מלכים ב

ספר מלכים ב פרק ד

(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים:

רד"ק ואשה אחת – אמרו שהיתה אשת עובדיה:

 עבדך אישי מת – י"ת עבדך עובדיה בעלי מית ואת ידעת ארי עבדך הוה דחיל מן קדם ה' כד קטילת איזבל רשיעתא וגו' כבבעמוד, ובתרגום של תוספתא עוד מאתן ושתין וחמשא זמנין צוחת אתת עובדיה כהאי גונא ולא הוה משגח ולא ידעה מה למעבד עד דאזלא לבי קיבריה וצוחא דחלא דה' דחלא דה' ואשתמע לה קלא מביני מיתיא מאן הדין דחלא דה' דקא בעית ארבעה איקרו דחלא דה' אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה אותיבה ואמרה לא בעינא אלא האי דכתיב ביה דחלא דה' לחדא וכד אודעוה קבריה הוה קא מתפלשא בקבריה וקא צוחא ואמרה מרי מרי היכא רוחצניך לי בשעתא די דמכתא ודמותא כד אמרית לך למאן את שביק לי וית תרין בני ואתיבתני דרבון דעלמא רחצן לי ואמרת לי שבוק יתמך ואנא אקיימינון וארמלתך עלי תתרחץ וכדו לא נהשכח משזיב ויתמי נמי צוחי ואמרי קבלן אבא קבלן אבא אתיב עובדיה ואמר לה זילי לגבי אלישע בפורתא דמשחא דאשתאיר גביך ולברכיך ביה דאנא כי אטמרתינהו למאה נביאיא וזנתיהו במערתא בלחמ' ובמיא לא איטפיין בוציניה דמשחא מיניהו לא ביממא ולא בליליא לידכר ליה נבייא מילי דידי לקודשא בריך הוא וישלים לכו מאן דאוזפיניה דהכי אמר קרא דמוזיף למרי עלמא ה' כל מאן דרחים על עניא ועל מסכינא ובכן אזלת ואודעתיה לאלישע כולי האי:

 והנשה בא לקחת – בדרש מי היה זה זה יהורם בן אחאב עובדיה קיים כספו לא נתן בנשך ויהורם שנתן ברבית אמר לו הקדוש ברוך הוא עד עכשיו הוא חי יבוא יהוא ויהרגהו שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח לא יחיה וכתיב ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרעותיו ויצא החצי מלבו על שהקשה לבו ויפשט זרעותיו ליטול רבית:

מלבי"ם ואשה אחת פי' חז"ל שהיתה אשת עובדיה שהחביא מאה נביאים במערה ויכלכלם לחם ומים ולצורך זה לוה מעות מאחאב ויהורם לקח ממנו רבית ונשה בו ורצה ליקח את בניו לעבדים וע"כ צעקה אל אלישע – שע"י שעבדך היה ירא ה' – עי"כ נסתבב שהנושה בא לקחת ילדיו לעבדים – וכבר אמרו אצל בתו של ר' נחוניא אפשר דבר שנזהר בו אותו צדיק יכשל בו זרעו,

כי הגם שלפעמים מה"ד פוגע בצדיק, לא יהיה זה בסבת מצוה שהיה עוסק בה תמיד להציל לקוחים למות, וגם שאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ואיך אפשר אחר שהיה ירא ה' שיקח הנושה ילדיו לעבדים.

וכבר אמרו שביואב נאמר מיתה על שלא הניח בן ממלא מקומו, וע"ז צעקה עבדך אישי מת – ר"ל שיצדק עליו שם מיתה אחר שהנושה יקח ילדיו לעבדים:

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָכְי \{לָךְ\} בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן:

מלבי"ם מה אעשה לך – כי אין הברכה שורה על אין רק על דבר יש, וע"כ הגידי לי מה יש לך בבית – שעליו תחול הברכה ותאמר – וכו' כי אם אסוך שמן – ופי' חז"ל שעובדיה היה מדליק תמיד שמן לבני הנביאים אשר בלילה לא יכבה נרם, ראוי שיהיה נס בשמן:

ביאר בתוה"פ אלישע שאל לה מה זכות יש לה, והשיבה שאין לה זכות של ג' מצות האשהנדה– בעלה מת, חלה– היא עניה ואין לה פת, ומה שנותר לה הוא הדלקת הנר- אסוך שמן.

(ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִכְי \{שְׁכֵנָיִךְ\} כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי:

מצודות דוד מן החוץ – מן האנשים שחוץ לביתך, ולתוספות ביאור אמר: מאת כל שכניך. אל תמעיטי – אל תשאלי מעט כי אם הרבה כלים:

 מלבי"ם לכי ושאלי לך – הנה הנס היה רק בהאסוך שנעשה כמעין ומקור יזל שמן מדליו בשפע שובע רצון, ובכ"ז היה צריך שגם הכלים שתצוק השמן בהם יהיו מוכנים לקבל הברכה, ולכן הוסיף מאת כל שכיניכי – שבזה הכין כלי כל השכנים אל קבלת הברכה,

והנה אלישע רצה שיגמר הנס בפעם הראשון שתרבה בכלים כ"כ עד שיהיה די לשילום החוב ולפרנסתם בעתיד, ולז"א כלים רקים אל תמעיטי:

(ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי:

רש"י וסגרת הדלת – כבוד הנס הוא לבא בהצנע. והמלא תסיעי – מלפניך, ותתני כלי אחר במקומו למלאותו, וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו, לפי שהקב"ה עושהו כמעין, ואין דרך מעין לזוזו ממקומו, מדרש אגדה שמעתי:

רד"ק והמלא תסיעי – כתרגומו תסלקי כלומר שתסלקי אותו ממקומו ושימי כלי הריק תחתיו וכן לכל כלי וכלי ובאמרו לה והמלא תסיעי הודיעה שלא תזוז היא ממקומה והאסוך בידה כי מעשה נס לא יהיה אלא במקום שהתחיל בו:

מלבי"ם ובאת וסגרת הדלת – בל יחול עין הרע, ובל יקרב איש בלתי ראוי, שע"י רוע מעשיו תופסק צינור השפע, ובמ"ש בעדך ובעד בניך – ידעה כי יש עוד תנאי.

והיה בזה ג' תנאים, א] שהיא לא תזוז ממקומה, כי הנקודה שבו חל הברכה היה במקום מוגבל, שם נפתח המעין וניגר במורד ואם תזוז ממקומה יושחת המעין, ועז"א בעדך ובעד בניך – ואמר הם מגישים אליה – כי היא לא זזה ממקומה,

ב] שאחר שהפכה את האסוך ופיה למטה החזיקה אותו כן עד גמר הנס, ועז"א ויצקתה – ר"ל בלי הפסק וכן אמר והיא מוצקת

ג] שרק על הכלים שהוכנו ששאלה מאת שכניה, לז"א האלה: –

(ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מֹיצָקֶת \{מוֹצָקֶת\}:

מצודות דוד הם מגישים – את הכלים הריקים, כי היא לא זזה ממקומה עם האסוך:

(ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן:

רש"י ויעמוד השמןמלבא עוד, ומדרש אגדה (בבראשית רבה לה ג): הוקיר שער השמן:

רד"ק ויהי כמלאת הכלים – באגדה ובתרגום של תוספתא והוה כמשלם מניא ואמרת לבנה קריב לי עוד מאני תבירי דחספא דמאן דיגזר על מאנין ריקנין דימלון יגזר על מאני תבירי ויתקנון והוא לקיט מאני שבירי ומשוי חד על חד ומתחברי במימרא דה' קודשא בריך הוא ועמודא דמישחא טייף על כולהון עד דשלימו כל פסקי מאנייא אמר ברא לית עוד מנא ושמע עמודא דמישחא ופסק:

מלבי"ם ויהי כמלאת הכלים – מבואר שלא שאלה כלים הרבה כ"כ, ועז"א הגישה אלי עוד כלי – וכו' ויעמד השמן – ר"ל ע"י שלא היו כלים הרבה, ולא היה השמן מספיק לפרנסתה אחרי שילום החוב עי"כ עמד השמן, ר"ל שלא יצא מן האסוך שהיתה פיה למטה, רק עמד בתוך האסוך, ובזה היה האסוך עדיין מוכן להשפיע משמן הברכה בעתיד:

(ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאלקים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵכְי \{נִשְׁיֵךְ\} וְאַתְּ ֻבָנַיִכְי \{וּבָנַיִךְ\} תִּחְיִי בַּנּוֹתָר:

רש"י ותבא ותגד וגו' – באת ליטול עצה, אם למכור אם להמתין עד שיוקר עוד, אמר לה לכי מכרי, כי יש די לכל נשייך, ולחיות את ובניך בנותר, עד שיחיו המתים:

רד"ק ושלמי את נשיכי – ושלמי למרי חובותיך ובתוספתא וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת ליה לנביא דה' אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה עשורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא הדרה ואמרה ליה מה נעביד מבני דאחאב אי שמעי עלי ואנסי לי מתיב ואמרה לה דסגר פומא דכלבי דמצרים ועתיד למיסגר פום אריותא דדניאל יטמטם עינוהי דבני אחאב ויסגר אדניהון דלא לבאשו לך יהבית אודיתא ותושבחתא ואזלת:

מלבי"ם ויאמר לכי מכרי – הבטיח לה שהשמן שיצא אל הכלים יספיק לשילום החוב, וחז"ל אמרו שנתיקר השמן עד שהיה בו כדי החוב, ואת ובניך תחיי בנותר – ר"ל בשמן הנותר באסוך זה יספיק לפרנסתה כי יזול תמיד שמן ככל הצורך לפרנסתה ואמרו חז"ל תחיי בנותר עד שיחיו המתים:

(ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם:

רד"ק אשה גדולהחשובה בעלת נכסים ובעלת השם,

ובדרש כי אחותה של אבישג השונמית היתה אמו של עדוא הנביא וי"ת דחלת חטאין:

מלבי"ם ושם אשה גדולה – פי' חז"ל שהיתה גדולה במע"ט ובחשיבות, ותחזק בו לאכל לחם – הנה חז"ל אמרו הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ר"ל כי אלישע לא נהנה מכל מי שיהיה רק בתנאים מיוחדים כמ"ש ר' פנחס בן יאיר (חולין ו') ישראל קדושים הן יש י"ל ואינו רוצה וכתיב (משלי כ"ג) אל תלחם את לחם רע עין, ויש רוצה ואין לו, אבל אתה רוצה ויש לך,

וכן בודאי נזהר אלישע מזה, והאשה הזאת היתה אשה גדולה בעושר ויש לה, וגם ותחזק בו – ר"ל שהפצירה בו הרבה שמזה ידע שי"ל ורוצה והנה ר' פנחס בן יאיר כשהגיע לביתו של רבי לא רצה ליהנות על שראה כודניתא בביתו, כי היה לו ג"כ תנאי שמי שיהנה ממנו לא ימצא בו כל דבר רע. והיא היתה אשה גדולה במע"ט וע"כ אכל לחם בביתה.

והנה אמרו כל המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו כאילו מקריב תמידין שנאמר איש אלקים קדוש עובר עלינו תמיד, באור דבריהם, כי אכילת ת"ח י"ל דמיון עם הקרבן, ושולחנו י"ל דמיון עם המזבח, כמ"ש בסוף חגיגה פתח בשולחן וסיים במזבח וכו',

כי כמו שע"י הקרבן היתה השכינה שורה בישראל ובאר בכוזרי שכמו שהנשמה הרוחנית תשכן בגוף ע"י המאכל שהצלול והזך שבמאכל יזדכך בכבד ועליו תנשא נפש הצומחת, והזך יותר יעלה ללב ועי"ז תשכן בו הנפש החיונית, והזך יותר יעלה אל המוח ועליו תנשא הנפש המשכלת, וע"י המשכלת תשכן בו הנשמה האלקית ע"י מצועים רבים, הגם שהנשמה מצד עצמה אין לה שום קשר עם המאכל הגשמי,

וכן ע"י הקרבנות הנשרפים ומתעכלים על גבי המזבח כדרך עיכול שבאצטומכא, תעלה מהם הרוחני אל מזבח הקטורת שבו תשכון עננה הריח הטוב הרוחני, ומשם אל ארון הברית שם תשכון מחשבת המקריב וטוב כוונתו בקדש, ועליו ישכון ה' אלקים,

ואחר שהנביא ואיש אלקים הוא מקום מוכן להשראת השכינה ודומה לארון הברית בקדש הקדשים, נמצא ע"י המאכל המחיה גוף הנביא וע"י כוונתו באכילתו לש"ש מברר הזך שבו בירור אחר בירור מחלקי דצח"מ עד הנפש המשכלת והרוחנית והחיה ויחידה שבו ישכון ה' בו, והמאכיל אותו עם הכוונה הראויה מקריב תמידים והשולחן אשר לפני ה' הוא המזבח.

ואלישע שנודע לו בפעם הראשון שאכל בבית הצדקת הלז כי הקריבה לחמה לריח ניחוח בטוב הכוונה והמחשבה הראויה, לכן ויהי מדי עברו יסור שמהמעצמו לזכות אותה במצוה רבה הזאת:

(ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אלקים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד:

רש"י הנה נא ידעתי – שלא ראתה זבוב על שלחנו, וקרי על סדינו (ברכות י ב):

רד"ק הנה נא ידעתי – כי היה ידוע אלישע בישראל כי איש אלקים הוא וקדוש ואף על פי שאמרה נא אינו אומר כי עתה ידעה ולא קודם זה אלא מלת נא ר"ל עתה צריך לנו לעשות לו דבר כיון שהוא רגיל אצלינו ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא וצריך שנעשה לו כבוד ונייחד לו מקום בביתינו וכמוהו הנה נא העיר הזאת קרובה אינו אומר כי עתה תהיה קרובה ולא קודם זה אלא עתה צריך אני להמלט בה כיון שהיא קרובה ורז"ל דקדקו מלת נא ר"ל שעתה ידעה כי קדוש הוא ולא קודם זה ואמרו מנא ידעה ואמרה שלא ראתה לו קרי במטתו:

מצודות דוד הנה נא ידעתי – מכירה אני בו שהוא איש קדוש, ואין מהראוי לשבת אתנו יחד ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב): האשה מכרת באורחים יותר מן האיש. עובר – אף הוא עובר עלינו תמיד, בכל עת בואו פה, ואיך ישב עמנו יחד פעמים רבות:

מלבי"ם ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי – ר"ל מזה שהנביא בא מעצמו לביתי ולא כפעם הראשון שהוכרחתי להפציר בו, ומזה ידעתי שמצד שהוא איש אלקים קדוש – מצד זה עובר עלינו תמיד – שמגמת חפצו בעברו דרך שונם הוא רק עלינוובעבורנו לסעוד אצלנו ולזכות אותנו במצוה זו, שלכן עובר תמיד, שאכילתו כקרבן והתמדת בואו כקרבן תמיד:

(י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה:

רלב"ג נעשה נא עלית קיר קטנה – אחשוב שמהקיר בעינה היתה נמשכת העלייה כמו הענין בבנין הכפה מאלט"ו בלע"ז:

 ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה – רצה לומר כי למעלתו אין ראוי שישתתפו בני הבית עמו ולא להשתמש בכלים שהוא ישתמש בהם ולזה רצת' שיהי' לו שם כלי תשמישו מיוחדים לה:

מלבי"ם נעשה נא – ולכן רצתה לעשות גם משכן לארון הברית הזה שביתה יהיה מעון לשכינה השוכנת על הנביא, ושם נשים כסא ומטה – וכו' שהם ד' תקוני שכינתא כדי שבבואו אלינו יסור שמה – ויהיה שם מקום מיוחד לשכינת אל:

(יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה:

מלבי"ם ויהי היום – שהיה מיוחד אל הנביא לבוא למקום ההוא ביחוד, סר אל העליה וישכב שמה – באופן שנעשה שם מקום קבוע אל הנביא:

(יב) וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו: (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשֹוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת:

רש"י חרדת אלינובשבילנו. את כל החרדה הזאת – לשום אל לבך את העסק הזה, כמו (ישעיהו סו ב):

 וחרד על דברי, זהיר על הדבר שיהא עשוי, ונותנו אל לבו. מה לעשות לך – מה את צריכה שנעשה לך, שבשבילנו עסקת כל זה. בתוך עמי – בתוך קרובי, אין אדם מזיקני, איני צריכה למלך ולא לשר הצבא:

רד"ק חרדת אלינו – לשון תנועה והשתדלות על הדבר וכן ויחרדו זקני העיר לקראתו יחרדו כצפור ממצרים ובענין זה ת"י הא עסקת לנא ית כל עסקא הדא:

 היש לדבר לך – ר"ל שידבר בעבורה אם תצטרך והיא השיב' בתוך עמי אנכי יושבת כלומר בתוך עמי ומשפחתי והם ידברו בעבורי אם אצטרך ואמר אלישע לגיחזי כי היא הלכה מלפניו אחר שענתה לו, לפיכך שאל אלישע לגיחזי:

 רלב"ג ויאמר לו אמר נא אליה – הנה לא רצה אלישע לדבר עם האשה אם לא כשהביאו לזה הכרח ואלו הדברים הספיק שיאמר לה גחזי ולזה לא קרא לה גחזי שתעמד בפתח כי לא היה רצון אלישע לדבר עמה אבל עמד' בחוץ לפני גחזי והי' גחזי בחוץ קרו' לאלישע או היה סמוך לפתח העלייה:

 הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת – ר"ל הנה פחדת שלא תוכלי לנו לעשות הראוי מהכבוד כל הפחד הזה עד שהביאך זה לעשות כל מה שעשית לי מהכבוד:

מה לעשות לך – להשיב גמול על הטובה הזאת היש לדבר בעבורך אל המלך או אל שר הצבא ואדבר אליהם בעבורך ותאמר בתוך עמי ומשפחתי אנכי יושב' ולזה אין לי עסק עם אדם יצטרך לי בעבורו לדבר אל המלך או אל שר הצבא:

מלבי"ם הנה חרדת – ר"ל כי אלישע בהיותו נהנה משל אחרים כן היה משפיע להם מברכתו, באופן שלא היה מקבל רק משפיע ברכה, כמ"ש תיכף לת"ח ברכה כמו שהלב המקבל החיות מן האיברים חוזר ונותן ומשלח מעינות הדם אל כולם, ואמר הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת – (כענין שאמרו ארח טוב מהו אומר כל מה שטרח בהע"ב לא טרח אלא בשבילי),

מה לעשות לך – כיון שבהכרח אעשה לך טובה בעבור זה ויצויר שיעשה עמה טובה בדרך העולם כמו לדבר בעבורה עם גדולי המדינה שהיה אלישע חשוב בעיניהם ויעשו כל אשר ישאל, או שיעשה עמה טובה אצל ה' ע"י תפלה או בדרך נס ושידוד הטבע,

ותחלה רצה לעשות בדרך הטבע, ועז"א היש לדבר לך – ר"ל בעבורך אל המלך, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת – באין מכלים דבר, וגם למ"ש שרצה להתפלל בעדה פי' בזוהר ששאל אם יש לדבר בשבילה אל מלכו של עולם או לפעול בעדה ע"י שרי צבאותיו המניעים את המערכת, והשיבה שאינה רוצה לפרוש מן הכלל ותפלת הרבים:

(יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשֹוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן:

רד"ק ומה לעשות – כלומר במה נוכל לגמלה טובה לטובה שעשתה עמנו אמר גיחזי אבל בן אין לה כלומר לזה ששאלת אינה צריכה ולא לשום דבר אבל לזה הדבר צריכה כי בן אין לה ואישה זקן כלומר אם תאמר אין לה עתה יהיה לה בן לזמן שיבא אישה זקן ולא ידע יום מותו כי קרוב לפרקו הוא ואם תוכל שיהיה לה בן ממנו זו תהיה לה טובה גדולה וי"ת בתוך עמי אנכי יושבת בגו עסקי עמי אנא מסוברא:

מלבי"ם ויאמר – ואז כאשר יצאה שאל ומה לעשות לה, והשיב גיחזי אבל – יש לה צורך לבן כי בן אין לה – והיא עקרה בטבעה וגם אישה זקן – ואין לה הכנה להוליד לא מצד הפועל ולא מצד המתפעל:

(טו) וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח:

רד"ק קרא לה – כי כבר הלכה מלפניו:

רלב"ג ויקרא לה ותעמד בפתח – הנה זה המאמר מפני שהוא נבואה רצה אלישע בעצמו לאמרו לה:

מצודות דוד בפתח – בראותה שאיננו מדבר עמה פנים אל פנים הוסיפה להתרחק, ועמדה בפתח:

 מלבי"ם ותעמד בפתח – באשר בפעם הראשון לא דבר עמה בנכח נשמרה מלכנס בחדרו כי ראתה שנזהר מלדבר עם אשה, ורק בפעם הזה שאמר דבר נבואה הוצרך לומר לה בנכח, למען יתקיים:

(טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּי \{אַתְּ\} חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאלקים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ:

מלבי"ם למועד הזה כעת חיה – פי' הרלב"ג שר"ל למועד של הרגע ההוה שאני מדבר שנקראת עת חיה, כי הזמן העבר הוא עת מתה שאינה במציאות, והעתיד לא נולד עדיין רק זמן ההוה הוא החי, אל תכזב בשפחתך – כאשר אמר לה את חובקת בן שזה מורה רק שתחבוק אותו לא שיאריך ימים (כי היל"ל ולך בן כמ"ש המלאך לשרה כעת חיה ולשרה בן) וגדר הכזב הוא דבר הפוסק ואינו מתקיים (כמו היו תהיה לי כמו אכזב) א"ל הגם שידעתי שלא תשקר ואוליד בן הלא אם ימות אח"כ תהיה הבטחה כוזבת ופוסקת:

(יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע:

 מלבי"ם אשר דבר אליה אלישע – ר"ל שלא היה זה ע"י תפלה רק ע"י דבר אלישע וגזרתו הצדיק גוזר וה' מקיים:

(יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים:

מצודות דוד ויהי היום – בא היום אשר יצא אל אביו, כשהוא עומד על הקוצרים:

מלבי"ם ויגדל הילד – מבואר שלא היתה סיבת המיתה מחולשת הילד שלא נשלם כראוי כי גדל כדרכו רק ויהי היום ויצא אל אביו – והשמש קופחת על ראשו של אדם בעת השרב כמ"ש חז"ל:

(יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ:

מלבי"ם ויאמר אל אביו ראשי ראשי – שהיה הכאב בראש, וכפל דבריו להורות על עוצם הכאב, ופי' הרי"א שי"ל לפי שכאב הראש יבא לפעמים משתוף האיצטומכא ופעמים יבא מהראש עצמו כשיעשה בו מורסא, אמר ראשי ראשי, שהיה החומר והחולי בראש מעצמות הראש, לא משתוף אבר אחר,

ויאמר אל הנער שאהו אל אמו – לפי שחשב שאומר כן כדי שישאהו אל אמו:

(כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת:

מלבי"ם (כ-כא) וישב על ברכיה – ספר שהתגבר החולי בחוזק מאד שמת בזמן מועט, וכתב רי"א שמאשר זכר הכתוב החולי ואחריו המות ידענו שמת בהחלט ויצאה נשמתו מגופו, ושלא היה עילוף, כי זה לא יבא לנערים, ולא אחר קדימת חולי הראש, והנה ספר בזה ג"כ בטחון השונמית שלא עשתה לו שום רפואה עד מותו, ולא השכיבתו על מטה וערש דוי עד אחר מותו. בבטחונה על דבר הנביא וגם אחרי מותו לא צעקה ולא הודיעה גם לבעלה רק השכיבתו על מיטת הנביא:

(כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאלקים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא:

רלב"ג ותשכיבהו על מטת איש האלקים – חשבה שבזכות הנביא יהיה הולד יותר נשמר שם:

(כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאלקים וְאָשׁוּבָה:

(כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּי \{אַתְּ\} הֹלֶכֶתי \{הֹלֶכֶת\} אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:

רד"ק אתי – כתיב ביו"ד וכן הולכתי כתיב ביו"ד כמו שנמצאו יודי"ן נוספות כמו אהבתי לדוש מלאתי משפט והקרי הולך אחר הרוב:

 לא חדש ולא שבת – למדו רז"ל מזה כי חייב אדם להקביל פני רבו בשבת וברגל שנאמר לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת היה לה ללכת אליו ואדוני אבי ז"ל פירש לא עבר לא חדש ולא שבת שראית אותו מה לך ללכת אליו עתה:

 ותאמר שלום – לא רצתה לגלות לאדם עד שתראה הנביא:

מצודות דוד לא חדש ולא שבת – כי בראש חדש ושבת היתה רגילה לקבל פניו. ותאמר שלום – רוצה לומר: אין דבר רע שאלך בעבורו אל הנביא, ולא רצתה לגלות הדבר לבעלה, כי חשבה מוטב שיעשה הנס בצנעה:

מלבי"ם מדוע את הולכת אליו היום לא חודש – כי היה מנהגם ללכת אל איש האלקים בחדש ושבת שכמו שצוה ה' על העליה ברגל ללמד שם דרכי ה' מפי הכהנים ולהמשיך עליו שפע קדושה מהשוכן בבית הנבחר, והיה מן הראוי שיעלו גם בחודש ושבת וכמו שיהיה לעתיד לבא שכתוב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות, רק שבזה"ז שהוא דבר שא"א, היו הולכים בחדש ושבת אצל הנביא שעליו ה' שוכן כדוגמת שישכון במקדש אל, וממנו ילמדו דרכי ה' ויקבלו שפע קדושה וברכה, ובמועד היו עולים לרגל למקדש הגדול, וע"כ תפס חדש ושבת לבד, וחז"ל הוציאו מזה שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, כי בזמן הזה שאין מקדש יהיה קבלת פני רבו במקום עליה לרגל, והגם שבחדש ושבת אין חיוב כיון שאין בו חיוב עליה לרגל, במועד יש חיוב בדבר כיון שהתחייב לעלות לרגל, ומפסוק הזה למדנו שקבלת פני הרב הוא כמקבל פני שכינה במקדש:

שאול נשאל אחרון ראשי גולת בבל, בכרך האחרון של ׳רב פעלים׳, בתשובה האחרונה של חלק ׳אורח חיים׳, אודות הפסוק האחרון שבפרשת השבוע:

התורה מזהירה את הלויים ״ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו״ (ד, כ) נשאלת השאלה הלוא יש לסיים את הקריאה בדבר טוב (רמ״א או״ח סי׳ קל״ח) – הכיצד מסתיימת הפרשה ב״ומתו״?!

הגאון רבי זקן משה מאזוז זצ״ל מתייחס לכך בספרו ׳ויען משה׳ (ואף זו בתשובה האחרונה בחלק או״ח…) הוא טוען שאלמלא דברי הבן איש חי בעניין, היה אומר שאין כאן כלל קושיה שכן הפסוק שלנו לא בא לומר שהלויים ימותו – שהוא באמת דבר רע שלא טוב לסיים בו – אלא שהפסוק בא לומר את ההיפך: על ידי שהלויים ימנעו מלראות כבלע את הקודש – עי״ז הם לא ימותו!…

הוא מחזק את דבריו בלשון אונקלוס שתרגם את הפסוק על דרך השלילה: ״ולא יעלון למחזי כד מכסן ית מני קודשא ולא ימותון…

יישובו של הרב מאזוז מוליך בנימים חבויים, לביאורים דומים שהתבססו על שימת לב לכך שהפסוק מתפרש על דרך השלילה.

בעלה של השונמית תמה ״מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת״ (מלכים ב׳ ד, כג) – וקשה מדוע הקדים חודש לשבת – הלוא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ? !

אלא שהפסוק מדבר על דרך השלילה – ׳לא חודש׳ ׳ולא שבת׳ – וכלפי זה ׳חודש׳ הוא יותר תדיר מ׳שבת׳ שכן ישנם יותר ימים שהם ׳לא חודש׳ מאשר ימים שהם ׳לא שבת׳… [29 לא חודש, לעומת 6 לא שבת…]

הברקה זו קנתה שביתה בבית המדרש משמיה דהגאון רבי חיים זצ״ל בן מרן הגרי״ז סולוביצ׳יק זצ״ל – ״ר׳ חיים דער רב׳ס״ – אם כי כבר קדמוהו בזה גדולי עולם כמו: הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ״ל שמביא זאת בשמו של הגאון רבי וואלף באסקוויץ זצ״ל (בעל סדר משנה, בנו של המחצית השקל) ועוד.

הגאון רבי ירוחם פישל ברנשטיין זצ״ל, ראב״ד לעדת החסידים בירושלים, מביא מזקנו היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ״ל תוספת שצומחת מכח סברא זו: הגמרא בסוכה (כז) מוכיחה מהפסוק ״מדוע את הולכת אל            יו לא חדש ולא שבת״ שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ומקשים העולם היכן הוזכר בכלל רגל בפסוק?

תירץ הטורי אבן שכוונת ׳שבת׳ המוזכרת בפסוק היא לרגל, דאי לאו הכי הלוא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם – ומדוע הוזכר חודש לפני שבת? דוחה זאת היהודי הקדוש מפרשיסחא שמכיוון שמדובר כאן על ׳לא שבת׳ – ממילא סרה ראיית הטורי אבן!

בכינוס של ׳ועד הישיבות׳ עלה לדבר מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל. לפני כן לחש לו מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ״ל שיעורר על הצורך הדחוף בתרומות כספיות.

מרן הרב מפוניבז׳ דיבר בהתלהבות גדולה על אהבת תורה… כאשר סיים ביקש לנמק באוזני רבי זלמן מדוע לא שעה לבקשתו, פנה ואמר לו בהתלהבות: לאכול זה רק שלוש פעמים ביום – אבל ללמוד זה 18 שעות ביממה!

נענה רבי זלמן מיניה וביה: אבל לא לאכול – זה 24 שעות ביממה!…

ומעשה שהיה בראש ישיבת טשעבין, הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ״ל שפנה לצאת מבניין הישיבה ובדלת נתקל בתלמיד נוסף שגם רצה לצאת. התלמיד (שלא היה מבני עלייה) פינה לו את המקום אך ראש הישיבה סימן לו שהוא ייצא ראשון ונימק באוזניו: כלפי "לא להיות בישיבה" אתה תדיר ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם… [מוסש"ק יתד פ' במדבר תשע"ג]

 

(כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ:

רד"ק נהג ולך – י"מ כי היא היתה רוכבת ואמרה לנער שינהג הבהמה כלומר שיכה האתון במתג למהר ללכת, ופי' אל תעצור לי לרכוב אל תעצור האתון ללכת בנחת בעבור רכיבתי, אלא אם אומר לך נהג לך בנחת.

וי"מ כי היתה הולכת ברגל במר נפשה ואמרה לנער שינהג האתון וילך לו אחרי האתון ולא יעצור האתון כדי שתרכב היא אם לא תאמר לו ועל הדרך הזה ת"י אלא שתרגם אל תעצור על האשה שתרגם לא תדחוק עלי למירכב אלקין כד אימר לך:

מלבי"ם השאלות: למה חבשה היא את האתון ולא הנער:

(כד) ותחבוש האתון – מפני שהיה הנער נער קטן בהכרח שאל"כ היה אסור לה ללכת עמו בשדה לבדה משום יחוד, חבשה האתון בעצמה לזרז הדבר, ובמר לבבה הלכה רגלי, ותאמר אל נערה בל יעצרהאתון בשבילה כדי שתרכב, כי אם כשתאמר לו – וכן הלכה ברגלה עד שבאה אל הר הכרמל:

(כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאלקים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאלקים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז:

מלבי"ם (כה-כו) הנה השונמית הלז – ר"ל שהוא דבר תמוה למה באה שלא בזמן הראוי לכן רוץ נא לקראתה – כי בודאי חסר לה איזה דבר לה או לבעלה או לילד לז"א השלום לך וכו':

(כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:

רלב"ג ותאמר שלום – לא רצת' לפתוח פיה לרע:

מצודות דוד ותאמר שלום – אחר ששאלה, אמרה לו הכל שלום, ולא רצתה לגלות גם אליו:

(כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאלקים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאלקים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי:

מלבי"ם השאלות: מה רצה באמרו ה' העלים ממני:

(כז) ותחזק ברגליו – לרמז שלא תניחנו עד שילך איתה, וגחזי רצה להדפה – כי אין מן המוסר שאשה תקרב אל הנביא ויאמר הרפה לה – שזה מצד מרירות נפשה.

 וה' העלים ממני – ר"ל כי מה שיעשה ה' דרך עונש יגלה סודו תחלה אל עבדיו הנביאים למען יבקשו רחמים, וכמ"ש המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, אבל הנעשה מעצמו ע"י חולי יעלם מהנביא ומזה הוציא שלא חטאה ולא בא זה אליה בעבור חטאה:

(כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי:

מלבי"ם ותאמר השאלתי – כי המפציר בחבירו לפעמים יתן לו דבר לפי שעה למען ירף ממנו, לא כן בזה שאני לא שאלתי בן רק אתה נתת לי ראוי שיהיה בן קיים ובפרט שהתניתי ואמרתי לא תשלה אותי – כמ"ש אל תכזב בשפחתך שלא יהיה מתנה לפי שעה לבד:

(כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר:

רש"י לא תברכנו – לא תשאל לשלום, וכל זה, שלא ירבה דברים וישאלהו להיכן אתה הולך, והוא אומר להחיות את המת, ואין זה כבוד הנס להתהלל בו מי שבא על ידו. והוא לא עשה כן, אלא לכל השואלו הוא אומר, רבי שלחני להחיות את המת (תנחומא בשלח כו, ירושלמי סנהדרין י ב):

רד"ק חגור מתניך – אמר לו זה לפי שילך במהרה בזריזות:

 כי תמצא איש לא תברכנו – זה אמר לו כדי שלא יתעכב בדרך ותהיה כונתו בשליחותו ולא יפנה לבו לדבר אחר לא במעשה ולא בדבור, ובדרש שהיה כשחוק בעיניו וכל האדם שהיה פוגע בו היה אומר לו התאמן שהמטה הזה מחיה את המת לפיכך לא עלתה בידו:

מלבי"ם השאלות: אם חשב אלישע שגם גיחזי יחייהו בקל ע"י שימת המשענת איך לא נעשה כדבריו ואיך הצטרך הוא עצמו לשכב על הילד ולשום פיו על פיו:

(כט) וקח משענתי בידך – אלישע חשב תחלה שהיה רק עילוף (כי ה' לא הודיע בנבואה כנ"ל) ובזה היה די שימת המשענת וע"י שלוחו, וצוהו שלא ידבר עם שום אדם שלא להפסיק הכח שנתן אלישע בידו להיות במקומו ולפעול כמוהו, וקראו בשם נער שמורה שהשפיע עליו כח ועצמה שיתעוררו כחותיו שזה גדר שם נער, ולכן אמר לו גחזי לא הקיץ הנער – כי לפי דעתו היה רק תרדמה ועילוף וצריך שיקיץ משנתו:

(ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ:

מצודות דוד אם אעזבך – לבל תלך בעצמך עמדי:

(לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר:

רד"ק ואין קול – לענות:

 ואין קשב – לשמוע כי אילו היה שומע ולא היה יכול לענות היה מתנועע או רומז בעיניו או בידיו אבל זה לא היה בו לא זה ולא זה:

 לא הקיץ הנער – מצאנו הקיצה למת כמו הקיצו ורננו שוכני עפר והסברא אשר אמרנו בילד שהחיה אליהו היא הסברא עצמה בזה הנער שהחיה אלישע ומצאנו לו סמך בדברי רז"ל ששאלו בן השונמית מהו שיטמא והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי:

מלבי"ם השאלות: מ"ש והנה הנער מת הלא זה דבר ידוע מקודם:

(לא) ויבא אלישע הביתה – ואז ראה כי הנה הנער מת – ולא שמת עתה רק מת מושכב על מטתו – שכבר היה מת בעת שהשכיבתו על מטת הנביא:

(לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ:

(לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה':

רלב"ג ויסגור הדלת בעד שניהם – ר"ל שלא היו בבית כי אם שניהם כי לא רצה שיהיה שם שום אדם כדי שתהי' שם תפלתו יותר שלימה וכדי שלא יראה אדם מה שיעשה:

 מלבי"ם השאלות: למה שם פיו ועיניו וכפיו, ולמה שבע פעמים:

(לג-לד) ויבא לכן התבודד עמו בחדר והתפלל להחזיר נשמות לפגרים והשתטח עליו לחום בשרו להיות מוכן לקבל התחיה, וכבר באר בע"י שע"ג, כי אלישע כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך, וריפוי הנזיד אשר בסיר, וריפוי המים, והצפת הברזל, לא נזכר בהם שהוצרך אל התפלה, אבל עשה בכח נבואתו מה שעשה והצליח,

אמנם כשבא להחיות בן השונמית הוצרך אל התפלה כי החזרת הרוח החיוני לפגרים לא נמסר ביד שליח והוא רק מה' לבדו, ורק הכנת הגויה לקבל החיים היה ע"י הנביא לא החזרת הנפש אל קרבו,

וכפי המבואר בזוהר (בשלח) מת הילד משום שאמר את חובקת והיה מסטרא דנוקבא, ר"ל שאמו בלבד הוכנה אל הלידה ולא האב, והיה חיותו חלוש למטה שחסר כח האב המקיים, ולמעלה היה מסטרא דדינא שרגליה יורדות מות, וז"ש מת מושכב על מטתו, שהיתה אחיזתו במטתו שלשלמה, ואלישע השפיע עליו רוח אחרת מסטרא דדכורא, והאציל מחיותו עליו, ולכן סגר הדלת בעד שניהם, ואחר שהתפלל להוריד רוח חדש, הכין את גוית הילד אל שיבנה בנין חדש,

ושם פיו על פיו – להפיח בו רוח מרוחו.

ושם עיניו על עיניו – להשפיע עליו הרגשת החושים והשכל מחושיו,

וכפיו על כפיו – להכין את הנפש הטבעיית שתתגלה על כל הגוף מן כפיו.

ובזה הכין שלשה חלקי הנפש לקבלת החיים, ויגהר עליו – בכל כחו עד שהתחמם בשר הילד – שזה הכנה אל חום הטבעי שלא יחול הנס על האין רק על היש,

וכן עשה ז' פעמים – אם להמשיך הקיום על גוויתו למטה בשבעים ימי חייו, שטבע האיש תתחלף בו שבע פעמים אם להמשיך עליו מלמעל' קיום מז' ימי הבנין העליונים, וקראו כאן בשם הילד – כי חל עליו לידה חדשה כנז', ויזורר הנער – ר"ל נתעטש, כי נפתחו נקביו ועבר רוח החיים אל איבריו ואז נשלם בחיים ויפקח את עיניו. והיה זה הנס השביעי למנין נפלאותיו דומה לנס שעשה אליהו רבו בבן הצרפית:

(לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו \{כַּפָּיו\} וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד:

רד"ק וישם פיו על פיו – כמו שפירשנו באליהו שאמר ויתמודד על הנער והכל לכוין לשון התפלה על מי שמתפלל עליו כמו שאמר ביצחק לנוכח אשתו ואפשר גם כן להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם:

 ויגהר עליו – התנפל והשתטח עליו כמו ויגהר ארצה אבל זה ת"י ואלהית עלוהי:

(לה) וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו:

רד"ק וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה – וישב לארץ להתפלל כי כבר עלה על המטה אשר הנער שם ושכב עליו והתנפל עליו עד שחם בשרו ואחר כך שב לארץ והתפלל והתנפל עוד ומה שהלך אחת הנה ואחת הנה לכוין לבו יותר וכן אמר דוד אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי:

 ויזורר הנער – נתעטש ותרגום עטישותיו תהל אור זרירוהי:

(לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ:

(לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא:

רד"ק ותצא – מעלית אלישע:

(לח) וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים:

רש"י שפות הסיר – הושיבה על הכירה. נזיד – תבשיל. לבני הנביאים – תי' יונתן לתלמידי נבייא:

מלבי"ם ואלישע – עתה יספר עוד שני נסים שעשה אלישע והם שמיני ותשיעי למנין נפלאותיו, והקדים ואמר שלא שינה הטבע בחנם רק מפני הכרח גדול,

א] כי הוא שב הגלגלה – שעד עתה ישב סמוך לשונם ובהר הכרמל, והיה לו שם עוזרים ותומכים בידו, ועתה שב לגלגל רחוק מהמחזיקים בידו וזה היה בז' שני רעב שהיה בימי יהורם שבימים האלה ישבה השונמית בארץ פלשתים (כמ"ש בס' ח'),

ב] שהיה עת רעבוןג] שבני הנביאים יושבים לפניו – והיה מוטל עליו לפרנסם, ואמר לנערו שיערוך את הסיר הגדולה – ע"ג האש לבשל תבשיל – לתת לבני הנביאים – כולם:

(לט) וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ:

רד"ק ללקט ארת – ללקט ירקות לאכול וכת"י ללקטא ירוקנין וכן כי טל אורות טלך טל הראוי לירקות ובדברי רז"ל מאי אורות תנא משמיה דר' מאיר זה גרגיר אמר ר' יוחנן למה נקרא שמו אורות שמאירות את העינים והוא הנקרא אירוג"א בלע"ז והעלי' יצא ללקט לא הזרע:

 וימצא גפן שדה – ת"י ואשכח גפנא בחקלא ולקיט מיניה פיקעי חקלא וי"מ גפן כמשמעו ומפרשים פקועות פטריות הידוע בדברי רבותינו ז"ל וגדלו הפטריות ההם אצל הגפן ומצאנו בפי' הגאונים ז"ל פקועות שדה כעין אבטיחים קטנים והם מרים ועושין מזרע שלהם שמן הוא שאמרו רז"ל בשמן פקועות והוא הנקרא בלשון ישמעאל חנדל אם כן לזה הפירוש ירצה לומר גפן שדה שהקנה ההוא שגדלין בו אלה הפקועות הוא כעין גפן ונקרא גפן שדה:

 וילקט ממנו – נמצא גפן זכר ונקבה ברוב וזכר כמו זה שאמר ממנו וכן גפן בוקק ובעל המסרה חשבו עם הששה שקורין ממנו וסבירין ממנה:

 ויפלח – כמו ויבקע מן כפלח הרמון כמו פולח ובוקע בארץ:

 כי לא ידעו – שהם מרים:

מלבי"ם ואחד יצא אל השדה ללקט – ירקות או כמהין ופטריות ומצא גפן שדה – והוא מין מר וסם ממית וילקט ממנו הרבה וחתכו לחתיכות ונתנו אל סיר הנזיד כי לא ידעו – פי' שלא ידעו שהוא סם המות, או שלא ידעו יתר בני הנביאים ששמו אותו בסיר שאם היו יודעים היה נמצא ביניהם מי שמכיר שהוא מזיק:

(מ) וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאלקים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל:

מלבי"ם ויאמרו מות בסיר – ר"ל, א] שצעקו על העבר שמקצת שאכלו הזיק להם,

ב] על העתיד שיתר העם לא יכלו לאכל:

(מא) וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר:

רד"ק וקחו קמח – הוי"ו כאותן הווי"ן שכתבנו שהם בראש ענין ואינם לתוספת ענין כמו וישא אברהם את עיניו והדומים לו או תורה מלה נסתרת עמו ופי' לכו וקחו:

 וישלך אל הסיר – והלא כבר יצקו התבשיל בקערות אלא נראה שצוה להחזיר התבשיל בסיר ואחר כך השליך הקמח בסיר שלא תצטרך לתת הקמח בכל קערה וקערה:

מלבי"ם השאלות: למה צוה לתת קמח והיה ראוי שיאמר בדברו שיבוטל הארס ולא ישחית:

(מא) ויאמרו וקחו קמח – על תיקון העבר שלא יהיה סם ממית היה די כשיאמר הנביא שירפא המזיק, ובפרט שזה דרך הנס לרפאות המזיק במזיק כמוהו, וכמו בנס של המים שהשליך שם מלח וכמ"ש חז"ל שהקב"ה מכה באיזמל ומרפא באיזמל,

אבל על תיקון העתיד שיתהפך לחומר מזין הגוף השליך שם קמח, כי אין מדרך הנס שיברא יש מאין רק יש מיש, והסם הממית הוא ההפך מטבע המזין את הגוף כי הוא מחריבו ומהרסו,

והגם שהסיר ממנו המזיק עדיין אין בו דבר שיזין הגוף, וע"י שהשליך שם קמח חל על המעט קמח הברכה עד שהיה כולו ראוי למזון, ועי"כ אמר צק לעם ויאכלו – וגם לא היה דבר רע בסיר – כי זה רפא מעיקרא עד שגם האנשים שאכלו מכבר לא הזיק להם כי לא היה דבר רע בסיר מעיקרא:

(מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאלקים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ:

רש"י מבעל שלישה – שם מדי נה. ויונתן תרגם: מארעא דרומא. 'בעל' לשון 'מישור', והרבה במקרא. לחם בכורים – בפסח, שהתבואה מבכרת. בצקלונו – תי' יונתן בלבושיה [בקליפתו]. לעם – לתלמידים שהיה זן:

מלבי"ם ואיש – ובזמן הרעב הזה הזמין ה' שבא איש מבעל שלישה והביא לחם שנתבכר – שם ראשונה מנחה אל הנביא והיו מן השעורים – שהם מתבכרים בניסן וגם הביא כרמל בקליפתו – והיו עשרים לחם – והאיש חשב שיאכלם אלישע והוא צוה לתתם לפני תלמידיו, ובא בהם ברכה בדרך נס, ודעת חז"ל שהיו ב' אלפים תלמידים עד שכל לחם הספיק למאה איש:

(מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ה' אָכוֹל וְהוֹתֵר:

רש"י מה אתן זהכל לחם ולחם:

מצודות דוד מה אתן זה – רוצה לומר: הלא מעט המה. אכול והותר – בהם יהיה די לאכול, ועוד יהיה מותר:

(מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה':

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים ב' – פרק כה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב