מלכים ב

ספר מלכים ב פרק יב

(א) בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ:

(ב) בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע:

מצודות דוד בשנת שבע – כי כשמלך יהוא, הרג את אחזיה, ועתליה לא קבלה המלוכה עד שנה השניה ליהוא, והומתה בשנה הששית, והיא התחלת השביעית ליהוא, ואז מלך יהואש:

 (ג) וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן:

רש"י כל ימיו אשר הורהו יהוידע – אבל משמת יהוידע, אז באו שרי יהודה להשתחות למלך, ועשאוהו אלוה, אמרו לו: הנכנס לבית קדש הקדשים שעה אחת מסוכן למות, ואתה נחבאת בו שש שנים, כדאי אתה להיות אלוה, אז שמע המלך אליהם (בדברי הימים ב כד יז. שמות רבה ח ב):

מלבי"ם כל ימיו אשר הורהו – ר"ל כ"ז שהורה יהוידע, כי אחרי מותו חטא, ובד"ה פי' כל ימי יהוידע הכהן, ויש הבדל אצלי בין הוראה – ובין לימוד – כמ"ש בפי' התוה"מ, ור"ל שלא למד היטב רק שהורה, והראה לו, ובמות המורה נטה מן הדרך מה שלא היה כן אם היה לומד להשכיל להטיב בדרך לימוד:

ספר דברי הימים ב פרק כד

(יז) וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: (יח) וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אלקי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: (יט) וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה' וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: (כ) וְרוּחַ אלקים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאלקים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: (כא) וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה': (כב) וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו [של זכריה] עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ: (כג) וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: (כד) כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַה' נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת ה' אלקי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים: (כה) וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים \{בְּמַחֲלוּיִם\} רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים: (כו) וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו זָבָד בֶּן שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית:

(ד) רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת:

מצודות דוד רק הבמות – במות יחיד לשמים, ואסור הוא משנבנה הבית:

(ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה':

רד"ק כל כסף הקדשים – אומר בדברי הימים ויהי אחר כן היה עם לב יואב לחדש את בית ה' כי היה צריך חזוק כי שם אומר הטעם כי עתליהו המרשעת ובניה פרצו את בית האלקים לפיכך היה צריך חזוק כי לולי זה היה עדיין קיים הבנין כי מיום שנבנה הבית עד שבדקו יואש לא היה אלא מאה וחמשים וחמש שנה ובנין חזק כאותו בנין היה עומד יותר ויותר לולא שפרצוהו עתליהו ובניה הם שהיו לה מאיש אחר ולפי שעשו בו פירצות שם יואש על לבו לתקנם והיה צריך לקבץ קדשי ישראל שיקדישו שקלים או קדשי נדבות וההקדשות שהיו בבית ה' אומר בדברי הימים כי עתליהו ובני' עשו אותם לבעלים הרוב ומה שנשאר לא רצה יהואש להוציאו בבנין כדי שלא ישאר אוצר ה' ריק וחשב שיעשהו מקדשי החוץ ואמר לכהנים שיקבצו כל כסף המובא בית ה' וגם הכריז על השקלים שיביאו אותם כמו שאומר בדברי הימים ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא בית ה' משאת משה עבד האלקים ומשאת משה הוא כסף שקלים קראו משאת על שם כי תשא את ראש בני ישראל ושלשה כספים זכר הנה כסף עובר הוא מחצית השקל כמו שנאמר כל העובר על הפקודים.

איש כסף נפשות ערכו הוא האומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי.

כל כסף אשר יעלה על לב איש הוא המתנדב לבדק הבית וכת"י הפסוק כל כסף קודשיא דמיתעל לבית מקדשא דה' וגו' כבעמוד.

ואם תאמר כיון שנתנו השקלים לבדק הבית ממה היה להם התמידים באותה שנה שהיו לוקחין אותן בכל שנה מתרומת השקלים?

ונראה כי נתרשלו מלהביא אותה תרומה אותן השנים שמלכה עתליהו והיה לבם ועבודתם לבעלים ולא לבית ה' ולא היו מעלים עולות תמיד כמו שאומר בדברי הימים והיו מעלים עולות תמיד בבית ה' כל ימי יהוידע נראה כי קודם לכן לא היו מעלים תמיד ומפני זה הוצרך יהואש להחזירם ולהעביר קול ולהביא משאת ה' והטובים שבהם שבו אל ה' בכל לבם הביאו מה שהם חייבין מהשנים שעברו והספיק לזה ולזה:

מלבי"ם השאלות יש שנוים רבים מן הספור הנזכר כאן אל המסופר בד"ה כמו שתראה בפנים, וצריך להשוות ספורי עזרא עם ספורי וכתב ס' מלכים:

(ה-ו) ויאמר יהואש – פה נזכר שצוה לכהנים שיקחו קדשי ב"י לעצמם, ובעד זה הוטל עליהם לחזק את בדק הבית, וזכר שצוה להם לקחת שלשה מיני הקדש,

א] כסף מחצית השקל, וזה כסף עובר – על הפקודים,

ב] כסף ערכין,

ג] כסף נדרים ונדבות והקדשים והחרמים,

ובד"ה נזכר שהיה עם לב יואש לחדש את בית ה' ויקץ את הכהנים והלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלקיכם מדי שנה בשנה ואתם תמהרו לדבר, ולא מהרו הלוים ויקרא המלך ליהוידע הראש ויאמר לו מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, כי עתליה המרשעת בניה פרצו את בית האלקים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים –

נראה שהם שני ספורים, כי יואש רצה לחדש את בית ה', היינו להעמידו ביופיו ובמתכונתו כמו שהיה בעת חדושו, ולזה לא היה מספיק הנו"נ וכסף עובר שזה היה מספיק רק לבדק הבית לא לחדושו, וזה נזכר בד"ה, ושלתכלית זה צוה שהלוים יצאו לערי יהודה ויקבצו כסף לתכלית זה, וצוה שימהרו ויעשו זאת, והלוים לא מהרו,

והיה עוד ציוי אחרת לתקן בבהמ"ק בדק הבית הרגיל שהיה נוהג תמיד, ולזה היה מספיק מותר שירי הלשכה ומעות ההולכים לבד"ה וזה נזכר במלכים, והמלך צוה שזה יקחו הכהנים מאת מכריהם ותחת זה הוטל עליהם לתקן בדק הבית, וכבר נזכר כי תיכף במלוך יואש שם יהוידע פקודות על בית ה' להעלות עולות ה' ככתוב בתורת ה', ר"ל עולת תמיד וזה היה בא מתרומת הלשכה שהם ממחצית השקל שהיו תורמין ובודאי היו גובין מחצית השקלים תיכף מעת שמלך יואש והוקם פקודת בית ה' על מכונו, ושירי הלשכה היה הולך לבד"ה, ולא חדש יואש רק שהכהנים יקחו אותו מאת העם והם יחזקו בד"ה משירי מעות עובר ומן כסף ערכין וכסף נו"נ:

(ו) יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק:

רש"י יקחו להם הכהנים – יהיה שלהם, והם יקבלו עליהם לחזק את בדק הבית משלהם. מאת מכרו – מאת מכירו הרגיל אצלו. בדק – בקיעה וסדק החומה:

 (ז) וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת:

מצודות ציון בדק – מקום השבר והרעוע, יקרא בדק, כי מהצורך לבדוק ולחפש אחריו, כמו (יחזקאל כז ט): מחזיקי בדקך:

מלבי"ם (ז-ט) ובשנת עשרים ושלש ליואש – אז ראה שהכהנים לא חזקו את בית ה', וחשדם שלקחו המעות לעצמם, ובד"ה נזכר שעל הציוי שצוה שיסובו ביהודה ויקבצו כסף אמר ליהוידע למה לא דרש על הלוים וכו',

ונראה שבזה רצה שיקבצו כסף השקלים של השנים שמלכה עתליה כיון שכסף הזה נלקח לבעל הרי כאלו לא נתנוהו, וז"ש כי עתליה וכו' וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים, ולכן נזכר בד"ה שנתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה וכו', ר"ל מחצית השקל של שנים שעברו:

(ח) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ:

רש"י ועתה אל תקחו כסף – עוד, ואל תחזקו הבית משלכם. כי לבדק הבית תתנוהו – אם יפחות יפחות, ואם יותיר יותיר:

רד"ק מדוע אינכם מחזקים – נראה שיהיו הכהנים שומרים עד שיהיה הכסף רב בידם ואחר יחזקו את בדק הבית והמלך חשד אותם שהיו לוקחים הכסף לעצמם לפיכך אמר להם שלא יקחו הכסף לעצמם אלא מיד שיבא לידם יתנוהו לבדק הבית:

(ט) וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת:

רד"ק ויאתו הכהנים – בזה וישר בעיניהם שלא יקחוהו כלל כדי שלא יהיו נחשדים בזה הדבר וכיון שלא יקחו הם לא יהיה מוטל עליהם לחזק את הבית וזהו שאמר לבלתי חזק את בדק הבית לפיכך לקח יהוידע הארון ונתנו במבוא הבית שישימו אותו הכהנים שם תכף שיבא לידם:

(י) וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בִיָּמִין \{מִיָּמִין\} בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה' וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה':

רש"י אצל המזבח – בעזרה. מימין בבוא איש – מימין ביאת האנשים. שומרי הסף – ספי העזרה, הממונים על מפתחות העזרה, שהרי תרגמו יונתן: אמרכליא. והאמרכלים שבעה היו, לשבעה שערי העזרה, בתוספתא דשקלים (ב טו):

מלבי"ם השאלות: פה אמר שנתן הארון אצל המזבח, ובד"ה אמר שנתנו בחוץ ?:

(י) ויקח יהוידע הכהן ארון אחד – ובד"ה נזכר שצוה המלך ויעשו ארון אחד ויתנוהו בשער בית ה' חוצה, ולמ"ש למעלה שם נזכר הארון שנעשה לתקלין עתיקין דהיינו לשקלי שנה שעברה וזה נעשה בפקודת המלך, שצוה שיביאו שקלי השנים שעברו שנית, וזה נתנו בחוץ, ופה נזכר הארון של תקלין חדתין, וזה ניתן בפנים, ומבואר בפ"ו דשקלים כי י"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין תקלין עתיקין קינים וגוזלים עולות עצים ולבונה וכו', וי"ל שרמז זה במ"ש ארון אחד, מלת ארון בחטף, והרד"ק נדחק ארון של איש אחד, (וי"ל שרמז שכל הי"ג ארונות נקראו בשם ארון אחד שאחד מספרו י"ג, ולקח ארון של אחד ר"ל מן הי"ג ארונות ששם הכולל שלהם היה שם אחד):

 הגרי"ז הלוי הפטרת שבת שקלים – ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חר בדלתו וגו' בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים וגו' את כל הכסף המובא בית ה'. וצ"ב דלמה נתנו זה הכהנים בארון ולא האיש המביא בעצמו. והנה שם בפסוק מבואר דהכסף היה כסף של ערכין, כדכתיב בפסוק ה' "כסף נפשות ערכו" ובדין כסף של ערכין מצינו דאף לאחר הפרשת הכסף חייב באחריותו, דחולין הן בידם עד שיבואו לידי גזבר. כדאיתא בחולין קל"ט ע"ש. הרי דמלבד דין הפרשה יש בערכין גם דין נתינה שנתנהו להקדש. והנה בב"ב ע"ט מבואר דאין מועלין במים שבאו בבור של הקדש [ר"ל שבבור עדיין לא נחשב של הקדש, כך גם בארון לא חשיב של הקדש. ב.ש.], וע"כ צריך היה ליתן להכהנים דזוכה הקדש בדין גזבר, והם נותנים זה לארון ע"כ:

(יא) וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה':

רש"י ויהי – מיום אל יום (תמיד). כראותם כי רב הכסף בארון ויעל סופר המלך וגו':

רד"ק ויהי כראותם – יום יום כשהיו רואים שהארון מלא היו מערים אותו ומשיבים אותו למקומו וכן כתוב בדברי הימים ויערו את הארון וישאוהו ויביאוהו אל מקומו כה עשו ליום ביום:

 ויצורו וימנו – היו מונין תחילה ואחר כך היו משימין אותו בצרורות כסף שהיה מטבע צרור לבדו ואשר לא היה מטבע צרור לבדו והיו נותנין הכסף המתוכן והוא שהיה עשוי מטבע היו נותנין אותו על ידי עושי המלאכה והיו מוציאין אותו לחרשים ואשר לא היה מטבע היו עושין אותו מטבע או צורפין אותו במטבע כי בהוצאה לא יוציא אדם אלא המטבע לשכר האומנין ולקנות עצים ואבנים ופי' המתוכן מתוקן בצורה שהיה נשלם בצורתו ותבניתו ויש לפרש ויצורו מענין צורה כי הכסף שלא היה מטבע עשו אותו מטבע:

מלבי"ם השאלות: בד"ה ספר זה בענין אחר?:

(יא) ויהי בראותם כי רב הכסף – זה היה מתרומת הלשכה, אחר שהספיק לעולות תמידים לקחו המותר לבד"ה וזה היה ע"י סופר המלך והכ"ג,

ובד"ה אמר ויהי בעת יביא את הארון אל פקודת המלך ביד הלוים וכו', זה היה מארון של תקלין עתיקין שהיה כולו לבד"ה, ועז"א שם כה עשו ליום ביום, כי בזה לא היה זמן קבוע, משא"כ לתרומת הלשכה שהיה רק ג' פעמים בשנה, ושם אמר ויתנהו המלך ויהוידע הכהן אל עושי מלאכת עבודת בית ה', ויהיו שוכרים חוצבים וחרשים לחדש בית ה' וגם לחרשי ברזל ונחשת לחזק בית ה', זה היה מתקלין עתיקין שהיה כסף רב והיה מספיק לחדש בית ה' ר"ל לבנות מחדש את המקומות שפרצה עתליה,

וכאן מדבר מתרומת שירי הלשכה שהיה מיוחד לחזק את בית ה' לא לחדשו, וכסף הזה צרו ומנו ונתנוהו ע"י עושי המלאכה המופקדים – ר"ל הממונים על בדק הבית, ומ"ש ויציאהו לחרשי העץ ולבונים – היינו האומנים האמרכולין הממונים על מלאכת חרשי עצים ועל מלאכת בונים באבנים:

(יב) וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יְדֵ \{יְדֵי\} עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַֻפְקָדִים \{הַמֻּפְקָדִים\} בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה':

רש"י ונתנו את הכסף המתכן – היו נותנין אותו הכסף המנוי, לאחר שהוציא מן הארון ושקלוהו ומנאוהו, היו נותנין אותו על ידי הגזברין הממונים על עושי המלאכה. המתכן – לשון מנין, כמו (שמות ה יח):

 ותוכן לבנים תתנו. המפקדים – הממונים. ויוציאהו – לשון הוצאה, לשכור חרשי העץ. ולבונים – הם הארדכלין חרשי האבן, שחבריהם עושים על פיהם ראשי האומנות:

(יג) וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית ה' וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא עַל הַבַּיִת לְחָזְקָה:

רש"י ולגדרים – לבוני החומה, תלמידי ארדכלין. ולחצבי האבן – מן ההר:

רד"ק ולגודרים – הבונים קירות האבנים:  ולחוצבי האבן – שחוצבין האבנים בהר:

 ולקנות עצים ואבני מחצב – היו להם פוסלים בלבנון ובהר והיו קונין גם כן מאחרים שהיו להם עצים כרותים ואבני מחצב כלומר אבנים חצובות מחצב שם בשקל משען וי"ת ולבונים ולארדכליא והם אומני האבן הגדולים אשר תחתיהם אומנים אחרים ותרגם ולגודריא ולארגובליא הם אומני האבן הגדולים בוני הקירות:

מלבי"ם ולגדרים – הם הפועלים עצמם הבונים גדרות של עצים ולחוצבי האבן וגם לקנות עצים ואבני מחצב:

(יד) אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה' סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה':

מצודות דוד אך לא יעשה וגו' – מהכסף הזה לא עשו לצורך בית ה' ספות כסף וגו' (ובדברי הימים ב כד יד) נאמר, שגם הכלים נעשו מן הכסף המובא, ואמרו רבותינו ז"ל (כתובותקו ב) בתחילת הבנין לא עשו כלי שרת, ואחר שהשלימו והיה נותר, עשו כלי שרת:

מלבי"ם אך לא יעשה – וכו', ולמ"ש אין סתירה בין הכתובים כי שם דבר מכסף הארון שהביאו את השקלים משנים שעברו והיו מיוחדים מראש לבד"ה, וכבר פסק הרמב"ם פ"ד מהלכות שקלים כר"ע בכתובות (ק"ו ע"ב) דכלי שרת באים ממותר נסכים לא מתרומת הלשכה ולכן כאן שמדבר מתרומת הלשכה אמר שלא יעשה כלי שרת מהם, ושם שמדבר מקדשי בד"ה אמר שהמותר עשו ממנו כלי שרת, וכמ"ש המ"ל שם שבזה כ"ע מודו עכ"ל:

(טו) כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית ה':

(טז) וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים:

רש"י ולא יחשבו את האנשים – לא היו האמרכלין באין לחשבון עם האנשים הגזברין, אשר יתנו האמרכלין את הכסף תמיד על ידם לתתו לעושי המלאכה, לפי שלא היו חשודים בעיניהם, כי באמונה הם עושים:

 רד"ק ולא יחשבו את האנשים – מכאן ארז"ל שאין מחשבין עם גבאי צדקה כי כשממנין אנשים על הצדקה אנשים נאותין ממנין ואין מחשבין עמהם שאין חושדין בכשרים:

 כי באמונה הם עושים – ידועים היו כי אנשים נאמנים היו:

(יז) כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ:

רש"י כסף אשם וכסף חטאות – המפריש מעות לחטאתו ולאשמו, ולקח את הבהמה ונותר מן המעות. לא יובא בית ה' – לבדק הבית. לכהנים יהיו – והם לוקחים מהם עולות קיץ למזבח, הבשר לעולה, והעורות שלהם, כך שנינו בתמורה (כג ב): זה מדרש דרש יהוידע הכהן, כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם, ילקח בהן עולות:

מלבי"ם כסף אשם – כי היה ג"כ ארון מיוחד למותר חטאת ומותר אשם, ודרש יהוידע הכהן שזה אינו מיוחד לה' לבד, כי מצא שני כתובים בא' כתוב אשם לה' ובא' כתוב לכהן וכתוב מכריע, והוא שיקחו בהם עולות לקיץ המזבח והעור לכהן ויקוים שניהם, וכמו שבארתי בחבורי התו"ה ויקרא סי' שס"ט):

(יח) אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל גַּת וַיִּלְכְּדָהּ וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל יְרוּשָׁלָם:

רש"י אז יעלה חזאל – אחר מות יהוידע, ועשה יואש את עצמו אלוה:

רד"ק אז יעלה חזאל – בדברי הימים כתיב כי אחרי מות יהוידע עשה יהואש הרע בעיני ה' וגם הרגו זכריה בנו במצות המלך לפי שהיה מוכיחם ולתקופת השנה עלה עליו חיל ארם וגו' ושתי מלחמות היו וזו המלחמה שאמר הנה היתה ראשונה ובאמרו אז יעלה חזאל פירוש כשעשה הרע בעיני ה' אחרי מות יהוידע והביא עליהם האל מלך ארם ונלחם על גת ולכדה והיא היתה למלכי יהודה כי דוד לקחה מיד פלשתים:

 וישם חזאל פניו לעלות לירושלם – ולא עלה כי יהואש לקח קדשי בית ה' הכסף והזהב הנמצא באוצרות בית ה' ואע"פ שאמר כל הזהב לא ר"ל כלו אלא רובו שהרי בימי אמציה בנו לקח יהואש מלך ישראל הכסף והזהב הנמצאים בבית ה' ובאוצרות המלך אלא הרוב לקח ושלח לחזאל:

מלבי"ם אז יעלה חזאל – זה היה אחרי מות יהוידע שהמלך עזב תורת ה' ויעבדו אשרים ועצבים והיה קצף עליהם, וכשלקח חזאל גת שהיתה למלכי יהודה מימי דוד, שם פניו על ירושלים:

(יט) וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׂוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת קֳדָשָׁיו וְאֵת כָּל הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלָם:

רד"ק ויעל מעל ירושלם – כלומר נמנע מלעלות ירושלם ואחר כך כשהרגו זכריה שהיה מוכיחם לתקופת השנה עלה חיל ארם ויבואו אל יהודה וירושלם והשחיתו כל השרים ורבים מהעם ואת יואש עשו שפטים ועזבו אותו בתחלואים רבים ואז קשרו עליו עבדיו והרגוהו בעון שהרג זכריה כמו שאומר שם בדמי בני יהוידע:

מלבי"ם ויקח – ספר מה החטא גורם, שהגם שהיה לו זכות במה שהשתדל להרבות קדשי הבית עבירה מכבה מצוה והוצרך לבזבז כל אוצרות ההקדש וגם אוצרות אבותיו ולתתם שוחד למלך ארם:

(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:

מלבי"ם ויתר דברי יואש – בד"ה נזכר שאח"כ הוכיחם זכריה בן יהוידע הכהן והרגוהו בחצר בית ה' במצות המלך, ולתקופת השנה עלו עליו חיל ארם במתי מספר והשחיתו את כל שריו, ואת יואש עשו שפטים ועזבו אותו במחליים רבים, ואז התקשרו עליו עבדיו כנזכר, וזה היה הפעם השנית שבאו עליו חיל ארם בלא חזאל, וזה היה עונש מיוחד על הריגת זכריה, וירמיה כותב הספר לא הזכיר זה כי היה נודע בימיו, ודם זכריה היה תוסס ומעלה קצף:

הגמ' במסכת גיטין דף נז/ב מספרת על דמו של זכריה בן יהוידע הכהן:

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר ודמים בדמים נגעו אשכחיה לדמיה דזכריה [רש"י: בן יהוידע הכהן שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה (דה"ב כד)] דהוה קא מרתח וסליק אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך אייתי דמי ולא אידמו אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה אמר להו אנא מפייסנא ליה אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח אמר ליה זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה אמר ומה אם על נפש אחת כך ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה ערק אזל שדר שטר פרטתא [רש"י: שטר צוואה שפרט מה תהא על נכסיו] בביתיה ואגייר. היינו דכתיב נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות. [רש"י: היינו דכתיב – אדמיה דזכריה: על צחיח סלע – על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע: צחיח – שעיעות כתרגומו]

(כא) וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיּוֹרֵד סִלָּא:

מלבי"ם ויקומו עבדיו – מפרש בד"ה שהתקשרו עליו בדמי בני יהוידע הכהן, ושם אומר שהרגוהו על מטתו, ר"ל ששכב על ערש דוי במקום שעזבו אותו חיל ארם, והיה שם המקום בית מלא – ומפני שהיה עוד בית מלא הנזכר בשופטים ט' שהיה אצל שכם, אמר שהיה זה בית מלא היורד סלוא – אצל ירושלים:

(כב) וְיוֹזָכָר בֶּן שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו:

רש"י ויוזכר בן שמעת ויהוזבד בן שמר – כתוב בדברי הימים (ב כד כו): שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית, ולמה פירשו הכתוב, ללמד שנפרע ממנו הקב"ה על ידי אנשים כיוצא בו, יבאו עמונים ומואבים כפויי טובה, שכפו בטובתו של אברהם אבינו שעשה ללוט שנלחם עם המלכים להצילו, והם שכרו את בלעם לקלל את בניו, ויפרע מיואש, שכפה בטובתו של יהוידע, והרג את זכריהו בנו, כמו שמפרש בדברי הימים (שם פסוק כא). ומדרש זה בספרי:

רד"ק בעיר דוד – ובדברי הימים ולא קברוהו בקברות המלכים כי שרי יהודה שחזקו את ידו ופתו אותו לעשות הרעות שעשה מתו במלחמה כמו שאמר שם והכירו העם כי מאת ה' היה כל זה שלקח נקמה מן השרים ומן יואש על הרעות שעשו לעבוד ע"ג ולהרוג זכריה ולפיכך עשו לו העם זה הבזיון ולא נתנוהו שיקברוהו בקברות המלכים:

מלבי"ם עם אבתיו – פי' בעיר ציון ששם שוכבים אבותיו, אבל לא נקבר בהמערה שהמלכים שוכבים שם כמו שכתוב בדברי הימים, ששם לא קברו רק הצדיקים:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים ב' – פרק כה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב