מלכים א

ספר מלכים א פרק כא

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן:

רש"י ויהי אחר הדברים האלה – עוד אחרת לקרב מיתתו:

מלבי"ם השאלות: למה כפל לנבות היזרעאלי, אשר ביזרעאל, ולמה דייק לקראו בשם מלך שומרון, בכלל הספור יפלא למה לא לקח אחאב את הכרם מידו ביד חזקה ממשפטי המלוכה כמ"ש ואת כרמכם יקח ונתן לעבדיו וכ"ש לעצמו:

(א) כרם היה לנבות היזרעאלי – כי הגם שלפעמים יערב לב מלך לקחת כרם או שדה וכמ"ש ואת כרמיכם יקח ונתן לעבדיו, הלא זה ממשפטי המלוכה אם הדבר צריך לצורך המלוכה, כגון שלוקח מס לשלם בו לאנשי צבאותיו שזה מתועלת הכללי אשר כל בני המדינה צריכים לישא בעול המדינה, והאיש הבלתי נושא בעול רשות ביד המלך לקחת נחלתו ולכופו בחזקה.

וכן אם הי' הכרם הזה בשומרון אצל בית המלכות, שאחר שבית המלכות שבשומרון היה ענין כללי לתועלת הכלל, כי שומרון היתה עיר הבירה וצריך שבית המלכות יהיה מפואר בכל עוז וזה לכבוד האומה ותועלתה אם היה לוקחו הכרם אין רע,

לכן אמר כי הכרם הי' ביזרעאל, ואחאב היה מלך שומרון – ר"ל שומרון היתה עיר מלכותו, לא יזרעאל, והיכלו אשר ביזרעאל אינו בית מלכות רק היכל שלו לא מצד שהוא מלך:

(ב) וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה:

רד"ק לגן ירק – הוא העשב שהוא מאכל האדם או עשבים שיש להם ריח טוב ומנהג לעשות מהם גן בחצר הבית או אחורי הבית:

 מחיר זה – מחיר כרם זה כלומר מה שישוה אם תרצה למכור בכסף:

מלבי"ם וידבר – וגם לא רצה את כרמו לצורך איזה דבר כללי רק רצה לעשות ממנו גן ירק, באופן שרצה להשחית עצי הכרם [שהוא איסור] לזרוע בו ירק, ולא נתן בו שום טעם של תועלת רק מצד שקרוב אל ביתו.

והנה אחאב שהיה עוע"א היה דרכו להעמיד הבעל על הגן שלו, כמ"ש ותחפרו מהגנות אשר בחרתם, המתקדשים והמטהרים אל הגנות, [וכ"כ התוס' בסנהדרין [דף כ' ע"ב] שלכן לא רצה לתתו לו מפני שרצה לעשות בו ע"ז, וגם כתבו שאף למ"ד כל האמור בפ' מלך היה מותר בו, זה רק אם לוקח הכרם לצורך עבדיו לא לעצמו, ועוד כתבו שזה אם הכרם אינו נחלת אבות],

וא"ל אם לא תרצה לתתו בעבור שצריך לך לכרם, אתנה לך כרם טוב ממנו, ואם טוב בעיניך – למכרו אתנה לך כסף:

(ג) וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ:

רד"ק מתתי – במחיר כסף או חליפין:

מצודות דוד חלילה לי מה' – חולין הוא לי, בעבור מצות ה', שאמרה התורה (ויקרא כה כג): והארץ לא תמכר לצמיתות:

מלבי"ם השאלות: למה אמר חלילה לי מה' כאלו יעשה בזה עון פלילי:

(ג) ויאמר נבות – הנה מלבד שנבות לא רצה למכור את נחלת אבותיו, דבר אל אחאב דברים הנוקבים עד חדרי בטן, במ"ש חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך – רצה להוכיח בזה את אחאב שעזב נחלת אבותיו, שהוא ה' אלקי אבותיו, שהוא הנחלה היותר יקר מנחלת שדה וכרם שהם רק לחיים הזמנים, אבל האמונה והתורה היא נחלת הנפש, והוא עזבם בלא כסף ובלא מחיר,

ולהוכיחו על פניו אמר חלילה לי מתתי את נחלת אבותי, הזכיר לו איך יקר בעיני איש נלבב נחלת אבותיו אף נחלה זמנית משדה וכרם, וכ"ש נחלה נפשיית,

ובמ"ש חלילה לי מה' – שלא היה לו להזכיר בזה שם ה' רמז כי אחר שאתה תעמיד על הגן את ההבל והבעל, חלילה לי מה' אשר הוא נחלת אבותי, בו בטחו אבותי ויהי נחלתם, ואיך אתנהו לך לבעל ואשרה:

(ד) וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם:

רלב"ג וישכב על מטתו – הנה מרוב הכעס לא רצה שיהיה לו עסק עם האנשי' אבל שכב על מטתו והסב פניו אל הקיר שלא ירא' האנשי' בבאם לפניו ומרוב הכעס גם כן לא רצה לאכול:

מצודות דוד ויסב – החזיר פניו אל הקיר, כדרך המיצר ודואג:

מלבי"ם השאלות: למה בא סר וזעף ולא אכל לחם, והוא לא דבר אליו דברים קשים רק לא רצה לעזוב נחלת אבותיו ומה כל הרעש הזה, ולמה כפל אשר דבר אליו ויאמר:

(ד) ויבא אחאב לא נתפעל על שלא רצה לתת לו הכרם, רק על הדברים שדבר, שבזה בזהו על עזבו נחלת אבותיו ואלקי ישראל, וגם כי נגעו הדברים בלבו כדרך הרשעים שמלאים חרטה, כי הוסר בדברים, וז"ש שבא סר וזעף – שהיה רוחו סרה מאתו, לא על גוף המעשה שלא השיג הכרם רק על הדבר אשר דבר אליו – (ר"ל אחר שכוונת הדבור היה לקלוע אליו למטרה במ"ש לא אתן לך את נחלת אבותי) – שידע שבאמירה זו דבר אליו דברי תוכחה, ולכן שכב על מטתו ולא אכל לחם מרוב צערו:

(ה) וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם:

רלב"ג מה זה רוחך סרה – ר"ל מה זה רצונך נוטה ממנהגה:

מצודות דוד רוחך סרה – סר ממך הרצון והדבור, כמו (במדבר יד כד): רוח אחרת. וכמו (ישעיהו יא ד): ברוח שפתיו:

(ו) וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי:

רד"ק כי אדבר – עתיד במקום עבר ורבים כמוהו או הוא בלשון הוה כלומר הייתי מדבר לו זה הדבר:

מלבי"ם השאלות: למה כפל כי אדבר אל נבות, ואמר לו, וכן למה לא ספר מ"ש לא אתן לך את נחלת אבותי שבזה יצדק נבות בעיניה:

(ו) וידבר הנה הגם שבודאי ספר לאיזבל כל הדברים שנפלו ביניהם, בכ"ז לא רצה לגלות לה שרוחו סרה על הדיבור הפרטי הזה שהיה לו תוכחת מוסר ממ"ש לא אתן את נחלת אבותי, כי לא רצה להראות בפני איזבל שעוד יש רשף בלבו להתפעל מדברים כאלה וכי עודנו זוכר באלקי אבותיו,

ולכן א"ל שעיקר כעסו על שאמר לא אתן לך את כרמי – על שלא השיג הכרם, וז"ש כי אדבר אל נבות ואומר לו – במ"ש כי אדבר ספר לה פרטי הדברים כמו שהיו,

וסיים דבריו ואני כועס יען כי ואומר לו תנה לי את כרמך ויאמר לא אתן לך את כרמי – ר"ל על יתר הדברים לא אשית לב רק על שלא השגתי הכרם:

(ז) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי:

מצודות דוד עתה תעשה מלוכה – אמרה בתמיה, וכי בדבר שאתה עושה עתה, תנהיג את המלוכה וכאלו אמרה, הן ראוי למלך להתגבר ולהתחכם שימולא רצונו, ולא להיות סר וזעף. ויטב לבך – רוצה לומר: היה שמח:

מלבי"ם השאלות: מה כוונתה במ"ש אתה עתה תעשה מלוכה:

(ז) אתה עתה – אמרה בעת שמיסדים בית מלכות במדינה שעדיין לא היה להם מלך, אזי קובעים ביניהם משפט המלוכה וחוקיה, ומפרטים מה יוכל המלך ומה לא יוכל לעשות, לא כן במלכות ישנה מי סכל להשקיף על משפט המלוכה, המלך עושה כל אשר בכחו לעשות באין מוחה, וז"ש וכי אתה עתה תעשה מלוכה – ר"ל וכי אתה – העושה המלוכה הלא היא קיימת מכמה דורות, או הכי עתה – תעשה, רק שלא ידעת איך תקחהו מידו בחזקה פן ימרדו העם בראותם כי תגזול נחלת אחרים ואני אתן לך – ע"י ערמה:

(ח) וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הסְפָרִים \{סְפָרִים\} אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת:

רד"ק ותשלח הספרים – כתוב בה"א הידיעה וקרי בלא ה"א ושניהם נכונים:

 ואל החורים – השרים והסגנים כמו את חורי יהודה ואריבה את החורים וי"ת תורבינא:

 קראו צום – כמשמעו לשון תענית וכת"י גזרו צומא ואמרה זה לפי שביום התענית מפשפשין במעשיהם ואם יש מעוות מתקנין אותו.

ואדוני אבי ז"ל פירש צום קבוץ וכן ביום צום שבירמיהו מלשון רז"ל צומת הגידין שהוא מקום קבוץ הגידין:

רלב"ג אל הזקנים ואל החורים – ר"ל השופטי' והשרים והם לבדם ידעו זה הסוד ובטחה בהם איזבל שיסכימו למה ששלח להם אחאב וחתמה בחותמו וידמה מזה שאם היו יודעים העם זאת התחבולה לא היו מסכימי' בהריג' נבות ואף על פי שהיו מסכימים בזה זקני העיר ושריה:

מלבי"ם השאלות: יפלא מאד איך לא התיראה מלכתוב בשם המלך אל הזקנים והחורים שישכרו עדי שקר ויעידו עדות שקר על נבות ושישפטוהו ע"ז משפט מות, ומה תעשה אם הזקנים יראו את מכתב המלך אל כל העם ותתגלה הנבלה הזאת שהמלך אשר המשפט יעמיד ארץ מצוה לרצוח נפש נקי על לא חמס בשקר ובמרמה, והלא מחר יעשה כן לכל איש ואיש ותחנף הארץ בדמים?

ואיך הסכימו כל הזקנים לזה ולא גלו ערותו וחטאתו לעיני השמש, ודבר כזה לא נמצא דוגמתו בקורות העמים גם בימי החשך והאפלה,

ולמה יושיבוהו בראש העם, ולמה יעידו שברך אלקים ומלך ולא די באחד מהם,

ולמה אמר ותכתוב ספרים והיה די שתכתוב ספר אחד, ולמה כפל ויבואו שני האנשים בני בליעל ויעידוהו אנשי הבליעל:

(ח) ותכתוב, הנה היא שמעה והבינה ג"כ כי נבות כיון לבזות את הע"ז איך שאחאב המיר נחלת אבותיו, וכן בזה את המלך בדברו אליו כזאת, והגם שלא היו עדים, וע"י שבזה את המלך אין המלך יכול להיות עד ובע"ד, הלא במה שבזה אלהיו הלא על זה נאמן המלך להעיד, והנה משפט המבזה את המלך יהיה לפני החורים, ומשפט המקלל אלהיו הוא לפני הזקנים, וז"ש שכתבה ספרים בשם אחאב ותחתום בחותמו – ובספרים האלה היה כתוב כי אחאב מעיד שנבות ברך אלהים ומלך, ובזה לא כתבה שקר כי באמת בזה את אחאב ואלהיו, ושלחה את הספרים אל הזקנים – שהם ידונו על שבזה הע"ז, ואל החורים – שידונו על שבזה את המלך, ובאר למה שלחה זאת ליזרעאל כי אשר בעירו היושבים את נבות – וראוי שיהיה נדון לפני ב"ד שבעירו, והנה לפי המשפט ראוי שאחאב יבא בעצמו לפני הב"ד ויעידו בפניו, כי אין ראוי לדון דיני נפשות על עדות שבכתב, וע"ז:

(ט) וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:

מצודות דוד קראו צום – על כי ביום הצום, הדרך הוא להתקבץ זקני העיר, לפשפש במעשה אנשי העיר:

מלבי"ם ותכתוב בספרים – דבר זה כתבה בדרך עצה מדעתה, ובשמה לא בשם אחאב, כאומרת הנה אחאב מעיד לפניכם בכתבו וחותמו כי נבות ברך אלהים ומלך ואתם לעצמכם בודאי תאמינו לדברי המלך כי לא ישקר,

אולם באשר לא תוכלו לחרוץ עליו משפט מות לפני העם על פי מכתב זה עד שיעיד המלך בפניו, וכדי בזיון וקצף להמלך כי אם היה רק על שבזה אלהיו היה בא להעיד, אבל אחר שבזה גם את המלך גנאי היא לו לבא בעצמו להעידו,

לכן עצתי שתחפאו הדבר בפני העם באופן זה, קראו צוםואסיפה, כי משפט מות היה נעשה בהקהל העם כולו, ואת נבות – הנדון הושיבו בראש העם – כי את הנידונים משפט מות היו מושיבים על בימה גדולה שהכל יראוהו:

(י) וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אלקים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת:

מלבי"ם והושיבו – ואתם תושיבו שני עדים – שהם יהיו בני בליעל נגדו – ר"ל כי באמת לא יהיו בליעל כי אחר שתראו להם מכתב המלך וחותמו שנאמן אצלם כמאה עדים יוכלו להעיד שיודעים שאמת הדבר, ולא יהיה זה דבר בליעל רק מה שיעידו העדות נגדו בפניו, שבזה יכזבו לו באיכות הגדתם, אבל גוף הדבר אמת, ויעידוהו לאמר ברכת אלהים ומלך – כי עדות זה אמת.

הגם שמה שיאמרו ששמעו זאת, ושיאמרו איך ברך יהיה שקר, אין נ"מ אחר שגוף המעשה אמת הוא:

רד"ק ויעידוהו – יעידו בו, יש לשאול כיון שהשרים והסגנים ידעו הדבר כי שקר היה למה היו צריכין לכל זה יהרגוהו במצות איזבל בלא עדות ובלא דבר?

התשובה כי זקני העיר והשרים היו מעטין וידם היה במעל עם איזבל כי אילו רצו הזקנים לגלות הדבר לעם לא היו מניחים להרגו בחנם כל שכן הקרובים שהיו לנבות בעיר

ואילו רצתה איזבל להרגו בלא משפט לא היה כח בידה כי אף לגזול הכרם לא היה לה כח כי אחאב ואיזבל אף על פי שהיו רשעים היו לשמים לעבוד ע"ג אבל אם היו הורגין וגוזלין שלא במשפט היו ישראל מורדין בו כי לא היו מניחין מלך עליהם אם לא יעמיד ארץ במשפט

אבל למנעו מע"ג לא היו יכולים כי לא היו אלא שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל ושאר ישראל היו רבים מאד שהיה לבם באמונת הבעל שהיו מטעים אותם נביאי הבעל

לפיכך בקשה איזבל עלילה שיהרג נבות במשפט כי הרוגי מלכות נכסיהם למלך ובטחה איזבל בזקני ישראל שיכסו עליה ויעלימו הדבר או ידעה בהם שהיו יראין את אחאב מאד לפיכך כתבה להם בשם אחא' וחתמה לה' בחותמו כי ידע שלא ישנו אחרי דברו

ואעפ"י שהיו יודעים שבדבר עדות שקר ורציחת נפש היו רשעים הזקנים כמו שהיו העדים כמו שאמרה היא והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו.

ויש לשאול עוד אחאב למה לא היה לוקח זה הכרם במשפט המלוכה שהרי כתוב את שדותיכם וכרמיכם וזיתיכם הטובים יקח?

התשובה כמו שפי' בספר שמואל כי אין ממשפט המלוכה שיקח אלא הפירות לצורך עבדיו ואנשי מלחמתו אם יצטרכו והראיה שאמר ונתן לעבדיו ולא אמר שיקח לעצמו וראייה עוד שאמר שדותיכם כרמיכם וזיתיכם ולא אמר בתיכם משמע כי על הפירות אמר לא על גוף הקרקע:

ברכת אלקים ומלך – תרגומו גדיפתא קדם ה' ומלכא לטית למה אמר אלקים ומלך ובאח' מהם חייב מיתה אמרה זה להגדיל קצף העם עליו ויסקלוהו מיד:

 (יא) וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם:

רד"ק אשר היושבים בעירו – הודעה אחר הודעה כי די היה אם אמר היושבים או אם אמר אשר יושבים:

 ויעידוהו – אמר הכנוי תחלה ואחר כך ההודעה שאמר כנגדו ואמר ויעידוהו ואחר כך אמר את נבות כי כן דרך הכתוב במקומות ותפתח ותראהו את הילד ואחרי' זולתו:

מלבי"ם ויעשו – ספר כי הזקנים והחורים וכל העם ידעו שהדבר שקר, עד שאנשי עירו וגם הזקנים והחורים – כולם עשו כדבר איזבל – כי גם העם ידעו שהוא שקר, ולא עשו זאת יען שהאמינו שהאמת כן,

רק א] אשר הישבים בעירו – ועשו זאת משנאתם לנבות בן עירם,

ב] כאשר כתוב בספרים אשר שלחה אליהם – והיה להם אמתלא שכן צוה המלך, ועז"א:

(יב) קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: (יג) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אלקים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת:

 רלב"ג ויוצאהו מחוץ לעיר ויסקלהו – למדנו מזה שבית הסקילה היה מחוץ לעיר:

מלבי"ם ויבואו שני האנשים בני בליעל – שלא היו בני בליעל נגדו, רק היו בני בליעל בעצם, וז"ש ויעידהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם – שהיו אנשי בליעל לעומת נבות וגם לעומת העם כי כולם ידעו שגוף הדבר שקר ועלילה:

(יד) וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת: (טו) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת:

רד"ק קום רש – אמר לשון ירושה לפי שנפלו לו נכסיו בדין והוא במקום היורשים וכן בארץ כנען וירשת וישבתה בה לפי שהיתה להם מתנה וירושה מהא-ל והיא להם כמו אם ירשוה מאבותם ולפי מה שהועד בנבואה כי קלל אלהי' ומלך חייב מיתה ומי שנתחייב מיתה למלכות הוא וכל אשר לו למלך.

ונחלקו רבותינו ז"ל בזה הדבר ואמרו הרוגי מלכות נכסיהם למלך הרוגי ב"ד נכסיהם ליורשים ומפני זה אמרה איזבל שיעידו העדים כי בירך נבות אלקי' ומלך כי אילו יאמרו בירך אלקי' לבד והיה דינו מסור לב"ד ויהיו נכסיו ליורשים וכשאמרו קלל המלך נתחייב מיתה למלך

וא"ת ונכסיו למלך אם כן למה הוצרך לומר אלקים? לא אמרו אלקים אלא להגדיל הקצף עליו.

ורבי יהודה אומר אין הרוגי מלכות נכסיהן למלכות ומה שאמר קום רש ואמר אשר ירד שם לרשתו לפי שקרובו היה בן אחי אביו וראוי היה לירושה כי הבנים שהיו לנבות נהרגו עמו כמו שכתוב אם לא דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש וגו' ולדברי ר' יהודה לא הוצרך לומר ומלך אלא להגדיל הקצף עליו:

כי מת – אחר שאמר כי אין נבות חי למה אמר כי מת לומר שלא מת מיתת עצמו אלא מת שנתחייב מיתה למלך ונכסיו למלך:

מלבי"ם השאלות: למ' כפלה כי אין נבות חי כי מת:

(טו) קום רש – אחר שהעידוהו שברך אלהים ומלך, מצד שברך ע"ז נתחייב מדין ב"ד סקילה ולכן נסקל, ומצד שברך המלך נדון ע"פ החורים ונתחייב כדין מורד והרוגי מלך נכסיהם למלך, וז"ש קום רש – כי נהרג מטעם אשר מאן לתת לך בכסף, שמצד זה הוא מהרוגי מלך, והגם שמצד חטאו השני שאמר לא אתן נחלת אבותי שביזה הע"ז הוא מן הרוגי ב"ד, כי אין נבות חי כי מת – כי מצד המלך מיתתו בסייף ומצד קללת אלהים מיתתו בסקילה, אמרה עכ"פ הגם שנסקל אינו חי ונכלל בזה ענשו על המלך רק שנידון בסקילה שהיא חמורה ובה נכלל גם על המרידה שעכ"פ אינו חי:

(טז) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ: (יז) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: (יח) קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ:

רד"ק אשר בשמרון – לא אמר שימצא אחאב בשמרון שהרי ירד לכרם נבות שהיה ביזרעאל אלא המלך אשר בשמרון וכאשר שמע כי מת נבות ירד ליזרעאל לרשת כרם נבות חשב כי הרויח והוא הפסיד:

 רלב"ג מלך ישראל אשר בשמרון – ר"ל שמושבו הוא בשמרון או ירצה בזה לפי מה שאחשוב והוא הנכון שהו' מלך ישראל אשר יושבים בשמרון לבד ומפני מלכו עליהם הוא שליט לעשות החמסי' שהוא רוצה לעשות וזה כי מפני היות בני השרים תחת ידו בשמרון הוכרחו השרים אשר ביזרעאל לרשת כרם נבות:

 מלבי"ם השאלות: למה אמר אשר בשומרון:

(יח) אשר בשומרון – ר"ל שאם היה בית מלכותו ביזרעאל היה לו טענה עליו מצד מורד כי אז היה הכרם לצורך בית מלכותו הכללי, לא כן אחר שבית מלכותו בשומרון:

(יט) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:

רלב"ג במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות – אין הרצון בזה שילקקו הכלבים את דם אחאב במקום שנסקל נבות כי על ברכת שמרון לקקו הכלבים דם אחאב כמו שנזכ' אחר זה?

 אך הרצון בו כי במדרג' מיתת נבות שלא מת מית' עצמו ימו' אחאב וכמו שלקקו הכלבים את דם נבות כן ילוקו את דם אחאב.

ואפשר שנאמ' שהרצון בו כי במקום ההוא בעינו ילוקו הכלבי' את דמו אך מפני כי נכענע אחאב מפני השם ית' האריך לו זה עד ימי בנו ועם כ"ז נתקיים באחאב קצת זה הרע והו' שלקקו הכלבי' את דמו שנשטף מן הרכב על ברכת שמרון ואמר שם כי הזונו' רחצו להפליג בספור עונש אחאב והוא שהזונות הרוחצות בברכה ההיא רחצו מדמו והכלבים לקקו דמו:

מצודות דוד הרצחת – כי מדעתו עשתה איזבל, ולזה אמר לו, היתכן שרצחת את נבות כאויב, וגם ירשת אותו כקרוב אהוב. גם אתה – בא כפול לתוספת ביאור:

מלבי"ם הרצחת – וכי בדין הרגתו שתורישנו מצד נכסי הרוגי מלך למלך, הלא רצחת ברצח, ואיך עוד תורישנו?:

(כ) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה':

רד"ק המצאתני אויבי – כלומר מצאת לי מקום להאשימני וכן זאת הה"א כה"א הרצח' שפירש' ואחאב הפסיק לנבואה לאליהו בזה הדבר שאמר לו בתשלום הנבואה הנני מביא אליך רעה עד מפני ישראל:

 התמכרך – כאילו מכר עצמו לעשות רע וכל עניניו וכל עסקיו לרע וי"ת דחשיבת כלומר כל מחשבותיך הם לעשות הרע,

ובדרש אשר התמכר לעשות היאך היה עושה? מוחק האזכרות וכותב תחתיהם שם הבעל בראשית ברא הבעל וידבר הבעל וזה שאמר הכתוב החושבים להשבית את שמי:

מלבי"ם השאלות: מה השאלה המצאתני, והתשובה מצאתי, ולמה תפס ל' התמכרך:

(כ) המצאתני ר"ל וכי מצאת אותי בזה וכי אני רצחתיו והלא נהרג שלא על ידי רק ע"י איזבל, ויאמר מצאתישאתה הרוצח במה שהתמכרת לעשות הרע – וכאילו אתה נמכר לאיזבל אשתך לענין עשות הרע שבזה אתה עבד לה לעשות פקודתה, וכל אשר עשתה יחשב כאילו עשיתו אתה:

(כא) הִנְנִי מֵבִי \{מֵבִיא\} אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל:

רד"ק הנני מבי – חסר אל"ף למ"ד הפעל מהמכתב וכן ישי מות עלימו שמן ראש אל יני ראשי אשר החטי את ישראל:

 משתין בקיר – דרך גוזמא אפילו הכלב לא ישאיר לו וי"ת ידע מדע נראה כי דעתו כמו משית בקירות לבו שלא ישאר בכל ביתו בן דעת כלומר הקטנים הגדולים כלם יכרתו:

 ועצור ועזוב – שלא ישאר לאחאב בישראל עצור ועזוב שיאמר זה נעצר מבית אחאב או זה נעזב שלא הרגוהו כי כלם יאבדו

ואדוני אבי ז"ל פירש עצור הממון הנעצר בבתים ועזוב המקנה שיעזב בשדה שלא יאספהו הבית

ורז"ל דרשו עצור בעולם הזה ועזוב לעולם הבא כלומר שאין לו חלק לעולם הבא:

(כב) וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל:

רלב"ג אל הכעס אשר הכעסת – ר"ל על הכעס:

מלבי"ם וחוץ מחטא זה (שהיה ע"י איזבל) ונתתי את ביתך – וכו' אל הכעס – וכו' בע"ז ובעלים:

(כג) וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל:

רש"י בחל יזרעאל – בבקעת יזרעאל, בחל, תרגומו של גיא:

רד"ק בחל יזרעאל – ת"י גיא חוליתא ועוד תרגם באחסנת ולדעתו חסר קוף והוא כמו בחלק יזרעאל וכן אמר במקום אחר בחלק יזרעאל:

מלבי"ם וגם – ומה שאמרת שאיזבל עשתה הרציחה זאת גם לאיזבל דבר ה' – וכו':

(כד) הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם:

מלבי"ם ואז המת לאחאב בעיר – וכו' וזה נתקיים בימי יהוא:

(כה) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ:

רש"י רק לא היה כאחאב – הכתוב מעיד עליו, שלא היה במלכים כמותו, שירבעם וכל אשר אחריו, עבדו את העגלים מיראה, אם יעלה העם ירושלים, תשוב הממלכה לבית דוד, וזה הוסיף הבעל והאשרה להכעיס. התמכר – נמכר לעבודה זרה. ראיתי בירושלמי (סנהדרין י ב) חיאל בית האלי שושבינו היה, ובכל יום שם דמיו ונתן לעבודת גלולים:

 רד"ק רק לא היה כאחאב – כי ירבעם והבאים אחריו אעפ"י שעבדו העגלים כונתם לשמים אבל אחאב עבד הבעל ואשרה כשאר הע"ג לפיכך אמר ויתעב מאד וגו' ככל אשר עשו האמרי: אשר הסתה – הדגש תמורת נח הסתה ת"י אטעיאת:

 רלב"ג רק לא היה כאחאב – כל זה אמר לו אליהו:

מלבי"ם רק – ר"ל בכל המלכים הרשעים לא היה אחד כאחאב, כי כולם עשו הרע מדעת עצמם, והוא התמכר לרצון אחרים יען שהסתה אותו איזבל:

(כו) וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשֹוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם וחוץ מזה גם באיכות וכמות הרע התעיב מאד, כי ירבעם ויתר המלכים עשו זאת רק כדי שלא ימרדו בם בלכתם לירושלים אבל אחאב עשה ככל אשר עשו האמורי ולא האמין בה' כלל, וכל אלה הדברים דבר אליו אליהו:

(כז) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט:

רש"י ויהלך אט – יחף:

רד"ק וישם שק על בשרו – וצם והלך אט ובלילה שכב בשקו:

 ויהלך אט – הלך בתוך ביתו לאט כאדם דואג וי"ת והלך יחיף:

רלב"ג וישם שק על בשרו ויצום – ר"ל שלבש בגדי שק שהם עשויים משער קשה והתענה ושכב בלילה בבגדי שק והלך בנחת כאבל וכמנודה או ירצה באמרו ויהלך אט שכבר הלך בסתר שלא יראוהו האנשים כאבל וכמנודה:

(כח) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:

(כט) הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִי \{אָבִיא\} הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ:

רש"י לא אביא הרעה – רעת ביתו לא אביא בימיו, אבל גזירת ילוקו הכלבים את דמו, אי אפשר לבא בימי בנו, אלא עליו:

רלב"ג לא אביא הרעה בימיו – ידמה שלולא כי נכנע אחאב מפני השם היה מת על יד יהוא בחלקת נבות היזרעלי ושם ילקקו הכלבים דמו אך מפני שנכנע אחאב מפני הש"י האריך הש"י הרעה הזאת עד ימי בנו ובו נתקיי' כל היעוד הרע ועכ"ז הנה מפני ששלח בן הדד בשלום היתה נפשו ונהרג ברמות גלעד ושם לקקו הכלבים את דמו שנשטף מן הרכב:

מצודות דוד הראית – האם נותן אתה לב לראות, אשר נכנע אחאב מלפני, ורצה לומר: לא מפחד העונש, כי אם מגדולת האדון ה':

מלבי"ם כי נכנע אחאב מלפני – יש הבדל בין מלפני ובין מפני, שמלפני הוא מפני גדלו ורוממתו ומפני הוא מפני יראת העונש, הנכנע מלפניו ישתדל להתקרב אל ה' ולעבדו ויכנע מרוממתו, והנכנע מפניו יתחבא ויברח מפניו להנצל מענשו,

ר"ל הגם שידמה לך שנכנע מלפני אינו כן כי רק נכנע מפני מיראת העונש, ולכן ע"י שנכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וע"י שלא נכנע מלפני אביא הרעה בימי בנו ולא תבוטל הגזרה בהחלט,

ומבואר שאם לא היה אחאב נכנע אז היה מחויב שימשח יהוא תיכף בעת ההיא ע"י אליהו והיה הורג את אחאב עם ביתו תיכף, שעז"א ה' לאליהו ואת יהוא תמשח למלך, וע"י התשובה נתאחר הדבר עד אחר לקיחת אליהו ומות אחאב ונמשח יהוא ע"י אלישע,

וכן היה ראוי שימשח אליהו אז את חזאל ושיתקיים תיכף מ"ש והיה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו, וגם זה נדחה מפני תשובתו, ועז"א בס' הבא וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם, שכ"ז נמשך ע"י תשובתו, ונדחה משיחת חזאל עד ימי אלישע:

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב