מלכים ב

ספר מלכים ב פרק ב

(א) וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל:

רד"ק בסערה – בקמץ חטף הסמ"ך אמר בסערה ולא אמר כן למטה [לקמן] אלא רכב אש וסוסי אש רוח סערה היה עמהם כמו שאמר ויעל אליהו בסערה אלא הנראה לאלישע אמר רכב אש וסוסי אש אבל הרוח אינה נראית ורוח הסערה העלתה אותו מן הארץ אל האויר כמו שמעלה הדברים הקלים כן העלתה אותו ברצון האל על גלגל האש ושם נשרפו בגדיו זולתי האדרת וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלקים אשר נתנה ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע להודיע בו כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו כמו שאמר אלישע אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.

ודעת המונינו גם חכמינו כי הכניסו האל בגן עדן עם גופו כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא וכן הכניס חנוך שם, ובדרש כי עשרה הם שנכנסו חיים לגן עדן:

 וילך אליהו – ואליהו נאמר לו ברוח הנבואה כי באותו היום ילקח ולא גלה הדבר לאלישע אבל אלישע נאמר לו גם כן ברוח נבואה שהרי אמר גם אני ידעתי החשו ושאר הנביאים נאמרה להם כל שכן הוא.

ומה שהיו הולכים מעבר הירדן נראה כי כן נאמרה לו לאליהו בנבואה כי מעבר לירדן ילקח אולי היה הלקחו במקום אשר נאסף משה רבינו לכבודו כי מעלתו היתה קרובה למעלת משה רבינו וכן הראה לו הכבוד בהר חורב כמו שהראה לו למשה רבינו וצם מ' יום ומ' לילה כמו שצם משה רבינו:

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית אֵל:

רש"י שב נא פה – חפץ היה לדחותו מחמת ענוה, שלא יראה בהלקחו. את אדוניך – ולא אדונינו, מלמד שהיו שקולים כאליהו (שם שם ה):

 רד"ק חי ה' וחי נפשך – מה שאמר וחי נפשך אחר שאמר חי ה' לא אמר כן אלא להגדיל כי השבועה הראשונה גדלה אלא נשבע בנפשו להראות כי גדלה נפשו בעיניו והקדים חי ה' לכבוד:

רלב"ג שב נא פה כי ה' שלחני עד בית אל – ראוי שתדע שלא עשה זה אליהו לתכלית שלא יאציל עליו מן הרוח אשר עליו על אלישע שהרי צוהו הש"י שימשח אלישע בן שפט לנביא תחתיו ואמנם אמר זה לו כדי שלא יחרד אלישע בהפרד אליהו ממנו אם יראה שינשא בסערה השמימה:

מלבי"ם השאלות: למה השתדל אליהו שישאר אלישע בבית אל או ביריחו ולא ימצא עמו בעת הלקחו, והלא ידע שישתלם בהלקחו, ולמה רצה למנוע הטוב ממנו, מאין ידעו בני הנביאים כולם שאליהו ילקח ביום ההוא, ואם בא להם ע"ז נבואה מאת ה', מלבד מה שיפלא למה הודיע להם זאת, יפלא איך הסתפקו אם אלישע יודע מזה, איזה הדרך עבר רוח ה' מאתו לדבר אותם, ולמה השיב להם אלישע גם אני ידעתי החשו, מהו החשו, למה יחשו, והלא נגלה הסוד לכולם איש לא נעדר, למה הלך אליהו לבית אל וליריחו ביום ההוא, ומשמע שלבית אל לא נכנס תוך העיר כמ"ש ה' שלחני עד בית אל, וכתיב ויצאו בני הנביאים אשר בית אל, ולמה, איך בקש אלישע מאליהו שיתן לו פי שנים מאשר יש בכחו וזה דבר שא"א, ומה היה התשובה אם תראה אותי לוקח מאתך הלא היה אתו ובודאי יראהו בעת שילקח, ועל מה רמזו האש והסערה אשר הפרידו בין שניהם, ועל מה היה מורה אדרתו שנפלה, ולמה נפלה, ולמה אמר איה אלקי אליהו אף הוא, מלת אף הוא אין לו מובן כלל, ולמה הלכו בני הנביאים לבקשו והם ידעו תחלה שילקח מאתם ואיך עתה נסתפקו בדבר:

(ב) ויאמר דרך השלמים ותשוקתם להשפיע משלמותם לזולתם באופן היותר שלם, והנה בעוד שהיה אלישע אצל אליהו לא היו בני הנביאים שהם התלמידים יכולים לקבל מאליהו רק באמצעות אלישע, כי דרך האור האלקי להתפלש דרך המאורות הגדולים על הקטנים, וכל שימצא מאור יותר גדול יתפלש האור עליו, עד שהוא יעשה צינור ואמצעי להריק על ידו על הככבים הקטנים, כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח,

ואליהו רצה שישאר לא רק אלישע לבד מקבל האור ורוחו של אליהו רק כל בני הנביאים, וכמו שאמר רבו מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו אליהם, שבעוד משה חי לא היה אפשר שיקבלו הנביאים השפע הנבואית מאת ה' אם לא באמצעות משה. ואחר שהאציל מרוחו על שבעים איש הזקנים קבלו באמצעות הזקנים הקרובים אל משה והיו הם הצינור להגרת השפע אל העם כמ"ש כיצד סדר משנה, משה שנה לאהרן ואח"כ אהרן לזקנים ואח"כ הזקנים לישראל, וכשנתרעם יהושע על שאלדד ומידד מקבלים השפע בפ"ע, ורצה שמשה יכלא את השפע מהם כמ"ש אדוני משה כלאם, ר"ל מנעם מקבלת השפע, אמר מי יתן שכל עם ה' יהיו נביאים לא על ידי, רק כי יתן ה' את רוחו עליהם בלי אמצעי,

ולכונה זו רצה אליהו ללכת לבדו לבית אל וליריחו שבשני מקומות אלה היו נמצאים בני הנביאים (ואולי היו בני הנביאים שהחביא עובדיה חמשים חמשים במערה, כמ"ש אח"כ הנה יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל), ולכן א"ל שב פה כי ה' שלחני עד בית אל – (ואמר עד בית אל, כי לא רצה לכנוס לעיר שהיה מקום העגל, רק עד המקום, ולכן כתיב ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע – משא"כ ליריחו נכנס ולכן אמר ה' שלחני יריחו – וכתיב ויגשו בני הנביאים – וכו' לא ויצאו),

ואלישע שהרגיש מה בדעתו לא רצה לעזבו כי חשב מחשבות להשיג פי שנים ברוח אליהו, שלא ישיג אם יעזבהו בעת ההיא המוכשר לכך:

(ג) וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ:

רד"ק בני הנביאים – כתרגומו תלמידי נבייא:

 אשר בית אל – כמו בבית אל ומה שהיו בני הנביאים בבית אל וביריחו כן היו בערים אחרות אלא זכר אלה לפי שהיה דרכם עליהם ומה שהיו ברוב ערי ישראל כדי להוכיח את ישראל בכל עיר ועיר ונבואתם היתה לשעה לפיכך לא נכתבה נבואתם:

 החשו – פירשו בו צווי כמו בפתח הה"א וכן ת"י שתיקו.

ואדוני אבי ז"ל פירש כמשמעו כשאמר הוא להם גם אני ידעתי- הֶחֱשׁוּ הם, ולא דברו לו עוד:

רלב"ג היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך – הנה בארו בזה שלא נלקח אלא מעל ראשו וכן אמר אליהו לאלישע בטרם אלקח מאתך וזה יורה שלא לקחו אלקים במוחלט אבל לקחו מעם אלישע:

 החשו – שתקו:

מלבי"ם הידעת – א. כבר בארו חכמי האמת כי האיש האלקים הוא בין תלמידיו כלב המחיה את הגויה וכל האבר הקרוב יותר אל הלב מקבל יותר חיות ושפע, ובעת ההסתלקות ירגישו האיברים הרחוקים סילוק הנפש והחיות תחלה טרם ירגישו האיברים הקרובים אליו,

ולכן בני הנביאים הרגישו תחלה כי יסתלק הלב והנפש מהם, ושאלו אם גם הוא כבר מרגיש בזה שזה סימן שהדבר קרוב מאד, והשיב גם אני ידעתי.

ב. ויש עוד לאלוה מלים, כי האסף איש הרוח מתוך העם יהיה לפעמים מחטא הדור כשאינו ראוי שעליהם יזרח שמש האלקית ורוצה להאפיל עליהם ולהשקיע אור בל יהל, ואז יעלים הדבר מבני הנביאים ומהמקבלים מאתו כדי שלא יוכנו לקבל האור מאתו בעת מותו, ויקחהו פתאום למען יתנגפו רגליהם על הרי נשף,

ולפעמים יהיה זה מפני שלמות הנביא שכבר הגיע זמנו להפטר ולעלות למעונו, ושיירשו תלמידיו את כתרו, ואז יודיע הדבר לתלמידו הממלא מקומו למען יסמוך את ידיו עליו,

וזה היה הספק של בני הנביאים אם הלקח אליהו הוא מפני שרצון ה' לאסוף השפע ולהאפיל האור, ובזה בודאי העלים הדבר מאלישע לבל יכינהו למלא מקומו כמו שהיה באמת שהאציל את רוחו עליו, ובזה הצד צריך שיתפללו ויבקשו על זאת, למען ישוב מחרון אפו עליהם,

וז"ש הידעת – וכו' והשיב גם אני ידעתי – וזה הסימן שהוא לשלמות אליהו לא למען תאבד עצה מתלמידיו, ולכן החשו – ואל תתפללו, כי אינו מפני קצף וחרון אף, ובהפך סילוק זה נקרא הלולא שמחה כי ישיג שלמותו:

(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ: (ה) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ: (ו) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם:

מלבי"ם ויאמר – אחר שראה כי לא רצה לעזבו רצה עכ"פ שלא ימצא אתו לבדו בעת הפרדו כדי שיאציל מרוחו על אלישע במעמד בני הנביאים שאז יקבלו גם הם חלק מרוח אליהו, לא כן בהתרחקו מאתם והתבודדו עם אלישע לבדו, (ולא היה באפשר לקחת בני הנביאים עמו כי הם לא היו ראוים להיות במעמד הגדול הזה) ואלישע לא רצה גם בזה:

(ז) וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן:

מצודות דוד מנגד מרחוק – כפל המלה לתוספות ביאור:

(ח) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה:

רד"ק ויגלםכרכה והכה בה את המים וכן בגלומי תכלת פי' כרכי בגדים:

מלבי"ם ויקח – על דרך הרמז, הנה כבר בארו החכמים כי אליהו נזדכך גופו ונפרדו ממני שני יסודות הכבדים מים ועפר, ונשאר גוף מורכב מאש ורוח שיכול לעלות למעלה, כמ"ש והנה רכב אש, ויעל בסערה, ונשאר גופו בעליונים, וכבר כתבתי כי בעת שהאכילו המלאך עוגות רצפים וצפחת מים נפרד יסוד העפר מגופו, ועתה רצה להפריד גם יסוד המים היורד הוא למטה.

ומבואר אצלי, כי הנס אשר יעשה האדם בעולמו הקטן, יגדל עוז לעשותו גם בעולם הגדול, שאם יכניע את טבע גופו לענינים אלקיים נגד טבעו, כן גם הטבע הכוללת תמשך אחריו,

וברצות אליהו לבטל יסוד המים מעולמו הקטן שהוא גופו, לקח אדרתו – שהוא משל אל לבושו החומרי ויגלום – עשהו גולם, כמ"ש גלמי ראו עיניך, שהוא החומר המוכן להשתנות ולהעשות כאשר יושר בעיני היוצר לעשות, ובזה הכה את המיםובטל יסוד המים שבגופו, וכן גם הטבע הכוללת נמשכה אחריו, ויחצו הנה והנה – שביטול הטבע בעולמו הקטן יחייב ביטול הטבע בעולם הגדול כשני כלי זמר הנערכים זה מול זה כנודע:

(ט) וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי:

רד"ק פי שנים ברוחך אלי – פירשו רז"ל כפלים ממה שהיה באליהו והוא שהחיה שני מתים אחד בחייו ואחד במותו ולמי שאמר על רגליו עמד ולביתו לא הלך שרפא צרעת נעמן שהמצורע חשוב כמת שנאמר אל נא תהי כמת.

ואדוני אבי ז"ל פירש פי שנים שני חלקים שאל שיהיה לו מרוח אליהו וכן הוא אומר פי שנים בכל אשר ימצא לו שני חלקי נכסיו כי הבכור נוטל שני חלקים מן הנכסים והפשוט נוטל החלק השלישי:

 רלב"ג ויהי נא פי שנים ברוחך אלי – ר"ל במה שהאצלת מרוחך על כל בני הנביאים יהיה הנאצל לי מרוחך פי שנים על כל אחד מהם והוא מענין מה שאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו: מלבי"ם ויהי כעברם – ואז ראה אליהו כי קרוב זמן הסתלקותו,

ויהי נא פי שנים – בקש (לפי הפשט) שרוח אליהו תנוח עליו כמ"ש נחה רוח אליהו על אלישע, ושבכ"ז תשאר לו גם ההשגה הקודמת שהיה לו עד עתה, ובזה יהיה לו פי שנים, רוח עצמו, ורוח אליהו המצטרפת עמו, וז"ש ויהי נא פי שנים ע"י שרוחך נצטרף אלי.

וגם יל"פ שאמר פי שנים הנמצא ברוחך יהיה אלי – כי אליהו היה ברוחו פי שנים מיתר הנביאים, ובקש שיגיע הוא עתה למדרגה זו,

וגם המקובלים כן דרכם באמרם שאליהו זה פנחס שהושתלו בו נשמת נדב ואביהוא, ומליצתם כי פנחס נתכהן תחת נדב ואביהוא ולקח את מדרגתם, ומזה ניתן לו ברית השלום והחיים ובזה היה פי שנים ברוחו, ובקש שתעבור מדריגה זו אליו,

אולם דעת חז"ל שבקש פי שנים ממש כי הגם שא"א שיאציל הנביא יותר מאשר בכחו, חשב כי בעת יעלה השמימה ויפשיט שמלת החומר מעליו אז תהיה מדרגת אליהו גדולה מאד מאשר היא עתה, ואם יאציל עליו אז את אורו ושפעו יספיק מה שיושפע ממנו עד שמדרגת אלישע תהיה גדולה כפי שנים ממדרגת אליהו עתה בעודו בחומר, ולכן אמר לו תנאי שרק אם יראה אותו בעת הלקחו שיהיה במדרגה הזאת, ואם יראהו יוכל להאציל רוחו עליו ברגע ההוא ואם לאו לא יהיה:

(י) וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה:

רש"י הקשית לשאול – אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי. אם תראה אותי לוקח מאתך – אז אוכל לעשות לך יותר ויותר. יהי לך כן ואם אין לא יהיה – שאין היכולת בידי:

רד"ק הקשית לשאול – די היה לך בחלק אחד מרוחי או בחצי רוחי אבל פי שנים דבר קשה שאלת ואעפ"כ אם יהיה בך כח רוח אלקים שתוכל לראותי כשאלקח מאתך ידעתי כי מאת האל יהיה שיהיה לך כמו ששאלת:

 לקח – פעל עומד מבנין שלא נזכר פעלו לפיכך הוא קמוץ:

רלב"ג אם תראה אותי לוקח מאתך – אמר לו זה על דרך המופתים המתחדשים כאילו יאמר שאם יראה אותו בעת הלקחו מעמו בהעלותו בסערה השמים אז יתחדש לו על צד המופת שיאצל מן הרוח אשר על אליהו מה שישלם בו מה שבקש אלישע ואז עזב אליהו אדרתו כדי שיחזיק בה אלישע ותהיה כלי מה להשלמת זה המופת הלא תראה כי אלישע היה מצוה גחזי שיקח משענת אלישע בידו להחיות בו בן השונמית וכן תמצא שעל צד המופת נתחדש באדרת אליהו מה שעזר אלישע בעשיית המופתים.

וכבר בארו זולתנו באמרו אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן באורים אחרים ואשר נחשב אנחנו הוא מה שזכרנו והוא נאות ללשון ולענין וזה כי קצתם אמרו אם תראה אותי לוקח מאתך שתשכיל מציאות השכל הנפרד [הכוונה שתוכל לתקשר עימי כשאהיה בבחינת נשמה בלבד. בש] והוא שכל אליהו אחרי הפרדו מהחמר ואלו הסכימו בהכרח שיהיה זה הענין מות לאליהו וכבר בארנו שזה בלתי אפשר.

וקצתם אמרו אם תראה אותי לוקח מאתך ר"ל שתחקור עמי בכל הסודות אשר אתה נבוך בהם מפני ראותך שאני לוקח מאתך ולא ימצא זה לך ממני זולתי בזה העת והנה יקשה לזה שאנחנו לא מצאנו שעמדו יחד אחר כל זה מה שיתכן בו זה הענין גם לא היה מספיק זמן קצר כמו זה לזה הענין לפי מה שאחשב:

מלבי"ם ויאמר – למה שפרשתי שבקשת אלישע היה שרוח אליהו תנוח עליו, באופן שיתעלה מאשר הוא עתה במדרגת מקבל מאליהו וכדמיון אור הירח, יהיה עתה כאור שמש שאורו עצמי, השיב שזה לא יהיה רק אם יסתלק מן העולם לגמרי, לא כן אם יהיה לו גם אח"כ איזה חיבור אל העולם הזה, כמ"ש אחים בהספדאי דהתם קאימנא, שאז לא יהיה,

 

 

 

 

 

וז"ש אם תראה אותי לקח מאתך – ר"ל אם אתפרד לגמרי אז לא תהיה עוד במדרגת מקבל, כי כן גם אחרי מות משה אמרו זקנים שבדור פני יהושע כפני לבנה יען שעדן קבל מציורו של משה שלא נפסק ולא נסתלק גם אחרי מותו כידוע:

(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם:

רד"ק ויעל אליהו בסערה – כמו שפירשנו ופירוש השמים לענין הגוף האוירי כמו אשר תעוף בשמים ולענין הרוח השמים העליונים עם המלאכים שיכנו להם השמים כמו הללו את ה' מן השמים ואליהו נעשה רוחני והגוף כלה באש העליוני ושב כל יסוד אל יסודו ואלישע ראה העלותו מן הארץ ובהיותו לאויר ראה דמיון רכב אש וסוסי אש שהפריד בין שניהם כלומר בראותו כי נפרד ממנו מעת אשר הועלה וכן בגדיו כלו באש זולתי האדרת שנפלה מעליו כדי שיקחנו אלישע להכות בה המים

ואם כדברי רז"ל שהיה לו כפלים ברוח ממה שהיה לאליהו תימה הוא מה צורך היה לו אדרת לחצות בה המים והנה אפילו עם האדרת לא נחצת המים עד שאמר איה ה' אלקי אליהו ואם תאמר לא נפלה האדרת לצורך אלישע אלא כיון שנעשה רוחני נפלה האדרת מעליו אם כן שאר בגדיו למה לא נפלו גם כן:

מלבי"ם והנה רכב אש – זה מליצה על שהתפשט מן החומריות ולא נשארו רק שני יסודות הקלים אש ורוח, שנגד האש נדמה לו רכב אש ונגד הרוח ראה שעלה בסערה, ששני יסודותיו הקלים נשאו גופו לשמים,

הנה כל עוד שהגוף מורכב מארבע יסודות יש להנפש חיבור עם הגוף ולא יוכל לפשוט את השמלה רק ע"י המות,

אבל אחר שהאש לחכה שני יסודות הכבדים עפר ומים, כמו שאש השמים לחכה את העפר והמים בהר הכרמל (למעלה א' י"ח) אז הפרידו גם שניהם – רצוני שני המתדבקים שהוא הנפש והגוף, כי אז נעשה פירוד ביניהם עד שגופו נהיה כבגד אשר ברצונו ילבשנו וברצונו יפשיטנו, ואז עלה בסערה השמים,

והנה כמו שבמרכבה העליונה סערה ואש מתלקחת מקיפות את הנוגה, כן טרם עלה לנוגה העליון הקיפוהו אש וסערה והענן הגדול כבר סר מעליו כי כבר חצה את המים בעודו בירדן:

(יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים:

רד"ק ואלישע ראה – ראה העלותו מן הארץ ולא ראהו עוד כי רכב אש וסוסי אש הפרידו בין שניהם:

 אבי אבי – כתרגומו רבי רבי וכן תלמידי הנביאים נקראו בני הנביאים:

 רכב ישראל ופרשיו – כתרגומו דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין:

 ויקרעם לשנים קרעים – מכאן סמכו רז"ל שחייב אדם לקרוע על רבו שלמדו חכמה ואותו הקרע אינו מתאחה לעולם לפי שנאמר לשנים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהוא לשנים אם כן מה ת"ל לשנים שיראה בהן הקרע לעולם:

רלב"ג אבי אבי רכב ישראל ופרשיו – הנה כמו שהתלמידים נקראים בנים כמו בני הנביאים כן הרב יקרא אב כי הוא המוליד שכל התלמיד וקראו רכב ישראל ופרשיו כאילו יאמר שהוא התוקף והחוזק של ישראל במלחמה ולזה הוא רכב והפרשי' אשר בהם יגברו במלחמה:

מלבי"ם ואלישע – התנאי שהתנה אם תראה אותי בעת הלקיחה נתקיים כי אלישע היה רואה – בעת שנשאו הרוח, והתחיל לצעוק אבי אבי רכב ישראל – כאומר הנה, ברכב אש ופרשי אש האלה רוכבים כל ישראל כי אליהו שקול נגד כולם, גם כי השיג שהרכב והסוסים האלה היה רכב ישראל מן המרכבה האלקית, שבו מנהיג ומשגיח על ישראל, ולא ראהו – כי אז נעלם מעיניו, וקרע בגדיו – כפי הדין כדברי חז"ל במ"ק:

(יג) וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן:

מלבי"ם וירם – האדרת הזאת בו לט פניו במערה והיה ציור אל המסך שבינו ובין הרוחניות, ובו עשה נס הירדן ועתה נפלה מעליו כי התפשט מן המסכים והלבושים, ולבש קדש:

(יד) וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה ה' אלקי אֵלִיָּהוּ אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע:

רד"ק איה ה' אלקי אליהו – ת"י כן ואמר קבל בעותי ה' אלקיה דאליהו ולפי פשוטו איה הוא שאינו מראה כח האות לי כמו שעשה לאליהו בחצות המים:

 אף הוא ויכה את המים – אף הוא נעשה לו נס והכה המים פעם שנית אחר שאמר איה ה' אלקי ונחצו הנה והנה וי"מ אף הוא על אליהו שבא כמו שהיה רוחני והכה את המים ויחצו ויעבר אלישע,

ובדרש אף הוא מלמד שנעשו נסים לאלישע בקריעת הירדן יותר מאליהו שבפעם ראשונה היתה זכות שניהם עומדת ופעם שנייה של אלישע היתה זכות צדיק אחד עומדת וכן הוא אומר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי מכאן אתה דורש שמנה מופתים באליהו שש עשרה באלישע:

מלבי"ם ויקח ויכה – שיעור הכתוב כי אליהו היה לו כח להכניע את יסוד המים ולהבקיעו בעברו בירדן, אולם אז הלא היה אליהו ואלישע וזכות השנים מרובה מן האחד, אך הלא בארנו שהבטיח לו שיהיה פי שנים ברוחו אליו, שישאר לו רוח אלישע הקודם ויתחבר עמו רוח אליהו, וז"ש איה ה' אלקי אליהו אף הוא – שהלא ראוי שאף הוא יבא אלי, מלבד האלקות השוכן עלי כבר.

 וספר שכן היה כי אף הוא – היה אליהו ויכה את המים.

(טו) וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה:

רד"ק נחה רוח אליהו – כיון שראוהו שחצה המים ועבר הירדן ידעו כי נחה עליו רוח אליהו:

רלב"ג נחה רוח אליהו על אלישע – ר"ל שכבר האצילו מרוחו מה שימשך ממנו שיעשה אלישע בדמיון המופתים שעשה אליהו ולזה חלקו לו כבוד רב והשתחוו לו ארצה:

מלבי"ם ובזה הכירו בני הנביאים כי נחה רוח אליהו עליו:

(טז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ ה' וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּיאָוֹת \{הַגֵּאָיוֹת\} וַיֹּאמֶר לֹא תִשְׁלָחוּ:

רש"י פן נשאו רוח ה' – אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך, ועכשיו נעלם מהם היכן הוא, מלמד מיום שנגנז אליהו, הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים, ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל (שם):

רד"ק חמשים בני חיל – למה היו צריכים בני חיל וכי היה להם לעשות מלחמה?

 אלא פירוש בני חיל בני כח שהיה להם כח ללכת הנה והנה במעט זמן

ואיך אמרו לו שיבקשוהו והלא הם אמרו לו כי היום ה' לוקח אדוניך מעל ראשיך?

אלא חשבו שמא לא עלה השמים אלא נשאו רוח ה' והפרידו מבני אדם כמו שראו שנפרד מבני אדם מ' יום ומ' לילה ואולי פעמים רבות היה לו זה שהיה נפרד מבני אדם ולא היו מוצאים אותו שהרי עובדיה אמר לו ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע:

מלבי"ם הנה – חשבו שגופו ג"כ נפל מעליו כמו שנפלה אדרתו והרוח נשאו לאיזה מקום ורצו לקברו, כי לא ציירו לעצמם שגם הגוף יעלה השמים:

(יז) וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ:

רש"י עד בושנתבייש מהם, שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו, לפי שנטל גדולתו אינו רוצה שישוב, כל זה ראיתי בתוספתא דסוטה (שם):

רד"ק ויפצרו בו – הרבה לו דברים עד ששמע אליהם:

 עד בוש – עד אשר בושש הרבה מלומר להם שישלחו ותרגומו עד סגיא:

(יח) וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ:

(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת:

רש"י והמים רעיםומחמת המים, הארץ משכלת את יושביה לקברם, אם כן מהו ומושב העיר טוב, מכאן אמרו חן מקום על יושביו (סוטה מז א):

רד"ק הנה נא מושב העיר טוב – עד עתה לא ראינו כי יריחו היו בה מים רעים ולא שהיתה העיר משכלת שאם כן לא היו חומדים אותה ולא היו עוברים על החרם לבנות אותה ואליהו ג"כ היאך לא רפא אותה ואם היתה משכלת מכמה שנים שישבו בה היו מניחים אותה ולא היו יושבין בה אלא נראה שמקרוב היה זה הרע למים מרעת יושבי בה ומפני רוע המים היתה גם כן הארץ משכלת שהיו האנשים שותים המים והיו מתים ברוב,

ובדרש אמר יריחו היתה משכלת ומקוללת על שם שאררה יהושע ובא אליהו והוסיף לקללה ע"י מעשה של חיאל כשמתו בניו והלכו שניהם הוא ואחאב ובקרוהו וכל הענין נזכר למעלה ובדברי רז"ל מושב העיר טוב והמים רעים והארץ משכלת מאי טיבותיה אמר רבי יוחנן חן מקום על יושביו:

מלבי"ם (יט-כב) והמים רעים – המים הרעים הם שמתערבים בתוכם חלקים זרים מלחיים עד שבלתי ראויים לשתיה כמי הים ורפואתן היא אם יזדככו ויסור המלח, ואלישע לקח צלוחית מלח והשליך והראה כי המלח הזה עצמו שהוא סבת רוע המים נהפך לרפואתם, כמו שהשליך משה רבינו ע"ה עץ הרדופני והמתיק את המים, וישעיה מרח דבלת על השחין, כי הנס הוא הפך הטבע, המלח הטבעי ממרר המים והנסיי ממתיקו, וע"ד הרמז המים רומזים ללמודים זרים שהיה שם ממינות ודעות זרות, כמ"ש פן תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים וימותו שהוא מיתת הנפש, ומצד זה בא גם חולי המים ומיתת הגוף על ידה מדה במדה,

ואלישע השליך מלח, שמרמז על דבר השכלי הקיים שהוא למודי התורה אשר ברית מלח שם לה וישלך אל מוצא הלמודים האלה שתהיה יסודתם בהררי קדש על התורה ואמונה ונרפאו המים:

(כ) וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו:

רד"ק מלח – נס בתוך נס היה כי המלח עושה המים רעים וכן ויורהו ה' עץ אמרו עץ מר היה ונס בתוך נס היה:

מצודות ציון צלוחית – תרגום של צנצנת (שמות טז לג), היא צלוחית:

(כא) וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת:

רש"י אל מוצא המים – שהיו נובעים משם. וישלך שם מלח – והלא מלח דבר המקלקל את המים הוא, אלא נס בתוך נס:

(כב) וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר:

רלב"ג והנה רפא אלישע המים ההם על דרך המופת בהשליכו אל מוצא המים מלח מהמלח ששמו בצלוחית חדשה ואחשוב שכבר בחר אלישע שתהיה הצלוחית חדשה כדי שלא יחשבו שיהיה מבושל בה דבר ימשך המלח כחו ויהיה לו רושם על דרך הרפואה בתקון המים אך בחר לתקנם במה שאין בו רושם לתקונם כי אנחנו רואים שהמים המלוחים הם רעים לשתיה עם שאי אפשר במעט מלח שיתן רושם במוצא מים אשר לא יכזבו מימיו אם לא היה זה על דרך המופת:

(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ:

רש"י ונערים קטנים – המנוערין מן המצות. עלה קרח – עלה מכאן, שהקרחת עלינו את המקום, שעד עכשיו היינו משתכרין להביא מים מתוקים מרחוק, ומתפרנסין בכך, ומשהמתיקו אבדו פרנסתן, כך מפורש בסוטה (מו ב):

רד"ק ונערים קטנים – כי יש גדולים ויקראו נערים ואמר כי אלה הנערים היו קטנים וכן ונער קטן עמו ורז"ל דרשו נערים שהיו מנוערים מן המצות קטנים שהיו מקטני אמנה:  ויתקלסו בו – לעגו בו ובזוהו בדבריהם שהיו אומרים לו בעלותו בדרך עלה קרח עלה קרח וקרח היה אלישע, ובדרש קרח אתה שהקרחת עלינו את המקום:

מלבי"ם ויתקלסו בו – הם ידעו כי המשח תחת אליהו, ומבזותם את הנבואה והנביאים חרפו אותו לאמר איך תהיה במקום רבך והוא בעל שער ואתה קרח, וז"ש עלה קרח, ר"ל איך תעלה למדרגתו וטבעך הפוכה מטבעו, כי טבע הקרח הפוכה מטבע בעל שער, ויפה אמרו רז"ל שהיו מנוערים מן המצות וקטני אמנה, שלכן בזוהו,

וגם י"ל שאמרו בלעג עלה לשמים אתה קרח כמו שעלה רבך בעל שער לשמים, ומפני שבית אל היה מקום העגלים למדו אבותם אותם להתלוצץ על נביאי ה', ולכן קללם למחות שורש פורה ראש ולענה מכרם ה' צבאות:

(כד) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים:

רש"י ויראם – ראה שאין בהם ולא בזרעם לחלוחית של טובה (שם):

רד"ק ויראם ויקללם – ונחלקו רז"ל בזה כי קשה אליהם היאך גרם מיתה עליהם על דבר זה?

מהם אמרו על שם שבזוהו נתן עיניו בהם ונענשו כמו שאמרו כל מקום שנתנו עיניהם חכמים או מיתה או עוני.

ומהם אמרו ראה שכלם נתעברו אמותיהם ביום הכפורים כלומר ראה כי מעבירה באו וראוין היו למיתה ולכך הפקירו עצמם לבזותו ולכך קללם ולא מפני שבזוהו. [כתב הרמ"ע מפאנו מאמר שבתות ה' מכ"י – ח"ה 'יום כפורים' עם הכולל גי' 'עלה קרח']

ומהם אמרו בלורית ראה בהם כע"ג.

ומהם אמרו שלא ראה בהם לחלוחית מצוה ולא עתידה להיות לא בהם ולא בזרעם לפיכך אררם לסלקם מן העולם.

ואמר כי נענש על דבר זה שגרם מיתה לאלה הנערים ואמרו שלשה חלאים חלה אלישע אחד על שגרה דובים בתינוקות ואחת על שדחפו לגחזי בשתי ידיו ואחת אשר מת בו וסמכו זה לפסוק שאמר ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו, חלה, הנה אחד, חליו שנים, אשר ימות בו, ג':

שתים דובים – נקבות היו ואומר הריבוי במ"ם כמו גמלים מניקות.

ובדברי חז"ל מהם אמרו כי מעשה נס היה כי באותו יער לא היו רגילים חיות רעות. ומהם אמרו נס בתוך נס היה כי לא היה שם לא יער ולא דובים.

ואמרו בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים:

 (כה) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן:

כתב הרמ"ע מפאנו בגלגולי נשמות אות ב'

[ז] בלק ובלעם הם שתים דובים, דכתיב ותצאנה שתים דבים מן היער, הם ב' כחות דבלק ובלעם, והיינו דאמרו בזכות מ"ב קרבנות דבלק נתבקעו מ"ב ילדים, והדויק 'שתים' היא לנקבות, והל"ל 'שנים' דבים, כי נתלבש בהון לילי"ת ואגרת בת מחלת:

ועוד כ' באות י

[י] רבי יוסי דמן יוקרת, במסכת תענית [כ"ד א'] דהמית את בנו ובתו, בנו משום דאמר תאנה תאנה הוציאי פירותיך, הוא אלישע הנביא דגירה דובים בתינוקות ועתה גירה המות בבנו, וגם בתו דהמית הם תיקון אמנון ותמר בני דוד, ובאו בגלגול בני החסיד הזה לתיקונם, וכאן חילוף הדברים, כי בדוד לא עצב אחד מבניו לאמר להם מדוע עשית, והאיש הזה היה אכזרי לקנאת ה' צבאות:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים ב' – פרק כה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב