ספר מלכים ב פרק יח [המלבי"ם המודגש מספר ישעיה]

(א) וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה:

רש"י בשנת שלש – למרדו של הושע:

מצודות דוד בשנת שלש – רצה לומר: אחר שעבר שלש להושע, בתחילת ד' למלכו מעצמו, כי הושע מלך מעצמו בי"ג לאחז, וימי מלכות אחז היו ט"ז שנה, וכלו אם כן בד' להושע, ואז מלך חזקיה:

(ב) בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמַלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה:

מצודות דוד ועשרים וכו' – ומקוטעות היו:

(ג) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו:

רלב"ג ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו – הנה בזה הוסיף על דוד כי הוא לא חטא אך עשה תמיד הישר בעיני ה' ודוד חטא על דבר אוריה:

(ד) הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן:

רש"י ויקרא לו נחשתן – לשון בזיון, כלומר מה צורך בזה, אינו אלא נחש נחושת:

רד"ק וכתת נחש הנחשת – יש מרז"ל שאמרו שוחק וזור' לרוח כי היה אסו' בהנאה.

 ומהם אמרו כי לא היה אסור בהנא' כי משה רבינו ע"ה משלו עשה אותו שנא' עשה לך שרף משלך שהעובדים אותו לא היו יכולי' לאוסרו כי אין אדם אוס' דבר שאינו שלו ובדין הוא נמי דכתותי לא הוה צרי' אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל בתרי' עמד וכתתו:

 כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטירים לו – מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר ע"ג עד הימי' ההמ' שמלך חזקיהו היו בני ישראל מקטרי' לו כיון שמצאו כתו' ורא' אותו וחי היו חושבי' כי טוב הוא להיו' אמצעי ולעבוד אותו והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן

ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאש' בערו שאר הע"ג מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש והיו מניחים אותו לזכרון הנס וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער הע"ג כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לע"ג אע"פ שהטובים היו זוכרים בו הנס אמר טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו ורבותינו ז"ל אמרו אפשר בא אסא ולא בערו בא יהושפט ולא בערו והלא כל עבודת גלולים שבארץ יהודה אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:

 ויקרא לו נחשתן – דרך בזיון כלומר אינו אלא נחשת מה כח יש בו להרע ולהטיב בעת שכתתו קרא לו כן אמר להם לישראל איך יעלה בלב אדם כי זה יועיל כי אינו אלא נחשת ותוספת הנו"ן להקטינו כמ"ד האמינון וי"ו נו"ן אישון שבתון.

וי"ת והיו קרן ליה נחושתן כלומר ישראל שהיו עובדים אותו היו קורין אותו נחשתן:

מלבי"ם וכתת נחש הנחשת – פי' התוספות בחולין (ז' ע"א) שאסא ויהושפט לא בערום שטעו שמפני שנעשה ע"פ הדבור אסור לבערו,

נראה פי' כי יש פלוגתא בחולין ד' מ"א אם אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה זוטא ובע"ז ד' נ"ד אמר עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, ולמד לה ממה שגנז חזקיה הכלי שרת ששמש בהם אחז לע"ז שמזה מוכח שאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה,

ושם ד' נ"ג ע"ב, עמ"ש רב ישראל שזקף לבנה וכו' מכדי כתיב ואשריהם תשרפון באש והא אין אדם אוסר דשא"ש, הק' הר"ן בשם הרמב"ן דלמא לזה אסר רחמנא משום דעבד בה מעשה ותי' דרב פליג אדעולא וס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש במעשה,

וא"כ הראשונים [שלא גנזוהו] היו ס"ל כדעת רב, וחזקיה לשיטתו שגנז כלים של אחז שס"ל דבמעשה אוסר דבר שא"ש, לכן כתת נחש הנחושת, ועז"א ויקרא לו נחשתן היינו שנעשה כמו נחושת שלהם שיכולים לאסרו, אחר שעשו בו מעשה:

(ה) בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו:

רד"ק ואשר היו לפניו – ר"ל חוץ מדוד ושלמה אבל בשאר מלכי יהוד' אשר היו לפניו אע"פ שהיו בהם מלכי' טובי' והם אסא ויהושפט ויהואש כל ימי יהוידע ועזיהו ויותם לא היה בהם שעש' הישר בעיני ה' כמוהו שהרי אמר עליו ככל אשר עשה דוד אביו:

רלב"ג בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו – הנה הוי"ו אשר במלת ואשר מושכת הבית אשר במלת בכל והרצון בו בכל מלכי יהודה ובאש' היו לפניו ואולם אמ' זה כי אפי' דוד לא היה כמוהו כי הו' חטא וזה לא חטא אך עשה הישר בעיני ה':

מלבי"ם ואחריו לא היה כמוהו – במדת הבטחון, שמ"ש ביאשיהו (לקמן כ"ג כ"ה) שכמוהו לא היה לפניו, הוא במדת התשובה:

(ו) וַיִּדְבַּק בַּה' לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

רלב"ג וידבק בה' לא סר מאחריו – הנה הדבקו' בה' הוא ההשגה וההליכה בדרכיו ואמרו לא סר מאחריו מעיד שלא חטא בדב':

(ז) וְהָיָה ה' עִמּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא יַשְׂכִּיל וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ:

מצודות דוד ישכיל – יצליח, כי המצליח נראה הוא להבריות כאילו עושה מעשיו בהשכל:

רד"ק ישכיל – יצליח: וימרוד במלך אשור – לפי שאחז אביו הי' עובדו אמר כי מרד בו ולא עבדו שבטח באל לבדו:

מלבי"ם והיה ה' עמו – כמו שדבק בה' כן היה ה' עמו ועי"כ השכיל בכל דרכיו ע"י עזר אלוה ותחת שבימי אחז גבר עליו מלך ישראל והוצרך להיות עבד לאשור כדי שיושיעהו מידו, ופלשתים פשטו בארץ יהודה, היה הכל בהפך, הוא מרד במלך אשור:

(ח) הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר:

רד"ק ממגדל נוצרים עד עיר מבצר – ממגדל שעומדי' בו השומרי' וי"ת ממגדל תקיף עד קרוין כריכן:

רלב"ג ממגדל נוצרים עד עיר מבצר – ר"ל שלא נשאר בהם מקום שלא הוכה מקטון ועד גדול והיותר קטן הוא מגדל הנוצרים ר"ל השומרים שעושין מחוץ לעיר לשמור פירות השדה והכרמים אשר סביבו:

מלבי"ם והכה את פלשתים ממגדל נוצרים – ששם יעמדו שומרי השדות עד עיר מבצר הגדולים:

(ט) וַיְהִי בַּשָׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ:

מצודות דוד היא השנה השביעית להושע – כי חזקיהו מלך בד' להושע. עלה שלמנאסר – עם שכבר נאמר למעלה, חזר לספר שוב, כאומר, מה שעלה שלמנאסר וגו', וגבר אשור על ישראל, ויגל את ישראל וכו', עד סוף הענין, הנה זה לא היה בכח ידיו, כי אם על אשר לא שמעו בקול ה' וגו', שהרי בימי חזקיה עלה אשור על ירושלים, וספו תמו ברצות ה':

 (י) וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן:

רד"ק מקצה שלש שנים – מתחלת שנה שלישית וכמוהו מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו וכן מקץ שבע שנים תעשה שמטה להשמטת קרקע ולשלוח עבדי' כי הוא עלה בשנ' הרביעי' לחזקיהו היא שנת שביעי' להושע ולכדה בשנת שש לחזקיהו היא שנת תשע להושע אין כאן כי אם שתי שנים והוא מקצה שלש א"כ פירושו מתחלת שלש וי"ת מסוף תלת שנין וע"כ לדעתו בשנה הרביעית ובשנה השביעי' ר"ל בתחלת השנ' הרביעי' והשביעי':

מצודות דוד מקצה שלש שנים – כי צר עליה בתחלת ד', וכבשה בסוף ו':

(יא) וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי:

מצודות ציון וינחם – הניחם:

(יב) עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ אֶת בְּרִיתוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא עָשֹוּ:

מצודות דוד על אשר לא שמעו וגו' – ולא בכח ידם. את בריתו – התורה אשר נתן בברית:

(יג) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם:

רד"ק ויתפשם – מה שאמר בדברי הימים ויאמר לבקעם אליו פירוש אמר לבקעם ובקעם וכן להרגו בערמה והרגו לשכב את בת יעקב ושכב כי תחל לזנות וזנתה והדומ' להם:

מצודות ציון הבצרות – מלשון מבצר. ויתפשם – לכדם:

מלבי"ם ובארבע עשרה שנה – מבואר בד"ה שאחרי שנתן לו הכסף והזהב הכין חזקיה 'שלח' ומגנים לרוב, והכין א"ע למלחמה, וזה נודע למלך אשור ולכן עלה עליו שנית, ולכן רצה להגלות את העם כי החזיק אותו כמורד.

 והנה הכתובים האלה קאפיטיל י"ח י"ט כ' הוכפלו ככתבם וכלשונם בספר ישעיה סי' ל"ו ל"ז ל"ח ל"ט ושם בארתי הכתובים האלה על מכונם, וגם בארתי קצת השנוים שבאו בשני הספרים, וכבר יצא הפירוש הזה לאור זה ימים רבים, וכאשר ספר מלכים נכתב ע"י ירמיה, א"כ ישעיה קדים לירמיה, וירמיה העתיק דבריו מחזון ישעיה, על כן פירוש הכתובים האלה קנה מקומו בישעיה, תדרשהו משם ותמצא מרגוע לנפשך, כי אין להכפיל הדברים:

(יד) וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב:

מצודות דוד חטאתי – במה שמרדתי בך. את אשר תתן וגו' – רצה לומר: העונש אשר תשים עלי, אשא ואסבול. וישם – שם עליו עונש שלש מאות וגו':

(טו) וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ:

מצודות ציון בית ה' – בבית ה':

(טז) בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר:

רד"ק קצץ חזקיהו את דלתות ההיכל – קלף הזהב מעליהם כי הדלתות היו מצופות זהב והזהב הוא שלקח וכת"י קליף:

 ואת האומנות – ת"י וית סקופיא ותרגם את מפתן הבית סקוף בית מקדשא והאסקופות האלה אשר צפה חזקיהו זהב אפשר כי הזהב אשר עליהם מבנין שלמה הוסר או נפסד וחזקיהו צפה אותו זהב ועתה כשנצטרך לזהב לתת למלך אשור קלף אותו הזהב:

(יז) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלָם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס:

מצודות דוד וישלח מלך אשור – ובמרמה שם עליו העונש, כי עם כל זאת עלה עליו. בתעלת – בתעלה הנמשכת מהבריכה העליונה, אשר היא במסילה ההולך אל השדה, שמכבסים שם את הבגדים, ושוטחים שמה מול השמש לנגבם:

רד"ק את תרתן ואת רב סריס ואת רבשקה – ובישעיה אמר רבשקה לבדו נראה כי הוא היה עיקר השליחות והשנים טפלי' לו וכן נראה הוא גם כן רבשקה הו' היה המדבר ובסדר עולם הוא אומר כי רבשקה לבדו בא בשליחו' ראשונ' כמו שאומר בישעיה ותרתן ורב סריס בא בשליחות שנייה ומה שזכר הנה תרתן ורב סריס לפי שגם הם היו שלוחים אבל לא בפעם הזאת אלא בשליחות שניה כשמצאו רבשקה נלחם על לבנ' ולבנה היא מארץ ישראל כמו שנאמר במלכי כנען מלך לבנה אחד.

ואמרו רז"ל כי רבשקה ישראל מומר היה ואם אמרו מפני שהיה מדבר יהודית הרבה בני אדם ימצאו מדברים בלשון עם אחר והנה אליקים ושבנה ויואח היו מכירין בלשון ארמי אולי קבלה היתה בידם:

 בחיל כבד – בחיל עם כבד:

בתעלת הבריכה העליונה – הבריכ' היא חריץ בנוי באבנים ובסיד ומתכנסין שם מי גשמי' או מושכין שם מים מן המעין ובבריכה הזאת היו מכונסין המים ויש בבריכה הזאת נקב ויסתמו אותו עד זמן שירצו להוצי' מים מן הבריכ' והתעלה היא חפירה סמוכה לבריכה ומוציאי' מים מן הבריכ' לתעלה בזמן שירצו להשקות או לכבס בגדים:

 אשר במסלת שדה כובס – המסלה היא הדרך שמתקנים אותה באבנים כדי שיוכלו ללכ' בה בימות הגשמים ועיקר הלשון הוא לשון הרמה מענין סלו לרוכב בערבו' שענינו רוממות והמקום הזה היה בזה השדה והוא מורם ומתוקן באבנים ועל המקום הזה היו עומדים מכבסי הבגדים במי התעלה ובשדה היו שוטחים הבגדים לשמש וכת"י שדה כובס חקל משטח קצריא:

מלבי"ם ויעמד בתעלת הברכה העליונה – אחר שנזכר בד"ה (שם) שחזקיהו סתם את המעינות ובתוכם היו מי הברכה הזאת, כמ"ש ואשר עשה את הברכה ואת התעלה [מי גיחון] ויבא המים העירה (מ"ב כ' כ') וזה היה למלך אשור כסות עינים לבא עליו שנית למלחמה כנ"ל לכן עמדו שלוחיו אצל הברכה הזאת שסתם. כי משם יוכיחו את דבריהם, שחזיקהו הפר ברית, ושם ימצאו אותו כגנב במחתרת:

 (יח) וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר:

מלבי"ם על הבית – בית המלך.  המזכיר – מי הבא ראשון במשפט או בקשה לפני המלך:

רש"י המזכיר – איזה משפט בא לפני המלך ראשון, שיפסקנו ראשון:

רד"ק ויקראו אל המלך – קראו לאשר על החומה או לאשר מצאו בשדה כובס שיאמרו למלך שיצא לדבר עמם ויצאו אליהם במצו' המלך אליקים ושבנא ויואח:

 אליקים בן חלקיהו אשר על הבית – וכן אמר בישעיה בזאת הפרשה אבל בפרשה שנאמרה על שבנא נאמר לך בא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית ונבא עליו שיהדפנו מהשררה שהיה בה שהיה על הבית ויתננה לאליקים בן חלקיהו ולא נוכל לומר כי קודם המעשה הזה מרד שבנא ונתנו שררתו לאליקי' ומפני זה אמר אליקים אשר על הבית כי אלו היו המלאכים הראשונים אשר באו ממלך אשור לירושלם ושבנא יצא אליהם עם אליקים ואמרו לרבשקה דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ונאמר ויבא אליקים ושבנא הסופר ויואח קרועי בגדים נראה כי עדיין לא מרד אלא בשוב רבשקה אומר שמרד ובסדר עולם אומר כשהלך לכוש שטף שבנא וסיעתו והלך לכוש ובדברי רז"ל כשבא סנחריב וצר על ירושלם כתב שבנא מכתב והשליכו עם החץ שירד למחנה אשור והיה כתוב בו שבנא וסיעתו השלימו חזקיהו וסיעתו לא השלימו וכאשר יצא עם סיעתו בא גבריאל וסגר דלתות העיר בפני סיעתו כשבא אצל סנחריב אמר לו היכן סיעתך אמר להם חזרו בהם נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי הסוסי' והיו מגרירם אותו על הקוצים ועל הברקנים וזה אינו כדברי בעל סדר עולם שאמר ששטף שבנא וסיעתו ואפשר כי קודם לכן מרד מעת שבא מלך אשור על ערי יהודה אבל נסתר ולא היה מראה עצמו וכן במעשה הזה שבא קרוע בגדים היה מרא' הוא עצמו עצב ולבו לא נכון והנבי' גלה דעתו לחזקיהו והורידו מפקידותו ונשאר סופר והפקיד אליקים על הבית:

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ:

מצודות דוד מה הבטחון וכו' – אמור, מה בטחונך אשר בעבורה מרדת בי, לבל השמע לי לצאת מארצך אל ארץ אחרת, וכאשר אמר בסוף דבריו:

מלבי"ם מה הבטחון – אשר אתה חושב למרוד שנית:

 (כ) אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי:

רש"י אמרת אך דבר שפתים וגו' – אמרת עד הנה אעבוד למלך אשור, אך דבר שפתים היה, כל זמן שלא יצא ממקומו לבוא עליך, לא הוצרכת לעצה וגבורה, אבל עכשיו שיצא ובא, עצה וגבורה אתה צריך למלחמה הזאת, עתה אמור על מי בטחת:

רד"ק אמרת אך דבר שפתים – חשבת להנצל בדבר שפתים כלומר בתפלה אין זה כי אם עצה וגבורה צריך אדם למלחמה כך פירש אדוני אבי ז"ל.

והחכם רבי אברהם בן עזרא פי' אמרת לאנשיך כי יש לך עצה וגבורה וזהו דבר שפתים והטעם כי גבורתך הו' בדבור לבר וי"ת ברם במלל סיפוון במילך וגבורא אעביד קרבא:

 כי מרדת בי – שלא נתן מה שהטיל עליו שנה בשנה:

מצודות דוד אמרת – אתה חושב שאך בדבר שפתים, בעצת יועצים נעשה המלחמה, לא כן הוא, כי צריכים אליה עצה עם גבורה. עתה – הואיל והצורך הוא גם אל הגבורה ואיננה בך, אם כן על מי בטחת שיתן בך גבורה:

מלבי"ם אמרתי – אני רואה את מחשבת לבבך, אתה חושב בלבבך, הלא אמרתי אך דבר שפתים – מה ששלחתי את מלך אשור מס ושוחד ובקשתי שישוב ממני, הלא זה לא היה ממני כריתת ברית ושבועה, כי רק דבר שפתים אמרתי לו – ולבי בל עמי בדבר כי לא רציתי בזה אך להרויח זמן כדי שאכין עצה וגבורה למלחמה – ר"ל שע"י מעשיך שאתה מכין עתה עצה וגבורה למלחמה, העצה בתחבולות בהבאת המים העירה, והגבורה מה שהכין שלח ומגנים לרוב, מבואר שחשבת בלבך שרק דבר שפתים אמרת, ואינך מחויב להיות לי למס עובד,

עתה על מי בטחת – ר"ל כי טרם ששלח לו מס ויכנע תחת ידו, גם אם היה נלחם אתו וכבשו, לא היה מענישו להגלותו בגלות, רק היה משימו למס עובד כמו שיעשו להנכבשים במלחמה,

אבל עתה שכבר נתת לי מס וקבלת את מלכותי עליך, אם תלחם נגדי עתה הנך בגדר מורד, כי הפרת ברית ואלה, ואם אכבוש אותך אענשך כדין עבד מורד באדוניו, (כי בעבור זה רצה להגלותם מארצם כמ"ש בפסוק ט"ז) א"כ אשאלך עתה – שהסכנה עליך גדולה יותר כי מרדת בי – ותענש עונש גדול א"כ על מי בטחת – שעשית דבר כזה:

 (כא) עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו:

מצודות דוד עתה הנה בטחת – הואיל ואין בך גבורה מעצמך, הנה מהו בטחונך על מצרים, הלא הוא כמו משענת קנה רצוץ בראשו, אשר אם יסמוך איש עליו, באים עוד הקסמין והקרומיות בכפו ונוקבין אותה, כן עזרת פרעה נהפך עוד לרעה:

מלבי"ם הנה בטחת – הנה אפשריות הבטחון לא יהיה רק בשני פנים, או שבטחת על עזרת בשר, או שבטחת על ה', ועל שניהם מתוכח עמו, אם על אדם בטחת בודאי בטחת על מצרים, כמו שבטחו עליו מלכי ישראל (למעלה ל' ול"א).

 הלא מצרים דומה למשענת של קנה רצוץ – שיש לו שני חסרונות.

א] אשר יסמך איש עליו – שע"י שנדמה להם שהוא משענת סומכים עליו, ואין סומכים על כח רגליהם רק על המשענת והוא קנה חלוש.

ב] שחוץ ממה שהוא קנה חלוש, הוא גם כן רצוץ ושבור, ועי"ז ובא בכפו ונקבה – ומזיק את היד, כן פרעה לכל הבטחים בו – יש בו ג"כ שני חסרונות אלה.

א] שסומכים עליו ונרפים מעשות בעצמם איזה דבר להצלתם.

ב] שבא לארצם לקחת מהם מנחה ומס, ואינו מועיל להם רק מזיק:

 (כב) וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלָם:

רש"י הלא הוא אשר הסיר חזקיהו וגו' – יש ללמוד מכאן, דרבשקה ישראל מומר היה (ראה סנהדרין סא), שהיה מודה שהקב"ה אלוה, אלא שרצונו לעבוד עבודה זרה:

מלבי"ם וכי תאמר – שאתה בוטח על עזר ה' שיושיעכם ע"י זכותכם וצדקתכם, הלא הוא – הוא האל אשר חזקיהו הסיר את במותיו ואסר הבמות בל יהיה מוקטר מוגש לשמו בכ"מ רק במזבח אחד בירושלים, (והוא חשב שחזקיה עשה זה לתועלת עצמו בעבור יצטרכו העם לעלות לירושלים), וזה נגד כבוד ה' שראוי שיגישו לפניו מנחה בכ"מ:

רד"ק הלא הוא אשר הסיר – כלו' כשהסיר חזקיהו ונתץ המזבחות לא עשה כי אם לכבודו ולהנאתו כדי שיבואו כלם לירושלם כי המזבחו' בכל מקום לשם ה' היו וחזקיהו הסירם ונתצן איך תחשבו כי ה' יעזור אותו ואיך תבטחו עליו: ליהודה ולירושלם – כתרגומו לאנש יהודה וליתבי ירושלם:

 (כג) וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת אֲדֹנִי אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם:

רש"י התערב נא – התפאר עליו, בוא בערבון, על מנת אם תוכל ליתן לך רוכבים על אלפים סוסים. התערב – גיי"ר בלע"ז:

רלב"ג ועתה התערב נא אדני את מלך אשור – ר"ל תן לו ערבון שלא תמרוד בי ותהיה לי למס ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך אנשים רוכבים עליהם והנה אמ' זה על דרך הבוז והלעז כאילו אמ' שלא ימצאו לחזקיה אלפי' אנשים ראויים לרכוב על סוסים:

מצודות דוד התערב נא – התחייב עצמך עם אדוני, אם תוכל למלאות הדבר אשר ישאל. לתת לך – לתת מאנשיך:

מצודות ציון התערב – מלשון ערבון ומשכון, כי כששנים חלוקים בדבר מה, וכל אחד מחייב עצמו בממון באם לא יהיה כדבריו, הדרך הוא שכל אחד נותן ערבון, להיות בטוח ומקויים:

מלבי"ם ועתה – ישיב אל שני הטענות שטען, להוציא התולדה מן הקדמותיו שהקדים, אם בטחונך על מצרים, והלא מצרים לא יושיעוך רק מה שיתנו לך רכב ופרשים, וצריך שיהיו לך רוכבים על הרכב, אני אומר לך אם תוכל לתת לך רוכבים על אלפים פרשים, יתן לך אשור אלפים סוסים, ולמה לך סוס ורכב אם אין לך רוכבים, אבל אחר שלא תוכל למצוא בצבאיך אף אלפים רוכבים, אשאלך אפוא:

 (כד) וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים:

רש"י ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדוני – שהרי כל הקטן שבהם, שר על אלפים איש, ואתה אינך משיג לאלפים איש, למדנו מכאן על ראשי גייסות מאה ושמונים וחמשה אלף שנפלו עם סנחריב, הקטן שבהם, שר על אלפים איש שעמו:

מלבי"ם ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים – אשר הקטן שבהם הוא שר אלפים:

 (כה) עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ:

רש"י המבלעדי ה' – וכי שלא ברשות באתי, כבר נתנבא ישעיה (ז יז)בימי אחז אביך יביא ה' עליך ועל עמך וגו' את מלך אשור. והשחיתה – את זו הוסיף משלו:

רד"ק המבלעדי ה' – להפחיד' אמר כן או פירושו אחר שכל הארצו' נתן ה' בידי וגם כל ארץ ישראל הוא אמר אלי עלה אל הארץ והשחיתה ואם רבשקה היה ישראל מומר אמר זה לפי שישעיה ניבא ואמר הנני מעלה את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וגו':

מלבי"ם ועל – הצד השני שאתה בוטח בה', גומר דבריו, ועתה – אחר שחזקיה הקל בכבוד ה' והסיר את במותיו לכבוד עצמו, ה' אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה – ר"ל הנה באתי לריב ריבו על שבטל מזבחותיו, וכאילו בפקודת ה' באתי:

 (כו) וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה:

רש"י כי שומעים אנחנו – אנו בני פלטין, ומכירין בלשון ארמית ובשאר לשונות, ואל תדבר אלינו יהודית, שכל העם מכירין בו, ואין אנו רוצים שישמעו:

מלבי"ם ויאמר אליקים – הם חשבו כי תכלית ביאתם הוא שחזקיהו יניח מלאכתו שהתחיל לבצר החומה ולהכין א"ע למלחמה, וישוב להיות למס עובד ובזה יסור אשור מאתו, וא"כ עקר שליחות רבשקה הוא אל המלך עצמו שישלים אתו, ולכן אמר דבר נא אל עבדיך ארמית – אחר שאנחנו שומעים ומבינים לשון זה, ולמה תדבר אלינו יהודית באזני כל העם – הלא הם רק דברים הנוגעים אל המלך לבדו:

יהודית – על ששבט יהודה היה עקר המלכות יחסו השפה העבריית על שמו:

 (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חֹרָיהָם \{צוֹאָתָם\} וְלִשְׁתּוֹת אֶת שֵׁיֵנְיֵהֶם \{מֵימֵי רַגְלֵיהֶם\} עִמָּכֶם:

רש"י לאכול את צואתם – ברעב המצור. חוריהם – רעי היוצא דרך חור פי הטבעת. ורבותינו פירשו (מגילה כה ב): לכנותם לשון נאה צואתם. מימי שניהם – צואה לחה, שיני דכרכשא דקיימא אתלת שיני. או לשון גלל, שבא על ידי לעיסת השינים:

מלבי"ם ויאמר רבשקה – אז גלה להם רבשקה, כי לא נשלחו אל חזקיהו כלל, כי אחר שחזקיה כבר נתן מס ומרד באדוניו, אין לו תקנה, ובהכרח ענוש יענש ויעבירהו ממלכותו, ואת העם יעביר לגולה, כמו שהיה מנהגו עם העמים שמרדו בו אחרי שהיו תחת ממשלתו, שנענשו בגלות. ובזה דבר אין לו עם חזקיהו רק עם העם, להם שלח השלוחים שלא ישמעו אל חזקיהו, רק יצאו אליו וימסרו שיעשה עמהם כחפץ לבבו,

וז"ש האל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה? – התחשוב כי לך היה אדוני שולח שלוחים, כאילו אין ידו חזקה להכריחך בחרב עד שבא להכניעך בדברים?

לא כן הוא, כי עקר שליחותי הוא אל האנשים האלה הישבים על החומה – ר"ל אחר שהעם הזה יושבים על החומה לבא מפני מלך אשור במצור ולאכל עמכם את צאתם – מפני הרעב, עליהם חס המלך אשור בל ימותו ברעב, ולהם נשלחתי שימרדו בחזקיהו, ויצאו אל מלך אשור:

 (כח) וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

מצודות דוד וידבר ויאמר – כפל דבריו לחזקם:

מלבי"ם ויעמד – לכן קרא בקול גדול ובלשון יהודית שישמעו ושיבינו כל העם, וייחד את דבריו אל העם, לאמר שמעו אל דברי המלך הגדול – לא אל חזקיהו הקטן ודל:

 (כט) כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל יַשִּׁיא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:

מצודות ציון ישיא – ענין הסתה ופתוי, כמו (בראשית ג יג): הנחש השיאני:

מלבי"ם כה אמר המלך – הזכיר להם בקצרה עקרי הדברים שאמר תחלה, שהיה ענינם.

 א] בל יבטחו על גבורתם.

ב] בל יבטחו על ה'.

והנה יש הבדל בין נשא ובין הסית,

נשא הוא בדבר שיש להמושא פחד מעשות הדבר והמשיא מדבר על לבו שאין לו לפחד,

ומסית הוא בדבר שאין שייך בו פחד רק שמסית אותו בטענות וראיות להראות לו שראוי שיעשה הדבר הזה,

ואמר שחזקיהו לא ישיא אתכם – להסיר המורך מלבכם במה שיאמר לכם שיוכל להלחם עם אשור בכחו, כי הוא לא יוכל להציל אתכם, וכן:

 (ל) וְאַל יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל ה' לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ ה' וְלֹא תִנָּתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

מלבי"ם אל יבטח אתכם אל ה' – וזה משתי פנים, או שיאמר לכם הצל יצילני ה' – מצד זכותנו, או שיאמר לכם לא תנתן העיר הזאת ביד מלך אשור – שיעשה ה' זאת בעבור עיר קדשו.

 (וסמך בזה על דבריו הראשונים ולכן קצר בראיותיו), ולכן:

 (לא) אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲשֹוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ:

רש"י עשו אתי ברכה – שאילת שלום, כמו (בראשית מז ז): ויברך יעקב את פרעה:

רד"ק ברכה – ר"ל פשרה ושלום וכת"י שלמא:

מלבי"ם אל תשמעו אל חזקיהו – רק מרדו בו, ואם תאמרו מה נרויח בזה, אני אומר לכם בשם מלך אשור, עשו אתי ברכה – ברכת שלום, וצאו אלי – להקביל פני למען אדע כי תעשו מצותי, ובזה תרויחו,

א] כי עתה תסור מכם המצור תיכף ואכלו איש גפנו ושתו איש מי בורו – ולא תמותו ברעב המצור, והשלוה הזאת תמשך לכם:

 (לב) עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר ה' יַצִּילֵנוּ:

מלבי"ם עד באי – להגלות אתכם. ב] כי הגם שאגלה אתכם בהכרח מצד שמרדתם פעם אחת, מ"מ תרויחו כי אקח אתכם אל ארץ כארצכם – ובל תחושו כי הגם שהארץ שאגלה אתכם שמה היא ארץ טובה, מ"מ עד שתחרשו ותזרעו שם ותמצאו לחם תמותו ברעב, כמו שיהיה בהבאים אל ארץ שממה מיושביה, לז"א כי היא ארץ – שנמצאו שם דגן ותירוש – עומדים בקמותיהם ולחם מתוקן וכרמים נטועים כי הארץ לא נחרבה, כי לקחתי את אנשיה והגליתי אותם בעת שכרמיהם נטועים ושדותיהם זרועים ואתם תמצאו הכל מוכן. משא"כ אם לא תצאו אלי אז תמותו עתה ברעב המצור ואח"כ יהיה גלותכם לארץ ציה ושממה:

פן יסית – עתה אמר פן יסית אתכם חזקיהו בטעמים וראיות (שזה גדר שם הסתה), ויראה לכם בראיות לאמר ה' יצילנו – שנגד מה שאמרתי שלא תבטחו על ה', יראה הוא ראיות להפך על פי דברי הנביאים והאמונה שה' יציל אתכם. ע"ז השיב כי גם אם ירצה ה' להציל אתכם לא יוכל, והביא ראיה ממה שלא הצילו אלהי הגוים איש את ארצו, כי:

רש"י אל ארץ כארצכם – כן דרכי, להעביר את האומות ממדינה למדינה, היה לו לומר אל ארץ טובה משלכם, שהרי לפתותם בא, אלא שידע שיכירו שדבריו שקר. ארץ דגן ותירוש – זו אפריקי (ירושלמי שביעית ו א):

רד"ק איש מי בורו – הבורות שהם חוצה לעיר בגנות:

 עד בואי ולקחתי אתכם – כי כן עשה בכל הגוים אשר כבש היה מגלה אותם מארצם ומשכן אחרים תחתיה' כדי שיהיו כלם נכבשי' תחתיו וכן עשה יוסף שאנשי מצרים ואת העם העביר אותו לערים:

 ארץ לחם וכרמים – אמר זה אחר שאמר ארץ דגן ותירוש כי אפשר שהדגן והתירו' יבואו לה מעיירות אחרות לרוב כמו שאמר בצור לפיכך אמר ארץ לחם וכרמים כי הארץ ההיא עושה לחם ויש בה כרמים וכת"י ארע' חקלין וכרמין ארע' דזיתה' עבדין משחא והיא עבדא דבש:  כי יסית אתכם – הדגש תמור' הנח כויסת דוד וכן בדגש הסיתוך ויכלו לך:

(לג) הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

מצודות דוד איש וכו' – רצה לומר: כל אלוה את ארצו:

(לד) אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי:

רש"י הנע ועוה – אותם מלך אשור, החריבם והגלם. כי הצילו את שומרון – והשומרונים היו עובדים את אלהי ארם שהיו שכיניהם:

רד"ק הנע ועוה – שמות מדינו' או שמות אלהים אחרי' ולדעת יונתן פירושו הניע ועוה אותם מארצם שתרג' הלא טלטילונון ואגליאונון:

 כי הצילו את שומרון מידי – בתמיה וכי ה' אלהיכם שאתם בוטחי' בו הצילו את שומרון מידי שתחשבו שיציל את ירושל' מידי וכן הוא אומר בישעיה וכי הצילו בוי"ו שידמה ענין תמיהה וי"מ וכי הצילו העגלים את שמרון מידי:

מלבי"ם איה אלהי חמת וכו' – ואם תאמרו שאלהי ישראל חזק יותר, משיב וכי הצילו את שמרון מידי – הלא שומרון הוא מישראל, ופן תאמרו כי עד עתה לא רצו אלו האלהים להציל את עמם, ולא היה זה מפני העדר היכולת רק מפני חסרון הרצון, ע"ז משיב:

 (לה) מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלַם מִיָּדִי:

מלבי"ם מי בכל אלהי הארצות – אחר שעכ"פ בכל אלו הארצות הרבים לא נמצא אחד שהציל את ארצו יהיה הסבה מה שיהיה, כבר נוכל לדון היקש ההמשל מן הכלל על הפרט כי גם ה' לא יוכל או לא ירצה להציל את ירושלים ג"כ:

 (לו) וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ:

מלבי"ם ויחרישו – הגם שהיה ראוי שינקמו ממנו על החירוף והגידוף, אבל היה מצות המלך בל יענוהו:

מצודות ציון והחרישו – שתקו:

(לז) וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה:

רש"י קרועי בגדים – על ששמעו גידופי השם:

רד"ק קרועי בגדים – רז"ל פי' כי בעבור ששמעו ברכ' השם קרעו בגדיה' וסמכו מזה הפ' כי כל השומע ברכת ה' חייב לקרוע ואותו קרע אינו מתאחה לעולם ואינו חייב לקרוע אלא אם כן שומע הגדוף מישר' והם שקרעו ששמעו מרבשקה לפי שקבלה היתה בידם כי רבשקה ישראל מומר היה ומה חירוף אמר רבשקה שקרעו בגדיה' כששמעו שאמר מי בכל אלהי הארצו' אש' הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושל' מידי אין לך גידוף גדול מזה שהשוה בורא הכל לאלהי עץ ואבן והסי' היכול' מהבור' וכן האל ית' חשב לו דבריו לחירו' וגידוף ואמר עליו את מי חרפ' וגדפת ואמר ביד מלאכיך חרפת ה':

מלבי"ם קרועי בגדים – על ששמעו ברכת השם: