כל ענייני החג

כל ענייני ט"ו בשבט

דבר בעתו

עניני ט"ו בשבט ושבת שירה

חובר בעזה״י על ידי

יואל בלאאמו״ר אהרן זלל"ה שוורץ

הוצאת דבר ירושלים ־ זכרון צבי בסיוע מכון על שם הרב יעקב מרכס

ירושלים התשס״ז

תוכן העניינים

בשער                                                                                        1

מטרת החיבור

פרק א׳ מהות היום                                                                     12-2

משמעות היום (עמי 2). ט״ו בשבט בראש השנה למה זה קובע (עמי 5). תפקידי האדם ביום זה (עמי 6). התבוננות בבריאה. חיזוק הקשר לארץ ישראל (עמי 10 ). אכילת פירות לשם מצוה (עמי 10).

פרק ב׳ מהדברים שראוי להתבונן בהם בט״ו בשבט                      27-13

מעלת ארץ ישראל (עמי 13). מרכזיותה של ארץ ישראל (עמי 15). החיוב הנוסף בימינו (עמי 18). האדם עץ השדה שורש וענף (עמי 19). בעלות אדון הכל על הבריאה (עמי 20). חשיבות ההתחלה (עמי 21). התבוננות בפלאי הבריאה (עמי 22). פרק ג׳ ט״ו בשבט זמן הפריחה וההתחדשות                                                                  32-28

הבריאה מתחדשת (עמי 28). החדש וההתחדשות (עמי 30). פרק די ט״ו בשבט ותקוות העתיד           37-33

תקוות הגאולה (עמי 33). תחיית המתים (עמי 34). התחדשות הטבע סמל להתחדשות עם ישראל (עמי 35). תקוה להתחדשות טובה (עמי 36). חיזוק האמונה בגאולה בימינו (עמי 36).

פרק ה׳ הקשר של ט״ו בשבט לשאר מועדי ישראל                       41-38

ראש השנה. יום כיפור (עמי 38). סוכות (עמי 39). פסח שבועות (עמ^, 40). פרק ר מעניני ט״ו בשבט    45-42

עניני היום טוב, יומא דפגרא, דיני תענית (עמי 42). עניני התפילה, אכילת פימת (עמי 43). סדר אכילת הפירות (עמי 44). סעודה (עמי 45). פרק ז׳ מעניני שבת שירה                                              46

שימת פירורים לציפורים

פרק ח׳ שגו! שירה                                                                      55-47

חשיבות השירה לה׳ (עמי 47). חשיבות השירה בשבת (עמי 48). חשיבותה של שירת הים (עמי 49). חשיבות אמירת שירה הים בכל יום (עמי 50). שירה זו גקראת שירה חדשה למה? (עמי 51). מה היא שירה (עמי 52). גודל שירה על הנס (עמי 53).

 

*שער

חיבור זה, מטרתו לבאר בס״ד את משמעות יום הט׳׳ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן לגבי דיני הפירות שגדלו לפניו ולאחריו, ואת המנהגים שנהגו ביום זה. והלקחים שיש ללמוד מהיום הזה. באותו זמן שחל ט״ו בשבט, חלה גם שבת שירה שהיא פרשת בשלח, וכפי שיתבאר בס״ד בפנים החיבור יש קשר בין הדברים.

עניני ט״ו בשבט, כמעט ואינם מבוארים בדברי רבותינו, והמעט שנכתב על כך, הוא מפוזר בספרים שונים זעיר כאן שעיר שם, וצריך לדלות אותם ולרכז אותם במקום אחד כדי שנוכל להבין את כל המשמעות של יום זה. וכפי הנראה, זו הסיבה שרבה אי הידיעה במשמעות היום וחשיבותו. לכן השתדלנו ללקט ולבאר את הדברים, ויבוא מי שדעתו רחבה וישלים מה שהחלנו בו. מהדורה ראשונה של החיבור כבר ראתה אור בשנת תשמ׳׳ט, אך אין בית מדרש בלא חידוש כאמור (חגיגה ג, ב) ולכן נוספו הרבה הערות והארות על הענינים האלה ובמיוחד בעניני שבת שירה, על כן נכתב חיבור זה אשר הרבה פנים חדשות נוספו בו.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה לכוין לאמיתה של תורה ושלא נכשל חלילה בשום טעות. והדברים יהיו לתועלת הלומד. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

1

פיק א׳ מהות היום (היותו ראש השנה לאילן)

״ארבע ראשי שנים הם: … באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: בחמשה עשר בו״ (ר״ה ב, א).

וביארו בגמרא (ר״ה יד, א) שהטעם לכך: ״משום שיצאו רוב גשמי שנה״. ופירש רש״י (שם): ״שכבר עברו רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצא פירות חונטין מעכשיו״. יום הט״ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן, היינו, שהפירות שחנטו לפני יום זה שייכים בדיניהם לשנה שעברה. והפירות שחנטו לאחריו שייכים לשנה הבאה, ופרטי ההלכות בזה יבוארו אי״ה לקמן.

משמעות יום זה להיותו ראש השנה לאילן מתבארת בשני אופנים: א. יום זה הוא ממש ראש שנה לאילן בשונה מא׳ תשרי שהוא ראש השנה לירקות ועוד ענינים.

ב. ראש השנה לאילן הוא באמת א׳ תשרי, אלא שכל מה שחנט לפני ט״ו בשבט נחשב כאילו גדל לפני א׳ תשרי של השנה הקודמת ־ היות וגידול הפירות של השנה שעברה נגמר עד ט״ו בשבט של השנה החדשה, מכח הגשמים של השנה שעברה.

והנה לגבי ראש השנה לפיתת האילן שגדלו בשנת השמיטה, אנו הולכים לפי א׳ תשרי וכדעת הרמב״ם, ושלא כדעת השל״ה שהוא בט״ו בשבט (וכגירסת התורת כהנים שלפנינו, שהיא לא כגירסת הגר״א שגרס א׳ תשרי). ואם כן ההלכה היא כהדיעה הראשונה שט״ו בשבט לאילן [מלבד לענין

2

שביעית] הוא ממש ראש השנה, שאם לא כן, אלא שההלכה היא כהדעה השניה הנזכרת, הרי גם לגבי שביעית היה צריך להיות ראש השנה שלה בט״ו בשבט (על פי ספר בית ישי סי׳ א)*/

יי שהרי לשיטה זו, פירות שגדלו עד ט״ו בשבט שייכים לשנה הקודמת, ולכן אין הבדל בין דיני מעשרות ושביעית. אבל הרמב׳׳ם שפסק שבשביעית ־ ראש השנה לאילן ־ הוא א׳ תשרי, הוא סובר שיש באמת הבדל בין ראש השנה לאילן לגבי מעשרות וערלה, לבין ראש השנה לגבי שביעית. ויסוד לדברים האמורים, הם דברי הספר טורי אבן (ר׳׳ה יד) שהקשה על דברי התוספות (ר״ה יד, ב) שהם פירשו את דברי הגמרא שנתנה טעם לכך שט״ו בשבט הוא ראש השנה לאילן ־ משום שיצא רוב גשמי שנה ־ שלפי דברי התוספות הכוונה בזה: שכל הגידולים שגדלו עד אז גדלו על מי שנה שעברה (היינו א׳ תשרי הקודם), ואלו קושיותיו:

״משמע מדבריהם_; הא דאמר ר׳ אלעזר בשם רבי הושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, היינו משום שהחונטין קודם שבט, הוא על גשמי השנה שלפני תשרי, ולפי זה ראש השנה לאילן, נמי תשרי, כמו בתבואה וזיתים, ושבט ־ גילוי מילתא בעלמא הוא ־ שאלו שחנטו קודם לט״ו בשבט – הם גדלו על גשמי השנה שלפני תשרי. אבל לשון הגמרא לא משמע כך, ועוד, דבירושלמי אמרו: ר׳ אילא ר׳ אלעזר בשם רבי הושעיא: כבר יצאו רוב גשמי שנה וכר. ר״ז ר״א בשם הושעיא אמר: עד כאן הן חיים מימי שנה שעברה ־ מכאן ואילך הן חיים מימי שנה הבאה״. אלמא תרי טעמא נינהו? והגמרא דידו קיימא בשיטת ר׳ אילא שתלה הדבר בזה ״שכבר יצאו רוב גשמי שנה״. ודלא כר״ז שתלה זה במה שחיים ממימי שנה שעברה. והאי ״יצאו רוב גשמי שנה״ דקאמר, היינו כמו שפירש רש״י: ״שכבר עברו רוב ימות הגשמים וכבר עלה השרף באילן״, למדנו מזה, שלדעת רש״י ט״ו בשבט הוא ראש השנה ממש, ולדעת התוספות ט״ו בשבט, אינו אלא מגלה שהפירות שחנטו עד אז ־ שייכים לגידולים של השנה שעברה.

למדנו, שיום ט״ו בשבט הוא ראש השנה לאילן ־ משום שבארץ ישראל כבר ירדו רוב גשמי השנה, והנה תאריך זו קובע גם לגבי חו״ל, שגם שם יש משמעות לט״ו בשבט ־

3

ט״ו בשבט שהוא ראש השנה לאילו לאיזה דברים הוא קובע

יום זה קובע, שכל פרי שחנט עד תאריך זה, נחשב כאילו גדל בשנה שעברה, ואלו שחנטו אחר ט״ו בשבט ־ שייכים לשנה הבאה. וזה נוגע לגבי תרומות ומעשרות ־ שאין מעשרים מפרי שגדל בשנה אחת על פרי שגדל בשנה אחרת. כמו כן זה קובע, איזה סוג מעשר יש להפריש, שהרי בשנה ראשונה ושניה רביעית וחמישית של מחזור שנת השמיטה ־ מפרישים מעשר ראשון ושני, ובשנים שלישית וששית ־ מעשר ראשון ומעשר עני.

כמו כן יש לזה משמעות לדיני ערלה, שאילן שעברו עליו שלושים יום לפני ראש השנה [ומלבד ימי הקליטה] נחשבים שלושים ימים אלה כשנה, וכעבור שנתיים נוספות יש לאילן שלוש שנים. אך הפירות שחנטו עד ט״ו בשבט ־ שייכים לשנה הקודמת ואסורים באכילה. ובשנה החמישית ־ חייבים בפדיון כאילו גדלו בשנה הרביעית, וגם בהפרשת תרומות ומעשרות מספק

לגבי דיני ערלה. ויש לשאול: הרי בהרבה ארצות שבחו״ל, יורדים גשמים בכל השנה, ואם כן אין שם משמעות לט״ו בשבט. ויותר מזה, ישנם ארצות שבזמן ט״ו בשבט הוא קייץ והגשמים שם יורדים כאשר בארץ ישראל קייץ, ואם כן, מדוע ט״ו בשבט משפיע על ההלכות באותן מדינות? אבל, אם זה יום ־ שהוא ממש ראש השנה, זה מובן, אמנם בארץ ישראל יש משמעות ליום זה לגבי הגשמים, אבל, אחר שמשום כך ־ הוא נקבע להיות לראש השנה, אז הוא כבר קובע גם לשאר הארצות. אך אם זה רק מגלה לנו, שהפירות שגדלו לפני ט״ו בשבט, הם גדלו על הגשמים של שנה שעברה, הרי בהרבה ארצות אין לזה משמעות.

כמו כן, לדעה שהתאריך רק מגלה שהפירות שחנטו עד אז, גדלו על מי שנה שעברה הרי יש לשאול, על האתרוג ־ שגדל על כל מים, מדוע ראש השנה שלו הוא ט״ו בשבט, אבל אם הוא ראש השנה ממש, ניחא, שאמנם הטעם משום שעברו רוב הגשמים, לא חשוב לגבי האתרוג, אך טעם זה נועד לשאר האילנות וזה מבאר מדוע יום זה נקבע להיות ראש השנה, ולא מסתכלים על כל פרי בפני עצמו על איזה מים גדל.

4

 

[במקרה ועברו שלוש שנים מיום ליום לפני ט״ו בשבט, כי נחלקו הראשונים ־ הרמב״ם והראב״ד ־ אם בכל זאת אסורים הפירות שחנטו עד ט״ו בשבט, משום שנחשב כאילו גדלו בשנה הקודמת].

הפירות שצריך לשים לב לזמן חניטתם, אלו פירות השסק ־ שחלקם חונט לפני ט״ו בשבט וחלקם אחר ט״ו בשבט. ויתכן גם זה שיקרה באותו עץ. כמו כן, באילן השקד בשנים שט׳׳ו בשבט מתאחר [כמו אחר שנה מעוברת] שיש כבר על העץ פירות שחנטו ־ וחלקם עדיין לא חנטו, וכן בזן יוריקה של הלימון, וסוגי אפרסקים מקדימי בישול, וכן בסוגי אבוקדו מסויימים. מתי זמן החנטה זה אינו ברור ויש כמה דעות בזה, אם זה כבר מעת שהחל גידול הפרי, או שכבר עבר על הפרי שליש גידול, או שנחשב לחנטה רק כשהוא קרוב לזמן גמר הפרי, על כל פנים כשגדלו רק פרחים אין לחוש שזה חנטה.

עוד יש להזהר בפירות ההדר כמו לימון, שיש סוברים ־ שדינם כאתרוג שהולכים בו אחר לקיטה ולא אחר חנטה, אם כן, אם לקטו פירות לפני ט״ו בשבט ופירות אחר ט׳יו בשבט ־ שלא לעשר מזה על זה.

ט״ו בשבט, הוא יום של קביעת זמן הפירות לאיזה שנה הם שייכים, ואינו יום דין להם, שהרי נאמר (ר״ה טז, א): שבעצרת (= שבועות) נידונים על פירות האילן. מכל מקום בספר אדני פז (או״ח סי׳ קלא) ודבריו צוטטו בכמה ספרים, ביאר, שאכילת הפירות בט״ו בשבט ־ היא כעין הקישוט בענפי האילנות בחג השבועות, שהשל׳׳ה הקדוש ביאר, שזה נועד להזכיר ־ להתפלל על הפירות, משום שאז הוא יום הדין שלהם. כך גם אכילת הפירות בט׳׳ו בשבט נועדה להזכיר להתפלל באותו יום על האילנות/ ובשם האדמו״ר

יתכן שהמקור לדברי האדני פז שגם בט״ו בשבט יש דין לפיתת, הוא דברי המדרש (ב״ר פרשה ח׳, אות ה): שבשעה שביקש הקב״ה לברוא את האדם, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, הללו אומרים יברא והללו אומרים אל יברא״

5

מסטמר זצ״ל שמעתי פרפרת נאה: בשבועות נידונים הפירות ־ לכן מקשטים באילנות שזה סימן לזכות האבות, שהרי האילן הוא אב הפרי. ובט״ו בשבט שהוא יום ראש השנה לאילן, מזכירים את זכות הילדים – הפירות, שבזכות הילדים שלומדים תורה זוכים גם הוריהם.

בט״ו בשבט, יש להתפלל לזכות לסוכות הבא – באתרוג מהודר. ובספר לשון חכמים (חלק א׳ סי׳ לו) ישנה גם תפילה על האילנות, שראוי לאומרה בט״ו בשבט שחרית, (מובא בספר שדי יער עמי כח). מתפקידי האדם ביום זה

הרש״ר הירש בספר ״מעגלי שנה״ (ח״ב סי׳ צב) קרא ליום זה: ״תאריך הקורא להתבוננות״, משום שבתאריך זה מתחדשת הבריאה. רבעו יונה כתב (שע״ת שער ג׳ אות טו), שהאדם צריך תמיד לערוך מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה׳. ונאמר (ישעיה כט, יד): ״ותהי יראתם אותי יראת אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא״. השיגרה, היא מרדימה את הרגשותיו של האדם, ישן הוא מלשון ישן, וצריך תמיד התחדשות. כמו שביאר בעל חובת הלבבות בשער הבחינה_; שעל האדם לעצום את עיניו ולפקוח אותם ־ כאילו הוא רואה את העולם בפעם הראשונה, ומשום כך, יש לנו שינה בכל יום כדי שבבקר נתעורר ונראה את העולם כחדש. וכאמור (איכה ג, כג): ״חדשים לבקרים רבה אמונתך״. חידוש הבריאה מעורר לחידוש ההתבוננות,

… יש ללמוד מזה, שכל דבר שעומד להברא ־ דנים אותו בשמים ־ אם אכן ראוי הוא להברא, ולכן ט״ו בשבט שהוא זמן תחילת גידול הפירות, דנים אותם כעין שדנו את האדם, ואם כן הרי זה מעין ראש השנה להם.

אולם בספר שנות חיים להגר״ח נאה (סי׳ לא, מקו״ח אות א׳) כתוב: ״שהמון העם טועים וחושבים שט״ו בשבט הוא יום דין לאילן״ ברם לפי האמור יש סוברים כן, וגם יש טעם לדבר.

6

כך הוא האביב המתחדש, וגם הסתו ־ בשלכת. וכן החורף בגשמים ובעיקר בשלג. כתוב (תהלים קד): ״תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני האדמה יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו״. התחדשות הטבע – מפנה את לבנו לבוראה. וכמו שאומרים בעת ברכת הלבנה: ״אלמלי זכו ישראל להקביל פני אביהם אחת בחודש דים״. וביאר רבינו יונה (ברכות סוף פרק ד) שהכונה בזה היא, שההסתכלות בטבע ־ מעוררת את האדם לראות את בורא הטבע. וכמו שאומר הנביא (ישעיה מ): ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״. וכתוב בזוהר: שהמילים ״מי״ ו״אלה״ יוצרות את המילה אלוקים. גם המילה ״הטבע״ היא בגימטריא אלוקים. ושאל רבי ירוחם משגיח ישיבת מיר בפולניה, והרי השמש, היא הרבה יותר נחוצה לקיום העולם, ומדוע, ההתבוננות בלבנה היא היותר חשובה, עד שנקראת קבלת פני השכינה? על כך הוא עונה: השמש זורחת בכל יום בדומה לקודמיו, ואין בו התחדשות, לא כן הלבנה שמתחדשת בכל חודש, וזה מביא את האדם להתבוננות בבריאה. בארץ ישראל ־ שעיני ד׳ אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה, אין השינויים של עונות הטבע כל כך חדים כמו בחו״ל, שם נחוצים שינויי הטבע עוד יותר, כדי לעורר את האדם. לכן השלכת שם, או החורף המכוסה בלבן, ולאחר מכן פריחת האביב, מעוררים את האנשים, והמשוררים ־ שרים את שיריהם על תופעות הטבע הללו. וזה, בכדי, לעורר את האדם להתבונן בטבע. בארץ, ענין הגשם כשלעצמו, מעורר להסתכלות בבריאה כמו שנאמר (דברים יא, א): ״למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה׳ אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה מרשית השנה עד אחרית שנה״.

הרש״ר (שם) גם הוא הרחיב לבאר, שהתורה הקדושה מזמינה אותנו לתת תשומת לב לבריאה [ואכן חגי ישראל נקראים על שם עונות הטבע חג האביב, חג הקציר חג האסיף].

7

כן, שהתחדשות הטבע מעוררת להתבוננות, וכן אכילת הפירות מוסיפה לכך. המהר״ל (נתיב העבודה) ביאר את דברי הגמרא (ברכות לה, ב): ״כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל״. וזאת משום, שכל דבר מעיד על חכמתו וגדולתו יתברך, ככתוב: כל הנקרא לשמי ולכבודי בראתיו אף יצרתיו. והאוכל את הפרי מכלה עדות זו. לכן צריך לומר האדם ברכה, כך על ידי עדותו בפה על גדלות ה׳ ורוב חסדיו, הוא מחליף את עדות הפרי באילמותו. עוד אמרו רבותינו (ירושלמי סוף קידושין): ״עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא נהנה מהם״, ורב ספרא, היה חוסך מעות, כדי לקנות פירות חדשים, כדי לברך עליהם שהחיינו. וזה כמו שביאר הפני משה שם: משום שצריך האדם, להתבונן בטובות הבורא – שהעניק לבריות ־ שפע של פירות המשובחים בטעמם במראיהם ובריחם, ובתכונתם.

בט״ו בשבט אנו יכולים להתפעל מיופי הבריאה', שעצי השקד בימים אלה, מוציאים תפרחותיהם המרהיבים ביופיים. וכבר תקנו חכמים ברכה מיוחד על ראיית פריחת עצי הפרי: ״בא״י אמ״ה, שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנאות בהם בני אדם״. ומגוון הפירות, מוסיף לנו את הרגשת הטעם של הפירות. וכן ריח פרחי ההדרים המשכר נוסף לזה. פריחת האילנות בעונה זו, מזכירה לנו את מחזור האויר שבעולם ן בעלי החיים צורכים כל הזמן חמצן ופולטים לחלל העולם דו תחמוצת הפחמן, וגם השריפות בעולם, יוצרות כל הזמן גז דו־תחמוצת הפחמן, דבר שעורר דאגה רבה בקרב המדענים. ובכל זאת, החמצן לא כלה, כי לעומת זאת, נבראו הצמחים, שהם צורכים את הפחמן, ונוטלים מחלל העולם את הפחמן שבגז

י' היופי הוא ענין רוחני, ויופי הטבע מרשים את האדם באופן מיוחד יותר משאר יופי, משום שזה מלמד על בורא הטבע, ראה גם ספרנו פסיעות בשבילי החיים (עמ׳27־33), על יתשלים נאמר ״ציון מכלל יופי״.

8

ומחזירים לחלל העולם חמצן טהור. וככל שגדילה אוכלסיית האנושות בעולם, גדילה גם אוכלסיית הצמחים, ועל ידי כך נשמר האיזון בבריאה.

התבוננות נוספת הראויה ליום זה, היא ירידת הגשמים בעולם, שהרי בתאריך זה, כבר יצאו רוב גשמי השנה, מחזור הגשם הוא דבר מופלא, המים כל הזמן מתאדים, והופכים קלים יותר וממילא הם עולים למרום, ושם הם מתקררים ונהיים כבדים יותר ויורדים לארץ. ובימים הקרים יותר ־ הם הופכים לשלג ־ המכסה את הארץ והופך להיות כמו שמיכה שחוצצת בין הקור העז לבין שורשי האילנות. המים שבעולם הם תוצאה מהגשם, וגם ממים שבאו מהחלל דרך כוכבי שביט (שהם עשויים קרח), כך שכל כוס מיס שאנו שותים חציה ממקור המים שבכדור הארץ וחציים ממים שבחלל*/ בחורף הקר המים קופאים, ויש בזה דבר פלאי ־ שהם מתרחבים בהגיעם לקור של ארבע מעלות צלזיוס, וכשהם הופכים לקרח ־ הם צפים על פני המים, וחוסמים את הקור, שלא יקפיא את כל הימים וימית את החיים שבתוכם. וגם זה מאפשר המסת שכבת הקרח בקיץ, ואילו המים היו ככל החומרים, ממשיכים להיות כבדים, הרי בעת היותם קרח ־ היו כבדים עוד יותר ־ ושוקעים ומקפיאים עמם את כל המים שתחתם וממיתים את כל החיים בימים, ולא היו יותר מים בימים אלה אלא קרח. כמו כן, הגשם רב יותר במקומות שיש שם יותר ישוב, ופוחת ־ אם הישוב פחת, (כבר הארכנו

בגמרא (תענית ט, ב) נחלקו רבי אליעזר שאמר כל העולם כולו שותה ממימי אוקיינוס… ר׳ יהושע אומר: כל העולם כולו ממים עליונים הוא שותה. שנים רבות הובן שמקור המים בעולם הוא ממימי הימים המתאדים ויורדים הגשמים, בימינו, שאפשר לבחון את מבנה האטומים של המים נמצא, שבחמישים אחוז מן המים שלט הם מים שבאו מהחלל, על ידי שביסים. ועל פי זה אפשר להבין גם את דברי רבי יהושע.

9

בפלאי הבריאה המתגלים במים ובגשם, בספרנו קול ה׳ על המים ובחוברת גבורות גשמים).

ג. חיזוק הקשר לארץ ישראל: ט״ו בשבט ־ הוא בעיקר יום הקובע לדינים של המצוות התלויות בארץ. לכן אכילת פירות שגדלו בארץ ־ מעוררים את האדם להתבוננות במעלת הארץ. וכבר כתב החיד״א בספר מדבר קדמות בשם רבעו אפרים, שהגימטריא של המילים ״ארץ ישראל״ היא תת־לב, היינו, שצריך לתת את הלב לארץ ישראל ולהתבונן במעלות הארץ. וגם ללמוד את ההלכות התלויות בארץ שגם זה מחזק את הקשר לארץ. ויבואר לקמן פרק ב׳.

ג. אכילת הפירות לשם מצווה: אכילת הפירות לשם מצווה ־ מחנכת את האדם לאכול לשם שמים*⁾. כמו כן הברכות הנאמרות בכוונה לפני אכילת

כתבו גדולי החסידות, שחודש שבט נאמר בספר יצירה שהוא כנגד ההלעטה ומשום כך התיקון שלו, היא האכילה לשם שמים. היינו, שאוכל לצורך קיום הגוף ־ כדי שיוכל לקיים את מצוות ה׳. ולא רק למטרת הנאה מן האוכל, מלבד, כאשר הוא רוצה להרגיש את חסד ה׳ על ידי ההנאה מהפירות, כמו שנאמר (ירושלמי סוף קידושין) שעתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו, שנאמר (קהלת ב, י): ״וכל אשר ראו עיני לא אצלתי מהם״, שזה משום, שעל ידי כך מרגיש האדם את חסד הבורא (ראה פני משה שם). ומי שאוכל לשם שמים ולא להנאת עצמו ־ זה דבר גדול, וכמו שרבינו הקדוש בעת פטירתו, נשא את עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם: גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בתורה בכל עשר אצבעותי, ולא נהנאתי מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה. אף שלא חסרו מעל שולחנו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, לא צנון ולא חזרת ולא קישואים. אך היות ואכל זאת רק לשם שמים ־ שכבוד הנשיאות חייב זאת ולא להנאת עצמו. ובספר מאור ושמש פרשת יתרו, האריך לבאר, שבחודש שבט שהוא עיצומו של החורף ־ טבע בני אדם להוסיף באכילה, ומשום כך, זמן זה, הוא הזמן, להתחנך לאכול רק כפי צורך קיום הגוף, הצדיק שאוכל רק כדי צורך קיום גופו, ככתוב ״צדיק אוכל לשובע נפשו״ ־ היינו כדי שיוכל

10

 

חפירות מכניסות בפירות שפע רוחני. ואמרו רבותינו (ברכות לה, ב) שכל מי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נחשב כאילו גזל את אביו נ־ הקב״ה] ואת אמו ־ זו כנסת ישראל, משום שמנע את השפע שהיה נכנס לאוכל אילו היה מברך עליו.

על מעלת אכילת הפירות בט״ו בשבט ולברך עליהם בכוונה הראויה, נכתב בספר פרי עץ הדר דברים אלו:

׳׳… ומנהג טוב להולכים בתמים: להרבות בפירות בעצם היום הזה, ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן. תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר, כי הנה הובא בירושלמי (סוף פרק עשרה יוחסין), וזו לשונו: ״ישמעו ענוים וישמחו״ א״ר איבון: עתיד אדם לתת דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל, רבי אלעזר הווה מצמצם פריטי למיכל בהון כל מילי דחדש״. וטעם הדבר: שכשם שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן, מפני שעל ידי הברכה גורם להמשיך שפע עליון על ידי כח הברכות, והשר הממונה על אותו הפרי מתמלא משפע זה כדי לגדל הפרי שנית, ולכן הנהנה בלא ברכה ־ גזלן הוי, כי גוזל הברכה שהרוחניות היתה שורה בה, וכילה ומנע כוח ההוא מן העולם, והיה ראוי לו להמשיך ברכה מלמעלה, והכוח הממונה על זה בטל ונהיה ריק מאותו השפע שהיה בידו, ולכן נקרא גזלן. וגם אמר: כאילו גזל אביו ואמו ־ כי האוכל בכונת הברכות של ברכות הנהנין, מתקן ניצוצות נשמתו, והניצוצות הנוגעים

לעבוד את ה׳, על ידי כך הוא ממשיך שפע וחיות לכל העולמות. וזה מה שרמוז בספר יצירה: המשיך את הצדיק בלעיטה ־ היינו התגברות על תאוות האכילה, שהרי עשו אמר (בראשית כה): ״הלעיטני נא״, מעשה הצדיקים המתגברים על יצרם היא משפיעה השפעה גדולה על כל מה שיצמח במשך השנה, ותחילת גידול הפירות הוא בט״ו בשבט, ועיין שם במה שהרחיב שם. ובט״ו בשבט שאוכלים כל מיני פירות, וחלקם אף אינם ערבים לחיך, ובכל זאת אוכלים אותם בגלל מנהג ישראל, זה מחנך את האדם לאכול לשם שמים.

11

בנשמת אביו ואמו השייכים לנשמתם. והוא חבר לאיש משחית ־ לפי שכל כונת המשחית לגזול ניצוצות ולקולטם ולא להחזירם לקדושה. אשר זה סוד: ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם י כי על פי מוצא פי ה׳ ־ שהוא סוד הברכה המוציאה מטומאה לקדושה … ועונשים אלה, גם למי שרואה מיני פימת ומגדים ומצטמק ורע לו ולא אכל, ומנע טובה מבעליו, ולא בירך עליהם, אשר הכח הממונה עליהם בטל וריק מצדו מהשפע העליון הבא על ידי הברכה, והוא גוזל אביו ואמו, כי הואיל ולא אכל מהם, ־ לא אכל ניצוצות השייכים לנשמתם, ומטעם זה היה רבי אלעזר מצמצם פרוטותיו לקנות פרי חדש כדי לעשות מיד תיקון זה, שלא להחמיץ את המצוה. וכן ראוי לעשות ביום זה – שהיא תחילת צמיחתם של האילנות. ובספר ברכות לראש צדיק הוסיף: וחודש שבט ־ הוא בתוך השובבי״ם, והברכות הנאמרות על הפירות ־ הן מתקנות את פגם הברית.

 

 

פרק ב׳ מהדברים שראוי להתבונן בהם בט״ו בשבט

א. מעלת אוץ ישראל                     ״ארץ ישראל בגימטריא ־ תת־לב״

(החיד״א בנחל קדומים). ״ציון היא ־ דורש אין לה ־ מכלל דבעיא דרישה״ (סוכה מא). בספר בית השואבה (דף יב) כתב בשם מרן בעל חפץ חיים: המן שאכלו אבותינו במדבר היה בו כל הטעמים, וכל אחד הרגיש טעם כפי מה שחשב להרגיש. אבל מה הרגיש מי ששם מן בפה מבלי לחשוב? אדם כזה לא הרגיש כלום! כך כל ענין רוחני, אדם מרגיש אותו כפי מה שהוא שם לב אליו. ובמיוחד ארץ ישראל, אין מרגישים את מעלותיה אלא אם כן מתבוננים בהן וכמו שהבאנו בשם החיד״א בפתיח של הפרק. ט״ו בשבט הוא זמן של התבוננות במעלת הארץ, כמו כן, אכילת פירות שגדלו בארץ ובמיוחד אלו שנשתבחה בהם הארץ, מוסיפה להתבוננות. על אכילת פימת הארץ כתב הב״ח (או׳׳ח סי׳ רח): ״ויש אומרים [בברכת מעין שלוש] ״ונאכל מפריה ונשבע מטובה״ ־ ואין לאומרו ־ שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה. תימה, הלוא קדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה ־ שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהירה התורה (סוף פרשת מסעי): ״ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה׳ שוכן בתוך בני ישראל״. ואמר: אם תטמאו את הארץ, [אז תהיה] נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ־ ממש בגוף הארץ, מפני הטומאה שטמאתם אותה. ונמשך מזה כי גם אני מסלק שכינתי מתוך בני ישראל, כי עד עתה היכל ה׳ המה היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש, ועתה באכלכם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה

13

השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת הפירות בתוך בני ישראל, יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל, ועל כן ניחא שאנו מוסיפים בברכה זו: ״ונאכל מפריה ונשבע מטובה״ ־ כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושתה ומטהרתה ונשבע מטובתה.

בספר מנהגי קומרנא (אות קנו, הערה ג מצוטט שדי יער עמי סג) כתוב: בספר ישמח ישראל להאדמו״ר רבי ישראל מצ׳וטרקוב, הביא דברי הגמרא (סוטה יד): ״דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבנו ליכנס לארץ ־ וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך״? והקשה כ״ק מרוזין זי״ע: מה היתה הסלקא דעתין של הגמרא? ותו, מה הלשון ״צריך״, ״רצה״ היה לומר? והסביר על פי מה דאיתא בשם האריז״ל, שפיתת ארץ ישראל מסוגלים ליראת שמים, אם כן, זהו מה שאמרו: ״וכי לאכול מפריה כדי לבוא לידי יראת שמים ־ הוא צריך״ הרי יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא כדאיתא בגמרא ברכות״.

ולא רק פירות שגדלו בארץ ממש יש להם מעלה, אלא גם כל פירות שנשתבחה בהן הארץ, ואף אם גדלו בחו״ל יש להם מעלה, ולכן מברכים עליהן ברכה מיוחדת היא ברכת מעין שלוש, וראה אמרי נועם להגר״א ברכות לה.

בימינו, חלק גדול מחפירות שאנו אוכלים ביום ט״ו בשבט הם פירות שהובאו מחו״ל במיוחד צימוקים ותאנים וסוגי אגוזים למיניהם*/ יתכן שזה

מינים אלו יבשים, ופירות ארץ ישראל ־ הם טריים, ללמדנו, כי בימינו, חו״ל היא כבר בבחינת עבר, כי עיקר היהדות בימינו היא בארץ.

בט״ו בשבט, נהגו רבים לאכול את האתרוג של סוכות, שבימינו הוא גדל בארץ ישראל וכמעט כל ישראל בעולם מברכים עליו דווקא. ואם כן גם זה מקשר אותנו לארץ. ומה שנהגו בט״ו בשבט לאכול הרבה פירות חו״ל, יתכן שזה בא ללמדנו, שאנו חייבים להודות להקב״ה גם על הגלות, כמו שאנו מודים בפסח לא רק על הגאולה

14

 

בא לסמל לנו את האמור לעיל, שפיתת חוץ לארץ גדלים ־ מהשפע של ארץ ישראל. ועוד יותר, זה מורה גם על מקומות התורה שבחו״ל, שהם מחוזקים על ידי ארץ ישראל, שהשפעת מרכז התורה בארץ מקרינה על הישיבות בחו״ל. ובנוסף לכך, בימינו, בדרך כלל, תלמידי החכמים של חו״ל למדו תקופה בארץ. ופן הנוער של מקומות התורה בא לארץ, הבנים – לישיבות, והבנות – לסמינרים, ועל ידי כך התחזקה היהדות בחו״ל. כי אותם אנשים כביכול נטלו עמהם מקדושת הארץ והביאום למקומותיהם!*¹ מרכזיותה של ארץ ישראל               ״ארץ ישראל נקראת טבור הארץ״.

״השבת בעולם החלה לפי ארץ ישראל (כוזרי מאמר ב׳ אות כ). ט״ו בשבט, שהוא יום שבו כבר ירדו רוב גשמי השנה בארץ ישראל, קובע לדיני ערלה בכל העולם כולו, אפילו בארצות שאז שם קיץ ואין גשמים יורדים כלל. זה מלמד על מרכזיותה של ארץ ישראל, שהכל תלוי בה, ולכן גם בארצות שבחודש תשרי מתחיל הקיץ ־ מתפללים על הגשם, כמו בזמן הגשם של ארץ ישראל, ומזכירים אז משיב הרוח ומוריד הגשם ולא בחורף שלהם כיון שאז קיץ בארץ ישראל. עובדה זו הרשימה את חברי הועדה האנגלו- סכסית שבאו לבחון לפני החלטת האו״מ למי שייכת הארץ. ואחד הרבנים שהעיד בפני הועדה, הפנה את תשומת לבה_; שכל היהודים בעולם מתפללים

אלא גם על השעבוד. כי התלמוד שאנו לומדים הוא בבלי, המשנה נתחברה בארץ והגמרא בבלית בחו״ל. השו״ע נתחבר בארץ ומפרשיו נתחברו בחו״ל.

הגר״א ביאר שהכתוב (שיר ב) הניצנים נראו בארץ וקול התור נשמע בארצנו, זה מורה על זמן אחרית הימים. המילה התור ־ היא אותיות תון*ה ־ ואכן בימינו קול התורה בארצנו הוא הגדול ביותר. התורה נמשלה לעץ ־ ככתוב (משלי ג) עץ חיים היא. ופריחת העצים בארץ מתחילה בט״ו בשבט עם פירות השקד.

15

על הגשם בזמן שצריכים אותו בארץ ישראל, וזה הרשים אותם מאד. ואמרו רבותינו (תענית י): ״תנו רבנן: ארץ ישראל נבראה תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף שנאמר: עד לא עשה ארץ וחוצות (משלי כו). עוד אמרו (שם) על הגשם: ״ארץ ישראל שותה תחילה וכל העולם שותה לבסוף שנאמר (איוב ה, י): ״הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות״. ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו שותה מי תמצית [ופירש רש״י: מה שנשאר בעבים אחר שתיה] משל לאדם שמגבן את הגבינה ־ נוטל את האוכל ומניח את הפסולת״. וכתב הרשב״א: כי ארץ ישראל שהיא העיקר נקראת ״ארץ״ סתם, כי היא תכלית הכוונה בארץ, ומה שהוא טפל לה נקרא חוצות מלשון ״חוץ״ רוצה לומר: דבר שהוא חוץ לעיקר״.

עוד נאמר על הגשם שבארץ ישראל (דברים יא, י): ״והארץ אשר אתה בא לרשתה… למטר השמים תשתה מים… תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה״ ־ ההשגחה הפרטית שנראת בענין הגשם הוא בולטת בארץ ישראל באופן מיוחד. ולכן הכניס אותנו הקב״ה לארץ ולא גירש את המצרים ממצרים והשאיר אותנו שם (ראה מלבי״ם). ואמרו (בירושלמי תענית פ״ג ה״ג): ״בזכות ג׳ דברים הגשמים יורדים … בזכות הארץ, ופירש בעל קרבן העדה: שבזכות ארץ ישראל יורד הגשם לעולם, וזה גם ביאור דברי הגמרא (תענית י) שנזכרו למעלה, בזכות ארץ ישראל יורד גשם בשאר ארצות, ואף ששם יש מקומות שיורד גשם הרבה יותר מאשר בארץ, מכל מקום השפע של ענין הגשם, יורד תחילה לארץ ומשם מגיע למקומות האחרים. ולא רק את מרכזיותה של הארץ בענין הגשם מזכיר הט״ו בשבט, אלא גם את השפע הבא לעולם ־ שמצמיח את הפירות ושאר גידולי קרקע ־ הוא בא דרך ארץ ישראל ואכילת הפירות בט״ו בשבט מזכירה ענין זה, ולא רק הפירות שנשתבחה בהם הארץ אלא הכל באו מן הארץ, שהרי כפירוש הגר״א את ברכת המוציא לחם מן הארץ, ־ שארץ סתם היא ארץ ישראל, היינו שהשפע היורד לארץ ישראל

16

 

מתפשט לעולם. עוד כתוב (תהלים נ, ב): ״מציון מכלל יופי, ופירשו במדרש תנחומא (מובא רש״י קהלת ד, ה) על הכתוב: ״עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי״ ־ שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ איזה גיד הולך לארץ כוש ונטע בו פלפלין, איזה הולך לארץ חרובין ונטע בו חרובין, שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם״.

משום כך, יש לעסוק בשבח הארץ ־ בעת אכילת הפירות של ט״ו בשבט. וגדולי החסידות הקפידו בזאת גם בהיותם בחוץ לארץ ־ לאכול ביום זה מפירות ארץ ישראל ולדבר בשבחה. כמו כן, יש ללמוד את ההלכות התלויות בארץ, וכמו שגם נהגו רבים ־ ללמוד בעת אכילת הפירות את המשניות ־ שעוסקות בדיני המצוות התלויות בארץ.

ומה שנהגו בחוגים מסויימים ליטע אילנות בארץ ישראל, אין לדבר זה שום מקור בספרות התורנית, מכל מקום יתכן ואפשר לקשר את זה להאמור (תו״כ על הכתוב ויקרא כ): ״כי תבואו אל הארץ – ונטעתם כל עץ מאכל״ ־ שיהא אדם זהיר בנטיעה. כשתכנסו לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה ־ כי תבואו אל הארץ ונטעתם״. כי זה חלק ממצות ישוב הארץ, ואם כן ביום שעוסקים במעלת הארץ ־ יש מקום לחזק את יישובה ־ על ידי נטיעת האילנות.

עיקר מעלת הארץ היא קדושתה, שהשכינה שורה בה יותר מאשר בחו״ל והיא נקראת פלטרין של מלך, ולכן כשעוסקים בעניני מעלת הארץ ־ צריך גם להתחזק בשמירת המצוות, שהרי לפי הרמב״ן עיקר קיום התורה הוא בארץ, ומה שנצטווינו לקיימה גם בחו״ל, הרי זה רק בבחינת ״הציבי לך ציונים״ – כאילו להתאמן בקיום המצוות בחו״ל ־ כדי שנדע איך לקיימם בארץ. ועוד יותר צריך להזהר במצוות התלויות בארץ, שהן מבטאות ביתר שאת את קדושתה. וכתוב (תהלים קה, מד־מה): ״ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו מצורו הללויה״. ועל ידי זה אנו יודעים

17

גם, שהארץ אינה שלנו, אלא פקדון היא מה׳ בידינו כדי שנוכל לקיים בה את המצוות. כמו כן, מצוות הנתינה לכהן ללוי ולעני מלמדות, שהיבול בארץ אינו כולו שלנו, אלא גדל בתוכו חלק של הכהנים הלויים והעניים.

החיוג הנוסף !ימינו: בזמן הזה זכינו לארץ ישראל שנשלטת בידי היהודים, והיא גם פורחת ומשגשת⁾ כ״י. זה הוא התגשמות חלק מנבואת יחזקאל (פרק לו): ״ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. ואמרו רבותינו (סנה׳ צח, א) שאין לך קץ מגולה מזה״.

הארץ זבת חלב ודבש, פרות הארץ מניבות שיא עולמי של חלב, והפירות של הארץ משובחים ביותר מרוב הארצות. גם הרבה מההמצאות בעולם בימינו קשורים לארץ. כאן ראוי לשים לב לעובדה שקרתה בשנת תשס״ג_; החללית קולומביה התפוצצה בחלל וכל נוסעיה נספו. ביניהם היה אסטרונוט ישראלי בשם אילן רמון. החללית הפליגה לחלל בט״ו בשבט והתפוצצה בשבת משפטים, שבה רמוז האסון שבסוף הפרשה כתוב ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענ[ן ומרא]ה כבוד ה׳ כאש אוכלת. המילים ומראה ועע כשקוראים משמאל לימין יוצא א. רמון. המילה רמון מרמזת לדרשות חז״ל שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. והטייס הזה קידש הרבה שם שמים, בלוקחו במפגיע מזון כשר למהדרין, וספר תורה. וביום השבת עשה קידוש, ועוד דברים שהדגישו את יהדותו. ובזוהר פרשת משפטים, דרשו את הכתוב שבו הספיד הנשיא בוש את האסטרונאטים (ישעיה מ): ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר״ ־ וכך דרש הנשיא בוש: הקב״ה שיודע את מספר הכוכבים, יזכור גם את האסטרונאטים שאבדו בחלל. והזוהר ביאר: שיש להקב״ה אילן תקיף שמאיר מקצה העולם ועד סופו, כמו שהחללית סובבה את כדור הארץ. ושמו מספר (שהוא בגימטריא ־ אילן רמן) שראשו מגיע לעצם השמים ושורשיו ימתחו לעפר הארץ. ואכן הוא זכה לקבורה בארץ, ראשו ורגלו הגיע לכדור הארץ, וכיון שהוא שמו אילן, יתכן ולכן נסיעתו לחלל היתה בראש השנה לאילן? י

18

 

על פי זה אנו מבינים שאנו בתקופה היסטורית ביותר ־ היינו שאנו קרובים לאחרית הימים, ואם בכל זמן צריך לצפות לישועה, הרי בעת כזו החובה כפולה ומכופלת, שהרי מה שמעכב את ביאת המשיח אלו חטאינו, ועל כן, ביום זה ראוי להתחזק בתשובה, ולהתפלל על גאולת ישראל כדי להרים את השכינה מעפר ושתשוב למקומה בבניו המקדש ובגאולת ישראל. האדם עץ השדה שורש וענף ״כי האדם עץ השדה״ (דברים כ, ט).

״והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח״ (תהלים א, ג). האדם נמשל לעץ, והמהר״ל ביאר כי הוא כעץ הפוך, לעץ יש גזע באדמה שמתפצל לענפים, והאדם ראשו דומה לגזע וידיו ורגליו לענפים. העץ צומח מהאדמה והאדם צומח וגדל מהרוחניות שמקורה בשמים. לעיל כבר הבאנו את דברי הרבי מסטמאר ־ שבט״ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן אנו אוכלים פימת ־ לומר שבזכות הילדים לומדי התורה אני מתקיימים כמו שאמרו (שבת קיט, ב) שהעולם עומד על הבל פיהם של תשב״ר. ובשבועות שנידונים על פירות האילן, אנו מקשטים את הבתים בענפים, לומר שזכות אבות תגן עלינו. יש להתבונן בנושא נוסף, והוא העץ כוחו בשורשיו. כאמור (אבות ג, יב) ״כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת – למה הוא דומה לעץ ששורשיו מרובים וענפיו מועטים, שכל רוח שבעולם לא יכולה להזיז אותו״, כך בט״ו בשבט, אנו נזכרים באילן ובשורשיו, – אנו שומרים על מנהגי ישראל בכל תוקף. והנה לעומת זאת, הנהיגו בארץ, המנהיגים שהם מנותקים מהיהדות ־ חג של אילנות, והיו יוצאים בהמונים לנטוע אילנות. [אף שכאמור לעיל שאפשר למצוא לזה קצת אסמכתא, ממה שאמרו רז״ל על הכתוב (ויקרא כ) ״כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ־ שיהיה אדם זהיר בנטיעה … כשאתם נכנסים לארץ ישראל לא תעסקו אלא במטע תחילה ־ כי תבואו אל

19

הארץ ונטעתם״. וכיון שעוסקים בעניני הארץ ראוי לעסוק גם בנטיעה בה]. מכל מקום כיון שהדברים לא נעשו כפי הראוי מתוך מצווה. משום כך, הדבר זה הולך ונעלם מהמודעות הציבורית ־ שהולך ומתנתק משורשיו, ועקירת ישובים בארץ תוכיח. כבר אמר הרבי מסטמאר, על מה שהפסיקו לקרוא לארץ ישראל בשם זה ובמקום זה קוראים לה רק ״ישראל״. ואמר על כך את הכתוב (ירמיה ט): ״על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי״, כיון שרצו לחדש טיפוס יהודי חדש המנותק מעברו, לכן השמיטו את המילה ״ארץ״. אבל זה מורה על הרבה יותר, שהקשר שלהם לארץ ישראל הולך ומתנתק. כבר הראה הקב״ה ־ שהציונות אינה ציון. וכמו שהסופר חיים הזז כתב בהדרשה: שאין היהדות והציונות דבר אחד, אין הציונות המשך אלא ניתוק ועקירה, וכשהיהודי מתעייף מיהדותו הוא נהיה ציוני! לכן בקונגרס הציוני, הסכימו רוב המנהיגים לתכנית אוגנדה, ורק הצירים של פשוטי העם הכשילו תכנית זאת בקולות בודדים. (הרס הבתים בכפר עמונה באכזריות רבה, קרה בזמן קרוב לט״ו בשבט, אף זה מלמד על התנתקות מהארץ). כך ט״ו בשבט שהוא יום התבוננות במעלת הארץ, מורה לנו שהקשר עמה אינו יכול להיות אלא על ידי התורה. ומה נאה הדבר, שתיקון ליל ט״ו בשבט שנהגו בני עדות המזרח, הוא לימוד פרק משניות על כל פרי, מחמש עשרה המינים שאוכלים ביום זה. ללמדנו, כי רק על ידי התורה יש לנו קשר לארץ. וכך למדנו שהאילן (בקבלה גם יש סוד גדול שמתבאר על פי מושג האילן הקדוש), שעיקר כוחו בשורשיו, כך גם כל עניני האדם, ועם ישראל הם תלויים בשורשיהם שבעבר ־ האבות ומתן תורה, וגם זה נרמז באכילת פירות יבשים [המסמלים עבר] שנהגו להרבות בהם ביום זה. בעלות אדון הכל על הבריאה ובפרט ארץ ישראל

״לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה״ (תהלים כד).

20

״ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ״ (בראשית יד, יט). ״כי גרים ותושבים אתם עמדי״ (ויקרא כה, כג).

מצוות התלויות בארץ הן מלמדות אותנו שני סוגים של לימוד: א. חשיבות לימוד התורה. ב. בעלות הקב״ה על הבריאה. מצוות הפרשת תרומות ומעשרות ונתינתן לכהן וללוי מלמדות, עד כמה חשוב לימוד התורה בישראל וכי חלקם של מורי ישראל גדל בשדהו של כל אחד מישראל.

עוד מלמדות המצוות התלויות בארץ, כדברי הרש״ר שבכל רגע שהאדם מעבד את אדמתו בארץ, כי הארץ היא שייכת להקב״ה, ולכן הוא שקובע לנו כיצד נעבד את השדות שלנו, וכיצד נשתמש בפירות שגדלו עליה. גם בחו״ל ישנה הלכה אחת בפירות האילן והיא מצוות ערלה, שמלמדת שאין הפירות של האדם אלא הוא משתמש בהם לפי רצון הבורא יתברך. וזו מורה לנו את מה שיתר המצוות הנהוגות בארץ מורות ביתר שאת, כי בארץ ־ האדם בעת הזריעה ־ חייב להקפיד על איסור כלאים, ובעת הקציר והאסיף ־ על מתנות העניים. אחר כן הפרשת תרומות ומעשרות, וחלה, חיובים שאינם קיימים בחו״ל מהתורה. חשיבות ההתחלה

בט״ו בשבט גם מתחילה בארץ ישראל ־ התחדשות הפריחה, ולכן מהוה יום זה ראש השנה משום שהוא תחילת הגידול. דבר זה שייך לכלל גדול בתורה, והוא חשיבותה של ההתחלה. כי כל התחלה, היא משמשת יסוד לכל ההמשך, ולכן צריך לקדשה, ודוגמא לכך, הן כמה מצוות, כמו מצוות ביכורים – שהן ראשית פרי האדמה. חלה ־ היא ראשית העיסה. תרומה ־ ראשית היבול. וכך אנו גם מוצאים בענין קדושת הארץ ־ שנתקדשה על ידי כיבושה בזמן יהושע בן נון, ומשום כך, יריחו שהיתה המקום הראשון שאותו כבשו בני

21

ישראל ומשם החלה הקדושה, יש לה מעלה יתר על מקומות אחרים שבארץ, ומשום כך, קולות של בית המקדש היו מגיעים עד ליריחו, ולא למקום אחר. שהיות ויריחו תחילת הקדושה של הארץ לכן קדושתה דומה לקדושת ירושלים (על פי הראב״ד תמיד לב). משום כך, עושים ביום זה, תיקון מיוחד בלימוד תורה לפי סדר הכתוב בספר פרי עץ הדר. וגם אלו שאינם עושים סדר זה, מכל מקום אכילת הפירות ־ מתוך התבוננות בענינים הרוחניים הנלמדים מכך ־ גם הם נחשבים לקידוש ההתחלה.

רבי חייא, כאשר הלך ללמד תורה במקום שומם מבחינה רוחנית, דאג ללמד בספרים שקדושתם גדולה ־ שנעשו מההתחלה לשמה. ולכן זרע פשתן וממנו טוה רשתות, וצד בהם צבאים במדבר. שחט אותם ואת בשרם האכיל לעניים ־ להוסיף קדושה על קדושה. ועיבד את העורות וכתב עליהם ספרי תורה, וכך לימד את התלמידים, ולא קנה ספר מן המוכן, וזאת כאמור, הוא הכין את הספרים בקדושה מיוחדת שהחלה מתחילת הענין.ן

ולהיפך, כשלונו של אלישע בן אבויה (= אחר) היה כפי שהוא הסביר לרבי מאיר, כמובא תוס׳ (חגיגה טו, א), משום שתחילת לימודו היה שלא לשמה, וכיון שהיסוד שלו היה רעוע, בנין חייו היה פגום. לכן ישנה חשיבות רבה למלא יום זה בתוכן רוחני.

התבוננות בפלאי הבריאה             ״עמוד והתבונן נפלאות א־ל״ (אי1ב לז, יד).

התורה, מלמדת אותנו להתבונן בבריאה, כדי ל1זכיר את גדולת בוראה. ולכן חשוב לאדם שיהיה קשור אל הטבע. שהרי הטבע מעיד על הבורא ולכן הגימטריא של המילה ״הטבע״ שוה למילה א־להים, ויתכן, שמשום כך, גרמה קריאותו של ז׳אק רוסו: ״חזרו אל הג^בע״ להתרגשות בקרב עמי אירופה. אך עם ישראל, באמת, אינו זקוק לקריאה זו, כי התורה ומצותיה מקשרות אותנו אל הטבע. וכבר היו ששמו לב למצוות השבת שמקשרת את האדם מישראל אל הטבע, ביום זה הוא צועד רגלית ולא ברכב, ביום זה, וזוא משבית את כל

22

המכונות שבהן הוא עסוק בכל השבוע, ואז הוא חוזר אל הדברים הטבעיים שבעולם. כמו כן, שאר המועדים קשורים אל הטבע: הפסח קרוי חג האביב, שבועות חג הקציר, סוכות חג האסיף. כניסת השבת והמועד תלויים בשקיעת החמה ובצאת הכוכבים. זמן תפילוז קשור לנץ החמה וכן מצוות אחרות. אחד החגים הקושרים אותו באופן מיוחד אל הטבע הוא חג הסוכות, ־ שמסככים את הסוכה בסכך מן הטבע דווקא. המילה סכה בגימטריא 85 + 1 הכולל ס״ה 86 כמנין הגימטריא של המילה א־להים וכן הטבע. והגילה ״סוכה״ עם וו עולה בגימטריא ״אילן״. כמו כן מצוות ד׳ המינים שנוטלים בחג הסוכות מקשרים אותנו לטבע. האתרוג מלמד להתבונן ביופי הבריאה, והאדם אכן נברא באופן מיוחד שהוא רואה את כל הצבעים הנראים, מה שאין כן בעלי החיים שהם רואים בדרך כלל רק שחור לבן. ויופי הבריאה מעורר את כל אדם, לא כן יופי מלאכותי ־ שהוא יכול לעורר התפעלות אצל האחד, והשני ־ יראה אותו כדבר חסר טעם. כמו שקורה בציור מודרני או אנדרטה מודרנית. והאתרוג קשור לט״ו בשבט ־ אם משום שרגילים רבים לבשל את האתרוג של סוכות ולאכלו בט״ו בשבט, ואם, משום שביום זה, מתפללים שיזכו לברך בסוכות של השנה הבאה ־ על אתרוג מהודר בכשרותו. כמו כן, הלולב שהוא לקוח מעץ התמר מעיד על חוש הטעם המיוחד של האדם, שהוא נהנה ממגון המאכלים הקיימים בעולם שגם בזה האדם הוא מיוחד מיתר היצורים. האדם אוכל פירות, ירקות, בשר דגים, הוא מתבל את המזון בתבלינים שונים. ומעבד אותו בצורות אין ספור על ידי טחינה, אפיה, בישול, טיגון וכולי. וגם זה נועד כדי שהאדם יתפעל מחסד ה׳ שהטיב לעולם מטובו. ההדס הוא מיוחד בריחו, שגם בזה מיוחד האדם מיתר היצורים, שהוא נהנה מריח טוב וסולד מריחות לא נעימים. גם זה עניו רוחני שנחשב כענין של הנשמה. וגם בזה יש דמיון לט״ו בשבט ־ שהרי אוכלים מגוון של פימת שבהם אנו חשים בטעם המיוחד לכל אחד, וכן בריח המיוחד של כל פרי. ובארץ ישראל נוסף לכך 1יח האביב

23

שכבר מתחיל בתקופה זו ־ בעיקר באיזור השפלה של הארץ. ואף הערבה הניטלת בסוכות י שאין לה לא פרי ולא טעם ולא ריח. מכל מקום, היא משמשת כחומר גלם לייצר ממנה כלים ורהיטים, הט״ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן ־ מעורר אותנו לחשוב גם על החסד האלוקי, בענין ההנאות שאנו נוטלים מן האילנות.

כבר אמרו רבותינו (ברכות לה, ב): ״כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל״ וביאר המהר״ל (נתיב העבודה פיי׳ד) את טעם הדבר: היות וכל דבר בבריאה מעיד על גדולת הבורא, וכאמור (ישעיה מג): ״כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״. ואם כן מי שמכלה יצירה שמעידה על גדלות הבורא ־ זו כעין מעילה בקודש. אולם האומר ברכה ־ שמשבח את הבורא בפה, זה יותר ממה שהמאכל מעיד באילמותו. לעיל כבר הבאנו את דברי הירושלמי (סוף קידושין) שעתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא נהנה מהם. ופירש הפני משה שסיבת הדבר, מפני שההנאה מהדברים מעוררת את האדם לשבח את מי שברא אותם. ולכן אכילת חפירות שעושים בט״ו בשבט מעוררת את האדם להכיר את גדולת הבורא. כמו כן פרחי השקד שמתחילים לצמוח בארץ בתקופת ט״ו בשבט מעוררים את האדם להתפעל מיופי הבריאה. וחכמינו למדנו לברך על כך, כמו שנאמר (שו״ע או״ח רכו): היוצא בימי ניסן וראה אילנות מוציאים פרח, מברך ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנאות בהם בני אדם. כמו כן תקנו ברכה מיוחדת על ראיית בריות נאות במיוחד ־ היא הברכה: ״שככה לו בעולמו״.

פריחת פרחי השקד בט״ו בשבט בארץ, מעוררת אותנו להתבוננות נוספת בבריאה, והוא שיתוף הפעולה בין החלקים השונים של הבריאה, הצמחים מוציאים פרחים שבהם יש צוף המושך את החרקים למוץ אותם כמזון, ואגב כך הם מאבקים את הפרחים. תחילת גידול העלים, מלמדת על

 

הקשר ההדוק בין החי והצומח. החי נושם כל הזמן אויר ופולט לחלל העולם דו תחמוצת הפחמן*/ והצומח נוטל את דו תחמוצת הפחמן ומוציא ממנו את הפחמן הנחוץ לו לבנין תאיו, ועל ידי זה מתפרק החמצן ־ שחוזר לאויר העולם נקי וטהור. כמו כן אכילת הפירות על ידי החי מלמדים על שיתוף פעולה. הצמח משמש מזון לחי, והחי עקב אכילתו את הפירות מפזר את זרעיו של האילן, ועל ידי כך גדלים עצים חדשים, במקומות חדשים. ואילו היו כל הזרעים נובטים באותו מקום, היו הצמחים נחנקים מחוסר מקום. ומתוך כך אנו גם רואים את אחדות הבריאה המעידה על אחדות הבורא. וגם את רוב הגיוון המורה על יכולתו הרבה. השותפות בטבע, מורה, כי אין שום מקום לטעות הכופרים לומר שחלילה דברים התפתחו מאליהם ־ כיון שהשותפות של חלקי הבריאה נעשתה על ידי מתכנן בעל יכולת אין סופית – שהיא קיימת רק אצל אלוקים.

ט״ו בשבט שהוא יום שבו כלו רוב גשמי שנה בארץ ישראל, מלמד להתבונן בנפלאות הבריאה במים ובגשם. ככתוב (תהלים כט): ״קול ה׳ על המים״. עוד כתוב (תהלים צג): ״מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה׳״. במים, יש פלאים רבים, כמו הנס – שהמים בהגיעם לארבע מעלות צלזיוס, הם במקום להתכווץ ולהיות עוד יותר כבדים, הם נהיים קלים יותר וצפים למעלה שאילולי זה היה הקרח כבד יותר, בחורף היה הים קופא כולו והקרח היה הורג את כל יצורי הים. כך הקרח צף על פני המים ומהווה חייץ מפני הקור והמים שתחתיו נשארים ולא קופאים. וזה מה שענה אליהו לאיוב

י' בשנים עברו היו חכמים שדאגו, שלא יכלה החמצן בכדור הארץ. ולפני מאות שנים מעטות, נתברר, שהצמחים על ידי התהליך של הפוטו סינתזה משתמש בפחמן ומחזיר את החמצן. וגם חכמינו למדונו להודות על כך באופן מיוחד באומרם (ילקו״ש תהלים ק0: כל הנשמה תהלל י-ה, על כל נשימה ונשימה תהלל י־ה.

25

שטען עקב צרותיו הרבות למרות היותו צדיק, שחלילה, אין השגחה של הקב״ה בעולם ־ שאיוב לאויב נתחלף לו חלילה ״ורוחב מים במוצק״, וכן אמרו לו: ״להמטיר על ארץ לא איש״, שיש הבדל בכמויות הגשם שיורדים על מקום ־ בין אם יש יותר אנשים ועצים שם, או אם נתמעטו האנשים והעצים, וגם זה מלמד על השגחתו יתברך.

1

וכתב הרש״ר הירש (מעגלי שנה ח״ב עמי צג) שט״ו בשבט הוא יום שקורא להתבוננות, וכי מצוות התורה מלמדות אותנו להתבונן בבריאה והסבר הדברים כפי שכתבנו.

26

פרק ג׳ ט״ו בשבט – זמן הפריחה וההתחדשות

״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור לעושה (לשון הויה ולא עשה בעבר בלבד) אורים גדולים כי לעולם חסדו״ (מתפילת יוצר בשחרית). ״תשלח רוחך יבראון – ותחדש פני האדמה״ (תהלים קד, ל). הבריאה מתחדשת תמיד, כאמור ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, והמתבונן אכן רואה כדברי בעל התפארת ישראל (דרוש אור החיים שנדפס בסוף מסכת סנהדרין):

״אם רק נתכונן על הטכע ככלל, נראה, שכל הנראה כמוות, הוא עצמו יעמוד ויקומם חיים חדשים, וכל נפילה כצד זה, היא עליה כצד אחר. כל השחתה ככרואים תוציא כריאה חדשה לאור עולם.

הטבע משתנה ככל רגע, ונראה כלכוש אחר, כמו שכתוב (תהלים קכ, כז): ״כולם כבגד יכלו, כלכוש תחליפם ויחליפו״ ־ הטכע מתהפך ומסתובב כגלגל, ונראה שוב כצורה אחרת, יותר משופדת מכתחילה, ולפעמים צריך לזה כמה גילגולים״.

כדי לראות את החידוש בטבע, צריך לכך התבוננות מעמיקה. אך ישנה תקופה שבה הדבר מורגש בעליל ־ והיא תקופת האביב ־ המתחלת בט״ו בשבט, והיא באה אחרי יובש הקיץ, ושלכת הסתו והחורף ־ שעליה אמר הכתוב (תהלים קד, כט): ״תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחך יגועון ואל עפרם ישובון״. ולאחר מכן באה ההתחדשות ככתוב (שם ל): ״… ותחדש פני אדמה״.

27

התחדשות הבריאה, היא אכן מרגשת את הכל, וחז״ל אף תקנו ברכה מיוחדת ליוצא בתקופת ניסן*⁾ ורואה את פריחת האילנות בעיצומה היא ״ברכת האילנות״.

ההתרגשות הבאה לאדם בעת האביב ־ כשהוא רואה את התחדשות הבריאה והיא ממלאה את לבות האדם התפעלות ושמחה ־ מתחילה כבר בט״ו בשבט, כאשר עץ השקד מתמלא בפריחתו הנהדרת והלב מתרונן עמו. דבר זה נועד על ידי בורא עולם לחדש בתוכנו את רגשותינו שנכנסו לשיגרה. ואין זו רק הזדמנות לחדש אצלנו את ההכרה וההתפעלות מבורא הטבע ־ בראותנו כיצד כל הטבע מונהג על ידו ומתחדש ברצונו. אלא דבר זה, גם נועד לחדש את עולמנו הרוחני. כאמור (תהלים צח): ״שירו לה׳ שיר חדש״. ־ שצריך תמיד לחדש ולרענן את עולמנו הרוחני. משום כך גם, אנו אוהבים דברים חדשים, ואכן חז״ל תקנו לנו ברכה מיוחדת, לבונה בית חדש, או קונה כלים חדשים ואוכל פרי חדש – את ברכת ״שהחיינו״, כל דבר ישן הוא בבחינת ישן או מלשון אישון ־ חושך. כפירוש הרש״ר הירש, שהוא דבר שאינו מעורר את האדם, אלא להיפך, מרדים את התענינותו בו. כל דבר ישן הופך לזרא. אדם שאוכל מאכל מסויים זמן ממושך ־ הוא הופך לו לזרא, בגד ישן או רהיט ישן הוא אכן ישן ברגשותינו. וכל זאת, כדי להזכיר לנו את הצורך בהתחדשות. כמו שדרשו רבותינו (ספרי על הכתוב דברים ו, ו): ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ ־ לא יהיו בעיניך כדיוטגמא [= מצות המלך הבאה במכתב (רש״י)] ישנה ־ שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. וכתוב (דברים ד, כה): ״כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה׳ א־להיך להכעיסו, העידותי בכם

ט״ו בשבט הוא זמן תחילת האביב כמבואר בספרי המקובלים.

 

היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון״.

האדם, צריך תמיד התחדשות בכל מעשיו הרוחניים, כמו שנאמר על יראת שמים ־ שאם אין האדם מחדש התבוננות תמידית, שהיא דבר חמור ככתוב (ישעיה כט, יג־יד): ״ותהי יראתם אותי יראת אנשים מלומדה״ ־ [מתוך הרגל ושיגרה] על כן נאמר (שם): ״לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר״.

כמו כן נאמר על תפילת הקבע שאינה תחנונים ־ אין בה רוח חן. ופירש רב יוסף (ברכות כט, ב): ״כל שאינו יכול לחדש בה דבר״. ועל חידושי התורה כתב הגר״ח מוולוז׳ין בספרו נפש החיים (שער ד׳ פרק יב): ״חידושים אמיתיים המתחדשים על ידי האדם, אין ערוך לגודל נוראות ונפלאות ענינם ופעולתם למעלה״.

החדש, הוא דבר שמושך את האדם, כיון שהוא נועד לחדש את עולמו הפנימי, אך מי שמחפש את החדש בעולם הארצי הוא לא ימצאנו. אין דבר יותר חדש מעיתון חדש ־ שהוא מלא חדשות, אולם אך קראנו אותו, אין דבר יותר ישן ממנו, והוא מושלך לאשפה, ובמקרה טוב יותר הוא משמש לעטיפת מצרכים במכולת. מכונית חדשה ־ שהיא דבר, שבחברה הארצית לרבים מהם, היא משאת נפש, והנה היא אך הוצאה מהאריזה, היא כבר שוה פחות, ואילו התניעו – אותה ונסעו בה מספר קילומטרים, דינה כבר כמשומשת. חולצה חדשה רק הוצאנו אותה מעטיפת הצלופן, שוייה פחת כמחצית. בעולם הארצי, אך השגנו את החדש ־ הוא כבר הופך לישן.

דבר זה, מתסכל את כל רודפי החדש, ומשום כך נמצא אצל רודפי החדשות, איזה מוצר ״עתיק״ בסלון, כיון שהעתיק ־ מלמד על קביעות וחוסן, כעין המילה ״ותיק״ ־ המלמד על חוסן וחוזק. אך זה הוא אך דבר חיצוני שאינו תורם לאדם ולא כלום.

29

אבל העולם הרוחני של האדם, הוא תמיד מתחדש, והרי| זה כאמור: שהקב״ה מחדש את מעשה בראשית בכל יום – שהוא אותו עולב] שהיה כבר, אך בכל זאת, יש בו חידוש מתמיד, כך גם הוא העולם הרודני, אין בית המדרש ללא חידוש – כלשון הגמרא (חגיגה ג, ב). ואמרו רבותינו (חגיגה ט, ב): ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים. אפילו תוספת של עוד פעם אחר מאה פעמים, יש בה מן החידוש. רבותינו אף מספרים (קהלת רבה פרק ח): פעם אחת נראה רב אבהו כשפניו קורנות מאושר באופן מיוחד, תלמידיו שראו זאת חשבו, כי מצא אוצר של כסף, באו וסיפרו לרב יוחנן, שרבם מצא אוצר, שאל אותם: ומנין זאת לכם ־ כיון שהוא לא שמע על כך. אמרו לו, שראינו את פניו קורנות מאושר, אמר להם: מרכוש יש רק דאגות ולא אושר, אלא בודאי הוא שמע איזה חידוש בתורה ״שמעתתא חדשה״. הלך רבי יוחנן עם התלמידים לשמוע את הדברים האלו, והוא שאל את רב אבהו: איזה חידוש שמעת? והוא ענה: ״תוספתא עתיקתא״ שמעתי! החידוש, מצוי גם בתוספתא העתיקה. וזה כאמור: עיקר החדש, הוא דווקא בדבר שכבר קיים, והוא כח ההתחדשות שהוא עיקר ההצלחה של האדם, משום כך, אישי רוח, אינם זקוקים לחידושים חיצוניים, כיון שהם מחדשים תמיד גם את הדבר שכבר היה קיים.

ט״ו בשבט, הוא תמיד סמוך לשבת שירה ־ היא שירת הים. גם שם אנו מוצאים דבר זה, בתפילת היוצר אנו אומרים: ״שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפת הים״ והנה יש לשאול: מדוע שירה זו קרויה שירה חדשה יתר על שאר שירות, והרי כל שירה כשהיא מושמעת לראשונה היא חדשה ולאחר מכן היא כבר הופכת לישנה? ובמה שונה שירה זו משאר השירות האחרות? אולם על פי האמור זה מתבאר בפשטות: שירת הים לא נאמרה רק לזמנה אלא נאמרה גם לדורות. כמו שפירש רש״י בשם רז״ל את המילים ״אז ישיר״ | ־ שהוא לשון עתיד ולא נאמרה בלשון עבר ״אז שר״, ורז״ל דרשו, שכאן יש 1

 

רמז לתחיית המתים, היינו שבעת התחיה ישירו את השירה הזו שוב, כיון ששירה זו כוללת לא רק את חסדי ה׳ שבעבר, אלא יש בה משום לימוד גם לעתיד, ומשום כך היא כל פעם מתחדשת. ולכן היא קרויה שירה חדשה, שהיא נשארת כזו לעד.

האביב כאמור, נועד ללמדנו את סוד ההתחדשות. לפיכך התאריך העברי קרוי ״שנה״ מלשון ״שינוי״ ־ כי כל שנה יש לה תפקיד אחר בהיסטוריה, וגם מלשון ״שונה״ היינו חוזר. וכל שנה ישנם תאריכים חוזרים הנושאים בחובם את הכוח ההיסטורי של העבר, אבל הם גם נושאים בתוכם את כוח החידוש, ולכן אמרו רבותינו (ר״ה ט): ״בניסן נגאלו ־ כח הגאולה נקבע בחודש ניסן, ובניסן יגאלו לעתיד, היינו שההתחדשות של העתיד נעוצה כבר בעבר, והרי זו התחדשות ולא חידוש. וזו היא גם התחדשות הטבע בט״ו בשבט. ולכן אנו מעריכים את מה שכבר יש לנו באופן מחודש. וגם זה מוסיף לנו הבנה בערכו של העבר. לפיכך, בלשון הקודש, חפצים שעבר עליהם זמן ־ קרויים ישנים. אך אדם מבוגר ־ קרוי זקן ־ הוא קונה עוד ועוד נסיון וחכמת חיים ן זקן – נוטריקון: זה, קנה, חכמה. מה שאין כן אצל אומות העולם, הם קוראים ברוב השפות האירופיות לאדם בא בימים אדם ־ ישן ״אלטר־מנטש״. הם אינם יודעים את ערכה של כל תוספת המתחדשת במה שכבר היה, ולכן הם גם אינם יודעים להעריך את מעלת הזקן, אך זו מעלת ישראל, כמו שאמר ר׳ ישראל מסלנט על הכתוב ״כי נער ישראל ואוהבהו״ ־ היהודי נשאר תמיד בבחינת נער מלשון ״ער״ ־ כיון שהוא מתחדש תמיד, וכמו הטבע שאף הוא מתחדש תמיד. בנוסף להאמור, ט״ו בשבט ־ הוא זמן חידוש הקשר עם ארץ ישראל, שהרי כל יהודי העולם גם אלו שגרים מעבר לקו המשוה שאצלם עכשיו קיץ ־ בכל זאת, דיני פירות הערלה שם תלויים בט״ו בשבט ־ שהוא זמן תחילת האביב בארץ ישראל. דבר זה מלמדנו, כי קשר של היהודי לאדמה אינו דומה לקשר של אומות העולם לאדמתם ומקום הולדתם, היהודי קשור רק לארץ

31

 

רוחנית ־ היא ארץ הקודש, ומשום כך ט״ו בשבט, הוא גם בבחינה מסוימת כראש השנה של א׳ תשרי שעליה נאמר שהיא זמן התחדשות המעשים. כאמור במדרש ־ על ראש השנה: ״בחודש השביעי״ – חדשו מעשיכם. כך גם אנו מחדשים את הקשר שלנו עם ארץ ישראל על ידי המצוות התלויות בארץ ־ שהן סיבת אכילת הפירות ביום זה, ובעיקר פירות שבהן נשתבחה הארץ, להזכיר לנו, כי רק על ידי ההתעלות הרוחנית אנו שייכים לארץ ואז היא שייכת לנו.

 

פרק ד׳ ט״ו בשבט ותקוות העתיד

א. תקוות הגאולה

ט״ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן, זה משום שביום זה בארץ ישראל מתחיל השרף לעלות באילנות, והוא תחילה לגידול פירות הקיץ. אבל בחוץ לארץ ־ הוא עיצומו של החורף שם, והעצים שם, עדיין קרחים לגמרי, והשלג מכסה את הקרקע וגם את העצים. ואם כן, מה ט״ו בשבט אומר להם. מתוך כך למד הרש״ר (מעגלי שנה ח״ב עמ^, קח) שזה מלמד ליהודי לקוות לישועה, גם טרם היא נראת לעין. זה נוגע לאדם, הן בענייניו הפרטיים, שגם במקרה והוא נמצא תחת עול הצרות ־ עליו לקוות לטוב. ועוד יותר נוגע הדבר לענין ציפייה לישועת הכלל, שהרי הובטחה לנו ישועה בימות המשיח. והאדם צריך לצפות לה. וכמו בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז), שנצטווה הנביא ־ להחיות את העצמות היבשות, כדי ללמד לעם ישראל, שאף במצב שנראה כי האומה כמו עצמות יבשות, ידעו_; כי הגאולה בוא תבוא. כמו כן, העצים הערומים בחורף, אשר יתכסו בעלים ופירות בקיץ, מלמדים אותנו את המסר הזה. וכעין זה אנו אומרים בקידוש הלבנה: ״עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה״. מכאן, שכל התחדשות הבריאה, מחדשת בלבנו את תקות הישועה העתידה. ויתכן, שמשום כך, אנו מבקשים בתפילה: ״ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים״ היינו, שהקב״ה יפקח את עינינו לראות את תהליכי הגאולה, כי השכינה אכן חוזרת כל הזמן לציון בשלבים שלבים. וכלשון הברכות: ״בונה ירושלים״, ״מצמיח קרן ישועה״, ״המחזיר שכינתו לציון״. שכולם בלשון הווה.

לפיכך אכילת הפירות בט״ו בשבט, ולימוד דיני המצוות התלויות בארץ ־ מוסיפים לחיזוק הציפיה לישועה, ומעוררים אותנו להשתדל לתקן את מעשינו כדי שנהיה ראויים לגאולה במהרה בימינו.

33

ב. תחיית המתים

האילנות שברובם עוברים בחורף את תהליך ״השלכת״, מתחילים בתקופת ט״ו בשבט להתחדש. יום זה ראוי לשמש ליום התבוננות בעניני התחדשות הבריאה. התבוננות זו שייכת בכמה מישורים:1. התחדשות הטבע משמשת דוגמה להתחדשות הבריאה בעת תחיית המתים. כותב בעל ה״תפארת ישראל״ על המשניות (במאמרו דרוש אור החיים אות א׳):

״הטבע תשתנה בכל רגע, ותראה במלבוש אחר ובתואר אחר, כמו שכתוב: ״כולם כבגד יבלו, כלבוש תחליפם ויחלופו״. כל הטבע תתהפך ותתסתובב כגלגל, ותתראה שוב כתמונה אחרת יותר מנושא מבתחלה ולפעמים צריך לזה כמה גלגולים.

אמרו לי אחי האהובים, מי שלא ראה הזריעה מעולם ויספרו לו מנשמת האדם שאינה מתה, וגם יספרו לו, שכשיקחו גרעין פרי אחד ויניחוהו תחת רגבים עד שירקב ויכלה, שאחרי כן יצמח מהגרעין הזה עץ נחמד למראה עם עלים רטובים, ופרחים יפים, ופירות מתוקים, אשר בהם יהיו רבבות גרעינים כדוגמת זאת אשר הורקבה לתחת הרגבים. מה יחשוב זה השומע, ואיזה משני מיני התחיות האלה, של האדם ושל העץ הוא יאמין לנו ביותר?

הלא יחשוב בעצמו שזה מעשה הזריעה שסיפרו לו הוא מעשה בדוי מלב, מצוייר רק בעיני אחרים, ועל כל פנים יאמין יותר בהשארת הנפש, דהיכי אפשר שאחר שנרקב ונתאפס הגרעין, ישוב ויעלה כיונק ברטיבות ילדות ויתרבה עוד ברבבות פעמים יותר מאשר היה בתחילה?! אף על פי כן כך הוא.

או נעמיד לפנינו אדם … שלא ראה ולא שמע מחורף ושלג וקרח מעולם, אם זה יבוא למדינתנו בחורף ויראה אצלינו כל הנוראות ההם, והאילנות היבשות כעצמים, מה יחשוב זה האדם, הלא יאמר בלבו ־ כאן מתה הטבע כמו האדם, לא תשוב עוד לארץ החיים.

34

 

אבל הכי אין המות הנדמה הזה השולט בחורף בכל הטבע, רק סבת החיים שלה, ושינה שלה אז בלי שום ניצוץ חיים בחורף, הרי איננו רק מנוחה כדי לאסוף כוחות חדשים לשוב באביב לימי נעוריה, ולהתראות בתפארת כפול מאשר עזבתה העולם בימי הבציר, כן גם מיתתנו ־ איננו רק כדי לשוב לחיים חדשים אחרים יותר בהירים ויפים מהעכשויים.

וזהו שאמר הכתוב: ״תסתיר פניך״ מהארץ בחורף, ״יבהלוף׳ ־ כל הברואים, וישכבו כולם כפגרים מתים, אבל אני אומר: ״תוסף רוחם יגועון״ ־ שאפילו כשאראה שיגועון, אדע, שעל ידי זה תוסף רוחם, ואפילו כשאראה ״ואל עפרם ישובו!״ אדע, כי זה רק כדי ״שתשלח שוב רוחך״ ־ רוח חיים, יבראון שוב, ״ותחדש פני האדמה״ השגיחו, מהרה יהי כבוד ה׳ לעולם באביב הבא, ויתראה כבוד מלכותו, והאילנות המתות האלו שוב יתקשטו בירק ילדות רטוב, ויתהדרו עם פרחים יפים ופירות מהודרים שיפיצו ריח עדנם בעולם, אשר על ידי זה הצפרים עפות אשר חגים בששונם באויר, יתנו וישוררו בין עפאיים על פאר העולם וכל אשר בו, עד כי ישמח ה׳ במעשיו…״.

2. התחדשות הטבע סמל להתחדשות עם ישראל: הנביא יחזקאל משווה את תחיית העצמות היבשות לתחיית עם ישראל (ראה יחזקאל לז), וכשם שהטבע מתחדש כך גם עם ישראל עתיד להתחדש, וכשם שהתחדשות הלבנה מלמדת על התחדשות האומה: ״עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה״ (מברכת קידוש הלבנה), כך התחדשות הבריאה מלמדת על התחדשות עם ישראל, על כן בעת ההתבוננות בהתחדשות הבריאה ־ יש להוסיף ולהתבונן בעתיד האומה, ולצפות לישועה, ולהשתדל לעשות למען תיקון מצב האומה.

35

 

דבר בעתו ־ עניני ט״ו בשבט ושבת שירה

3. תקוה להתחדשות שובה: בעיצומו של חורף אחרי השלכת אז העצים מתחילים להנץ, דבר זה מלמד לאדם שגם בעיצומו של מצב בחיים הדומה לחורף האילנות לקוות לחסד ה׳ שתתחדש עליו הטובה/ ג. חיזוק האמונה בגאולה בימינו

ט״ו בשבט, שהוא יום שבו מתחיל השרף לעלות באילנות ־ שנחשב כבר כזמן גידול הפירות מלמד אותנו את הכלל הנלמד מכמה וכמה ענינים אודות חשיבות ההתחלה. ההתחלה, היא חשובה מאד, כיון שההמשך נובע מכח ההתחלה. ולכן נאמר במדרש: בראשית ברא א־להים בשביל מצוות הראשית. כמו ביכורים, ־ ראשית הפרי, חלה ־ ראשית העיסה. תרומה ־ ראשית היבול. כל אלו הן מצוות המלמדות עד כמה חשובה ההתחלה. וזה מלמד שנייסד את בנין חיינו על אדני הקודש, וממילא כל ההמשך יבנה ברוח זו, וחלילה להיפך, וכמו שקרה לאלישע בן אבויה [אחר] שהיה חסר את יסוד חייו בקדושה, משום שאביו הכניסו לתורה משום כבוד התורה ושלא לשמה. וכך ביאר אחר בעצמו לרבי מאיר את סיבת כשלונו הרוחני, כמו שנתבאר בירושלמי חגיגה הובא בתוספות (שם דף טו).

התחדשות הישוב בארץ מורה לנו כי קרובים אנו לזמן הגאולה. וכמו שכתב החזון איש כבר בשנת ת״ש כאשר ביקר בקיבוץ חפץ חיים, שזה מעורר תקוה לישועות הניבאות לשיבת בנים לגבולם. וכבר הזכרנו לעיל את דברי הגמרא (סנה׳ צח, ב) שכשארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה ־ אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. על כן, הפירות הנפלאים שגדלו בארץ שאנו

יי הרש״ר הירש בספר ״מעגלי שנה״ (ח״ב עמי ק״ח), הרחיב בענין זה [הדברים מוחשים יותר על רקע ט״ו בשבט ־ ראש השנה לאילן שהוא נוהג גם באירופה הקפואה, אשר בה מתאחרים יותר לבוא סימני האביב!. ראה שם.

36

 

אוכלים מהם לרוב בט״ו בשבט, מעוררים אותנו ביתר שאת, להתפלל לגאולה ולהתקין את עצמנו להיות ראויים לה, בראותינו את התחלת בנין הארץ שהיא כהכנה לקראת הגאולה.

 

פרק ה׳ הקשו של ט״ו בשבט לשאר מועדי ישדאל

ראש השנה

נאמר במשנה (ר״ה ב, א): ״ארבעה ראשי שנים הם… באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו״. ואין הקשר בינם רק משום שגם ט״ו בשבט הוא תאריך קובע לפיתת, אלא יש גם קשר בטבע, בתקופת תשרי ־ זמן ראש השנה ־ מתחילה השלכת בארץ ישראל, ובט״ו בשבט – מתחילה הפריחה המחודשת בארץ ישראל. השלכת, מלמדת להשליך את הדברים הפגומים, כמו שהעץ משיל מעליו את העלים שנדבקו בהם במשך הקיץ כל מיני מחלות, חיידקים, וטפילים, כך גם על האדם להשיל מעליו את המעשים השליליים שנדבקו בו במשך השנה, וראש השנה זמן חידוש המעשים. כך ט״ו בשבט ־ זמן התחדשות הטבע ־ מורה אף הוא ־ על הצורך בהתחדשות האדם. יום כיפור

ט״ו בשבט שבו מתחדש הטבע, גורם לשירה של היצורים ונאמר בריש פרק שירה: רבי אליעזר אומר: כל העוסק בפרק שירה בכל יום, מעיד אני עליו שהוא בן העולם הבא, וניצול מפגע רע ומיצר הרע ומדין קשה ומשטן ומכל מיני משחית ומזיקין. יתכן שמשום כך, חל זמן שבת שירת הים בכל שנה בשבוע של ט״ו בשבט. ועל שירת הים נאמר בספר חרדים, שהיא סגולה לכפר עוונות. שירת הים על נס קריעת ים סוף, היא שמעוררת את האדם לשירה אמיתית. כאמור (ילקו״ש שופטים רמז ס): ״אמר רבי סימון: לא כל מי שרוצה לומר שירה, אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס. וכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלים לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. ובספר שם משמואל עמי קעא (צוטט בעיתון המודיע ט״ו בשבט שנת תשס״ד): נראה, דכמו יום הכיפורים הוא התדבקות הנפש במקור העליון ושורש הנשמה,

38

וממילא נמחלו עונותיהם של ישראל, והוא כעין השקה (שאם חיברו מים טמאים למקוה ־ הם נטהרים על ידי החיבור למקוה), שעל ידי החיבור באה הטהרה, כן בעת שאמרו ישראל שירה, נדבקו במקוה העליון וממילא נמחלו עוונותיהם. וכן נאמר (ילקו״ש שופטים): ״ויסע משה את העם ־ שהסיע אותם מעונותיהם״. סופות

כבר נאמר לעיל, כי יש קשר הדוק בין סוכות לט״ו בשבט בכמה ענינים: אכילת האתרוג שבירכו עליו בסוכות. כמו כן, נהגו גם לאכול בט״ו בשבט מחפירות שקישטו בהם את הסוכה. בט״ו בשבט, מתפללים על האתרוג של השנה הבאה. סכך הסוכה צריך להעשות מצמחים שהם בצורתם הטבעית ־ שלא נשתנו שינוי גמור. המילה סכה בעצמה יחד עם 1 הכולל היא בגימטריא 86 כמנין הגימטריא של המילה ״הטבע״. וסוכה עם ו׳ היא בגימטריא אילן. והרחבנו בזה לעיל פרק ב׳.

כמו כן, בסוכות נידונים על המים, ובט״ו בשבט, שהוא יום שבו כבר ירדו רוב גשמי השנה, עושים בארץ ישראל, חשבון ־ של מלאי המים המצטבר בכנרת. ומודדים בכמה עלתה הכנרת וכמה מים עדיין חסרים. וזה מזכיר את ענין הגשם ־ שהוא ענין מיוחד לארץ ישראל, וכמו שהרחבנו בזה לעיל.

סוכות, מקשר את יהודי הגולה לארץ ישראל, לא רק משום שאחד הטעמים לחג הסוכות ־ שבסוכות ישבו ישראל בצאתם ממצרים, ולפי מה שסובר רבי עקיבא שהכונה לסוכות סתם, ופירש בעל הרוקח שזה אמור על החיילים שלחמו נגד סיחון ועוג שישבו בסוכות. וזה נועד ללמדנו ־ שארץ ישראל היא נתינה אלוקית מיוחדת ואינה סתם ירושת אבות. ובימינו, סיבבה ההשגחה שכל יהודי העולם קשורים לארץ ישראל, כי מהארץ משווקים את ד׳ המינים ובעיקר את האתרוגים לכל תפוצות ישראל. ולפי האברבנאל, חג הסוכות הוא שבעה ימים ־ כנגד שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל.

39

 

פסח

פסח, הוא תמיד בחודש האביב וכמו שהודגש בתורה (שמות יג, ד): ״היום אתם יוצאים בחודש האביב״. עוד כתוב (טז, א): ״שמור את חודש האביב״. חודש האביב בו מתחדשת הבריאה, בו גם התחדש עם ישראל עם צאתו ממצרים. בט״ו בשבט מתחיל האביב בארץ ישראל עם פריחת השקד. ונפסקה הלכה (שו״ע או״ח סי׳ רכו) היוצא בימי ניסן [ובמ״ב סק״א כתב דהוא הדין בחודש אחר כל שרואה הלבלוב בפעם הראשון, בכל זאת, בארץ ישראל, נהגו על פי הקבלה, לברך דווקא בחודש ניסן] מברך את ברכת האילנות, מפני שדבר זה מעורר את האדם – להתפעל מיופי הבריאה וזה מתחיל בט״ו בשבט. שבועות

בשבועות, נידון העולם על פירות האילן, ולכן שמים ענפי אילנות בבתי הכנסת ובבתים ־ להזכיר לעצמנו ־ שעלינו להתפלל שנזכה בדין, כי האדם הוא עץ השדה ואגב התפילה על האילנות אנו צריכים להתפלל גם על עצמנו (השל״ה). והמהר״ל בספר נצח ישראל, השווה את האדם לעץ ־ אלא שהעץ שורשיו בארץ וענפיו לכיון השמים, והאדם ראשו כלפי מעלה ושאר גופו שהוא כמו ענפי אילן כלפי מטה. ובספר אדני פז כתב, שגם בט״ו בשבט, יש להתפלל על האילנות, ולכן אחד הטעמים שאוכלים מיני פירות בט״ו בשבט, זה כדי לעורר אותנו להתפלל עליהם. התורה נמשלה לעץ ככתוב (משלי ג): ״עץ חיים היא למחזיקים בה״. כי כמו העץ שמתחדש תמיד, כך גם חידושי התורה שבאים לעולם כל הזמן. ועל ידי הפירות הנאכלים בט״ו בשבט אנו נזכרים בזה, וכמו שנאמר (פאה א, א): ״אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא … ותלמוד תורה כנגד כולם״. על התורה מתווספים בכל עת פירושים חדשים, ועל הפירושים מתחדשים עוד פירושים. כמו המשנה שהתלמוד מבאר אותה, ועל התלמוד בא פירוש רש״י ועל שניהם

40

 

באו פירושי התוספות, ועליהן המהרש׳׳א והמהר״ם, ועל המהרש״א באו הגהות קרני ראם ועוד. וכן בכל ספר שעם ישראל לומד אותו.

 

פרק ר מנהגי ט״ו בשבט

אן עניני היום טוב שביום זה

א. אין נוהגים בו שום עניו של יום טוב^ןא), מלבד בענמי התפילה שאין אומרים בו תחנון, ומכל מקום הביא בספר ליקוטי מהרי״ח (סדר דיני ר״ח שבט), שהיו צדיקים שלובשים בגדי יום טוב בט״ו בשבט, כי הוא ראש השנה לאילנות ואדם עץ השדה.

ב.  יומא דפגרא לתלמידים: יש מקומות, שנהגו שביום זה תלמידי התשב״ר לומדים עד חצות היום^,0, והיו מקומות שנהגו שט״ו בשבט היה יום חופש, והמלמד היה עורך להם כעין מסיבה בעוגה ויין (מנהגי ק׳׳ק ווירמיזה, מצוטט ספר ״המועדים״ עמי 323). ויש מקומות שאינם לומדים ביום ט׳׳ו בשבט, כי אם ט״ו שירים שבתהילים, ונוהגים שמלמדי התינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט״ו שירים, כדי שיזמרו בשלחן אביהם בליל ט״ו בשבט (״כף החיים״ להגר״ח פלג׳י סי׳ ל׳ עניני ט״ו בשבט).

ב? דיני תענית

אץ מתענים ביום זה לא תענית יא״צ ולא תענית חתן ביום חופתו, ולא תענית שובבי״ם, ואין קובעים בו תענית ציבור^,0. מי שעבר והתענה ביום זה נראה שאינו צריך להתענות תענית לתעניתו.

(א) הערה:

בספר התודעה כתב שאין מספידין בו, וזה תלוי במנהגים. ^ןב) בראש השנה לאילנות … ילמדו רק לפני הצהרים אבל אחר הצהרים יהיו חפשים (מתקנות הת״ת של הספרדים בהמבורג, מצוטט בספר המועדים (עמי 324). ^(ג} כתב בתשב״ץ (לרבנו שמשון בן צדוק סי׳ קי): ״וציבור שקבלו עליהם תענית ג׳ ימים בה״ב ופגע תענית הראשון בט״ו בשבט, יש לחוש לראש השנה שבו ולדחות התענית לשבת הבאה, שלא מצעו תענית בראש השנה״. מכל מקום לעניו אם אדם

42

עניני התפילה

א. נפילת אפים: אין נופלים על פניהם ביום זה וכן במנחה שלפניו, ואם חל בשבת אין אומרים אב הרחמים וצדקתך צדק וגר.

ב. תיקון חצות: אומרים רק תיקון לאה בהשמטת פרק כ׳.

ג.  ראוי להתפלל ביום זה על הצלחת גידול האילנות (״אדני פז״ סי׳ קלא)^,ד). כמו כן, ראוי להתפלל ביום זה שיזכהו הקדוש ברוך הוא לאתרוג מהודר בסוכות הבא לטובה, כיון שביום זה הוא זמן גידולי הפירות (״בני יששכר״).

ד; אפילת פימת

נהגו להרבות באכילת פירות ביום זה, כדי לזכור את דיני תרומות ומעשרות וערלה התלויים ביום זה, ומשום כך הקפידו יותר, על אכילת פירות ארץ ישראל.

יש מנהגים שונים בדבר זה, יש מרבים ככל אשר תשיג ידם יותר, ויש נוהגים דוקא ז׳ מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ויש אוכלין חמש עשרה ממי פירות, יש שנהגו לאכול פרי חדש כדי לברך ״שהחיינו״, וכן לאכול את האתרוג של סוכות שבישלוהו, אבל אין לברך עליו ״שהחיינו״ כיון שכבר בירכו עליו בסוכות^,ה).

התענה ביום זה כגון שהתענה תענית חלום, נראה שאינו חוזר ומתענה כיון שלא נזכר דין זה בגמרא.

 ^(ד) לדעתו יום זה הוא גם יום דין וכמו שהובא לעיל, ולפי שיטתו, זו היא הסיבה שמרבים באכילת פירות ביום זה ־ כדי לזכור להתפלל על הפירות. וכשם שמניחים ענפי אילנות בעצרת (שבועות) כדי לזכור להתפלל על האילנות שהוא יום דין שלהם. ^(ח)ויש סוברים שברכת שהחיינו היא גם על הראייה ולא רק על האכילה. ועוד שיש סוברים שאיו לברך שהחיינו על אתרוג כיון שהוא מצוי באילן כל השנה.

43

יש ששולחים לידידיהם פירות כדי שיהיה להם. יש נוהגים לעשות סדר מיוחד של לימוד בעת אכילת הפירות ^(י> ונתבאר בספר ״פרי עץ הדר״ ^(ז).

כשאוכל הפירות יזהר תחילה לבדוק אותם היטב משרצים (וראה בספרינו ״כיצד להמנע מאכילת שרצים״ והלכות תולעים). כמו כן, יזהר בדיני הברכות לברך כסדר הראוי, היינו כל חפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל קודמים לפיתת שאינם מהמין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וגם פימת שנשתבחה בהם ארץ ישראל לפי הקודם בפסוק למילת ארץ: זית, תמר, גפן,

 ^(י)סדר אכילת תפירות:

האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון (אף שאינו מפירות האילן, ואולי משום שחיטה קרויה עץ) ־ ע״ש הכתוב ״חלב חיטים ישביעך״ כדי שיהיה לו מזונות בריוח. לאחר מכן, האשה מברכת על הגפן כדכתיב ״אשתך כגפן פוריה״. אחר כך הבן על הזית ־ ע״ש הכתוב ״בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך״. רמון ואגוז לבנותיו על שם הכתוב ״תחת התפוח עוררתיך״ ״דבש וחלב תחת לשונך״. אחרים נוהגים לאכול חמש עשרה סוגי פימת וללמוד על כל פרי פרק משניות: פאה ח׳ פרקים, ביכורים ג׳, ר״ה ד, ויש נוהגים ללמוד את הסדר של ספר ״פרי עץ הדר״ (״מועד לכל חי״ סי׳ ל׳ סעי ז־ח). בספר פרי עץ הדר, מנה שלושים מינים שעל ידם עושים את התיקון, וכתב שלא יפחות מי״ב מינים. אף שעיקר ענין יום זה הוא האילן ולפיכך יש לאכול פירות האילן בדוקא. מכל מקום, יש שנהגו להוסיף מינים אחרים לכבוד היום. וצ״ע מקור מנהג זה, ואולי נהגו ביום זה כביו״ט ולכן מוסיפים לכבוד היום.

 ^(ז) שם ביאר שעל פי הקבלה ישנם שלושה סוגי פימת: א. עשרה שאין להם קליפה ולא גרעין ונאכלין כמות שהם כמו ענבים, אגסים תותים וכוי, והם מעולם הבריאה. ויש עשרה מינים שיש להם גרעין בפנים שאינו נאכל כמו תמרים וזיתים וכוי, והם מעולם היצירה הרחוק יותר מעולם הבריאה. ויש סוג שלישי, עשרה שמכוסים בקליפה כמו הרימונים והאגוזים וכר, והם מעולם העשייה.

44

תאנה, רימון. [אולם על הזית לא יברך בתוך הסעודה אלא על פרי אחר ויכוין לפטור אותו].

אם חל ט״ו בשבט בשבת, יברך על הפירות בתוך הסעודה אחר שאכל כזית, ולא לפני הסעודה (כיון שיש ספק אם ברכת המזון פוטרת אותם).

פרי שיתכן שהוא רקוב או מתולע ־ יברך לאחר שפתחו אותו. בפרי שאין חשש ־ יברך בהיותו שלם.

בברכה אחת נפטרים כל הפירות, ואסור לברך ברכות נפרדות כשיכול לפטור בברכה אחת את הכל ^(ח

סעודה

אף שאין דין לעשות סעודה ביום זה, מכל מקום, יש שנהגו בו מעין יום טוב, והיו עושים סעודה חשובה לכבוד היום, ויש אדמורי״ם שהיו עורכים שולחנם ביום זה.

 ^(ח)אם רוצים בדווקא לברך על כל פרי, יברך כל אחד על פרי אחר לפי הסדר ורק הוא לבדו יאכל ממנו (״פרי עץ הדר״), אולם דבר זה צ״ע, כיון שרוצים לאכול משאר פיתת ־ הרי צריך לברך על מין שבע והחביב תחילה, כדי לפטור שאר המינים, וכל דבריו שייכים כשאינו אוכל אלא פרי אחד.

45

 

פרק ז׳ מנהגי שבת שירה

בתקופת ט״ו בשבט חלה פרשת בשלח היא פרשת שירה, יש שחל ט״ו בשבט בשבת זו, ויש שחל בימות החול סמוך לו, שבת שירה שישראל אמרו על הים יש לה מעט קשר לראש השנה שבו מתחדשים האילנות שהם אומרים שירה כמבואר בפרק שירה.

יש נוהגים לעמוד בשעה שקוראים בתורה פרשת אז ישיר, גם כשלא נהגו לעמוד בשאר הקריאות, וגדולי הוראה מחו על כך ־ כדי שלא יאמרו שפרשיות אלו חשובות יותר משאר פרשיותיה של תורה.

יש נוהגים בשבת זו ־ להניח פירורים לציפורים (או חיטין), משום שבשבת זו קוראים בפרשת השבוע אודות ירידת המן, וכשמשה רבנו אמר לבני ישראל שלא ירד מן בשבת, רצו דתן ואבירם להכחיש את דבריו, והלכו ופזרו את מנת המן שלהם, ובאו הציפורים ואכלו אותה, או משום, שגם הציפורים אמרו שירה. אולם ה״מגן אברהם״ (סי׳ שכד) כתב שהמנהג הזה אינו נכון, כיון שאין נותנין בשבת אוכל לפני בעלי חיים שאין מזונותם מוטלים על האדם, והרי הציפורים הן ציפורי הפקר הניזונין בכוחות עצמן. ואחרים לימדו זכות על הנותנין ־ כיון שיש בזה משום מצווה, אולם הדרך הנכונה היא – להניחם לפני כניסת שבת. ואין למחות במי שמניח בריחוק והציפורים באים לשם.

יש נוהגים לבשל לכבוד שבת זו חיטים שלימים, כיון שהמן היה עשוי בצורת חיטים (ליקוטי מהרי״ח).

46

פרק ח׳ שבת שירה

חשיבות השירה ששרים לה׳

״הודו לה׳ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו. שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו^,׳ (תהילים קה, א). ״ואשר משרתיו עומדים ברום עולם … וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים״ (מתפילת יוצר בשחרית)*/ ״הבוחר בשירי זמרה״ (מברכת ישתבח). ענין השירה לה׳, הוא ענין חשוב כי בזה נדבק האדם בקונו. ואז הוא נטהר מחטאיו כמו ביום כיפור שהוא כמו מקוה כמו שדרש רבי עקיבא (יומא פה, ב) מקוה ישראל השם ־ מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל וכמו שהבאנו לעיל את דברי השם משמואל. ובהקדמת פרק שירה נאמר: שמעלות רבות ישיג מי שאומר פרק שירה בכל יום, ביניהם זוכה להיות בן עולם הבא וניצול מפגע רע ויצר הרע ומדין קשה, וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים ותלמודו מתקיים בידו, שירה 515 בגימטריא תפלה 515. שירה ־ זה שר ־ י-ה. (הרמח״ל). וכן ישראל אותיות שיר א־ל. ולכן אמר רבי יוסי (שבת קיח): ״יהיה חלקי עם ממרי הלל בכל יום״ ־ שהוא פסוקי דזמרא. ופירש רש״י: מזמורים של הילולים ־ הללו את ה׳ מן השמים הללו א־ל בקדשו. [הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו, הללוהו שמש וירח … תנינים

יי שירת המלאכים היא דבר נפלא, לכן כאשר חיילי סנחריב שמעו את השירה הזו יצאה נפשם מרוב נעימות.

47

 

וכל תהומות אש וברד, שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו, ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים החיה וכל בהמה, רמש וציפור כנף]. בעל העיקרים לפרק שירה למד, שהאדם שרואה את היצורים הוא שמשבח את ה׳. אבל בספר בית אלוקים כתב המבי״ט, שיתכן שהכוח הרוחני שבכל יצור הוא שמשבח את ה^,. וכאשר נעשה נס לחזקיהו המלך ולא אמר שירה, הוא איבד את הזכות שהיתה לו להיות משיח (סנה׳ צד).

במקדש היתה עבודת הלויים לשיר על הקרבנות, כך היו מעוררים את האנשים לתשובה, ולשמחה על הכפרה.

בשם הגר״א נכתב: כי היכל השירה בשמים הוא ליד היכל התשובה. ובירושלמי (פסחים ד, א) נאמר כי שירת הלויים נקראת כפרה, כי השירה מרוממת את האדם ומביא אותו לידי דבקות בה׳.

חשיבות השירה בשבת

״מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון. עלי עשור ועלי נבל וכינור״ (תהילים צד). מנהג ישראל שמזמרים בכניסת השבת, את הפיוט לכה דודי שחיבר רבי שלמה אלקבץ. ומזמרים זמירות על השלחן. ושרים קטעים מהתפילה בניגון. והיו מקומות ־ שקיבלו את השבת מוקדם על ידי כלי זמר. ורבים מקבלים את פניה באמירת שיר השירים, ומקור למנהג זה הם דברי הזוהר (שמות קפד): ״כד היא שבת כולא איהו בשיר השירים, איצטריך לנטרא ולסלקא עטרא על רישיה דבר נש, כל מילה ומילה דשיר השירים בגין דאיהו שיר ותושבחתא דכנסת ישראל. כל תושבחתן דעלמא ־ לא סלק רעותא לגבי הקב״ה כתושבחתא דא״. ונאמר (ידים ד): ״לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים״.

48

חשיבותה של שיות הים

עד כמה חשובה היתה השירה על הים, אנו למדים מדברי המדרש (שמו״ר): ״אז ישיר ־ הדא הוא דכתיב (תהלים צב) נכון כסאך מאז. א״ר ברכיה בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה ־ לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעצמך נאף שהיתה קריעת הים נס גדול ביותר, עד שגם העוברים במעי אמן אמרו שירה על הים, שנאמר במקהלות ברכו אלוקים ממקור ישראל״ (כתובות ז) וראתה שפחה על הים התגלות השכינה יותר ממה שראה יחזקאל הנביא בנהר כבר, [שראה שם את מראה המרכבה]. אלא עד שאמרו שירה, לכך נאמר: ״נכון כסאך מאז״ [הכוונה לשירת הים שנאמר עליה ״אז ישיר״ וכר … הנס הגדול של קריעת ים סוף על אף גדולתו, מכל מקום הנהגת ה׳, להסתיר הנס ככתוב (שמות יד, כא): ״ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה״ וביאר בעל ספר החינוך (מצוה קלב), ״שגם ניסים גדולים אשר יעשה הא־ל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשם דרך סתר. ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע ־ כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם, כתוב (שמות יד, כא): ״ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים״ … ולכן השירה ביארה את גודל הנס.

ועל נס שלא נאמר עליו שירה נאמר (סנה׳ צד) ביקש הקב״ה לעשות חזקיה מלך משיח, וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפני הקב״ה: רבונו של עולם ן ומה דוד המלך שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? לפיכך נסתם המם של המילה ״למרבה המשרה ולשלם אין קץ״. ופירש רש״י: ״שביקש הקב״ה לסתום צרותיהם של ישראל ־ שביקש לעשותו משיח. ומורי רבי פירש: לפי שנסתם פיו של חזקיה ולא אמר שירה״ [ויש להוסיף, שהיות והנס נעשה, על ידי שהקב״ה, פתח את אזני חיילי סנחריב ושמעו את

49

 

שירת המלאכים ועל ידי זה יצאה נשמתם. אם כן, חסרון אמירת השירה במקרה זה עוד יותר חמור].

נס קריעת ים סוף, הביא את עם ישראל למדרגה גבוהה נוספת, וכתב המהר״ל שנקראו עם ישראל בשם עברים גם מלשון ״עברו־ים״, והמדרגה הזו נשלמה בשירה שאמרו.

וזכו ישראל למחילת עונותיהם שחטאו בים, ואמרו במדרש (ילקו״ש שופטים) ויסע משה את ישראל מים סוף ־ שהסיעם מעונותיהם שנמחלו להם על ידי השירה שאמרו, שכל שנעשה לו נס ואומר שירה, מוחלים לו על כל עונותיו״. והסבר הדבר הוא בשני אופנים: א. אדם שמתעלה למדרגה חדשה הרי הוא כאדם חדש, וכמו שנאמר ששלושה מוחלים להם על עונותיהם: חתן ביום חופתו, גר שנתגייר, ומי שעלה לגדולה. ב. כל חטא יש בו משום חסרון אמונה, לכן מי שמתחזק באמונה, הוא מרגיש בחטאו ושב ממנו. וכעין שנאמר (ב״ר כב, כח) בשעה שאמר אדם הראשון לקין מה נעשה בדינך? אמר לו קין: עשיתי תשובה ונתפשרתי ־ אמר: כל כך גדול כוחה של תשובה, פתח ואמר ״מזמור שיר ליום השבת״. כמו כן אמרו (שבת קיח, א) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עבד עבודה זרה כדורו של אנוש מוחלים לו שנאמר (ישעיה נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת כל שומר שבת מחללו ־ אל תקרי מחללו אלא מחול­לו, כיון ששמירת השבת מחזקת את האמונה, וזה משקל נגד לחסרון האמונה שהביא לחטא.

חשיבות אמירת שירת הים בכל יום

שירת הים מצוה לאומרה בכל יום, כמו שדרש ר״ש בן יוחאי את הכתוב ויאמרו לאמור, שנאמר אותה בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה על הים״. ונאמר ״אז ישיר״ לשון עתיד, שכאן רמז לתחיית המתים מהתורה, משום שגם בתחיית המתים, יחזרו ישראל ומשה ויאמרו שוב את

השירה הזאת. ההפטרה של שבת שירה היא שירת דבורה, על ההצלה מסיסרא, ובילקו״ש מבואר שיש קשר בין השירה הזו לשירת הים.

שירה זו קרויה שירה חדשה כאמור בברכת יוצר. ויש לשאול: הרי כל שירה היא חדשה כשאומרים אותה בפעם הראשונה? ולפי האמור ניחא, שירה זו נאמרת תמיד בשמחה כאילו באותו יום עמדו על הים. ועוד, בשירה זו רמוזים גם עתידות, וכנראה שמשום כך, אמרו שירה זאת קבוצה מזקני ירושלים שבשנת תשכ״ז בסיומה של מלחמת ששת הימים כשיצאו מהמקלט, וזאת משום האמור שכלולים בשירה זו גם מאורעות העתיד*/

הערה: ראיה לכך ששירת הים היא שירה המתחדשת, מה שאמרו (ע״ז כד, ב) שהפרות שהחזירו את הארון מארץ פלשתים אחר שהפלשתים נטלוהו לשם ־ כשנצחו את היהודים, ופתת אלו אמרו בדרך שירח. ודעה אחת בגמרא ־ שהשירה שאמרו היתה שירת הים.

במלחמת המפרץ הראשונה שפרצה לפני פרשת בא, ראו רמז למלחמה זו במילים אריק חרבי שבשינוי הסדר של האותיות יצא ״אירק יחרב״. בשנת תשס״א, אחר שבת שירה היו בחירות שבהן נבחר לראש ממשלה אריק שרון, היו רבנים שאמרו לפני כן, שכך יהיה, משום שהאותיות אריק חרבי יוצרות את המילים אריק יבחר.

בשנת תשס״ב שינה ג׳ורג׳ בוש את יחסו אל הפלשתינאים. ובשירה מרומז חיל אחז יושבי פלשת. והזוהר (בלק דף קעד) ביאר את הכתוב (תהלים ס) עלי פלשת התרועעי שזה אמור על זמן רחוק היינו אחרית הימים.

בשנת תשס״ג בזמן שבת שירה יצא הנשיא בוש בתכנית ״מפת הדרכים״, שהגימטריא שלה היא מפת 520 ־ כמנין הגימטריא של המילים ג׳ורג׳ בוש, והדרכים ־ הגימטריא שלה הוא קץ המגולה.

51

 

בספר חרדים (עניני תשובה) הביא מספר סגולות שמסייעות לעושה התשובה ־ שתשובתו תקובל, ״והשלישית היא, אמירת שירת הים שאומרים אותה בכל יום ־ שיאמרנה בקול רם ובשמחה רבה ־ כאילו אותה שעה יצא ממצרים, ועמד על הים״. והביא סמך לכך את דברי המדרש הנ״ל שויסע משה את בני ישראל ־ שהסיעם מעונותיהם שנמחלו על ידי השירה.

מה היא שירה

השירה, היא כוללת התפעלות מדבר, והיא פורצת מהלב מתוך שמחה. השירה היא המילים, כמו שנאמר (ברכות י) שהכתוב ״פיה פתחה בחכמה״ נאמר על דוד המלך שדר בחמשה עולמות ואמר שירה: דר במעי אמו, ואמר שירה שנאמר (תהלים קג): ״ברכי נפשי את ה׳ וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה … ינק משדי אמו ואמר שירה … ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה … נסתכל ביום המיתה ואמר שירה… ממה שאמר שלמה על זה: פיה פתחה בחכמה ־ שהשירה היא תוצאה של התבוננות ־ המביאה להתפעלות הפורצת בשירה. וראיה להאמור, מה שהיה נוהג מרן החתם סופר ־ בימים שבין יום כיפור לבין סוכות, שאחר עבודת יום כיפור ־ שהוא הגיע בה לרוממות רוח גבוהה כזו ־ שהיה קשה לו לחזור לשגרת היום יום. והיה כותב שירים ותשבחות לה׳. עוד כתב המהר״ל (גור אריה בשלח) לבאר את דברי הרש״י: ״אז ישיר ־ אז כשראה הנס עלה

בשנת תשס״ד, בשבוע שחל בו שבת שירה הודיע ראש הממשלה שרון על פירוק שבע עשרה התנחלויות כתכנית ההתנתקות מהפלשתינאים. ושוב המילים אריק ״חרבי״ אותיות ״אריק יחרב״.

בשנת תשס״ה, ערב שבת שירה העמיד אבו מאזן את שוטריו למנוע ירי קסמים לכיון שדרות וגוש קטיף, אחרי איום של ראש הממשלה בפעולה נרחבת בעזה ״חיל אחז יושבי פלשת״.

52

 

דבר בעתו ־ עניני ט״ו בשבט ושבת שירה

בלבם השירה״ … וכתב המהר״ל, כלומר, כשהגיעה בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים את עצמם אל השירה על ידי שכלם ־ כאדם שמכריח עצמו לדבר״. היינו כמו שנתבאר, שהשירה היא, התפרצות רגשות במידה כזו ־ שאדם מתקשה לומר את מה שמרגיש כמילים פשוטות והוא אומר שירה. וכן גם ניגון שמפזם אדם ־ כשהוא שמח ומאושר בחלקו. אמרו רבותינו (אבות ד, א): ״איזהו עשיר השמח בחלקו. המילה עשיר, כוללת את המילה שיר, שהשמח בחלק שר. ולהיפך מהמילה שר הוא רש מי שהיא עני ואינו שמח בחלקו הוא אינו שר. הוכחה לדבר: בזמן שקמה מדינת ישראל ראו מנהיגיה, שהפועל היהודי מוציא פחות תפוקה מהפועל הלא יהודי, לכן הוזמנו מומחים לבדוק את סיבת הדבר, והם מצאו, שהפועל הנכרי שר בשעת עבודתו, והפועל היהודי לא שר! ונראה שסיבת הדבר הוא, הסיפוק שחש הנכרי בעת עבודתו הפיסית ־ שבה הוא ממלא את ייעודו בעולם, כמו שנאמר ״יומם ולילה לא ישבותו״. כך הם מפתחים את העולם, והפועל היהודי שיש לו יעוד רוחני, כאמור אצל תלמיד חכמים שהם הבונים האמיתיים של העולם על ידי תורתם, וכאמור ״אל תקרי בניך אלא בוניך״, לכן אין העבודה הפיסית מספקת אותו. ואנו רואים, כאשר עוסקים יהודים במצוה כמו בעת אפיית מצות בחבורה, פעמים רבות, העבודה נעשית מתוך שירה!

גודל שירה על הנס

אמרו רז״ל ילקו״ש שופטים) לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר אלא מי שנעשה לו נס. לכן שירת הים על הנס היא שירה חשובה מאד במיוחד בגלל שהנס היה גדול ביותר, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי על נהר כבר (שראה בנבואה את המרכבה). וזה השפיע כל כך על הבריאה עד שגם עוברים שבמעי אמן אמרו שירה (סוטה ל, ב). כי הנס הזה היה יציאה מוחלטת מהטבע, ולכן היה זה תנאי מיוחד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית. וכמו שכתוב (שמות יד, כז) וישב הים לפנות בוקר לאיתני ־ לתנאו

53

 

שהתנה הקב״ה עם הבריאה, שהים יבקע לבני ישראל. בתחילה, הים לא רצה להבקע, ויתכן שגם משום שזו יציאה מחוקי הטבע, והרי ״חוק נתן ולא יעבור״, היינו שיש חוקים לטבע המלמדים על היצירה האלוקית. כמו השבת ־ שמעידה ־ כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, שאילו חלילה העולם נברא מעצמו, הרי היו נוצרים כל הזמן חוקי טבע חדשים. ומכיון שלא נוצר מאז השבת הראשונה שום חוק טבע חדש, זו הוכחה כי רק בששת הימים שבהם נברא העולם נעשו חוקי טבע, וכיון שהיה הנס כל כך גדול ־ התפעלו מכך הכל, כי ראו התגלות שמימית מיוחדת, הן השפחה, והן העוברים. (בימינו הוכח, כי עוברים במעי אמן, יש להם קשר עם האם, הדבר נעשה על ידי ניסוי זה: ביקשו מאמהות בהריון שיקריאו לעובר סיפורים מסויימים, וכשנולדו התינוקות, חיברו לפטמת בקבוק האוכל שלהם שני רשמי קול, באחד: היה הקול של האם שהקריאה להם, ובשני ־ דברים אחרים, וסידרו את זה כך, שכשימצצו את הבקבוק באופן אחד, זה ידליק טייפרקורדר אחד, ואם ימצצו באופן אחר ־ ידלק השני, התינוקות חיש מהר הבחינו בכך ־ ומצצו את הבקבוק באופן שהדליק את הטייפרקורדר שהשמיע להם את קולה של האמא).

השירה, אינה רק מתפרצת מלב שמח אלא גם להיפך, השירה והניגון יכולים לגרום לשמחה, כמו שכתוב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלוקים, ולכן היו משתמשים בכלי זמר לעורר את השמחה ככתוב ״עורה כבודי עורה הנבל וכינור״. וכמו שגם כתוב בשירת הים: ״ותקח מרים הנביאה את התוף ותצאנה הנשים אחריה בתופים ובמחולות״ ואז אמרו שירה. וכעין שכתוב: ״לדוד מזמור״ ־ ששרתה עליו שכינה תחילה, ואחרי כן אמר שירה. וגם כתוב מזמור לדוד ־ תחילה אמר מזמור ואחרי כן שרתה עליו שכינה, לכן היה דוד משתמש עם הכינור והנבל. וכך בשמחת השבת, לא רק שהשבת מביאה לידי שירה, אלא גם השתמשו בשירים שיעוררו את הלב, והיו גם שנהגו לקבל

54

אותה לפני כניסת השבת בכלי זמר וככתוב (תהלים צב): ״עלי עשור ועלי נבל והגיון בכינור״.

לכן על ידי התעוררות של התבוננות ־ אפשר להגיע לשירה, ככתוב (תהלים קו, יב) ויאמינו בדברו ישירו תהילתו. וכן על ידי סיבות חיצוניות כמו כלי זמר. בימינו, אין נהוג לשיר בכלי זמר בבית כנסת, ונראה, שזה משום, שכך נהגו הנכרים, אז צריך להשתמש בהתבוננות בניסי קריעת ים סוף.

בשבת שירה, יש נוהגים לשים בערב שבת זו פירורים לציפורים, משום שתי סיבות: א. משום שדתן ואבירם פיזרו את המן שלהם בחוץ, כדי להכחיש את דברי משה שאמר שבשבת לא ירד מן, ובאו הציפורים ואכלו אותו. ב. כיון שהציפורים השתתפו בשירת הים. למדנו כאן עד כמה חיוב הכרת הטוב ־ גם לחי. וכן נאמר לגבי הכלבים ־ שלא נבחו בליל יציאת מצרים, שנותנים להם כשכר את הנבילה. וכן מקדשים בכורי חמור ־ כיון שנשאו על גביהם את המשא ביציאת מצרים. ומכל שכן, שאנו חייבים להכיר בטובת הבורא.

שבת שירה חל בזמן ט״ו בשבט שבו מתחילה הפריחה של האביב, וזה מעורר את האדם לשורר על הטבע. וגם הטבע עצמו אומר שירה. וכמו שהבאנו לעיל כעין זה בשם המבי״ט, על האמור בפרק שירה, שיתכן והיצורים עצמם הם שאומרים את השירה המיוחסת להם.

השירה היא בעיקר בארץ ישראל. על הגולה נאמר ״איך אשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר״. עוד נאמר: בתחילה היו כל הארצות ראויות לשירה, ואחר שנכנסו לארץ, אין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, לכן לא אומרים הלל בפורים. ועניו ט״ו בשבט כאמור הוא ענין של ארץ ישראל, לכן שירת הים בשבת שירה קשורה עוד יותר לט״ו בשבט, ומורגשת כנראה יותר בארץ ישראל.

55