מלכים ב

ספר מלכים ב פרק ג

(א) וִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה:

רש"י ויהורם בן אחאב – אף פרשה זו, בשביל להגיד נס של מישע מלך מואב שנעשה על ידי אלישע נכתבה כאן, שמנה באליהו שמונה נסים, ובאלישע ששה עשר, לקיים פי שנים ברוחך אלי, וכתבן כולם זו בצד זו, כך ראיתי בשלושים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו דרבי יוסי הגלילי, וחציית ירדן של אלישע כשתים דשל אליהו:

מלבי"ם ויהורם, זה היה בעת שבא אלישע לשומרון, כי במות אחזיה לוקח אליהו ואז בא אלישע ואז היתה המלחמה:

(ב) וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו:

רד"ק ויסר את מצבת הבעל – אבל האשרה לא הסיר מפני אמו שהיתה עובדת ע"א שהרי נביאי האשרה היו אוכלי שלחנ' אבל הוא לא עבד הבעל והאשרה אלא העגלי' שעשה ירבעם:

רלב"ג רק לא היה כאביו וכאמו – ר"ל שהוא דבק לבד בחטאת ירבעם ועזב חטאת אחאב ואיזבל, והנה הסיר מצבת הבעל שעשה אביו אך לא הסיר האשרה שעשתה אמו כי לא יכול לפי שהיא היתה בחיים עדיין:

מלבי"ם (ב-ג) ויעש – במה שדבק בחטאת ירבעם שהיה מפני יראת נזק וז"ש לא סר ממנה, ולא כאביו וכאמו שהיו עושין להכעיס:

(ג) רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק לֹא סָר מִמֶּנָּה:

רש"י רק בחטאות ירבעם וגו' דבק – וכן כל מלכי ישראל, מדאגה שלא תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלו לרגל, לכך עבדו את העגלים:

(ד) וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר:

רד"ק היה נוקד – כתרגומו מרי גיתי ונקרא בעל המקנה נוקד שהצאן נקודי' ברוב והיה מנהגו שהיה משיב מנח' למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר כלומ' עם צמרם שלא היה גוזזם ולא אמר הכתו' אם היה משיב לו מנח' זו בכל שנה או לזמן אחד ידוע ביניהם:

מלבי"ם ומישע – שהיה נוקד צאן לתכלית זה, כי השיב – שכל שנה ושנה היה נותן מס הזה ולכן אמר לשון השבה וכן הלשון בד"ה ב' (כ"ז ה') ובמות אחאב פשע בימי אחזיהו כנ"ל (א' א'):

(ה) וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:(ו) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד ביום ההוא – בעת שבא אלישע לשומרון:

(ז) וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ:

מצודות דוד כמוני כמוך – כמו שתעלה אתה, אעלה כן גם אני:

מלבי"ם כמוני – כי בעת פשע מואב התחבר עם העמונים ומקצת יושבי שעיר ולחמו על יהושפט ונפלו (כמבואר בד"ה כ' עי"ש), ולכן אמר כמוני כמוך, כי גם בי התגרו:

(ח) וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם:

רש"י דרך מדבר אדום – כי גם מלך אדום ילך עמנו:

מלבי"ם ויאמר – מלך ישראל שאל ומלך יהודה השיב שיעלה דרך מדבר אדום כי אדום היה תחת רשות יהודה (כנ"ל א' כ"ב מ"ח ובדה"ב כ"א ח') ורצה שמלך אדום ילך ג"כ עמהם:

(ט) וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:

מלבי"ם ומלך אדום – הוא הניצב מלך, כמ"ש ומלך אין באדום, ויסבו – באמת היה להם דרך קרוב אל מואב שהיתה במיצר א"י, והם סבבו סביב הר שעיר דרך המדבר בדרך שסבבו ישראל בהכנסם לארץ, ושם לא היה מים גם בימי משה וגם עתה:

(י) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:

רד"ק לתת אותם ביד מואב – שאם לא נמצא מים יפוצו חיילותינו אילך ואילך למצוא מים ויבואו מואב ולא נוכל להמלט מידם:

מלבי"ם ויאמר אהה כי קרא ה' – ראה שהסכיל עשו במה שנטה מדרך הקרוב והישר, וראה שה' נתן בלבם עצה נבערה למען יפלו, כי מדרך הטבע לא היה להם לבחור דרך עקלתון, וגם ידע שאם לא היה קורא מלך יהודה לעזרה לא היה הולך דרך אדום, שאדום לא היה תחתיו, וזה בעצמו שקרא ה' לשלשת המלכים – שמזה נסבב שילכו בדרך המדבר הוא סבה מה' להאבידם, כי על מואב היה יכול ללכת בעצמו והיה מנצחם בלא עזרת שני המלכים:

(יא) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ:

רש"י אשר יצק מים על ידי אליהו – בהר הכרמל, וביציקתו נעשו אצבעותיו כמעיינות מים, עד שנתמלאה התעלה, וראוי הוא ליעשות לנו נס על ידו במים (ילקוט שמעוני רמז ריד):

 רד"ק פה אלישע – אלישע הלך עמהם על פי הנבואה להראותם זה הנס הגדול אולי ישוב מלך ישראל מדרכו הרעה והם לא ידעו כי הוא הולך עמהם אבל בא לו בתוך העם:

 אשר יצק מים – ר"ל ששרת אותו ובדברי רז"ל למד לא נאמר אלא יצק מלמד ששמוש' גדו' מלמודה.

 ובדרש אמ' עוד אשר יצק מים ע"י אליהו בהר הכרמל כשמלא המזבח והתעלה מים אלישע היה יוצק מים ע"י אליהו ונעשה נס ונעשו י' אצבעותיו כמעינות מים עד שנתמלאת התעל' מים שנ' ויצקו וכמו ששם נעשה נס על ידו במים לפיכך אמר אשר יצק מים ולא אמר אשר שמש או אשר למד.

ועוד בדרש אשר יצק מים ע"י אליהו אמרו אפילו היה מבקש מים לפניו היה נותן לו:

 רלב"ג פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו – אף על פי שהיה לאליהו תלמידים רבים הנה זכר אלישע שהיה תלמיד והיה ראוי שיקנ' יותר מהשלמות מפני ששרת את אליהו כי המשר' הוא תמיד לפני רבו ולזה יתכן שילמד יותר ולזה שפט יהושפט שיש את אלישע דבר ה' מצורף לזה כי ראה שנסע ממקומו עם אנשי המלחמה ואעפ"י שלא היה איש מלחמה ולזה ידמה שעשה זה שאם יצטרכו ישראל לדבר ה' ימצאהו שם והנה לכבודו ירדו אליו שלש' המלכי' ולכבוד הש"י:

מלבי"ם השאלות: למה הזכיר שיצק מים, מאין ידע שיש אתו דבר ה', ואמר אותו תחת אתו, מז"ש מה לי ולך, ומה התשובה אל כי קרא ה', ומ"ש לו לולי פני יהושפט וכו'. למה בזה אותו ללא צורך:

(יא) האין רצה שהנביא יתפלל אל ה' אל המים ויגד להם דרכם, ויען – וכו' פה אלישע שיצק מים על ידי אליהו – וע"י יציקה זו הוריד את הגשם והוא מלומד בנס כזה להוריד המים ולהציקו על צמא:

(יב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה' וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם:

רד"ק אותו דבר ה'- שהרי הוא לא בא לעשו' מלחמ' למה בא לא בא אלא ע"י נבואה באמת יש אותו דבר ה':

 וירדו – ירדו ממרכבתם לכבודו לדבר עמו ולא קראו לו שיבא אצל' לפי שהיו בצרה גדול' חשו לכבוד הבורא ולכבוד נביאו:

 מלך ישראל ויהושפט מלך אדום – לפי שדבר יהושפט בשמו לא נאמר בו מלך ומלך אדום הוא הנציב שהיו משימי' עליה' מלכי יהודה והוא היה להם מלך.

ויש בו דרש למה לא נאמר ביהושפט מלך להודיע ענוותנותו של אותו צדיק שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות אלא כחבר הדיוט.

וי"א שנגזרה גזרה שיהרג עם אחאב והיה הכתוב מונה לבנו מן אותה שעה לפיכך לא נקרא מלך ובשכר שירדו לפני הנביא זכו לראות כל אלו הנסים:

מלבי"ם ויאמר – אז אמר יהושפט כי הוא לא לבד שיתפלל כי בהכרח יש אותו דבר ה' – (כתב אותו תחת אתו, ר"ל ממה שיש אותו ר"ל שנמצא פה מבואר שיש אתו דבר ה') כי תלמידו של אליהו לא ילך לחנם אל המחנה אם לא בשליחות וירדו – ממרכבתם לכבודו, ויהושפט – פי' שלבש בגדי הדיוט בל יתהדר לפני הנביא בשגם בעת צרה לכן לא אמר ומלך יהודה.

(יג) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:

מצודות דוד מה לי ולך – רוצה לומר: מה היא האהבה והקורבה אשר בינינו, מהי הטובה שעשית לי, ומה עשיתי לך, ומדוע אם כן תשאל בי. לך אל נביאי אביך וגו' – הם נביאי הבעל. אל וכו' – רצה לומר: אל תאמר עתה כדברים האלה, כי אנו בסכנה, ואל תעורר הדין בהזכרת החטאים:

מלבי"ם מה לי ולך – ר"ל הנה תפלת הנביא לא תועיל רק למאמינים בה' ובנביאיו שבזה יש קשר בין הנביא ובין האיש אשר הוא מתפלל בעדו לא כן אתה לך אל נביאי אביך, ויאמר לו אל – ר"ל הדבר הזה אינו טבעי רק השגחה כי קרא ה' – ובזה עליך לבטל את הגזירה ובשגם שאינו עלי לבד רק לשלשת המלכים:

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ:

מצודות דוד אשר עמדתי לפניו – שאני רגיל לעמוד לפניו בתפלה. כי לולי וכו' – רצה לומר: אם לא היה הדבר הזה, מה שאני נושא פני יהושפט. אם אביט וכו' – רצה לומר: אם הייתי מביט אליך בזולת יהושפט, יהיה עלי עונש השבועה:

מלבי"ם ויאמר כי לולי – כי מתנאי חלות שפע הנבואה על הנביא הוא בשהוא בין אנשים צדיקים ואנשי הרוח, כמ"ש והתנבית עמהם, ואם הוא בין רשעים זה מונע השפע מלירד עליו,

אמר, הנה אתה סבה לשלא אשיג שפע הנבואה, רק הלא יהושפט פה והוא בצדקתו יעזר שתחול הנבואה והדבר שקול, ולכן צריך עוד איזה פעולה להזדמנותה שהוא הניגון, משא"כ אם לא היה יהושפט לא היה הניגון מועיל, ואם לא היה הרשע פה לא היה צריך לזה, וז"ש ועתה קחו לי מנגן.

(טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה':

רש"י קחו לי מנגן – מפני הכעס נסתלקה שכינה ממנו:

רד"ק קחו לי מנגן – אמרו כי מיום שנסתלק אליהו רבו לא שרתה עליו רוח נבואה עדיין כי אבל היה ורוח הקדש אינה שורה אלא מתוך שמחה וי"א מפני הכעס שכעס על מלך ישראל היה עצב ואמרו כל הכועס אם נביא נבואתו מסתלקת ממנו מנא לן מאלישע ולשמחתו אמר קחו לי מנגן:

(טז) וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' עָשֹה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:

מצודות ציון הנחל – העמק. גבים – בורות, כמו (ישעיהו ל יד): ולחשוף מים מגבא:

מלבי"ם גבים – חפירות צוה לחפור חפירות שיתמלאו מן המים שיבואו שמה, כמו באו על גבים (ירמיה י"ד):

(יז) כִּי כֹה אָמַר ה' לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:

מצודות דוד לא תראו רוח – רצה לומר: לא יבואו המים בדרך טבעי, על ידי הרוח והגשם כי אם יבואו על פי נס. ומקניכם – מה שהביאו למאכלם. ובהמתכם – מה שהיו רוכבים עליהם:

(יח) וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם:

מלבי"ם השאלות: מה רצה באמרו ונקל זאת בעיני ה' וכי יעלה על הדעת שבעיניו יפלא כל דבר:

(יח) ונקל ר"ל כי הטובה הנסיית שיעשה ה' לצורך עם או אדם אחד ובהכרח תבא אליו בעצם וראשונה לא בשניה ובמקרה, ואחר שהמים האלה היו בשביל ישראל היה צריך שירדו פה שהוא מקום הצורך לא בארץ אדום, עד שידמה שעקר המים באו בשביל ארץ אדום להשקותה, וישראל קבלוה במקרה, ע"ד כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כמש"פ שם,

ואין לומר שבזה יגדל הנס במה שלא יראו רוח וגשם ואעפ"כ ימלא הנחל מים, לז"א כי בהפך היה הנס יותר גדול אם היה הגשם בא במקום ההוא שלא היה מטבעו לגשם, כי היה מדבר וצמאון לא כן בארץ אדום היה הגשם רגיל, ושיפוצו נחליו חוצה הוא דבר מורגל, לכן אמר שבאמת נקל זאת בעיני ה' – נס הזה הוא דבר נקל וקרוב לטבע,

ומה שבחר ה' בדרך זה ולא בנס יותר גדול שיהיה הגשם במקום ההוא, הוא מטעם שעי"כ ונתן את מואב בידכם – שזה התכלית אצלו, עד שהמים לא יהיו רק אמצעיים אל התכלית הזה לכבוש את מואב ושימצאו בידכם בקל וכמו שהיה,

ואחר שהנס אינו מבוקש לעצמו רק לתכלית דבר אחר לא יחוש אם יהיה קרוב אל הרגיל, בשגם יש בו עוד ענין, שישראל לא היו ראוים לשני נסים בפעם אחד שהוא הגשם וכיבוש מואב, ואם היה הגשם בא בנס גדול, היה זה מגרע כחם ולא היו כובשים את מואב כי לא היה זכותם מספיק רק לנס אחד, ולכן בחר שהמים ימצאו בנקל בדרך הטבע, וז"ש ונקל זאת בעיני ה'ועי"כ הנס שהיה ראוי לעשות להם היה מה שכבשו את מואב, וז"ש ועי"כ ונתן את מואב בידכם:

מצודות דוד ונקל זאת – החסד הזה הוא נקל בעיני ה', כי עוד יעשה חסד גדול מזה, בתת את מואב בידכם:

(יט) וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים:

רד"ק וכל עץ טוב תפילו – כי הכתוב לא אמר לא תשחית את עצה אלא כשיצורו על עיר כמ"ש הטעם כי ממנו תאכל. ואע"פ שרז"ל קבלו כי בכל מקום ובכל זמן אסור להשחית עץ מאכל פשט הכתוב הוא שלא אמר אלא בעת המצור.

ואפשר שהיתה מצוה לשעה כאליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ בשעת איסור הבמות,

ובדרש כשאמר להם הנביא וכל עץ טוב תפילו אמרו לו הרי הוא אומר לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על שאר האומות נאמרה זה אבל אומה זו נקלה ונבזה לפני ה' שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות שלהם:

 תכאיבו באבנים – על דרך הַשְׁאָלָה וכן היחיו את האבנים וירפא את מזבח ה' ההרוס ותרגומו תטומון:

(כ) וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם:

רד"ק ויהי בבקר כעלות המנחה – כעלות בכ"ף ופירוש בבקר בעת עלות מנחת הבקר והמים האלה אפשר שהיו מגשמים שהיו רחוקים מהם בארץ אדום אבל המחנה הזה לא ראה לא רוח ולא גשם או נפרץ אחד מהנהרות בארץ אדום ברצון הבורא ונגרו המים עד הנחל הזה,

ובדרש או בבקר או בעלות המנחה מהו בבקר בעלות המנחה אמר רבי תנחומא שטף של גשמים ירד באדום בבקר ובאו להם כעלות המנחה:

מלבי"ם ויהי – לדעת חז"ל פי' ויהי – (דבור זה של אלישע) בבקר – (שאז נבא והגשם התחיל בארץ אדום), וכעלות המנחה – (מנחת ערב):  והנה מים באים – אז הגיעו המים אל הנחל והמפרשים פירשו כעלות המנחה מנחת הבקר:

(כא) וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל:

מצודות דוד שמעו – כאשר שמעו שעלו למלחמה, נאספו גם המה. מכל חוגר – מכל היודע לחגור החרב. ומעלה – והמעולים מהם, הם הגבורים אנשי מלחמה, ורצה לומר: איש לא נעדר:

מלבי"ם וכל מואב שמעו – (מכבר כי זה גדר השם הקודם אל הפעול שאינו מקפיד על הקדימה בזמן), ויעמדו – מכבר:

(כב) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם:

רש"י אדומים כדם – כן דרך המים, כשהשמש זורחת עליהם בבקר, מאדימות. מנגד – מרחוק, והם לא ראו באותו הנחל מים מעולם, לפיכך היו סבורין שהוא דם:

מלבי"ם וישכימו – (לדעת חז"ל היה זה בבקר שאחריו, ולפי המפרש' שמ"ש כעלות המנחה הוא מנחת הבקר היה באותו בקר תיכף):

(כג) וַיֹּאמְרוּ דָּם זֶה הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב:

רד"ק דם זה – לפי שראו האדמימות ומים לא היו נובעים כי עתה באו המים שם שהרי לא היו שם מתמול שלשום התחזק בלבם כי דם הוא וחשבו כי נפלה קטטה בין המלכים והרגו אלו לאלו:

 החרב נחרבו – מענין חרב כלומר נהרגו ביניהם החרב מבנין הפעל:

 ויבאו – באו כאנשים בוטחים ולא כנלחמים וישראל ואשר עמהם קמו עליהם והכום:

מלבי"ם החרב נחרבו – מענין חרב שלחמו זה בזה בחרב:

(כד) וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּבּוּ \{וַיַּכּוּ\} בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב:

מצודות דוד ויבואו – כההולכים בבטחון, מבלי הכין למלחמה. ויכו בה והכות וכו' – רצה לומר: הכו וחזרו והכו:

מלבי"ם ויכו – אחר שנסו רדפו עד ארץ מואב והכו בה – (במדינה עצמה) והתמידו להכות את מואב, ועז"א והכית את מואב:

(כה) וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ:

רד"ק עד השאיר אבניה בקיר חרשת – קיר חרשת שם עיר גדולה בערי מואב זוכר אותה בכל מפלת מואב ולפי שהיתה בעלת שם זכר אותה ולא זכר הערים האחרות שהרסו ופירוש עד השאיר הכל הרסו והפילו עד השאיר קיר חרשת לבדה שהיתה עיר בצורה ובה לא השאירו אלא אבני החומה זהו אבניה אבני העיר הזאת כי כל מה שהיה מחוץ לעיר הרסו והפילו העצים וכל האבנים היו משליכים בחלקות הטובות ונשארה חומת העיר הזאת:

 ויסבו הקלעים ויכוה – הכו בחומה עד שהרסוה ידמה כי לשאר הערים לא היו צריכים להם קלעים אלא היו כובשים הערים ואחר כן היו הורסים אותם ולזאת שהיתה עיר בצורה הוצרכו הקלעים והקלעים האלה לא היו קלעים ביד אלא קלעים שמשליכים אבנים גדולות בדיק וכיוצא בו שבאבן אחת משא כבד ומשליכין באותן הכלים האבן לחומה עד שישברו החומה וכן עשו לקיר חרשת והכוה וי"ת עד דלא אשתארת אבנא בקרתא דלא פגרוהא ואסתחרו קלעיא ומחוהא:

מלבי"ם והערים יהרסו – בלי הפסק, עד השאיר – ר"ל הרסו כל הערים רק קיר חרשת היה מבצר גדול שהקיר בנוי מאבנים גדולות ובקיר חרשת נשארו אבניה ר"ל אבני החומה שלא יכלו להרסה ולכבשה מחוזק האבנים (ושם היה מלך מואב) ויסבו הקלעים – באבנים גדולות שקולעים להרוס החומה ויכוה – ר"ל הכו בקלעיהם להרסו:

(כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ:

רד"ק וירא מלך מואב – מלך מואב היה בתוך העיר הזאת כמו שאמר למעלה כי נסו מפניהם וחשבו להשגב בעיר הזאת ובראותו כי חזק ממנו דבר המלחמה הזאת לקח עמו שבע מאות איש להבקיע אל מלך אדום לצאת מן העיר כי אפשר כי מלך אדום היה קרוב לעיר יותר משני המלכים:

 חזק ממנו המלחמה – פירוש דבר המלחמה וחזק פועל עבר כי חציו קמץ וחציו פתח:

מלבי"ם השאלות: למה היה קצף על ישראל על שהעלה מלך מואב את בנו על החומה, מה חטאו ישראל בזה:

(כו) וראה מלך מואב – שהיה בפנים כי לא יוכל לנצח מן החומה כי חזק המלחמה ושיכבשו החומה ולכן לקח ושלף חרב – (כי מן החומה לחמו בחצים וקשת) ורצה להבקיע אל מלך אדום – שמלך אדום ומחנהו עמד בצד אחד והיה חלוש נגדו ורצה להבקיע לתפוס את המלך עצמו ולא יכלו – לתפשו רק תפסו בנו הבכור, ולקחהו ויעלהו וישרפהו על החומה לנקום ממלך אדום (ועז"א על שלשה פשעי מואב וכו' על שרפו עצמות מלך אדום לסיד)

ומזה נתעורר קצף ממחנה אדום על ישראל, שחרה להם שישראל לא עזרוהו בעת נבקעו מן החומה ולחמו נגדו שהניחוהו ללחום לבדו, ועל ידי כן לא נסעו מעליו כי נעשה קצף בין שלשת המלכים. זה לפי הפשט, ודברי חז"ל ידועים:

 (כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ:

רד"ק ויקח את בנו הבכור – פי' אדוני אבי ז"ל כי בן מלך אדום הראוי למלוך תחתיו היה ברשות מלך מואב ומפני זה בא עם שני המלכים כי חשב להוציא בעזרתם בנו מתחת יד מלך מואב וכשחשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום ולא יכול לקח בקצפו את בן מלך אדום והעלהו על החומה ושרפו לעיני אביו זהו ויעלהו עולה ששרפו כמו ששורפין העולה:

 ויהי קצף גדול על ישראל – ממלך אדום כי חשב כי בעזרתם יוציא בנו מתחת יד מלך מואב וזהו שאמר הכתוב על שרפו את עצמות מלך אדום לשיד.

ורבי אחי ר' משה ז"ל פי' כי כאשר חשב להבקיע מלך מואב אל מלך אדום אז לקח בנו באותה המלחמה חטפו מהם והעלהו על החומה ושרפו לעיני אביו ויהי' קצף גדול על ישראל ממלך אדום שלא עזרהו להצילו מידם,

ובדרש ויעלהו עולה שאל מלך מואב מפני מה אומה זו ראויה לנסים האלה אמרו לו אברהם אביהם העלה את בנו עולה אמר להם אף אני אעשה כן והעלה את בנו עולה וחלקו בדבר זה מהם אמרו לשם שמים העלה אותו וזה שאמר ויהי קצף גדול על ישראל שנתקצף הקדוש ברוך הוא עליהם כי מלך מואב לא חמל על בנו כשחשב לעשות בו רצון האל וישראל היו מקציפים אותו בכל יום

והוא חשב לעשות רצון האל ואינו, כמו שאמרו אשר לא צויתי זה יפתח שהעלה את בתו ולא עלתה על לבי זה מישע מלך מואב שהעלה את בנו.

מהם אמרו כי לע"ג העלה ומפני זה חסר וי"ו החמה כי הי' עובד לחמה והעלה את בנו לחמה.

ומה שאמר ויהי קצף גדול שנזכרו עונותיהן של ישראל באותה שעה שגם הם היו שורפים את בניהם לע"ג ולאשרה ואמר הכתוב וכמשפטי הגוים לא עשיתם ואמרו רז"ל כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם:

 וישבו לארץ – כל אחד מהמלכים שב לארצו, ובדרש באותה שעה ירדו ישראל למדרגה התחתונה:

 וישבו – כתיב חסר כלומר ישבו לארץ כמו וישבו אתו לארץ:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים ב' – פרק כה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב