"ם ואת בית חרן תחתון – ובד"ה נזכר שבנה בית חרן העליון ובית חרן התחתון ערי מצור חומות דלתים ובריח, נראה שבית חרן התחתון בנה שתי פעמים, שהיתה חרבה ובנה לעיר מושב וזה הנזכר פה, ואח"כ בנה אותה ואת בית חורן העליון להיות ערי מבצר וזה הנזכר בד"ה:

(יח) וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תמר תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ:

מצודות דוד במדבר בארץ – רצה לומר: סמוך אל הישוב:

 מלבי"ם ואת תדמר במדבר – כי המקום היה מדבר חול (כמ"ש בשבת דף ל') שהתרמודים דרים בין החולות, והיתה בארץ – ר"ל בארץ ישראל:

(יט) וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ:

מצודות ציון המסכנות – האוצרות, כמו (שמות א יא): ויבן ערי מסכנת. ערי הרכב – להניח בהן מרכבות:

מלבי"ם אשר היו לשלמה – כי בד"ה נזכר עוד שבנה ערי מסכנות – (היינו ערי אוצרות בחמת – רק אלה שבחמת היו מיוחדים אל הסוחרים להניח שם מסחרם, ופה מדבר מערי המסכנות שהיו מיוחדים לשלמה עצמו:

(כ) כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

(כא) בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵםשְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

מצודות דוד למס עובד – לא למס ממון, כי אם שיעבוד בעצמו עבודתו:

 מצודות ציון להחרימם – להכריתם:

(כב) וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִשָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו:

מלבי"ם לא נתן שלמה עבד – הגם שהעלה מהם מס כמ"ש וזה דבר המס אשר העלה שלמה, וכבר נזכר למעלה (ה' כ"ז) שהיה המס שלשים אלף איש, לא היו עבדים, רק היו עושים במלאכה לכרות העצים בלבנון והיו חדש בלבנון ושני חדשים בביתו, שזה אין קרוי עבדות:

(כג) אֵלֶּה שָׂרֵי הַנִּצָּבִים אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה לִשְׁלֹמֹה חֲמִשִּׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:

רש"י שרי הנצבים – ממונים על הממונים. חמשים וחמש מאות – שלש מאות מהם היו גרים הממונים על שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר, ושלשת אלפים ושלש מאות הרודים בעם, שאמר למעלה (ה ל): לבד משרי הנצבים לשלמה וגו' שלשת אלפים ושלש מאות. ובדברי הימים (ב ב טז) הוא אומר: שש מאות, אלו שלש מאות שחסר שם, מנה כאן, שהיו ממונים על כולן, ומאתים וחמשים הנותרים, היו ישראל, ממונים על שאר עושי המלאכה. ובדברי הימים (ב ח י) מנאן לעצמן:

 ואלה שרי הנצבים לשלמה חמשים ומאתים הרדים בעם, עושי המלאכה:

מלבי"ם השאלות: למה חזר זה שנית וכבר אמר זה למעלה (ה' ל'): ושם אמר שהיו ג' אלפים ושלש מאות והוא סותר להנאמר בכאן ובד"ה אומר שהיו מאתים וחמשים:

(כג) אלה שרי הנצבים חמשים וחמש מאות – וזה סותר למ"ש למעלה (ה' ל') ששרי הנצבים היו שלשת אלפים ושלש מאות, וזה יבואר לך ע"פ פי' שם שהג' אלף היו שרי חמשים לק"נ אלף נושא סבל וחוצבים בהר, והשלש מאות היו שרי חמש מאות, (ובד"ה ב' ב' ט"ז) כתוב ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בא"י אחרי הספר אשר ספרם דוד וימצאו מאה וחמשים אלף וכו'. מבואר שזה היה מספר אחר חוץ מהמספר שספר דוד כמו שכתוב (בדה"א כ"ב) ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית, ושלמה ספר את הגרים שנוספו אחרי מספר של דוד והיו ק"נ אלף, והיו עליהם ממונים ג' אלפים וג' מאות, חוץ מזה היו הגרים של ימי דוד שהיו מכבר, והיו כ"ה אלף, והיו עליהם חמש מאות שרי חמשים וחמשים שרי חמש מאות, ובד"ה כתוב ואלה שרי הנצבים חמשים ומאתים הרודים בעם, שם לא כתוב שרי הנצבים אשר על המלאכה, ולא היו הממונים על הגרים רק הממונים על ישראל שהיו תמיד עשרת אלפים בלבנון, והיו עליהם מאתים שרי חמשים ועשרים שרי חמש מאות, וכבר הזכרתי למעלה לישב הסתירה מה שבד"ה כתוב ג' אלפים ושש מאות שבד"ה חושב ממונים על הממונים שהיה כ"א ממונה על עשר וה"ה כאן חשיב כן והיו עשרים ממונים על הממונים ועשר שרי אלף הרי חמשים:

(כד) אַךְ בַּת פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ אָז בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא:

רש"י אך בת פרעה – שהיתה מתחלה בעיר דוד, כמה שנאמר בראש הספר (ג א): ויביאה אל עיר דוד. עלתה מעיר דוד וגו'- ובדברי הימים (ב ח יא) מפרש: כי אמר לא תשב אשה לי בעיר דוד כי קדש המה אשר באה אליהם ארון ה'. אז בנה – שלמה. את המלוא – לבנות לתוכו בתים, לעבדיה ולשפחותיה, וזה שהוכיחו ירבעם (לקמן יא כז): אביך הניחו פרוץ לעולי רגלים, ואתה בנית אותו לעשות אנגריא לבת פרעה (סנהדרין קא ב), וזהו 'אך' האמור כאן, אך בזו העוה שלמה, שבנה לה את המלוא, כך שמעתי. ואני אומר, אך בת פרעה וגו', כלומר הערים האמורות למעלה, הוצרך לבנות למסכנות לרכב ולפרשים ולגדולה, אך את המלוא, לא היה בונה לשום גדולה, כי אביו הניחו לפרוש בו עולי רגלים אהלים, אלא שבת פרעה עלתה אל ביתה, והמלוא סמוך לאותו בית, אז בנה את המלוא:

מלבי"ם אך בת פרעה עלתה – ובד"ה כתיב ואת בת פרעה העלה שלמה מעיר דוד כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד, שם באר הטעם מה שבנה לה בית בפ"ע שהוא כדי שלא תשב בבית דוד, ופה סיפר שאחר שבנה לה בית עלתה – היא מעצמה ברצונה אל ביתה – (כי לה לא גלה שהוא מפני שאינו רוצה שתשב בבית דוד, כי בהפך לה אמר שהוא לכבודה שיהיה לה בית בפ"ע) ולצורך ביתה בנה את המלוא. (שהיה מקום פתוח רחב ידים) להיות מוגדר בשבילה לצניעות ובתים לעבדיה ומשרתיה,

ושם אמר אז העלה שלמה עולות לה', משמע שזה היה בגמר בנין בית ה' שאז כבר נגמר בנין בת פרעה ובנה ג"כ את המלוא ואח"כ העלה עולות, וכן משמע מסדור הדברים פה שכ"ז שישבה שם בת פרעה לא היה ענין הבית נשלם כי ישבה אשה בת נכר שם:

(כה) וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַה' וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְשִׁלַּם אֶת הַבָּיִת:

מלבי"ם והעלה שלמה שלש פעמים – ר"ל העולות של שלש רגלים העלו מקופת המלך על הוצאותיו, וכן הקטיר אתו – ר"ל עם מזבח החצון הקטירו על המזבח אשר לפני ה' – שהוא מזבח הפנימי את הקטורת, שזה היה ג"כ מקופת המלך, ובד"ה מבואר שה"ה יתר קרבנות הצבור, וזה רמז פה במ"ש ושלם את הבית – שכמו שבנה את הבית כן השלים אותו במה שנתן כל צרכי הבית והקרבנות, שבזה נשלם ענין הבית ועבודתו:

(כו) וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:

מלבי"ם ואני – הוא שם הכלל אניות, כמו ויהי לי שור וחמור, בעציון גבר – מבואר בד"ה שכבש אז את עציון גבר ואת אילות:

רד"ק אנשי אניות יודעי הים – כתרגומו גברין ספנין דאומנין לדברא בימא:

(כז) וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה:

מלבי"ם אנשי אניות – היודעים מלאכת האניות ואיך להנהיג אותם, ויודעי הים – הם היודעים דרך הים והרוחות וכדומה, שהם מלחים וחובלים:

(כח) וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה:

מצודות דוד אופירה – שם היה מקום מחצב הזהב. ועשרים – ובדברי הימים (ב ח יח) נאמר וחמשים, ואולי שלשים מהם הוציאו בהוצאת הדרך:

מלבי"ם ארבע מאות ועשרים – ובד"ה כתוב וחמשים, השלשים היתרים שם נתן לעבדי חירם בשכרם:

 

מדרש רבה במדבר פרשה י פסקה ד

ד) הה"ד (משלי לא) דברי למואל מלך למה נקרא שלמה למואל א"ר ישמעאל באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בהמ"ק נשא בתיה בת פרעה והיה שם צהלת שמחת ביהמ"ק וצהלת בת פרעה ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש הוא שאמר המשל: כולא מחנפים למלכא ולכך נקרא למואל שהשליך עול מלכות שמים מעליו כלומר למה לו אל.

ובאותו שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים הה"ד ( ירמיה פרק לב-לא) כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הזה וגו'

רבנן אמרי אלף מיני זמר הכניסה לו בת פרעה והיה מצוה לזמר לפניו באותו לילה והיתה אומרת לו כך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית וכך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית.

מה עשתה בת פרעה? כמין פרס שטחה לו למעלה ממנו וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד היה רואה אותן הכוכבים והמזלות והיה ישן לו עד ארבע שעות א"ר לוי אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות ועל אותה שעה שנינו מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות והיו ישראל עצבים שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולין לעשות [מאומה] מפני שהיה ישן שלמה והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו והלכה היא והקיצתו והוכיחתו הה"ד (משלי לא) משא אשר יסרתו אמו א"ר יוחנן מלמד שכפתתו אמו על העמוד ואמרה לו (שם) מה ברי הכל יודעין שאביך ירא שמים היה עכשיו יאמרו כן בת שבע היא אמו גרמה לו (שם) ומה בר בטני כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא הבן מלובן ומזורז (שם) ומה בר נדרי כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות היו נודרות ואומרות יהיה לנו בן הגון למלכות ואני נדרתי ואמרתי יהיה לי בן זרוז ומלומד בתורה והגון לנביאות (שם) אל תתן לנשים חילך שתהא רודף אחר זמה שהם מטלטלין דעתו של אדם (משלי כט) ורועה זונות יאבד הון.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב