ספר מלכים א פרק יח

(א) וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

מלבי"ם ויהי – דברי חז"ל שכאשר הוצרך למפתח של תחיה היה מוכרח להחזיר מפתח של גשמים, וע"פ דרכי הנה תחלה סתם אליהו כל צינורות השפע מהריק מטר וחיות, ולכן לא היה בכחו עד עתה להריק חיות על איזה דבר, אחר שבזה יפתח הצינור, אולם בעת החיה את הילד היה מוכרח לשוב מדרכו זה העוצר וסוגר בעד השפע, נהפוך הוא, כי הוצרך להוריד שפע חיות וחיים על הילד, ובזה נפתחו כל מקורות החיים אשר נסגרו ע"י עצירת הגשמים שמביאים חיים לעולם על החי ושיח השדה, ולכן אמר ה' כי עתה יתן גם מטר כי כבר אמר לאסורים פקח קוח.

 ואתנה מטר – כבר כתבתי (סי' י"ז פ"ז) כי מעת יבושת הנחל לא היה המטר מחויב מצד הטבע והיה צריך למטר השגחיי, וזה לא יצוייר בלי תשובה מחטא ע"ז שבידם, ולכן צוהו שיתראה אל אחאב – וישתדל להשיב את ישראל בתשובה שיכירו כח ה' כמו שהיה אח"כ שאמרו ה' הוא האלהים כמ"ש היש בהבלי הגוים מגשימים, ובזה אתנה מטר – השגחיי:

(ב) וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן:

מלבי"ם וילך – ספר כי היה העת מוכן להחזירם בתשובה בקל, א] כי הרעב חזק בשמרון – וישובו מצד יראת מות. ב]:

(ג) וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד:

מלבי"ם ויקרא אחאב – שגם אחאב כבר שם על לבו צרת עמו ורוע מעלליו, וקרא לעובדיה והוא היה ירא ה' מאד – להתיעץ עמו, וספר סבת קריאתו (וגם יל"פ מ"ש אשר על הבית – שבימים האלה שראה עונשי ה' מנה אותו צדיק על ביתו, למען יהיה לו סמך בזכותו) שכ"ז היה יען שהוא ירא ה' ורצה להתלונן בזכותו. ג]:

רד"ק ירא את ה' מאד – ועתה אומר היאך היה ירא את ה' מאד כי שם נפשו בכפו להציל נביאי ה' ולהחיותם ואמרו רז"ל כי זה עובדיה החביא נ' איש במערה אחת וחמשים איש במערה אחרת כמו שאמר למטה חמשים חמשים איש במערה:

 (ד) וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם:

מלבי"ם ויהי בהכרית – וזאת זכות גדולה אשר הוא כדאי שתעמוד לו בעת הרעב כמ"ש חז"ל בעובדא דנחוניא חופר שיחין אפשר דבר שנצטער בו אתו צדיק וכו':

(ה) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה:

מלבי"ם ויאמר – לכן צוה לו לבקש מזון לבהמותיו, ועל צד הצורה אמר אליו שיבקש מזון להבהמות. ע"פ שאמרו במדרש כשאין בני אדם ראוים לגשמים יורד המטר בשביל בהמה, כי האדם הבחיריי ניתן לגמול ועונש, לא כן הבע"ח שלהם ברית כרותה, ברית הטבעי שלא יכרתו מיניהם, וע"י הברית הזאת יורד המטר גם על האדם הגם שהוא נידון לפי המעשים, וז"ש אולי נמצא חציר ונחיה סוס ופרד – ועי"כ ולא נכרית מהבהמה – לא נגרע מהבהמה וע"י הבהמה לא יכרתו גם בני אדם:

(ו) וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ:

מלבי"ם ויחלקו – ובכ"ז אחאב בפ"ע לא עזב דרכו, וכ"א פנה לדרכו זה לה' וזה לעזאזל, וז"ש אחאב הלך וכו' ועובדיה הלך וכו':

(ז) וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ:

מצודות דוד ויפול על פניו – להשתחות לאליהו:

(ח) וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: (ט) וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי:

רש"י להמיתני – כמו שמפרש ואומר: ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע:

מצודות דוד כי אתה נותן – רצה לומר: אתה תהיה סיבה שאמות ביד אחאב:

(י) חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה:

רש"י כי לא ימצאכה – שאין העם יכול למצוא אותך:

רד"ק אם יש גוי וממלכה – סביב ארץ ישראל לא כדברי האומר שמלך בכפה והנה בארץ ישראל כולה לא מלך איך מלך בכל העולם והנה היו לו מלחמות ומלך ארם לקח ערים ממנו ושם לו חוצות בשמרון [ועוד טוען הרלב"ג שהיות ואחאב היה רשע מאד ולא היה ראוי שייטיב לו הש"י זאת הטובה] ומה שאמר והשביע את הגוי והממלכה דרך אהבה ובקשה לא בדרך יראה ושררה או הסוחרים הבאים מכל גוי וממלכ' לארץ ישראל היה משביע אות' אם ראו אותך בארצם:

 כי לא ימצאכה – טעמו דבק עם לבקשך כלומר בעבור שלא מצא אותך בארץ ישראל שלח לבקשך בארצות הגוים ויש לתמוה איך לא מצא אותו והוא היה בצרפת הסמוך מצידון שהיה בא"י אולי האלמנ' הסתיר' אותו ולא גלתה אותו לבני עירה או בני עירה הסתירוהו לשלוחי אחאב כשבאו לבקשו:

מלבי"ם השאלות: למה הקדים מה ששלח לבקשו בכ"מ וזה אינו מחייב שימיתהו או יאמר אליו הנה אליהו, ולמה האריך בלשונו וכפל ב"פ ועתה אתה אומר לך אמור לאדניך הנה אליהו והרגני, ולמה הזכיר מה שהחביא מאה נביאים:

(י) חי ה' – ר"ל שאם אתה רוצה להתראות אליו מדוע נסתרת עד עתה כ"כ עד שלא מצאוך בשום מקום שע"כ ישבת בסתר, ואם שלא רצית להראות עד שיבקש לראותך הלא כבר בקש אותך, וא"ת שלא ידעת מזה הלא אם יש גוי וממלכה – וכו' ובודאי ידעת מזה:

(יא) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ:

מלבי"ם ועתה – איך יצוייר שתעשה עתה בהפך שלא די שלא תסתר מן המבקשים אותך רק אתה אומר לך אמור הנה אליהו – ואתה רוצה להמציא א"ע אליו, וזה א"א:

(יב) וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי:

רלב"ג ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע – הנה היה אליהו מורגל בכך כי כאשר היה במקום אחד היה רוח ה' נושאו אל מקום אחר כמו שזכרנו ולזה ירא עובדיה מזה:

מלבי"ם והיה – וע"כ כי באמת אינך רוצה להתראות אליו, רק אתה רוצה להראות שמבקש אותך בחנם בארצות אחרות כי אתה מצוי פה, ובכ"ז והיה אני אלך – וכו' ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע – וזה מגמתך להראותו, אבל הלא בזה תגרום לי סכנה כי ובאתי להגיד – וכו' ולא ימצאך והרגני, ועבדך ירא את ה' – ולמה תסבב הריגתי:

(יג) הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם:

מלבי"ם וא"ת כי לא יהרגני בעבור זה כי לא יתלה בי האשם במה שאתה יכול להתעלם מן העינים כרגע, ז"א הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי – וכו' וזה נודע אח"כ לאחאב (כי הריגת נביאי ה' נעשה ע"י איזבל לא ע"י אחאב) ועי"כ אני נחשד בעיניו כי ידי עם נביאי ה' להחיותם ולהצילם ובזה:

(יד) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי:

מצודות דוד ועתה וגו' – והרגני, ואם כן מי יכלכל הנביאים מעתה, חמול נא עליהם:

מלבי"ם ועתה אתה אומר – ר"ל עתה אחרי החשד הזה שעוד לא נקיתי ממנו, אם אומר הנה אליהו והרגני – כי יחשוד אותי שאני הסתרתי גם אותך במערה:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו: (טז) וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: (יז) וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד עוכר ישראל – כי עכרת אותם, במה שנשבעת לעצור המטר:

מצודות ציון עוכר – משחית ומחבל, וכן (שם לד ל): עכרתם אותי:

(יח) וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים:

מצודות דוד לא עכרתי – רצה לומר: אין אני תחלת הסיבה, כי אם אתה, במה שעזבת את ה':

מלבי"ם לא עכרתי כי בעברם על מצות ה' לעבוד אלהים אחרים אינם ישראל רק כגויי הארצות, ולא עכרתי את ישראל – אבל אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה' – עכרתם את ישראל, כי בזה היו כגוים, וכן הפסקת הטל ומטר גזרתי בחטאם כי כן ראוי להם ואתה הגורם:

(יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:

רד"ק אוכלי שלחן איזבל – על נביאי הבעל ונביאי האשרה אמר או על נביאי האשרה לבד והוא הנכון לפיכך לא הניחה אותם איזבל ללכת להבחן עם אליהו וזה הראיה שאמר אליהו אני נותרתי נביא לה' לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשי' איש ולא זכר נביאי האשרה נראה שלא היו שם:

מלבי"ם ועתה – למען אשיב אותם בתשובה ואברר מי אלהים אמת שלח קבץ אלי את כל ישראל:

(כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל:

רד"ק ויקבוץ את הנביאים – ולא אמר את כל ישראל כי ישראל נקבצו מעצמם ברצון כששמעו כי אליהו רוצה לעשות מעשה הבחינה אבל הנביאים לא נקבצו אלא בהכרח אחאב כי ידעו כי שקר נסכם אבל נביאי האשה לא יכול אחאב להכריח' ללכת שם מפני איזבל לפי שהיו אוכלי שלחנה לא רצתה שילכו שם:

(כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:

רש"י שתי הסעפים – שתי המחשבות, [מצודות ציון כמו (תהלים קיט קיג): סעפים שנאתי. והוא לשון מושאל מסעיף אילן, כי המחשבות המה ללב כסעיף לאילן]. שאינכם מבינים להכריע מי האלהים. ואם הבעל – האלהים, לכו אחריו. ולא ענו העם אותו דבר – שלא היו יודעין להבחין:

רד"ק פסחים – כמו הפיסח שהוא פיסח בשתי רגליו כי מי שפיסח רגלו אחת נוטה על הרגל אחת ומי שהוא פוסח שתי רגליו איננו יודע באיזה רגל יעמוד כן אתם פוסחים על שתי הסעיפים והם המחשבות לפיכך אמר לשון נקבות ['שתי'] לפי שפי' סעיפים מחשבות שאין אתם יודעים לברור בדעתכם מי האלהים אם האלהים אם הבעל.

וא"ת והלא הם נוטים אחרי הבעל ולא היו נוטים אחרי האלהים נאמר כי כשאך ראו כי נעצרו הגשמים בדבר אליהו שהיה נביא ה' נטה לבבם אחרי ה' אלא שנביאי הבעל היו מתעים אותם ואומרים להם שלא יניחו עבודת הבעל כי היא תיטיב להם ומפני זה היו פוסחים על שתי הסעיפים.

וי"ת עד אימת אתון פליגין לתרין פלגון הלא ה' הוא אלהים פלחו קדמוהי בלחודוהי ולמא אתון טען בתר בעלא דלית ביה צרוך,

והנה הנסיון שעשה אליהו אפשר שעשה אותו מלבו ובטח באל שלא ישיבנו ריקם ושיקדש שמו ברבים ומה שאמר ובדברך עשיתי כלומר אם תענני ידעו העם הזה כי לא מלבי אני עושה מה שאני עושה אלא בדברך ובמצותך שאני אומר אתה מקיים או אפשר שהאל אמר לו אף על פי שהכתוב לא ספר וזהו שאמר ובדבריך עשיתי, אבל הראשון קרוב שאם האל אמר לו למה היה צריך לתפילה?

ויש לפרש כי הצריכו האל לתפלה אף על פי שאמר לו כמו בדבר המטר שאמרו לו האל ואתנה מטר ואף על פי כן הוצרך להתפלל והטעם כדי שידעו ישראל כי נביא אמת הוא והאל שומע תפלתו ואם היה בא שלא בתפלתו היו אומרים מקרה הוא ובדבר האש היו אומרים על ידי כשפים הוא עושה:

ולא ענו העם אותו דבר – לא רצו לומר לו לא הן ולא לאו לפי שהיו מסופקים בדבר אבל כששמעו הבחינה ענו ואמרו טוב הדבר:

מלבי"ם עד מתי – ר"ל אתם עובדים את הבעל, ובזמן רעתכם תצעקו אל ה' כמ"ש ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו, כי אתם פוסחים בין שני הרעיונות ואינכם יודעים את מי תעבודון,

וזה לא יתכן, כי אין בין שני ההפכים אמצעי, ואם ה' הוא האלהים, אין ממש בבעל אשר צוה להכריתו ולשקצו, ואם יש ממש בבעל אין לכם חלק בה', ולא ענו – כי העם היו מסתפקים:

 רלב"ג עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים – הנה הפסח יטה פעם אל רגלו האחד ופעם אל רגלו השני וכן היו ישראל נוטי' על שתי המחשבות פעם יאמינו כי ה' לבדו הוא האלהים ופעם יאמינו כי הבעל הוא האלהים,

והנה ענין הבעל היה לפי מה שאחשוב שהיו עושים צורה יורידו בה לפי מחשבתם כח המשרת העליון השליט על האומה ההיא ועל האקלים ההוא והיו נביאי הבעל עושים מינים מהפעולות יגיע בהם להם מין מה מהקסם תשפע להם ההודעה לפי מחשבתם מהשליט ההוא אשר ירדו כחותיו בסבת הבעל אשר עשו לפי מחשבתם

וככה היו נביאי האשרה חושבים שישפעו הכחות ההם באילן האשרה אשר נטעוהו בעת מוגבל והיו מגיעים להם מין מהקסם מאותן הפעלות המגונות וכבר בארנו החסרון המגיע להודעת הקסם בשני מספר מלחמות ה',

והנה ספר שנביאי האשרה היו אוכלי שלחן איזבל והנה לא באו שם כאשר קרא להם אחאב כי שמעו כי לבחון כח האשרה נקראו והם בעצמם ידעו כי שקר נסכם הבל ואין מועיל בם ומלטה אותם איזבל שלא הוכרחו ללכת שם במצות המלך אך נביאי הבעל הוכרחו ללכת שם במצות המלך:  ולא ענו העם אותו דבר – יתכן שכבר היו נבוכים בזה ולא היו יודעים לאי זה צד יפנו כי מפני מה שראו שנעצר הטל והמטר מהם בסבת הרעות שעשו ללכת אחרי אלהים אחרים היתה נוטה מחשבתם כי ה' הוא האלהים, ולרוב הסתות נביאי הבעל והאשרה היתה מחשבתם נוטה כי הבעל הוא האלהים,

וידמה כי היה הבעל לפי אמונתם מאדים במזל טלה שהוא ביתו והוא ממזלות האש ולזה רצה לבחון זה במה שהם אומרים שהוא מיוחס אל הבעל והוא האש ומפני זה נתרצו בו העם ונביאי הבעל, וממה שיורה שהם חשבו שיהיה הבעל מאדים התגודדם כמשפטם עד שפוך דם עליהם, כי שפיכת הדם הוא מהדברים המיוחסים למאדים, ולזה אמר להם דרך התול שיקראו בקול גדול כי אלהים הוא מי שיוריד כחו על זה הבעל והוא המשרת העליון ולזה הוא רחוק מאד מכם.

ועוד סבה אחרת תסבב שלא ישמע אתכם והוא כי שיח וכי שיג לו והנה שיח שרשו נשח כמו פיח שרשו נפח והרצון בו שנעקר כחו כמו ונסחתם מעל פני האדמה כי הסמ"ך והשי"ן ישתתפו מאד בהוראות התיבה אשר הם בהם והנה עקירת כחו תהיה בהיותו בבית מלחמתו [ר"ל יוצא לקרב] או בבית נופל או מה שידמה לזה, או ירצה בשיח עקיר' התנועה והוא בהיותו עומד בין היושר והנזורות ושיג כן שרשו נסג בסמ"ך והוא מענין נזורות כי אז יחלש כחו להתנועע ביושר ולפי שיש בו אלוה השנויים בתנועתו אולי ישן הוא עתה שאין לו כח ויקץ עם מה שתעירו כחו כשתקראו לו בקול גדול,

או ירצה בו כי שיח לו והוא הדבור עם זולתו וזה משל למבטים אשר יהיו ממנו למשרתים ואז יתערב כחו בכחם – וכי שיג לו והוא השגת משרת אחר בדרך שידבקו יחד ויתן האחד הכח לשני:

וכי דרך לו – ר"ל שיפרד מהמבט או מהדיבוק או מביתו או מבית כבודו או שלישותו או זולת זה ממה שידמה לו:

אולי ישן הוא עתה – שאין לו כח מפני היותו בבית נופל וייקץ אם תקראו בקול גדול ולזה האמינו לו נביאי הבעל וקראו בקול גדול כי כן היה דרכם לאלו הסבות אשר זכר להם אליהו וזה היה בתכלית השגעון והשטות, הנה זה הוא הבאור הנאו' מאד בזה,

ואפשר שנאמר עוד שהרצון בזה הוא שאמר להם על צד ההתול קראו בקול גדול אחר שהוא אלהים לפי מחשבתכם ויש לו שיח ותפלה ר"ל שיקבל התפלה וכי שיג לו וכי דרך לו ר"ל שיש לו השגת דבר מבוקש ולו דרך יתנועע בו להשיגו ובהיו' הענין כן אולי עתה ישן הוא ר"ל אחר שיש לו הפעלות התנועה שמא יש לו ג"כ הפעלו' השינה אחרי טרחו בתנועה וייקץ אם תקראו בקול גדול וזה אמר להם על צד הלעג, ואמנם הם קראו בקול גדול להיות זה מנהגם כשיבקשו דבר מהבעל וכדי שתשלם הבחינה נתן להם הבחירה שיבחרו הפר האחד, והנה אחר שבחרוהו נתנו להם שינתחוהו וישימו על העצים ואש לא ישימו, וידמה שהיה היום ההוא יום מאדים ולזה רצה שיעשו זה בבקר כי בשעה הראשונה הוא מושל יותר ולזה המשיכו זה עד שעברה השעה השמינית כי אז תשוב הממשלה לו עד שהוא משתתף גם כן בממשלה בשאר השעות, ואפשר שנאמר כי הבחינה לא היתה באש מפני היותו משפע הבעל כמו שהנחנו אבל רצה לבחון מי הוא האלהים בדברי' היוצאים מהטבע כי זה ממה שלא יוכל זולתי השם יתברך לבדו:

 (כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ:

מלבי"ם ויאמר – ר"ל כי בבחינה הזאת, לא יהיה להם תירוץ, לאמר שהבעל יש לו יכולת כמו האל, רק שהיה איזה חסרון בעבודתו ומעלה בעבודת אליהו שלכן הוריד הוא את האש ולא המה, כי לכם יתרון,

א] מצד שנביאי הבעל רבים ואני יחיד, ועז"א אני נותרתי נביא לה' לבדי – ב]

(כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים:

מלבי"ם ויתנו – מצד הקרבן, בל יחשבו שאני בחרתי קרבן שיש בו איזה יתרון יתנו לנו שנים פרים – (הגם שיהיו שנים בלתי שוים) ויבחרו להם – את המובחר, ג] י"ל מעלה מצד רב העובדים והמתעסקים, וז"ש וינתחוהו וישימו – שיהיו המתעסקים רבים,

ואצלי יהיו שני חסרונות, א] שאני אעשה הפר האחד – הנשאר הגרוע, ב] שאני לבדי:

מצודות דוד אני נותרתי – כי מאה הנביאים אשר החביאם עובדיה, לא היו ידועים להם. ונביאי וכו' – רצה לומר:

 עם שאני יחידי והמה מרובים, עם כל זאת נראה עתה תפלת מי תקובל:

 (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר:

מלבי"ם וקראתם – וכן לא יהיה הבדל בין הפעולות שנעשה כי וקראתם ואני אקרא – וגם בזה אתם תקראו ראשונה, ולפ"ז יתברר כי האלהים אשר יענה באש הוא האלהים – כי לא יהיה במה לתלות לא בחסרון הקרבן ולא במקריבים וזמן ההקרבה, שבכולם לכם משפט הקדימה, רק יהיה החסרון מצד שהבעל אינו אלהים, ויען כל העם – כי הם היו מסתפקים באמת ורצו לעמוד על הבירור:

(כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ:

מצודות דוד כי אתם הרבים – והוא דרך המוסר, אשר הרבים יבחרו לעצמם ויעשו ראשונה:

מלבי"ם ויאמר – א] בחרו – המובחר, ב] עשו ראשונה – ג] כי אתם הרבים – כנ"ל:

(כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה:

רש"י אשר נתן להם – שהיה נשמט מהם, שלא יקרב לעבודה זרה, וברח לו תחת כנפיו של אליהו אמר לו:

 לך, בשניכם יתקדש המקום (במדבר רבה כג ט, ילקוט שמעוני כאן רמז ריד). ויפסחו על המזבח אשר עשה – תרגם יונתן: ואשתטו, היו מרקדין כמשפטן על מזבחותם. ויפסחו – כמו ויפסעו:

רד"ק אשר נתן להם – פירוש נתן להם בדברו שאמר להם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה או פירוש אשר נתן להם אחאב כמו שאמר אליהו ויתנו לנו שני פרים ונתנם להם אחאב ויש בדברי אגדה דברים רחוקים מן השכל כי כשבחרו את הפר האחד ובאו לקחת אותו לא יכלו לזוז אותו ממקומו עד שאמר לו אליהו לך עמהם אמר לו הפר לאליהו אני וחברי יצאנו מבטן אחד וגדלנו באבוס אחד הוא עלה לחלק האל ושם האל יתקדש עליו ואני עליתי לחלק הבעל להכעי' את בוראי אמר לו אליהו לך עמהם כשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי כך מתקדש עליך אמר לו וכך אתה יועצני איני זז ממקומי עד שתמסרני בידם הה"ד אשר נתן בידם:

 ויפסחו על המזבח אשר עשה – תרגם יונתן ואשתטו על אגורא דעבד ופשוטו עשו עצמם כפסחים וכואבים הולכים ושבים על המזבח ופירוש 'אשר עשה' דרך כלל כמו אשר עשו כלומר אשר עשה ישראל [ופירושו שפסחו על המזבח שלהם]:

רלב"ג ויפסחו על המזבח – ר"ל שהיו הולכים ושבים אצל המזבח אשר עשה אחאב בעת קראם הבעל עננו:  ויתגודדו – ר"ל חתכו בשרם בחרבות וברמחים עד שישפך הדם עליהם:

מלבי"ם השאלות: למה אמר אשר נתן להם והם בחרוהו, ולמה פסחו על המזבח, והיה צ"ל אשר עשו בלשון רבים:

(כו) ויקחו וכו' אשר נתן להם – לפי הפשט אחר שהפרים לא היו שוים כמ"ש שנים פרים, [שכבר בארנו (בס' התוה"מ אחרי סי' י"ז) ששני – מורה השיווי, ושנים מורה שהם בלתי שוים] והיה אחד גרוע ואחד מובחר והוא אמר בחרו, הרי כאילו נתן להם את המובחר, וחז"ל דרשו שלא יכלו להזיז את הפר ממקומו עד שאליהו נתנו להם בידיו,

ויקראו עד הצהרים – הבעל היה עבודת השמש, והיה תוקפה מהבקר עד הצהרים שאז השמש בגבורתה,

ואין קול – ר"ל כי הסימן שקרבנם נרצה יהיה, או ע"י קול של נבואה, או ע"י ענין של אש כמ"ש אשר יענה באש, כי על האש שאלו ואם היתה יורדת אש היו נענים על שאלתם, ושניהם לא היה,

ויפסחו – כפי הפשט אליהו עשה ג"כ מזבח תיכף, והם בראותם שלא נענו חשבו כי ע"י מזבח של אליהו העומד בצדו נפסד עבודתם, ויפסחו על המזבח אשר עשה אליהו – להרסו ולבטלו וז"ש אח"כ וירפא את מזבח ה' ההרוס:

(כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:

רש"י כי אלהים הוא – תי' יונתן ארי אתון אמרין דחלא הוא. כי שיח וכי שיג לו – שמא יש לו דבר עם יועציו עכשיו, או משיג ורודף הוא עכשיו במלחמה. וכי דרך לו – לבית הכסא:

רד"ק ויהתל בהם אליהו – בא דגש כמשפטו והשאר רפים וענינו כי התלוצץ ואמר להם דרך ליצנות קראו בקול גדול:  כי שיח וכי שיג – שיח ודברים יש לו עם אחרים ואינו פונה לכם ופירוש שיח שרשו נשג מן השג תשג ומשקלו אם יעלה לשמים שיאו ששרשו נשא וכן שיג ששרשו נסג וענינו או יש לו אויבים ורודף אחריהם להשיגם ויונתן תרגם אשתדפא אשתדיף:

 וכי דרך לו – או הלך לו בדרך לעסק מעסקיו:

 אולי ישן הוא – או שמא ישן הוא ואינו שומע אתכם ואם תקראו בקול גדול יקץ ואם הוא בדרך ישמע אתכם כשתקראו בקול גדול:  ויקץ – ביוד איתן לבד ויו"ד השרש נעלמה:

מלבי"ם ויהי בצהרים – שאז עקר תקותם בעת תגבורת השמש.

 ויהתל – דרך שחוק ולעג אמר דברים הפך כונתו קראו בקול גדול – הנה בתנאי האלהות שלא ימצא במקום עד שלא יצוייר יצטרכו לקרא בקול, לא מצד שהוא ברחוק מקום ולא מצד שיש בו איזה העלמה או עיפות או חסרון ידיעה,

והוא אמר אחר שאלהיכם יש לו משיגי הגשם, יוכל להיות שיש לו משיגי הנפש המדברת שתתעלם [מן הקוראים לה], או ע"י שהוא מדבר ומשיח מענין אחר, וז"ש כי שיח לו – או מצד המחשבה שחושב ומעיין בענין אחר, וז"ש כי שיג – והשגה לו, או שיש לו החסרונות של נפש החיונית שמתנענע ממקום למקום, וז"ש וכי דרך לו – או שיש לו משיגי הנפש הצומחת וחסרונותיה שהיא השינה, שהתחלתה בצמחים ומהם נשתלה באדם מצד שיש בו כח הצומח,

וההיתול היה במה שהפך סדר דבריו, שאם היה מדבר עמם שלא לצחוק היה צ"ל בהפך, כי ישן הוא, או דרך לו או שיח לו, שהוא סדר המדרגות ממטה למעלה, והוא שכיון להשפיל עבודתם שאינו אלהים, הורידהו עד חסרון הצומח, ואמר לפ"ז קראו בקול גדול. אולי יתעורר משנתו:

(כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם:

מלבי"ם והם קראו בקול – למען ישמע אלהיהם הרחוק מהם, ויתגדדו – שאולי ישן הוא וירגיש בצער דקירת הרומח בנביאיו:

 

 

 

 

 

(כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב:

 רד"ק ויתנבאו – דברו דברי התולים שהיה מנהגם לאמר לפני הבעל ותרגומו ואישתטיאו:

 עד לעלות המנחה – עד שעת קרבן מנחת הערב:

 ואין קשב – שאם היה להם מקשיב היה עונה אותם קשב כמו והקשיב קשב רב קשב:

מלבי"ם ויהי כעבור הצהרים – שאז ידעו ששב השמש אחורנית ולא ישיגו מבוקשם התנבאו – נביאות שקר, מדוע לא שעה אל מנחתם, ונבאו מזה שאלהיהם כועס על עובדיו וכדומה, ואין קול – כנ"ל, ואין קשב – שהעם לא הקשיבו אל נבואתם הכוזבת:

מע"ל אחז"ל בילקו"ש שנביאי הבעל עשו את המזבח חלול והטמינו שם את חיאל בית האלי שיבעיר את האש ויחשבו העם שאכן הבעל ענה אותם, אולם ה' זימן נחש שהכישו ונסתרה מזימתם. ונרמז במש"כ לעיל [כ"ב] 'ויעשו' מכאן שעשו את המזבח חלול, וכאן רמוז במש"כ 'אין קשב' שאף חיאל לא הקשיב להם שמת.

 (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס:

רש"י וירפא את מזבח ה' ההרוס – בנה מזבח, והזכיר לישראל להיות מזבח ה' עולה על לבם ושגור בפיהם, שהיה הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל עשרת השבטים, כך שמעתי פשוטו.

ומדרשו שמעתי, ששאול בנה מזבח בהר הכרמל, וזהו שאמר (שמואל א טו יב): בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, ולהלן (בראשית לג כ) הוא אומר: ויצב שם מזבח, ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים, ובנה אליהו מזבח זה של שאול, שהיה הרוס:

מצודות דוד גשו אלי – לראות שאין הערמה בדבר. וירפא – בא על דרך השאלה, לומר לשון רפואה על תיקון בנין הנהרס, וכן נאמר (נחמיה ד א): כי עלתה ארוכה לחומת ירושלים. וארוכה גם היא מענין רפואה [ואמרו רבותינו ז"ל שהמזבח הזה בנה שאול, ונהרס ע"י עובדי הבעל]:

מלבי"ם השאלות: מאין נמצא שם מזבח הרוס, למה אמר אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך:

(ל) ויאמר הנה נתברר להם כי אין ממש בבעל, ועתה אמר שישגו אליו, וירפא – כבר כתבתי כי אליהו עשה מזבח ה' תיכף ונביאי הבעל הרסוהו ועתה רפא אותו להשיבו לאיתנו:

רלב"ג וירפא את מזבח ה' ההרוס – ר"ל שבזה הפעל העלה 'רפואה' אל מזבח ה' ההרוס בישראל עד שלא היו זובחים לו יתברך כי אם לע"ג.

או אפשר שהיה שם מזבח בנוי לה' להיותו במת יחיד והרסו אותו בעבדם ע"ג ואז הרסו כל המזבחות שהיו שם לשם ית' כאמרו את מזבחותיך הרסו:

 (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:

רש"י אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך – למה נאמר כאן, לפי שביום שנגלתה שכינה על יעקב בבית אל וקראו ישראל, בו ביום אמר לו: גוי וקהל גוים יהיה ממך, עתידין בניך להקהל כשאר עמים, ולבנות מזבח להקטיר עליו בשעת איסור הבמות, ואני מתרצה בדבר, בבראשית רבה (פב ה):

רד"ק כמספר שבטי בני יעקב – שתועיל זכות השבטים בדבר הזה ויענהו השם בתפלתו או להראותם כי שנים עשר שבטי בני יעקב עליהם להיות מחוברים ודבקים בה' להעלות במזבח אחד לא כמו שהיו עושים עתה כי שני השבטים היו מעלים עולה במזבח ה' והשאר במזבח הבעל לפיכך בנה לעיניהם המזבח מי"ב אבנים.

 וטעם אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך כי בבית אל שבנה שם יעקב אבינו מזבח לה' נאמר שם ישראל יהיה שמך כדי להגדיל שם זרעו אם יהיו דבקים בו כי ישראל הוא שם שררה כמו שאמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים ובו במקום שבנה יעקב אבינו מזבח לה' ונאמר לו שם שמך ישראל עשו הם עגל ובנו שם מזבח לבעל,

ובדברי רבותינו ז"ל ישראל יהיה שמך למה נאמר כאן לפי שביום שנגלית שכינה על יעקב בבית אל וקראו ישראל בו ביום אמר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך עתידים בניך להקהל כשאר הגוים ולבנות מזבח ולהקטיר קטורת עליו בשעת איסור הבמו' ואני מתרצ' בדבר:

מצודות דוד ישראל יהיה שמך – על שם שנאמר (בראשית לב כח): כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וכאלו יתן טעם למה לקח י"ב אבנים, ואמר לפי שהם במספר שבטי בני ישראל, ולהזכיר זכות ישראל אביהם, שגם הוא כמוהו ינצח אלהים אחרים, ואנשי נביאי הבעל:

מלבי"ם ויקח – מספר בפרטות איך תקן המזבח, שלקח שתים עשרה אבנים – ולבל נטעה שהיה מספר י"ב כנגד י"ב מזלות, כמו שהיו גם עובדי המזלות משתמשים במספר י"ב, לזה באר שכוונתו במספר זה כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו – שיהי' למעלה מן המזלות ומושל אף על המלאכים שמצד זה א"ל ישראל יהיה שמך – שהמה גבוהים מן המזלות:

(לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ:

מצודות דוד ויעש תעלה – עשה חפירה סביב המזבח, כשיעור מקום זריעת סאתים זרע, בכדי שילכו בה המים להגדיל הנס, כמו שנאמר בענין:

מלבי"ם ויבנה – אמר בפירוש שבונהו לשם ה' לקדשו בקדושת מזבח,

ויעש תעלה – היה כדי לעשות נס במים, והיה כבית סאתים כשיעור חצר המשכן [ק' על נ' אמה] שזה הגבול שגבל ה' שתתפשט הקדושה סביב המזבח:

(לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים:

(לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:

רש"י כדים מים – להגדיל את הנס. ויצקו – אלישע (יצק) על ידיו, ונעשו אצבעותיו כמעיינות ונתמלאה התעלה, הוא שנאמר (מלכים ב ג יא): פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, ונעשה נס במים על ידיו, ראוי הוא שיעשה הנס במים על ידיו (אליהו רבה פרק יז)

[א.ה. נראה דהוצרכו לזה היות והיו המים אז יקרים ונדירים בעקבות הרעב. ובמע"ל הוסיף בשם תנדב"א שהכרחם מכך שרחוק מן השכל שמי"ב כדים נתמלא כל המקום במים]:

רד"ק מלאו ארבעה כדים מים – אמר זה להגדיל הנס שתאכל האש במקום המים ולא תכבה אף כי תלחך המים וצוה לתת שנים עשר כדי מים שהרי אמר להם שנו ושלשו ושלשה פעמים ארבעה הם שנים עשר כדי מים כטעם שנים עשר אבנים למספר שבטי בני ישראל ומה שלא צוה לתתם בפעם אחת שנים עשר כדי מים אלא בשלשה פעמים כנגד האבות שהם שלשה שהתפלל לאל ואמר אלהי אברהם יצחק וישראל:

 ויצקו – צווי שלם ונמשך פ"א הפעל בטעם כמו משכו וקחו לכם צאן ובדרש אלישע יצק מים על ידי אליהו ונעשה נס ונעשו עשרה אצבעותיו כמעינו' ונתמלאת התעלה מים שנאמר ויצקו הה"ד אשר יצק מים על ידי אליהו:

מלבי"ם ויאמר מלאו ארבעה כדים מים – הנה היה צריך להוריד שפע המטר מן המקור העליון, שידוע כי ארבעה חיות נושאים את המרכבה העליונה והתחתונה שדרך שם תעבור השפע, ולנגדם מלא ארבעה כדים להוריד השפע מארבע כנפות הארץ העליונה שבעולם האצילות אל עולם הכסא,

ויאמר שנו – להריק השפע מארבעה נושאי הכסא אל עולם המלאכים,

ויאמר שלשו – להוריד המים מן ארבעה חיות שראה יחזקאל במרכבה התחתונה המלאכיית אל האופנים שהוא העולם השפל:

מע"ל בשפיכת המים רצה להפגין את בטחונו בה' שירד גשם ואין לחשוש להשחתת המים לחינם בעת בצורת, ועוד טעם נוסף היות ומעשה כשפים אינו פועל כאשר ישנם מים, ובזה רצה להזים החששות.

(לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם:

רד"ק וילכו המים סביב למזבח – המים ששפכו על העולה ועל העצים הלכו על המזבח סביב כי באמצע המזבח היו העצים והעולה:

 מלא מים – צוה אליהו למלאת מים או הוא בעצמו מלא אותה והמים האלה לבד השנים עשר כדים:

(לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיךָ \{וּבִדְבָרְךָ\} עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

רד"ק בעלות המנחה – בבי"ת פירוש בשעת מנחת הערב:

 ובדבריך – כתיב ביו"ד וקרי בלא יו"ד והענין אחד אלא שזה יחיד וזה רבים וטעם ובדברך שלא יאמרו מדעתי עשיתי כל מה שעשיתי ומה שאני עושה בכל זמן מדברי הנסים הם דברי כשפים או קסמים ואם תענני באש שירד מן השמים ידעו כי כל מה שאני עושה ברצונך ובבטחוני בך אני עושה וידעו כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך לא כעגלים שהם עובדים.

ובדברי רבותינו ז"ל ובדברך עשיתי שלא יאמרו אליהו מקריב בבמה בשעת איסור הבמו' ובדברך עשיתי בדבורך עשיתי:

 מלבי"ם ה' אלהי אברהם – שמאז אהל שכן בישראל,

היום יודע – א] שעוד אלהותך בישראל משגיח עליהם ושוכן אתם בתוך טומאתם, ב] שאני עבדך, ג] שכ"ז עשיתי בדברך להקריב בבמה ולהוריד האש:

מע"ל אחז"ל ענני ענני כפול, ביקש ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הוא.

(לז) עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:

רלב"ג וידעו העם הזה כי אתה ה' הוא האלהים – יכירו בזה כי אתה ה' הוא האלהים לבד ומה שנראה להם לפעמים שיענם הבעל בבא בקשתם הנה זה לא היה מהבעל אבל אותן הפעולות באו מאתך וכאילו הסיבות את לבם אחורנית בהשפע אותם הפעולות מאתך כי הם חשבו שיהיה בסבת הבעל והמשל הנה היתה אמונתם כי בעבדם הבעל תתן הארץ יבולה הנה בתת הארץ יבולה שהיה מגיע מהש"י התחזקו להאמין בבעל לחשבם כי מאתו נהיה זה:

רד"ק ענני ה' ענני – הכפל לחזק כמו שהוא בכל מקום שאין לו טעם אחר וכן אל אלהים ה' אל אלהים ה' וכן דרך כל מתפלל לשנות דבריו ולשלש כמו ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה והדומים להם.

וי"ת קבל צלותי ה' באשתא קבל צלותי ה' במיטרא כלומר כלל בתפילתו עתה ענין המטר שהיה עתיד להתפלל עליו בו ביום.

ורבותינו ז"ל אמרו ענני ה' באש ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם.

ועוד בדרש בדבריהם ענני בזכותי ענני בזכות תלמידי:

 וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים – וכאשר תשלחני לבשר לעתיד לבא יאמינו בי אם היום תענני:

 ואתה הסיבות את לבם אחורנית – פירש הגאון רב סעדיה לבם שהיה אחורנית תסב אותו אליך עתה אם תענני

ויש מפרשים לבם אחורנית מאמונת הבעל וידעו כי שקר נסכם.

ויש לומר אם תענני ידעו כי אתה האלהים לבדך ואתה שלא הראית להם עד עתה מופת גלוי שיכירו כי אתה אלהים ידמה שאתה הסיבות את לבם אחרונית,

ובדרש אם לא תענני אף אני אהי' כופר ואומר שאתה הסיבות את לבם אחורנית וכן אמר משה אם כמות כל האדם ימותון אלה לא ה' שלחני וכן אמר מיכה אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי.

ועוד דרשו אתה הסיבות את לבם כי היה לך להכין את לבם לטובה. ואין ראוי לסמוך על זה הפי' כי הבחירה נתנה לבני אדם כמו שכתוב הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע אדם יבחר במה שירצה. ורבותינו ז"ל אמרו גם כן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

והחכם הגדול הרמב"ם ז"ל פירש כמשמעו מנעת מהם התשובה לרוב פשעם כדי שיקבלו עונשם על דרך ויחזק ה' את לב פרעה וכן כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו והדומים להם ויונתן תרגם וידעון עמא הדין במעבדך להון ניסא וגו' כבעמוד:

מלבי"ם השאלות: מ"ש וידעו כי ה' הוא האלהים הוא כפול עם מ"ש היום יודע כי אתה אלהים בישראל, ומז"ש ואתה הסבות את לבם אחורנית:

(לז) ענני באופן שידעו כולם כי ה' הוא האלהים – כי הגם שישיגו כי אתה אלהים ביניהם ואני עבדך, עדיין לא ידעו כי אלהי ישראל הוא הנמצא האחד מחויב המציאות שמהוה כל הוה ומקיים כל המציאות, כי יטעו שכחו כח מקבל מן הסבה העליונה, ועז"א ענני באופן שידעו כי ה' הוא האלהים, וז"ש חז"ל למה אמר ענני ב"פ ענני שתרד אש וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, ר"ל שלא יאמרו שהורדת האש הוא ע"י כח א' מן השרים התחתונים ושהוא שר ישראל, ולכן מלא את התעלה מים כי הכשפים נבדקים במים כמ"ש חז"ל, ואתה הסבות – אמר הטעם שישראל טועים ובלתי משיגים אלהותך הוא מצד שבראת את האדם באופן שלא ישיג שום דבר מן הקודם אל המאוחר ע"י מופת השכל רק מן המאוחר אל הקודם מן המסובב אל הסבה ולכן הוא מוכן אל הטעות והשגיאה בדברים העיונים, ועי' פירושי ישעיה (סי' מ"א כ"ג):

(לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה:

רד"ק לחכה – יבשה אותם עד שלא נשאר בתעלה שום לחות:

מצודות ציון לחכה – ענין לקיקה, כמו (שם מט כג): ועפר רגליך ילחכו, ורוצה לומר:

שרפה הכל, כהלוקק בלשון:

מלבי"ם ותאכל – תחלה את העולה – שהוא העקר שבעבורה ירדה האש ואח"כ את העצים – שהם מכשירים הקרבן ואח"כ את האבנים – ואח"כ את המים:

(לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים:

רש"י ה' הוא האלהים – ולא הבעל האלהים:

רד"ק ה' הוא האלהים – הכפל לחזק האמונה בלבם אמרו ושנו ה' הוא האלהים:

מלבי"ם השאלות: למה כפלו ה' הוא האלהים:

(לט) ויאמרו ה' – וכו' המאמר הראשון משפט מחייב שה' הוא האלהים – שזה נודע להם מן ירידת האש, והב' כחו משפט שולל שרק ה' הוא האלהים – לא זולתו, וזה נודע להם ממה שראו כי הבעלים אלילים:

(מ) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשֹוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשֹוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם:

רלב"ג ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם – יתכן שצוה העם לשחוט אותם שם,

ואפשר שהוא בעצמו שחט אותם בקנאו לש"י כמו שהרג שמואל את אגג בידו והרג פנחס זמרי וכזבי בידו בקנאותו לש"י וזהו היותר נאות:

מע"ל שחטם משום שהם אלה שהרגו נביאי ה' האמתיים והיה דינם במיתה.

(מא) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם:

רד"ק עלה אכול ושתה – נראה כי היה מתענה לעצירת הגשמים ואמר לו שיאכל וישתה כי עתה ירד הגשם ופירוש מה שאמר לו עלה ר"ל עלה על המרכבה כי הדרך מהר כרמל ליזרעאל ירידה היא לא עליה כמו שאמר אסור ורד וכן אמר הכתוב בעמק יזרעאל בחיל יזרעאל נראה כי מקום עמק הוא אלא פי' עלה על המרכבה או פירושו שיעלה מן הנחל שהיו בו ששחטו שם נביאי השקר ואמר שיעלה מן הנחל וילך אל העמק אל אהלו אשר נטו לו שם ושיאכל וישתה לא שילך עדיין יזרעאל:

 כי קול המון הגשם – ועדיין לא היה אלא פירושו כי עתה תשמע קול המון הגשם כי בטח אליהו באל שיתן המטר כמו שאמר לו ואתנה מטר על פני האדמה ועוד כי הרג עובדי הבעל ובטל הע"ג:

רלב"ג עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם – ר"ל שקודם השלימך לאכול ולשתות תשמע קול המון הגשם והנה אמר לו שיעלה לפי שהעי' ההיא הסמיכ' להר הכרמל היתה יותר גבוהה מהמקום שהיו בו אליהו וישראל והנה בטח אליהו בש"י שיעשה זה או ידע זה בנבואה:

מצודות דוד עלה אכול ושתה – כאומר הואיל ושבו כולם ואמרו ה' הוא האלהים, לזה עלה מעתה ואכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי הנה ישמע קול המיית הגשם:

מלבי"ם השאלות: למה א"ל אכול ושתה, ואיך אמר כי קול המון הגשם ועדן לא היה שום רושם אל הגשם כמ"ש אח"ז:

(מא) ויאמר הנה כבר פעל מה שהיה צריך לפעול, א] שישראל חזרו והודו באלהים אמת, ב] ששחט את נביאי הבעל המדיחים את העם, וכפי הנראה גם אחאב נטה אחרי אליהו בעת הזאת בראותו את מעשה ה' כי נורא הוא, כי לולא זה לא היה מניחו להרוג את נביאיו, ולכן א"ל לכה ושתה – כי ביום ההוא בודאי גזרו צום כמו שהיה מנהגם בעת שהיו מתפללים על עצירת גשמים, אמר שיאכל וישתה כי קול המון הגשם – ר"ל כי הקול הזה הנשמע בין מה שצעקו ישראל ה' הוא האלהים בין צוחת החוטאים הנשחטים הוא הוא המון הגשם אשר ירד לקראת קול הזה, ובאמת לפי הדין אם ירדו גשמים אחר חצות צריך להשלים התענית, ואז היה אחר חצות, רק שאליהו הודיע שבעת התחילו לשמוע לדברי הנביא שנתאספו שמע קול המון הגשם וכאילו ירדו גשמים קודם חצות שא"צ להשלים:

(מב) וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו \{בִּרְכָּיו\}:

רד"ק ויעלה אחאב לאכול ולשתות – עלה על המרכבה ללכת יזרעאל לאכול ולשתות ובראותו כי עלה אליהו אל ראש הכרמל להתפלל המתין לו ולא הלך עד שיראה מה יהיה ולפירושינו האחר עלה מן הנחל אל האהל לאכול ולשתות ואליהו עלה לו משם אל ראש הכרמל:

 ויגהר ארצה – כתרגו' וגחין שהתנפל לפני ה' על המטר למהר לתתו בעוד אחאב שם:

 וישם פניו בין ברכיו – כתיב חסר יו"ד הרבים ומה שאמר וישם פניו בין ברכיו אחר שאמר ויגהר ארצה מתחילה התנפל והשתטח ארצה והתפלל ואח"כ ישב לו ושם פניו בין ברכיו ולא רצה לקום עדיין מתחילתו עד שידע אם יש סימן מטר לפיכך אמר לנערו הבט דרך ים בעוד שהי' הוא בתפילתו או פי' וישם פניו ויגהר ארצה כלומר שלא התפלל בפשוט ידים ורגלי' אלא שחה כלפי הארץ ושם פניו בין ברכיו והתפלל:

 רלב"ג ואליהו עלה אל ראש הכרמל – ידמה שכבר עלה שם כדי שיוכלו לראות משם אם עבים עולים מצד המערב או אולי היה אויר המקו' ההוא יותר זך ולזה יתכן שתהיה תפלתו יותר נשמעת מהמקום ההוא כי לזכות האויר יהיה המקום יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי:

 ויגהר ארצה – ר"ל שכפף ראשו למטה בדרך ששם פניו בין ברכיו והיה מתפלל לש"י עם זה ההכנעה וההצנעה כדי שתהיה תפלתו נשמעת יותר כי ימהר הש"י להביא המטר להשגחתו על הנביא שלא ישקוד בזה הצער:

מלבי"ם ויעלה – כי כבר האמין בדבר אליהו שיבא הגשם, ואליהו עלה להתפלל שהגם שא"ל ה' שיתן מטר היינו שלא יעצר המטר הטבעי, אבל הוא התפלל שירד תיכף ע"פ נס:

(מג) וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים:

רש"י דרך ים – אם תראה ענן עולה מן הים:

רד"ק עלה נא – אולי לא עלה נערו עמו אל ראש ההר או אם עלה עמו היה בראש ההר מקום גבוה יותר מאותו מקום שהיה בו אליהו ואמר לו הבט דרך ים והוא צד המערב כתרגום או פי' ים ממש כי הר הכרמל קרוב לים ומן הים יעלו העננים לפיכך אמר לו הבט דרך ים:

שוב שבע פעמים – ז' פעמים אמר לו שוב כי לא היה רואה בכל פעם שום סימן עד השביעית:

רלב"ג עלה נא הבט נא דרך ים – ידמה שלא עלה עמו נערו וקרא לו שיעלה שם להביט דרך ים אם יראה דבר מורה על ירידת המטר כי לא היה מסכי' אליהו להסיר עצמו מהמצב ההוא המצער אותו עד יראה בסימן ששמע השם תפלתו ולזה לא היה אליהו בעצמו יכול להביט זה והנה היה מתפלל אליהו תמיד בהיותו בזה המצב וכאשר היה משלים התפלה הי' קורא לנערו שיבט דרך ים אם יראה שום ענן והיה אומר לו אין מאומה עד הפעם השביעי' שאמר לו שכבר ראה עב קטנ' ככף איש עולה מים, והנה הוצרך אליהו בכל זה לפי שלא היו ישראל ראויים מצד עצמם בשיגיע להם הש"י זה הטוב על דרך המופת ולולי רוב תפלת אליהו והצטערו בזה האופן לא היה מגיע להם מטר בזה הדרך אבל יבא להם כמנהג הטבע בשתסור עצירת המטר שהביא הש"י להם ואמנם רצה אליהו שיגיע להם המטר תכף כדי שיכירו כי עונותיהם היו מסבבים עצירת המטר ולזה בא המטר תכף ששבו אל ה':

מלבי"ם הבט – הסוד ידוע כי הים העליון שכל הנחלים הולכים אליו, לו שבעה ימים, ואז עלתה השכינה בעון הדור לרקיע השביעי לכן הוצרך לשוב שבע פעמים, ובשביעית ראה עב קטנה ככף איש, כי לא ירד הגשם רק בשביל איש אחד הוא אליהו, ואז ידע כי על ידו יתקדרו השמים, והודיע לאחאב שירד לביתו:

מע"ל אפשר שלא ענוהו מיד היות וגם הוא גרם צער לישראל זמן הרבה.

(מד) וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם:

רד"ק עלה אמר אל אחאב – אולי המקום שעלה בו אחאב לאוכל ולשתות היה מקום גבוה בהר:

 אסור ורד – פי' אסור מרכבה ורד ללכת ליזרעאל מהר שלא יעצרכה הגשם כל כך יהיה הגשם גדול שלא תוכל ללכת בדרך:  יעצרכה – בה"א כמו והיו לאות על ידכה כמו הנצבת עמכה ולא יענוכה והדומים להם:

(מה) וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה:

רש"י עד כה ועד כה – בתוך שהלך השליח ובתוך שאסר המרכבה, והשמים התקדרו:

רד"ק ויהי עד כה ועד כה – בין כך ובין כך כלומר בעוד שהיה אוסר מרכבתו ויורד מן המקום אשר אכל שם וי"ת והוה עד דמיזדרז ונחית:

התקדרו עבים ורוח – חשכו מפני העבים והיה רוח והרוח סימן למטר ותרגום אתחפיאו עננא ורוחא:

רלב"ג וירכב אחאב וילך יזרעאל – ידמה שבהיותו בדרכו ירד גשם גדול קודם באו ליזרעאל:

(מו) וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:

רש"י ויד ה' – תי' יונתן רוח גבורה מן קדם ה' נתלבש כח לרוץ לפני המרכבה ברגליו, שלא ילך אחאב יחידי, שחלק כבוד למלכות (מכילתא, ילקוט שמעוני רמז ריז). וישנס מתניו – כמו ויאזור, ואין לו דמיון, ואף הוא לא בא אלא ללמד לשון זירוז, נזדרז כגבור:

וישנס – ויחגור ולמדו רבותינו ז"ל מזה ואמרו לעולם תבא אימת מלכות עליך שהרי אליהו שנס מתניו ורץ לפני אחאב: באכה – כן דרך המקרא להורות המקום כמו באכ' מנית באכה אשור' וכן כלם וכנוי הכ"ף כנגד יודע המקום:

רלב"ג ויד ה' היתה אל אליהו – ר"ל שכבר בא אליו דבר ה' שיעשה זה ר"ל לשנס מתניו ולרוץ לפני אחאב עד שבא אחאב ליזרעאל והנה שנוס מתניו הוא שחגר מתניו בדרך שיתכן לו לרוץ בזולת נזק באבריו הפנימיים מפני חוזק התנועה:

מלבי"ם וישנס – כי מאז נטה לבו אל אליהו ולכן כבודו כמלך כי שב באותו שעה וחשב לקרבו לעבודת ה', ומ"ש ויד ה' היתה אל אליהו – הוא כח וגבורה לרוץ לפני מרכבתו:

מע"ל הטעם שאליהו רץ לפניו כדי שלא יתרטב אחאב מן הגשם, שכל מקום שרץ אליהו לא ירד שם הגשם.

כתב הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות פ ג] פרים דאליהו הם גלגול של דתן ואבירם.

והוסיף בחסד לאברהם – מעין ה – נהר כג  וענין הפרים של אליהו היו דתן ואבירם שנתחלל שם שמים על ידם כנודע, ונתקנו פה, ואבירם היה הפר שבא לחלק נביאי הבעל, לפי שהיה יותר אביר לב בענין המחלוקת, ואלו היו שמעון הפריץ וחביריו שמתו על קידוש השם.

אם הבעל הוא האלהים לכו אחריו

סיפר רבינו הגרי"ז זצ"ל מבריסק שבשעת אסיפת הרבנים בפטרבורג בשנת תר"ע אמר פעם אביו מרן הגר"ח זצוק"ל כתוב שאליהו הנביא אמר לישראל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" [מל"א יח]

וצריכים להבין תינח מה שאמר "אם ה' האלקים לכו אחריו" שהלא מצווין להאמין ביחוד ה' בלי שתוף שהוא אחד אבל מה שאמר "ואם הבעל לכו אחריו"

צריך ביאור וכי שתוף הוא סתירה בבעל? הלא כתיב "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה" [ירמיה ב] אם כן אפשר שאף שמאמינין בבעל יאמינו גם בהקב"ה, שמצד הבעל אין כאן חסרון!

ועוד קשה איך יצא מפי נביא ה' על עבודת אלילים לאמור "לכו אחריו" וכביכול הוא נותן למי שטועה גושפנקה לטעותו?

וביאר הגר"ח כי אליהו בדבריו בא ללמד אותם יסוד חשוב באמונת ישראל.

שלא כמו בכל המצוות שבדרך כלל אין קשר בין ביטולה של מצווה אחת לקיומה של אחרת ואדם שביטל מצווה אחת ובו זמנית קיים מצווה אחרת יקבל שכר על המצווה שקיים וייענש על מה שביטל וגם מצווה אחת אילו יעשנה באופן חלקי, כגון אם יישב בסוכה רק בחלק מסעודתו עדיין יקבל עבורה שכר מסויים אף אם לא קוימה בשלימותה,

אבל באמונה בי"ג עיקרים שמחוייבים להאמין, אם יאמין בדבר אחד אבל לא בשלמותו ולדוגמא בחיוב אמונה שהבורא אינו גוף והוא יאמין שבמקצת הוא כן גוף, אמונה כזו איננה אמונה כלל שהאמונה צריכה להיות כמו שהיא בשלמות.

במצוות האמונה בה' אין מציאות של 'קיום חלקי' למחצה לשליש ולרביע משום שאם חסר בה ולו משהו הרי שאין זו אמונה בה' כי האמונה בה' חייבת להיות מוחלטת ללא כל ספק וללא כל שיתוף של דבר נוסף כי משמעותה של מצוות האמונה היא להבין כי "אין עוד מלבדו" ולפיכך תשעים ותשעה אחוז אמונה בה' ואחוז אחד אמונה במשהו אחר או אפילו חסרון מסויים של אמונה בה' באותו אחוז נחשב הדבר שאותו אדם מאה אחוז כופר בה' כי אמונה בה' מהותה שרק ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו.

ולכן כאשר ראה אליהו את ישראל פוסחים על שתי הסעיפים ומתלבטים בין אמונה בה' לבין עבודת הבעל מתוך תפיסה שיש גם בבעל כוח השפעה כלשהו קם ומחה בפניהם שכל עוד שהאמונה בהקב"ה אינה במאת האחוזים אלא בשיתוף ואפילו קל עם עבודת הבעל הרי זה כאילו אין להם אלא את הבעל לבדו ואינם נחשבים כמאמינים בה'.  [משפטי התורה שפיץ עה"פ, וזאת התורה שלזינגר ח"ב]

חיאל בית האלי שהתחבא תחת המזבח

עמוס (סי' ט) ואם יחבאו בראש הכרמל משם אחפש ולקחתים ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצוה את הנחש ונשכם (עמוס ט. ג),

ויש לבאר דבא לרמז מה דאיתא בילקוט (מלכים א' יח. כו) בפסוק ויפסחו על המזבח אשר עשה, שחיאל בית האלי עשה המזבח נבוב מתחתיו ונטמן במחילה להדליק האש בהקרבת פר לעכו"ם כשישמע קול הנביאים מתנבאים כמשפטם ובא נחש ונשכו ומת וכו' ע"ש, וזהו שאמר כאן שלא יועיל לו מחבואו בהר הכרמל [אשר שם היה מעשה אליהו], ואם יסתר במחילה בקרקע הים ישכהו הנחש, [ואף כי עמוס היה בימי עוזי' זמן רב אחר ימי אחאב והוא מתנבא על הפושעים בכלל וכדפירש"י, רמוז ירמוז שכן היה מכבר שלא הועיל שום מחבא מפני חמת ה', וע"כ אמר בלשון הזה]. (ביכורי אביב. ילקוט הגרשוני):

גלגולי איזבל

כתב הרמ"ע מפאנו בספרו גלגולי נשמות [אות א' ואות פ']:

אשת קרח נתגלגלה באיזבל אשת אחאב.

[וכפי שבגלגולה הקודם הסיתה את קרח לחטוא (עי' במדב"ר פי"ח ט"ו) כך עתה הסתה איזבל את אחאב לחטוא, כמבואר בכתובים (מלכים א' כא-כה)].

באיזבל נתגלגלה גם כזבי בת צור, [נרמז בפסוק "כ'זבי ב'ת נ'שיא מ'דין א'חותם" ר"ת במספר קטן- 14, וכן 'איזב"ל' במספר קטן 14. (נפש חיה פ' פנחס). ונתקנה לבסוף באשת טורנוספוס שנשא ר"ע ראה באורך בפרק ???] ולכן רדפה איזבל אחרי אליהו שהוא פינחס, לנקום בו על שהרג אותה בגלגול הקודם.

[ונרמז בדברי האיוּם ששלחה איזבל לאליהו: "כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם", ויש לבארו בדרך רמז כנפש אחד מאותם שהרגת בגלגולך הקודם- כזבי וזמרי, ורמזה לאחד– שרצונה לנקום – את דמה שלה בעיקר (כמ"ש 'אחד העם' ופירושו המלך)].

 

כזבי נהרגה על ידי פנחס הוא אליהו, ונתגלגלה באיזבל, ולכן הייתה רודפת את אליהו.

באיזבל נתגלגלה גם כזבי בת צור, [נרמז בפסוק "כ'זבי ב'ת נ'שיא מ'דין א'חותם" ר"ת במספר קטן- 14, וכן 'איזב"ל' במספר קטן 14. נפש חיה פ' פנחס].

ולכן רדפה איזבל אחרי אליהו שהוא פינחס, לנקום בו על שהרג אותה בגלגול הקודם. [ונרמז בדברי האיוּם ששלחה איזבל לאליהו: "כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם", ויש לבארו בדרך רמז כנפש אחד מאותם שהרגת בגילגולך הקודם- כזבי וזמרי, ורמזה לאחד– שרצונה לנקום – את דמה שלה בעיקר (כמ"ש 'אחד העם' ופירושו המלך).

אגב אורחין נוסיף, שכידוע נתעברו באליהו נפש נדב ואביהוא, ולאחר מעשה אליהו בהר הכרמל נתקנו ונסתלקו ועל זאת כוונה איזבל "מחר אשים נפשך כנפש אחד מהם"- נדב ואביהוא שמתו (שעה"ג לב). ומצאתי שדבר זה נרמז בפסוק (במדבר ג-ד, כו-סא) "וימת נדב ואביהוא לפני י"י בהקרבם אש זרה לפני י"י" ר"ת איזב"ל].

[ועוד נרמז, זמרי בא על כזבי ו'בעל בת אל נכר' [מלאכי ב-יא], שהיא איזבל ר"ת "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר"].