מלכים א

ספר מלכים א פרק יד

(א) בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם:

מלבי"ם בעת ההיא – עתה יספר איך נגזר עליו הגז"ד ע"י אחיה השילוני עצמו אשר משחו למלך, ואיך כבר הוחל העונש לבא בימיו במות בנו אשר היה נכבד מכל בית אביו:

(ב) וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה:

רד"ק והשתניתלפי שידע כי אחיה שונא אותו לפי שסר מאחרי ה' אמר בלבו אם ידע אחיה שהיא אשתי לא יתנבא לי כי אם רע' לפיכך אמר לאשתו שתשתנה כדי שלא יכירה כי היא אשתו של ירבעם.

ומה שאמר לה שתקח עשרה לחם ונקודים ובקבוק דבש למנחה לנביא כי כן היה מנהגם כשהיו באים לשאול מהנביא היו מביאים לו מנחה כמו שאמר בשאול ונערו מה נביא לאיש האלקים:

מלבי"ם השאלות: למה צוה שתשנה א"ע והלא הנביא ידע שהיא אשת ירבעם ברוח ה', ומה בכך שיכיר אותה, ומ"ש הוא דבר אלי למלך וכי לא הוחזק אחיה לנביא לה' רק בדבר זה:

קומי נא והשתנית – אם בפני העם שלא יכירוך כמ"ש ולא ידעו כי את אשת ירבעם – כי חשש שיאמרו שהוא מאמין בנביאי ה' לא בנביאי העגלים,

ואם בפני הנביא כמ"ש (פסוק ה') ויהי כבואה והיא מתנכרה, כי הנביא כשהיה צופה במחזה לדעת ענין פרטי לא השיג רק הענין הפרטי שרצה לדעתו כמו שהיה בשאלת האו"ת, ולכן אם לא ידע שהיא אשת ירבעם לא ידרוש רק לדעת אם יחי החולה בן האשה הנצבת לפניו, או יתפלל עליו,

אבל אם ידע שהיא אשת ירבעם אז יכין עצמו לדעת ולהשקיף על כל עניני בית ירבעם שזה ענין נוגע להכלל, ופן יודיעו לו עליו נבואה לרעה והתירא מאד מזה מטעם שאמר הוא דבר עלי למלך על העם הזה – שכמו שבאה גדולתו ע"י נבואתו, כן יוכל לרדת אם ינבא עליו רעה כמו שהיה בשמואל עם שאול:

(ג) וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ וּבָאת אֵלָיו הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר:

רד"ק ונקודים – ת"י כסנין ובדברי רז"ל פת הבאה בכסנין והיא פת עשויה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה: ובקבוק – כלי שפיו צר ות"י זלוע.

ומה שאמר לה הוא דבר עלי למלך על העם הזה כלומר שנבואתו מתקיימת כי כמו שדבר עלי כן היה לי ומה שיאמר לך על הנער הוא האמת:

מלבי"ם ולקחת בידך עשרה לחם – גם זה היה עצה שלא יכירה כי לחם ונקודים אינו מתת מלך וידמה לו שהיא אשה מבנות הכפרים, והיה מוכרח להביא איזה תשורה בבואם לאיש האלקים (כמ"ש בש"א ט' ז') למען יניחה משרתו ליכנס אליו,

(ד) וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ:

רד"ק כי קמו עיניו משיבו – וכן ועיניו קמה והטעם כי לעת הזקנה תיבש הלחות ויקומו יתרי העין [-יעמדו  מיתרי העין. ב"] ותכנס העין בחורה וכבר פי' בו פירוש אחר במלת ועיניו קמה:

 משיבו – כמו משַׂיבתו וכן וצורם לבלות שאול שהוא כמו וצורת' כתבונת עצבים שהוא כמו כתבונתם,

ואמ' בדרש כל המעמיד תלמיד שאינו הגון עיניו כהות מנא לן מאחיה השילוני וירבעם בן נבט תלמידו היה:

(ה) וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה:

מצודות דוד כזה וכזה – הדברים שאמר לה. והיא מתנכרה – עושה עצמה כנכרית, כאלו אינה אשת ירבעם:

(ו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה:

מלבי"ם למה זה את מתנכרה – שהוא כדי שלא אכין א"ע לנבאות על בית ירבעם, וזה בחנם כי גם בלא הכנתי אנכי שלוח אליך

(ז) לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם כֹּה אָמַר ה' אלקי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם יען אשר הרמתיךא] היה לך לזכור הטוב שעשיתי עמך שהרמתיך מתוך העם – שהיית הדיוט ואתנך נגיד – והיה לך לזכור זאת ולעבדני ביתר שאת:

(ח) וָאֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשֹוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי:

מלבי"ם ב] ואקרע את הממלכה מבית דוד ואתנה לך – שלפ"ז היה לך להיות צדיק יותר מבית דוד, ואתה לא די שלא היית כעבדי דוד אשר שמר מצותי – בפועל ואשר הלך אחרי בכל לבבו – במחשבה ובכונת הלב,

הנה חוץ מזה עוד:

(ט) וַתָּרַע לַעֲשֹוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ:

מלבי"ם ותרע לעשות מכל אשר היו לפניך – ר"ל משלמה שלקחתי המלוכה ממנו בעבור חטאו כי הוא בנה במות בעבור נשיו ואתה ותעשה לך אלהים – לעצמך, הוא לא מיחה בנשיו מתוך שאהב אותן ואתה לא עשית זאת מאהבת נשים רק להכעיסני – שלמה לא עזב את ה' ועבודתו ואתה אותי השלכת אחרי גווך:

(י) לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ:

מלבי"ם (י-יא) לכן – וכו' משתין בקיר עצור ועזוב – יל"פ שלא יהיה לו משתין בקיר של עצור ועזוב, שאף העצור באסורים והעזוב והעני לא יניח לאחד מבית ירבעם שישתין בקיר ביתו, אבל לקמן כ"א כ"א ב' י"ד כ"ו) לא משמע כן, ורי"א פי' שלא ישאר לו ממון האצור באוצרות ולא מקנה העזובים בשדה וגם אחרי בית ירבעם אבער כאשר מבערים הגלל ר"ל דברים מגוללים גללים וצואים, וגם המתים לא ינתנו לקבורה:

רד"ק ומשתין בקיר – אמרו רז"ל אפילו הכלב שדרכו להשתין בקיר ונאמר זה על דרך ההפלגה

וי"ת ידע מדע אמר משתין כמו משית ר"ל משית עצה בקירות לבו:

 עצור ועזוב – אפילו מה שיהיה עזוב ועצור במקום שלא יכרת בתחלת הפורענות הבאה עליו אכריתנו בסוף שלא ישאר ממנו דבר.

ואדוני אבי ז"ל פירש עצור על הממון שהוא עצור באוצר ועזוב המקנה שהוא עזוב בשדה:

 כאשר יבער הגלל עד תמו – אמרו רבותינו ז"ל גלל זה השן רוצה לומר כמו שמבער השן המאכל עד תומו ונקרא השן גלל לפי שדומה לאבן שיש הנקרא גלל כמו שאמר נדבכין די אבן גלל.

ויש מפרשים גלל היא צואה מן כגללי צואת האדם ויונתן תרגם כמו דמגנדרין בגולילין עד דמסיפין:

 רלב"ג והכרתי לירבעם משתין בקיר – שלא ישאר לו שום זכר כי הזכר לבדו יוכל להיות משתין בקיר:

 עצור ועזוב בישראל – רוצה לומר שיכרית לו עצור ועזוב והנה העצור הוא מה שהוא בידו והעזוב הוא מה שהפקיר ועזב ביד זולתו:

 כאשר יבער הגלל עד תומו – אמרו רבותינו ז"ל כי הגלל הוא השן והרצון בו כי השן האוכלת תבער המאכל עד תומו ולפי דעתי שהרצון בו כאשר יבער הרוח המגלגל שיבעֵר כל מה שיפגוש במקום שהוא סובב ועולה משם כן יבער השם ית' אחרי ירבעם עד תומו:

(יא) הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי ה' דִּבֵּר:

מצודות דוד לירבעם – מבית ירבעם. כי ה' דבר – ובידו לקיים:

(יב) וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד:

 (יג) וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אלקי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם:

רש"י דבר טוב – שבטל משמרתו, שהושיבו אביו שומר שלא יעלה איש לרגל, ובטל משמרתו ועלה:

מלבי"ם (יב-יג) ומת הילד וספדו – לכן ימות עתה כדי שיספדו לו ושיקברו אותו מה שלא יהיה אח"כ כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר – ר"ל בקבר שחצב ירבעם למשפחתו, לא יבא אליו שום אחד מבניו להקבר עמו רק זה לבדו, ובזה הודיעו שגם ירבעם יבא לקבורה,

יען נמצא בו דבר טוב בבית ירבעם – ר"ל שהגם שגם הוא אינו צדיק מ"מ הדבר טוב שנמצא בו הוא גדול,

יען שהוא בבית ירבעם שהיו מסיתים אותו ומעכבים על ידו מלעשות טוב והוא עמד בפניהם,

וחז"ל אמרו שבטל משמרתו ועלה לרגל:

(יד) וְהֵקִים ה' לוֹ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת בֵּית יָרָבְעָם זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם עָתָּה:

רש"י אשר יכרית את בית ירבעם זה היום ומה גם עתה – הנולדים לו היום, ואשר עתידין להולד לו מעתה, כך תרגם יונתן:

 מלבי"ם והקים – באר לו מי יהיה המכרית בית ירבעם לא יהיה זה אחד ממלכי יהודה רק מלך שיקום אחריו על ישראל, וה' יקימהו לתכלית זאת שיכרית את בית ירבעם זה היום – ר"ל כל הבית הנמצא היום שכולם יהרגו ומה גם עתה – פי' וכן יכרית מה שיולד גם עתה מהיום ואילך עד זמן הזה כולם יכרתון:

(טו) וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת ה':

מלבי"ם השאלות: תחלה אמר שיעניש ישראל בעבור האשרים שעשו, ואח"ז אמר בגלל חטאת ירבעם וירבעם לא עשה אשרות רק עגלים:

(טו) והכה ה' – אחר שהודיע עונש ירבעם שזה יהיה עתה, הודיע עונש ישראל שיהיה אחר זמן רב,

תחלה יכה אותם בימי חזאל (לקמן ב' י"ג ז') אח"כ ונתש את ישראל – יעקרם מעל אדמתם ע"י מלך אשור בימי פקח, ואח"כ זרם מעבר לנהר – בימי הושע שהגלם סנחריב לעבר הנהר, יען אשר עשו את אשריהם והיו מכעיסים את ה' – ר"ל כי על חטא העגלים לא היה מעניש אותם כי הם כמפותים או אנוסים מירבעם, אבל במה שהוסיפו לעשות אשרות שזה לא היה ע"פ ירבעם רק הם עצמם עשאום להכעיס וע"כ ייחס אליהם גם חטא העגלים, וע"כ:

רד"ק כאשר ינוד הקנה במים – אמרו רז"ל אפילו בשעת קלקלה המשיל' לקנה במים אמר שהוא נד ואינו נעקר ממקומו: וזרם מעבר לנהר – יזרה ר"ל יזרה ויפזר אות' לעבר נהרי כוש וזהו גלות ראשונ' שהגלם מלך אשור וינחם בחלח ובחבו' ות"י מעיבר לנהר מעב' פרת:

(טז) וְיִתֵּן אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויתן את ישראל – יתן להם עונש גם בגלל חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא שהגם שהוא החטיא אותם, ע"י שהוסיפו לעשות אשרים גלו אדעתייהו דניחא להו ואינם אנוסים:

(יז) וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה הִיא בָּאָה בְסַף הַבַּיִת וְהַנַּעַר מֵת:

מלבי"ם היא באה בסף הבית והנער מת – פי' שכבר מת ברגע שבאה לשער העיר כמ"ש בפסוק י"ב, ובבואה בסף הבית נודע לה שמת:

(יח) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא:

(יט) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר מָלָךְ הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד אשר נלחם – מהמלחמות אשר נלחם. ואשר מלך – מענין המלוכה אשר מלך. על ספר וכו' – ספר מיוחד היה להם, כתבו בו כל הקורות והספורים:

(כ) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו: (כא) וּרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר ה' לָשֹוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית:

מלבי"ם השאלות: למה אמר שתי פעמים ששם אמו נעמה העמונית כאן ובפסוק ל"ב:

(כא-כב) העיר אשר בחר – ר"ל והיה ראוי שלא יטה מדרך ה', רק ושם אמו נעמה העמונית – שעבדה ע"ז לעת זקנת שלמה והיא יעצה אותו להרשיע, ולכן ויעש יהודה הרע בעיני ה' – וזה היה ג' שנים אחר שמלך ירבעם כנזכר בד"ה, מכל אשר עשו אבותם – בימי שפוט השופטים:

(כב) וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשֹוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ:

רש"י ויעש יהודה הרע – ולא נתנו זה על לבם. ויקנאו – לשון קניטה:

מצודות דוד מכל אשר עשו – יותר ממה שהכעיסו אבותם בימי השופטים:

(כג) וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:

מצודות דוד גם המה – כמו שבנו בני עשרת השבטים. להם – לעצמם. ותחת כל עץ רענן – חוזר הוא על הבמות והמצבות:

מלבי"ם על כל גבעה – מוסב על אשרים, ותחת כל עץ – מוסב על במות ומצבות:

(כד) וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשֹוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י קדש – ניאוף:

מלבי"ם וגם קדש היה – יל"פ שהכנענים היה ביניהם קדש, ומפרש עשו ככל התועבות – מי עשה, הגוים אשר הוריש – עשו ככל התועבות האלה, וישראל לא מיחו בידם, ולכן לא נזכר בד"ה שהיה ביניהם קדש,

ולפי פשוט התועבות הגוים – חסר הנסמך התועבות של הגוים, וכמו שפי' במ"ש הארון הברית:

(כה) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁושַׁק שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלָם:

רש"י שישק – מצינו במדרש שיר השירים (אסתר רבה א יב) הוא פרעה נכה, ונקרא שישק, על שהיה שוקק ומתאוה כל ימיו לכסא השן שהיה לשלמה חתנו, ועכשיו עלה ולקחו:

(כו) וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה:

רש"י ואת הכל לקח – את הכסא, החביב מן הכל:  מצודות דוד ואת הכל – ולא השאיר מהם כלום:

(כז) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד עַל יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ:

רד"ק והפקיד – מנה אותם על ידי שרי הרצי' שישאום הרצים לפני המלך בבואו בבית ה' ואחרי שובו השיבום אל תא הרצים כי שם היו מופקדים המגינים ודבר זה שהיה עושה אולי היה ירא ממרד,

או היה עושה דבר זה לגדולה ותפארת.

 ופירוש תאחדר, ויונתן תרגם לדובא ומה שאמר מדי בא בית ה' אחר שנכנע הוא ויהודה עמו ושב אל ה' כמו שאומר בדברי הימים ואמר שם וגם ביהודה היו דברים טובים:

 מלבי"ם ויעש המלך – וכו' בארתי בד"ה שעשה זה לתשובה ולזכר עונותיו עי"ש:

(כח) וַיְהִי מִדֵּי בֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' יִשָּׂאוּם הָרָצִים וֶהֱשִׁיבוּם אֶל תָּא הָרָצִים:

רש"י ישאום הרצים – לפניו לכבוד, ואחר כך ישיבום אל תא שהרצים עומדים שם תמיד:

מצודות דוד ישאום הרצים – להגן עליו מהאויב הבא פתאום. והשיבום – אחרי בוא לבית המלך:

(כט) וְיֶתֶר דִּבְרֵי רְחַבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:

(ל) וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים:

רד"ק ומלחמה היתה – אף על פי שאמר שמנע אותו שמעיה הנביא מלהלחם בישראל ושמעו אליו, זה היה בתחלת המלכות שחשב רחבעם להשיב המלוכה אליו ובפעם ההוא מנעו, כיון ששמעו כי מה' היתה סבה. אבל אחר כן היו מלחמות ביניהם:

(לא) וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּם בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

מצודות דוד ושם אמו – חזר וכתבו, לומר שעד יום מותו נדמה במעשיו למעשה אמו:

 מלבי"ם ושם אמו – הזכיר זה שנית כי היא הסיתה אותו לרוע עד סוף ימיו:

 

בספר דברי הימים [ב פרק יב] מובא ביתר פירוט על עלית שישק על ירושלים, ועל התשובה ששב רחבעם:

(א) וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת תּוֹרַת ה' וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ: (ב) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם כִּי מָעֲלוּ בַּה': (ג) בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵין מִסְפָּר לָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם- לוּבִים סֻכִּיִּים וְכוּשִׁים: (ד) וַיִּלְכֹּד אֶת עָרֵי הַמְּצֻרוֹת אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיָּבֹא עַד יְרוּשָׁלִָם: (ה) וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ אֶל יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק: (ו) וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק ה': (ז) וּבִרְאוֹת ה' כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק: (ח) כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת: (ט) וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה:

מבאר המלבי"ם- (י) ויעש – אחר שראה רחבעם שע"י הכנעתו שב חרון אף ה' ממנו, עשה לו זכר בל ישוב לכסלה כשיסור האויב ממנו, שעשה לו מגני נחשת – תחת מגני הזהב, שיזכור תמיד שבחטאיו נלקחו ממנו מגני הזהב שהיו תפארת לו מאבותיו, והפקיד אותם על יד הרצים

ולא עשה את המגנים לאיזה צורך כי לא השתמש בהם בצאתו אל המדינה או למלחמה, רק "מדי בוא המלך בית ה" – להתפלל שאז לא היה צריך שמירה והגנה, באו הרצים ונשאום לפניו – למען יכנע לבבו בלכתו בית ה', שנזכר כי תחת הזהב הביא נחושת בחטאתו ונכנע לבו וע"י הכנעה זו שהראה תמיד, שב אף ה' ממנו – ר"ל כי ההכנעה הראשונה שנכנע בעוד הצר במדינתו לא הועילה שישוב אף ה' לגמרי ושלא להענישו כלל, רק 'החימה' שבה ממנו אבל האף נשאר, כי נשארו עבדים לשישק.

אבל ע"י שנכנע באמת גם אח"כ שזה היה ע"י פעולה מתמדת מזכרון המגינים שנשאו לפניו לתכלית זה, שב גם אף ה', עד שנפדו מעבודת שישק,

ולא להשחית – ר"ל כי לפעמים תשוב חרון אף ה' כדי להשחית, שמי שהרבה לחטוא והקשה ערפו, יסיר ה' אפו המענישו, [כי האף מציין העונש] כדי שיוסיף בחטא ויתמלא סאתו ויושחת על לכלה, אבל פה שב האף לגמרי ע"י הכנעת המלך, וגם מצד העם כי נמצא בם דברים טובים – שבעבורם נושעו, ומצד זה.

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב