ספר מלכים ב פרק ז

(א) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:

מלבי"ם סאה סולת בשקל – מבואר שגזרת הרעב לא נתבטל אז, ותניא בב"ב (דף צ"א) אין יוצאין מא"י לח"ל אא"כ יעמדו סאתים בסלע אר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא והרמב"ם פסק כת"ק, והיה ראוי שיהיה סאתים בשקל שזה ג"כ עת רעב כי בשעת הזול הם ד' סאין בסלע כמ"ש בכתובות (דף ס"ד),

אמנם אלישע תקן זה בשני דברים,

א] שיהיו סאתים שעורים בשקל – ויכולים לאכול שעורים,

ב] שיהיה בשער שומרון – ומוצא ליקח, ובזה יש סברא שאפי' סאה בסלע לא יצא:

מצודות דוד ויאמר וכו' – כשמוע דברי המלאך הממאן לשלוח בו יד מפחד ה', והמלך הסכים על ידו, אמר: הנה כעת הזאת ביום מחר, יהיה סאה סולת בשקל וכו'. בשער – מקום שמוכרין שם התבואה:

(ב) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאלקים וַיֹּאמַר הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:

רד"ק אשר למלך נשען על ידו – דרך קצרה ופי' השליש אשר למלך שהיה נשען על ידו:

 ארובות בשמים – להמטיר או בדרך הפלגה להוריד חטים ושעורים על דרך ירידת המן ותרגם יונתן אילו ה' פתח כוון ומחית טובא מן שמיא:

(ג) וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ:

מלבי"ם השאלות: היל"ל אנשים מצורעים היו פתח השער:

וארבעה אנשים – פי' חז"ל שהיה גחזי וג' בניו, כי מצורעים אחרים רפא אלישע, כ"ש מנעמן, וכמו שנראה מדברי הנערה שאמרה לאשת נעמן שאלישע ירפאהו ובודאי אמרה זאת מפני שהיה דרכו לרפאות, ומבואר שהיה זה גחזי ובניו שלא יכול לרפאותם, ועז"א היו מצורעים – שהם נשארו מצורעים ולא נרפאו, וכיון שנלקו בשומרון שלחו אותם חוץ לחומה כדין המצורע משתלח מעירות המוקפות חומה כמ"ש בפ"ק דכלים:

תורת הפרשה הסבר נוסף מדוע כתב "היו מצורעים" ולא "היו פתח השער", היות וחטא גחזי היה שמנע התלמידים מלבוא לאלישע, ולכן קיללו אלישע בצרעת, היות וטען שאין תוכם כברם, והוא ודאי אין תוכו כברו שהרי אמר לאלישע "לא הלך עבדך אנה ואנה", ולכן הוא גורש לחוץ. וזש"כ וארבעה אנשים היו מצורעים, והטעם-  משום "פתח השער", שנעל פתח השער של ביהמ"ד לתלמידים. [צוארי שלל].

מנין קבעו חז"ל שהללו גיחזי ובניו?

היות ועל המצורע לישב בדד מחוץ למחנה כדי שישוב בתשובה ויתרפא, אולם כאן אין סיכוי לרפואה שכן נגזר ע"י הנביא, ולכן ישבו הארבעה יחד, ומכאן שהללו גיחזי ובניו. [פתח השער].

אמרו מה אנחנו יושבים פה, רמזו מה הטעם שאנו יושבים כאן? משום עוון ה"פה".

(ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ:

רד"ק ונפלה – כמו אל הכשדים אתה נופל:

 השמיע את מחנה ארם – לפני בוא המצורעים באותו לילה כי אם נסו מאתמול ביום ההוא היו רואים ישראל וכן אומר ויקומו בנשף תכף כששמעו הקול נכנס פחד גדול בלבם ונסו:

מלבי"ם אם אמרנו – ר"ל כיון שבכאן ודאי נמות בין אם נבוא העיר בין כשנשאר כאן, אבל כשנפול אל מחנה ארם יש ספק וא"כ דבר זה קרוב לריוח ורחוק מהפסד שאם יחיונו נרויח שנחיה ואם ימיתנו לא נפסיד מאומה שבל"ז ומתנו. ועז"א ג"פ ומתנו:

(ה) וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ:

מצודות ציון בנשף – בערב, כמו (ישעיהו ה יא) מאחרי בנשף:

 מלבי"ם השאלות: למה אמר שני פעמים ויבואו עד קצה המחנה כאן ובפסוק ח':

(ה) ויקמו בנשף – הנה שיתקיים דבר הנביא שצמצם הזמן ואמר כעת מחר – היה צריך שהמצורעים יתיעצו ע"ז בלילה ההוא דוקא, ושילכו בתחלת הלילה לשם, ושלא יחכו עד אור הבקר רק שיודיעו תיכף לבית המלך, שאם היו מודיעים בבקר והיו שולחים תחלה לראות, היה הזמן עובר מ"ש הנביא כעת מחר, ומ"ש ויבאו עד קצה מחנה ארם – כי דרך המחנה שמעמידים שומרים קצת רחוק מן המחנה לראות כל הנעשה, וע"ז כיון כאן ולא מצאו שם איש משא"כ מ"ש שנית (בפסוק ח') ויבאו עד קצה המחנה – היינו במחנה ממש:

(ו) וַאדֹ-נָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ:

מצודות דוד וה' השמיע – הסיבה היה שלא מצאו שם איש, כי ה' השמיע, וכו' רצה לומר: בהשגחת ה' היה נדמה להם כאילו שומעים. לבוא עלינו – וזהו הקול שאנו שומעים:

מלבי"ם וה' – והיה מן הנס שה' השמיע לאזנם קול חיל – ושנית שנתבהלו ושעלה בלבם שהוא חיל מלכי מצרים ומלכי חתים שהיו מתיראים מהם ולא עצרו כח לעמוד נגדם:

(ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם:

רד"ק וינוסו אל נפשם – להציל נפשם לא חסו על הממון ואפילו הסוסים לא אסרו לרכוב עליהם:

מלבי"ם השאלות: למה עזבו סוסיהם ונסו ברגליהם:

(ז) ויקומו, וכן היה מן הנס שנסו תיכף ולא לקחו אף סוסיהם שעי"כ יקל להם הניסה כי חשבו שהאויב כבר אצלם, ולכן נסו ברגלם בחשבם שעי"כ יתעסקו האויבים לשלול את המחנה האהלים והסוסים ולא יפנו לרדוף אחריהם באשר עזבו את כל השלל:

(ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ:

תורת הפרשה מכאן שהללו לא נטשו את אהבת הבצע,  ולכן אמר "ויבואו המצורעים "האלה", ללמדך שהם אותם הם… וזה שנא' 'ויטמינו' אותיות ויט-מינו, שכל א' נטה ממנו– מחבירו- שלא יראה היכן הוא מטמין… [מע"ל]

(ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ:

רד"ק לא כן – לא טוב כתרגומו לא כשר מה דאנחנא עבדין:

 מחשים – שותקים מלבשר:

 וחכינו עד אור הבוקר – אם נחכה עד אור הבקר מלבשר מצאנו עון בזה:  עוון – מלא בשני ווי"ן:

מלבי"ם השאלות: מ"ש היום הזה מיותר, ומ"ש וחכינו עד אור הבקר הלא יכולים להתעכב עד חצות לילה שימלאו בתיהם שלל ואז ילכו ויגידו:

(ט) לא כן אנחנו עושים – אמרו שלא כן ונכון מעשיהם שלא להחיות העטופים ברעב, ועז"א היום הזה – באשר כבר חטאו בכיוצא בזה בעבור חמוד ממון שלקחו מנעמן ולמה נוסיף חטא על פשע ומ"ש וחכינו עד אור הבקר – כי אם לא יגידו עתה יצטרכו להמתין עד הבקר, שאם יגידו בחצות הלילה ידעו כי גנבו וכחשו ושמו בכליהם כי אין דרך ליפול אל מחנה האויב באמצע הלילה ויבינו שהלכו אל המחנה בתחלת הלילה, וישאלו אותם מדוע אחרו עד עתה ולא הגידו תיכף ויבינו כי נשאו משם שלל, ולפ"ז יצטרכו לחכות עד אור הבקר שלא יהיה עליהם חשד, וימצאו עון – שבתוך כך יש פקוח נפשות העטופים ברעב:

(י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה:

מצודות דוד שוער העיר – שומר שער העיר. אסור – קשור אל האבוס כדרכו. כאשר המה – כשהיו מאז כאשר היו שם:

(יא) וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה:

מלבי"ם ויאמר אל עבדיו – ספר רשעת המלך, שהגם שכבר אמר לו הנביא והבטיחו שתהיה תשועה מחר והיה לו להאמין שנעשה איזה דבר שינוסו ארם לא פנה לבו אל דבר הנביא, ותלה שזה ערמה מארם:

 (יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַהשָּׂדֶה {בַשָּׂדֶה} לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא:

מלבי"ם את אשר וכו' – הערמה והתחבולה אשר עשו. כי יצאו – להמציא מה לאכול, כי לגודל הרעבון, לא ימתינו עד יחקרו על הדבר:

 (יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל ההֲמוֹן \{הֲמוֹן\} יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה:

מצודות דוד אשר נשארו בה וכו' – כאומר, אף אם האויב ימית את הרוכבים, אין היזק בדבר, כי יהיו ככל המון ישראל הנשארים בעיר, כי כולנו מעותדים למות ברעב, והרוכבים כאחד ממנו אם ישארו פה, ואם לחוש במה שיוקדם להם המיתה, הלוא יהיו ככל המון ישראל שכבר תמו קודם להם, לזאת נשלחה ונראה:

מצודות ציון הנם – הנה הם. המון – ענין רבוי עם. תמו – נשלמו:

מלבי"ם ויקחו נא חמשה – ר"ל ואין לחוש אל מה שיסתכנו בלכתם, כי הגם שהנם ככל המון ישראל אשר נשארו, הנם – ג"כ ככל המון ישראל אשר תמו – כי סופם למות ברעב.

(יד) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ:

רד"ק ויקחו שני רכב סוסים – והלא אמר חמשת סוסים והיאך אמר שלא לקחו אלא שנים כי פירוש שני רכב סוסים שנים סוסים ורוכבים עליהם וכת"י תרין רכבי סוסון אלא מן החמשה שאמרו בחרו השנים הטובים שבהם:

מלבי"ם ויקחו – בכ"ז לא שלחו רק שנים, שלא לסכן חמשה אנשים אחרי כי די בשני מרגלים:

(טו) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּהחָפְזָם \{בְּחָפְזָם\} וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ:

מצודות דוד אשר השליכו – להקל משאם, בעבור מהירת הניסה:

(טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה':

מלבי"ם השאלות: למה כפל ויהי סאה סולת וכו' כדבר ה' וירמסוהו העם כאשר דבר איש האלקים, ולמה כפל כדבר איש האלקים אשר דבר ברדת המלך אליו, ולמה חזר שנית ויהי כדבר איש האלקים וכו' ויען השליש וכו' ויהי לו כך וכו' שכל אלה הם דברים כפולים ומיותרים ?:

(טז-כ) ויצא העם ויבוזו – ובזה נתקיים כל דבר הנביא, א] ששם במקום המחנה נעשה תיכף סאה סולת בשקל – וכו' כדבר ה',

ב] שגם מה שדבר הנביא מדעת עצמו להשליש נתקיים שרמסוהו העם, וזה לא דבר בשם ה', רק שנעשה כדבר איש האלקים שדבר מעצמו בעת רדת המלך אליו – והנה מה שהפקיד המלך את השליש היה לעצור בעד העם שלא יבוזו איש לו כי השלל מגיע לאוצר המלך, ומנהו בשער לעכב ואם היה נשאר בשער לא היה מתקיים דבר ה' שיהיה סאה סולת בשקל כי היה בדעת השליש להוסיף על המקח ולבטל דברי הנביא, וז"ש שעל ידי שרמסוהו בשער וימות – עי"כ ויהי כדבר איש האלקים אל המלך לאמר סאתים שעורים בשקל – וכו'

בשער שומרון – שהגם שכבר אמר ויהי סאה סולת בשקל כדבר ה' זה לא היה בשער שומרון רק במקום מחנה ארם שהוא חוץ לעיר, אבל בעיר שמגיע מכס להמלך מן התבואה המובאה לעיר היה השער מתיקר, ואגב באר גודל חטאו של השליש,

א] שהנביא דבר זה אל המלך ולא היה לו להשליש להשיב, בפרט שהחוטא נדון לפי הזמן והענין, ובזמן ובענין זה שבא המלך אל הנביא להרגו, והנביא נבא זה, לא היה לו למרות פיו, שכפי דבריו היה מסכים שיהרג הנביא ולא יקבל הבטחתו, וז"ש אשר דבר ברדת המלך – וכו',

ב] שהנביא לא הבטיח דבר חוץ לטבע כי הוא אמר סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל ר"ל הלא המקח הוא בכל א"י סאתים שעורים בשקל, כי כן היה המקח בשנות רעבון אלה רק בשומרון לא יכלו לקנות כן מפני המצור, והבטיח שמקח זה יהיה כעת מחר בשער שומרון – וע"ז השיב השליש ויען והנה ה' עושה ארובות בשמים – וזה לא מענין דברי הנביא, שאם היה הנביא מבטיח שיהיה המקח פחות ממה שהוא במדינה, לזה היה צריך שיעשה ה' ארובות בשמים ר"ל שיתן גשם שבזה יופסק הרעב ויזול השער, אבל כיון שאמר שהשער יהיה כמו שהוא בכ"מ ע"ז א"צ רק שיסתלק האויב משם, וזה דבר קל,

ג] שהכחיש ביכולת ה' שאמר והנה ה' יעשה ארובות – וכי יד ה' תקצר ?

ד] שהכחיש דברי נביא שאמר היהיה כדבר הזה – ונתחייב מיתה כדין, והיה ענשו מדה כנגד מדה וזה שאמר ויהי לו כן:

(יז) וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאלקים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו:

רש"י אשר נשען על ידו – אתמול כשבא לבית אלישע:

רלב"ג והמלך הפקיד את השליש – ר"ל שכבר הפקידו לאנשים שישמרוהו שם באופן שבעבור העם שם ירמסוהו בעבור מה שדבר כנגד הנביא:

מצודות דוד הפקיד – מינה אותו אז להיות שומר השער. וירמסוהו – מרוב הדחק העם ההולכים לשלול שלל, רמסוהו ברגליהם:

(יח) וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאלקים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:

רד"ק ויהי כדבר – לפי שאמר כאשר דבר איש האלקים ספר היאך היו הדברים אע"פ שכבר כתב למעלה השיב עוד הדברים הנה על המעשה:

מצודות דוד ויהי כדבר – חוזר ומפרש, למה דבר הנביא שימות השליש, ואמר לפי שכאשר דבר איש האלקים וכו':

(יט) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאלקים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:

מצודות דוד ויען – ואז השיב השליש וכו'. ויאמר – ואז אמר לו הנביא: הנך רואה וכו':

(כ) וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת: מצודות דוד ויהי לו כן – וכאשר אמר הנביא, כן היה: