מלכים א פרק י

(א) וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה' וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת:

מלבי"ם השאלות: למה בחרה לנסותו בחידות דוקא, לא בעניני חכמה ומדע, מז"ש ויגד לה את כל דבריה שהיל"ל את כל שאלותיה או חידותיה, ומה הכפל מושב עבדיו ומעמד משרתיו, ומז"ש אשר שמעתי על דבריך ועל חכמתך, שהוא כפל לשון:

(א) ומלכת שבא – פי' מהרי"א שעבדי שלמה אשר הלכו באניות אופירה עברו בדרכם דרך ארץ שבא שהים הסובב אותה מתחבר עם ים סוף בצד מערב והם ספרו חכמת שלמה, והיא שמעה שמעו לשם ה' – ר"ל שחכמתו היא אלקית, לא טבעית, ותבא לנסותו בחידות – כי א"א בחכמה אנושית לבד להגיד כל החידות שלפעמים ענינם נעלם כמו חידתו של שמשון, שלא היה אפשר להגידה כי מי ינבא שהרג ארי ושקננו בגויתו עדת דבורים ודבש:

(ב) וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבֹא אֶל שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ:

מלבי"ם ותבא – והגם שיכלה ללכת דרך ים עם אני המלך, למעלתה הלכה דרך המדבר לכן באת בחיל כבד לשמרה בדרך:

 ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה – מגיד בזה שהיה מחכמה האלקית הנתונה בלבו של שלמה לדעת מן הדבור החיצוני את הדבור הפנימי של הלב, כי הלשון היא שליח של הלב ודובר בעדו, אבל הדיבור הלביי הוא מפורש ושום שכל, והלשון תחוד חידה ותמשל משל, ושלמה הבין מן דבורה החיצוני את הדבור הפנימי' אשר עם לבבה, ועי"כ:

מצודות דוד עם לבבה – אשר הסתירה מכל אדם ושמרה בלבבה ולא גלתה מאז, [שלא ניתן] לחשוב שהיה הדבר נשמע לשלמה:

(ג) וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ:

מצודות דוד את כל דבריה – אשר שאלה אותו. לא היה דבר – מכל דברי חידותיה לא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה, כי הכל ידע והגיד לה את כולם:

 מלבי"ם ויגד לה שלמה את כל דבריה – שבעת הגיד חידתה הגיד דבריה בעצמם, כי הבין דבורה העקרי הלביי ועי"כ ידע תעלומות לבבה, למשל כשאמר שמשון מהעז יצא מתוק, הגם שהדבור החיצוני היה חידה, הדבור הפנימי חשב שהעז הוא הארי והמתוק הוא הדבש, וחשב המעשה שקרה עם הארי, וזאת ידע שלמה כי הבין מחשבת הלב הנקשר עם הדבור בחכמת אלקים אשר בו, ועי"כ לא היה דבר נעלם מן המלך:

(ד) וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה:

מלבי"ם ותרא – חוץ מזה ראתה את כל חכמת שלמה, בכל מיני החכמות והבית – היינו הבתים שבנה:

(ה) וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד משרתו מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה' וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ:

מלבי"ם ומאכל שולחנו – שהיה נעלה משולחן כל המלכים בכמות ובאיכות,

ומושב עבדיו – הם האוכלים על שולחן המלך שהיה מושבם בסדר לפי מדרגתם איש לפי ערכו,

ומעמד משרתיו – המשרתים בשולחן המלך כל אחד היה לו מעמד מיוחד לפי שירותו,

וכן מלבושיהם – כל אחד היה לו מלבוש מצויין בפ"ע כפי עבודתו, שהטבחים היה להם מעמד ומלבוש מיוחד וכן הרקחים והאופים ודומיהם וכל אחד הכיר את מקומו והיה ניכר בלבושו,

ומשקיו – שהיו ממינים רבים וממדינות מתחלפות,

ועולתו – הוא המעלות שעשה מעצי אלמוגים שהיה עולה בה מביתו לבית ה' שיזכיר בפסוק י"ב שהיה יקר ונפלא מאד, ובד"ה אמר ועלייתו:

(ו) וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ:

מלבי"ם אמת היה הדבר – כי כבר אמר החוקר שהעוסקים בחכמה העיונית קשה להם להשתלם גם בשכל המעשי, כי נושאי העיונים הם מושגים מופשטים מחומריים ולא ישימו לב על הנהגה המדינית והמעשיי שהוא נקשר בענינים חומריים, ואני שמעתי בארצי על דבריך – שהוא הנהגת ביתו ומדינתו ועל חכמתך – בדברים השכליים, ולכן:

(ז) וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי:

מלבי"ם לא האמנתי לדברים – אם מצד שלא ימצאו שתיהן יחדיו, אם מצד ההפלגה שהפליגו לספר מרוחב לבו, עד אשר באתי ותראינה עיני – שראתה הפלגת חכמתו, וגם שראתה איך עם חכמתו העיונית השתלם גם בהנהגת הבית והמדינה כמ"ש ותרא את כל חכמת שלמה שהוא העיוני וגם הבית אשר בנה ומאכל שולחנו וכו',

והנה לא הוגד לי החצי – כי החכמה הטבעיית יש לה גבול ויגדל שמע החכם ברחוק יותר מבקרוב, שמי שרואה אותו יראה שחכמתו בעלת גבול וא"א שידע כל הדברים, וגם שידיעתו אינה ברורה, אבל חכמת שלמה שהיתה אלקית והיה לבו כמעין הנובע מן המקור האלקי אשר בלבו היא מתוספת כל שעה והמקור מתרבה כל עוד שיוסיפו לשאב מים מדליו, ועז"א הוספת חכמה וטוב – ור"ל בחכמה היא ההשכלה ובטוב ר"ל ההנהגה הטובה:

(ח) אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ:

מלבי"ם אשרי – נגד ההנהגה אמרה אשרי אנשיך – המונהגים מאתך, ונגד החכמה אשרי עבדיך אלה – שהם עבדי המלך הקרובים אליו שמצד שעומדים לפניו תמיד הם שומעים את חכמתך:

(ט)יְהִי ה' אלקיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת ה' אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:

מצודות דוד באהבת ה' – בעבור אהבת ה' לישראל, שמך עליהם למלך, לעשות כרוחב חכמתך משפט וצדקה:

 מלבי"ם יהי ה' אלקיך ברוך אשר חפץ – שיעור הכתוב אשר באהבת ה' את ישראל לעולם חפץ בך לתתך על כסא ישראל – שע"י אהבת ה' את ישראל נתן להם פרנס טוב כמוך שתעשה משפט וצדקה – שבזה יהיו העם מאושרים, כי לפי זכות העם ואהבת ה' אותם ישגיח עליהם לתת להם מלך חכם אוהב צדקה ומשפט:

(י) וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה:

רלב"ג לא בא כבושם ההוא עוד לרוב – ר"ל שלא בא עוד רבוי כמוהו מהבושם ההוא:

(יא) וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה:

רד"ק עצי אלמוגים – ובדברי הימים אומ' אלגמים ואחד היא כמו כבש וכשב והוא העץ הנקרא קוראיי"ל:

 מצודות ציון אלמוגים – הוא מין עץ יקר וחשוב: [הגדל בים-רלב"ג]

 מלבי"ם השאלות: מ"ש וגם אני חירם אין מקומו פה רק בס"ס הקודם שדבר מן האניות היל"ל זאת:

(יא) וגם אני חירם – פי' רי"א שלפי שזכר למעלה שהתפלאה על עליתו שהיה עולה בה לבית ה', בא לספר מעלת העליה שנרשמה כ"כ לפי שהיתה כולה מעצי אלמגים שהם יקרים מאד ולא בא כן עד היום הזה כי היו מעטי המציאות מאד, והיו נמצאים אצלו בריבוי עד שעשה מהם מסעד לבית ה' ולבית המלך וגם כלי זמר שצריכים עצים גדולים שזה אינו בנמצא כלל ממין הזה:

(יב) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית ה' וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים לֹא בָא כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

רלב"ג מסעד לבית ה' ולבית המלך – הנה בספר ד"ה כתוב תמורת זה מסלות ולזה אחשוב שבעליה אשר יעלה בה בית ה' מבית המלך עשה כדמות מעקה מעצי האלמוגים שיסמך האדם בהם במסלתו בזאת העליה וכן הענין בשאר העליות אשר היו בבית ה' ובבית המלך כי לא היו בהם מעלות לא בכבש המזבח ולא בעליות אשר יעלו בהם אל היציעים לפי מה שהתבאר מדברינו והנה אמרה התורה ולא תעלה במעלות על מזבחי וידמה שהמלך סדר גם כן כמו זה בביתו שלא תגלה ערות איש בעלותו שם ואיך שהיה הנה היה המעקה הוא מסעד למסלות אשר ידרכו בהם בעליות ההם:

 וכנורות ונבלים לשרים – ר"ל שכבר עשה מעצי האלמוגים כנורות ונבלים למשוררים בכלי זמר:

 לא בא כן עצי אלמוגים ולא נראה – אחשוב שהרצון בזה שלא באו עצי אלמוגים גדולים כאלו שיהיו נכונים לעשות מהם מה שעשה שלמה מאלו:

 מצודות דוד מסעד – הוא העליה שזכר למעלה שהיה לבית ה' ולבית המלך, רצה לומר: מזה לזה, ובדברי הימים (ב ט יא) נקרא מסילה, על היותו מסילה ללכת בה, וכאן נקרא מסעד, לפי שהיה לו כעין מעקה מפה ומפה, להיות העולה נשען ונסעד בהם. לשרים- למשוררים. לא בא כן- מעולם לא בא משם בכמות רב ובגודל כאשר אז:

 (יג) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ:

רש"י נתן למלכת שבא – נתינה זו אינה אלא לימוד חכמה. כל חפצה -(בא אליה ונולד ממנה נבוכדנצר, והחריב הבית שעמד ארבע מאות ועשר שנים בחלק כל שנים עשר שבטים, מהאר"י ז"ל) מלבד אשר נתן לה מתנות ומגדנות המצויין כאן ואינם מצויין במקומה:

מלבי"ם והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה – מדברים שראתה באוצר המלך ותחפץ בהן, מלבד אשר נתן לה – מנחה כנגד מנחה, כפי גדולת ידו נתן לה דברים יקרים, ובד"ה כתיב מלבד אשר הביאה אל המלך – ר"ל מה שנתן לה כנגד מה שהביאה:

 ותפן ותלך לארצה – בל תחשוב שהמלכה הזאת אשר נסעה דרך רחוקה כזאת שטטה לראות את המדינות ובאה אל שלמה דרך אגב, כי עקר ביאתה היה רק אל שלמה לבדו ולא פנתה לשום מקום זולתו, ואחר ששבעה שמחות את פניו פנתה בדרך ישר לארצה:

(יד) וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁר בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אֶחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכַּר זָהָב:

רש"י שש מאות ששים ושש – חירם נתן לו מאה ועשרים, ומלכת שבא מאה ועשרים, ואני תרשיש הביאה מאופיר ארבע מאות ועשרים, הרי שש מאות ושישים, והששה לא ידעתי מאין. ובדברי הימים (ב ח יח) כתיב: שהביאו מאופיר ארבע מאות וחמשים, ואין מונה שם מאה ועשרים של חירם, ויש לתקן המקרא, שהשלשים היתירים היו מן הק"ך של חירם, שהרי עבדי חירם היו שם עם עבדיו:

רלב"ג ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת – אחשוב שזה המשקל מהזהב היה בא לו מדי שנה בשנה כי המנחות שהיו מביאים לו המלכים היו שולחים אותם לו מדי שנה בשנ' כמו שכתוב אחר זה ובספר ד"ה וכל מלכי הארץ מבקשים את פני המלך שלמה לשמוע את חכמתו וגו' והם מביאים איש מנחתו כלי כסף וכלי זהב ושמלות נשק ובשמים סוסים ופרדים דבר שנה בשנה:

 מלבי"ם ויהי – תכלית ספורים האלה הוא לספר איך נתקיים בו הבטחת ה', אם במתנת החכמה, אם בכבוד אם בעושר, וספר מענין עשרו שבכל שנה בא לו זהב רב תרס"ו ככר, ולפמ"ש הרי"א שמשקל הככר הוא י"ב אלף ג' מאות דוקאטי ווינעציאניש בא לו בשנה שמונה מיליאן קצ"ט אלפים שמונה מאות דוקאטי:

(טו) לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים וְכָל מַלְכֵי הָעֶרֶב וּפַחוֹת הָאָרֶץ:

מלבי"ם לבד מאנשי התרים – הם הסוחרים הגדולים התרים במדינות להביא סחורות ממדינה למדינה:

 ומסחר הרוכלים – הקטנים, שכל סחורה שעברה דרך מדינתו נתנה מס קצוב למלך, וכל מלכי הערב – שהביאו לו מנחה:

(טז) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה זָהָב שָׁחוּט שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב יַעֲלֶה עַל הַצִּנָּה הָאֶחָת:

מלבי"ם (טז-יז) מאתים צנה ושלש מאות מגנים – הצנה מקיף מג' רוחות והמגן מרוח א', והיה צריך אל הצנה שש מנים, כי כל מנה מחזיק מאה זהב:

רד"ק שש מאות זהב – מטבע זהב היה ביניהם ידוע משקלו והיה בצנה אחת זהב במשקל שש מאות זהב וטעם יעלה על שלמה לומר שש מאות זהב היה נותן בצנה האחת:

זהב שחוט – אין שחוט אלא משוך וכן חץ שחוט לשונם והיה זהב טוב מאד שהיה נמשך כשעוה ויונתן תרג' דהבא טבא:

רש"י זהב שחוט – הוא רך ונוח להרקע:

(יז) וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשֶׁת מָנִים זָהָב יַעֲלֶה עַל הַמָּגֵן הָאֶחָת וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן:

רד"ק שלשת מנים – ג' ליטרין וליטרא זהב מאה ממטבע הזהב שזכרנו, וכן אומר בדברי הימים שלש מאות זהב והמנה הוא מאה בדברי רבותינו ז"ל בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה:

 על המגן האחת – מגן לשון זכר ונקבה:

(יח) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז:

רש"י זהב מופז – מבהיק כמרגלית:

 רד"ק זהב מופז – טוב ומזוקק מן כתם פז ויש אומרים שהוא שם מקום ויונתן תרגם דהבא טבא:

 רלב"ג על מלכים א פרק י פסוק יח

(יח) כסא שן גדול – זה היה כסא המלוכה והיה נעשה משן הפיל וואדי בלע"ז:

 ויצפהו זהב מופז – פירשו בו זהב נקי מסיגיו ואחשוב שיהי' ענינו מענין פזור בחלוף אות זי"ן באות צד"י כי ברצותם לנקותו תכלית הנקיון יפזרוהו ויכתתוהו לחלקים דקים ויערבו עמו קצת דברים יוציאו ממנו סיגו:

(יט) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת:

רש"י שש מעלות – מדרגות לעלות בו, וראש הכסא היה עגול, מקום מושב המלך. מאחריו – תיקון הכסא היה רחב, והמעלות היו לצד פניו, ולצד רחבה לצד אחריו היה המושב גבוה מן הכסא מקום עגול. וידות מזה ומזה – לסמוך זרועותיו עליהם, כמין מקלות זהב מפאה לפאה, פשוטין לימין ולשמאל. ושנים אריות – של זהב, וכל צורת הכסא מפורשת באגדת מגילת אסתר (אסתר רבה טו יב. ילקוט שמעוני רמז תתרמו):

רלב"ג שש מעלות לכסא – הנה היתה צורת הכסא הזה כך שכאשר היה עולה לשבת בו היה עולה בו שש מעלות ואז ישב במקום השבת שהיה למעל' מהמעלה הששית ומאחרי הכסא היה שם לוח יסמוך בו בשבתו שם והיה ראש עגול בלוח ההוא באמצעו והיו ידות מזה ומזה אל המקום שהיה יושב בו והנה הידות הם כמו זרועות יסמוך בהם המלך ידיו בשבתו שם והנה היתה צורת ארי אצל כל יד לצד פני הכסא ולצד ההוא היה פני אריה וכן אצל כל מעל' ממעלות הכסא בשתי קצות המעלה לצד פני הכסא ולצד ההוא היו פני האריות ולזה היו שם ארבעה עשר אריות:

מלבי"ם וראש עגול – למעלה במקום מושבו היה עגול מאחריו כמדת גופו וראשו לסמוך עליו גבו, וידות מזה ומזה – לתמוך ידיו עליהם:

(כ) וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכָל מַמְלָכוֹת:

מצודות דוד המעלות – אשר יעלו בהם לשבת על הכסא. מזה ומזה – ששה מזה, וששה מזה:

 מלבי"ם ושנים עשר אריים – כי דגל יהודה היה צורתו אריה ורמז על י"ב אבותיו משלמה עד יהודה או מדוד עד יעקב, ולי"ב השבטים, וכמו שהים שבו מימי החסד עמד על י"ב בקר ופני שור מהשמאל כן כסא הדין עמד על י"ב אריות שהם בימין המרכבה, לכלול חסד במשפט:

(כא) וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה:

רד"ק אין כסף לא נחשב – כל הכלים האלה היו זהב סגור אין כסף בהם כי לא נחשב הכסף למאומה בימי שלמה מרוב הזהב לפיכך עשה כל הכלים זהב ולא עשה אחד מהם מכסף:

מצודות דוד אין כסף – לא היה בהם כלי כסף, כי הכסף לא היה נחשב למאומה:

מצודות ציון סגור – הנסגר בכור, לצרפו להסיר הסיג. למאומה – לכלום:

סגור– שכשפותחים למוכרו הכל סוגרין חנויותיהם. או שבעליו סוגרו בבריח.

(כב) כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים:

רש"י אני תרשיש – תי' יונתן ספינת אפריקא. שנהבים וקפים ותוכיים – תי' יונתן שן דפיל וקופין וטוסין:

מצודות דוד למלך בים – המלך היה לו בים אניה הולכת תרשיש, כאחת ויחד עם אני חירם מלך צור, ואחת לשלש שנים תבוא האניה מן תרשיש [ויתכן שאין זה אופיר האמור למעלה, ולשני המקומות שלח אניות]:

מצודות ציון שנהבים – הוא שן הפיל. וקפים – הוא הקוף הנזכר בדברי רבותינו ז"ל (יומא כט ב), ודומים הם בצורותיהם לבני אדם. ותוכיים – הם העופות היפות מאוד בנוצותיהם בחלוף המראות, והוא הטווס:

מלבי"ם השאלות: למה ספר זה שלישית מן האניות וכבר אמר זה למעלה ס"ס ט' ובסי' זה פי"א, שם אמר ללכת אופירה ופה אמר אני תרשיש. שם משמע שהיו האניות לשלמה ושהיו מביאות שהם לבד ופה משמע שעקר היה חירם ושהיו מביאות גם כסף, ושבאה אחת לשלש שנים:

(כב) כי אני תרשיש – הרי"א חשב כי תרשיש היא העיר קארטאגא בצפון אפריקא על יד ים התיכון, ועי"כ הרבה לתמוה איך הלכו אניות מעציון גבר שהוא על שפת ים סוף, לתרשיש והלא רצועות המדבר (ארץ זיעץ [סואץ, שלזה עשו התעלה. ב.ש.) מבדלת בין ים סוף לים התיכון? ורצה לדחוק שנקראו אניות תרשיש, ע"ש צורתם שנעשו כתבנית האניות האלה, אבל עמד לנגדו מ"ש בדה"ב (כ' ל"ז) ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש ויעשו אניות בעציון גבר, ואיך הלכו מעציון גבר לתרשיש, והפליאה הזאת מלאה את לבבו לאמר שעזרא הסופר טעה במ"ש ביהושפט (מ"א כ"ב י"ט) שעשה אניות תרשיש ללכת אופירה, וטעה שר"ל אניות ללכת תרשיש עיין שם, וחלילה לנו מזה הדעת שנאמר שכותב ד"ה טעה, ושלא ידע פשט הכתוב במלכים ולא ידע שא"א ללכת מעציון גבר לתרשיש באניה,

אבל האמת עד כמ"ש בפי' ישעיה (סי' כ"ג) שתרשיש היא עיר טארזיס שהיא שפאניען הקדומה שהיתה רוכלת הצוריים בספרד, כמו שכתבו חכמי העמים, ונודע כי הצוריים בבואם לספרד, (אשר כינו בשם אושפניא ע"ש שהשפנים נמצאו שם לרוב) מצאו כסף מזוקק על פני הארץ הרבה מאד עד שעשו כל כליהם וגם חשוקי וווי ספינותיהם מכסף, ובנו להם עיר מושב ורוכלת העמים טערזוס, והעיר הזאת יושבת על מבואת ים האטלאנטי שהוא ים אקיאנוס, וידוע שים סוף נכנס לים אקינוס, ולפ"ז באניות שבנה בעציון גבר היה יכול לילך בין לאופיר בין לתרשיש.

 ולמעלה (ט' כ"ז) ספר ששלח משם אופירה וחירם שלח את עבדיו עם עבדי שלמה, כי עבדי שלמה היו העקר במהלך הזה, והם לקחו שם זהב לא כסף שלא נמצא באופיר, כי בארצות החמות לא יתילד כסף רק זהב ומקום הכסף בארצות הקרות, ופה ספר הטעם שלא נחשב הכסף בימי שלמה כי היה לו גם אני תרשיש עם אני חירם – ר"ל אניה הולכת לשפאניען ששם היה חירם עקר כי היתה תחת רשותו.

 ואני תרשיש תבא אחת לשלש שנים – והיא היתה נושאת גם כסף, שידוע שהיה שם לרוב מאד, וכמ"ש כסף מרוקע מתרשיש יבא, וגם הביאו משם שנהבים וקפים וטווסים שהיו מצויים שם, ומ"ש לקמן (כ"ב מ"ט) שיהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אופירה ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר, היינו שהיו האניות מיוחדות ללכת תרשיש ע"כ נקראו אניות תרשיש והיה בדעתו ללכת גם לאופיר, וע"י שנשברו בעציון גבר אצל החוף לא הלך אף לתרשיש וכ"ש לאופיר, וזה עצמו כתב עזרא בד"ה, וחלילה שיבא בכתובים דבר מכחיש המציאות:

(כג) וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה:

מלבי"ם ויגדל – ר"ל מכל הספורים הנזכ' מבואר איך גדל מכל מלכי הארץ בין בעשר בין בחכמה – ולא זאת, כי חכמתו היתה סבת עשרו, שע"י:

(כד) וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אלקים בְּלִבּוֹ:

מצודות דוד מבקשים וכו' – היו חפצים לראות את פני שלמה:

מלבי"ם שכל הארץ מבקשים את פני שלמה – מפני חכמתו עי"כ נתעשר ג"כ, כי עי"כ:

(כה) וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה:

רש"י ונשק – כלי זיין:

מצודות דוד דבר שנה בשנה – מנהג שנה בשנה, כי כן היה עת בואם, פעם בשנה:

מצודות ציון ושלמות – ומלבושים. ונשק – כלי זיין, כמו (ישעיהו כב ח) נשק בית היער:

מלבי"ם והמה מביאים לו איש מנחתו – כמו שהיה המנהג בבוא לראות פני מלך גדול:

(כו) וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם:

רש"י אלף וארבע מאות רכב – ובדברי הימים (ב א יד) כתוב: אלף ושבע מאות. ואומר אני, אלף וארבע מאות בערי הרכב היו, והשלש מאות עם המלך בירושלים, וכך פירושו בדברי הימים: וינחם בערי הרכב, ועם המלך היה עוד רכב אחד בירושלים. וכאן כך פירושו: וינחם בערי הרכב, ועם המלך היו מקצתן בירושלים. וינחם – וינהלם:

מלבי"ם השאלות: מ"ש שהיה לו אלף וארבע מאות רכב סותר למ"ש למעלה:

(כו) ויאסף שלמה – למעלה אמר שהיה לו ארבעים אלף ארות סוסים, ופה דבר מן הרכב, שהוא מרכבות ברזל שהיו לוחמים בהם עם האויב כמ"ש כי תשע מאות רכב ברזל לו (שופטים ד') היה לו אלף וד' מאות, והיו מקצתם בערי הרכב ומקצתם עם המלך להגן עליו מבית ומחוץ, ר"ל מלבד מה שהמלכים היו עובדים אותו מאהבה מפני חכמתו היו עובדים גם מיראה כי היה לו סוס מוכן ליום מלחמה ורכב ופרשים:

(כז) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב:

רש"י כאבנים – ולמעלה (פסוק כא) הוא אומר 'למאומה'. רבותינו פירשו (סנהדרין כא ב): כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה:

 רד"ק כאבנים – על דרך גוזמא והפלגה מרוב הכסף שהיה בירושלם, ובדרש כאבנים ולא היו נגנבות אומר רבי יוסי אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות היו:

מצודות דוד ויתן המלך וכו' כאבנים – הניחם ברחוב העיר כאבנים, ובעבור כי היו רבי המשקל, לא היה מהאפשר לגנבם וללקחם. אשר בשפלה – הגדלים בשפלה הרבה מאוד:

מצודות ציון כשקמים – שם אילן גרוע ושפל, כמו (שם ט ט): שקמים גדעו. בשפלה – בעמק:

מלבי"ם ויתן המלך – ולא לבד שהיה עושר גדול למלך עצמו כי גם אנשי ירושלים נתעשרו מאד ע"י רבת עם שבאו לשם, וע"י רבת המסחר בהאסף לתוכה עמים רבים. כל אחד מעשירי ירושלים היה בונה לו בית ארזים עד שנתרבו הארזים כשקמים:

(כח) וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר:

רש"י ומוצא הסוסים אשר לשלמה – היה ממצרים. ומקוה – אסיפת סוחרי הסוסים במצרים, סוחרי המלך שלמה היו קונין אותם במחיר ממצרים מן המלך, שלא יוציא אדם סוס משם, אלא על ידם, כך שמעתי. ולכך נקוד על 'ומקוה' טעם זק"ף גדו"ל, ללמוד שהתיבה עומדת בעצמה, ואינה דבוקה לאחריה:

רד"ק ומוצא הסוסים – ת"י הפסוק כן ומתפקין סוסוותא די לשלמה ממצרים ומקוה תגרי מלכא זבנין מקוה בדמין, וי"מ מקוה מענין תקות חוט השני כלומר שני דברים אלה היו באין לשלמה ממצרים הסוסים וחוט הפשתן כי הוא המשובח בארץ מצרים כמו שכתוב שש ברקמה ממצרים חטובות אטון מצרים ואותן הדברים היו לוקחין סוחרי המלך במצרים במחיר דברים אחרים שהיו מביאין מירושל' למצרים ואדוני אבי ז"ל פי' כי פרעה נתן לשלמה מוצא הסוסים והוא כי לא יוציאו ממצרים סוסים אלא ברשות המלך ונותנין המוציאי' למלך דמים בהוצאת הסוסים ואותו המוצא נתן פרעה לשלמה ושלמה היה מוכר אותו לסוחרים לשנה במחיר ידוע היו לוקחין מהמלך מקוה המוצא כלומר קבוץ כל המוצא ביחד והם היו במצרים והיו לוקחין מחיר המוצא על יד כמו שהיו מוציאין מלכי הארץ הסוסים ממצרים וזהו שאמר בידם יוציאו כי מלכי החתים ומלכי ארם שהיו מוציאין ממצרים על ידי סוחרי המלך היו מוציאין:

מצודות דוד ומוצא הסוסים – מקום מוצא הסוסים שהיה לשלמה, ממצרים היה, כי הם הוציאו הסוסים ממקומם להביא אל שלמה, כי היה לו עמהם מקח ידוע וקצוב, וכאשר יאמר במקרא שלאחריו. ומקוה – הנה התרגום לא תרגם מלת ומקוה, ונראה מזה דעת התרגום שהיה שם מחוז נקרא קוה, והמ"ם היא במקום מן, ורצה לומר: וגם מן קוה קנה סוסים, ולא באופן אשר קנה ממצרים, רק הוא שלח סוחריו והמה יקחו מן מחוז קוה במחיר, רצה לומר: בערך הראוי לפי השווי, לא במקח ידוע וקצוב:

מלבי"ם ומוצא הסוסים – הסוסים של שלמה היה מוצאם ממצרים – ששם היו הסוסים המובחרים, וגם היה לו מקוה – הוא מקום שמגדלים שם את הסוסים ונקוים שם סוסים רבים, ומפרש כי סוחרי המלך יקחו מקוה במחיר – שלא קנו סוסים לאחדים רק קנו כל הסוסים שבמצרים כל המקוה והאוסף של הסוסים היו שייכים לסוחרי שלמה, וכל הסוסים הנולדים שם במקוה ההוא היה שלהם והיה בידם להרבות המקח, ועי"כ:

(כט) וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ:

רש"י וסוס בחמשים ומאה – למדנו שהמרכבה בארבע סוסים, וכן בדמים הללו לכל מלכי החתים ולמלכי ארם. בידם – של סוחרי שלמה, יוצאים ממצרים:

מצודות דוד ותעלה ותצא – רצה לומר: הוצאה ממצרים והועלה לו מרכבה, והם ד' סוסים, בעבור מחיר שש מאות שקל כסף, כי כן היה המקח קצוב ביניהם. וסוס בחמשים ומאה – ומזה נשמע שהמרכבה הם ד' סוסים. וכן לכל מלכי החתים – גם להם מכרו אנשי מצרים במקח הקצוב הזה, עם שהיו קרובים להם ולא היה להם מרחק רב להוליך הסוסים. בידם יוציאו – אנשי מצרים עצמם הוציאו הסוסים בידם, להביאם למקום הקונה אותם. או שעל מלכי החתים וכו' יאמר, שהם יוציאו בידם, ורצה לומר: עם שגם הם נתנו ערך קצבת שלמה, מכל מקום בהבאה למקומם לא היה להם יפוי הכח כשלמה:

מלבי"ם ותעלה ותצא מרכבה – ר"ל עלה המחיר בדמים יקרים עד שמרכבה של ד' סוסים היה מחירה שש מאות שקלי כסף עד שמלכי החתים וארם שרצו לקנות סוסים היו צריכים לקנות מסוחרי שלמה, כי סוסי מצרים היו שלהם, ומזה נתעשרו ישראל ג"כ, כי כל מסחר הסוסים של מצרים היה ברשותם:

ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרמו

בימים ההם כשבת המלך אחשורוש, אמרו כשעלה נבוכדנאצר הרשע והחריב את בית המקדש הגלה את צדקיהו ואת ישראל לבבל והוציא את הכסא שעשה המלך שלמה בחכמתו שנאמר ויעש המלך שלמה כסא שן גדול מכובש באבנים טובות ומרגליות, ושש מעלות היו לכסא, וכל מעלה ומעלה מכובשת באבנים טובות ומרגליות והם לבנות ירקרקות ואדמדמות, ויש בהם כזכוכית טובה קריסטאלי, ואילני תמרים היו מקיפין לכסא מכוסין בבגדי שש לבן, ועל ראשיהם טווסין של שן מכוונים כנגד גפי נשרים, ושני אריות של זהב היו עומדים על מעלה ראשונה, ושני עמודים של שיש היו עומדים על ראש האריות, ושני גפנים של זהב עומדות משני צדי הכסא ומצילות על ראשי העמודים, ושני אריות של זהב חלולים היו עומדות כנגד הראשון, והיו מלאים מיני בשמים שהיו זולפים בשמים כשהיה המלך שלמה עולה, ושש קתדראות של זהב היו משני צדדי הכסא אחד לכהן גדול ואחד לסגן ושבעים קתדראות מקיפין לכסא של שבעים זקנים סנהדרי ישראל, וכשהיה המלך שלמה עולה לכסא היה נותן רגלו על מעלה, חוזר גלגל של מנגנין ארי פושט ידו על ימין, והנשר פושט ידו על שמאל, והמלך נשען עליהם ועולה, כך היה עושה על כל מעלה ומעלה, וכשהיה עולה לראש הכסא הנשרים פורשים גפיהם ועולים במנגנין והיו מכסין למעלה על ראשו של מלך, ויונה של זהב יורדת מן העמוד במנגנין ופותחת הארון ולוקחת ספר תורה ונותנת לתוך ידו של מלך לקיים מה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, [ספרי דאגדתא על אסתר – מדרש אבא גוריון (בובר) פרשה א]

וארי פושט ידו, ונוטל העטרה ונותנה על ראשו, והעומדים [שם] אומרים תקום מלכות בית דוד לעולם. ועל כל מעלה ומעלה היו בו חיות טהורות כנגד טמאות, במעלה הראשונה שור וכנגדו ארי, שניה טלה [וכנגדו] זאב, שלישית גדי [וכנגדו] נמר, רביעית צבי [וכנגדו] דוב, חמישית נשר [וכנגדו] יונה, ששית נץ [וכנגדו] צפור, והוא עולה ונותן שלום ביניהן, והיה קורא על כל מעלה ומעלה פסוק אחד, על מעלה ראשונה אומר תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט ח), בשניה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (שם שם /תהלים י"ט/), בשלישית פקודי ה' ישרים משמחי לב (שם שם /תהלים י"ט/ ט), ברביעית מצות ה' ברה מאירת עינים (שם שם /תהלים י"ט/), בחמישית יראת ה' טהורה עומדת לעד (שם שם /תהלים י"ט/ י), בששית משפטי ה' אמת צדקו יחדו (שם שם /תהלים י"ט/), ואחר כך וישב שלמה על כסא ה']

וכשהיו הכהן גדול והזקנים שואלים בשלום המלך יושבים מימינו ומשמאלו ודנין עמו הדין, וכשמעלים את העד לפני שלמה היו מנגנות פוקעים, גלגלות חוזרים, אריות נוהמין, נשרים פורחין, טווסין רצין, ולמה, לחטוף לבם של עדים בשביל שיעידו אמת וכשהגלוהו ונבוכדנאצר רצה לישב עליו ולדון את צדקיהו ברבלתה, באותה שעה אמרו ישראל נתקיים עלינו מה שנאמר ואויבינו פלילים, ולא היה יודע מנגנין פרש רגלו פקע תנין של כסף שהיה חוזר בתוך המנגנין והכה אותו על ירכו של שמאל והיה מצטער ממנה עד יום מותו, וי"א פרעה נכה שבה אותו מירושלים והביאו למצרים ובקש לעלות ולישב עליה והכה אותו הארי על ירכו והיה צולע, לפיכך נקרא פרעה נכה, וכשהחריב נבוכדנאצר הרשע את ירושלים ובא לכבוש את מצרים מצא הכסא שם ונטלו והוליכו לבבל לישב שם והכישו הארי ונפל ממנו, וכה"א איך נפלת משמים, וכי משמים נפל אלא שבקש לישב על הכסא של מי שנתנה לו חכמה מן השמים, וכשמלך דריוש והחריב את בבל נטל את הכסא והביאו למדי ולא ישב אדם עליו, וכשמלך אחשורוש שלח והביא חכמים למצרים לעשות כדמות הכסא ולא יכלו לעשות, ועשו לשמו כסא אחר, לכך נאמר כשבת המלך אחשורוש על כסא וגו' (במ' אבא גוריון ובתרג"ש מוסיף מעט).

דברים רבה (וילנא) פרשה ה ד"ה ו ד"א שופטים

ד"א שופטים ושוטרים א"ר אחא בוא וראה שש מעלות היה לכסא של שלמה מנין שנא' (מלכים א י) שש מעלות לכסא ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה ואלו הן לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד לא תטע לך אשרה ולא תקים לך מצבה ולא תזבח לה' אלהיך שור ושה הרי ששה והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה כיון שהיה עולה מעלה הראשונה היה כורז לא תטה משפט מעלה השנייה היה כורז לא תכיר פנים שלישית היה כורז לא תקח שוחד רביעית לא תטע לך אשרה חמישית לא תקים לך מצבה ששית לא תזבח לה' אלהיך,

מדרש משלי פרשה פרשה א

דבר אחר, והחכמה מאין תמצא. זו מלכת שבא ששמעה חכמתו, דכתיב (שם י', א) ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה' ותבא לנסותו בחידות. אמר ר' ירמיה בר שלום, מהו בחידות. אמרה לו, אמת הוא שלמה ששמעתי עליך ועל מלכותך ועל חכמתך. אמר לה, הן. אמרה לו, אם אני שואלת מאתך אתה משיבני. אמר לה, (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה וגו'. אמרה לו, מהו שבעה יוצאין ותשעה נכנסין שנים מוזגין ואחד שותה. אמר לה, בודאי, שבעת ימי נדה יוצאין, ותשעה ירחי הולד נכנסין, שני דדין מוזגין, ואחד שותה. ועד אני שואלת, מהו אשה אומרת לבנה, אביך אבי, זקנך בעלי, אתה בני, ואני אחותך. אמר לה, ודאי בנותיו של לוט היו. ועוד דוגמא אחרת עשתה לו, הביאה זכרים ונקבות, כולם מראה אחד וקומה אחת, כולם כסות אחת. אמרה לו, הפרש לי זכרים מן הנקבות. רמז לסריסיו, והביאו אגוזין וקליות. התחיל מחלק לפניהם, זכרים שלא היו מתביישין היו נוטלין בבגדיהן, ונקבות שהיו מתביישות נוטלות בסודריהן. אמר לה, אלו זכרים ואלו נקבות. אמרה לו, בני חכם גדול אתה. ועוד דוגמא אחרת עשתה לו, הביאה לו מולין וערלין. אמרה לו, הפרש לי מהולין. מיד, רמז לכהן גדול ופתח את ארון הברית, מהולין שבהן כרעו בחצי קומתן, ולא עוד אלא שנתמלא פניהם מזיו השכינה, וערלים שבהן נפלו על פניהם. מיד אמר לה, אלו מולין ואלו ערלין. אמרה לו, מהיכן אתה יודע. אמר לה, מבלעם, דכתיב (במדבר כד, ד) נופל וגלוי עינים. אלמלא שהיה נופל לא היה רואה ולא כלום: