ספר מלכים ב פרק כא

(א) בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ:

(ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויעש הרע – חושב ממדרגה למדרגה תחלה עשה הרע בעצמו, ואחר כך:

(ג) וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם:

רד"ק אשרה כאשר עשה אחאב – כי הוא החל לעשות אשרה במלכי ישראל כי עד שמלך אחאב לא ראינו לאחד מן המלכים שעשו אשרה אלא שהיו הולכי' בחטאת ירבעם:

מלבי"ם וישב ויבן את הבמות – הבמות היו רובם לשמים והיה בהם חטא שאסור להקריב חוץ למקדש, וחזקיה הסיר הבמות והוא בנה אותם וזה היה להחטיא את הרבים,

(וגם כלל בזה הבמות שהיו לע"ז, ולכן אמר פה הבמות אשר אבד שזה על הבמות שהיו לשמים, ובד"ה אמר הבמות אשר נתץ חזקיה, שר"ל הבמות שהיו לע"ז שהיו צריכים נתיצה)

מוסיף בחטאי עצמו שהקים מזבחות לבעל ויעש אשרה – שהבעל היה מיוחד לשמש והאשרה לירח ושניהם עשה אחאב,

(ובכאן אמר ויקם מזבחות לבעל ויעש אשרה ובד"ה אמר לבעלים בל"ר וכן אמר ויעש אשרות, כי בכאן אמר כאשר עשה אחאב ואחאב עשה לבעל א', ובד"ה ספר שאח"כ הוסיף גם לבעלים רבים נוסף על מעשה אחאב לכן לא אמר שם כאשר עשה אחאב)

והוסיף על אחאב שהשתחוה – ליתר צבא השמים ויעבד אותם – העבודה מוסף על השתחויה שהשתחויה תהיה גם לשם כבוד בשחושב שהוא אמצעי בין ה' וכמו שמכבדים שרי המלך, אבל העבודה מורה שחושב שהיא אלהות:

(ד) וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי:

מצודות דוד אשר אמר וגו' – כאילו המקרא קובל עליו לומר, ראו מה עשה, הלא ה' אשר שמה ישכון, והוא שם שמה מזבחות להאשרה. בירושלים – בבית העומד בירושלים. אשים את שמי – רצה לומר: אשרה שכינתי:

מלבי"ם (ד-ה) ובנה – וכו' ויבן – וכו' הוסיף שבנה מזבחות בבית ה' – חוץ ממזבח המיוחד ע"פ התורה וזה בנה להקריב לה' לומר שגם בעבודת ה' יש עבודות נפרדות, וזה כפירה באחדות ה',

ותכלית ענינו שעי"כ בנה – גם מזבחות לצבא השמים בחצרות בית ה' – והיו מזבחות לה' בבית, ולצבא השמים בחצרות, כאילו הם מנהיגים חיצונית העולם, וה' כמלך המנהיג בפנים, והיה בזה שיתוף ש"ש וד"א,

ולכן כתוב בראשון ובנה – בעבר גמור ובשני כתב ויבן – בעבר המהופך לעתיד (שכלל אצלי שהעבר בוי"ו המחבר מורה על המשך הפעולה וקרוב עם ההוה), כי זה לא היה תכלית מעשהו רק מה שגמר ויבן מזבחות לצבא השמים, ומ"ש אשר אמר ה' בירושלים אשים את שמי – הוא טעם למעשהו שיען שירושלים נבחרה לשכינת ה' והנהגתו, בא בכפירתו לשום לו שותפים ועוזרים לו בהנהגה החיצונה המרומז בחצרות הבית נוסף על הנהגתו בפנים הבית:

(ה) וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה':

מצודות דוד בשתי חצרות – עזרת כהנים ועזרת ישראל:

(ו) וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס:

רד"ק לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו – אמרו שסילק האש העליונה שהיתה במזבח מעת שירד' שם בימי שלמה עמד הוא וסלקה וזה המעש' היה להכעיס:

מצודות דוד והעביר וכו' – היא עבודת המולך. ועונן וגו' – המה מעשה כשפים:

מלבי"ם והעביר – אח"כ התחיל תועבות הכנענים החמורים שהוא עבודת המולך ונחש ועשה אוב וידעוני – והכתוב העיד שהיה תכלית מעשהו להכעיס את ה' – לא לתיאבון או בשגגה, ובד"ה כתוב והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום – י"ל כיון שעשה להכעיס תחלה העביר בן אחד דמעביר כל זרעו פטור, וזה יספר במלכים ובד"ה מספר שאח"כ העביר יתר בניו, (כי אמון נולד אחר שעשה תשובה, כי אמון היה בן כ"ב במלכו) וכדי שלא יפטר עי"כ מן העונש, העביר הבן השני בעצמו שלא ע"י הכומרים, שמ"ש ומזרעך לא תתן להעביר למולך ודרשו מזרעך ולא כל זרעו, מיירי בנותן לידי הכומרים כי העביר ולא מסר פטור, וא"כ אם העביר בן אחד כפי חק המולך שמסרו לכומרים והשני העביר בעצמו שלא ע"י הכומרים חייב על הראשון אף לדעת הכסף משנה שס"ל (שלא כדעת התוס') שאם העביר בן הראשון ואח"כ העביר כל זרעו פטור ממיתה, זה דוקא אם העביר כפי חק המולך, שצריך שימסרנו לכומרים ויחזור ויטול מהם, ועז"א שם הלוא העביר את בניו ר"ל הוא בעצמו שלא באמצעות הכומרים, ולכן אמר שם בגיא בן הנם, שמכ"מ היה בגיא בן הנם במקום התופת:

(ז) וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם:

מצודות דוד בבית – פסל האשרה שעשה, שם אותם בבית ה':

מלבי"ם וישם – זה היה התועבה היותר גדולה שהעמיד פסל האשרה בתוך הבית, עד שהשוה את עבודת נכר לעבודת ה' (וכמ"ש כי קצר המצע מהשתרע מהשתרר עליו שני רעים שהשוום כרעים יחד),

ובד"ה אמר את פסל הסמל – כי אח"כ הוסיף ברשעו ועשה סמל, שהוא פסל של ד' צורות וכמ"ש חז"ל סנהדרין ק"ג ורבה דברים פ"ב, להיות מכוין כנגד ד' חיות הנושאות את הכסא את זה לעומת זה, וכמ"ש (דברים ד') ועשיתם פסל תמונת כל סמל, וחושב ד' מינים תבנית בהמה תבנית צפור תבנית דג תבנית רמש, שהם החי והמעופף והשוחה והחי במים ויבשה (חוץ מתבנית זכר שהוא כלל אל כל המינים),

וזה היה סמל הקנאה (שכתוב ביחזקאל ח') שהיה מצפון לשער המזבח בפנים, וברבה בקרא (פט"ז) כנגע נראה לי בבית על צלם של מנשה שהיה מכוון כנגד ד' מראות נגעים,

בבית אשר אמר ה' אל דוד – וזה מגדיל חטאו בד' דברים,

א] אחר שה' קבע מקום זה למשכן שם קדשו לעולם,

ב] שבחר במקום זה מכל שבטי ישראל – כאילו כל הנעשה בבית הזה מהעבודה היא נעשה מכללות ישראל שכולם משתתפים שם, ושם הקשר שי"ל עם עם סגולתו:

(ח) וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשֹוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה:

רד"ק ולא אסיף להניד – אמר אוסיף כי כשהיו חוטאים היה משליט בהם אויביה' והיו מנידי' ומגלי' אותם מארצם אף על פי שלא גלו גלו' שלמה לפני דוד:

מלבי"ם ולא – ג] שתלה בזה תנאי שעל ידי המקדש לא אוסיף להניד רגל ישראל מן האדמה – וכמ"ש ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וכמש"כ שם, וכמ"ש בברכות (ד' ז') ושם אי' כתיב (בשמואל) לענותו וכתיב (בד"ה) לכלותו מתחלה לענותו ולבסוף לכלותו,

ר"ל בד"ה מדבר אחר חטא שלמה, ולכן כאן אמר ולא אוסיף להניד – ובד"ה אמר ולא אוסיף להסיר – שהוא ההסרה לגמרי כי אחר החטא לא הבטיח על העינוי והנדוד רק על הכליון וההסרה לגמרי,

ד] אמנם היה בזה תנאי שרק אם ישמרו לעשות ככל אשר צויתים – ר"ל ציווי הנביאים ותורה שבע"פ ולכל התורה – ר"ל תורת הכתב שצוה משה:

(ט) וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשֹוֹת אֶת הָרָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ולא שמעו ויתעם מנשה – ר"ל ע"י שלא שמעו לדברי התורה עי"כ היה יכול מנשה להטעותם, שאם היו שומעים לתורת משה היו מורדים בו ולא היו מניחים אותו להעמיד צלם בהיכל שזה היה חטא הרבים לא חטא המלך לבדו, כי המקדש שייך אל הכלל כמ"ש אשר בחרתי מכל שבטי ישראל ר"ל שכולם משתתפים בו,

ובזה היו ב' דברים, א] שהתעם לעשות הרע –

ב] מן הגוים אשר השמיד – שהרעו יותר מן הכנענים:

(י) וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר:

רש"י ביד עבדיו הנביאים – נחום וחבקוק, ולפי שהיה מנשה רשע, לא נקראו על שמו לפרש שבימיו היו:

רד"ק וידבר ה' ביד עבדיו הנביאים – בסדר עולם יואל נחום וחבקו' נתנבאו בימי מנשה ולפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו:

(יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשֹוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו:

מלבי"ם יען – כלל ב' דברים,

א] התועבות שעשה שהיו גרועים ממעשה האמורי,

ב] שהחטיא גם את יהודה – ר"ל כי גם אחז הפליג ברשע אבל היה ביניהם הבדלים, שאחז עצמו לא הרע כ"כ, וכמ"ש (סנהדרין ק"ג) שאחז חתם התורה ומנשה קדר האזכרות, כי אחז לא עשה להכעיס רק רצה לפרק עול, אבל מנשה עשה להכעיס,

וע"כ אמרו (שם דף ק"ד) שאחז היה לו בושת פנים מישעיה ומנשה הרג לישעיה, כי היה מומר להכעיס ואחז היה רק לתיאבון,

ב] שאחז לא הטה את כלל ישראל שלא היו כולם הולכים אחר מעשיו וע"כ אמרו שאחז העמידו בעליה, כי לא היה לו כח להעמיד צלם בהיכל כי העם לא נמשכו אחריו, אבל מנשה החטיא את יהודה בגלוליו:

(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָיּו \{שֹׁמְעָהּ\} תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו:

רלב"ג אשר כל שומעיו תצלנה שתי אזניו – ר"ל שמרוב התרועה וההפעלות שיקרה לו מזאת השמועה הרעה ידמה לו שיהי' קול הברה באזניו:

מצודות דוד תצלנה – כל אחת מאזניו, תרעד ותתנועע מגודל החרדה:

(יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלַם אֵת קַו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ:

מלבי"ם ונטיתי את קו שומרון – הקו מודדים בה את החומה ארכה ורחבה והמשקולת מכונים אותה בגובהה, ומצייר כי על שומרון נטה קו תהו להחריבה מתחת, ועל בית אחאב נטו משקולת להשמידו בגבהה, ר"ל שאין לו חלק לעוה"ב (עמ"ש בישעיה כ"ח על ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת,)

ומחיתי – כמו שממחין ומקנחין את הצלחת להסיר כל הנדבק בו ואח"כ הופכים על פניו בל יתנו שם עוד ד"א, כן יסיר כל העם הנמצא בירושלים וילכו בגולה ואח"כ יחריבנה עד שלא יהיה באפשר עוד לדור שם מחדש:

(יד) וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם:

מלבי"ם ונטשתי – ואח"כ יטשם מעל אדמתם אל ארץ אחרת, ושם יתנם ביד אויביהם, ויהיו בידם לבז ולמשסה כמו שהיה בעם הנשאר בדלת הארץ לכורמים וליוגבים שהלכו למצרים ושם נפלו שדוד:

(טו) יַעַן אֲשֶׁר עָשֹוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 מצודות דוד ועד היום הזה – ולכן עתה נתמלא הסאה:

 מלבי"ם יען – מפרש, כי הגם שמנשה עשה תשובה כנזכר בד"ה לא שב ה' מחרון אפו, משני טעמים,

א] שהעם לא עזבו תועבותיהם רק מנשה א"ל לעבוד את ה' אבל הם לא שבו מדרכם, וז"ש יען אשר עשו את הרע בעיני –

ולא עוד אלא שגלגל עליהם כל עונות אבותם (כמ"ש על ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם כיון שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים כמ"ש בברכות דף ז'), וז"ש ויהיו מכעיסים אותי מן היום אשר יצאו אבותם ממצרים – וכו':

(טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה':

רד"ק הרבה מאד – יש מרז"ל שדרשו בו שהרג ישעיהו:

רלב"ג וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד – ידמה שהוא היה הורג כל מי שלא הסכים לעבוד ע"ג והנביאים המוכיחי' אותם כמו שעשת' איזבל שהרג' את נביאי ה':

מצודות דוד עד אשר מלא – כי בראות העם שהקל מנשה בשפיכת דם, למדו ממנו ושפכו גם המה, ויחשב העון אף למנשה כאילו הוא היה הממלא. פה לפה – רצה לומר: משער לשער. בעיני ה' – שבין האדם למקום:

מלבי"ם וגם – ב] שהגם שמנשה שב מע"א לא שב על הרצח אשר עשה ועל יתר תועבותיו, וז"ש וגם דם נקי שפך מנשה. שמלבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה – הוא עצמו נשאר בידו חטא שפיכת דמים,

וע"כ לא זכר בכאן שעשה תשובה כמו שהזכיר בדברי הימים וכמ"ש לקמן כ"ג אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול וכו' אשר הכעיסו מנשה, ובסי' כ"ד אך ע"פ ה' היתה ביהודה וכו' בחטאת מנשה וגם דם הנקי אשר שפך וכן בירמיה ט"ו:

(יז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:

(יח) וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּגַן בֵּיתוֹ בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

מצודות דוד בגן ביתו – בהגן שהיה לו בביתו:

(יט) בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ מְשֻׁלֶּמֶת בַּת חָרוּץ מִן יָטְבָה:

(כ) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו: (כא) וַיֵּלֶךְ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אָבִיו וַיַּעֲבֹד אֶת הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם: (כב) וַיַּעֲזֹב אֶת ה' אלקי אֲבֹתָיו וְלֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ ה':

רלב"ג ויעזוב את ה' אלקי אבותיו ולא הלך בדרך ה' – ר"ל שכבר נפרד מכל וכל מדרך ה':

מלבי"ם ויעזב – כי מנשה שב אח"כ בתשובה ויכנע מאלקי אבותיו אבל אמון לא שב כלל:

(כג) וַיִּקְשְׁרוּ עַבְדֵי אָמוֹן עָלָיו וַיָּמִיתוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ:

מצודות ציון ויקשרו – ענין מרד:

(כד) וַיַּךְ עַם הָאָרֶץ אֵת כָּל הַקּשְׁרִים עַל הַמֶּלֶךְ אָמוֹן וַיַּמְלִיכוּ עַם הָאָרֶץ אֶת יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו:

(כה) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אָמוֹן אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:

(כו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בִּקְבֻרָתוֹ בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו:

מצודות דוד בקבורתו – אשר כרה לעצמו בחייו:

הוספות מדה"י ב פרק לג

(יא) וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה:

מלבי"ם ויבא ה' – כל הספור עד סוף הסימן הוסיף עזרא על ס' מלכים, וחוחים – הם זיקים שמושכים בם את החיות הרעות:

(יב) וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו:

מלבי"ם (יב-יג) חלה ויתפלל – חלות פנים הוא להסיר קצפו, והתפלה להפיק רצון:

(יג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים:

(יד) וְאַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי חַיִל בְּכָל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה:

מלבי"ם מערבה לגיחון – הוא בצד מערב ירושלים, ולבא בשער הדגים – היה מצד מזרח, ושם היה העופל כנזכר בנחמיה ג':

(טו) וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית ה' וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית ה' וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר:

רש"י וישלח חוצה – ולא שברם ולא גנזם מן העין לפיכך נכשל בהם בנו כדכתיב ולכל הפסילים אשר עשה מנשה אביו וגו' שלקח אותם ממקום שהשליך אותם:

(טז) וַיִּכֶן {וַיִּבֶן} אֶת מִזְבַּח ה' וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

(יז) אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת רַק לַה' אֱלֹהֵיהֶם: (יח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:  (יט) וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי:

מלבי"ם (יח-יט) ותפלתו – וכו' ותפלתו והעתר לו – תפלה והראשונה שהתפלל בעודו במאסר כתובה על דברי מלכי ישראל ונמצאת בספרי אפאקריפען. והיא חול, תפלה שהתפלל אח"כ היא קדושה ונמצאת בדברי חוזי, והוא בתהלות [סי' ס"ו] כמש"פ שם, והחוזים כתבו גם חטאתיו בפרטות, וחוזי – כמו חוזים:

חטאות מנשה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קג/ב

וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' הכא תרגימו שהרג ישעיה במערבא אמרי שעשה צלם משאוי אלף בני אדם ובכל יום ויום הורג (את) כולם כמאן אזלא הא דאמר רבה בר בר חנה שקולה נשמה של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו כמאן דאמר ישעיה הרג כתיב פסל וכתיב פסילים אמר רבי יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס אחז העמידו בעלייה שנאמר ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז וגו' מנשה העמידו בהיכל שנאמר וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה [בנו] בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם אמון הכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס מאי כי קצר המצע מהשתרע אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן [כי] קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רעים כאחד מאי והמסכה צרה וגו' אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא הוה קא בכי מי שכתב בו כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה צרה:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט/ב

תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלים… וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא מידן דייניה וקטליה. אמר ליה משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא משה רבך אמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו ואת אמרת דרשו ה' בהמצאו משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא ואת אמרת והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה אישוייה מזיד. אמר שם איבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסרוה. כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב.

מכל מקום קשו קראי אהדדי? ואראה את ה' כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. דרשו ה' בהמצאו הא ביחיד הא בצבור ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. את מספר ימיך אמלא תנאי היא דתניא את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים זכה מוסיפים לו לא זכה פוחתין לו אמרו לו לרבי עקיבא הרי הוא אומר והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה אמר להם משלו הוסיפו לו תדע שהרי נביא עומד ומתנבא הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין לא נולד מנשה ורבנן מי כתיב מחזקיה לבית דוד כתיב אי מחזקיה נולד אי מאינש אחרינא:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב/ב

מנשה שנשה יה דבר אחר מנשה שהנשי את ישראל לאביהם שבשמים ומנלן דלא אתי לעלמא דאתי דכתיב בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים ויעש [אשרה] כאשר עשה אחאב מלך ישראל מה אחאב אין לו חלק לעולם הבא אף מנשה אין לו חלק לעולם הבא:

רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר ויתפלל מנשה אל ה' ויעתר לו וכו': אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו מר סבר בגלל מנשה שעשה תשובה ואינהו לא עבוד ומר סבר בגלל מנשה דלא עבד תשובה.

אמר רבי יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה דתני תנא קמיה דרבי יוחנן מנשה עשה תשובה [שלשים] ושלש שנים דכתיב בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים ויעש [אשרה] כאשר עשה אחאב מלך ישראל כמה מלך אחאב עשרין ותרתין שנין. מנשה כמה מלך חמשים וחמש. דל מינייהו עשרים ותרתין פשו להו תלתין ותלת:

 אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו ויעתר לו מיבעי ליה מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא/א

תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא נענה רבי טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר לו עקיבא זו מנין לך אמר מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים [וגו'] ויעש הרע בעיני ה' וכתיב גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכהו בבלה וכתיב ובהיצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני (ה') אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים הא למדת שחביבין יסורין. תנו רבנן שלשה באו בעלילה אלו הן קין עשו ומנשה קין דכתיב גדול עוני מנשוא אמר לפניו רבונו של עולם כלום גדול עוני מששים ריבוא שעתידין לחטוא לפניך ואתה סולח להם עשו דכתיב הברכה אחת היא לך אבי מנשה בתחילה קרא לאלוהות הרבה ולבסוף קרא לאלהי אבותיו:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב/ב

רב אשי אוקי אשלשה מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא אמר ליה לא ידענא אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אמר ליה מהיכא דקרים בישולא אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא אחאב אח לשמים אב לעבודת כוכבים אח לשמים דכתיב אח לצרה יולד אב לעבודת כוכבים דכתיב כרחם אב על בנים:

המזמור שע"פ המלבי"ם אמרו מנשה לאחר ששב מן השבי אצל הכשדים וחזר בתשובה

ספר תהילים פרק סו

(א) לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר הָרִיעוּ לֵאלקים כָּל הָאָרֶץ:

(ב) זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ:

(ג) אִמְרוּ לֵאלקים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ:

(ד) כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ סֶלָה:

(ה) לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אלקים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם:

(ו) הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ:

(ז) מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה הַסּוֹרְרִים אַל ירימו \{יָרוּמוּ\} לָמוֹ סֶלָה:

(ח) בָּרְכוּ עַמִּים אלקינוּ וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ:

(ט) הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ:

(י) כִּי בְחַנְתָּנוּ אלקים צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף:

(יא) הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמָתְנֵינוּ:

(יב) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה:

(יג) אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי:

(יד) אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי:

(טו) עֹלוֹת מֵיחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה:

(טז) לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה כָּל יִרְאֵי אלקים אֲשֶׁר עָשָׂה לְנַפְשִׁי:

(יז) אֵלָיו פִּי קָרָאתִי וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי:

(יח) אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי:

(יט) אָכֵן שָׁמַע אלקים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי:

(כ) בָּרוּךְ אלקים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי: