מלכים ב

ספר מלכים ב פרק ו

(א) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ:

רד"ק צר ממנו – שהיו יושבים שם בדוחק כל כך היו רבים התלמידים ואמרו רז"ל כי כאשר גורש גחזי מלפני אלישע אז רבו התלמידים כי גחזי היה רע להם והיו רבים יראים לבא לפני אלישע מפני רעת גחזי שהיה דוחה אותם וכשנפרד גחזי ממנו רבו התלמידים עד שצר המקום להם שהיו יושבים בו מתחלה:

מלבי"ם ויאמרו, הנה נא המקום – פי' חז"ל שבעוד היה גחזי לפניו היה דוחה את התלמידים ועתה נתרבו, ואמרו אליו שהמקום צר מהם – כי ישב בשומרון וישיבת כרכים קשה ושאין משיגים שם מעון וצרכם:

(ב) נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם וַיֹּאמֶר לֵכוּ:

רלב"ג ונעשה לנו שם מקום לשבת שם – ר"ל שיבנו מהקורו' האלו בית או אהל כשיעשו מקצתם עמודים או יבנו הכותלי' מאבן ויקרו הבית באלו הקורות:

מצודות דוד משם – מן היער הסמוך אל הירדן:

(ג) וַיֹּאמֶר הָאֶחָד הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֵלֵךְ:

רש"י הואל – התרצה:

רלב"ג הואל נא ולך את עבדיך – אמר זה כדי שיהיה להם לעזר במתחדש להם שם:

(ד) וַיֵּלֶךְ אִתָּם וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה וַיִּגְזְרוּ הָעֵצִים:

מצודות ציון ויגזרו – ענין חתוך, כמו (מלכים א ג כה): גזרו את הילד:

(ה) וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל:

רד"ק ואת הברזל נפל אל המים – אין מלת את נופלת על הפועל כאשר חשבו רבים ופירושו ואת הברזל ועם הברזל הקורה עם הברזל נפל במים:

 והוא שאול – אם היה שלי לא הייתי חושש כל כך אלא שאלתיו ועלי לשלמו:

(ו) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאלקים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל:

רד"ק ויקצב עץ – למה לא השליך שם עץ שהיה יד הברזל מתחילה למה הוצרך לקצוב עץ ונראה כי הנסים בדבר חדש יעשו וכן צלוחית חדשה, ויקצוב עץ להיותו יד הברזל שנפל ונכנס העץ בעין הברזל שנכנס בו היד וצף הברזל עם ידו לפיכך אמר ויקצב שפירושו כריתת העץ במדה שצריך כמו מדה אחת וקצב אחת:

 ויצף – פועל עומד אשר הציף את מי ים סוף פועל יוצא ויש לפרש ויצף פועל יוצא כלומר הנביא הציפו:

רלב"ג ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל – ר"ל שכב' חתך ותקנו במדה שיוכל להכנס בנקב הברזל ויהיה לו כמו יד והנה היה המופת הזה שכאשר השליכו שמה נכנס בנקב הברזל ונתקיים בו הברזל ולפי שכבר הושרש בדבר המופתים מצד העיון ומצד דברי רז"ל כמו שבארנו בששי מספר מלחמות ה' שלא יתחדש בהם דבר חדש כאילו תאמר עליית הברזל למעלה במים והוא ברזל או רדת העץ למטה במים והוא עץ בלתי ראוי שיצלול במים והנה הרצון באמרו וישלך שמה שכבר השליך שם העץ בכח כדי שירד מפני זאת התנועה ההכרחית והנה היה העץ בשיעור שהיה יכול לנצח קלותו כבדו' הברזל ויציפהו עמו על המים ולזה הוצרך שיהיה העץ גדול ולא הספי' לו גודל יד הברזל להשליכו שם וחתך מפני זה עץ גדול אך המופת היה כמו שזכרנו היותו נכנס בנקב הברזל בהשליכו אותו במי':

מלבי"ם ויקצב עץ – הראה שיש בכח הנביא להפך הטבעיים שהעץ והברזל החליפו טבעם זל"ז העץ צלל במים אדירים כעופרת, והברזל צף למעלה כעץ קל, והרלב"ג חפש בזה תחבולות טבעיים כדרכו, ודבריו הבל, וזה היה הנס הי"ב למנין נפלאותיו:

(ז) וַיֹּאמֶר הָרֶם לָךְ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ:

(ח) וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי:

רלב"ג אל מקום פלני אלמני תחנתי – ר"ל שכבר היה חונה במקום נעלם כדי שלא ישמר מלך ישראל מעבר שם ויקחהו.

והנה פלוני מענין פלוי [-פלאי] שהוא דבר מכוסה ונעלם.

ואלמוני היא ג"כ מענין ההסתר וההעלם והוא נגזר מהאִלמוּת כאלו יאמר שלא ידובר בזה כלל כדי שלא יודע לאיש.

או אפשר על זה הענין בעצמו כי אל"ף אלמוני בזה המקו' ישמש במקו' עי"ן כמו עלמוני והוא ענין נעלם וכזה מצאנו הוראת שמוש האותיות מזה הצד על זה הדרך:

מלבי"ם (ח-ט) ומלך ארם – ספר עוד מגדולת אלישע דברים מפליאים, א] שהיה רוח האלקי חופף עליו כל היום, עד שהיה יודע כל הנעשה בארץ, ובאשר מלך ארם נלחם אז בישראל ויועץ על עבדיו שחנייתו יהיה במקום נעלם ומופלא ששם יעבור מלך ישראל ויארבו עליו ויתפשוהו, ונודע הדבר בכל פעם להנביא והזהיר את המלך, וזה היה כמה פעמים שמזה מבואר שהיה רוה"ק שוכן עליו בתמידות,

(ט) וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאלקים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים:

רלב"ג השמר מעבור המקום הזה כי שם ארם נחתים – ר"ל שתשמור מעבור במקום ההוא כי שם ארם נחתים שהיה בו מלך ארם ועבדיו כי שם ארם יורדים במורד אשר שם להחבא שלא תשמר מהם והנה באומ' נחתים יורדים וחונים תרגום וירד ונחת.

או יהיה מענין נחת ונשארה התי"ו בקבוץ כמו שנשארה התי"ו במלת נחשתך והרצון בו שהם עומדים שם בנחת בדרך שיעלם היותם שם.

(י) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאלקים וְהִזְהִירֹה \{וְהִזְהִירוֹ\} וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם:

רש"י וישלח מלך ישראל – היה שולח ורואה אם אמת הוא. והזהירו – שהזהיר איש האלקים מעבור שם.

לא אחת ולא שתים – עשה לו כך, כי אם פעמים רבות:

(יא) וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:

רד"ק ויסער – היה מסתער על זה הדבר מי היה מגלה מסתריו:

 איכה הוא – כמו אנה הוא וכן בענין אנה איכה תרעה אלא שהוא קמוץ וזה בחולם:

רלב"ג ויסער לב מלך ארם – רוצה לומר אחזהו סער ומבוכה על זה הענין לחשבו כי במשרתיו איש יגלה סתריו למלך ישראל:

מצודות דוד ויסער – אחזו רעדה כמו רוח סערה, בעבור זאת. מי משלנו – מי מאנשינו הולך אל מלך ישראל ומגלה מסתרינו:

 מלבי"ם (יא-יב) וספר שמלך ארם חשד שנמצא מי מעבדיו המגלה סוד, והודיעו לו שאינו כן רק שהנביא הוא יכול להגיד גם מה שידבר בסתרי משכבו:

(יב) וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ:

מצודות דוד לא – אין מי מאנשינו מגלה המסתר. יגיד למלך – כי יודע הוא בנבואה:

(יג) וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן:

רלב"ג איכה הוא – איך הוא והרצון בו אם הוא בעיר בצורה וחיל רב עמו או איך הוא ענינו כי לפי שהוא בו אתחכם להבי' עליו חיל לתפשו:

מלבי"ם השאלות: אחר שנודע לו שהנביא יודע כל תעלומות כ"ש שידע שרוצה לקחתו וישמר מפניו, למה אמר איכו הוא והיל"ל איפה הוא:

(יג) ויאמר – ומלך ארם רצה לקחת אותו ודרש לדעת איפה הוא,

ויפלא מאד אחר שנודע לו שהנביא יודע גם מה שאינו נוגע לו כ"ש שידע שישלח לקחתו וישמר מפניו?

וכפי זה נראה שלא רצה לקחתו להרע לו רק להיטיב עמו ולהרבות לו מתן וגדולה כדי שישכון אצלו וחשב שהנביא יתרצה בכך,

ועז"א לכו וראו איכה הוא – שכולל ג"כ שידעו איך הוא מעמדו, שאם הוא עני בנקל יותר שיצא אליו,

ואם הוא עשיר יצטרך להרבות לו מתנות עד יתרצה אליו,

ומה ששלח חיל כבד היה להגן על הנביא אם לא יניחהו חיל המלך לצאת מאתם:

(יד) וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר:

רלב"ג והנה החיל שם בלילה כדי שלא ישמע דבר זה אלישע ויקבוץ אנשים יותר עמו:

(טו) וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאלקים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה:

מצודות דוד איכה נעשה – איך נעשה להמלט:

מלבי"ם השאלות: מ"ש איכה נעשה היל"ל מה נעשה:

(טו) וישכם משרת – זה היה בהשגחה שקם קודם לכל אדם בעיר ויצא חוץ לעיר עד שראה המחנה, שאם היה אחר משכים ורואה היה נעשה מהומה בעיר והיו הארמים יודעים ששם הנביא, וי"ל שאלישע העירו לקום, ויאמר – וכו' איכה נעשה – לשון איכה מורה שהיה יודע שיש בכח אלישע להנצל ושאל איך נעשה את ההצלה ובאיזה אופן:

(טז) וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם:

רש"י אשר אתנו – בעזרתנו:

מצודות דוד כי רבים – הרכב אשר הם בעזרתנו, המה מרובים מאשר עמהם:

(יז) וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע:

 רד"ק סביבות אלישע – והלא אלישע בעיר היה והסוסים ורכב אש חוץ לעיר בהר אלא הראה לו לנער כן שהיו סביבות אלישע הראה לו האל כן לחזק לבו שלא יפחד:

רלב"ג סוסים ורכב אש סביבות אלישע – הנה אף ע"פ שלא נעזר אלישע בהם היה תועלת להראותם לנערו לשמרו מהפחד כדי שלא יצעק מפני הפחד ויהיה זה סבה שיתפחדו בני העיר כלם ויעזר פחדם אל מה שהיו רוצים לעשות כי אז יכירו כי אלישע שם:

מלבי"ם פקח נא את עיניו – כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו ומחנות מלאכים מקיפים את איש האלקים לשמרו כמ"ש במד', והמלאכים שהוכנו עתה להצלתו באו בתמונת רכב אש וסוסי אש כמו שבאו מחנה ארם ברכב וסוסים. והוצרך לתפלה, כי שיראה את הרוחנים מי שאינו מוכן לנבואה היה נס גדול מאד ובריאה יש מאין כמ"ש במק"א:

(יח) וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל ה' וַיֹּאמַר הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע:

רש"י ויאמר הך נא וגו' – על הקללה לא הזכיר את השם, אבל על הפקיחה הזכיר את השם על שתיהן, על של נער ועל של גדוד. סנורים – חולי של שממון, רואה ואינו יודע מה הוא רואה:

מצודות דוד וירדו – הארמים ירדו אל אלישע. בסנורים – הוא העדר הראיה וההכרה האמיתית, וכן נאמר בסדום (בראשית יט יא): הכו בסנורים וכו' וילאו למצוא הפתח:

 (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה:

רש"י ולא זה העיר – שהנביא בתוכה, ואמת אמר להם, שכבר יצא ממנה:

מלבי"ם השאלות: היל"ל לא זה העיר ולא זה הדרך כמובן?:

לא זה הדרך – ר"ל אם אתם יודעים מקום הנביא ואתם הולכים לשם דרך פה הלא לא זה הדרך – ע"כ שאתם חושבים שהנביא נמצא בעיר הזאת עז"א לא זה העיר:

(כ) וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע ה' פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן:

מצודות דוד פקח – רוצה לומר: יוסר מהם מכת הסנורים:

מלבי"ם פקח נא את עיני אלה – כבר כתב המורה (ח"א פ"ב) שלשון פקיחת עין לא יבא כי אם על גלות הידיעה, ומבואר שהסנורים הנזכר אינו עורון, רק בלבול דעת ההכרה, וכאשר שב הכרתם נודע להם שהם בתוך שומרון:

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי:

מצודות דוד האכהבשאלה אמר, האם אכה אותם:

מצודות ציון אבי – רצה לומר: רבי:

(כב) וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם:

רד"ק האשר שבית – מה דין יש לך בהם שתכה אותם וכי אתה שבית אותם בחרבך ובקשתך:

רלב"ג האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה – ר"ל הנה אלו שביתי ונהגתי בכח גבורת השם יתברך ולמה תכה אותם האם תכה האנשים אשר תנהג בשבי בחרבך ובקשתך אין זה ראוי וכל שכן שאין ראוי זה באשר שבה אותם הש"י:

מלבי"ם האשר שבית – כי מה שהותר למלכי הארצות להרוג את אויביהם הוא רק בדרך מלחמה, ובפרט שהם לא באו לעשות רע עם הנביא רק להטיב עמו לפי דעתם:

(כג) וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

רד"ק ויכרה להם – תקן להם מאכל גדול וכן יכרו עליו חברים אלא כי ויכרה יוצא לשלישי ויכרו יוצא לשני:

 ולא יספו עוד – אינו אומר עוד לעולם שהרי אומר ויהי אחרי כן ויקבוץ בן הדד אלא פירוש עוד באותו הזמן וכן ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו ונאמר בירמיה וחיל פרעה יוצא ממצרים וישמעו הכשדים וכן לא תוסיפו עוד לעלות וכן ועמלו לא יזכר עוד רוצה לומר כל זמן שהיה בו:

רלב"ג ויכרה להם כרה גדולה – ר"ל שעשה להם סעודה גדולה:

 ולא יספו עוד גדודי ארם – ר"ל שלא יספו עוד לבא שם בזה האופן שהיו באים בתחילה בהעלם כי יראו ממה שראו מהנביא אך כשרצו להלחם בישראל אסף מלך ארם כל מחנהו ולא שלח שם כמו שהיה שולח בתחלה:

מלבי"ם השאלות: מ"ש שלא יספו עוד גדודי ארם לבא בא"י נסתר ממ"ש תיכף שקבץ בן הדד את מחנהו:

(כג) ויכרה להם – לשון כרה – שבא על הסעודה הוא אם מפליג לעשות סעודה לצורך כריתת ברית ושלום. ומזה, יכרו עליו חברים, נות כרות רועים, וכן אמר בילקוט טובה חכמה מכלי קרב גודל פסקון שעשה אלישע עם ישראל יותר מכל כלי קרב ומלחמות שהיה ליהורם בן אחאב, שנאמר לא תכה ויכרה להם כרה גדולה ואין כרה אלא לשון שלום, ויש הבדל בין גדוד – ובין יתר לשונות כמו צבא ומחנה וכדומה שגדוד הוא חלקים מהמחנה הנופלים בארץ דרך מארב, ועד עתה היו נופלים בארץ גדודים גדודים שלא כדרך מלחמה רק בדרך רצח ושלל וזה נפסק, משא"כ מ"ש ויהי אחרי כן ויקבץ את כל מחנה וזה היה דרך מלחמה:

(כד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן:

רלב"ג ויעל ויצר על שמרון – ר"ל שבנה עליה מצור בדרך שלא יוכל איש לצאת מן העיר וידמה שכבר שם במצור גם כן עיירות רבות מישראל והיו משחיתים יבול כל הארץ בדרך שהיה הרעב כבד באר' וזהו מה שאמר אלישע לשונמית כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים.

 ואפשר שנתקבצו ברעב סבות אחרות כאילו תאמר חסרון התבואות וידמה שזמן המצור ארוך מאד ולזה הגיע הענין בשמרון מחוזק הרעב שהיה שם ראש חמור שוה שמני' כסף והיו אוכלי' אותו מפני הרעב כי התור' אמרה וחי בהם ולא שימות בהם:

מצודות דוד ויקבוץ – לבוא בגלוי ובפומבי, ולזה קבץ כל עמו:

(כה) וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חִרְייוֹנִים \{דִּבְיוֹנִים\} בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף:

רש"י דביונים – זבל הזב מן היונים:

רד"ק ראש חמור – כמשמעו כי הבהמות הטמאות והשקצים היו אוכלים מפני הרעב וכן ת"י רישא דחמרא וי"מ כמו מעשר החמר והוא רחוק:

 חריונים – כן כתיב וקרי דביונים ופי' צואת יונים והכתוב אומר מה שיוצא מחור היונים והקרי לשון נקיים יותר מה שזב מן היונים ותרגם זיב דוב וכת"י דזבל מפקת יזניא והיו מבערים אש בצואת היונים כי לא היו להם עצים כי מפני המצור לא היו יכולים לצאת מן העיר לחטוב עצים ביער.

וא"א אבי ז"ל פי' דביונים מה שבזפק היונים שהיונים היו יוצאים ואוכלים התבואה ונכנסים לעיר והיו אנשי העיר לוקחים מה שבזפק היונים ואוכלים כי מפני המצור היה הרעב:

רלב"ג ורובע הקב חרייונים – פי' בו צואת יונים כי היא יוצאת מחוריהם וכמוהו לאכול את חוריהם ולא אשער מה היה השתמשותם ברעב בצואת יונים ואפשר כי לרוב השחתת האויבים יבול הארץ היו גרגירי הזרעים נמצאים מאד בחוץ והיו היונים אוכלים מהם לשובע ומרוב אכלם מהם היו נמצאים מהזרעים ההם קצת בצואתם כי לא יוכלו לעכל כל הכמות ההיא:

מלבי"ם ויהי רעב גדול – מעשה זו היה בשבע שני רעב שהיה בימי אלישע (כמ"ש בסימן ח') ולכן לא היתה תבואה מוכנת לעת המצור, ונתגבר הרעב עד כשיעור הזה:

(כו) וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

רש"י הושיעה אדני המלך – כסבור ששואלת מזונות:

 (כז) וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב:

מצודות דוד אל יושעך ה' – חשב אשר שאלתה על המזון, ואמר לה: ה' הוא אין מושיעך, ועם שבידו להושיעך, ואני מאין אושיעך, וכי בתבואה מן הגורן, או ביין מן היקב, הלא אין עמדי. וכאומר, לא יקרא 'אין מושיע', כי אם מי שבידו להושיע, ולא זולת:

מלבי"ם אל יושיעך ה' – ר"ל כי המלך ממונה לעשות משפט וצדקה, אמר אם תחפצי צדקה להחיותך ברעב, אם אל יושעך ה' מאין אושיעך – זה אין בידי רק ביד ה', ואם הוא לא יושיע אין תקוה:

 (כח) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר:

מצודות דוד ויאמר – חזר המלך לשאלה, מהו המבוקש לך, כי שוב חשב שמא שאלתה בדבר אחר:

מלבי"ם השאלות: אחר שאמר מאין אושיעך שמורה שיודע מה בקשתה ושאין בידו להושיע איך שאל מה לך:

התשובה הקודמת הייתה על הצד שתחפוץ בצדקה כמשנ"ת, אולם על הצד שתחפץ משפט נגד עול שעשו לה אמר המלך מה לך.

האשה הזאת – ממלת הזאת מבואר שגם האשה הנתבעת היתה שם במעמד ולא הכחישה הדבר, רק שע"פ דין תורה לא יכלה לזכות, כי אי אפשר שתתחייב להרוג את בנה, ואין קנין חל על ענין כזה,

לכן באתה אל המלך שיעשה משפט מדין המלכות, שישקיף על העת והמקום והענין, ובפרט שהיה לה טענה שהיא הסיתה לזה כמ"ש האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך:

(כט) וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ:

 רש"י ותחבא את בנה – מת, ורוצה לאוכלו לבדה (ילקוט שמעוני רמז רלא):

רד"ק ותחביא את בנה – שתאכלנו לבדה או רחמה עליו להחיותו:

(ל) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת:

רש"י וירא העם – דרך הקרע, את השק תחת בגדיו:

 (ל) ויקרע את בגדיו – הגם שהוא עובר על החומה – שבזה מרפה ידי אנשי המלחמה כי כבר נתיאש והעם ראו שהשק על בשרו – שזה מורה תכלית היאוש, ועד עתה היה מצפה לרחמי ה' ולכן לבש שק לתשובה ותפלה, ועתה שכבר הגיעו לתכלית האבדון אבדה תקוה מלבו ורצה להרוג את הנביא על שלא התפלל להשיב חימה:

(לא) וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אלקים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם:

רד"ק אם יעמוד ראש אלישע – שהיה עליו לבקש רחמים ואיננו מבקש:

רלב"ג אם יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום – ידמה כי אלישע בהוכיחו אותו אמר לו שיהיה רעב ולא הגיד לו שיהיה שבע שנים לבד כמו שאמר אליהו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי ולא הגיד לו גם כן שיסור בשנה השלישית ולזה כעס המלך עליו ואמר להמיתו מפני ראותו כי כבר הגיע מחוזק הרעב אל שהיו אוכלים בשר בניהם:

(לב) וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְֹאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו:

רש"י וישלח איש מלפניו – המלך שלח להרגו, ובטרם יבא אותו המלאך אל אלישע, והוא נגלה לו ברוח הקודש, ואמר אל הזקנים: והנה המלאך יורד אליו והמלך אחריו:

רלב"ג בן המרצח הזה – קרא בן אחאב בן המרצח כי הוא הסכים בהריגת נבות ובהריגת נביאי ה' על יד איזבל:

מלבי"ם השאלות לפירוש המפרשים שהמלך שלח איש, היל"ל ובטרם יבא המלאך. וכן היל"ל 'הוא אמר' בלא וי"ו:

(לב) ואלישע יושב בביתו והזקנים יושבים לפניו – שבעת ההיא לא היה בבית מדרשו עם בני הנביאים רק ישב בביתו על הסנהדרין, והיו שופטים את העם, וישלח איש – פי' שכאשר ראה זה ברוח קדשו שלח את כל איש מלפניו שלא ישארו שם רק הזקנים, כי לא רצה שיתפרסם הענין הזה בין ההמון, והוא אמר אל הזקנים – וכו' ר"ל כי לא היה ביד המלך להמית איש בלא עון דרך רוצח רק ע"י משפט, כמו שנראה בענין נבות שהוצרך לדון אותו ע"י זקני העיר לכן אמר אל הזקנים שימחו בידו כי יש זה בכחם כיון שבא להסיר ראשו דרך רצח – ולבל ייראו שיגבר מלאך המלך בחיל וכח אמר שלא יחושו, כי – שומע קול רגלי אדוניו אחריו:

(לג) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה' מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד:

רש"י ויאמר – המלך. הנה זאת הרעה מאת ה' – זאת אחת מן הקללות שקלל על ידי משה (דברים כח נג):

 ואכלת פרי בטנך במצור ובמצוק וגו'. מה אוחיל לה' עוד – להושיע, הלא לא יועיל:

רד"ק ויאמר – המלך הבא אחרי המלאך אמר הנה זאת הרעה מאת ה' עד שאוכלות הנשים בשר בניהם:

 מה אוחיל לה' עוד – כלומר מה אקוה לה' עוד ומה אקוה לו מה יועילני אחרי זאת הרעה ויונתן תרגם מה אצלי תרגם אוחיל כמו אחלה:

רלב"ג והנה המלאך יורד אליו ויאמר הנה זאת הרעה מאת ה' מה אוחיל לה' עוד – ידמה שהמלאך היורד אליו אמר לאלישע כי הוא בא להרגו על דבר הרעב במצות המלך ואמר לו אלישע כי לא זו הדרך להמלט מהרעב אלא עד שיתפללו לש"י וענה המלאך [לאלישע] כי אחר שזאת הרעה מאת ה' לשוא יתפלל אליו עוד וחשב כי התפלה לבד תועיל להציל מהרע שיעשהו אחר לא מהרעה שיעשה הש"י בעצמה.

ולזה ענה אלישע כי השם יצילם מהרע ההוא עד שכעת מחר ישוב בשער שמרון סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל.

ואפשר שיהיה הרצון בזה שכבר אמר המלאך שבא להמית אלישע כמו מתחרט על שבא להרגו הנה זאת הרע' באה לנו מאת ה' על חטאינו מה אחטא עוד ואקנה לעצמי חיל וצרה על הצרה הזאת בעבור שיכעס עלי השם והוא מענין מעי מעי אוחילה:

מצודות דוד יורד אליו – אל אלישע הביתה, כי בשמעם שגם המלך יבוא, חדלו מלסגור הדלת מפני כבוד המלכות. ויאמר – כאשר בא גם המלך, אמר המלאך אל המלך, הנה רעת הרעב באה היא מה', לתשלום גמול הפשעים, ואם אוסיף לפשוע לשלוח יד בנביאו, אם כן מה היא התקוה אשר אוחיל עוד לה', הלא לא יוסיף לרחם עוד בעבור העון הזה, ומפני כבוד המלכות תלה הדבר בעצמו:

מצודות ציון אוחיל – אקוה, כמו (איכה ג כא): על כן אוחיל לו:

 מלבי"ם ויאמר – זאת אמר המלך הנה זאת הרעה מאת ה' – ר"ל כי בסדר הקללות שבתוכה הוא הסדר האחרון וסוף הקללות. וכיון שזאת הרעה מאת ה', והוא אחרית הזעם, מה אוחיל לה' עוד – ועד מתי נדום ונקוה לה':

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים ב' – פרק כה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב