מלכים א

מלכים א פרק יב

(א) וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ:

רד"ק כי שכם בא כל ישראל – שכם היה משבט אפרים ונראה כי הנבואה אשר אמר אחיה השילוני לירבעם נודעה לפיכך שלחו ישראל וקראו לו ובקשו למצוא עלילה להסב המלוכה אל ירבעם לפיכך לא רצו לבא לירושלם אלא באו לשכם שהוא מאפרים וירבעם מאפרים והוצרך רחבעם לבא שכם,

ובדרש שכם מזומן לפורענות בשכם ענו את דינה בשכם מכרו את יוסף בשכם נחלקה מלכות בית דוד:

[אפשר לומר ששכם הוא מקום של דינים ופורענות, ולכן היה די"ן בשכם- דינה יוסף נחלקה המלוכה. נלע"ד]

מלבי"ם השאלות: למה התקבצו להמליכו בשכם לא בירושלים עיר המלוכה:

(א) וילך רחבעם – ספר הכתוב איך נתקיימה נבואת אחיה השילוני, כי באמת עת מת מלך שלמה זכה רחבעם במלכות ולא הי' צריך משיחה והמלכה, שאין מושחין מלך בן מלך כמ"ש חז"ל בהוריות ובכריתות, וכמ"ש וימלוך רחבעם בנו תחתיו, אך ישראל בקשו תואנה ובאו להמליכו, שבזה הודיעו לו שעדן אינו מלך עד ימליכוהו ברצונם ועד יקיים התנאים שיתנו עמו, ולכן באו לשכם לא לירושלים ששם יתחזק ע"י בית יהודה שבטו אבל שכם היתה לראש יוסף ומתנגדת ליהודה כמ"ש וימאס באהל יוסף וכו' ויבחר בדוד עבדו, וזה היה סבה ג"כ שבחרו את ירבעם שהיה משבט יוסף שילך בראשם:

(ב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם:

מצודות דוד כשמוע – אשר מת שלמה אויבו. והוא עודנו – כשהיה עוד במצרים. וישב – עם כל זאת ישב במצרים, ולא חזר מעצמו:

 מלבי"ם השאלות: פה משמע שירבעם נשאר יושב במצרים והם קראו לו ממצרים, ובד"ה אמר ששב ממצרים ואז שלחו וקראו לו:

(ב-ג) וישב ירבעם במצרים – ובדה"ב (י' ב') כתיב וישב ירבעם ממצרים וישלחו ויקראו לו, ושניהם מתאימות, תחלה עם שמע הדבר לא חזר ממצרים כי לא ידע תוכן הדברים וחשב שבאו להמליכו ולחזק מלכותו, ונשאר במצרים, ואז שלחו וקראו לו שישוב ממצרים ובודאי הודיעו לו מה שבלבם, וזה הנזכר פה ששלחו וקראו לו ממצרים, ואז וישב ירבעם ממצרים כמ"ש בד"ה, (ושם לא הזכיר מה שקראו לו ממצרים כי שם קצר בקורות מלכי ישראל ופה לא הזכיר מה שקראוהו שנית אחר שבא ממצרים שזה נכלל במ"ש ויבא ירבעם וכל זקני ישראל):

(ג) וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ ויבאו וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר:

מצודות דוד וישלחו – זקני העדה שלחו אחריו, ללכת עמהם אל רחבעם, להיות הוא ראש המדברים, על כי ידעו בו שלא ישים למולו יד לפה, וכאשר החל להרים יד בשלמה:

(ד) אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ:

רלב"ג אביך הקשה את עלנו – ידוע כי המס שהעמיס שלמה עליהם לכלכל את ביתו ולא יעדרו דבר למצטרך לו עד מאכל סוסיו שהיו רבים מאד עד שהיו לו ארבעים אלף אורוות סוסים היה קשה וכבר מאד ועם כל זה היה טוב בעיני ישראל מרוב השלוה שהיו בה אך עתה החלו לצמוח המלחמות כמו שקדם מדבר בן הדד ורזון בן אלידע ולזה בקשו ישראל שיקל מעליהם מזה המס קצת:

 מצודות דוד הקשה את עולנו – לכלכל בני ביתו הרב ומרבית הסוסים. ואתה עתה – רצה לומר: אבל אתה הואיל ואינך בגודל מעלת אביך, אשר באו לראות פניו מאפסי ארץ, אם כן מה לך להרבות באנשי בית וסוסים, עזוב אותם והקל עולנו:

מלבי"ם השאלות: למה פתחו בעול לבד וסיימו בעבודה ובעול והיל"ל אביך הקשה את עולנו והכביד עבודתנו, ומז"ש ואתה עתה:

(ד) אביך הקשה את עולנו – העול הוא המכריח את השור אל העבודה, וזה המשל אל מי שמשתרר ביד חזקה ומעניש בעונשים קשים לממרה מצותיו

וידוע שיש שני מיני ממלכות,

א] ממלכת מוגבלת שאין המלך יכול לעשות דבר רק עפ"י הסכמת העם ונבחריהם וע"פ נמוסי המדינה וכן אינו יכול להכביד עליהם עבודה ומסים בלא דעתם,

ב] ויש ממלכה בלתי מוגבלת שהמלך משתרר לבדו כחפצו ויכול להעמיס עליהם עבודה ומסים כפי שירצה מבלי לשאול דעתם כי כולם עבדיו, ויכריחם לעבוד עבודתו ע"י שיכביד העול דהיינו שיקצוב עונשים קשים ומרים להבלתי שומע בקולו,

ותחלת התהוות מלכות ישראל בימי דוד היתה ממלכה מוגבלת, ושלמה התחזק למלוך בעצמו ממלכה בלתי מוגבלת, ולכן נתן עליהם עול קשה שכל הממרה פיו יומת אף שיצוה דברים הבלתי נאותים לטובת הכלל, ועי"ז היה לו כח להכביד העבודה,

וז"ש אביך הקשה את עולנו – ר"ל שהקשה מעצמו שלא כמשפטי המלוכה ואחר שהיה שלא כדין, לכן אתה עתה – ר"ל הגם שהיינו מוכרחים לשתוק בימי שלמה,

א] מצד מעלתו שהיה מושל ממשל רב,

ב] מצד שמלך כבר ולא יכלנו למרוד בו,

אבל אתה – שאינך שלמה, ועתה – שעדיין אינך מלך, צריך אתה להאסר במשפטי התנאים,

א] הקל מעבודת אביך – שהוא רוב המס, שיהיה בינינו תנאים מוגבלים עד כמה תכבד העבודה,

ב] לבל תשנה אח"כ, הקל ג"כ מעולו הכבד – שתהיה ממלכתך מוגבלה תחת נבחרי העם וחוקי המדינה, ונתנו הטעם אשר נתן עלינו – אחר שנתנו ביד חזקה ושלא כדין:

(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלְכוּ הָעָם:

מלבי"ם ויאמר אליהם לכו עוד שלשת ימים – יש בזה שני ציויים,

א] שילכו עתה ויניחו בקשתם עד שלשה ימים,

ב] שאחר שלשה ימים ישובו, שבזה מה שיבואו שנית אינו נגד כבודו אחר שצוה להם לבא, ועז"א ושובו אלי:

(ו) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר:

רד"ק בהיותו חי – למה הוצרך לומר בהיותו חי ידוע הוא בהיותו חי היו עומדים לפניו לא בהיותו מת אלא אף כשמת שלמה הראו עצמם שהיו עומדים לפני שלמה כמו אם היו חי בתתם עצה הגונה לרחבעם בנו:

 איך אתם נועצים – פי' איך אתם נועצים בעצמכם איש באחיו לתת לי עצה:

מלבי"ם השאלות: למה בפסוק ו' אמר איך אתם נועצים, ובפסוק ט' אמר מה אתם נועצים תחלה אמר להשיב את העם הזה דבר ואח"כ אמר ונשיב דבר את העם, מ"ש ויעזוב וכו' אשר יעצוהו, מלת אשר יעצהו מיותר, ולמה כפל אשר גדלו אתו אשר העומדים לפניו, מ"ש כה תאמר אל העם הזה, כה תדבר אליהם הוא כפל לשון, ואיך יאמר קטני עבה ממתני אבי, שמבזה כבוד אביו, והכל יודעים כי כאין נחשב נגד אביו החכם מכל האדם:

(ו) ויועץ המלך – עד הנה קראו רחבעם כי העם לא החזיקו אותו למלך, אבל הוא בעצתו החזיק את עצמו כמולך מעצמו, ובלתי צריך להמלכת העם ולמלאות בקשתם,

ובהשקפה זאת התיעץ עם הזקנים אשר היו עמדים את פני שלמה אביו – שהוא [-שלמה] החזיק מלכות בלתי מוגבלת והם היו העומדים לפניו ויועציו וידעו איך התחזק שלמה במלכות כזה והתחבולות אשר עשה בזה,

וז"ש איך אתם נועצים – ולא אמר כמ"ש אח"ז מה אתם נועצים, שמלת מה – היא שאלה על גוף העצה אם למלאת בקשת העם אם לא, וע"ז לא התיעץ כלל, כי החליט בדעתו שלא ימלא שאלתם רק ישתרר בממלכה בלתי מוגבלת,

רק רצה להתיעץ באיזה אופן ידחם מעל פניו, אם בדברים רכים, אם ברמאות, אם בדברים קשים ומפחידים, וז"ש איך אתם נועצים להשיב לעם הזה דבר – ולקמן אומר להשיב דבר לעם הזה כי פה לא היה העצה על הדבר עצמו, שבזה היתה הסכמתו מוחלטת שלא ימלא רצונם, רק איך ישיב לעם הזה שהם מורדים וממרים ובאיזה אופן יסדר דבריו:

(ז) וידבר וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים:

מלבי"ם וידברו אליו לאמר – יפה אמרו חז"ל ע"ז סתירת זקנים בנין, הם יעצוהו בהשכל ודעת מאד לסתור ע"מ לבנות, אמרו אליו שאם יסרב מלמלא בקשתם הלא ימרדו בו וימליכו את הטוב בעיניהם,

ואם יתחיל להתפשר עמהם עד כמה תהיה תוקף ממשלתו והמסים והעבודה, אז גם הם יעיזו פנים לבקש דברים רבים, ויאסרוהו בשבועת האלה ובחוקים קבועים לא יוכל להפרם,

אבל העצה הוא שיבטיח להם יותר מאשר רוצים כי ישיב להם שהעם אינם עבדי המלך רק הוא עבד העם, והוא צריך לעשות רצונם, באופן שישים בקשתם זאת כדבר קטן וכדבר שהשכל מחייבו מעצמו,

ובזה ירויח, א] שירף רוחם מדבר ומבקש עוד כי יתן להם יותר מאשר שאלו,

ב] שכאשר יקטין את הדבר ימליכוהו סתם ואל ישבעוהו ולא יעשו ע"ז חוקים קבועים, ואחר שימלוך אז ישתרר כחפצו והם לא יוכלו למרוד כי ייראו מפניו,

וז"ש אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם – ר"ל זאת תהיה התשובה שאתה עבד להם, ובזה לא יעשו עוד תנאים וחוקים, רק ועניתם ודברת אליהם דברים טובים – וזה יספיק להם ויניחו מרוגזם,

ובד"ה כתוב אם תהיה לטוב להעם הזה לא לטובת עצמו ורק למלא רצונם, ורצונו בטל מפני רצונם, ובזה והיו לך עבדים כל הימים – כי תשאר מלכותך בלתי מוגבלת,

ואמרו בדיוק אם היום תהיה – ר"ל שלא תמתין עד ג' ימים רק היום תקרא אותם ותשיב להם שאתה עבד להם, שיהיה נראה להם שהוא דבר פשוט אצלך בלי צורך להתיעץ ולחשוב עליו, ובזה תעור עיניהם פתאום וימליכוך בלא תנאים:

(ח) וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו:

מלבי"ם ויעזב – ספר שלכן עזב את עצת הזקנים – יען אשר יעצהו – עצה חדשה על דבר שלא שאל כלל, כי הוא שאל רק איך ישיב להעם, וגלה דעתו שאינו רוצה כלל להסכים שימלוך מלכות מוגבלת והם יעצוהו שימלא משאלות העם, להיות מלכותו מוגבלת וע"ז לא שאלם כלל, והוא לא הבין כי אך בעצתם יפיק לעשות כפי חפצו,

לכן ויועץ את הילדים – כי חשב א] שהזקנים דעתם גסה עליהם לערוך לפניו עצתם נגד רצונו וזה לא יעשו הילדים יען אשר גדלו אתו – ולא יערבו לבם לאמר לו שישפיל א"ע לפני העם,

ב] מצד שהם העומדים לפניו – שבחר אותם לשרים ויועצים בהנהגת המלכות ובזה הדבר נוגע גם להם, כי במלכות מוגבלת גם שרי המלוכה מוגבלים ובזה בודאי יחפשו תחבולות שתשאר המלכות בלי הגבלה לטובת עצמם:

(ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ:

מלבי"ם ויאמר אליהם מה אתם נועצים – ואחר ששמע מהזקנים שלא יוכל להשיב את העם ריקם וצריך למלא בקשתם במקצת, שאל מה נשוב ר"ל עד כמה ימלא בקשתם,

ואמר ונשיב – בלשון רבים כי בענינים כאלה שהם תנאי הנהגת המלוכה הם משותפים בזה באשר הם שרי העצה,

ואמר ונשיב דבר את העם הזה – הקדים מלת דבר כי עקר העצה עתה על הדבר עצמו לא על איכות דבריו וסדורם, ואמר אשר דברו אלי לאמר הקל מן העול – שעל זה מתיעץ במה שרוצים להקל העול היינו שתהיה המלכות מוגבלת:

(י) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי:

רלב"ג קטני עבה ממתני אבי – ר"ל האצבע הקטנה שיש לי היא יותר גבוה ועבה ממתני אבי והרצון בזה כי בעת שמלך שלמה היה נער קטן כמו שקדם ועם כל זה עבדתם אותו בזאת העבודה ולזה ראוי שתעבדוני עבודה יותר חזקה ויותר קשה כי רחבעם היה בן ארבעים ואחת שנה במלכו:

מלבי"ם וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו – ספר כי דבור זה לא היה מצד שהם עומדים לפניו דהיינו שהם שרי העצה, כי כפי שהיו שרי העצה העומדים בראש העם לא היה ראוי שידברו כן והיה להם להשכיל כי מרה תהיה באחרונה,

רק דברו כן מצד שהם ילדים אשר גדלו אתו בשטות וידברו כחסרי דעת,

כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך – ר"ל הנה הם טוענים לאמר אביך הכביד את עולנו – והחזיק בזה שלא כדת ולכן אתה הקל מעלינו –

אנו יועצים כה תאמר… כה תדבר אליהם – יש הבדל בין דבור ואמירה, האמירה היא המוחלטת והדבור הוא הצעת הדברים, שמטעים את האמירה ומדבר באורך מדוע אמר כן (כמ"ש בחבורי התו"ה ויקרא סי' ג') ור"ל בין האמירה עצמה שהוא הענין שנדונים עליו ובין הדבור שהוא איכול הדברים והוצעתם יהיה באופן זה, שתאמר להם, אתם טוענים שאבי השתרר בחזקה שלא כדין, הלא קטני עבה – יותר יען שבא ממתני אבי – ר"ל הלא אבי התחיל בהנהגה זו ובכ"ז הייתם מחוייבים לשמוע לו כ"ש אנכי שיש לי זכות על הנהגה זו שירשתי מאבי:

(יא) וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים:

רלב"ג בשוטים – בשבטים:

 בעקרבים – שבטים אשר בהם קוצים שנוקבים ומכאיבים וירצה בזה שהוא יכביד להעמיס על עולם ויוסיף ליסרם במוסר יותר קשה מהמוסר שיסרם בו שלמה:

מלבי"ם ועתה – דון בהפך אם אבי העמיס עליכם עול כבד – והיה לו כח לחדש העול ולהכריח אתכם עליו, כ"ש אני שיש לי זכות ע"ז ואני אוסיף על עולכם – שזה קל יותר מלהעמיסו בתחלה, ואם אבי היה לו כח להכריח אתכם בשוטים אני אכריח אתכם בעקרבים, כי יש לי זכות וירושה במלכות בלתי מוגבלת:

(יב) ויבו וַיָּבוֹא יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:

מלבי"ם ויבא – וכו' כאשר דבר המלך – ר"ל ובביאתם שנית לא היה ראוי שיחרה אפו ע"ז, כי הוא צוה להם שובו אלי ביום השלישי (כנ"ל ה'):

(יג) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ:

מלבי"ם השאלות: מ"ש ויען וכו', ויעזב את עצת הזקנים, הלא כבר אמר (פסוק ח') ויעזב את עצת הזקנים ולמה כפל דבריו, ועוד שהיל"ל ויעזב את עצת הזקנים ויען את העם קשה, ומז"ש ולא שמע המלך אל העם שהוא מיותר:

(יג) ויען המלך – ר"ל באמת עצת הזקנים ועצת הנערים שניהם כוונו לתכלית אחת שימלוך מלכות בלתי מוגבלת, רק היו מחולקים על האמצעיים שיבחר לזה, שהזקנים יעצוהו שזה יהיה ע"י שיענם מענה רך, והנערים יעצוהו שזה ישיג ע"י מענה קשה, שיפיל אימתו עליהם,

ולפ"ז בגוף התשובה שהשיב שאינו רוצה להגביל את מלכותו לא עזב את עצת הזקנים כלל, רק במה שענה את העם קשה – בזה כבר עזב את עצת הזקנים – כי עי"כ חרה אף העם בו, אבל עדיין היתה תקנה אם היה ממלא רצונם להגביל את מלכותו באמת ושיאסר במסורת משפטי המלוכה כפי חפץ העם, שאז לא היו מקפידים על דבריו הקשים אחר שהשיגו בקשתם, אבל עם זה:

(יד) וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים:

מלבי"ם וידבר אליהם כעצת הילדים – שאינו רוצה למלא דבריהם ושהדין עמו וישכריחם ע"ז:

(טו) וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט:

מצודות דוד אל העם – אשר שאלו להקל עולם. כי היתה סבה – רצה לומר: לא בעבור גודל סכלותו השיב מה שהשיב, כי אם מה' היתה. אל ירבעם – אשר הוא ימלוך:

מלבי"ם על מלכים א פרק יב פסוק טו – חלק באור הענין

(טו) ולא שמע – אין ספק שעוד התוכחו עמו והראו לו, כי לא במקל חובלים ימשול בם נגד רצונם, והיה ראוי שישמע אל העם ויראה אחרית דבר מראשיתו, רק שהיה זה סבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דבר ה' ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן – נבט,

ר"ל שהגם שהנבואה שינבא הנביא לרעת איש אחד תשתנה לפעמים אם ייטיב האיש מעשהו, לא כן אם מעורבת בה טובה לאיש אחר כמו פה שרעת רחבעם היתה הבטחת טובה לירבעם, ועז"א אשר דבר ה' אל ירבעם, שה' הוא מדת הרחמים המורה הבטחת הטוב, ונבואה כזאת לא תשתנה בשום אופן:

(טז) וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו:

מלבי"ם וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם – שאם היה משיב להם כעצת הזקנים, הגם שהמשכילים שבעם היו מבינים כי מערים הוא ושישוב אחר כך להשתרר עליהם, לא היו כלל העם מבינים זאת והיו מרוצים בדבריו, לא כן עתה שראו כולם כי לא שמע אליהם,

וישיבו העם אין לנו חלק בדוד – ר"ל העם יבחרו בית אחד להקים מתוכה מלך מצד שני ענינים,

א] אם המלכות משתלשלת בבית זה מימות עולם והמלוכה לו אחוזת נחלה,

ב] אם יש להם תועלת מן האיש שרוצים להמליכו בהיותו משבטם וי"ל חלק במלכותו מצד זה,

לעומת זה אמרו אין לנו חלק בדוד עצמו כי אינו משבטנו, ולא נחלה מצד השתלשלות המלכות מימות עולם מצד שהוא בן ישי – וישי היה הדיוט, וא"כ מלכותו תלוי בהסכמתנו,

לאהליך ישראל ראה ביתך דוד – ימליץ שבית דוד נבנה מאהלי ישראל, שהם נטשו אהליהם ובנו את ביתו. וביתו נבנה מן חורבת אהליהם, ואם ישובו אל אהליהם אין לו בית.

רש"י ראה ביתךבית המקדש שבנית, לך לבדך יהיה:

מצודות דוד עתה – רצה לומר: אתה רחבעם הבא מדוד, מעתה ראה בהנהגת ביתך כאחד העם, ואין לך עסק במלוכה:

 (יז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם:

מלבי"ם ובני ישראל – וכו', ר"ל הגם שנפרדו מאתו בחרי אף לא התקבצו לבחור מלך אחר, כי התפרדו איש לאהלו, לא קבלו את מלכותו ולא בחרו אחר על פניו, רק בני ישראל היושבים בערי יהודה – כולל שבט יהודה ובנימין ושאר שבטים הגרים בגלילות האלה עליהם מלך רחבעם – תיכף, ויתר השבטים נשארו בלא מלך ועדן לא פשעו בו, ואם היה מניח אותם היה עדיין תקוה, אבל:

(יח) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלִָם:

מלבי"ם וישלח את אדורם – בזה הסכיל עשו ששלח את אדורם שהיה – ממונה על המס – בימי שלמה ועליו היה משטמת העם על כבד המסים, שלחו לגבות המס להראות שרוצה לקחת מהם המס ביד חזקה כמו מקדם, ובזה התמרמרו מאד ויסקלוהו והמלך הוצרך לברוח, ואז:

(יט) וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם ויפשעו ישראל – מרדו בהחלט, ועתה היו מוכרחים להקים להם מלך שיעמוד נגד רחבעם שרוצה להכריחם בכח:

(כ) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ:

מצודות דוד כשמוע כל ישראל – כי זקני העדה לבדם שלחו אחריו מאז, וידעו ממנו וראוהו, ולאחר זמן נשמע לכולם כי שב ממצרים. זולתי שבט יהודה – ואף בני בנימין נכללו עמהם, על כי ירושלים עיר המלוכה היתה לנחלה לשניהם, ומפני כבוד שבט יהודה לא הוזכרו, כי אינן רק טפלים להם:

 מלבי"ם השאלות: מ"ש ויהי כשמוע כי שב ירבעם משמע שעתה שמעו וקראו לו, והלא כבר קראו לו בתחלה כמ"ש בפסוק ב':

(כ) ויהי כשמע – ר"ל עוד תחלה בעת ששב ירבעם ממצרים אזי שלחו ויקראו אותו,

כי כבר בארתי ששתי פעמים קראו אותו, א] שישוב ממצרים, וזה היה מקצת אוהביו,

ב] אחר ששב קראו לו כל העדה שילך בראשם ומאז נתנו עיניהם בו שירים יד לעת מצוא כמו שהרים יד במלך שלמה,

לכן עתה וימליכו אתו – ומעתה לא נשאר אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו – כי עד עתה היו עדיין פוסחים על שתי הסעיפים:

(כא) ויבאו וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה:

מלבי"ם ויקהל, להלחם – כי חשבו שה' יושיעם אחר שהמלוכה מובטחת לזרע בית דוד, וז"ש להשיב את המלוכה אל רחבעם בן שלמה:

(כב) וַיְהִי דְּבַר הָאלקים אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאלקים לֵאמֹר:

(כג) אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל כָּל בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם לֵאמֹר:

מצודות דוד ויתר העם – כי רבים משאר השבטים התגררו בנחלת יהודה ובנימין:

(כד) כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה' וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה':

רלב"ג שובו איש לביתו כי מאתי נהיה הדבר הזה – מגיד שהחולק על כוונת השם ורצונו לא יצלח:

 מצודות דוד כי מאתי – בהשגחה בא הדבר, ולא במקרה:

 מלבי"ם לא תעלולהלחם עמהם בעריהם, ולא תלחמוןשתזמינו אותם למלחמה כמו לכה נתראה פנים, שובו איש לביתו – ר"ל וא"צ שתעמדו חלוצים מיראתכם שהם יבואו למלחמה בארצכם, כי מאתי נהיה הדבר הזה – שיהיו עשרת השבטים לירבעם ושבט יהודה לבית דוד,

וישובו ללכת – ובד"ה כתוב וישובו מלכת אל ירבעם, ר"ל כי היה שני צויים,

א] אל תעלו להלחם עמו וז"ש בד"ה וישובו מלכת,

ב] שובו איש לביתו ועז"א פה וישובו ללכת פי' איש לביתו:

(כה) וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל:

רד"ק ויבן ירבעם את שכם – לא נוכל לומר כי חרבה היתה מעת שהחריב אותה אבימלך כי לא יתכן שהניחוה חריבה יותר ממאתים שנה ועוד כי שם התקבצו ישראל להמליך רחבעם ודאי עיר בנויה היתה אלא פי' ויבן שחזק חומות העיר ובנה בו היכל מלך וכן ויבן את פנואל לא שהיתה חריבה מעת שנתץ גדעון מגדל פנואל אלא שחזק בניינו כי חשש שמא ילחם עמו רחבעם וחזק שני אלה הערים כי גם כן רחבעם בנה ערי מצודות כמו שאומר בד"ה:

מצודות דוד ויבן – להיות עיר מבצר, להשגב בה:

 מלבי"ם ויבן ירבעם – לא הוצרך לבנות ערי מצור כמו שעשה רחבעם כנזכר בד"ה, כי בטח ברוב עמו, רק בנה לו עיר מלכות ואת פניאל, ובפי' הושע (י"ב ד') התבאר מה היה כונתו בבנין שתי הערים האלה דוקא:

וזה ביאור המלבי"ם על ספר הושע פרק יב

(א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן: (ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל: (ג) וְרִיב לַידֹוָד עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: (ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: (ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

כתב המלבי"ם (ד-ה) בבטן עקב את אחיו – וכן יעשו הם שעוקבים את יהודה אחיהם, ונגד מה שהקדישו את בית אל אל עבודת העגלים, אמר ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך – וכו'

הנביא הודיע לנו בזה חידות מני קדם, שראינו שבעת מלך ירבעם כתיב (מ"א י"ב) ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים, ויצא משם ויבן את פנואל, ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וישם את האחד בבית אל, ואת האחד נתן בדן,

והנה מה שנתן עגל אחד בדן לא יפלא אצלנו, כי בדן עמד פסל מיכה מימי קדם וחשבו כי המקום הזה הוקדש לעבודת העגל,

אבל למה נתן את האחד בבית אל, וכבר בארנו שהעגל שבבית אל היה העקר אצלו, למה בחר את בית אל דוקא? ולמה בנה שני ערים אלה שכם ופנואל?

כ"ז תבין במ"ש כי עשרת השבטים ייחסו עצמם ע"ש יעקב והתדמו אליו, ובאשר התנכל ירבעם להקדיש מקומות שיהיו קדושים בעיני ישראל כמו ירושלים, חשב את דרכי יעקב אבי האומה שנאבק עם המלאך בפנואל, כמ"ש ויקרא שם המקום פניאל, ומפנואל הלך לעיר שכם, ומשכם נסע לבית אל ושם בנה מזבח, ולכן בנה את שכם ואת פנואל באשר המקומות אלה יש בהם קדושה, פנואל מצד ראיית המלאך בראשונה, ושכם ששכן שם יעקב אח"ז ובנה שם מזבח,

אולם בבית אל ששם נגלה אליו האלהים, ובא ההגדה במדרש כי כאשר בקש המלאך מאת יעקב שישלחנו ויעקב רצה שיסכים על הברכה התחנן המלאך שיניחהו עתה כי בבית אל שם יסכים על הברכה, והגדה זאת היתה קדמונית, ועפ"ז אמר ירבעם כי בבית אל שם נשאר המלאך הזה ושם יתגלה אל נביאי העגל ועובדיו,

וז"ש לפרש מה שיעשו לפי דעתם כדרכי יעקב,

א] בהריב שי"ל עם אחיהם יהודה כריב יעקב עם עשו,

ב] כי באונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל – כמ"ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ואז בכה – המלאך ויתחנן לו – ליעקב והבטיח לו כי בית אל ימצאנו – ושם יסכים על הברכות,

עפ"ז יאמר אפרים עתה כי שם ידבר עמנו – ר"ל שהמלאך נמצא שם עד עתה והוא המדבר עם בני יעקב שהם העובדים את העגלים בבית אל, שאמרו שהמלאך הזה ינבא אותם והוא האמצעי המשפיע אליהם ברכותיו גם עתה:

(כו) וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד:

מצודות דוד עתה תשוב – רצה לומר: מהרה ובזמן קרוב:

 מלבי"ם ויאמר ירבעם – אולם לעומת זה עלה בלבו פחד אחר שאם יעלה העם לרגל אז ישוב לבם אל אדוניהם ויתפייסו עמו והרגוני ושבו – אח"כ אל רחבעם – בפועל:

(כז) אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה:

רד"ק אם יעלה העם הזה – כשיעלה וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל כאשר יהיה כלומר כיון שהם צריכים על כל פנים לעלות לירושלם שלש פעמים בשנה כל ישראל מלבד שיעלו יחידים לזבוח בשאר ימות השנה אי אפשר שלא יטה רחבעם לבבם אליו ושבו אל אדוניהם כי הוא אדוניהם מלך בן מלך ונקל הוא להטות לבבם אליו וצריך שאקח עצה שלא יעלו ירושלם שאם יעלו ישובו אל אדוניהם והרגוני שלא אפקפק עוד במלוכה ובדברי רז"ל מאי והרגוני גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא [יאמרו שרחבעם מלך ולא ירבעם, ואם גם אני אשב יהרגוני כדין יושב בעזרה שאינו מלך. כ"ה בגמ' שלפנינו וכבר העירו ע"ד הרד"ק במפרשי העין יעקב ע"ש] סברי מורד במלכות הוא שאם היה מלך היה יושב וקטלי לי ואזלי בתרי' ועוד בדבריהם במוצאי שמיטה מלך ירבעם אמר כתי' במועד מקץ שבע שני' וגו' תקרא את התורה הזאת אם אני ארצה לקרוא יאמרו מלך העיר יקרא קודם ואם אני אקרא שני גנאי הוא לי ואם לא אקרא בזיון הוא לי:

 רלב"ג אם יעלה העם הזה – ר"ל אם אניח העם הזה לעלות ולעשות זבחים בבית ה' בירוש' בשלש רגלים כפי מה שתחייבם התורה הנה ישוב לב העם לאדניה' בראות' כבודו בירוש' ואת כבוד בית ה' כי עושר גדול הוריש שלמה לרחבעם:

(כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רד"ק ויועץ המלך – שאל עצה היאך יעשה והסכימה עצתו עם היועצים אותו שיעשה שני עגלים

ולמה עגלים? פתה אותם בדברים אמר להם הלא ידעתם כי המלכות נחלקה ברצון האל כמו שאמר לי אחיה השלוני הנביא אם כן האל לא רצה במלכות בית דוד ולא רצה ג"כ בירושלם שהוא מלכות בית דוד אם כן נעשה מקום אחר שתבואו ותזבחו שם ולמה עגל אמר להם הלא אהרן עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו במקום משה שלא היה להם גם אתם עתה שאין לכם מקום השכינה שהוא ירושלם נעשה עגל במקומו להשרות שכינה בו,

לפיכך אמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים כמו שאמר בעגל המדבר כי לא היתה כוונתו לע"ג ולמה עשה שנים כדי שלא להטריח ישראל שיבאו כלם למקום אחד:

 רלב"ג ויועץ המלך – ר"ל שלקח עצה על זה בדרך שלא תסור המלוכה ממנו ועשה לו שני עגלי זהב ומשך לב העם ואמר הנה רב לכם הדרך מעלות כולכם בירושלם כי ישיגכם לאות רב ולזאת הסבה גם כן עשה להם שני עגלים כדי שלא יצטרכו כולם ללכת למקו' אחד כי יכבד עליהם,

ולזאת הסבה גם כן עשה להם כהנים מאי זה שיהיה מהשבטים לפי שקודם בנין בית המקדש אחר חורבן משכן שילה היתה העבוד' מותרת בזרים וכאילו הטעה אותם ואמר שבזה יוכלו לעשות עתה בזולת בית המקדש ובזה יתרצו יותר כדי שלא יהיה כל הכבוד והגדולה בזה לשבט לוי.

ומן הפלא איך הסכימו ישראל לעצתו לעבור על דברי התורה בזה להקריב קרבנו' בחוץ אחר אסור הבמות ועל ידי זרים ולהאמין בעגלי הזהב שהם האלהים אשר הוציאו ישראל מארץ מצרים, וידמה כי לא עסקו ישראל בתורה אך היו אוכלים ושותים ושמחים כמו שקדם בתחלת מלכות שלמה וזה היה סבת נפלם באלו החטאים עם שכבר ראו בימי שלמה שנעשו תועבות בירושלם מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה ומזה המקום פרצו החטאים האלו בכל ישראל וידמה שאמר להם מה לכם לעלות לירושלם ובה האלהים אשר עובדים הגוים טוב שנעבו' האלקים שעבדו אבותינו שהיה נעשה ע"י אהרן שהיה נביא להיות לישראל תמורת משה ואמרו בו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים:

מלבי"ם השאלות: איך התיעץ לעשות עגלי זהב, וכבר ידעו ישראל הקצף אשר היה בעון העגל והי"ל לעשות מקדש אחר בבית אל כתבנית המקדש בירושלים, ולמה עשה שני עגלים ונתנם בשני מקומות, ומ"ש ויהי הדבר הזה לחטאת היה לו לאמר בסוף הענין, והלא בסוף סימן י"ב אמר שנית ויהי בדבר הזה לחטאת לבית ירבעם, ולמה הלכו לפני האחד עד דן שמשמע לא לפני השני, למה אמר שלש פעמים ויעל על המזבח, ושתי פעמים אמר ויעש חג:

(כח) ויועץ המלך – הנה להסיר את העם מלכת ירושלים היה יכול לבנות מקדש בבית אל כתבנית המקדש אשר בירושלים ולהעמיד שם העבודה כמו במקדש ה' בירושלים,

אבל זה היה קשה בעיניו, א] אם מצד הבנין עצמו שבנין שלמה נבנה בעושר מופלג מאד, ולא היה יכול לבנות בית כמוהו, ואם יבנהו בלא הדר וכבוד יתמידו העם ללכת אל הבית הגדול,

ב] ואם ממה שהמקדש אשר בירושלים נתפרסם כי שם ה' שכן מהאש מהשמים שהיה מתמיד שם, וארון העדות וכלי משה, וכבר ראו כל העם כי מלא כבוד ה' את בית ה' בעת בנינו, וכל הנביאים הגדילו מעלתו, שכל זה יחסר בבית אשר יבנה ולא יתקבל בעיני העם,

ולכן היתה עצתו לעשות שני עגלי זהב, ובאמת הרי"א לא אבה לקבל דעת המפרשים שהיו העגלים לשם עבודה, שא"א שיהיו ישראל מסכימים לזה, וכי לא ידעו את מעשה העגל שבמדבר איך התאנף ה' בם ותפרץ בם מגפה, ולדעתו עשאם לזכר מלכותו שהיה משבט יוסף שסימנו שור בכור שורו הדר לו, והיו שנים נגד מנשה ואפרים, אולם הכתוב אומר לזבח לעגלים אשר עשה, ואמר (דב"ה י"ג ח') ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים,

ובאמת ממה שעשה שני עגלים, וממה שעשה החג בחדש השמיני, מבואר נגלה שבהיותו במצרים ראה כן את המצרים עושים שהיו להם שני שורים אשר עבדו אותם האחד בעיר המלוכה מעמפיס (מוף) והשני בעיר העליפאליס (בית שמש), ובחדש השמיני היה חג להעם אל העגל, כי האיש שאליו נעשה העגל (סראפיס או אזיר? שהוא ואשתו למדו דעת מלאכת עבודת האדמה, נהרג בחדש ההוא, יען שאת השור האחד בעיר מוף כבדו מאד ופזרו עליו הון רב, לכן עשה עקר מהעגל בבית אל,

ובכ"ז אחר אשר עקר מגמתו היה להניא את העם מעבודת המקדש אין ספק שהראה במעשה זה פנים לכל צד,

אל יראי ה' אמר שעשאם לשם האל שכמו שישכון במקדש על שני הכרובים הלקוחים מהמרכבה שהיא צורה אנושית מורה על החכמה, השיא אותם שישכון בבית אל ובדן אל פני השור שבמרכבה שמורה על ריבוי התבואות וכח שור,

אולם המבואר בכתוב שתחלה לא עשה כהני במות רק אח"כ, ונראה שחשב שכמו שהעם הסכימו לפרק מעליהם כובד משא מלך ושרים שבשביל זה מרדו בשלמה, ובחרו בו שהוא יקל מעליהם עול מלכות, כן ירצו לפרק מעליהם עול עבודת בית ה' שהיה ג"כ למעמסה עליהם, אם ההליכה לרגל ג' פעמים בשנה למקום רחוק, ואם רוב הקרבנות על כל חטא ואשם ונדבות ותרומות ומעשרות וכדומה, וע"כ עשה להם תבנית העגל שציור העגל מורה החפשיית להגיד להם שהם חפשים מכל עבודה, (ובזה יפטרם בין מעבודת המקדש בין מעול המצות בכלל), ובתחלה לא בנה בית במות כלל וחשב כי ישמחו העם אם יהיו פטורים מהבאת קרבנות וזבחים, ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים – ר"ל טורח רב י"ל בעליה זאת, אם מרחק הדרך ואם העלאת המעשרות והקרבנות, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים – ר"ל האלקים הלא העלה אתכם מבית עבדים, ואתם חפשים מכל עבודה בין לאלקים בין לאנשים, ולהמעיט טורח הדרך:

(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:

רד"ק וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן – בבית אל לפי שאמר להם זה המקום גם כן נבחר כמו ירושלם כי יעקב אבינו אמר על המקום הזה יהיה בית אלקים ואחד נתן בדן גבול ישראל כמו שכתוב מדן ועד באר שבע:

 רב לכם מעלות ירושלם – די לכם עד עתה הניחו מהיום ואילך מעלו' ירושלם

וי"ת סגיאה לכון אורחא מלמיסק לירושלם הוא אינון דחלתך ישראל,

ובדרש רב לכם מעלות מה עשה הושיב שני פרדסיאו' או קסתראו' אחת על תבור ואח' על המצפה זהו שאמר הושע כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור:

מלבי"ם שם את האחד בבית אל ואת האחד בדן – שכל אחד ילך אל מקום הקרוב אליו:

(ל) וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן:

רד"ק לחטאת – כי מתחלה לא אמר ירבעם כי לשם ע"ג היה עושה אותם אלא לשם האל ואחר כך שב הדבר ההוא והיה לחטאת שקבלוהו באלוה וממנו יצאו לאלהים אחרים ככל הגוים לפיכך אמר ויהי הדבר הזה לחטאת:

 עד דן – אף על פי שהיה בקצה הגבול באו אליו מן הקצה האחר כל כך היו אדוקין בע"ג והקצה האחר היה באר שבע כמו שכתוב מדן ועד באר שבע ועל זה אמר הנביא חי אלקיך דן וחי דרך באר שבע כי מבאר שבע היה דרכם לאלהי דן והיו נשבעים בו:

מלבי"ם ויהי הדבר הזה לחטאת – הודיע כי ירבעם טעה בסברתו זאת, שחשב שכמו שרצו להקל מעליהם כובד המסים, יחפצו להקל מעליהם משא העליה לרגל בדרך רחוקה והבאת הקרבנות,

ולא כן הדבר, כי טבע האדם להתחייב א"ע באיזה עבודה לה', וכל שהדת תעמוס עליו עבודות קשות ומצות רבות כן יטה יותר אחריה ויעשה ברצון,

עד שהדבר הזה מה ששם הא' בבית אל והא' בדן להקל מעליהם טורח הדרך היה בעיניהם לחטאת, שההמון שלא השכילו להבחין בין עבודת מקדש ה' ובין עבודת עגלי בית און, וחשבו שעבודת העגל רצויה היא, היה זה אצלם חטאת מה שרצה להקל בעבודתה, והם עשו בהפך שלא הלכו לבית אל שהוא קרוב רק וילכו לפני האחד עד דן – לקבל שכר פסיעות, וגם יכלול בזה שעי"כ גדלה חטאת ישראל שבזה הראו איך עובדים הפסל בכל נפשם ולבבם:

(לא) וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי:

רד"ק ויעש את בית במות – עשה בית ובנה שם במות:

 מקצות העם – כמו ומקצה אחיו מן הגדולים או מן הפחותים ובדברי רבותינו ז"ל מן הקוצים שבעם:

 אשר לא היו מבני לוי – כי לא רצו לעבוד ע"ג וכן בעגל שעשו במדבר כשאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי מודיע שלא עבדו הם את העגל ואמר מעולם לא עבד שבט לוי ע"ג וזהו שאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ומה שאמר אך לא יעלו כהני הבמות כי אם אכלו מצות מקריבים היו בבמות אבל לשם ה' או מה שאמ' מעולם לא עבד שבט לוי ע"ג עד זמן שחטאו מלכי יהודה אבל כיון שחטאו מלכי יהודה והעמידו ע"ג בבית ה' חטאו גם כן מקצת הכהנים והקריבו לע"ג בבית ה' ומבני לוי שהם מבני איתמ' היו מקריבים ע"ג לא מבני צדוק שהם מבני אלעזר כי הם לא הקריבו לע"ג מעולם כמו שמפורש ביחזקאל וכיון שראה ירבעם של ארצו להקריב בבמותיו גרשם מנחלתם ומאחזתם והלכו להם לארץ יהודה כמו שאמר בדברי הימים כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה ולירושל' כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה' כי אמר ירבעם יקחו מעשרותיה' ואחוזת' במלכותי וילכו ויעבד לירושל' זה לא יהיה כיון שאינם עובדים בבית אל לא יהיה להם חלק ונחלה במלכותי וזהו שאמר כי הזניחם מכהן לה' הרחיקם מקחת מעשרותיהם ונחלתם שהם כהונת ה' או פירושו כיון שלא רצו להניח מכהן לה' לירושלם הזניחם וגרשם מארצו:

 רלב"ג ויעש את בית במות – אחשוב שעשה בית שהיו בו במות רבות בהפך מה שהיה בבית המקדש שלא היתה בו כי אם במה אחת:

 ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי – הנה משך בזה גם כן לב העם כי הוא פטר אותם מהמעשרו' ושאר מתנות כהונה שהיו נותנים לשבט לוי חלף עבודתם גם עשה הערים מהם שהיו להם לשבת מגרשיהם כמו שנזכר בספר דברי הימים כי רצה שיהיה כהן כל מי שירצה ולא יצטרכו ישראל לתת לו מתנות ואפשר גם כן שלא רצו שבט לוי לעבוד כי אם בבית מקדש ולזה גרשם ירבעם מארצו ועשה כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי:

 מצודות דוד בית במות – עשה בדן בית להעמיד בו מזבחות. מקצות העם – ממקצותם, יהיה מי שיהיה:

 מלבי"ם ויעש את בית במות – אחר שראה כי לא קמו מזימות לבו בדרך זה כי העם רוצים באיזה עבודה לא באין עבודה, הוכרח לשום לפניהם איזה עבודות ומעשים, וראה שאם ישתוו עם עבודת המקדש כמעט קט ישובו אל המקדש ששם שוכן האל האמתי, לכן עשה בית במות שיקריבו שם קרבנות, ועשה כמה שנויים מן עבודת המקדש, א] ויעש כהנים מקצות העם – והיה זה אם שלא ידמה לעבודת המקדש, אם לפטור את העם מנתינת התרומות והמעשרות, אם מפני שהכהנים הלכו כולם לירושלים כמ"ש בד"ה, ואם מפני שהתירא שאם ישארו הכהנים בחשיבותם אצל ההמון יפתו את העם ללכת ירושלים:

(לב) וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה:

רד"ק בחדש השמיני – החליף החדש השביעי בשמיני להרחיק ישראל עוד מחקות ירושלם או אם יהיה מישראל שירצו ללכת בחג הסכות בירושלם כמו שאומר בדברי הימי' הנותנים את לבבם לבקש את יי' אלקי ישראל באו ירושלם לזבוח עשה הוא חג בחדש השמיני כי כבר שבו לביתם ההולכים לירושלם ויהיו שם בבית אל בחג אשר עשו מיראת המלך:

 כן עשה – כחג אשר ביהודה בשביעי כן עשה בבית אל בשמיני:

 לזבח לעגלים אשר עשה – ובבית אל לא היה אלא עגל אחד אלא כמו שעש' בבית אל כן עשה בדן אלא מפני המעשה הזה שהיה בבית אל והוא ירבעם עלה על המזבח אשר בבית אל להקטיר ובא הנביא אליו לפיכך אמר בבית אל:

מלבי"ם ב] ויעש – השינוי השני שעשה החג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש – באופן שידמה אל החג התוריי במה שהוא ביום חמשה עשר ויבדל ממנה במה שהוא בחדש השמיני, שדבר כזה ישים פירוד גדול בין הכתות במה שיתדמו להם במקצת כאלו גם הם שומרים מועדי ה', ומובדלים בזמן החג ובאיכות העבודה, וז"ש שמה שהיה בט"ו לחדש היה כדי שיהיה כחג אשר ביהודה – שיקראוהו חג הסוכות לנאץ ולהכעיס,

ג] ויעל על המזבח – מלת ויעל הוא פעל יוצא שהעלו עולות, שפרי החג הנקרבים בחג הסוכות העלו בחג הזה, כן עשה בבית אל – באר שכ"ז עשה בבית אל ששם קבע העבודה לזבח לעגלים אשר עשה – שרצה שבבית אל יעבדו גם לעגל שבדן, וגם מי שנדר לעגל שבדן היה מביא לבית אל כדי שהעבודה והקרבנות יהיו במקום אחד, דוגמת ירושלים,

וכן העמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה – לא בדן, כדי שתהיה כלל העבודה במקום אחד:

(לג) וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מלבד מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:

רד"ק ויעל על המזבח אשר עשה – העלה עליו עולות וזבחים:

 אשר בדא מלבו – אשר הוציא מלבו וכן כי מלבך אתה בודאם מוציאם ובדברי רז"ל שאור בודה להם ומחמצתן פי' מוציא וי"ת דעדא מרעותי':

 מלבומלבד כתי' ר"ל אשר בדא מלבד מועדי ה' ולא ראינו' אם עשה כן בשא' המועדי' כמו בחג הסכות ואפש' כי באותו זמן היה תחלת מלכותו כמו שכתבנו למעלה לפיכך אמר כי חג זה בדא מלבו והוא הדין לאחרים ובדברי רז"ל אף שבתות וימים טובים בדא ירבעם מלבו הדא הוא דכתיב אשר בדא מלבו מלבד כתי' מלבד שבתות ה':

 ויעל על המזבח להקטיר – ירבעם עלה על המזבח להקטיר:

מלבי"ם ויעל – עד עתה דבר איך סדר ענין העבודה לעגלים, ועתה מתחיל לדבר מה שקרה בחג הראשון מענין הנביא שבא,

אומר בהגיע החג והעלה עולות על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר לחדש השמיני – ובזה עשה חג לבני ישראל שנעשה החג בפועל כי בא זמנו,

ואז ויעל על המזבח להקטיר – כי קרבן העולה נעשה ע"י כהני הבמות, אבל להקטיר קטורת עלה ירבעם בעצמו על המזבח, שעשה א"ע דוגמת הכ"ג וכמו שביום הכפורים נכנס הכ"ג לפני ולפנים להקטיר קטורת, עלה הוא על ראש המזבח להקטיר שם קטורת, ואז בהיותו בראש המזבח:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב