כל ענייני החג

כל ענייני פורים

פרק מתוך הספר "משנת הגלגולים"

ג

יעקב- מרדכי, עשו- המן

כתב האריז"ל (ספר הגלגולים פל"ה וכן הביא הרמ"ז בערכי הכינויים):

מרדכי היהודי הינו גלגול של יעקב אבינו, והמן הרשע הינו גלגול של עשו.

והוסיפו גורי האר"י שאסתר גלגול חוה, והמן גלגול הנחש [מהר"א הכהן בסוף מדרש אליהו בשם מהרח"ו, הו"ד בדבש לפי א, ד].

המקבילות

תיקון ההשתחויה

יעקב אבינו פגם בכך שהשתחוה לעשו^רעח כמ"ש (בראשית לג-ג) 'והוא עבר לפניהם וישתחוּ ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו', ומשום כך הוא מתגלגל במרדכי, וסירב הפעם להשתחות להמן [-עשו] כמ"ש (אסתר ג-ב) וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה'. (הרמ"ז וספה"ג שם).

ולכן מרדכי היה 'איש ימיני' -משבט בנימין, שהוא כעת ראוי לתקן פגם זה כיון שבנימין הוא היחיד שלא היה בעולם בעת שאביו ואֶחיו השתחוו לעשו, ומצאצאיו- מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה להמן. (לקוטי תורה שמואל א', ספר הליקוטים תולדות פכ"ח, וע"ע בהמשך דברינו).

[ונרמז בפסוק 'לא יהיה לך אלהים אחרים' בגימטריה 'מרדכי יעקב'].

ובהיות שיעקב השתחוה לעשו כ"ב פעמים [ז' שלו, ד' של ד' נשיו, וי"א של י"א ילדיו סה"כ כ"ב^רעט], ונרמז במגילת אסתר שכתוב (אסתר ג' ד') "ויהי באמרם אליו יום ויום", וקרינן "כאמרם", לרמוז לכ"ב השתחויות שהשתחוה יעקב לעשו, ובזה כביכול נכנעו כ"ב אותיות התורה לפני הסטרא אחרא- עשו, הוצרך כעת מרדכי לתקנם על ידי ש"לא יכרע ולא ישתחוה" [ספר הליקוטים תולדות פכ"ח]. [ומרדכי אינו כורע בפני המן 'האגג"י' – בגימטריה כ"ב].

שנאה קדומה בשל הבכורה והברכות

לאור זאת מובנת מאד שנאת המן למרדכי, שהרי מרדכי זה הוא גלגולו של יעקב שנטל ממנו את הבכורה והברכות. בגלגולו הקודם שאף עשו להורגו, וכעת שואף המן להשלים את המלאכה.

דברים אלה מפורשים בתרגום על מגילת אסתר בפסוק 'כי הגידו לו את עם מרדכי' "ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשיו אבא דאבוי דהמן ית בכרותא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי" ע"כ. [תרגום: 'כי הגידו לו שמרדכי בא מיעקב שנטל מעשו אבי אביו של המן את הבכורה ואת הברכות, והיהודים הם עם מרדכי'].

זעקה תחת צעקה

גלגול יעקב-במרדכי והמן-בעשו רמוז במדרש (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו):

"אמר ר' חנינא… צעקה אחת הצעיק יעקב לעשו [כשנטל ממנו ברכותיו, שנאמר (בראשית כז-לד) 'ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי'. והיה בזה סרך רמאות], והיכן נפרע לו? בשושן הבירה (אסתר ד-א) 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'". [רמז לדבר: 'ויזעק זעקה' עה"כ בגימטריה 'עשו' (375)].

ומדוע שינה וכתב 'זעקה' ולא 'צעקה' ככתוב אצל עשו? משום ש'זעקה' בגימטריה 'יעקב' (182) ובא לרמז מי הגורם לזעקה זו [מהר"ש מאוסטרופולי בס' נפלאות חדשות].

ומוסיף המדרש שמרדכי אף פונה בטרוניא לאביו- יצחק [!]:

"וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח? וכי אין הקב"ה שומע לחישות אלא לצווחות? …אלא מרדכי היה צווח ואומר יצחק אבי! מה עשית לו, הצווחה שצווח עשו לפניך ושמעת קולו וברכת אותו ['על חרבך תחיה'], והרי אנו מכורים להריגת חרב, לפיכך ויזעק":

ועל זה התפללה אסתר כשאמרה 'הצילה מחרב נפשי'- מהמן שהוא עשו שנתברך 'על חרבך תחיה' (רמז זה הובא בשער הפסוקים- תהלים).

תופשי השק

עוד נאמר במדרש (בר"ר פד-כ): 'א"ר איבו לפי שתפס יעקב אבינו את השק [שנאמר (בראשית לז-לד) 'ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו'] לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות… שבמרדכי נאמר (אסתר ד-א) 'ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר'.

כולם זרעוֹ

נאמר על מרדכי 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו' והדבר תמוה – כיצד הפכו להיות כל ישראל זרעו של מרדכי?

אולם אם מרדכי הוא בעצם גלגול יעקב, הדבר מובן! [ערך ש"י עמ"ס מגילה ז:]

'תליך' תחת תליה

יצחק אבינו רואה בעיני רוחו את המאבק שיהיה לבנו יעקב-מרדכי עם בנו עשו-המן, והוא מבקש מעשו 'שא נא תַלְיֶךָ' [וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד], תליך לשון תליה, שישא עשיו התליה ויקחנה לעצמו, ולא יתלה ליעקב-מרדכי, כפי שזמם המן.

יין תחת יין

באותה הסעודה הביא יעקב לאביו מטעמים והשקהו יין^רפ, ולכן אנו עושים סעודת פורים ושותים יין עד דלא ידע בין ארור המן – שהוא עשו, לברוך מרדכי – שהוא יעקב, כפי שיצחק אבינו לא ידע להבחין ביניהם. ובזה יובן גם כן מנהג ישראל להתחפש בפורים, כפי שקיבל יעקב את הברכות כשהתחפש בפני יצחק אביו ולבש את בגדי עשו [ערך ש"י על השו"ע סימן תר"ע].

לחם תחת לחם

עשו מכר את מעמדו כבכור ליעקב תמורת (בראשית כה-לד) 'לחם ונזיד עדשים', ובגלגולם כעת שוב המן מוכר את עצמו למרדכי תמורת לחם^רפא, כמובא במדרש: (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו, ההוספות בסוגריים מאוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' נא, וערש"י מגילה טו.)

'פעם אחת נתן המלך ממון [למרדכי והמן] ושִׁגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה [שנקראת הינדיקא, וצרו עליה שלש שנים].

נטל המן ממון שלו ואכלו [תוך שנה אחת] ולא נשתייר לו ממון, כשבא להוציא על בעלי מלחמה לא היה בידו כלום. אבל מרדכי חצי של ממון היה בידו, בא המן אצל מרדכי אמר לו: הלויני ממון זה שבידך. אמר לו אין אני מלווך אלא אם כן תמכור נפשך לעבד לי, קבל על נפשו והלוהו, וכתב לו [מרדכי על ירכו של המן בקעקע, וכן כתב שטר והניחו על יריכו שלו^רפב] 'הרי המן עבדו של מרדכי', ומכר עצמו למרדכי בכיכר לחם' (השלה"ק מגילה פ' תורה אור א').

אחר שחלפה תאוות עשו הוא מתחרט על מכירת הבכורה וטוען 'את בכורתי לקח', וכך גם אצל המן אחר שחלפה תאוות האכילה הוא מתחרט על מכירתו לעבד למרדכי, ומבקש לשלוח יד במרדכי ['לבנת הספיר' קוק תולדות].

נפילה בסעודה

נשים לב לדבר נוסף. מפלתו של עשו הייתה בגין הסעודה שהכין לו יעקב^רפג, ואף מפלת המן הייתה בסעודה שהכינה לו אסתר. ודבר זה רמוז בסעודת עשו שביקש (בראשית כה-ל) 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה' 'נא מן האדום' ר"ת למפרע- המן (השלה"ק^רפד שער האותיות עמק ברכה י').

עבד תחת אדון

יעקב השתחוה לעשו וקראו 'אדוני' ולכן כעת מרדכי מתקן זאת וקונה את המן לעבד, ויעקב הופך להיות אדון לעשו (ספה"ג שם).

היות המן עבד למרדכי נרמז במה שנאמר לרבקה בהריונה ביעקב ועשו- "שני גויים בבטנך גו' ורב יעבד צעיר" ור"ב זהו המן שאחז"ל שהיו לו מאתיים ושמונה בנים כמנין ור"ב, והוא יהיה עבד לצעיר – 'יעב"ד צעי"ר' גימטריה מרדכ"י יעק"ב – 456 [אמרי נועם הורוויץ ירוסלב תרס"ז].

תקון פגם הירך

במדרש הקודם שמנו לב שמרדכי כותב בקעקע על ירך המן את היותו לעבד, ומניח שטר נוסף וקושרו על יריכו שלו. מובא בזוהר (ח"ב דף קיב:, וכ"ה בתרגום שני על אסתר) שכאשר היה המן עובר לפניו, היה מרדכי מצביע על ירכו כדי לרמז לו – הרי אתה עבדי, וכיצד הנך דורש שאני אשתחוה לך?…

וצריך להבין מה עניינה של הירך בדוקא?

את הירך מצאנו במקום נוסף.

יעקב השתחוה כאמור לעשו, ופגם ביריכו, ומשום כך יכל לו הס"מ- שרו של עשו והכהו בירך^רפה (בראשית לב-כה) 'וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו'. מידה כנגד מידה^רפו (השלה"ק בראשית אור תורה ו').

מעלת יעקב ב'ירך' שהיא מרמזת לקדושה, כמו שמצינו כשהשביע יעקב ליוסף אמר (בראשית מז-כט) 'אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי' ופרשו רז"ל (תנחומא חיי שרה ו') שהשביעו בברית המילה.

יעקב הייתה יריכו בקדושה, ולכן נאמר בו (שמות א-ה) 'ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש' שכולם קדושים היות ולא פגם בירכו, וכפי שהעיד יעקב על עצמו (בראשית מט-ג) 'ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני' וביארו רז"ל (יבמות עו.) שלא ראה קרי מימיו.

'זה לעומת זה עשה אלוקים', וכוחו של עשו ב'ירך' – בטומאה, ומשום כך כתבו המקובלים שהיה חקוק לו לעשו נחש על ירכו. ודבר זה רמז באונקלוס שתירגם (בראשית כה-כז) את הנאמר על עשו 'יודע ציד' – 'נחשירכן' שהוא 'נחש – ירכן' נחש על יריכו (הציוני פ' תולדות. וע"ע תיקו"ז תקונא נ"ט, דף צג. ובפתיחתות לאסת"ר ה'). ועוד 'עשו' בגימטריה 'והוא נחש' (376).

ועל זאת אף התפלל דוד המלך באמרו [תהלים לט-יא] "ה'סר מ'עלי נ'געך" ר"ת המ"ן, וסופי תיבות יר"ך, לרמז שהמן הוא עשו פגם בירכו [אמרי נועם הורוויץ, ירוסלב תרס"ז]. הקשר בין עשו לנחש אף רמוז בדילוגי-אותיות בתורה (בראשית כה-לד) בדילוג 3-: 'ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים'. ובדילוג 5 (שם כז-יא): 'הן עשו אחי איש שעיר'. ובדילוג 9 (שם לב-יח): 'מנחה היא שלוחה לאדני לעשו^רפז'.

לאור האמור נבין מה ראה מרדכי לחקוק את קניית המן לעבד דוקא על ירך המן – היה זה במטרה להכניע את כח הסטרא-אחרא, את כח הנחש, כחו של עשו, ומשום כך הניח מרדכי את השטר גם בירכו שלו והיה מצביע עליו כל אימת שהיה עשו עובר לפניו כדי לרמז לו שהפעם אינו פוגם ביריכו ואינו כורע ומשתחוה כפי שעשה בגלגולו הקודם, והפעם לא יוכל הסטרא-אחרא להכותו בירך, שאדרבה- עתה הסטרא אחרא -המן- כנוע לו מעצם היותו לעבד לו^רפח (ע"ע בשלה"ק מגילה פרק תורה אור א, י, ובבראשית פ' וישב תורה אור ו, בתפארת שלמה עה"ת פ' תרומה, ובתורת חיים [שור] עמ"ס חולין).

הירך וזכות המילה

מרדכי מרמז להמן בהצביעו על ירכו, שאף ירכו- ירך מרדכי שמורה בבחינת הקדושה ולא פגם בבריתו, וכמעלת יעקב אבינו, ובזה יהיה נוצח לו^רפט.

עשו לעומת זאת מאס במילה, כמובא במדרש (מדרש אגדת בראשית פ' נט): 'עשו מלו אותו אבותיו ומאס במילה ובחר בערלה …מלו אותו, ועשה עצמו ערל'. ויש שאומרים שעשו כלל לא נמול, בצעירותו- משום שהיה אדמוני ולא נבלע דמו בגופו, ובבגרותו- משום שסירב ברשעותו להימול [דעת זקנים מבעה"ת בשם מדרש, וכן בעהד"ט תולדות].

כך גם נוהג עשו בגלגולו הנוכחי כהמן, וגוזר על ישראל שלא ימולו את בניהם^רצ, כמובא בתרגום על הפסוק 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר' – ״ליהודאי הוות רשותא למעסק באורייתא ולמיטר שביא ומועדיא ולמגזר עורלת בניהון [-ולמול ערלת בניהם] ולאנחא תפילין על ידיהון ועל רישיהון״.

הנהגת המן היא גם הנהגת סבו – עמלק^רצא שמאס במצוות המילה, כמובא במדרש^רצב דעמלק היה 'חותך ערלתן של ישראל וזורק כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת' ['עתה באתי' עמ' קסז].

השפלה תחת כבוד

לאור זאת תיושב לנו קושיה. מדוע התגרה מרדכי בהמן, ואף התאמץ להשפילו, הן בהראותו לו שטר עבְדוּתו, והן כשעלה מרדכי על הסוס שהרכיבו המן, בעט בו וביזהו [מגילה טז.]?

טעמו של מרדכי היה היות ובעבר יעקב כיבד את עשו, וה' קָבַל עליו ואמר לו "יעקב, באמרך לעשו 'עבדך יעקב' 'ואשלחה להגיד לאדני' [לאדנ"י גימטריה המ"ן] עשית את הקדש לחול" [פרדר"א לז]. השפלת את הקדושה בפני הטומאה.

לכן כעת מתאמץ יעקב בגלגולו במרדכי לתקן זאת ולרומם הקדושה ולהשפיל הטומאה [החיד"א באהבת דוד, דרוש י' לפ' זכור].

שופכי בוז

נאמר במדרש (אסת"ר ז-י) על הפסוק (אסתר ג-ו): 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו' "בזוי בן בזוי, אצל עשו כתיב (בראשית כה-לד) 'ויבז עשו את הבכורה'. ע"כ. יש לציין שאלה שני המקומות היחידים בתנ"ך בהם מוזכרת המילה 'ויבז'.

רמז לדבר, הנאמר במלאכי (א-ו): 'בּוֹזֵי שְׁמִי' בגימטריה 'עשו' עה"כ.

והנה בפסוק זה – ויבז בעיניו וגו' מבאר התרגום יונתן:

'…ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא… [היות ואמרו לו להמן שמרדכי בא מיעקב שנטל מעשיו אבי אביו של המן את הבכורה ואת הברכות].

'רב' לעומת 'כל'

בכאשר נפגשו יעקב ועשו, נותן לו יעקב מנחה כדי להשקיט רוגזו. עשו בתחילה מסרב [מטעמי נימוס כדרך עמי אדום…], בטענה (בראשית לג-ט) 'יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך'. יעקב מפציר בו ואומר (שם יא) 'קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל'.

עשו אומר יש לי רב- אך עדיין לא הכל, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ואילו יעקב מסתפק במה שיש לו; 'יש לי כל', לא חסר אני מאומה.

גם אצל מרדכי והמן מצאנו את אותם מטבעות לשון.

על המן נאמר (אסתר ה-יא) 'ויספר להם המן את כבוד עשרו ו'רב' בניו' לעומת מרדכי (שם י-ג) 'ודובר שלום ל'כל' זרעו' (ר' צדוק ברסיסי לילה אות נח).

זאת ועוד, לעשו אין די במה שיש לו, והוא מבקש עוד ועוד, יש לו רק 'רב' עדיין לא הגיע ל'כל'… ומשכך- אין הוא מסתפק בפחות מהכל.

כך גם בגלגולו בהמן. הוא אינו מסתפק שכל העולם כורע ומשתחוה לו: (אסתר ה-יג) 'וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך'. הוא רוצה הכל!

מתנגד בקביעות לבית המקדש

לעיל (עשו-טיטוס אות ב') ראינו שעשו התנגד לעבודת בית המקדש ולכן מכר הבכורה, ובגילגולו כטיטוס אף הוציא התנגדותו לפועל והחריב את ביהמ"ק.

במדרש אנו מוצאים שאף המן ממשיך באותה דרך שסלל עשו בגילגול הקודם, וכעת אף המן ובנו שמשי הסופר מנסים לבטל את בנין בית שני. (ילקו"ש עמוס רמז תקמה, אבא גוריון ג', מדרש פנים אחרים נוסח ב', א').

אולם הפעם הדבר לא צלח בידו, ואף גילגלה ההשגחה שממונו של המן סייע בסופו של דבר לבנין בית המקדש, כמובא במדרש (מדרש תהלים עח, ילקו"ש תהלים רמז תרפח): 'תנא; לשלשה חלקים נחלק ממונו של המן, שליש למרדכי ואסתר, ושליש לעמלי תורה, ושליש לבנין בית המקדש'. רשע יכין וצדיק ילבש…

ממתין לימי אבל

עשו אמר בלבו יקרבו ימי אבל אבי, הדבר נשאר בליבו ולא הצליח להוציא לפועל את זממו. בגלגולו בהמן הוא מתקדם שלב נוסף ומצליח להוציא את תוכניתו לפועל בגזירת שמד על כל היהודים, אלא שבחסדי ה' הפר זממו (רבי צדוק הכהן 'אור זרוע לצדיק' אות ד').

לעולם יקדים תפילה לצרה

ואפשר לומר שההצלה הייתה בזכות תפילתו של יעקב (בראשית לב-יא); 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו… פן יבא והכני אם על בנים'. 'הצילני נא מיד' ר"ת המן [בעה"ט]. ועוד, 'מיד' גימטריה 54, כמספר הפעמים שמוזכר שמו של המן במגילה (הרמזים מפע"ח שער פורים פ"ו). וכן יש 54 אותיות בעשרת בני המן [הרוקח – רמזי פורים].

ועוד, 'מיד' אותיות 'מָדַי' לרמז להמן שהיה ממָדַי (דגל מחנה אפרים פ' וישלח). והכני אם על בנים– ככתוב בגזירת המן 'טף ונשים ביום אחד' [בעל הטורים].

ועוד נרמזה ההצלה בפסוק (ירמיה ל-ז) 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע'. 'ממנ"ה' אותיות 'מהמן' יוושע (הרוקח). ונקט עת צרה ליעקב– שהוא כאמור מרדכי (דבש לפי, אות פ').

לאור זאת יאירו דברי המדרש [שמו"ר פ' ב – ד'] 'כל מי שכתוב בו 'היה' מתוקן הוא לכך מתחלת ברייתו, במרדכי כתיב (אסתר ב) איש יהודי 'היה' מתוקן להצלה'.

וברור הדבר, שהרי עוד בגלגולו הקודם כיעקב התפלל על הצלה זו מהמן, ואם כן ודאי כעת מרדכי מתוקן הוא להצלה זו! [לבנת הספיר על הגש"פ עמ' יז].

ברוֹר לו מיט"ה יפה…

על הפסוק (אסתר ז-ח) 'והמן נופל על המִטה' נכתב בצדו 'ב' במסורה' [ר"ל ביטוי זה מופיע רק ב' פעמים בלבד בכל התנ"ך] כאן, ואצל יעקב אבינו (בראשית מח-ב) 'ויתחזק ישראל וישב על המטה'. מה הקשר בין שני הפסוקים הללו?

 בזכות מיטתו השלימה של יעקב ניצל אותו הדור, ויעקב הוא מרדכי, [ובזכות זו 'ויתחזק ישראל' -הוא מרדכי, וממילא 'והמן נופל'].

ודבר זה נרמז גם בשם 'פורים' שבארמית נקרא 'פוריא', ו'פוריא' בארמית משמעותו גם 'מיטה', שעל עסקי מִטה החלה מפלת המן. ('דבש לפי' שם).

רמזים בתורה

והנה מצאתי שגלגולו של יעקב במרדכי נרמז בתורה בפסוק (בראשית כח-טו): 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך': סופי תיבות- מרדכ"י.

לרמז שאשמרך בכל אשר תלך, גם בצאתך מן העולם, אף על פי כן אשמרך ו'השיבותיך אל האדמה הזאת' בגלגול נוסף, לתקן את הנצרך תיקון, וגם אז לא אעזבך [ושו"ר שכבר קדמני ברמז הר"ת בעל הרוקח, הו"ד בנחל קדומים פ' ויצא].

ונרמז בפסוק נוסף (שם לב-כט): 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂרִיתָ עם אלהים ועם אנשים ותוכל': סופי תיבות- מרדכ"י.

לרמז שתבא בגלגול ואז לא יאמר עוד שמך יעקב אלא מרדכי, והוסיף כי שרית עם 'אנשים'– לשון רבים, שהם עשו והמן ושניהם נקראו אנשים, שעל עשו נאמר (בראשית כה-כז) 'איש יודע ציד, ועל המן (אסתר ז-ו) 'איש צר ואויב המן הרע הזה', ותוכל להם.

השִבעים המשותף

על פי האמור ייושב מדרש תמוה (בר"ר ב-ו): 'ויבכו מצרים את יעקב שבעים יום', כנגד ע' ימים שבין אגרת לאגרת'. וביארו המפרשים (מתנו"כ ועוד), שבין האגרת ששלח המן להשמיד את היהודים, שהיתה בי"ג בניסן, עד אגרת מרדכי, שהיתה בכ"ג בסיון היו 70 ימים. ולכאורה מדרש זה פלאי הוא, מהו הקשר בין בכיית מצרים על יעקב 70 יום, ל-70 ימים הללו?

הביאור הוא, כי זכות יעקב עמדה לישראל בימי המן 'ואתם בני יעקב לא כליתם', ויעקב נפטר בפסח^רצג ובפסח היתה גזירת המן^רצד, ובשבעים ימי אבלו לא היתה זכותו מגינה כל כך, ומשום כן לא היתה יכולת בידם לבטל גזירת המן לגמרי, עד שיעברו ימי אבלו, ואז נשלחו הספרים, והן השבעים ימים שבין אגרת לאגרת ('יערות דבש' ח"ב דרוש ב').

ועיין עוד בהמשך דברינו [עמ' 189] שגם להמן ולנחש יש קשר למספר שבעים, כך שכדי להכניעם יש צורך בזכות השבעים של יעקב.

לא מתו

על יעקב אבינו אמרו חז"ל (תענית ה:) 'יעקב אבינו לא מת', שיעקב 'איש ת"ם' שהוא הפך אותיות מ"ת, וזה שנרמז אצל מרדכי שהוא נשמת יעקב (אסתר ב-יא) 'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים' 'מתהלך' בא לרמז שאצל מרדכי, בחינת ה'מת' 'הָלַך' מאתו, כמו אצל יעקב. (תפארת שלמה רמזי פורים).

['הלך' מצאנו גם אצל יעקב "ויעקב 'הלך' לדרכו" בגימטריה 'פתחי"ה' – 503, שהוא מרדכי. ולעומת זאת אף אצל עשו מצאנו 'הולך', 'הנה אנכי 'הולך למות', ולמה זה לי בכורה…].

ועוד ניתן לומר שיעקב לא שלט בו המוות, וכך גם כעת בגלגולו במרדכי הוא מציל את העם ממות לחיים.

עוברים הנחל

אצל יעקב נאמר (בראשית לב-כב) 'ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחׂתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבֹר את מעבר יבק, ויקחם ויעבירם את הנחל וגו' ואף אצל מרדכי מצינו כן, כפי שדרשו חז"ל (מגילה דף טו.) את הפסוק (אסתר ד-יז) 'ויעבֹר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר' ויעבור- שעבר את הנהר.

מנחה וקומץ המנחה

יעקב מכין מנחה לעשו אחיו, שנאמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" ובזה ניצל מסכָנתו, רמז לגלגול הבא שלו במרדכי, שגם אז קומץ המנחה שעסק והמחיש מרדכי לתלמידיו בידו הצילה את אותו הדור מגזירת המן – הוא עשו.

כפי שמספרת הגמ' במסכת מגילה [טז.] שהמן בא לקחת את מרדכי ע"מ להרכיבו על הסוס וראה את מרדכי מלמד לתלמידיו ומראה בידו כיצד היה הכהן קומץ מן המנחה, שאל אותם המן במה אתם עוסקים? אמרו לו בזמן שביהמ"ק היה קיים מי שמנדב קומץ מנחה מתכפר לו. אמר להם "בא קומץ המנחה שלכם ודחה עשרת אלפים ככרי כסף שלי" [על פי 'הרוקח'^רצה הלכות פורים סי' רלה בתוספת נופך].

ויש לרמוז שגם המן רמוז כאן במילים 'ויקח מן הבא בידו' אותיות המ"ן.

צבוע בן צבוע

לעיל (עשו-טיטוס אות י') למדנו על מידת הצביעות שניחון בה עשו ובאה לידי ביטוי גם בגלגולו כטיטוס. במדרש אנו מוצאים שמידה זו ממשיכה עמו גם בגלגולו בהמן, כמובא במדרש (מדרש משלי פכ"ו):

'בשפתיו ינכר שונא', מדבריו של אדם ניכר אם אוהבך אם שונאך. שכן מצינו בהמן הרשע שהוא מדבר עם מרדכי בפה, ולבבו שונאו. שנאמר (אסתר ה, ט) 'וימלא המן על מרדכי חמה'. וכן (בראשית כז, מא) 'ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי'.

על פי זה נבין מדוע באותו הדור נענשו דוקא על ידי המן שהוא עשו, ונקדים לזה את דברי הגמרא במסכת מגילה (יב.):

'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? …אמר להם מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, והיאך זכו לנס? אמר להם; הם לא עשו אלא 'לפנים', אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא 'לפנים'.

ביאור הדבר, הם 'עשו לפנים' כלפי חוץ השתחוו לצלם, ולא נבע הדבר מתוך פנימיותם ואמונתם בעבודה זרה, כך הקב"ה הענישם על ידי המן שמשורש עשו שכל כולו אינו אלא 'לפנים'– ומתנהג בצביעות שפושט טלפיו ואומר טהור אני אולם פנימיותו רעה ומושחתת (דברי סופרים ליקוטי אמרים אות טז).

ד

חוה – אסתר והנחש להמן

העוון הקדום של אכילה אסורה

כאמור חוה נתגלגלה באסתר. והנחש בהמן. כשם שאז הנחש פיתה את חוה לאכילה אסורה והביא מיתה לעולם, כך גם עתה זו הייתה עצתו להאכיל את ישראל מאכלות אסורות במשתה אחשורוש ולהביא מיתה לישראל.

הקלקול והתיקון שביין

[אז – "ענבים סחטה לו לאדה"ר ושתה שנאמר 'ענבימו ענבי רוש'" (-ויקר"ר פי"ב. רוש הוא רעל), וכאן הכשילם הנחש ביין במשתה אחשורוש. והרמז בפסוק שהביא המדרש 'ענבי רוש' הן אותיות האחרונות של אחשו'רוש'^רצו, וכן נתקיים בנחש – המן 'הוא ישופך ראש' (שהאדם ירוצץ ראש הנחש) שתלו ראשו על העץ, והיה 'אבל וחפוי ראש', ולבסוף "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על 'ראשו' ותלו אתו ואת בניו על העץ"].

חוה צריכה תיקון שהחטיאה את אדה"ר על ידי היין, כאמור ש'ענבים סחטה לו', ובזה גרמה לו מיתה על ידי הנחש, ולכן כעת חוה מתקנת זאת על ידי משתה היין שמזמינה את המן הוא הנחש וגורמת לו מיתה [אור יצהר]. ונתקיים בזה הפסוק [דברים לב-לב] 'עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ' – ומי ישתה מאותו 'רוש'? – 'חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים'… – הנחש.

[ומצאתי שהדבר נרמז בפסוק (ירמיה כה-יז) "ואקח את הכוס מיד יהו-ה' ואשקה את כל הגוים אשר שלחני ה' אליהם" סופי תיבות הדס"ה, היא אסתר שהשקתה את המן כוס התרעלה: ועוד ניתן להוסיף שענב"ם כידוע הוא האותיות השניות לשם סמא"ל הוא הנחש שרו של עשו-שנתגלגל בהמן].

ולעומתו יעק"ב הוא מרדכי ניסה למונעם מלילך למשתה היין, שיעק"ב הן אותיות יק"ב ע', וע' הוא גימטריה יי"ן, הוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית [דעת שלום מאסקוויטש].

תיקון האכילה – בצום

וכעת חוה מתקנת את האכילה האסורה מעץ הדעת וצמה שלשת ימים ואף מצוה את כולם לצום בעדה, חלף האכילה המקולקלת. וכעת בצום זה היא מביאה תיקון בכך שמצילה את כולם ממוות לחיים. [ובעצם תיקון זה הוא לכל העולם כפי שאז קלקלה את כל העולם, שאם ישראל יכלו -אף כל העולם יכלה].

ולכן היא נוקטת בלשונה "וצומו עלי" כי אני זאת שגרמתי לכך בשמעי לעצת הנחש באותה אכילה. "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" כאשר אבדתי מעלתי הראשונה בעקבות אותה אכילה וזהמת הנחש שבא עליה, כך אבדתי גם עתה שהנני נכנסת לאחשורוש לביאה ברצון [בני יששכר, אדר מא' ז' אות ט'].

נפילה תחת נפילה

בגלגול הקודם דחף הנחש את חוה על העץ להראותה שאין סכנה בנגיעה בו^רצז, וגרם לה ולבניה מיתה. וכעת בגלגול הנוכחי 'והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה' אחז"ל [מגילה טז.] שבא מלאך ודחפו להמן על מיטת אסתר לעורר חמת המלך, ובכך גרם מיתה לו ולבניו.

מיתתו נסתבבה על ידי אסתר-חוה ['הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'], ובכך הושב גמולו בראשו להפרע ממנו על שגרם מיתת חוה ובניה.

[ועוד יש לרמזו במה שאחז"ל שהנחש בא על חוה והטיל בה זהמה ו"הנחש 'השיאני'" לשון נישואין, כך כן עתה נחשד מזה הענין ('הגם לכבוש את המלכה עמי בבית…'^רחצ) בנפלו על מיטת אסתר- חוה].

'הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו' – פניו חפו כפי שבגלגול ראשון כנחש נאמר לו 'על גחונך תלך' ופניו חופות הקרקע.

מובא במדרש [ב"ר פ"כ] שה' אמר לנחש 'אתה גרמת לבריות שיהיו מהלכי גחונים על מתיהם [כפופים דרך אבילות. מתנו"כ] אף אתה על גחונך תלך'. ולכן 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש' מידה כנגד מידה.

ונרמז בשמו – המ"ן ר"ת ה'וא מ'גלגול נ'חש [הכל מספר אבות הראש על אדר"נ לגר"ר פלאג'י, סלוניקי תרכ"ב עמ' סג].

הריח הטוב

מובא במדרש [אסת"ר ו-ה] 'ויהי אומן את הדסה ['היא אסתר'], מה הדסה ריחה מתוק וטעמה מר כך היתה אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן'. אסתר הייתה מרה להמן שהוא הנחש שהחטיא אותה, ומתוקה למרדכי הוא יעקב, שיעקב היה גלגול אדם הראשון, וכעת שוב נתגלגלה אשתו עמו [דבש לפי ה-א].

ולכן נרמז שמו של המן בתורה בחטאו של אדה"ר בפסוק 'המ"ן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת' [הגהות 'בני יששכר' לדבש לפי].

בחטא אדם הראשון נזכרו כל החושים [שמיעה, ראיה, טעם, ומישוש] למעט חוש הריח. שחוש הריח לא נפגם כל כך בחטאו, ולכן הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. ולכן 'הריח היה מתוק למרדכי', שלא נפגם.

זאת ועוד, מרדכי עצמו נרמז בתורה בפסוק "[ואתה קח לך בשמים ראש^רצט] 'מר דרור'" ותרגומו 'מירא דכיא' [חולין קלט:]. הרי שגם מרדכי עצמו היה בחינת הריח, שלא נפגם. ולכן 'ויצעק צעקה גדולה ומרה' היות ו'הקול יפה לבשמים'. 'והיה הטעם מר להמן' שפיתה הנחש את חוה לחוש הטעם, ולכן טעמו מר.

ולכן סיבב מסובב הסיבות שהפור של המן יפול בדוקא על חדש אדר, שכידוע בכתבי האריז"ל [פע"ח שער ר"ה פ"ד] החודשים מכוונים כנגד החושים, וחודש אדר כנגד חוש הריח, ועל כן לא צלחה גזירת המן שחו[ד]ש זה לא נפגם כל כך בחטא אדה"ר [בני יששכר, אדר מא' ז' אות י', וד' אות א'].

אדר מזל דגים

אולם המן שמח כשראה שנפל הגורל בחדש אדר, היות ו'נחש בריח' ו'לויתן נחש עקלתון' והתנין הגדול אשר בים הגדול (המוזכרים בישעיה כז-א), כחם ותקפם וגבורתם באדר שמזלו דגים^ש. [כלויתן ותנין שהם ממיני הדגים. וחשב שיצליח במזימתו היות שהוא עצמו גלגול הנחש] וחקר ודקדק "מיום ליום ומחדש^שא לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" עד שראה כי באדר מושל התנין הגדול ונחש בריח לויתן [תורת המנחה ויקה"פ דרשה לג, לר' יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א].

יש בנותן טעם להוסיף את דברי הגמ' במסכת מגילה [י:]: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס" [-ישעיה נה-יג]. 'תחת הנעצוץ' – תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב 'ובכל הנעצוצים ובכל הנהלֻלים', 'יעלה ברוש' – זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור' ומתרגמינן: מרי דכי. 'תחת הסרפד' – תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה' – 'רפידתו זהב', 'יעלה הדס' – זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה, שנאמר 'ויהי אמן את הדסה'.

והנה ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, "ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת": סופי תיבות הדס"ה.

ה

הנחש – המן

אנשי האף

המדרש אומר שהמן והנחש שניהם פתחו ב'אף' [לשון חמה וכעס] ונאבדו מן העולם, הנחש – ויאמר אל האשה אף כי אמר ה' וגו', והמן- 'אף לא הביאה אסתר וגו'.

שבעים פסוקים ויין

מובא במדרש: שני אויבים לא נאררו [-נתקללו] עד שהשלים עליהם ע' פסוקים, ואלו הם הנחש והמן הרשע, מבראשית עד 'ארור אתה מכל הבהמה' ע' פסוקים, ומ'אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו' עד 'ויתלו את המן' ע' פסוקים, כאשר יסד הפייטן^שב לתכלית שבעים נתלה על חמשים [-אמה] [במדב"ר פר' יד, אוצה"מ אייזנשטיין עמ' 479].

והוסיף בספר 'הרוקח' [הלכות פורים סימן רלה] היות והמן מכר את ישראל לאחשורוש מתוך משתה היין שנאמר 'והמלך והמן ישבו לשתות', כך במשתה היין שעשתה אסתר נפל, יין בגימטריה ע', וכן מאיגרות המן י"ג בניסן עד כ"ו בסיון שנכתבו האיגרות של מרדכי ע' ימים.

נפש רחבה

מובא במדרש: 'ר' זכריה בן הקצב אומר… וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני… והמן. מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידן ניטל מהן. למה היו דומין, לעוף הפורח באויר וככר בפיו, וראה צלו [של הככר] בים גדול ממנו [-ממה שבפיו], השליך מה שבפיו ליטול הגדול, לא נטל כלום…' [משנת רבי אליעזר פרשה יח עמוד 334].

ואת השפן…

עוד מובא במדרש: "ואת השפן כי מעלה גרה וגו'", שפן זו מלכות מדי ופרס, כי המן ואחשורוש נשכו את ישראל כמו נחש וכמו שפיפון, ו'שפן' ו'שפיפון' לשון אחד [מדרש 'פתרון תורה' פרשת ויהי עמוד 32].

העץ וע' אומות

כתב בספר 'הרוקח' [הלכות פורים סי' רלה] הנחש נתקלל ע"י העץ אף המן נתלה על העץ אשר הכין לו. נחש גרם מיתה לע' אומות ולשונות וכן המן נהרג ע"י ע' אומות.

המן בעל הלשון

הגמרא במסכת תענית [ח.] אומרת: אמר ריש לקיש; מהו ביאור הכתוב [קהלת י-יא] 'אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון'. לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? [שאתה נושך בני אדם והורגן שלא למטרת אכילה] אמר להם: ואין יתרון לבעל הלשון [אף על פי שאין לו הנאה ותועלת מספר לשון הרע], ומבאר רש"י: ולפיכך מביאו הקב"ה לבעל הלשה"ר בדין אצל נחש, כדי שיתבייש, מפני שהשיא את אדם הראשון לחטוא, ומתביישין עמו מספרי לשון הרע.

הרי לנו שהסמל של הלשון הרע הוא הנחש. חז"ל אומרים [מגילה יג:] "אין לך אדם שידע לדבר לשון הרע כהמן" [ע"ש בגמ' כמה מהגיגיו…]. אין פלא, שהרי הוא גלגולו של הנחש – אבי אבות הלשון הרע.

ו

יעקב אבינו – רבי, עשו – אנטונינוס

כתב רבינו חיים ויטאל:

רבי יהודה הנשיא המכונה 'רבינו הקדוש' הוא גלגול של יעקב אבינו, ובא לתקן את אחיו – עשו שהוא אנטונינוס^שג שהתגייר (ספה"ג פ' סו בהג"ה, הרמ"ע בגלגולי נשמות אות י', 'עמק המלך' הובא במדרש תלפיות ענף גלגול).

המקבילות

שני גיים בהווה ובעתיד

גילגולם של יעקב ועשו ברבי ואנטונינוס נרמז בדברי רז"ל. הגמ' במסכת עבודה זרה (יא.) דורשת את הפסוק [בראשית כה-כב] "ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרֹש את ה' [בבית מדרשם של שם ועבר], 'ויאמר ה' לה שני גוים [קרי, וכתיב 'גיים'] בבטנך' – 'אמר רב יהודה אמר רב אל תקרי 'גוים' אלא 'גיים' [-מלשון גאים וגדולה] זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון^שד לא בימות החמה ולא בימות הגשמים'.

[דרשת חז"ל מתבססת על זאת שתמיד 'שני' משמעותו זהים^שה, ו'שנים' פירושו 'שונים'. וכאן צריך היה לומר 'שנים גויים'? אלא בעתיד יהיו 'שני גויים' שיהיו זהים, מאמינים בא-ל אחד ועובדי ה', אלו רבי ואנטונינוס. מספר סמיכת חכמים עמ"ס ברכות נז:].

תשובת שם ועבר לשאלת רבקה 'שני גוים בבטנך וגו' אלו אנטונינוס ורבי', תמוהה, במה יש בזה להניח דעתה?

ויבואר ע"פ דברי האריז"ל שרבקה הייתה גלגול חוה, ויעקב ועשו גלגול הבל וקין, ובאו לתקן את גלגולם הקודם שקין הרג להבל, ועתה תיקונם הוא שיכנע קין בפני הבל, אולם לא נסתייע הדבר, ואף כעת חלקו זה עם זה עוד מן הבטן, ולא באו לידי תיקון.

ועל זאת תמהה רבקה 'ותאמר אם כן למה זה אנכי'^שו מדוע איפוא באתי לעולם אם לא יתוקנו שני בני?

השיבוה שם ועבר; 'שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו" הם רבי ואנטונינוס, התיקון לא ייעשה בימיך, אלא על ידי רבי ואנטונינוס יעשה התיקון שיכנע קין-עשו-אנטונינוס בפני הבל-יעקב-רבי [ספר 'בני יצחק' (חנין, שאלוניקי תקי"ז) בשם החכם השלם יום טוב ן' נתן].

והרמז בזה 'שנ"י גוי"ם בבטנ"ך' גימטריה 'ה"ם אנטונינו"ס ורב"י' עם המילים – 505 [בשלשלת הכהנים, פרץ, אור מאיר עמ' 3].

ע"ע בפרק ז' אות ה' בעמ' 126 שם בארנו גלגול הבל וקין ביעקב ועשו.

'את' מה בא לרבות?

גלגולו של יעקב ברבי נרמז גם בפסוק [בראשית מט-כד] 'מידי אביר יעקב' סופי תיבות רב"י, וכן אבי"ר יעק"ב אותיות 'רבי עקיבא' שאף הוא היה גלגול של יעקב אבינו.

ולפי זה יבואר שיעקב ועשו היו מריבים בבטן אמם בדרשת שמעון העמסוני שדרש את כל אתי"ן שבתורה מה באו לרבות, וכשהגיע לא"ת ה' אלקיך תירא– פירש, ולא ידע מה יש לרבות עוד מלבד השי"ת. עד שבא ר"ע ודרש לרבות תלמידי חכמים.

יעקב סבר 'את' בא לרבות תלמידי חכמים כר"ע, ולכן כשהיתה עוברת ליד בתי מדרשות היה מפרכס לצאת. ועשו היה דורש ש'את' בא לרבות עבודה זרה רח"ל ולכן היה מפרכס לצאת יד בתי ע"ז.

ראתה כן רבקה 'ותלך לדרוש א"ת ה'' הלכה לבימה"ד של שם ועבר על מנת לדרוש 'א"ת ה' הנאמר בפסוק- מה בא לרבות?

השיבוה מבית שם ועבר 'שני גוים בבטנך', אלה אנטונינוס ורבי ואז יתקיים 'ורב יעבוד צעיר', שעד אז לא מצינו שעשו יעבוד ליעקב^שז, אולם אז יעבוד ויכבד הגדול– עשו הוא אנטונינוס, את הצעיר– יעקב, הוא רבי, ובזה תתקיים סברת יעקב שסבר ש'א"ת ה' אלקיך תירא' בא לרבות תלמידי חכמים ואף עשו- אנטונינוס יקבל ויקיים זאת.

וזה שנרמז 'מידי אביר יעקב'- אותיות רבי עקיבא, כדברי חז"ל 'עד שבא רבי עקיבא ודרש א"ת ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים', ר"ע הוא גילגולו של יעקב, וזהו 'עד שבא רבי עקיבא' ולא אמר 'עד שדרש', לומר לך עד שבא יעקב בגלגול כרבי עקיבא ודרש זאת ברבים. [הכל ב'מזמרת הארץ' נעים, פ' תולדות, ליוורנו תרל"ו].

17 שנות גלות

על פי האמור נבין את המובא במדרש (בר"ר צו-ה):

 'רבי, בחייו היה דר בציפורי שבע עשרה שנה [כל ימיו דר בבית שערים, וכשחלה לקחוהו לציפורי שאוירה צלול כתובות קג:], והיה קורא על עצמו 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'. [לרמז שאף הוא כיעקב גלה בי"ז שנותיו האחרונות] (הרמ"ע שם). והרמז- 'צפורי' (-386) בגימטריה 'מצרים' עה"כ של האותיות והמילה.

ומובא במדרש תנחומא (וישב סי' ג) מעשה באנטונינוס שבא לקיסרין ושלח אחַר רבינו הקדוש והלך עמו רבי שמעון בנו ור' חייא הגדול ראה שם רבי שמעון לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפאלירס של עמודים, א"ל לר' חייא ראה כמה פטומין עגלין של עשו!'

הרי שאת לגיונו של אנטונינוס מכנה ר' שמעון עגלין של עשו!

אנשי קדושה ותפארת

רבי נקרא ר' יהודה הנשי"א, ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו.

יעקב אבינו תיקן את ברכת 'אתה קדוש' ולכך נקרא רבי 'רבינו הקדוש'.

יעקב אבינו מדתו 'תפארת' [אברהם- חסד, יצחק- גבורה] לכן פתח רבי בפרקי אבות^שח (אבות פ"ב מ"א) 'רבי אמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה', ועל עצמו דיבר, שנתלבש בלבוש יעקב- בתפארת (מגלה עמוקות אופן פא).

לעיל (יעקב-מרדכי אות ה') נתבאר שיעקב היה איש קדוש בבריתו, ואף ברבי מצינו (שבת קיח:) שנקרא 'רבינו הקדוש' על שהיה זהיר בכך ומימיו לא הכניס ידו תחת אבנטו. ('עמק המלך' שם).

וכן פעמים רבות מצאנו בכתובים שיעקב מיוחס את הקדושה ומכונה 'קדוש'– 'קדוש יעקב' 'קדוש ישראל' (עי' רד"ק כט-כג), ואף רבי כאמור כונה 'רבינו הקדוש'.

מובא במשנה [סוטה ט-טו] משמת רבי בטלה קדושה^שט, ענוה, יראת חטא. והנה ר"ת שלהם למפרע הוא יעק"ב! [מגלה עמוקות פ' ויגש].

אנשי יסורים

יעקב נתייסר כל ימיו וצרות רדפוהו – צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, וביקש לישב בשלוה וקפצו עליו צרות יוסף, שמעון, ובנימין. אף אצל רבי מצאנו שלמרות עושרו נתייסר שנים ארוכות ביסורין קשין שהיה נשמע קול זעקותיו למרחק ג' מילין [קול דוד וינשטוק, י-ם תש"ך, פ' ויגש].

לא מתו

נאמר בגמרא (תענית ה:): 'אמר רבי יוחנן; יעקב אבינו לא מת'. ומעין זה מצינו אף אצל רבי שלאחר מותו היה מגיע בכל ערב שבת אל ביתו והיה עושה להם קידוש היום (כתובות קג.). וכן בירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) מובא שכאשר נפטר רבי, התיר ר' ינאי לכהנים להטמא לו. וכן מובא במסכת כתובות (קד.) שאמרו החכמים לפני פטירת רבי 'כל האומר רבי נפטר ידקר בחרב', ואף כשנפטר אמר בר קפרא 'נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש'; אמרו לו רבי נפטר? אמר להם 'אתם אמרתם, לא אני'.

ולמה שנתבאר כעת, הדברים מאירים באור חדש [שו"ר שכבר קדמוני בספר הגלגולים פל"ח בהג"ה, ובספר מעין גנים (מזרחי, קושטא שנת תפ"א), ר' צדוק הכהן בס' תקנת השבין בשם גורי האר"י, וכן בס' מקור חסד על הס"ח סי' תתשכ"ט].

נטלו לפי הצורך

נאמר בתנא דבי אליהו (זוטא פי"ט) 'אמרו רבותינו; בעוד כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר יעקב לעשו: עשו אחי, שני אחים אנחנו לאבינו, ושני עולמות יש לפנינו, העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומשא מתן ולשאת אשה ולהוליד בנים ובנות. אבל העולם הבא אינו כן בכל המדות הללו. ואם הוא רצונך, טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב כו' באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה"ז, ויעקב נטל בחלקו העוה"ב. וכשבא יעקב מבית לבן וראה עשו שיש ליעקב נשים ובנים ועבדים ושפחות ובהמות וכסף וזהב, מיד אמר עשו ליעקב: יעקב אחי לא כך אמרת לי שתטול אתה העוה"ב ואני אטול העוה"ז, ומנין לך כל העוה"ז- נשים ובנים וממון עבדים ושפחות, למה אתה משתמש ונהנה מן הדברים שבעוה"ז כמותי? ואמר לו יעקב לעשו זה מעט הרכוש שנתן לי הקב"ה להשתמש בו לפי הצורך שלי בעוה"ז כו'. ע"כ.

יעקב נוטל מן העוה"ז 'כפי הצורך שלי', ואינו נהנה מרכושו לענייני מותרות^שי. מעין זה מצאנו אצל רבי (כתובות קד.): 'בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה^שיא, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת-קול ואמרה יבא שלום ינוחו על משכבותם' [שו"ר שכבר קדמני ב'זקוקין דנורא' על התנדב"א פי"ט].

הגמ' בהמשך מתקשה מדוע נקט 'על משכבותם' בלשון רבים, ולא 'על משכבו'? ע"ש התירוץ. על פי המבואר כעת ניתן לומר ש'על משכבותם' מרמז על יעקב ועשו, שהפעם באו לידי תיקון כשרבי מתקן את אנטונינוס ומגיירו.

ועוד ניתן לומר שיעקב הייתה 'מטתו שלימה' – כל בניו יראים ושלמים, ואף רבי היה 'שלום על משכבו'. שכל שלשת בניו היו צדיקים- רבן גמליאל, רבי שמעון, ויעבץ שאף זכה להכנס בחייו לגן עדן^שיב.

למד מנסיון העבר

נאמר במדרש (בר"ר עח-טו ע"פ הרמב"ן לג-טו): 'ויאמר לו עשו אציגה נא עמך וגו' בקש עשו ללוותו ולא קבל [יעקב] עליו. כאשר היה רבי הולך למלכות רומי לדבר על עסקי הציבור, היה מעיין בפרשה זו העוסקת במפגש בין יעקב לעשו, על מנת ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מוכן לקבל חברת אנשי רומי ללוותו [כפי שיעקב סירב לליווי עשו], שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם. פעם אחת לא עיין בפרשה לפני צאתו ונטל עמו רומאים ללוותו ולא הגיע לעכו עד שמכר את המעיל שלו…' ע"כ.

רבי שהוא יעקב, מעיין בפרשה העוסקת במפגש שלו בעבר עם עשו, לפני שהיה הולך להפגש עמו בהוה.

 ועוד במדרש (בר"ר עה-ה): 'רבינו [-רבי] אמר לרבי אָפס; כתוב אגרת ממני לאדוננו המלך אנטונינוס. כתב ר' אפס 'מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס'. נטל רבי את האגרת וקרעה. אמר לו כתוב 'מעבדך יהודה לאדוננו המלך אנטונינוס'. שאלו ר' אפס מדוע הנך מבזה עצמך וכבודך כלפיו? אמר לו רבי; איני טוב מסבי, לא כך אמר יעקב לעשו- 'כה אמר עבדך יעקב'?

שוב רבי למד מהנהגת יעקב^שיג כלפי עשו, ומיישם זאת בהנהגתו כלפי אנטונינוס (-עשו).

החיד"א [אהבת דוד שבת זכור דרוש י'] מוסיף לבאר שתמיהתו של ר' אפס נובעת מהמדרש שהבאנו לעיל שה' קָבַל על יעקב "יעקב, באֳמְרךָ לעשו 'עבדך יעקב' 'ואשלחה להגיד לאדני' עשית את הקדש לחול" [פרדר"א לז]. השפלת את הקדושה בפני הטומאה. ולכן תמה ר' אפס מדוע רבי שהנו גלגול יעקב חוזר על אותה הנהגה ומשפיל עצמו בפני אנטונינוס שהוא גלגול עשו? ועוד ליעקב היה אילוץ– שלא יהרגנו עשו, ולך אין כל הכרח?

ועל זאת השיבו רבי איני טוב מסבי יעקב, כלומר היות והוא נתרצה בזה, אף אני אלך בדרכו.

ועוד יתכן שסבר רבי שיש לחלק בין אמירה [אצל יעקב] לכתיבה [אצל רבי], שכתיבה הינה דבר פחות חמור [ע"ש הוכחתו].

אנטונינוס – פנימיות מול חיצוניות

אנטונינוס הוא כאמור עשו. רבי- שהוא יעקב, בא כעת לתקן את אחיו. בתחילת דרכו אכן נהג אנטונינוס כעשו, כלפי חוץ היה רומאי, ובתוכו היה נמשך לדת ישראל. אנטונינוס אף כרה לעצמו מנהרה בין ארמונו לביתו של רבי, שדרכה היה הולך ללמוד ממנו תורה בחשאי (ע"ז י:). בגלגול הקודם הוא היה רשע בפנימיותו ו'צדיק' בחיצוניותו. כעת המצב התהפך. הוא צדיק בפנימיותו ו'רשע' בחיצוניותו. אולם הוא עדיין 'מרקד על שתי החתונות'. אין הוא 'תם' – שלם כיעקב, אלא קרוע מתוכו כבגילגול הקודם.

מפר הברית נאמן בבריתו

רבי מלמד את אנטונינוס תורה, ואנטונינוס מחליט להשתנות ולהיות 'תוכו כברו'. הוא נימול ומתגייר.

אין הוא מואס במילה כמנהגו בגילגול הקודם- כפי שהבאנו לעיל מן המדרש (אגדת בראשית פ' נט): 'עשו מלו אותו אבותיו ומאס במילה ובחר בערלה …מלו אותו, ועשה עצמו^שיד ערל'. ויש שאומרים שעשו כלל לא נמול, בצעירותו- משום שהיה אדמוני ולא נבלע דמו בגופו, ובבגרותו- משום שסירב ברשעותו להימול [דעת זקנים מבעה"ת בשם מדרש, וכן בעהד"ט תולדות].

כעת הוא מתקן את אשר עיוות ומל עצמו והופך להיות בן ישראל גמור.

לפתח חטאת רובץ

לאור דברי הרמ"ע אמרתי לבאר כמה משאלותיו של אנטונינוס לרבי.

נאמר במסכת סנהדרין (צא:): אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה (רש"י- שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות) או משעת יציאה ממעי אמו? – אמר לו: משעת יצירה. אמר לו אנטונינוס: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא ודאי משעת יציאה! אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר (בראשית ד-ז) 'לפתח חטאת רבץ'.

יתכן לבאר כי אנטונינוס מלמד זכות על עצמו בגלגולו הקודם כעשו, שעוד ממעי אמו שאף לצאת ולעבוד עבודה זרה, כפי שדרשו רז"ל (בר"ר סג-ו) 'ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת', וטוען אנטונינוס כעת לזכותו, שיצר הרע ניתן בו באדם רק מעת יציאתו מרחם אמו, נמצא איפוא שאין לבוא אליו בטענה על התנהגותו ברחם אמו… [ושו"ר שכבר קדמני בזה החיד"א ב'פני דוד' פ' תולדות, אלא שהוא מפרש שאנטונינוס הסתפק האם רק אצל עשו ניתן היצה"ר במעי אמו, או שלעולם יצה"ר ניתן ממעי האם].

משיכה לעבודת בית המקדש

מובא בירושלמי (מגילה פ"א הי"א) 'שאל אנטונינוס את רבי; האם מותר כיום לבנות מזבח? אמר לו בנה, וגנוז אבניו. מהו לעשות לו קטורת? אמר לו עשה, אך תחסר בה אחת מסממניה'.

ועוד שם (פ"ג ה"ב): 'אנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת, שמע ר' ואמר 'ברוך אלקים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לבית הכנסת'.

וכן מובא במדרש תנחומא (מקץ סי' יא) 'שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש; מהו להתפלל בכל שעה? אמר ליה אסור, אמר לו למה? אמר לו שלא תהא נוהג קלות ראש בַגבורה, ולא קיבל אנטונינוס ממנו כו".

מהו החוט המקשר בין כל השאלות הללו?

אנטונינוס בגלגולו הקודם בעשו מאס בבית המקדש ועבודתו (ר' לעיל עשו-טיטוס אות ב'). כעת הוא רוצה לתקן זאת ושואף לחדש את העבודה באופן מעשי. כשהדבר אינו מתאפשר, הוא מקדיש מממונו ל'בית מקדש מעט' ועושה מנורה לבית הכנסת.

רבי מברכו ואומר 'ברוך אלקים שנתן בליבו לעשות מנורה לבית הכנסת', מה כוונתו של רבי בברכתו?

נראה לומר שרבי ברוח-קדשו ידע שבזה אנטונינוס מתקן את אשר מאס במקדש, ולכן שיבח להשי"ת שנתן בליבו לתקן דוקא במקום שפגם.

ועל פי זה נבין מדוע אנטונינוס דוגל בתפילה במשך כל היום, שהרי התפילה חלף עבודת הקרבנות בבית-המקדש, בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'.

יש לו חלק לעוה"ב?

הגמ' במסכת עבודה זרה (י:) מספרת שאנטונינוס שאל לרבי האם אזכה לעולם הבא? אמר לו כן. חזר ושאלו והרי נאמר (עובדיה א-יח) 'לא יהיה שריד לבית עשו'!? השיבו רבי; זה נאמר בעושה מעשה עשו.

אנטונינוס חושש שלא יזכה לעוה"ב. זה משלים את שנאמר במדרש (בר"ר ו-ג) 'עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא'. אנטונינוס הוא עשו, ועשו אינו זוכה לעוה"ב, ושאלתו היא האם יגיע לתיקון בגילגול זה ויזכה לעוה"ב? משיבו רבי שזה נאמר בעושה מעשה עשו, והרי אתה תיקנת את מעשי עשו בגלגולך הנוכחי.

ממון תחת ממון

הגמ' במסכת עבודה זרה (י:) מספרת שאנטונינוס היה שולח לרבי בכל יום שקים מלאים זהב וחטים על פי השק, והיה אומר לעבדיו 'הביאו חטים לרבי'. אמר לו רבי: אין לי צורך, יש לי די ממון, אולם אנטונינוס המשיך לשלוח באומרו ממון זה ישמש את בניך לתשלום המסים שיטילו עליהם המלכים הבאים אחרי^שטו.

מדוע אנטונינוס שולח לרבי ממון כה רב, בשעה שרבי עצמו היה עשיר גדול?

אפשר לומר שאנטונינוס רצה^שטז לכפר בזה על שבגילגולו הקודם כעשו נטל מיעקב ממון רב שלא כדין, הן כששלח את אליפז להורגו ונטל מאתו את כל ממונו, והן כשבא להורגו וארבע מאות איש עמו, ונאלץ יעקב לשלוח לו מנחה השווה הון רב [ושו"ר כי קדמני בספר 'חושב מחשבות' לרבי עמנואל חי ריקי זלה"ה, מונקאטש תרנ"ו ע"מ מ"ד].

רמזים

גילגולו של עשו באנטונינוס רמוז בפסוק (בראשית לג-ט) 'ויאמר עשו יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך': 'לי רב' גימטריה אנטונינוס (242), כאומר, בעתיד כשאהיה בגלגול אנטונינוס יהיה לי רב שממנו אלמד תורה- רבי הקדוש, והרב הזה הוא 'אחי' -יעקב שיתגלגל ברבי.

ועוד אפשר לומר בהמשך למש"כ באות הקודמת, שעשו רומז ליעקב- המנחה והממון שאתה נותן לי כעת, ישוב אליך כשתתגלגל ברבי, – 'לי רב' אותיות 'לרבי', וזאת ע"י אנטונינוס שהוא בגימטריה 'לי רב'.

ועוד נרמזו רבי ואנטונינוס בפסוק 'ור"ב יעב"ד צעי"ר' אותיות 'רבי, עֲבָדוֹ עריץ'. לרמז שאת רבי יעבוד העריץ – המושל.

עוד נרמז אנטונינוס בפסוק (שם כז-לב) 'ויאמר אני בנך בכֹרך עשו': גימטריה אנטונינוס.

יונק מן הקדושה

נאמר במדרש [הובא בתוס' בע"ז י: ד"ה אמר ליה] כשנולד רבי, גזרה המלכות על ישראל שלא ימולו את ילדיהם. רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי מל את בנו. שלח הקיסר כדי להביא את הילד ואמו לפניו ולאמת את הדבר. פגשה אמו של רבי את אמו של אנטונינוס והחליפו ביניהן את ילדיהן. כשהיה אנטונינוס התינוק בחיקה של אמו של רבי היא הניקה אותו עד שהביאתו לפני הקיסר. בדק הקיסר ומצאוהו שהוא ערל ופטרום לשלום. ואמר אותו הגמון [שהלשין על מילת רבי] אני ראיתי שמלו את זה הילד, אלא שהקב"ה עושה להם נסים בכל עת, ובטלו הגזרה. עכ"ד.

אנטונינוס זוכה בינקותו לינק מאותה אם שממנה ינק רבי, כפי שבגלגולם הקודם ינקו שניהם מאותה האם – רבקה. אנטונינוס יונק מחלב טהור שמשפיע עליו בהמשך חייו לטובה, ומתקן הוא בזה את עשו שאף הוא בינקותו ינק מחלב טהור, אך 'הקיא' את אותו חלב ויצא לתרבות רעה^שיז.

ונרמז הדבר בדברי יעקב לעשו באמרו 'למה זה אמצא חן בעיני אדוני' "למה זה" גימטריה "במילה" (87) ואחריו כתוב 'לאמר אמצא חן בעיני אדוני' כלומר "במילה" בענין המילה שגזרה מלכות אדום הרשעה לבטל מישראל וניצול רבי ע"י אנטונינוס אזי מצא חן רבי בעיני אטונינוס^שיח [שמן למאור לגר"מ בן שמעון פ' וישלח].

ביאור בדו-שיח שבין יעקב לעשו

לאור זאת נבין את הדו-שיח שהתנהל בין יעקב לעשו בהפגשם:

"ויאמר [-עשו] נסעה ונלכה ואלכה לנגדך": עשו מבקש מיעקב להיות עמו בקירוב ואחוה.

"ויאמר אליו [יעקב] אדני ידע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן": יעקב מסרב כעת לעשות עמו שותפות, שעשו כיום רשע, ומשותפות כזו לא יצמח דבר טוב, ובודאי לא לילדי יעקב. ולכן הוא מסרב בנימוס ואומר:

"יעבר נא אדני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים, עד אשר אבא אל אדני שעירה":

המדרש [בר"ר ע"ח י"ד] שואל שלא מצינו שהלך יעקב לשעיר מימיו, על מה איפוא מדבר יעקב? [ע"ש תשובת המדרש].

אלא יעקב מרמז לעשו על הגלגול הבא, 'יעבור נא אדוני וגו" נא במשמעות עתה^שכא, כעת יעבור אדוני וילך לדרכו, ורק בעתיד בגלגולו באנטונינוס יהיה מוכן יעקב ש'נסעה ונלכה לנגדך' יחד, לא עתה כשאתה במצב רוחני ירוד. 'עד אשר אב"א אל אדוני שעירה' אב"א^שיט ר"ת א'נטונינוס ב'ן א'סוירוס. אזי תתכן השותפות^שכ.

ואף מרמז 'לרגל הילדים' על המעשה הנזכר לעיל אודות החלפת הילדים בין אמו של רבי לאמו של אנטונינוס.

"ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי. ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדני?": עשו מבקש להציג 'נא'– עתה^שכא, מן העם אשר אתו, מאותם אלה שיבואו מהם ניצוצות בקדושה, עונהו יעקב: 'למה ז"ה אמצא חן בעיני אדוני' בגלגול זה, בזו הפעם, אין אני מבקש ממך זאת, אולם בדורות הבאים 'אמצא [-לשון עתיד] חן בעיני אדוני' שאז מצא רבי חן בעיני אנטונינוס.

"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה": (בראשית לג יב-טז) ואכן עשו שב לדרכו 'ביום ההוא' מתוך הבנה שביום אחר אכן יפגשו דרכיהם [הכל ע"פ 'מגלה עמוקות' מהדו"ת סו"פ וישלח בתוספת נופך].

ז

מרדכי^שכב – ריש לקיש

עוד כתב הרמ"ע מפאנו (שם אות ל'): מרדכי נתגלגל בריש לקיש.

המקבילות:

הגמ' במסכת גיטין (מז.) מספרת שפעם אחת מכר ריש-לקיש את עצמו^שכג ל'לודאי' [-אומה של אוכלי-אדם, קניבאלים]. נטל עמו שק ובתוכו מוסתרת אבן. מחוקי ה'לודאים' היה לאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה כדי שימחול על מיתתו. שאלו לריש לקיש מהי בקשתך האחרונה? אמר להם רצוני שתאפשרו לי לקשור אתכם ולתת לכל אחד מכם מכה ומחצה בשק שבידי. בלית ברירה הסכימו, וקשר לכולם. נטל שקו בו הוסתרה האבן והחל להכות בכח על ראשו של אחד מהם. החל הלה לחרוק בשיניו, אמר לו ריש לקיש הנך צוחק עלי? עדיין אני חייב לך חצי מכה… הכה את כולם והרגם. ע"כ.

ריש לקיש הוא כאמור- מרדכי. ובא לתקן את שפגם בגלגולו הקודם. הפגם היה בכך שגרם לאומה שלימה להמסר להריגה בעטיו. ואף שעשה כן על פי הדין, מכל מקום הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וכדי לכפר על זאת מסר נפשו להריגה ללודאי. (הרמ"ע שם).

[א.ה. ופחד ממוות מתקן כמיתה ממש, כמבואר בשערי תשובה לר"י מגירונדי שער ד' אות כ' ע"ש].

ונרמז הדבר בפסוק (אסתר ב-ה) 'איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש' ולריש לקיש קראו ר' שמעון בן לקיש.

ועוד נרמז הדבר בפסוק (שם ה-ט) 'וכראות- המן את-מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו' בגימטריה 'שמעון בן לקיש' (958).

ח

מרדכי – האיש שהניק לבנו

עוד כתב הרמ"ע מפאנו (שם אות מ'):

מרדכי התעבר באותו האיש שנעשה לו נס ונפתחו לו דדיו והניק לבנו.

המקבילות

נאמר במדרש (בר"ר ל-ח): אמר רבי יודן פעם אחת [בעת שלקחה מרדכי לאסתר לבת, במות אביה ואמה] חזר מרדכי על כל המניקות ולא מצא לאסתר לאלתר מניקה, ובא לו חלב והיה מניקה הוא. כאשר אמר זאת ר' אבהו בדרשה גיחך הציבור לשמע הדברים. אמר להם ומדוע אתם מתפלאים, והרי מפורש במשנה (מכשירין ו-ז) שדבר זה יתכן, ששנה רבי שמעון בן אלעזר: 'חלב הזכר טהור', הרי שיתכן שלאיש יהיה חלב:

ומובא בגמ' במסכת שבת (נג:): 'תנו רבנן, מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית!

הגמ' במסכת מגילה (טז:) דורשת את הנאמר במרדכי 'ורצוי לרוב אחיו' לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. ופרש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה.

כעת נארוג את החוט המקשר בין כל דברי רז"ל אלה.

מרדכי שהניק לאסתר התעבר באותו האיש שהניק את בנו. ומשום שבטל מרדכי מדברי תורה כשעלה לשררה דרשו אביי לגריעותא, שהרי אז היה משנה למלך אחשורוש ועשיר גדול וכעת נעשה עני שאף שכר-מינקות לא היה לו, ורב יוסף דרש למעליותא, כי נעשה לאיש זה נס על מנת להראות לו שנתעברה בו נשמת מרדכי (הרמ"ע שם).

עוד בענין עשו וגלגולו בשמשון, ראה בפרק העוסק בשמשון וגלגוליו בעמ' 277