מלכים א

מלכים א פרק יג

(א) וְהִנֵּה אִישׁ אלקים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:

מלבי"ם והנה איש אלקים – היה זה בהשגחה שהאיש האלקים בא מיהודה לבית אל – באותו שעה שירבעם עומד על המזבח להקטיר – את הקטרת, ולא בא קודם שאז היו נזהרים ממנו ולא היו מניחים אותו לעלות אל המזבח, ולא בא אח"כ כי בא בדבר ה'ובהשגחתו ברגע ההוא:

(ב) וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ:

מלבי"ם ויקרא – זאת שנית שהנביא עלה על המזבח שלא הניחו לשום אדם לעלות שם אל המלך, ואיש לא ראהו,

ויקרא על המזבח בדבר ה' ויאמר מזבח מזבח – כתב רי"א שמזה נלמד שהנביא היה רואה הדבר בכל פרטיו עד שהשיג ששם המלך שיעשה זאת יהיה יאשיהו, וכן שהשיג הדבר כאילו כבר יצא אל המציאות שעז"א הנה בן נולד לבית דוד – שכבר נולד, ולא כהאומרים שהנביא לא היה משיג רק הכללות, ניבא שיאשיהו יזבח עליו את כהני הבמות – שיהיו אז בחיים, וישרוף עליו עצמות – הכהנים המתים, ואמר עצמות אדם – לכלול גם ירבעם שהיה מכהני הבמות ונשרפו עצמותיו, וכסה הדבר מפני כבוד המלכות:

(ג) וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו:

מלבי"ם השאלות: מ"ש ונתן ביום ההוא מופת, מלת ביום ההוא מיותר, מ"ש והמזבח נקרע וכו' כמופת אשר נתן הם דברים מיותרים הלא נדע זאת שהיה כמופת וכו':

(ג) ונתן ביום ההוא מופת – ר"ל הגם שהקריאה היתה לעתים רחוקות, אבל המופת נתן ביום ההוא שזה יהיה תיכף, שיקרע המזבח – לאות שיוחרב ויבוטל בעתיד, וישפך הדשן אשר עליו – לאות שכן ישפכו דשן עצמות הכהנים הנשרפים עליו לא יאספו ולא יקרבו, וכבר בארנו פעמים רבות שהנבואה שתבא עמה פעולה ובפרט דבר היוצא מהטבע תתקיים בכל פנים וא"א שתתבטל:

(ד) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאלקים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו:

מלבי"ם ויהי כשמוע המלך – אז נפקחו עיניו וראה אותו ושלח ידו עליו, ותיבש ידו אשר שלח עליו – ר"ל שהיה הבדל בין המופת של יבושת ידו ובין המופת השני של קריעת המזבח, שמה שיבשה ידו לא היה בדבר ה' רק בעבור אשר שלח עליו, שהיה עונש מיוחד בשביל כבוד הנביא (כמ"ש חז"ל שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו) אבל:

(ה) וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאלקים בִּדְבַר ה':

מלבי"ם והמזבח נקרע וישפך הדשן – זה היה כמופת אשר נתן איש האלקים בדבר ה' – ולכן היה יכול להתפלל על שיתרפא ידו כי זה לא היה מן המופת:

(ו) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאלקים חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אלקיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ הָאלקים אֶת פְּנֵי ה' וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה:

רד"ק חל נא את פני ה' אלקיך – כלומר שהוא שלחך ואתה שלוחו ואני אדע כי ישמע אליך וירא ממנו וחלה את פניו שישיב ידו אליו ובדברי רז"ל אלקיך ולא אלקי ועוד באיזה פנים יקרא אותו אלקי והו' עומד ומקריב לע"ג אף על פי כן ויחל איש האלקים:

ותהי כבראשונה – שהניע אותה כרצונו כבתחילה ובדרז"ל אם תכתוש את האויל במכתש אין אתה מועיל כלום, מה בראשונה עומד ומקריב לע"ג אף אחר כן עומד ומקריב לע"ג:

רלב"ג חל נא את פני ה' אלקיך והתפלל בעדי – זה פלא שעל אף רב חטאי ירבעם הסכים הש"י לשמוע תפלת הנביא לרפאו ואפשר כי עשה זה כדי שישוב בתשובה בראותו אלו המופתים ועם כל זה לא שב ירבעם מדרכו הרעה כמו שספר אחד זה:

מלבי"ם ויען המלך ויאמר – ירבעם א"ל זה כדמות תשובה, ענה ואמר המופת שנתת וכן יבושת היד אינו מכריע עדיין, עד שתראה שתוכל לעשות דבר והפוכו שתתרפא היד, וגם שרצה לראות אם יש לו תקנה בתשובה שאם יוכל לרפאות בתפלתו חולי גופו יאמין שתועיל תפלת הנביא לרפאות גם חולי נפשו ולהחזירו בתשובה:

(ז) וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאלקים בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת:

מצודות ציון וסעדה – אכול סעודה. מתת – מתנה, כמו (קהלת ה יח): מתת אלקים היא:

(ח) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאלקים אֶל הַמֶּלֶךְ אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם השאלות: מ"ש לא אבא עמך משמע שאף בלא שיאכל רק שיבא לביתו אסור לו:

(ח) לא אבא עמך – ר"ל יש לי שני מניעות למלאות מבוקשך,

א] שלא אוכל לבא עמך לביתך, כי דרך הנביא מיהודה לבית אל היה דרך שכם או תרצה ששם היה בית ירבעם, שהנביא חשב תחלה שירבעם בביתו והלך לשם, ומשם (שנודע לו שירבעם בבית אל) הלך לבית אל, וא"כ לא יוכל לשוב בדרך הזה שכבר הלך בו,

ב] אף שתרצה שאסעוד אצלך פה בעיר לא אוכל לחם – וכו' במקום הזה:

(ט) כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ:

רד"ק כי כן צוה אותו – המלאך שדבר עמי בדבר ה' ולמה מנעהו מלאכול ולשתות במקום ההוא לפי שאסור להכנס לעיר עובדי ע"ג אם לא להתרות בהם ולמנעם או לדבר להם בשם ה' לפי שיראו העם כי לא נכנס שם אלא לספר נבואתו בלבד מנעהו מלאכול ולשתות שם.

ולפי שלא יזכר דרך העיר ההו' ולא ישוב שם מנעהו מלשוב בדרך אשר בא בה:

 רלב"ג לא תאכל לחם ולא תשתה מים – ידמה שצוהו השם יתברך בזה להעיר שאין בהם תועלת והנאה כי כלם יאבדו בסוף בעבור זה החטא,

וצוהו שלא ישוב בדרך אשר בא בה אל בית אל כאילו יעיר כי דרכו אשר דרך בה ללכת לבית אל לאמר אלו הדברים אשר אמר שם אין בה תועלת כי לא הועילו שם דבריו כלום לעוצם מרי ירבעם:

 מצודות דוד צוה אותי – המלאך הדובר בי צוני בדבר ה' וכו'. ולא תשוב בדרך – לא תשוב למקומך בזה הדרך אשר הלכת הנה, וכאילו לא יחפוץ לדעת מבוא העיר, לשוב ולבוא בה:

(י) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל: (יא) וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאלקים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם:

רש"י ונביא אחד – נביא השקר. יושב בבית אל – ואינו משם, אלא משומרון בא, וכן הוא אומר בפרשת יאשיהו (מלכים ב כג יח): וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון:

 רד"ק ונביא אחד זקן – ת"י ונביא שקרא חד סבא ויש נוסחאות שכתוב בהם ושמיה מיכה וכן בדברי רז"ל כי מיכה היה. מהם אמרו כי אמציה כהן בית אל היה. ומהם אמרו זה עידוא הנביא ומהם אמרו זה יונתן בן גרשם [וביאר במע"ל שהיה זה לאחר ששלמה הסירו מתפקידו כממונה על האוצרות שב לסורו, אולם מפני שהיה מרחיק מהע"ז את כל הבאים לעובדה זכה לנבואה].

ותחלת ישיבתו בשמרון היה כמו שכתוב בדברי יאשיהו הנביא אשר בא משמרון ובא לבית אל וישב שם ואף על פי שלא היה באותו הפרק עיר שמרון בנויה עדיין שהרי עמרי בנה את העיר היה שם מתחילה פרז ועמרי קנה ההר ובנה שם העיר או שהיה שם מתחילה כמו שתרגם יונתן ויתן את ההר וזבן ית כרכא אלא שעמרי חזק הבנין וקרא לעיר שם אחר:

 ויספרום – אמר ויספרום אחר שאמר ויבוא בנו ויספר לו פירוש כי תחלה בא בנו האחד והיה מספר לו אשר עשה איש האלקים ובעודו מספר באו שאר בניו גם כן ויספרו הדברים לאביה' כמו שהיה מספר הראשון:

מלבי"ם השאלות: מז"ש ויספר ויספרום, את המעשה את הדברים:

(יא) ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלקים – מקריעת המזבח ויבושת היד ורפואתה,

את הדברים אשר דבר – הנבואה העתידה שנבא על המזבח, ודבר ה' שלא ישוב בדרך אשר בא וכו', ויספרום לאביהם – ר"ל ואח"כ באו יתר בניו וכולם ספרו לו המעשה:

(יב) וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאלקים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה:

מלבי"ם השאלות: מ"ש אשר בא מיהודה מיותר:

(יב) אשר הלך איש האלקים אשר בא מיהודה – ר"ל ע"י שידעו הדרך שבא בו מיהודה ידעו את הדרך ששב בו, כי מיהודה לבית אל היה רק שתי דרכים וידעו ששב בדרך השניה:

(יג) וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו:

מצודות ציון חבשו – ענין תקון האוכף:

(יד) וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאלקים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ הָאלקים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי:

רלב"ג תחת האלה – אלמי בלע"ז והיה יושב שם להיות לו לצל:

 מצודות ציון האלה – שם אילן מה. האתה – בה"א השאלה:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם:

מלבי"ם השאלות: הלא יפלא מאד על הנביא איך נתפתה לדברי הזקן שא"ל שישוב אתו הביתה ושבאתהו זאת בנבואה, והלא הוא שמע מפי ה' האזהרה ולא היה לו לשעות בדברי שקר, ואין לנביא לשנות נבואתו אם לא כששמע בעצמו שנית מפי ה', לא שיאמין לדברי אחרים. בפסוק ט' אמר כי כן צוה אותי בדבר ה', ובפסוק י"ז אמר כי דבר אלי בדבר ה'. והוסיף מלת שם, לא תשתה שם מים, ומלת ללכת ומלת בה:

(טו) לך אתי הביתה – הנה בשני הציויים שצוהו ה' נוכל לספק בפירושם,

א] במה שא"ל שלא ישוב בדרך אשר הלך יש להסתפק אם צוהו שלא ישוב ללכת על שום מקום שכבר צעד עליו עד שכולל באיסורו אם ישכח איזה חפץ בלכתו או בשובו ויצטרך לשוב לקחתו צריך לבחור דרך חדשה ולא ילך בדרך שהלך, ולפ"ז אסור לו עתה לחזור מן האלה אשר ישב בה לבית אל, כי כבר הלך בדרך זה,

או י"ל שהיה הכוונה רק על שובו מבית אל ליהודה שאז צריך לשוב בדרך אחרת אבל באמצע דרכו יוכל לשוב לאחור אל דרך שבא בה וא"כ יוכל לשוב מן האלה לבית אל,

ב] וכן במה שצוהו ה' שלא יאכל לחם במקום הזה יש להסתפק אם צוהו שלא יאכל שם לחם כל ימי חייו אף שיצא משם וחזר לשם,

או י"ל שצוהו רק על עת שבא לשם לנבאות אבל אם יצא משם וחזר מותר לאכל לחם, כי בצאתו משם פסקה האזהרה,

ובא הנביא שקר לפתור לו שניהם לקולא שיכול לשוב לביתו וגם לאכל לחם, כי אחרי צאתו פסק האיסור:

(טז) וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם ויאמר לא אוכל – מצד שתי אזהרות,

א] לשוב אתך ולבא אתך – שא"א לבא אתך לביתך רק ע"י שאשוב אתך בדרך שהלכתי,

ב] ולא אוכל לחם במקום הזה – לעולם:

(יז) כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ:

 

מלבי"ם כי דבר אלי בדבר ה' – פה לא אמר כי צוה אותי בדבר ה' כמ"ש למעלה (פסוק ט') כי לא ידע בבירור שצוהו ע"ז והיה מסתפק בדבר, רק אמר דבר אלי, ר"ל שבא דבור סתם לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים – הוסיף מלת שם, ר"ל שיל"פ שהיתה האזהרה על שם היינו על המקום ששם לא אשתה, וממילא האיסור קיים לעולם כ"ז שלא בא דבור המתיר, כמו שבמ"ש אל תגשו אל אשה נאסרו בתשמיש לעולם עד שאמר שובו לכם לאהליכם כמ"ש חז"ל,

וכן אמר לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה – הוסיף מלת ללכת ומלת בה, ור"ל שיש לפרש שהיתה הכוונה שלא ילך שום הליכה על דרך שכבר הלך בה בין לפנים ובין לאחור:

(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ:

רד"ק כחש לו – כי נביא שקר היה והוא האזין לדבריו ונענש בזה כי היה לו לחקור ולשאול עליו אם הוא נביא אמת והוא עבר על דברי עצמו לפיכך היתה מיתתו בידי שמים שנאמר אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו כל שכן אם הוא עצמו לא ישמע אל דברי עצמו אשר דבר בשם ה':

 רלב"ג כחש לו – ראוי שיפול ספק איך לא נענש זה הנביא אשר השיבו שאמר לו בשם ה' אשר לא צוהו לדבר וכבר נתבאר בתורה שהעושה זה חייב מיתה בידי שמים, ועוד יפול ספק למה נענש הנביא אשר בא מיהודה והנה חשב כי דבר ה' אליו שישוב בבית אל ויאכל שם לחם כי כן מצאנו באברהם שצוהו הש"י שיעלה את בנו לעולה ואחר כן צוהו שנית שלא ישלח ידו אל הנער, ואולם התשובה בזה הספק השני לא תקשה מאד לפי מה שביארנו אנחנו בענין עקדת יצחק וזה שהש"י לא שב מצוויו הראשון אבל באר לו שרצונו היה באומרו והעלהו שם לעולה שיעלהו שם בעבור העולה כדי שיתחנך יצחק בעבודת הש"י כמו שבארנו שם ואמנם בזה המקום היה שב הש"י מצוויו הראשון וזה לא יתכן שיהיה ומפני זה היה ראוי שיתן אל לבו הנביא אשר מיהודה כי נביא שקר הוא ולא יאמין לדבריו, וכאן הותר זה הספק, ואולם הספק הראשון יש בהתרו מהקושי וידמ' כי לרוב עונותיה' שם הסתיר הש"י פניו מהם ולא ענשם על חטאיהם כדרך אמרו לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו', הלא תראה כי לאהבת הש"י יהודה וירוש' ענש את רחבעם והעלה עליו מלך מצרים בשנה החמישית למלכות ולא התחיל לחטוא עד השנה הרביעית כמו שנזכר בס' דברי הימים ואולם ירבעם לא שמע קול נוגש והנה נעשה בזה הענין פלא אחר והוא שהשרה השם נבואתו לנביא השקר ויותר נפלא מזה שכבר הגיע לו הנבואה בהקיץ לפי הנראה ואע"פ שאפשר שנא' שהנביא' אשר מיהודה ובני הנביא הזקן היו יושבים אל השולחן ובא דבר ה' אל הנביא הזקן בחלום וידמה שכמו שהשרה הש"י השכינה על בלעם בעבור יש' ואע"פ שלא היה נביא כ"א קוסם כן שפך רוחו על זה הנביא הזקן בעבור חטא איש האלקים והיה זה מדה כנגד מדה הוא האמין נביא השקר במה שלא היה ראוי להאמינו ואפילו אם היה נביא אמת והוצרך מפיו לשמוע דבר ה' על דבר ענשו וחטאו אשר חטא:

 מצודות דוד כחש לו – אלה דברי כותב הספר, שאמר הנה הנביא הזקן היה משקר לו, כי לא בא אליו הנבואה להשיבו:

 מלבי"ם ויאמר לו גם אני נביא כמוך – אחר שספרו לו בניו הלשון שאמר הנביא לירבעם, שאז לא אמר מלת שם, רק לא תשתה מים ויל"פ שלא יאכל לחם ומים בעת השליחות אבל אח"כ מותר, וכן לא אמר ולא תשוב בדרך אשר הלכת בה רק ולא תשוב בדרך אשר הלכת, שמשמע רק על עת שישוב מבית אל ליהודה לא על לעולם, וידע שהנביא מחמיר על עצמו לחומרא לכן אמר גם אני נביא כמוך והמלאך דבר אלי השיבהו אל ביתך ויאכל לחם – ר"ל הגם שתחילה טרם יצאת מבית אל הי' אסור לך לאכול בבית אל, אחר שיצא פסק האיסור ויוכל לשוב ולאכול, ובזה כחש לו – ר"ל הכחיש מ"ש שנאסר לו גם באופנים אלה, ואחר שהנביא ידע שלא נאסר לו זה בבאור האמין לדברי הזקן שא"ל בנבואה שאין הפירוש כמחשבתו לכן וישב אתו וכו':

(יט) וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם:

(כ) וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן פ וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:

רד"ק אל הנביא אשר השיבו – בעבור אשר מרה פי ה' נביא האמת לא באה אליו הנבואה ובאה אל נביא השקר לצורך להודיע לנביא האמת חטאו וענשו ורז"ל אמרו גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובי' ומשרה שכינה על נביאי הבעל:

 מצודות דוד אשר השיבו – הוא הנביא הזקן:

 מלבי"ם אל הנביא אשר השיבו – לא הודיע זאת אל הנביא עצמו שאז לא היו יודעים למה נענש, והיו חושבים שהיה נביא שקר ושלכן אכלו האריה לכן הוכרח לדבר אל הזקן למען יספר אח"כ אמיתת הדברים:

(כא) וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאלקים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ה' וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אלקיךָ:

רד"ק ויקרא אל איש האלקים – כתרגו' ואיתנבי על נבי' דה' דאתא משבט יהודה וי"מ כי הנבואה באה אל איש האלקים כמו שאמ' ויקרא אל איש האלקים ומה שאמר אל הנביא אשר השיבו פירוש אל הנביא אשר השיבו הנביא הזקן ובדברי רז"ל אשר הושב לא נאמר אלא אשר השיבו מלמד שעל נביא השקר שרתה רוח הקודש:

 מצודות ציון מרית – מלשון מרי ומרד:

 מלבי"ם יען אשר מרית ואל שמרת את המצוה – ר"ל כי כל ספק שיסתפק בציוי ה' צריך ליזהר בו לחומרא, כי במקום שסתם דבריו באר ההיתר בפירוש רצה שנחמיר בו, וזה כלל גדול בהלכות התורה כמש"פ בכ"מ, וזה ענין המשמרת שצריכים לשמור המצוה עם כל תנאיה וחומרותיה וסייגיה לא שנקל בה, וכן אין לך תירץ שסמכת על דברי הנביא שבבית אל, עז"א אשר צוך ה' אלקיך – שהציוי ששמע בעצמו מפי ה' א"א לבטלה רק אם ישמע שנית מפי ה' בעצמו שיאמר לו ההפך, לא אם ישמע שנית מפי שליח, שלכן בע"ז אין להאמין לנביא המתיר אפי' בהוראת שעה מפני שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וכמ"ש בפ' וירא בפ' בי נשבעתי נאום ה':

(כב) וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ:

רד"ק אל קבר אבותיך – שלא ישוב אל ארץ יהוד' וימת שם כי בדרך ימות ובאמרו לו נבלתך רמז לו כי נבלה תהיה גויתו כלומר מושלכת בדרך או כל גוף מת יקרא נבלה בין של בהמה ועוף בין של אדם ואפילו צדיק כמו נבלתי יקומון:

 מצודות ציון נבלתך – אף גוף מת צדיק נקרא נבלה, וכן (ישעיהו כו יט): נבלתי יקומון:

 מלבי"ם ותשב ותאכל לחם – מבואר מזה שעל מה ששב בדרך הקודמת לא נענש, כי לא נאסר לו רק לשוב מבית אל ליהודה לא אם ישוב לאחור באמצע הדרך, אבל האכילה היתה נגד צווי ה' וז"ש ותאכל לחם במקום אשר דבר אליך אל תאכל – שהיתה האזהרה על המקום ונאסר לאכול שם לעולם, לא תבא נבלתך – העונש הזה היה מדה כנגד מדה, כי באמת גם בשובו ליהודה היה שליח מצוה ששלוחי מצוה אין ניזקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמ"ש בפ"ק דפסחים, רק כפי דעתו שבשובו נפסק השליחות ולכן אכל לחם לא היה עוד שליח מצוה ולכן ניזוק:

(כג) וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנַּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:

מלבי"ם ויהי אחרי אכלו – עבירה גוררת עבירה שאחר שנכשל ואכל לא נמנע מלאכול עד גמרו, וגם לקח ממנו חמור, שהיה לו לדון שכמו שהזהירו מלאכול שם כ"ש שלא יקח מהם מתן, ומ"ש ויחבש לו החמור לנביא אשר השיבו – פי' החמור שהיה שייך לנביא אשר השיבו, כי האיש האלקים לא היה לו חמור ובא ברגליו:

(כד) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עִמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה:

רלב"ג והנה זה היה פלא גדול שהאריה המיתו ולא שבר את החמור ולא אכל את הנבלה כי מה' היה למען יודע ענשו זה ויקחו מוסר היודעים עם שאולי יהיה זה סבה להשי' ירבעם מדרכו הרעה בראותו כי על חטא זה נענש הנביא זה העונש הנפלא:

(כה) וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ:

מלבי"ם ואת האריה עומד אצל הנבלה – וזה היה חידוש בעיניהם כי הארי לא יטרוף ויניח, ואת החמור לא ראו שעמד מן הצד, כמו שת"י והחמור עומד אצלה קאים לקבלה, וידברו בעיר אשר הנביא הזקן יושב בה – וזה היה בהשגחה שלא ספרו זאת במקום אחר רק בעיר הזאת, יען שהנביא הזקן בה, כדי שיקבר בכבוד ושיהיה קברו למזכרת באחרית הימים כמ"ש לקמן (ב' כ"ג י"ז):

(כו) וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאלקים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה' וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ:

מצודות דוד אשר דבר לו – אשר דבר עליו:

 מלבי"ם וישמע הנביא – והוא הכיר שהוא האיש האלקים יען אשר השיבו – מן הדרך וידע דרכו כי גם עתה טרפו האריה בדרך הזאת, ויתנהו – ר"ל ולכן לא אכלו כי לא טרפו לרעבון רק בדבר ה':

(כז) וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבֹשׁוּ: (כח) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר:

רד"ק וחמור והאריה – יש אומרים כי חסר ממנו ה"א הידיעה ומשפטו והחמור כמו בחמור כחמור לחמור ולא יתכן כי לא יתכן ה"א הידיעה חסרה כי אם על לא עם וי"ו משמוש ובא וחמור בלא ידיעה כי כבר נזכר פעמים וכן וישרף עליו את בית מלך באש בלא ידיעה כי כבר זכרו בידיעה ארמון בית המלך:

 לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור – לא אכל את הנבלה על דרך וסגר פום אריותא אבל הרגו לעונש שמרה פי השם והנה הראה לנו בזה גמול הצדיק וענשו כאח' בעולם הזה

וכן גמול החמור בעולם הזה לכבוד הנביא שרכב עליו כי יש גמול ועונש בשאר בעלי חיים בעולם הזה בענין האדם כמו שכתבנו בפי' תילים במזמור תהלה לדוד:

 מלבי"ם לא אכל – ר"ל שאם טרף לרעבון הי"ל לאכול את הנבלה, ואם מתוך כעס הי"ל לשבור את החמור, וגם ראה שעמד כשומר אצל הגויה עד תובל לקבורה והחמור לא ברח מפחד האריה למען ישא עליו גויית הנביא, וגם רמז שגם האריה שהוא בע"ח סכל שמר מצות ה' ולא אכל נגד רצונו וכ"ש שהאיש האלקים הי"ל לשית לב:

(כט) וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאלקים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ:

מצודות ציון אל החמור – על החמור:

(ל) וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי:

רלב"ג ויספדו עליו הוי אחי – יתכן שספדו עליו כל העיר שידעו מה עשה בבית אל ואת הדברים אשר דבר לירבעם או ספדו הנבי' הזקן ובניו עליו:

 מצודות דוד בקברו – בהקבר אשר כרה נביא הזקן לעצמו. ויספדו – הנביא הזקן ובניו. הוי אחי – רצה לומר: צר לי עליך רעי:

(לא) וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאלקים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי:

רלב"ג אצל עצמותיו הניחו את עצמותי – צוה זה כי ידע שעצמות איש האלקים ימלטו שלא ישרפם יאשיהו ולמלט עצמותיו עשה זה וכן כתיב וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משמרון וזה ראיה שזה הנביא הזקן בא משמרון:

 מצודות ציון עצמותיו – זכר העצמות במקום הגוף, כי הם מוסדי הגוף:

 מלבי"ם אצל עצמותיו – כי היה דרכם ללקט העצמות אחר שנתבלה הבשר ולקברם שנית וצוה שבין בעת הקבורה בין בעת לקוט עצמות יהיה אצל הנביא:

(לב) כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן:

רלב"ג ועל כל בתי הבמות אשר בערי שמרון – ידמה שאף על פי שלא עשה ירבע' כי אם שני עגלי זהב הנה היו במלכותו בתי במות רבי' אך במקום העגלים היו הבמות הגדולות, והנה לא נבנה שומרון בימי ירבעם כי עמרי בנה אותו והוא היה בית המלכות בסוף הענין והנה נתנב' זה הנביא הזקן שזה המעש' גם כן יעשה יאשיה על כל בתי הבמות אשר בערי שמרון וכן היה הענין כמו שנזכר בסוף זה הספר:

 מצודות דוד ועל כל בתי הבמות – אף שהנביא הבא מיהודה לא ניבא כי אם על המזבח אשר בבית אל, הוסיף הוא להנבאות על כל בתי הבמות וכו'. בערי שומרון – אמר על שם סופו, כי עמרי בנאה לאחר זמן:

 מלבי"ם כי היה יהיה – שהנבואה תתקיים בכל אופן ואחר שאין לה זמן מוגבל לא תניחו עצמותי אף זמן קצר לבד, וממ"ש ועל כל בתי הבמות אשר בערי שומרון הוכיח הרי"א שהיה נביא אמת, כי אז לא נבנה שומרון, ומאין ידע זאת, אולם יתבאר אצלי לקמן (ב' כ"ג) שזאת שמע הנביא שבבית אל מן איש האלקים שפי' דבריו עיי"ש, והעקר כדברי חז"ל שהיה נביא שקר, וע"כ כתב לקמן (שם) וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון, מבואר שלא היה לו זכות מצד עצמו כי נביא שקר היה:

(לג) אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת:

מלבי"ם אחר הדבר הזה – הגם ששלח ה' נביא להחזירו בתשובה ומופת נתן לו בכ"ז לא שב מדרכו הרעה – וחז"ל במליצתם אמרו אחר שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, א"ל מי בראש, א"ל בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא, ר"ל שמה שבא אליו איש האלקים בעת עמדו על המזבח תפסו בבגדו לעכב בגידתו ומעשיו הרעים, ובמה שרפא את ידו שהיה אות שיקבלוהו בתשובה כנ"ל רמז לו שיטייל בג"ע עם בן ישי, והטעם שלא שב היה מפני הכבוד המדומה שירא שבן ישי יהיה בראש אם יעלה לירושלים והוא יהיה במדרגה אחריו,

וישב ויעש – ר"ל שנעשו כהני במות, או ע"י המלך שעשה מקצות העם כהני במות – או ע"י העם עצמם החפץ ימלא את ידו – בעצמו ע"י קרבנות, ועי"כ ויהי כהני במות – ור"ל שהגם ששמעו נבואת הנביא שישרפו עצמותיהם לא חשו לזה:

(לד) וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

רלב"ג ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם – הנה בזה החטא היה לעונש נפלא בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה – ר"ל כי זה החטא סבב שלא ישאר לירבעם נין ונכד ועליו ועל חביריו אמרה התורה פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום וגו' כמו שביארנו שם:

 מצודות דוד בדבר הזה – בעבור עבודת הבמות היה הגמול, להיות בית ירבעם חסר מן העולם:

 מצודות ציון לחטאת – ענין חסרון, כמו (לעיל א כא): והייתי אני ובני שלמה חטאים. ולהכחיד – להכרית, כמו (שמות ט טו): ותכחד מן הארץ. ולהשמיד – ענין כליון:

 מלבי"ם ויהי בדבר הזה – עי"כ ע"י הדבר שדבר הנביא והראה אותותיו ולא שב חשב ה' זה לחטאת בית ירבעם – לא עליו לבדו רק על כל ביתו כמ"ש ואני אתן את פני באיש הזה ובמשפחתו ויצא הגז"ד להכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה – את כל ביתו ותורף הגז"ד יבאר בסימן הבא:

מע"ל כי יצר לב האדם רע- ס"ת ירבעם, שעל אף הכל לא חזר בתשובה. [יב-לג]

 

(7) כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ב

[יא] רבי בון [ברבי חייא] אמרו במדרש רבה קהלת [פ"ה] על פסוק מתוקה שנת העובד, כד דמך רבי בון [ברבי חייא] כו', מה עשה המלך נטלו בידו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות כו', רבי בון [ברבי חייא] הוא ירבעם, הנאמר בו אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב