מלכים ב

ספר מלכים ב פרק כ

(א) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה:

רד"ק כי מת אתה ולא תחיה – לא תרפא מחולי זה כי מתוך זה החולי תמות וכת"י ולא תיחי ממרעך ורז"ל אמרו כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא מאי טעמא דלא עסקת בפריה ורביה ואמת הוא כי בניו נולדו אחר חליו שנ' בן שתי' עשרה שנה מנשה במלכו:

מצודות דוד בימים ההם – אמרו רבותינו ז"ל (סדר עולם פרק כג), שהיה שלשה ימים לפני מפלת סנחריב. למות – רצה לומר: חולי אנושה ומסוכנת, שיש בה כדי למות. צו – היה מצוה על עניני ביתך:

מלבי"ם בימים ההם – אויבי האדם הם שלשה.

א] האויב היותר חיצוני, והוא האויב שיבא עליו מבחוץ מזולתו מבני אדם.

ב] האויב הקרוב אליו, והם כחות הגוף והרכבתו, אשר יען הורכב והומזג מדברים שונים מתנגדים, עת יופר הברית ביניהם ויתגברו הכחות המתפעלים על הפועלים, אז האניה חשבה להשבר.

ג] האויב היותר פנימי, הם רוע התכונות המדות והתאוות השתולים בנפשו, והפלס בידו להטותם כפי בחירתו, ועת לא ימשול ברוחו. יחליא את נפשו ויטביעה במצולות האבדון,

והנה חזקיהו נקבצו באו עליו רגשת שני האויבים החיצונים, כי שלשה ימים לפני בוא סנחריב האויב הנכרי אל שעריו, גם האויב היותר קרוב אליו שהם תחלואי המזג ומדוי ההרכבה סביב שתו עליו להאבידו.

וזה ספר כי בימים ההם חלה חזקיהו למות, וכבר תראה איך דוד אבי אביו, התאונן ויתפלל ונתן תודה תמיד על הצלת שני האויבים הקשים האלה, כמו שבארנו כ"פ בספר תהלותיו, וראה ביחוד (קאפ' וא"ו, ל' מ"א), אמנם עת ינצח האדם האויב היותר פנימי, שהוא עת יטיב מעשיו, ונפשו ושכלו יהיה להם שלום אמת. כי אז גם שני אויביו החיצונים יכנעו מפניו.

וע"ז עת בא ישעיה להעירו, כי מת הוא ולא יחיה, כי חסר לו ענין פנימי שהוא סבת חיים האמתיים הנצחיים כמ"ש חז"ל על זה, אז ראה ויבן מה לעשות:

(ב) וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר:

רד"ק אל הקיר – כדי לכוון לבו בתפלה כי היה תמיה בלבו למה היה האל מקצר ימיו שהרי לא היה אלא בן ל"ט שנים כשחלה חלי זה וי"ת אל הקיר לכותל בית מקדשא:

מלבי"ם ויסב – להתפלל בכונה שלמה, והדרש ידוע, כי לכן הסב פניו אל הקיר כדי שלא יטרידוהו בני הבית ויוכל להתפלל מקירות לבו:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י/א

צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו אמר ליה כבר נגזרה עליך גזירה אמר ליה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא [רש"י – דוד, שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל (ב' כ"ד), ולא מנע עצמו מן הרחמים] אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים אתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) [אלעזר] דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים:

(ג) אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל:

רד"ק התהלכתי לפניך – זה עבודת הלב ואחר כך זכר המעשה:

 והטוב בעיניך עשיתי – כמו שהעיד עליו הכתוב ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו ואומר וישמור מצותיו אשר צוה ה' את משה, ובדרש והטוב בעיניך עשיתי שגנז ספר רפואו' שעשה שלמה והיו העם בוטחים בו ולא היו דורשים את ה' בלבם:

מלבי"ם ויאמר – הנה השלמות, תנאיה שלשה.

א] שלמות העיון תולדות השכל, והוא האמת, שלא יאמין בשוא נתעה אך ישיג ויאמין האמת באמונות ובדעות, עז"א זכור את אשר התהלכתי לפניך באמת.

ב] שלמות השכל המעשי, והוא שהמעשה הטוב אשר יעשה לא יהיה אמצעי אך תכלית לעצמו, והוא שלא יעשה המעשה הטוב בעבור איזה דבר אחר, תועלת חיצוני גופני או נפשי מתקות שכר בזה או בבא, שאז אין לבבו שלם, רק מתחלק בין הפעולה ובין התכלית של הפעולה, שהוא חוץ מן הפעולה, ומעשה ההוא לא נקרא מעשה בחיריית כמו שהתבאר בפילוסופיא של המדות במה שאחר הטבע, רק שיעשה הפעולה בעבור חק עליון כולל אשר רשמה התבונה המעשיית לעצמה, שיפעל הדבר הטוב בעבור שהוא טוב, ובעבור שרשה מהתבונה העליונה העוללת שהוא השי"ת, ועז"א ובלב שלם –

ג] שלמות הפעולות בעצמם שלא ימנעוהו מעכבים ולא יעצרוהו מונעים מלהוציא שלמות לבבו אל פועל המעשה ועל זה אמר והטוב בעיניך עשיתי:

(ד) וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא הָעֵיר \{חָצֵר\} הַתִּיכֹנָה וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר:

רש"י לא יצא חצר וגו' – מיהר הקב"ה להודיע רפואתו, בטרם יצא קול הברה בעיר שנקנסה עליו מיתה, כדאיתא בירושלמי (סנהדרין י ב):

 (ה) שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר ה' אלקי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֵא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה':

מלבי"ם שמעתי את תפלתך – ר"ל התקבצו פה שני הדברים שבעבורם יציל ה' וימליט.

א] בעבור הזכות וזה היה ענין תפלתו שעורר והזכיר זכיותיו.

ב] מצד הרחמים וזה פעל בדמעותיו שעורר רחמים, ואחרי כי נרפא הנפש וסר האויב היותר פנימי, הנה יסור גם האויב החיצוני בערכו שהוא המחלה והנני יוסף על ימיך – וגו'.

וגם וכ"ש כי יסיר האויב היותר חיצון וקל בערכם שהוא, כי:

(ו) וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:

רד"ק והוספתי על ימיך – שהיו קצובים לך ובזה מחלוקת בדברי רז"ל י"א משלו הוסיפו לו כי ימיו הקצובים היו יותר ולעונש עון היו מחסרין לו

ויש אומרים תוספת עשו לו על הקצובים לו ובספר שמואל בפסוק כי אם ה' יגפנו פירשנו זה הענין:

 ומכף מלך אשור אצילך – זה ראיה כי קודם מפלתו של סנחריב חלה חזקי':

מלבי"ם ומכף מלך אשור אצילך – ונוסף לזה כי לא אושיע את העיר בדרך הטבע, רק וגנותי על העיר – שתהיה ישועתה בדרך נס השגחיי, ובספר מלכים הוסיף כי ההגנה הזאת שהוא התנוסס הנס יהיה למעני ולמען דוד עבדי – כי בעבור הדור ההוא היה די בישועה טבעיית, אבל יהיה לקדש השם שהוא למעני – ולהצמיח קרן בית דוד שהוא למען דוד עבדי:

(ז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי:

רש"י דבלת תאנים – כשהם לחין קרויין תאנים, וכשנדרסים בעיגול קרויין דבלה. וישימו על השחין ויחי – ונס בתוך נס, שהרי אף בשר חי כשאתה נותן עליו דבלה, נסרח, והקב"ה נותן דבר המחבל לתוך דבר שנתחבל, ומתרפא (מכילתא שמות טו):

 רד"ק דבלת תאנים – בדברי רז"ל והלא אם אתה נותן שרף של תאנים על הבשר מיד הבשר מתחבל אלא נס בתוך נס כיוצא בדב' ויורהו ה' עץ עץ מר היה כך הוא דרכו של הקדוש ברוך הוא במר הוא ממתיק את המר:

 (ח) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה':

רד"ק מה אות – שאל אות לפי שאמר לו הגזרה כפולה כי מת אתה ולא תחיה חשב כי מה שאמר לו ישעיה הנני רופא לך לא אמר אלא לנחמו לפי שראה אותו שבכה בכי גדול ואף על פי שרא' שנתרפא השחין לא חשב שנתרפא עד שיתחזק ויוכל לעלות בית ה' כי אפשר שישוב השחין עדיין או שלא סר החולי ממנו:

 רלב"ג ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ה' לי – ראוי שתדע שלא היה זה מיעוט אמונה לחזקיהו אם בקש אות בזה וזה שכבר הודיעו ישעיהו כי גזירת הש"י היתה שימות ועתה כשהסכים להוסיף על ימיו חמש עשרה שנה אולי היה תנאי ר"ל אם יהיה חזקיהו באופן מהשלימות שיתכן שתדבק בו כמו ההשגחה ולזה לא היה סומך בזה חזקיהו אם לא שיתן לו אות שבזולת תנאי נתן לו השם יתברך זאת המתנה:

מצודות דוד מה אות – רצה לומר: מה מאד יחשב לאות גדול ונפלא, כאשר ירפאני ה' מכל מכאוב החלי, ואעלה ביום השלישי אל בית ה':

(ט) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' כִּי יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת:

רד"ק הלך הצל – כמו ילך שאל לו באיז' אות יבחר אם ילך הצל לפנים עשר מעלות ברגע אחד או ישוב אחורנית עשר מעלות ואמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות כי הגלגל במרוצתו יהיה נקל האות שימהר מרוצתו יותר ממנהגו אבל האות יהיה יותר חזק אם ישוב אחורנית מהלכו:

במעלות אשר ירדה – אשר ירדה השמש והלך הצל עשר מעלו' ושב השמש אחורנית והי' הצל במעלה הראשונה:

במעלות אחז – כי הוא בנה אותם המעלות, ובדרש אשר ירדה במעלות אחז כי במות אחז קצר היום ונטה הצל עשר מעלות וירדה השמש עשר מעלו' טרם זמנו כדי שלא יספדוהו לפי שהיה רשע ואות' עשר מעלות שירדה לאחז חזרה אחורנית לחזקיה לאות וי"ת וצלי ישעיה נביאה קדם ה' ואתיב ית טולא בצורת אבן שעיא דנחתת במסקנ' דאחז שמשא לאחורוהי עסר שעין ר"ל במעלות היתה אבן מסומנת לדעת שעות היום:

מלבי"ם השאלות: במלכים נזכר כי ישעיה רצה להשיב את הצל, וחזקיה אמר נקל לצל לנטות עשר מעלות. וזה דבר מתמיה מאוד איך זה נקל? הלא ידוע שנטיית הצל תהיה מנטיית השמש, ומי יטה השמש זולתי מי שאמר יהי מאורות ויהיו?

ואם נטיית הצל לפניו היה קל בעיניו מדוע לא יהיה קל נטייתו לאחוריו?

 עד שהרלב"ג במלחמותיו כתב בזה שהמופת היה מצד תנועת העננים אשר מנהגם כשיתנענעו תחת השמש להביא את ניצוץ השמש אל זולת מקומו, וישעיה אמר שיתחדשו לפי שעה אדים מתנענעים מביאים את השמש במהירות נפלא, ולפי שראה חזקיהו אז מתנועת הרוח אז וקצת האדים שהיו תחת השמש שנקל עתה להשיב הצל אל מקום ההוא בקש שיהיה הענין בהפך זה, כדי שיוכר מופת ה', עכ"ד. והכתוב פה קורא ותשב השמש עשר מעלות, ובד"ה נזכר ששרי בבל שלחו לדעת המופת אשר נעשה בארץ?.

וזה לך האות – בס' מלכים נזכר כי ישעיה אמר וזה לך האות הלוך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות, ויאמר חזקיה נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחרונית עשר מעלות, ויקרא ישעיה אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות,

הכונה לדעתי, כי אחרי שהלך השמש ביום ההוא עשר שעות, בהכרח היה הדבור הזה עשר שעות על היום והיום הבינוני י"ב שעות נמצא היה זה שתי שעות קודם הלילה,

מבואר כי המופת שרצה ישעיה לעשות תחלה שהצל ילך לפניו עשר מעלות, לא היה אפשר לעשותו עם השמש, כי השמש היה קרוב מהלך שתי שעות אל האופק המערבי, ולא יוכל לילך לשם מהלך עשר שעות,

ובהכרח שרצה שיהיה הנס רק בהצל שהצל יתארך עשר מעלות, והשמש תשאר במקומה.

כי אם תלך גם השמש בדרך ההוא תבא מהלך שמונה שעות תחת האופק, ויהיה שתי שעות אחר חצות לילה, ואין צל ומצל,

ולכן השיב חזקיה, אחר שאתה רוצה לעשות המופת בצל לבדו, זה מופת קל, שהצל ינטה עשר מעלות בלא השמש,

לא רק כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, שבצד זה תוכל גם השמש לשוב עמו לצד מזרח עד סמוך לאופק המזרחי, וזה יהיה נס ופלא, וזה סיפר פה בבאור יותר, במ"ש הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה – שהוא שירדה השמש (כי הצל הוא לשון זכר) [במעלות אחז – שאחז תקן הכלי הזה] ובשמש מוסב על הנני משיב בשמש – שההשבה תהיה ע"י השמש שתשוב, לא ע"י הצל, רק השמש בעצמה תשוב אחורנית עשר מעלות, ועז"א ותשב השמש עשר מעלות לא הצל:

 (י) וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת לֹא כִי יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת:

מצודות דוד נקל לצל לנטות – האות הזה שינטה הצל במהירות, הוא נקל מול אות החזרת הצל, כי בנטיות הצל במהירות, הלא תלך גלגל החמה במהלכו, ואך ימהר לכת במרוצה, ואין האות ניכר כל כך, ולזה ישוב הצל אחורנית, כי האות הזה יותר חזק וקשה:

(יא) וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל ה' וַיָּשֶׁב אֶת הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת:

רש"י אשר ירדה במעלות אחז – יום שמת אחז, נתקצר היום ומיהר הצל לירד עשר מעלות, כדי שלא יהא נספד, ואותן עשר שעות חזרו עכשיו לחזקיהו (סנהדרין צו א):

רלב"ג במעלות אחז אחורנית – יתכן שבנה אחז אלו המעלות בבית המלכות כו'.

(יב) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ:

רש"י כי שמע כי חלה – ועד אותו היום לא היה אדם חולה וחיה, ואיך שמע, למוד היה לאכול בשלש שעות ביום, וישן עד תשע, כיון שחזר גלגל חמה לחזקיהו, ניעור בתשע שעות ומצא שהוא שחרית, בקש להרוג את עבדיו, אמר אתם: הנחתם אותי לישן יום ולילה, אמרו, גלגל חמה חזר, אמר להם: מי החזירו, אמרו לו: אלקיו של חזקיהו, כדאיתא בפסיקתא:

רלב"ג בעת ההיא שלח בראדך בלאדן – ראוי שתדע כי אע"פ שהיה סנחריב מושל בבבל כמו שיראה ממה שאמר במה שקדם ויבא מלך אשור מבבל הנה היה שם מלך [אחר] והיה תחת סנחריב והיה נותן לו מס שנה בשנה כי כן היה מנהגו עם כל המלכים שהיה כובש אותם והנה לפי דעתי נמשכה המלוכה למלכי אשור עד שבא נבוכדנצר מלך בבל והחזיק במלכות הזה ונמשך המלכות לו ולבנו ולבן בנו עד שבעים שנה:

 ספרים ומנחה אל חזקיהו – כבר ספר בספר ד"ה כי רבים היו מביאים מנחה לה' בירושלם ומגדנות לחזקיה והיה זה כן מפני מה ששמעו מהמופת שעשה ה' בחיל מלך אשור אז ידעו כל ממלכות הארץ כי ה' הוא האלקים ולזה ספר זה שם אחר ספור זה המופת אשר עשה ה' בחיל מלך אשור:

מלבי"ם בעת ההיא – מבואר בד"ה כי עקר השליחות היה לדעת את המופת אשר נהיה בארץ, כי השבת השמש עשר מעלות אחורנית, היה נס גדול מפורסם אשר בכל הארץ יצא קוו, ושלחו לתור ולרגל איך ובאיזה סבה ובאיזה זכות נעשה הדבר הגדול הזה,

כי באמת התכלית אשר בעבורו עשה ה' את המופת הגדול הזה אשר לא נעשה כמהו מימי יהושע בן נון, לא היה בעבור שחזקיהו יהיה לבו בטוח שירפא ושיעלה בית ה', כי לא יעשה דבר גדול כזה בעבור ענין קטן כמוהו, שגם בלעדי המופת יודע לו ביום השלישי כי נרפא הנגע,

אבל היה בזה תכלית גדול ותועלת כללי לכלל האומה, אשר נדחו אז על ידי סנחריב לקצות הארץ, ורצה ה' שיהיה להם עזר מעט, ובל יאבדו הצאן הנדחות האלה בין זאבים רבים, ולכן עשה בעבורם המופת הגדול הזה, אשר קצות הארץ ראוהו וייראו, ושכניהם מסביב חרדו מפניהם, והנדחים האלה חזק לבם בה' ומקצתם שבו לארצם תחת צל חזקיהו באין עומד לנגדם כי נפלה אימתם על כל יושבי הארץ, כמו שנבא ע"ז (למעלה י"ח. וכ"ד י"ג י"ז ובכ"מ).

 וגם אם היו זוכים היה אז הקיבוץ הכללי ע"י חזקיהו כמו שהזכרתי (למעלה י"ב א') כי חטא הנזכר פה היה בעוכרם, ולכן גם מלך בבל התעורר לדרוש אחר סבת המופת הזה. ולא מאהבת חזקיהו ועמו שלח אליו ספרים ומנחה, כי חזקיהו בעצמו אמר שבאו אליו מארץ רחוקה, מבואר שלא היה להם עד עתה שום קשר עם ישראל,

ותהי להפך כי היו בזה כמרגלים את הארץ, כי מלכות בבל היו קרובים ודודים עם מלכות אשור והיה להם לרוב מלכות אחת כידוע, והיה לבם דוה על מפלת אחיהם. ומאז חשבו מחשבות על ישראל (והקימו מזימות לבם תיכף בימי מנשה, שבאו עליו שרי הצבא אשר למלך אשור וייסרוהו בנחושתים ויביאוהו בבלה (ד"ה ב' ל"ג) כי אז היה עיר מלוכת אשור בבבל, כי נינוה ובבל שניהם היו ערי ממלכה למלכות אשור ובבל, שהיו מלכות אחת משותפת). ויעשו בערמה לשלוח ספרים ומנחה ולהודע בתחבולה ענין המופת ועקרו. למען דעת במה כח העם הזה גדול בעזר האל האומר בגללם לשמש דום,

וספר כי ע"י שליחות הספרים האלה שמע מלך בבל כי חזקיהו חלה ויחזק – כי בבואם אל חזקיהו ושאלו ממנו באיזה זכות היה המופת הגדול הזה, הוא בגאותו לא רצה לאמר שהיה זה בעבור ישראל, ושיהיה האות שיצילם ה' מיד אשור, כמו שהיה זה באמת עקר סבת האות והמופת, רק יחס הכבוד לעצמו, וספר להם כי נעשה המופת בעבורו להיות אות כי יתרפא מחליו,

ומבואר בד"ה כי היה זה חטא גדול לחזקיהו, כמש"ש "בימים ההם חלה חזקיהו ויתפלל אל ה' ויאמר לו ומופת נתן לו ולא כגמול עליו השיב חזקיה כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלים", ושם (ל"א), וכן במליצי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלקים לנסותו לדעת כל בלבבו,

והיה חטאו בשתים.

א] הגאוה שהתגאה ברוחו כי עבורו נעשה דבר הגדול הזה, אשר לא היה האמת כן, כי לא יעשה ה' דבר כזה בעבור יחיד, (ומה שלא הודיע ה' לו בבאור שהמופת נעשה בעבור ישראל מבואר שם, מפני כי עזבו האלקים לנסותו לדעת כל בלבבו).

ב] ההודעה שהודיע זה לשרי בבל, כי עי"כ סר פחדם אשר פחדו מישראל ומאל מושיעם, אחר שנודע להם שלא נעשה הנס הזה בעבור ישראל, רק בעבור איש אחד שהוא חזקיהו, ובזה הגם שנכנעו מפניו בעודו חי, ערב לבם לבוא על מנשה בנו, בחשבם כי סר צלם במות מלכם,

וגם לא חרדו להשיב את הגולה אל מקומם, אשר היו תחת פקודת מלך אשור ובבל, כי נודע להם שלא חפץ ה' בישראל, (ולכן אמרו חז"ל בסנהדרין שבקש ה' לעשות חזקיה משיח רק שחטא על שלא אמר שירה על מפלת סנחריב, ר"ל שהיה אז הקיבוץ הכללי, אם לא היה חזקיהו מקטין נס סנחריב ושר שיר הנס לעצמו לא על הכלל, ובזה סר הפחד ממלכי אשור ובבל כנזכר):

(יג) וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה \{נְכֹתוֹ\} אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ:

רד"ק וישמע עליהם – כמו אליהם ועל כמו אל ורבים כמוהו כמו וילך אלקנ' הרמתה על ביתו כמו אל ביתו ומה שאמר וישמע נראה שהם בקשו ממנו להראותם נכתה ושמע אליהם ועש' כן וכת"י וקביל מנהון ובישעיה וישמח עליהם:

 את כל בית נכתה – כל בית חמדתו כלומ' כל הדברים שהיו לו ואחר כך פרט מה הם הדברים הנחמדים וכן נכאת וצרי ולוט דבר נחמד ובדברי רז"ל מאי בית נכותה מהם אמרו אשתו היתה משקה להם ומהם אמרו זין אוכל זין [פרש"י ברזל השולט בברזל] הראה להם ומהם אמרו בית גנזיו הראה להם:

 שמן הטוב – זה שמן אפרסמון שלא היה בכל העול' אלא ביריחו ואמרו כי לפיכך נקרא יריחו והיה רע בעיני ה' כי הראה להם בית נכתה כי נתגאה בבא אליו השלוחים מארץ רחוקה וכי היה מצליח בכל דרכיו וכן אומר בדברי הימים כי גבה לבו ואמר בשלוחים האלה שבאו לכבודו והיה לו לומר שבאו לכבוד האל כי לדרוש המופת באו וכן אומ' בדברי הימים וכן במליצי שרי בבל המשולחים אליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלקים לנסותו לדעת כל אשר בלבבו:

רש"י בית נכתה – בית גנזי בשמיו, כמו (בראשית לז כה): נכאת וצרי ולוט. ואת השמן הטוב – יש פותרין שמן המשחה, ויש פותרים שמן אפרסמון (בלסמון), שהוא מצוי בארץ ישראל, שנאמר (ביחזקאל כז יז): יהודה וישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג. וראיתי בספר יוסיפון: פנג הוא אפרסמון, וגדל ביריחו, ועל שם הריח נקרא יריחו. לא היה דבר – את הארון והלוחות וספר התורה (פרקי דרבי אליעזר פרק נב, עיין שיר השירים רבה ג ד):

מלבי"ם וישמח [כן הגי' בישעיה] עליהם – הודיע כי לא שמח בם בעצמם כי ידע שלא באו כקושרי ברית ואוהבים, אבל שמח עליהם ובסבתם, שמצא מקום להתפאר לפניהם כי גדול הוא בעיני ה' ומתוך גאותו ואהבתו להתפאר התפאר ג"כ בכבוד עשרו ואוצרותיו ויראם את הכל, כאומר לא לבד שאני מאושר בעיני ה', כי אני מצליח ג"כ בהצלחת הזמן בעושר וכבוד וסגולת מלכים.

וגם בזה חטא בשתים.

א] חטא נגד חכמת ההנהגה, כי אחר שראה שבאו כמרגלים, לא היה לו להראות לפניהם אוצרותיו ורוב עשרו, שעי"כ ישמרו בלבבם לבא, בעת תשיג ידם, על ארץ יהודה, בעבור רוב האוצרות האלה שימצאו שם בשגם שידעו כי אוצרות האלה אסף ע"י שבי אשור ובזת מחנהו הנופלת, והמלכים בעת ההיא היו מסתירים אוצרותם מפני שכיניהם בל יטילו קנאה כנגדם.

ב] חטא נגד ה' כי היה המצוה על מלך ישראל בל ירבה אוצרותיו ובל ירום לבבו מאחיו, ואף כי שלא היה לו להתפאר באוצרות האלה נגד הנכרים אשר באו שעריו:

(יד) וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ מִבָּבֶל:

 רש"י מארץ רחוקה באו – זה אחד משלשה שבדקן הקב"ה ומצאן עביט של מים עכורים, קין, יחזקיהו, ובלעם. קין, (בראשית ד ט): לא ידעתי השומר אחי אנכי, היה לו לומר רבונו של עולם הלא כל הנסתרות גלויות לך, כדאיתא בתנחומא (ראה במדבר רבה כ ו). בלעם, שאמר לו המקום (במדבר כב ט): מי האנשים האלה עמך, היה לו לומר ה' אלקים אתה ידעת, כמו שנאמר ביחזקאל (לז ג), והוא השיב בגאוה: בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי, הרבה מבקשים יש לי. חזקיהו, היה לו להשיב לישעיהו, אתה נביאו של מקום, ואתה שואל אלי, התחיל חזקיה מתגאה ואמר: מארץ רחוקה באו אלי, לכך נענש, ועל ששמח עליהם והאכילם על שלחנו (סנהדרין קד א):

מלבי"ם שאלת ישעיה אינה מסודרת, שמהראוי לשאול תחלה מאין יבואו ואח"ז מה אמרו? וחזקיהו לא השיב על שאלת מה אמרו לך? מה רצה במה שאמר מארץ רחוקה באו, וכי לא ידע כמה מבבל לא"י?

 ויבא, ויאמר אליו – אחר שישעיהו בא והוכיחו, על שתי הענינים, שחטא בהם.

א] מה שהשיב על חקירתם על סבת המופת, שהיה בעבורו ולא בעבור ישראל.

ב] על שהראה לו אוצרותיו,

לכן שאלו תחלה מה אמרו האנשים האלה – והיה הכונה על כלל הדברים שנפלו ביניהם מענין המופת, שיאמר לו שאלתם ומה השיב להם,

ואח"ז שאלו ומאין יבאו אליך – כי אם יוכל להראות אוצרותיו וגנזיו אל מלאכים שיבואו אליו מארץ רחוקה, שאין לו לפחד שיקנאו בו ושיתגרו בו מלחמות, לא היה ראוי שיראה אותם לפני מלאכים ממדינות הקרובים אליו, שבזה מעורר אותם לשית לב להלחם אתו, ולכן שאל מאין יבואו אם ממקום קרוב או רחוק,

והנה חזקיה שהבין תוכן השאלות וכונתם, על השאלה הראשונה בוש מלהשיב כי נתפס כגנב במחתרת, ויכלם מן החוזה המוכיחו על פניו.

ועל השאלה השניה השיב מארץ רחוקה באו אלי – ר"ל אני חשבתי אותם כבאים מארץ רחוקה, ור"ל אלי נחשבו כי מארץ רחוקה באו, כי עד העת ההיא לא באה רגל כשדים לארצי ולא עלה על לבי שיש לי להתירא שיגורו בי מלחמות:

(טו) וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִם בְּאֹצְרֹתָי:

מלבי"ם ויאמר – ע"ז שב שנית לשאול על הענין הפרטי הזה.

 מה ראו בביתך – והוא השיב כדרכו כי מאשר נחשבו אצלו כמלאכים מארץ רחוקה לא נמנע מלהראות להם את הכל:

(טז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר ה':

(יז) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה':

מלבי"ם מה היה חטאו שבעבורו נבא עליו העונש הגדול הזה, וכי לא הורשה למלך להראות את בתי אוצרותיו?

 וכי לא התפאר שלמה בעשרו לפני רבים עמים?. בד"ה נזכר שחזקיה גבה לבו ויהי קצף על יהודה וירושלים.

 מה היה זה גבהות לב, והוא עשה זאת לתומו? ביחוד נזכר שם שה' עזבו ביד מליצי שרי בבל לנסותו לדעת את כל בלבבו, ומה כל הרעש הזה? מה חטאו בניו? אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? האם לא חטאה ירושלים חטאים גדולים ונאצות גדולות אשר בעבורם הלכו שבי לפני צר, לא בעבור חזקיהו הצדיק אשר הראה אוצרותיו?

 (ה) ויאמר ישעיהו הנה ימים באים – הגם שעתה נדמה לך שהם מארץ רחוקה ואין להם שום קשר עם ארץ יהודה, תראה כי ע"י שראו עתה אוצרותיך יתעוררו מעתה לבא אל ארץ יהודה כפעם בפעם, עד שאחרית דבר יהי' כי הכל ינשא לבבל אוצרותיך וגם בניך:

רש"י לא יותר דבר – מדה כנגד מדה, לא היה דבר. ומבניך – חנניה מישאל ועזריה:

(יח) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחֻ \{יִקָּחוּ\} וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל:

רד"ק אשר תוליד יקחו – יקח כתיב וקרי יקחו ואמרו זה דניאל חנניה מישאל ועזריה:

 והיו סריסים – מחלוקת בדברי רז"ל מהם אמרו סריסים ממש ומה' אמרו שנסתרס' ע"ג בימיהם כלומר שהכירו הכל שאין בה ממש וי"ת רברבין כמו שרים ועל דניאל חנניה מישראל ועזריה אמר שהם היו בהיכלי מלך בבל ונאמר עליה' מבני יהודה והם היו מזרע המלוכ' כי כן אמר נבוכדנצר לבקש מזרע המלוכ' ומן הפרתמים:

(יט) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי:

רש"י טוב דבר ה' – מאחר שבימי יהיה שלום:

מצודות דוד טוב דבר ה' – טוב הדבר בעיני, ופירש דבריו ואמר, הלוא אם יהיה שלום בימי, וה' יאמת לי הבטחתו זו, אינני חושש

מלבי"ם הערה [ח] איך אמר טוב דבר ה' יען יהיה שלום בימיו, וכי לא ידאג האב על הקורות אשר יקראו ליוצאי חלציו, ואף כי אם הוא היה הסבה לקורות האלה?.

 (ח) ויאמר – אז הכיר חזקיהו כי הסכיל עשו, והודה כי דבר ה' טוב מאד, אם מצד החכמה שיסתבבו מסובבים כאלה מן הסבות בהכרח, והוא לא השכיל ע"ז מסכלותו. אם מצד הצדק והעונש על גאותו, ויאמר – בכ"ז אמר הלא דבר ה' על הטובה לא תשוב ריקם בשום אופן. ובזה יש הבדל בין הדבר שינבא הנביא לרעה, שיוכל להשתנות על ידי שישנו העם את מעשיהם מרעה לטוב, לא כן אשר ידבר הנביא בשם ה' לטובה שזה לא ישתנה בשום אופן כמ"ש ירמיהו לחנניה בן עזור. ועפ"ז הנבואה שנבא לו ישעיה פה שיגיע רעה על בניו, כלולים בתוכו שתי נבואות. א] לרעה על בניו וזה יצוייר שישתנה אם ייטיבו מעשיהם, ועז"א טוב דבר ה'. ב] נשמע מדברי ה' מעצמו טובה עליו שלא תגיע הרעה בימיו, וזה לא ישתנה בשום אופן, ועז"א טוב דבר ה' כי עכ"פ זה ודאי יתקיים שיהיה שלום ואמת בימי, לא כן הנבואה על בני, תוכל להשתנות אם ייטיבו מעשיהם:

(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:

מצודות דוד את המים – מוצא מי גיחון שהיתה מחוץ לעיר, הביא העירה:

מצודות ציון הברכה – בנין אבנים על אסיפת המים. התעלה – חפירה למים:

(כא) וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים ב' – פרק כה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב