ספר מלכים ב

פרק א

(א) וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב:

רד"ק ויפשע מואב – לפי שהיה עובד את אחאב כמו שאמר למטה והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים וכיון שמת אחאב פשע בבנו:

רלב"ג ויפשע מואב בישראל אחרי מות אחאב – ספר זה להעיר שיותר רעות היו פעלות אחזיה מפעלות אחאב כי אחאב שב קצת מרוע מעשיו אבל זה היה מחזיק בכל אותן הפעלות הרעות שעשו אביו ואמו וכאילו היה זה סבה שפשע מואב בישראל ולא נתנו למלך ישראל המס שהיו נותנים לו מקודם:

מלבי"ם ויפשע מואב – מספר איך החל ה' להעניש את בית אחאב, א] שמואב שהיה נותן עד עתה מס למלך ישראל פשע במות אחאב וכמ"ש לקמן ג' ד':

(ב) וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְֹּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה:

רד"ק בעד השבכה – השבכ' היתה בעליה והיא ארוגה ואורגים אותם בעצים שתי וערב ומניחים נקבים להאיר בבית התחתון ומפני זה נקראת שבכה שהיא עשוי' מעש' שבכ' שהוא הרשת:

 ויחל – מן חלה על משקל ויעל מן עלה ונקמצ' היו"ד מפני ההפסק:

מלבי"ם ויפול – ב] שאחזיהו נפל, והיה זה במקום שלא היה ראוי שיפול כי היה בעלייתו.

וחלה, ובכ"ז לא שב בתשובה ושלח לדרוש בבעל זבוב כי בראותו שהבעל לא ענה אותו בחר אלהים חדשים וגם כי הזבוב סימן המות וכומרי בעל זבוב היו מנבאים מי יחיה ומי ימות:

(ג) וּמַלְאַךְ ה' דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וְדַבֵּר אֲלֵהֶם הֲמִבְּלִי אֵין אלקים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן:

מלבי"ם קום עלה לקראת – צוה לו, א] שלא ילך אל המלך רק לקראת מלאכיו, ב] שיאמר להם תוכחה על הליכתם, והתחלת התוכחה המבלי אין אלקים – וכו' א"ל מעצמו לא בשם ה', והודיע להם, כי:

מצודות דוד המבלי אין – המלה כפול לתוספות ביאור, ורצה לומר: וכי בעבור שאין אלקים בישראל וכו', בתמיה, הלא יש אלקים בישראל, ומדוע לא דרשתם בנביאיו:

(ד) וְלָכֵן כֹּה אָמַר ה' הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּה:

מלבי"ם לכן כה אמר ה' המטה אשר עלית – שבעבור זה נגזר עליו מות:

מצודות דוד וילך – הלך לדרכו:

(ה) וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מַה זֶּה שַׁבְתֶּם:

מלבי"ם וישובו המלאכים – שמעו לתוכחת הנביא:

(ו) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ עָלָה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ לְכוּ שׁוּבוּ אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם וְדִבַּרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הֲמִבְּלִי אֵין אלקים בְּיִשְׂרָאֵל אַתָּה שֹׁלֵחַ לִדְרשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת:

מלבי"ם השאלות [מפס' א]: אליהו אמר המבלי אין אלקים בשם עצמו, והמלאכים ספרו שאמר גם זאת בשם ה', ובפסוק ט"ז גם אליהו שינה דבריו ואמר הכל בשם ה':

 (ו) ויאמרו וכו' ודברתם אליו – הם שינו את הסדר ואמרו גם התוכחה המבלי אין אלקים בישראל בשם ה', כי היו יראים לאמר לו שהוכיחם על ששמעו פקודת המלך,

לכן אמרו שהיה כ"ז נבואה על המלך ושליחות אליו ושהם שבו להודיע לו דבר הנביא שבעבור שליחות זה ימות:

(ז) וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם מֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָה לִקְרַאתְכֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵיכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

רד"ק מה משפט האיש – מה תארו ותרגומו מה נימוסא דגברא ונרא' כי אלישע לא הי' אז עמו כי פעמים הי' מניחו באחת המקומות והי' הולך יחידי על ההרים להתבודד בנבוא':

מלבי"ם השאלות: למה האריך הול"ל מה משפט האיש הזה, הכי לא היה להם סימן אחר בו רק השער והאזור:

וידבר אליהם – הוא התפלא מדוע לא בא הנביא אליו בעצמו, אחר שלפי דבריהם היה עקר השליחות אל המלך אין דרך שהנביא ימסור שליחותו ביד אחר, ועפ"ז דן שזה יהיה אם הוא אינו נביא מוחזק, או אם לבוש בגדי עניים שבוש לבא בשער המלך,

ועז"א מה משפט האיש – ר"ל מה ענינו תוארו ומלבושיו, אחר אשר עלה לקראתכם וידבר אליכם – ולא בא לדבר אלי, וגם חשב שבזה עבר על שליחותו וגם הקל בכבוד המלך וחייב מיתה, וגם זה נכלל במ"ש מה משפט ר"ל מה ענינו ומה ענשו:

(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא:

רד"ק אליהו התשבי – כי יודע הי' כי מנהגו לאזור אזור עור והי' ידוע כי בעל שער הי' ותימ' הוא היאך לא היו מכירים אותו מלאכי מלך ישראל והלא הוא הי' רגיל עם אחאב ובשמרון

ואפשר כי אלו האנשים ששלח מלך ישראל לא היו אז בשמרון כשהי' אליהו רגיל שם וזמן רב הי' לאליהו שלא הי' בשמרון מפני איזבל שאמר' להרגו שהרי במלחמת בן הדד ראינו שלא הי' שם ולא במלחמות רמות גלעד כי מיכיהו בן ימלא הי' להם אז הנביא לה' אשר בשמרון:

מצודות דוד בעל שער – מגודל בשער הרבה, וחגור הוא בחגורה של עור:

מלבי"ם ויאמרו אליו – והם רצו לדונו לכף זכות ויאמרו שמה שלא בא בעצמו מפני שהוא איש בעל שער – ולא עשה שערו ואזור עור אזור במתניו – ולא יבא אל המלך בלבוש כזה,

והמלך הכיר כי אליהו התשבי הוא – אשר לא יבוש לבא לפני מלך ושרים, וחשב שלא בא אליו מפני שנאתו את בית אחאב:

(ט) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאלקים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה:

רלב"ג וישלח אליו שר חמשים וחמשיו – ר"ל ששלח לאליהו לכבודו לקרוא לו שר גדול שהיו חמשי' איש הולכים לפניו והלכו עמו החמשי' איש ההם:

 איש האלקים המלך דבר רדה – ידמה מדבריהם שהם היו רוצים להביאו עמהם בהכרח מצד מצות המלך ולזה אמרו לו שיבא במצות המלך והרגיש אליהו מענינ' שאם לא יסכים ללכת מעצמו יקחוהו בכח למלאת מצות המלך

ואז אמר להם כי מאחר שהם קוראים אותו איש אלקים הנה מזה הצד אינו תחת המלך ולא יועילו בחזקם עמו ולזה אמר ואם איש אלקים אני תצא אש מן השמי' ותאכל אותך ואת חמשיך,

ולפי שהשר השני דבר אליו גם כן באופן שדבר אליו הראשון עשה אליהו שירדה אש גם כן ואכלה אותו ואת חמשיו.

אמנם השר השלישי לא הראה שיבא אליו בכח אבל בא אליו בתחנוני' ולזה לא עשה אליהו דבר כנגדו וגם לא היה מסכים לבא עם השר ההוא אל המלך ליראתו מהמלך ההו' ומאיזבל אמו:

מלבי"ם השאלות: בראשון כתוב ויעל אליו וכן בשלישי ובשני לא כתוב כן, הראשון אמר המלך דבר והשני אמר המלך אמר, בראשון אמר וידבר אל שר החמשים ובשני אמר וידבר אלקים, למה בפסוק (י"ג י"ד) אמר שתי פעמים תיקר נפשי בעיניך:

(ט) וישלח ויעל אליו – השר הראשון לא ירא מפניו רק עלה אליו אל ראש ההר וידבר אליו – בזה הלשון, אתה איש האלקים – אחר שהמלך דבר – וצוה, א"כ רדה – ואל תמרה פי מלך, (וידוע שיש הבדל בין דבור ואמירה שהדבור בא על הדבור הארוך ואמירה יבא גם על מלה אחת (כמ"ש בספרי התו"ה ויקרא סי' ג' באורך), וא"כ היל"ל המלך אמר רדה, וע"כ שמ"ש המלך דבר פי' שדבר דבר מלכות, ומלת רדה הוא פקודת השר):

(י) וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אלקים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו:

מלבי"ם ויענה וידבר אל שר החמשים – כי חמשיו עמדו מרחוק רק הוא היה אצלו לכן ענה אותו לבדו, א"ל ואם איש אלקים אני – איך העזת פניך נגדי ולכן תרד אש מן השמים כו'.

(יא) וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאלקים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה:

מלבי"ם ויען וידבר אליו – השר השני התירא מעלות אל אליהו ועמד בתחתית ההר וקרא בקול, לכן אמר ויען – שהוא מורה על הרמת קול, כמו ותען להם מרים,

וגם שינה לשונו במ"ש כה אמר המלך מהרה רדה – שציוי מהרה רדה הוא ציוי המלך, המלך אמר זה לא דברי השר, שזה מורה במלת אמר כנ"ל פסוק ט':

(יב) וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאלקים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אלקים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו:

רד"ק ויען וידבר אליהם – ויען כמו ויען איוב הראשון ועניתה ואמרת לשון צעקה בדבור:

 רד אותו – פי' עמו וכן וירד אתו אל המלך ירד עמו והלך אל המלך כי השר עלה אל קצה ההר ואליהו היה בראש ההר:

מלבי"ם ויען וידבר אליהם – דבר אל כולם כי עתה עמד השר וחמשיו למטה והגם שזה לא העיז פנים כראשון בכ"ז אחר שחשב שאם עומד רחוק מאליהו לא יוכל לו, אמר אם איש אלקים אני גם זאת אעשה ולכן כתיב ותרד אש אלקים – שמורה אש גדולה השורפת מרחוק:

(יג) וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאלקים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ:

מצודות ציון שר חמשים שלשים וחמשיו – הוא הפוך, כמו שר חמשים וחמשיו שלישים:

מלבי"ם ויעל ויבא שר החמשים – עלה לבדו ובא לבדו, ר"ל לא בא כבא עם צבא ומחנה להורידו בחזקה רק כבא לבדו לפייסו:

(יד) הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ:

מצודות דוד ותאכל וגו' – על שדברו בזדון. ועתה – הואיל ואני באתי בהכנעה:

מלבי"ם הנה ירדה אש – ר"ל שאם תכלית ירידת האש להפיל מוראך עליהם הלא כבר ראו כחך שתי פעמים, ואם היה זה מצד שדברו עזות הלא אני מתחנן תיקר נפשי בעיניך – וגם כפל תיקר נפשי –

בראשון בקש בל ישרף אותו ואותם, ועז"א נפשי ונפש עבדיך –

ובשני בקש שילך אתו שאל"כ יהרגנו המלך על שלא הביאו בחזקה, ועז"א תיקר נפשי בעיניך:

(טו) וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ:

רד"ק אל תירא מפניו – כי מתירא הי' שיוליכנו למלך והי' ירא מן המלך מפני שהתנבא עליו רע שימות או הי' ירא מפני איזבל אמו:

מלבי"ם קום רד אותו – תחלה שלא נצטוה ללכת התירא, ועתה שנצטוה היה שליח מצוה ולא ירא רע:

(טז) וַיְדַבֵּר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן הֲמִבְּלִי אֵין אלקים בְּיִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ בִּדְבָרוֹ לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת:

מלבי"ם יען אשר שלחת – עתה שינה לשונו והקדים יען אשר שלחת להודיע שלכן יענש,

ולא יכול להקדים המבלי אין אלקים שע"ז יכול להשיב שלא ידע מקום הנביא ואם ידרש לו, משא"כ אל האנשים הקדים המבלי אין אלקים, לאמר שא"צ לבעל זבוב כי בא דבר ה' אליו:

(יז) וַיָּמָת כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם תַּחְתָּיו בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לִיהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה כִּי לֹא הָיָה לוֹ בֵּן:

רש"י וימלוך יהורם תחתיו – אחיו היה. בשנת שתים ליהורם בן יהושפט – אפשר לומר כן, והלא מלך בשנת תשע עשרה ליהושפט, שהרי אחזיה מלך בשבע עשרה, ומלך שנתים, ובסמוך נמי כתיב בשנת שמונה עשרה ליהושפט מלך יהורם, ויהושפט מלך עשרים וחמש שנים קודם שמלך יהורם בנו, אלא ראוי היה יהושפט ליהרג ברמות גלעד, ובשכר שזעק, תלה לו שבע שנים, ומאותה שעה הוא מונה לבנו (תוספתא סוטה יב ב):

(יח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲחַזְיָהוּ אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: