מלכים א

ספר מלכים א פרק כ

(א) וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ:

מצודות דוד וסוס ורכב – רוצה לומר: הרבה סוס ורכב, כראוי לל"ב מלכים:

(ב) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה:

(ג) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם:

מלבי"ם השאלות: מה היה ההבדל בין שתי השליחויות, ומז"ש כי אם כעת מחר אשלח את עבדי, מה יפסיד הלא בין כך וכך את הכל יקח, ולמה כפלו אל תשמע ואל תאבה:

(ג) כספך וזהבך לי הוא – דבריו אלה י"ל שני פנים, שי"ל שר"ל שהם לו ביחוס הקנין שאחאב יהיה לו עבד וכל אשר לו נשים ובנים וקנינים הם תחת עבודתו לא שיקחם ממנו, וכן הבין אחאב מדבריו,

ויל"פ שר"ל שיתנם לו בפועל וזה משמע ממ"ש כספך וזהבך לי הוא שאם כוונתו שהם שלו מצד העבדות הלא כל קניניו לו המה מצד זה ולמה אמר הכסף והזהב לבד, וכן למה אמר נשיך ובניך הטובים, הלא כולם עבדיו,

וע"כ שרוצה שיתנם אליו ואינו רוצה עתה רק כסף וזהב ורק הנשים הטובות והיפות לא יתר חפצים ויתר נשיו:

(ד) וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי:

רד"ק לך אני וכל אשר לי – לא אמר על דעת שיקח אלא שיהא הכל תחת ממשלתו להטיל מס ועבודה עליהם והוא שלח לו אחר כן לי תתן כלומר מה שאמרתי לי הם על דעת כן אמרתי כי מעתה תתן אותם כי אם כעת מחר אשלח את עבדי וגו' וזה היה בין הדברים הראשונים והאחרונים ומפני זה מאן אחאב והזקנים בדבריו האחרונים ומה שאמר ולא מנעתי ממנו פי' לא מנעתי אלא הודיתי לא שיהו לו ולא שיקחם לפיכך אמרו לו הזקנים לא תשמע ולא תאבה,

ובדרש כל מה שתבע בראשונה תבע בשניה חמדה הוא כסף וזהב נשים ובנים כלם חמדה הם אלא מהו כל מחמד עיניך דבר שהוא חמדה מתוך חמדה ואיזו זו זו התורה הנחמדים מזהב ומפז רב כיון ששמע מלך ישראל כן אמר אין שלי הדבר הזה של זקנים הוא מיד ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ ויאמרו אליו לא תאבה ולא תשמע לו כיון ששמע מלך ישראל לעצת הזקנים מיד ויצא מלך ישראל ויך את הסוס ואת הרכב

ואמרו עוד לא נוכל לומר כי מחמד עיניך על ע"ג אמר שהרי כתוב ויאמרו אליו הזקנים וכל העם אל תשמע ולא תאבה והלא היו בהם כמה שלא עבדו לבעל שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו אלא ודאי מחמד עיניך זה ספר תורה.

ואמרו עוד מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה מפני שכבד את התורה הכתובה בכ"ב אותיות ר"ל תיבות כי בפסוק ויאמר למלאכי בן הדד וגו' כ"ב תיבות [ובן הדד חושב בתיבה אחת לפי שהוא שם אחד] ויש נסחאות כתוב בהן מפני שכבד את התורה שנתנה בכ"ב אותיות:

מלבי"ם ויען מלך ישראל – לפי הבנתו השיב שכן הוא כדבריך כי אחר שלך אני לעבד ממילא כל אשר לי עבדים לך:

(ה) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן:

מלבי"ם וישובו – ובארו את דברי בן הדד, כה אמר בן הדד מה ששלחתי אליך – הוא לאמר שכספך וזהבך לי תתן – בפועל, ר"ל כי ע"ז שאתה והם עבדי לא הייתי צריך לשלוח שזה נודע אבל מה ששלחתי היה כדי שתתן:

(ו) כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ:

רש"י כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו – והלא כל הראשונים דברי חמדה הם, אלא מהו מחמד עיניך, חמדה מתוך חמדה, זה ספר תורה, שנאמר בו (תהלים יט יא):  הנחמדים מזהב ומפז רב, אמר אחאב בלבו, דבר גדול זה מבקש, אין זה שלי לבדי, של זקני ישראל היא, לפיכך: ויקרא לכל זקני הארץ, (מדרש תנחומא שמות כט, סנהדרין קב ב) אף על פי שהיו עובדין עבודה זרה, היו מכבדין את התורה:

מלבי"ם כי – אם לא תתן ברצונך היום ותמתין על יום מחר עד שאשלח לקחתם ביד חזקה תפסיד בשתים,

א] אם אשלח את עבדי וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך – תחת שעתה אני מבקש רק כספך לא כסף עבדיך,

ב] שלא יסתפקו בכסף וזהב לבד רק והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם – עד שלא ישאר בידך שום דבר חמדה,

וחז"ל אמרו שמ"ש כל מחמד עיניך הוא הס"ת, כי ממצות המלך שלא ירבה לו נשים ולא כסף וזהב, ושיכתוב לו משנה התורה ואחאב שמר לכתוב לו ס"ת שזה מטכסיסי מלוכה, וא"ל שיתן לו נשיו וכסף וזהב שהרבה שלא כדת, ואם ימאן יקח מידו גם הס"ת שאינו שומרה, ולקיחת הס"ת אות שיעבירהו ממלכותו:

(ז) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ:

מצודות דוד כי רעה זה מבקש – אין דעתו על השלום כי אם במלחמה, כי שואל דברים שאי אפשר למלאותם. ולא מנעתי ממנו – רצה לומר: וכי לא אמנע ממנו בתמיה:

מלבי"ם כי רעה זה מבקש – כי דרך המלחמה שבעת יצורו על עיר יקראו אליה לשלום ואם שלום תענה יקבלו עליהם מס ועבדות, ולא יהיו לשלל רק אם יעשו מלחמה, אבל אחר ששלח אלי לנשי – וכו' ולא מנעתי ממנו – שקבלתי להיות לעבד לו בנפשות ביתי ובמאודי למה יתגרה ברעה,

והביא ראיה שמבקש אך רעה לא תועלת עצמו,

א] שא"כ למה שלח לנשי ולבני למה הם לו,

ב] אחר שלא מנעתי ממנו שיהיו תחת רשותו למה הוסיף, לי תתן:

(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה:

מלבי"ם ויאמרו אל תשמע – מ"ש לי תתן וגם על מה שקבלת שתהיה לו עבד לא תאבה בלב – רק תחשוב מחשבות לפרוק עולו בעת היכולת:

(ט) וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשֹוֹת וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר:

מלבי"ם אשר שלחת בראשונה – לי הם אעשה, והדבר הזה – שהוא לי תתן לא אוכל לעשות:

(י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֹוּן לִי אלקים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי:

רש"י אם ישפוק עפר שומרון לשעלים וגו' – תי' יונתן למיסב בשעולי פרסת רגלי עמא דעמי, עפר שנדבק בפרסת רגלים. לשעלים – לשון מדרך כף רגל, וכן (במדבר כב כד): במשעול הכרמים; וכן (ישעיהו מ יב): מי מדד בשעלו מים, שדרך בים סוף, שנאמר (חבקוק ג טו):

 דרכת בים סוסיך. אם ישפוק – אם יש די:

רד"ק כה יעשון – לשון שבועה:  אם ישפוק עפר שמרון לשעלים – כל כך העם רב אשר אתי כי כל עפר שמרון ידבק בפרסות רגליהם ולא יספיק ועל הדרך הזה ת"י אם יספוק עפרא דשמרון למיסב בשעולי פרסת רגלי עמא דעמי ויש לפרש לשעלים ענין מי מדד בשעלו מים שהוא האגרוף ופירושו אם כל אחד מן העם אשר אתי יקח מלא אגרופו מן העפר אשר בשמרון לא יספיק:

(יא) וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ:

רש"י דברו אל יתהלל חוגר כמפתח – תי' יונתן אמרו ליה, לא ישתבח דמיזדרז ונחית בקרבא, כגבר דנצח וסליק מינה. אל יתהלל החוגר חרבו לרדת למלחמה, שאינו יודע אם ינצח אם לאו. כמפתח – חגורת חרבו, שעלה כבר מן המלחמה ונצח, כך אין לאדוניכם להתהלל בדבר העתיד:

מלבי"ם אל יתהלל – ר"ל מי שהוא חוגר כמפתח – אל יתהלל, ופי' שהחוגר למלחמה וחושב על כל צדדי האפשר שיש אפשרות ג"כ שינוצח הוא נלחם בעצה וגבורה, אבל מי שבעת החגירה נדמה לו בדעתו שכבר פתח חגורתו וכבר נצח זה לא ינצח לרוב, אם מאשר לא יכין עצה וגבורה למלחמה כראוי, אם מפני שעי"ז גם הנלחם אתו ישליך נפשו מנגד, ור"ל אחר שעדן לא נצחת היה לך להשלים עמי במה שקבלתי להיות לך עבד, כי עדן יש ספק אם תנצח:

(יב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו שִׂימוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר:

רד"ק ויאמר שימו – פירוש שימו כלי מלחמה להלחם על העיר:

 וישימו על העיר – הכינו כלי מלחמה להלחם על העיר וטרם ששמו הם על העיר יצאו נערי שרי המדינות בדבר הנביא כי בסכות היו שותין עדיין כשיצא נערי שרי המדינות בדבר הנביא וא"כ וישימו על העיר אינו אומר שעשו כן אלא שהכינו כלי המלחמה להלחם אל העיר.

וי"ת שימו איזדרזו ותרגם וישימו על העיר וכמנו על קרתא א"כ לדבריו פירוש וישימו על העיר שמו מארב על העיר ושאר החיל היו עדיין בסכות כשיצאו נערי שרי המדינות:

מלבי"ם ויאמר אל עבדיו – באשר בטח שדבר נקל הוא לכבוש את העיר לא יצא בעצמו הוא והמלכים רק מסר זה לעבדיו שישימו ויכינו עניני לכידת העיר:

(יג) וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה':

מלבי"ם הראית את כל ההמון הגדול הזה – שא"א שתנצחוהו בדרך הטבע, הנני נותנו בידך – בדרך נס וזה יהיה היום – ובזה וידעת כי אני ה' – ור"ל שכל עוד יצוייר שיוכלו לנצוח בכחם לא יעשה ה' בדרך נס כי הלוחם סומך על כחו ואינו מצפה לישועת ה', עז"א לו הראית את ההמון וכו', ואחר שא"א שתנצח בדרך הטבע יעשה ה' נס:

(יד) וַיֹּאמֶר אַחְאָב בְּמִי וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיֹּאמֶר מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אָתָּה:

רש"י בנערי שרי המדינות – הם בני התערובות, שהיו כל השרים של שאר האומות נותנים בניהם תחת ידו ערבים שלא ימרדו בו. מי יאסור המלחמה – יערוך לצוות אותה. אתה – צא אתה תחלה וכה תמיתנו (ועתה תריעו ספרים אחרים אינו):

רד"ק בנערי שרי המדינות – והנערים האלה היו גדלים אצלו כי כן מנהג המלכים שיגדלו בחצריהן בני השרים הגדולים וי"א כי הם בני התערובות שלוקח המלך בני השרים עמו להיות לו ערבון שלא ימרדו בו השרים ומה שאמר בנערי שרי המדינות ר"ל לא תצטרך להביא חיל ופרשים מחוץ אלא באותם שעמך נערי שרי המדינות והחיל אשר אתך בעיר ואפשר שנאספו אל שמרון חיל מן הערים האחרות או היו משמרון השבעת אלפים ואפשר שאותם שבעת אלפים היו אותם אשר לא כרעו לבעל:

 מי יאסור המלחמה – כענין ויאסור את רכבו שהוא ענין טיקוס הרכב כי ראש המלחמה יקרא אוסר לפי שהוא מתחיל והעם אחריו ולמה שאל אחאב מי יאסר, ומי יאסור אלא הוא שהיה מלך?!

אלא לפי שהיה עובד ע"ג והקב"ה עושה עם ישראל נס חשב אחאב שלא יעשה הקב"ה הנס אם יהיה שם הוא לפי שהוא עובד ע"ג לפיכך שאל מי יאסור המלחמה ויאמר אתה:

מלבי"ם ויאמר, במי – מי ילך בראש למלחמה, בנערי שרי המדינות – פי' רי"א שהם משרתי השרים שהיו פחותים ומועטי', מי יאסר – את הצבא לפקדם ולהנהיגם:

(טו) וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים:

רש"י שבעת אלפים – אומר אני, הם שאמר עליהם (לעיל יט יח): כל הברכים אשר לא כרעו לבעל שבעת אלפים:

(טז) וַיֵּצְאוּ בַּצָּהֳרָיִם וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ:

רד"ק שותה שכור – שותה ומשתכר כאדם בוטח שלא היה חושש לחיל שומרון:

 עזר אותו – שהיו עוזרים אותו:

מצודות דוד שתה שכור – שתה עד שנשתכר מרוב היין. עוזר אותו – שהיה כל אחד עוזר לו:

מלבי"ם ויצאו בצהרים – הגם שהיה זה בצהרים וראה אותם לא יצא הוא והמלכים בעצמם למלחמה, כי הוא היה שותה שכור והמלכים היו רק עוזרים אותו לא עבדיו, וכשראו שהוא אינו יוצא גם הם לא רצו לצאת:

(יז) וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת בָּרִאשֹׁנָה וַיִּשְׁלַח בֶּן הֲדַד וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן:

מצודות דוד וישלח בן הדד – לדעת מה נעשה בהיותם צרים על העיר:

מלבי"ם ויצאו – תחלה יצאו רק נערי שרי המדינות שהיו מתי מספר, והדד שלח לראות וא"ל שרק אנשים פרטים יצאו לא חיל גדול, ולכן לא עזב את המשתה, רק:

(יח) וַיֹּאמֶר אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ תִּפְשֹוּם חַיִּים וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ חַיִּים תִּפְשֹוּם:

רד"ק תפשום חיים – מה שכתוב תפשום חיים חיים תפשום אחד הוא אלא ששנה מפני הכפל ר"ל בין יצאו למלחמה בין יצאו לשלום תפשום חיים כי היה בדעתו כי יהיו מתגברים עליהם האנשים אשר היה הוא שולח אליהם עד שאם ירצו לתפשם חיים שיוכלו כי לא יעלה בלב אנשי שמרון שיצאו להלחם עמם כיון שיגיעו אליהם מפחדם אליהם לפיכך אמר תפשום חיים ובגאוה ובגודל לבב אמר:

רלב"ג אם לשלום יצאו תפשום חיים – ר"ל שאיך שהיה שיצאו לשלו' או למלחמ' יתפשום חיים ולא יהרגום:

מצודות דוד אם לשלום וכו' – רצה לומר: בין כך ובין כך תפשום, והפוך המלות ליופי המליצה.

או חיים הוא ענין זריזות, וכן (שמואל ב כג כ): בן איש חי, וכה אמר להם, אם תראו שהם יצאו לשלום – להמסר עצמם לשבי, וזהו בהיותם יוצאים בעצלות ובשפלות ידים, ובהיות כן אין ראוי ונכון לתופשם, לזאת תפשום חיים, רצה לומר: בזריזות רב, טרם יאמרו הם שיצאו לשלום ואם תראו שיצאו למלחמה, כי יצאו חיים, רצה לומר: מזורזים, ביד רמה כמשפט יוצאי מלחמה, אזי תפשום לבד, ואין צורך אל הזירוז:

מלבי"ם השאלות: למה כפל דבריו, ולמה בזה אמר תפשום חיים ובזה אמר חיים תפשום:

(יח) ויאמר צוה שיתפסו אותם חיים לא ללחום אתם להמיתם, ואמר, אם לשלום יצאו תפשום חיים – הקדים מלת תפשום שהוא עקר החידוש שאף שיצאו לשלום ותפשו אותם,

ואם למלחמה יצאו חיים תפשוםהקדים מלת חיים שהוא עקר החידוש הגם שיצאו למלחמה לא ימיתום רק יתפשום חיים, וכלל בלשון שדבר שהוא עקר החידוש יקדים במאמרו. כמ"ש באילת השחר (פרק כ"ב):

רבינו בחיי על ויקרא פרק ה פסוק טו   והנה זה עקר גדול בלשון, והפרש עצום יש בין המלות בהקדמת המאוחר ובאחור המוקדם אע"פ שנראה שהכל אחד ואינו מעלה ומוריד, וכענין שכתוב (מלכים א כ) תפשום חיים ואמר חיים תפשום, והוא מה שאמר בן הדד מלך ארם על העם שיצאו משומרון, אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, פירוש תפשום חיים תפשו אותם והניחו להם חיים, כלומר אל תהרגום,

ופירוש חיים תפשום כי צוה להרגם ולתפוש חיותם מהם.

(יט) וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם:

מלבי"ם ואלה – בתוך כך יצאו גם החיל אשר אחריהם שהיו ז' אלפים והבאים לתפשם לא יכלו, כי:

(כ) וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל סוּס וּפָרָשִׁים:

רד"ק ויכו איש אישו – מן האנשים אשר יצאו משמרון כל איש מהם הכה איש הבא לנגדו מארם אשר שלח מלך ארם אליהם לראות אם למלחמה יצאו אם לשלום יצאו וכיון שראו ארם כי הכו האנשים אשר שלחו אליהם וראו כי עצתם הופרה חשבו כי הגבורה והכח עמהם שלא פחדו מאנשיהם וינוסו כי פחד אלקים נפל עליהם:

 על סוס ופרשים – נמלט על סוס שהיה רוכב עליו ופרשים שהיו עמו גם כן נסו ולא אמר כמה פרשים אלא מיעוט פרשים שנים ת"י על סוסיא ועמיה תרין רתיכין ונסחא אחרת מצאתי על סוסוון ועמיה תרין זוג פרשי:

מלבי"ם (כ-כא) ויכו איש אישו – ועי"כ נעשה מהומה ביניהם ועי"כ וינוסו – ארם וכו' ועי"כ ויצא גם המלך וכו', שעד עתה ירא לצאת מן העיר:

(כא) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה:

רד"ק ויצא מלך ישראל – אחרי אשר יצאו נערי שרי המדינות ומקצת החיל אחריהם התחילו להכות בארם ראה מלך ישראל כי החלה התשועה יצא אחר כך כי עדיין היה לבו נקפו עד שראה כי החלה התשועה ונסו ארם יצא גם הוא ושאר החיל אשר נשארו בעיר ורדפו גם הם אחרי ארם:

 ויך את הסוס ואת הרכב – כי ארם שהיו רוכבי סוסים ורכב היו נסים על הסוסים ועל הרכב והם באים אחריהם והיו מכים הסוסים ומפילים הרכב והרוכבים נופלים והיו מכים בהם כי לא הכה הסוס והרכב אלא בעבור הרוכבים שהיו נסים ואלו היו משיגים אותם לא היו מכים הסוסים והרכב ות"י ומחא ית סוסוותא ומגיר ית רתיכיא:

(כב) וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ:

רד"ק ויגש הנביא – הוא הנביא הנ"ל ונביא אחד:

 לך התחזק – בפתח ולא כן ברוב הצווי בפתח וכמוהו והתענג על ה' בפתח ופירוש התחזק שתכין עצמך למלחמה כי עתיד הוא לעלות עליך בסוף השנה או פירוש התחזק במעשים טובים ולעקור ע"ג שהרי ראית והכרת כי ה' הוא האלקים ושקר הסוס לתשועה שנתן כל ההמון הזה בידך:

 לתשובת השנה – כתרגומו לזמן סופא דשתא שתשוב השמש לנקוד' אשר החלה ממנה בראש השנה:

מלבי"ם לך התחזק – אמר לו עתה נצחת ע"פ נס, אבל דע כי לתשובת השנה יבא שנית עליך ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא לכן הכן עצה וגבורה למלחמה, ונגד גבורה אמר לך התחזקבחיל ופרשים ונגד העצה אמר ודע וראה את אשר תעשה:

(כג) וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם:

רד"ק אלהי הרים – כי אמרו זה הנצחון לא מגבורתם ומהמונם כי אנחנו היינו רבים מאד עליהם אם כן מכח אלקיהם היה להם זה אלהי הרים הוא והיה לו כח לעזרם במלחמה שנלחמנו אתם בהר:

 אם לא נחזק מהם – תראה אם לא נחזק מהם אם נלחם במישור:

רלב"ג אלהי הרים אלהיהם – ידוע כי שמרון היה בנוי בהר כי שם בנה אותו עמרי:

מצודות דוד אלהי הרים אלהיהם – אלקי ישראל מושל בהרים לבד [ויתכן שחשבו כזאת, על אשר נתן התורה לישראל על ההר]. אם לא – רוצה לומר: אז תראה אם לא נחזק מהם, כי הדבר ברור אשר נחזק במישור:

 (כד) וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם:

מלבי"ם השאלות: למה אמרו להסיר המלכים ממקומם:

(כג-כד) ועבדי ארם – הם אמרו כי מה שנצח אותם היה באחד משני פנים, או בדרך נס ע"י אלקים, ע"ז אמרו שכח אלקים תלוי במקום כי אלהי הרים אלהיהם – או שהיה בדרך טבע ע"י שהמלכים שתו אתך בסוכות, כי יען שהם מלכים חשבו שכבודם ככבודך, ולא יצאו להצביא את העם, ולכן העצה שתסיר המלכים ותחתיהם יהיו פחות – וסגנים שהם יצביאו את העם ולא ישבו על היין:

רש"י ושים פחות תחתיהם – מתוך שלא יהו ממשפחה רמה, יתנו לב להתחזק, כדי למצוא חן:

רד"ק הסר המלכים – יאמרו זה בעבור שלא יתגאו החיל כשיראו מלכי' ראשים עליהם ותשים הפחות במקומם כדי שיתחזקו יותר להלחם:

מצודות דוד ואת הדבר וכו' – לשיהיה עוד סבה לנצח אותם. הסר המלכים – לבל יאסרו הם המלחמה, כי על כי מלכים הם, יקרה נפשם בעיניהם, ואינם מכניסים עצמם בסכנה, לרדת בעומק המלחמה למען יקנו כבוד על ידי הנצחון, כי מכובדים הם מצד המלוכה, אבל הפחות אין נפשם יקרה בעיניהם כל כך ומפני הכבוד יסתכנו לרדת בעומק המלחמה:

(כה) וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן:

מלבי"ם ואתה – אינך צריך להוסיף חיל וסוס ורכב רק ואתה תמנה לך חיל כחיל – וכו':

(כו) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל:

רד"ק ויעל אפקה – ואפקה לבני יהודה הוא ואעפ"י שנמצא אפק בנחלת בני אשר זה אפק היה לבני יהוד' כי אשר ממלכות אחאב היה ואעפ"י שהיה לבני יהודה היאך עלו שם אלא לפי שהיה לפני העיר הזאת מישור גדול חנו שם וקראו להם לבני ישראל להלחם עמם שם ובני ישראל הלכו לקראתם:

רלב"ג ויעל אפקה למלחמה עם ישראל – אחשב שאפק היה לארם ולקחוה מישראל במלחמ' ולזה היו נמלטים שם בן הדד וחילו:

מצודות דוד ויפקוד – לראות אם נתמלא כשיעור חיל הנופל:

(כז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:

רש"י וכלכלו – פרנסת צידה למלחמה הצטיידו, הם כלי זיין וכל צרכי המלחמה. וכלכלו – נתכלכלו. כשני חשיפי עזים – קבוצי עזים, ואין לו דמיון. ומנחם חברו בלשון גילוי, כמו (בראשית ל לז): מחשוף הלבן; (ישעיהו מז ב):חשפי שובל, ולשון גילוי נופל על עדרי עזים, כמו (שיר השירים ד א): שגלשו מהר גלעד, כשיורדין מן ההר, נתגלה ההר:

רד"ק התפקדו וכלכלו – התפקדו החיל אשר יצאו במלחמה הראשונה:

 וכלכלו – כלומר היו כלם שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה וכמו שהיו אז כן יצאו עתה למלחמה הזאת וי"ת איתמניאו ואיזדמנו:

 כשני חשיפי עזים – אמר בו התרגום כתרין גזרי עזין כלומר שני עדרים קטנים מן העזים:

 מלאו את הארץ – קל וראוי להדגש:

מלבי"ם ובני ישראל – א] נגד שבתחלה היו ישראל בעיר חומה ועל ההר עתה התפקדו וילכו לקראתם –

ב] נגד שתחלה לא נודע כמה המה חיל ישראל ועי"כ נצחו כי בן הדד חשב שהם מתי מספר, עתה כלכלו ויצאו – ר"ל יצאו כולם לא כבתחלה שיצאו נערי שרי המדינות לבד ואחריהם העם. ועי"כ ניכר ההפרש שאלה היו מעט כשני חשיפי עזים ואלה מלאו את הארץ:

(כח) וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאלקים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':

רש"י ויאמר אל מלך ישראל ויאמר וגו' – אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר, צריך לדרוש. אמירה ראשונה, אמר לו ונתתי את כל ההמון הזה בידך, אמירה שנייה, אם יפול בן הדד בידך אל תחמול עליו, לפיכך כשחמל עליו אמר לו (לקמן פסוק מב): יען שלחת את איש חרמי מיד וגו'. (ירושלמי סנהדרין יא ה):

רד"ק ויאמר אל מלך ישראל – אמר לו פעם אחר פעם לחזק בלבו כי מה' התשועה וכן ויאמר המלך ויאמר לאסתר המלכה ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, ובדרש אמירה ראשונה אמר לו נתתי את כל ההמון הזה בידך שניה אמר לו אם יפול בן הדד לידך אל תחמול עליו לפיכך כשחמל עליו אמר לו יען אשר שלחת את איש חרמי:

יען אשר אמרו – כלומר לא בצדקתך וביושר לבבך כי לא עזבת הבעלים בראותך התשועה הגדולה שעשה לך האל ועזרך ברעתך אלא להקדיש שמו יעשה האל עמכם נס לפי שאמרו אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים:

 וידעתם כי אני ה' – כי אולי בתשועה הראשונה חשבתם כי מקרה היה עתה תוכלו לדעת כי מה' היתה התשועה:

מלבי"ם ויאמר – וכו' ויאמר – לפי הפשט תחלה אמר אליו דבריו מעניני המלחמה ולא בשם ה' שהזכירו מה שא"ל בשנה העברה שיכין עצה וגבורה ושלא הכין כראוי, ואח"כ א"ל בשם ה' שהגם שמצד זכות אחאב לא היה עוזרו עתה, בכ"ז יתנהו בידו מצד רשע ארם שכפרו בכח ה' ואמרו אלהי הרים הוא, וחז"ל אמרו כי אמירה הא' היה שלא להחיות את בן הדד:

(כט) וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד:

רלב"ג ויהי ביום השביעי ותקרב המלחמה – ר"ל שקרבו אנשי המלחמה קצתם לקצת בדרך שנלחמו זה עם זה:

מלבי"ם (כט-ל) ויחנו – ספר כי גם כבוש הזה היה שלא בדרך הטבע,

א] ממה שהכו מאה אלף ביום אחד,   ב] ממה שנפלה החומה על הנותרים:

(ל) וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר:

רד"ק וינוסו הנותרים אפקה אל העיר – כי מלך יהודה היה בשלום עם מלך ארם לפיכך היו נסים שם להמלט כי לא היו הורגי' אותם כיון שהיה בשלום עמם לפיכך הוצרכו ישראל לנס גדול הזה ובהיותם במבוא העיר להכנס שם ולהמלט נפלה החומה עליהם ומתו

ובן הדד נס ובא אל העיר עם עבדיו הקרובים אליו והיה ראשון לאותן כ"ז אלף או אחרון לפיכך לא מת עמהם והכל היה סבה מאת ה' ית' שמו ובעיר לא הרגוהו כמו שפירשתי לפי שהיו בשלום עמו אבל היה יכול לצאת מן העיר לפיכך אמרו לו עבדיו נבא אל מלך ישראל אולי יחי' את נפשך:

 (לא) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ:

מצודות דוד מלכי חסדלהתחסד עם אויביה. נשימה נא שקים וכו' – להראות הכנעה ללכת כשבויי מלחמה, לבושי שקים והחבלים בראשיהם, מוכנים לתלותם בהם:

(לב) וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא:

מצודות דוד העודנו חי – וכי הוא עדיין חי ולא הומת במלחמה, כי מעתה לבו לא יפחד, כי חביב הוא לי כאח, ולא יעשה לו מאומה רע:

מלבי"ם עבדך בן הדד – אמרו הוא מקבל להיות עבדך לבד שלא תמיתהו ומלך ישראל הסכיל עשו שמלבד שהיה ראוי שלא להחיותו, עכ"פ היה לו לכבשו לעבד והוא אמר אינו רוצה להחזיקו לעבד רק אחי הוא:

(לג) וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה:

רש"י ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו – ינחשו לשון מנחש, אמרו כיון שנפלו דברי שלום בפיו אפילו שלא במתכוין, סימן טוב הוא זה, וימהרו להחזיק הדבר. ויחלטו – לשון צמיתות, כרתו הדבר מפיו שלא יחזור בו, והה"א של הממנו נוטה במסורת לשתי התיבות, כאלו נכתב ויחלטוה ממנו, אם ממנו יצא הדבר בכוונת הלב:

מלבי"ם והאנשים – לא האמינו מתחלה שאמר זה בלב שלם וחשבו שהוא דרך צחוק, וינחשו הממנו – והתחילו לנחש ולנסות אם יצאו הדברים ממנו בלב שלם, אבל וימהרו ויחלטו ויאמרו אחיך בן הדד – כי תיכף החליטו הדבר לאמת, כדי שלא יוכל לחזור, והוא קחהו על המרכבה:

(לד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ:

רש"י ויאמר אליו – בן הדד, הערים אשר לקח אבי מאת אביך עמרי, אשיב לך. וחוצות תשים לך בדמשק – ותהי מושל בה, והיא ראש למלכותי. כאשר שם אבי בשומרון – עירך על כרחך, וכל זה היה אומר מיראה, אמר לו אחאב, ואני בברית הזאת אשלחך:

מצודות דוד ויאמר – בן הדד אל אחאב. וחוצות – בעיר המלוכה דמשק, תעשה לך שווקים, כאילו היתה עירך. ואני בברית – זה מדברי אחאב שהשיב ואמר לו, כאשר תכרות לי ברית על זה, אז אשלחך לנפשך:

מלבי"ם ויאמר – עוד הסכיל שהוא רצה להכנע אליו קצת להשיב לו הערים, והוא השיב לו ואני בברית אשלחך – אני איני מבקש דבר רק כריתת ברית לאחוה, ובזה שלחהו, ובאמת לא החזיר לו הערים וזה היה לו למוקש אח"כ (לקמן כ"ב) ורחמי רשעים אכזרי:

(לה) וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ:

מלבי"ם השאלות: למה הוכה הנביא בדבר ה' מה חטא. ומה היה כוונת המשל הזה שהוא ספור בדוי:

(לה) ואיש אחד מבני הנביאים – כוונת הנבואה הזאת, כי בן הדד נלחם נגד אלקי ישראל, כמ"ש אלהי הרים אלהיהם, וה' הכה את עמו, רק איש אחד בן הדד שנשאר בחיים מסרו ביד אחאב וישראל להרגו, ויען שהוא איש מלחמתו של ה', שנמסר בידם לשמרו, אמר להם שבאם ימלט מידם יהיה נפש המלך תחתיו, (כמו שנהרג אח"כ ממנו) ועמו תחת עמו לבזה ולשלל, כמו שהיה ראוי שיבוזו את ערי ארם,

ואחר שבערבות השמירה הלזו נכנסו המלך והעם, גם הנביא [שביקש הכני נא] שהיה נמצא במלחמה ההוא וידע מדבר ה' נתחייב עונש על שלא מיחה במלך, וכדי שלא יוכה ע"י חיל ארם הקל ה' ענשו שיוכה בדבר ה' ע"י איש ישראל, ולכן אמר לרעהו בדבר ה' הכיני נא – כי נתחייב הכאה בדין,

וספר במשל שהראשון לא שמע אל נבואתו ולא רצה להכותו ונענש, ובזה הראו כי כשמצוה ה' להכות איש יענש הבלתי שומע בקולו, ובזה הראה לו כי יענש על שלא שמע לדברי ה' להכות את בן הדד:

(לו) וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ:

רלב"ג יען לא שמעת בקול ה' – ידוע שהעובר על דברי נביא חייב מית' כבר כתב זה בתורה:

(לז) וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ:

רש"י ופצוע – מכת חבורה:

 רד"ק הכה ופצוע – הפצע הוא מכת דם,

ובדרש אותה טיפת דם שיצאה מן הצדיק היתה כפרה לישראל שלא מתו מהם במלחמות רמות גלעד שהרי אמר לו הנביא ועמך תחת עמו כי חייבי מיתה היו אלא שאותה טיפת דם היתה כפרה להם:

(לח) וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו:

רש"י ויתחפש באפר – שינה את מעפורתו שלא יכירוהו, כל שינוי בגדים הוא לשון חיפוש. באפר – תרגמו יונתן: במעפרא, הוא סודר:

רד"ק ויתחפש באפר – השתנה באפר ששם על עיניו שלא יכירהו מלך ישראל ותרגום וכריך במעפרא עינוהי ונסחא אחרת וכריך במעפרא עלי אפוהי באפר אפר הוא צעיף והוא הפוך מן פארי המגבעות ובי"ת באפר קמוצה מורה על הידיעה ואע"פ שהנביא כבר עשה משל על דבר אחאב אמר למלך עוד דבר משל שישפוט הוא בעצמו המשפט:

(לט) וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל:

רש"י והנה איש סר – מן הדרך אלי. ויבא אלי איש – שבוי מן המלחמה. אם הפקד יפקד – אם יברח, לשון (במדבר לא מט): לא נפקד ממנו איש, לשון חסרון:

רלב"ג או ככר כסף תשקול – ר"ל אם תשמרהו כראוי:

מצודות דוד והוא צעק – כאלו קובל על המכות אשר הוכה ממי שהפקיד בידו האיש. אם הפקד יפקד – אם יברח ויהיה נחסר, כמו (במדבר לא מט): ולא נפקד ממנו איש. תשקול – לידי תשקול, לפרוע בעדו:

מלבי"ם ובזה מ"ש הנביא אל המלך עבדך יצא בקרב המלחמה – וכו' לא בדה ספור בדוי לעצמו רק דברים שהיה, כי הנביא היה ג"כ במלחמה, והאיש מלחמה ה' שמו הביא אליו איש שהוא בן הדד שנתנו ה' אל כלל ישראל והנביא בתוכם לשמרו,

ואמר שאם יפקד, יענשו או בגוף כמו שנהרג אחאב והוכה הנביא, או בממון כמו שנבוזו ישראל אח"כ מחיל ארם, ועז"א והיתה נפשך – וכו' או כסף תשקל: –

(מ) וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ:

רד"ק עשה הנה והנה – כתרגו' מתפני לכא ולכא כלומר מתעסק כאן וכאן:

 אתה חרצת – אתה חתכת הדין בעצמך שקבלת שמירתו ונתחייבת לו:

מלבי"ם ויהי – ע"י שהנביא עושה הנה והנה – ולא הזהיר למלך נפקד האיש, זה היה הספור האמתי, והמלך שלא ידע על מה מדבר אמר שהמשפט הזה חרצו לעצמו:

(מא) וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵ \{מֵעֲלֵי\} עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא:

רלב"ג ויסר את האפר מעל עיניו – ואז הכירו מלך ישראל:

(מב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ:

רש"י איש חרמי – איש מלחמתי, לשון חירום, ולשון חירום נופל במלחמה, וכן (ישעיהו לד ה): על אדום תרד ועל עם חרמי. ומדרש אגדה כמה מצודות וחרמים פרשתי לך עד שנפל בידך:

מצודות דוד את איש חרמי – שלחת מידך את בן הדד, אשר לכדתי אותו כמו הצודה את הדג בחרמו, על כי לא היה לו מקום לנוס. והיתה נפשך – דומה לשומר האיש, על שהניחו לברוח, יותן נפשו תחתיו, ועם כי כבר עשה משל על זה, בדבר הממאן להכותו בדבר ה', כי כמו שהכה האריה את הממאן להכותו, כן יומת אחאב על אשר מיאן להמית את בן הדד, מכל מקום עשה שוב משל, בכדי שאחאב בעצמו יפסוק הדין, ויאמר כן משפטך אתה חרצת, כאילו פסק אחאב גם על עצמו, על כי היותו דומה לו:

מלבי"ם ויאמר – ובזה א"ל הפתרון יען אשר שלחת – וכו' כי העונש שסבל הנביא עתה, יבא על ראש אחאב.

 וחז"ל אמרו כי ע"י טפת דם שיצא מן הנביא, נתכפרו ישראל ולא נענשו בגוף במלחמה שלחם אחאב אח"כ, ומובן מדברי:

(מג) וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה:

רש"י סר וזעף – תי' יונתן נסיס ודוי, רוחו סרה ממנו:

רד"ק על ביתו – כמו אל ביתו וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו אל ביתו ודברתי על הנביאים אל הנביאים:

 סר וזעף – כמו מה זה רוחך סרה ענינו קרוב לזעף ותרגומו נסיס ודוי ותרגום והנם זועפים והא אינון נסיסין וסר פתח שלא כמנהג נחי העי"ן וכן חבירו השני:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב