נחום פרק א

נבואת נחום הייתה בתקופת המלך מנשה (ראו סדר עולם רבה, פרק כ),

(א) מַשָּׂ֖א נִֽינְוֵ֑ה סֵ֧פֶר חֲז֛וֹן נַח֖וּם הָאֶלְקֹשִֽׁי:

תרגום יונתן מְטַל כַּס דִלְוָט לְאַשְׁקָאָה יַת נִינְוֵה. מִלְקָדְמִין אִתְנַבֵּי עֲלָהּ יוֹנָה בַּר אֲמִתַּי נְבִיָא דְמִגַת חֵפֶר וְתָבַת מֵחוֹבָהָא וּכְדוֹ דְאוֹסִיפַת לְמֶחֱטֵי תַּב וְאִתְנַבֵּי עֲלָהּ נָחוּם מִבֵּית קוֹשִׁי כְּמָא דִכְתִיב בְּסִפְרָא הָדֵין:

רד"ק משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי – זאת הנבואה נאמרה על נינוה ונינוה היתה למלך אשור

כמו שכתוב מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה

ומלך אשור הרע לישראל והגלה אותם מארצם

והקדוש ברוך הוא נקם נקמתם על ידי נבוכדנצר שהחריב מלכות אשור

ואמרו רבותינו ז"ל שנה ראשונה שמָלַך נבוכדנצר כבש את נינוה, שנייה כבש את יהויקים,

ונחום זה הנביא לא אמר הכתוב באיזה דור נתנבא, וקרא אלקושי מתיחס אל עירו או אל אבותיו

ובסדר עולם יואל נחום חבקוק נתנבאו בימי מנשה ולפי שלא היה כשר מנשה לא נקראו על שמו

וחי"ת חזון נקודה בשוא ופתח כי הוא סמוך כמו חזון ישעיהו ויונתן תרגם מטל כס דילוט וגו':

מלבי"ם משא. נינוה, הספר הזה נחלק לשנים, אחד נקרא בשם משא נינוה, והם הנבואות של סי' א' וסי' ב', והשני הוא ספר חזון של נחום, והיא הנבואה שבסי' ג',

כי נינוה נחרבה שתי פעמים, והמשא יספר מחורבן האחד של נינוה שזה היה קודם ימי הנביא או בימיו,

והחזון הוא לעתים רחוקות אשר חזה חורבן השני של נינוה שהיה בשנה הראשונה של מלכות נבוכדנצר שבו נחרבה לגמרי.

והנה חורבן נינוה השני שהיה על ידי נבוכדנצר מצאנו בדברי חז"ל,

אבל חורבן הראשון לא נמצא בספרי חכמינו רק הוא דבר מוסכם מסופר בכל קורות דה"י הקדמונים,

ואלה דבריהם, סרדנאפל מלך אשור היה איש בליעל זולל וסובא ורודף זימה טפש ונשחת מאד,

ויתקשר עליו שר צבא בבל (שמו בעלעזיאס) אשר היה תחת ממשלתו, עם שר צבא מדי (שמו ארבאצעס) ועם שאר שרי הצבא, ויתאספו עם חילם כארבע מאות אלף איש להלחם על נינוה

והמלך יצא לקראתם ויך בהם חללים וירדוף אותם עד גבול ארץ כשדים, ושם עמדו המורדים,

ונודע להם כי יצא חיל גדול מבאקטעריען [Greco-Bactrian Kingdom] לעזור למלך, וישלחו [הקושרים] שלוחים לקראתם לפתותם להיות אתם בקושרים, והמלך לא ידע מזה מאומה ובטח על אדיריו הבאים לעזרו, וישתו וישכרו,

ויקומו הקושרים עליהם בלילה ויכו כל חיל המלך, וגם חיל המלך שיצאו לקראתם עם שר צבאו שלמן אחי אשתו נפלו במלחמה, וכל השרים אשר היו תחתיו מרדו בו ויפרקו עולו,

ואז נסגר המלך וחילו הנשארים בעיר נינוה אשר היתה עיר בצורה ונהר חדקל סובב, והמורדים צרו על העיר שלש שנים ולא יכלו לה,

והמכשפים אמרו למלך שכ"ז שלא יהפך נהר חדקל לאויב לו לא תלכד העיר, וע"ז בטח ולא פחד מרעה,

ויהי אחרי שלש שנים עבר הנהר את גבולו ויפרוץ בחומת העיר כחצי פרסה, וירא המלך כי הפך הנהר לאויב לו ויתבהל מאד ויאמר נואש, ויצו להקים בארמונו מדורת עצים ואש וישם עליה את כל רכושו גם השגל ופילגשיו והוא עצמו עלו כולם על המוקד וישרפו באש, [א.ה. האשורים נודעו כעם אכזרי מאוד, יותר מכל מה שידע העולם לפניהם. כך למשל, מתפאר אחד המלכים האשורים (אַשוּר־נַצִירפַּל השני) במעשיו: "שבויים רבים מביניהם שרפתי באש … לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העיניים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים … את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש"].

האויבים כבשו את העיר ולא שלחו את ידם בבזה, ולא רצו להרע ליושבי העיר כי אמרו שלא באו רק להשמיד את בית המלך, רק אנשי העיר נפל עליהם פחד וינוסו כולם ויעזבו את העיר כמדבר שממה,

והאויב הקים ציון של בוז וחרפה להמלך סרדנאפל לאות על מעשיו הרעים, וכל ציוני הכבוד שהיו מורים על המלך שברו ויתצו, וישימוה לאות ולמשלים.

זה תוכן הספור הנמצא בכל ספרי דה"י כולם פה אחד, אבל מתי היה הדבר ובאיזה זמן?

לא נוכל להציל מפיהם דבר נכון וברור, והמבארים יאמרו כי המלך סרדנאפל הוא אסר חדון המוזכר בכתוב, אשר מלך תחת סנחריב אשר בניו הכוהו בחרב ויאמרו שהוא שם מורכב סר (אסור) נאפל הוא (חדן, פול) הנז' בד"ה,

ולפ"ז היה מעשה זו בסוף ימי חזקיהו או בימי מנשה, והוא מסכים לדעת חז"ל שנחום נבא בימי מנשה.

אולם המעיין בספרי הקורות משמע שהיה קדום זמן הרבה, ואין בידינו להכריע,

רק אם היה קדום, נשא המשא על חורבן שהיה קודם לימיו,

ואם היה בזמנו נשא המשא על חורבן שהיה בימיו, ועל זה אמר משא נינוה,

ועוד חזה חזיון על חורבן השני של נינוה שיהיה בימי נבוכדנצר, ועל זה אמר 'ספר חזון', שהחזון הוא לעתיד, ואנחנו נפרש הכתובים מסְכּים בכל האופנים:

מלבי"ם ביאור המילות משא, חזון. המשא מה שיספר דבר שקרה במשל ומליצה (וכמ"ש ישעיה י"ג א'),

ויהיה גם על דבר שכבר עבר, והחזון הוא מה שחוזה בלבו את העתיד, ועי' גדרו (ישעיה ל' י'):

 

(ב) אֵ֣ל קַנּ֤וֹא וְנֹקֵם֙ ה֔' נֹקֵ֥ם ה֖' וּבַ֣עַל חֵמָ֑ה נֹקֵ֤ם ה֙' לְצָרָ֔יו וְנוֹטֵ֥ר ה֖וּא לְאֹיְבָֽיו:

רש"י אל קנוא ונוקם ה' – על זרעו של סנחריב נתנבא נחום ובימי מנשה כמו שמצינו בסדר עולם אל קנא ונוקם ה' מאז שנפרע לישראל מאויביהם וגם עדיין עתה נוקם הוא ובעל חימה ועתיד הוא להיות נוקם לצריו שהחריבו את ארצו והגלו את עמו ונוטר הוא את איבתו לבבליים

ור"ש אומר ג' נקימות הללו כנגד ג' גליות שהגלה סנחריב את ישראל כמו שמצינו בסדר עולם:

רד"ק אל קנא ונוקם ה' – מקנא הוא בעבור עמו, כמו שאמר ויקנא ה' לעמו כי רואה אותם בצרה גדולה בגלותם:

ונוקם – שיקח נקמות מאת מלך אשור ומזרעו כי אף על פי שברצון האל יתברך הגלה כמו שאמר הוי אשור שבט אפי הוא הוסיף להרע יותר מן הראוי כמו שאמר [הכתוב]: אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה:

נוקם ה' וגו' – כפל הענין לחזק וי"מ כי זכר ג' נקמות כנגד ג' גליות שהגלה מלך אשור את ישראל

ו'צריו' ו'אויביו' הם מלכי אשור במקום הזה וכן עשה לכל צרי ישראל כמו שעשה למלך מצרים ולמלך בבל ולשאר המריעים לישראל. ואויבי ישראל, הם אויבי האל וצריו:

ונוטר – כמו שומר ר"ל אף על פי שאינו לוקח נקמתו מאויביו מיד, שומר הוא העון להם עד זמן שיקח נקמתו מהם או מבניהם, קנא תאר כמו כי ה' קנא שמו אלא שהם שני משקלים:

מלבי"ם אל. תחלה יאמר הצעה והקדמה אל ספרו, ה' אל קנא ונוקם, ר"ל שיש בו שתי מדות,

א] לקנא על כבוד שמו המחולל,

ב] לנקום על הרע שנעשה לנגדו,

ויש הבדל ביניהם שבצד שנוקם על הרע שעשו הרשעים בפועל לא יאריך אף רק נוקם ה',

ינקום תיכף כדי שלא יתמידו ברעתם ויחריבו את העולם,

אבל בצד שהוא קנוא על כבוד שמו אינו נוקם תיכף רק הוא בעל חמה,

שגדר החמה הוא ששומר הכעס בלבו ואינו מוציאו אל הפועל להעניש עליו שזה יקרא בשם אף,

ומפרש שני ענינים אלה,

נוקם הוא לצריו ונוטר הוא לאויביו כי יש הבדל בין צר ובין אויב,

שהצר הוא המציר בפועל והאויב הוא הדורש רעתו בלב ואינו מציר בפועל,

ויצוייר צר שאינו אויב אם מציר לו להנאתו שלא מחמת איבה, ואויב שאינו צר אם אינו עושה לו רעה,

ואצל השם, העושים רעות בפועל בין אדם לחברו נקראים צרי ה', ויצוייר שאינו אויב רק שעושה להנאתו, והכופרים בו בזדון והחולקים על אמונת ה' נקראים אויביו, ויצוייר שאינו עושה רע בפועל בין אדם לחברו,

ויש הבדל בין נקימה ובין נטירה, שהנטירה הוא שמירת השנאה בלב, והנקימה הוא שנוקם בפועל,

ועז"א כי לצריו שעושים רעות בפועל ה' נוקם תיכף ואינו ממתין להם,

אבל לאויביו המכחישים אלהותו ואינם מריעים בפועל הוא נוטר החמה בלב ואינו מעניש תיכף:

מלבי"ם ביאור המילות קנוא ונקם. הקנאה היא על חילול כבוד, והנקמה על רע שעשו לו,

הנקמה היא בפועל והקנאה תהיה גם בלב, והחמה הוא בלב, וזה הבדלו מן אף כמ"ש בכ"מ, וכמ"ש כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, שהנקמה תוציא החמה אל הפועל להעניש,

ויש הבדל בין נוקם ובין נוטר שהנטירה היא בלב והנקימה הוא בפועל, כמ"ש בחבורי התו"ה (קדושים סי' מ"ד), ויש הבדל בין צר ואויב, שהצר מציר בפועל, והאויב דורש רעה בלב ואינו מציר בפועל,

ועי' ישעיה (נ"ט י"ז י"ח), באו ג"כ כמליצות האלה:

 

(ג) ה֗' אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וגדול וּגְדָל [קוראים וגדול]־כֹּ֔חַ וְנַקֵּ֖ה לֹ֣א יְנַקֶּ֑ה ה֗' בְּסוּפָ֤ה וּבִשְׂעָרָה֙ דַּרְכּ֔וֹ וְעָנָ֖ן אֲבַ֥ק רַגְלָֽיו:

תרגום יונתן יְיָ מַרְחֵיק רְגַז וּסְגִי חֵילָא קֳדָמוֹהִי עֲתִיד יְיָ לְאִתְפְּרַע וּסְלַח לִדְתַיְבִין לְאוֹרַיְתָא וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּי יְיָ בְּעַלְעוֹלָא וּבְרוּחַ מְדַבֵּר וַעֲנַן אֲמִיטְתָא כַּבֵּישׁ קֳדָמוֹהִי:

מלבי"ם ה' ארך אפים. באר ענין הנטירה, שבזה הוא מאריך אף ואינו מעניש תיכף,

וזה מצד שהוא גדל כח, כמ"ש ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים,

שהארכת האף מורה על גודל כחו לסבול עתה ולהעניש תמיד בעת שירצה,

כי ב"ו א"א לו להאריך אפו מצד קוצר כחו לסבול,

ומצד שמתירא שלמחר לא יהיה בכחו להעניש כי אין כחו מתמיד,

אבל ה' מצד שהוא רב כח מאריך אף, ובכ"ז ונקה לא ינקה

כי סופו להעניש ולהשמיד את אויביו עת תתמלא סאתם,

ורצה בזה שמה שהאריך ה' לנינוה מעת נבא עליה יונה,

הגם שאז לא שבו רק מן החמס אשר בכפיהם ולא שבו מעבודת אלהים אחרים כמש"ש,

כי על ע"ז וכפירה והכחשת האמונה ממתין עד שיתמלא סאתם ולא שלם עונם עד הנה,

ורק על החמס שבזה נקראים בשם צרים רצה להאבידם תיכף בעוד ארבעים יום,

עד כאן הציע מדת ה' והנהגתו בעונשי הרשעים ואיך האריך להם אפו עד שבא קצם,

עתה יתחיל להציע איכות ענשו ונקמתו, ומצייר ביאת ה' והתגלותו להשמיד את הרשעים בשלש מדרגות זו אחר זו, וכל מדרגה יצייר בציור אחר נורא ומרעיש ומבהיל מאד,

והוא, כי הלביש מליצתו בחזיונות מבהילים כאילו ארבעה האיתנים מצוקי ארץ שהם ארבעה היסודות יוצאים אתו להחריב ולהשמיד את כל פני האדמה (מדרגה אחת)

יצייר התעוררות ה' לירד מגבהי מרומים אל הארץ להחריב אותה,

ויצייר הליכות אלי מלכי בקדש עם שני היסודות אשר בו יציירו המליצים את דרכו והלוכו,

שהוא יסוד הרוח ויסוד המים,

ועז"א ה' בסופה ובשערה דרכו, הדרך שילך אל הארץ היא בסופה ובסערה,

והוא רוכב על עב קל הנושא יסוד המים שהוא הענן

והוא אבק רגליו כאילו בהליכתו במרוצה מעלה אבק והוא הענן, ר"ל שאז יתעוררו שני יסודות המחריבים הישוב לפעמים, כמו סער מתחולל עוקר הרים ומשבר סלעים, או זרם עננים ושטף ומבול מים:

 

(ד) גּוֹעֵ֤ר בַּיָּם֙ וַֽיַּבְּשֵׁ֔הוּ וְכָל־הַנְּהָר֖וֹת הֶֽחֱרִ֑יב אֻמְלַ֤ל בָּשָׁן֙ וְכַרְמֶ֔ל וּפֶ֥רַח לְבָנ֖וֹן אֻמְלָֽל:

מלבי"ם גוער. מצייר שיעשה אז חורבן בין בים ובין ביבשה, שהוא גוער בים ויבשהו ואת הנהרות החריב,

הגם שבעת השטף ובקיעת העננים ימלאו הנהרות מים וישתפכו לתוך הים,

הוא יעשה דבר והפוכו, שהגם שזרם הים עבר ושטף הארץ,

הנהרות יחרבו ולא ירדו מימיהם אל הים וייבש הים,

וכן יעשה חורבן ביבשה כי אז אומלל בשן וכרמל שע"י הסער וזרם ברד שער קטב [ביטוי המבוסס על הפסוק בישעיהו (פרק כח, ב) הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד:  וביאר שם המלבי"ם: שער קטב. רוח סערה כורתת וקוטפת הכל:] יכרתו כל שדי תבואה ופרח אילנות,

כמ"ש קול ה' על המים קול ה' שובר ארזים וכו':

מלבי"ם ביאור המילות ויבשהו, החריב. יבש הוא יותר מחרב כמ"ש בכ"מ, ומצייר שלפי גודל הדבר תגדל חורבנו:

רש"י גוער בים – כמשמעו ודוגמא הוא כלפי העכו"ם שנמשלו למים כענין שנאמר (ישעיה יז) לאומים כשאון מים כבירים ישאון:

וכל הנהרות החריב – כאן ניבא שעתיד הקדוש ברוך הוא להמליך את נבוכדנצר (ירמיה כה) בימי יהויקים ויתן את אשור ואת כל הארצות לחרב:

אומלל בשן וכרמל – מושבות הטובים:

ופרח לבנון אומלל – חכמי ישראל פירשו כלפי מיני מגדים שנטע שלמה בבהמ"ק שהיו של זהב וכיון שנכנסו בבליים להיכל יבשו:

 

(ה) הָרִים֙ רָעֲשׁ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ וְהַגְּבָע֖וֹת הִתְמֹגָ֑גוּ וַתִּשָּׂ֤א הָאָ֙רֶץ֙ מִפָּנָ֔יו וְתֵבֵ֖ל וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ:

רש"י הרים רעשו ממנו – המלכים והשרים מהכשדים יפחדו מגזירתו:

ותשא הארץ – משאת עשן: [רד"ק והענין חרבן הארץ כמו שאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו' כאלו היא שרופה שלא יעלה בה כל עשב או שתהיה ממש כסדום ועמורה:].

מלבי"ם הרים. (המדרגה השניה), עת הגיע בדרכו על ראשי ההרים הרמים שאז הוא קרוב אל הארץ,

ובזה יצייר המשחית השלישי [אחר הרוח והמים] שיצא לפעלו והוא יסוד העפר,

שבעמדו על ראשי ההרים אז ירעשו ממנו, וגם הגבעות שהם למטה מן ההרים התמוגגו

ר"ל שאז ירעש יסוד העפר ויתהוה רעש הארץ ויתחיל בהרים שבהם מצוי הרעש לרוב

ואח"כ יתפשט אל הגבעות,

ומוסיף כי תשא הארץ מפניו כאילו כל הארץ תתנשא ממקומה לקום מפניו

כמי שמתנשא לקום לפני מלך גדול,

ועמה תתנשא תבל ויושבי בה, ימליץ שאז תרעש הארץ בכללה ועמודיה יתפלצון,

והוא ציור חורבן כללי ע"י רעש יסוד העפר:

מלבי"ם ביאור המילות הרים, גבעות. גבעות קטנים מהרים ואין הר בלא גבעה כמ"ש בכ"מ:

ותשא. מענין הרמה, תתנשא ממקומה: ארץ, תבל. תבל פורט מקום המיושב כמ"ש בכמה מקומות:

 

(ו) לִפְנֵ֤י זַעְמוֹ֙ מִ֣י יַֽעֲמ֔וֹד וּמִ֥י יָק֖וּם בַּחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ חֲמָתוֹ֙ נִתְּכָ֣ה כָאֵ֔שׁ וְהַצֻּרִ֖ים נִתְּצ֥וּ מִמֶּֽנּוּ:

מלבי"ם לפני. (המדרגה השלישית), שכבר בא השופט את הארץ ודן אותם עפ"י מעשיהם ושופך עליהם עברה וזעם וצרה, ובזה יצייר המשחית הרביעי שיצא להחריב ולהשחית שהוא יסוד האש,

ויש הבדל בין אף ובין חמה ובין זעם,

החמה היא הכעס הפנימי העצור בלב, ועת יתגלה הכעס לחוץ נקרא אף שאז יגזר עונש,

והקללה עצמה והעונש נקרא זעם, עז"א לפני זעמו מי יעמד שהוא העונש עצמו,

ומוסיף מי יקום גם בחרון אפו אף שעוד לא שפך זעמו

ומוסיף שגם חמתו הפנימית אף שעדיין לא יצא לחוץ בכ"ז נתכה כאש,

מצייר החמה כאש בוער העצור בהררי עד ותאכל עד תהום רבה, שעת יותך האש ע"י חלקי גפרית ויתר דברים אשיים הנמצאים במעמקי האדמה והארץ תקיא העצמים אשר בבטנה,

שאז חמתו נתכה כאש הנזרק מהרים מוריקים אש [הרי געש], שהדברים המוצקים נתכים אז עד שגם הצורים החזקים נתצו ממנו ויעלו כאבק פורח להחריב ולהשמיד את כל סביבותם:

מלבי"ם ביאור המילות זעמו, חרון אפו חמתו. כבר התבאר כי חימה היא הכעס הצפון בלב וכשיוצא לפועל נקרא אף כמ"ש (ישעיה ל"ד ב', יחזקאל ה' כ"ג) ובכ"מ,

וזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה והעונש עצמו (ישעי' י' ה'):

מי יעמוד, מי יקום. כשבאו נרדפי' תהי' הקימה קלה מן העמידה, כמ"ש וישישים קמו עמדו (איוב כ"ט ח'), ר"ל נשארו עומדים, ישען על ביתו ולא יעמד יחזיק בו ולא יקום (שם ח'), ר"ל אף לא יקום,

וכן בכאן מוסיף שגם לא יקום קימה קצת: כאש. כאש. שהיא מתכת כל דבר מוצק:

 

(ז) ט֣וֹב ה֔' לְמָע֖וֹז בְּי֣וֹם צָרָ֑ה וְיֹדֵ֖עַ חֹ֥סֵי בֽוֹ:

רש"י טוב ה' למעוז – ואף בשעה שהוא נפרע מאויביו לא זזו רחמיו מלהטיב ליראיו ולא כמדת בשר ודם שכשהוא עסוק בזו אינו פנוי בזו כענין שנא' (שם טו) ה' איש מלחמ' ה' שמו כמו שהוא במכילתין:

ויודע – את צרכי חוסי בו:

רד"ק טוב ה' – טעם הפסוק נמשך עד סופו ר"ל ישראל שהם חוסים בו יהיה האל טוב להם

ויהיה להם למעוז ביום צרת מלכי אשור

כי אף על פי שתחרב מלכות אשור ישראל שהם בגלות בארצם ימלטו מחרב נבוכדנצר:

ויודע חוסי בו – יודעם ומכירם לטובה ומשגיח עליהם וכן כי יודע ה' דרך צדיקים חוסי בו נסמך על אות השמוש וכן כל חוסי בך הרי בגלבוע גמולי מחלב והדומים להם:

מלבי"ם טוב. אחר הציור הנורא הזה שצייר שהמקום הכללי שהוא כדור הארץ עלה בתהו ויאבד,

ואין מקום ומעמד לכל היקום אשר על פני האדמה,

ישאל על מה יעמדו עתה בני תבל? הלא הארץ התפוררה והתמוטטה?

משיב, ביום צרה, טוב ה' למעוז, טוב לעמוד על ה' כי הוא עתה מקומו של עולם ועליו יעמדו הברואים וימצאו מעוז ומחסה,

ויודע חוסי בו – ר"ל והמעוז הזה שיעוזו בו עתה שהוא ה', נעלה מן המעוז שימצא אדם בדבר טבעי,

שהמעוז [הטבעי] אינו יודע מי חוסה בו,   אבל ה' הוא מעוז אשר יודע חוסי בו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית,

ר"ל כי בחורבן הכללי הזה, ישגיח בעין חמלה להציל את הבוטחים בו ולהצילם מני צר:

 

(ח) וּבְשֶׁ֣טֶף עֹבֵ֔ר כָּלָ֖ה יַעֲשֶׂ֣ה מְקוֹמָ֑הּ וְאֹיְבָ֖יו יְרַדֶּף־חֹֽשֶׁךְ:

רש"י ובשטף עובר – ובחמה שוטפת:

כלה יעשה מקומה – של ארץ [נינוה] ומוסב זה על ותשא הארץ מפניו כמו שאמור למעלה:

מלבי"ם בשטף עובר. עם הציור שצייר את ה' כמעוז מן הצרה, מצייר אותו ג"כ כעובר בשטף לכלות את הצרה, ר"ל בעת שה' עובר בשטף וזרם מים, עד שכלה יעשה מקומה (של הצרה),

שע"י השטף יכלה את המקום שמשם באה הצרה לכל העולם שהיא ארץ אשור ואיביו ירדף חשך,

והוא ציור על זרם מי חדקל ששטף אז את נינוה בפקודת ה'

וכל העיר ברחו כאילו דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה' רודפם, כמו שנתבאר בפסוק א':

מלבי"ם ביאור המילות מקומה. של הצרה שזכר כמ"ש ביום צרה, וכן בפסוק שאח"ז לא תקום צרה:

ירדף, פעל יוצא לשלישי שירדף אותם ע"י החשך:

 

(ט) מַה־תְּחַשְּׁבוּן֙ אֶל־ה֔' כָּלָ֖ה ה֣וּא עֹשֶׂ֑ה לֹֽא־תָק֥וּם פַּעֲמַ֖יִם צָרָֽה:

רד"ק מה תחשבון – אמר כנגד אויביו שהם אנשי נינוה מה תחשבון אתם על ה' הגוזר עליכם רעה,

זאת תחשבון – כי לא יוכל לעשות זאת, כמו שאמר מלך אשור 'כי יציל ה' את ירושלם מידי'?:

כלה הוא עושה – דעו כי כלה הוא עושה אתכם:

לא תקום פעמים צרה – כי בפעם אחת יכלה אתכם:

מלבי"ם מה תחשבון אל ה'. למה תחשבון ע"ז מחשבה רעה על ה' כאילו יצא להרע ולבלע ולהשחית

שאין זה ממדתו, כי באמת אין כונתו להרע, רק כלה הוא עושה [ל]צרה [כדי] לא תקום פעמים.

בזה יכלה את הצרה, שהוא מלכות אשור שהיא היתה צרת התבל,

וע"י השטף הזה הוא מכלה את הצרה בל תקום פעמים,

שהגם שאחר מפלה זו קמה פעם אחת, הלא עוד תשוב ותחרב שנית ע"י נבוכדנצר,

ובפעם השני לא תקום עוד, כי רק פעם אחד תקום צרה לא פעמים:

מלבי"ם ביאור המילות תחשבון. כבר בארו דורשי הלשון שפעל חשב הבא בנפעל מורה על מחשבות בלתי ראויות:

 

(י) כִּ֚י עַד־סִירִ֣ים סְבֻכִ֔ים וּכְסָבְאָ֖ם סְבוּאִ֑ים אֻ֨כְּל֔וּ כְּקַ֥שׁ יָבֵ֖שׁ מָלֵֽא:

מלבי"ם כי עד סירים סבוכים. כי ע"י השטף הזה נתבהל סרדנאפל והתיאש,

וערך מערכת קוצים כסוחים באש יצתו ועלה על המוקד הוא וכל ביתו ונשרפו שמה,

ובזה צייר שהמלך וכל בני ביתו שתו אז ונשתכרו כמו שהיה דרכם שהיו בסובאי יין תמיד,

ומתוך שכרות באו עד סירים סבוכים, שהם מערכת הקוצים והמדורה של אש,

והגם שהסבואים היו כסבאם, ר"ל שתויי יין, בכ"ז כאשר קרבו עד הסירים הסבוכים אכלו כקש יבש מלא, ר"ל כקש שמלאו ימי גדולו ונתיבש שאז ישרף תיכף בהריחו אש, והלחים מן היין נעשו כיבשים:

מלבי"ם ביאור המילות עד סירים. מלת עד מציין ההגעה עד הדבר, כשיגיעו הסבואים עד הסירים הנסבכים זב"ז שהם הקוצים שבהם מדליקים אש (שמות כ"ב, ש"ב כ"ג, ישעיה ל"ג י"ב), וכ"ף כסבאם כ"ף הזמן, בעת סבאם של הסבואים, ומלת מלא מציין תבואה הנגמרת, כמו פן תקדש המלאה:

 

(יא) מִמֵּ֣ךְ יָצָ֔א חֹשֵׁ֥ב עַל־ה֖' רָעָ֑ה יֹעֵ֖ץ בְּלִיָּֽעַל: ס

רש"י ממך – את נינוה: יצא – סנחריב החושב רעה דימה להחריב דירת מטה ומעלה כתוב אחד אומר (מלכים ב יט) ואבא מלון קיצו וכתוב אחד אומר (ישעיה לז) ואבא מרום קיצו

בתחילה אחריב דירה של מטה ולבסוף דירה של מעלה כדאי' בחלק (דף צד):

אבן עזרא נחום ממך – וידועים הם דברי רבשקה מפי אדוניו

כמו שאמור בספר מלכים אשר שלחו מלך אשור לחרף שם ה':

מלבי"ם ממך. מסב פניו אל עיר נינוה, אומר אליה הנה ממך יצא הרשע הזה שהוא חושב רעה על ה' לכפור במציאות ה' והשגחתו והוא יועץ עצת בליעל לפרוק עול ולעשות כל התועבות:

מלבי"ם ביאור המילות חשב, יעץ. כבר בארתי (ישעיה י') שהמחשבה הוא דבר עיוני, והעצה היא בדבר מעשי,

חושב רעה באמונה, ויועץ בליעל במעשים:

 

(יב) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' אִם־שְׁלֵמִים֙ וְכֵ֣ן רַבִּ֔ים וְכֵ֥ן נָגֹ֖זּוּ וְעָבָ֑ר וְעִ֨נִּתִ֔ךְ לֹ֥א אֲעַנֵּ֖ךְ עֽוֹד:

מלבי"ם כה אמר ה'. על כן נגזר על נינוה שתהיה שממה ולכן בא עליהם פחד ה' וברחו כולם,

הגם שהיו שלמים והיו רבים, שהיו עם רב ולא נחסר מהם במלחמה כי לא לחמו כלל,

בכ"ז כן נגוזו וברחו מן העיר כמו שעבר המלך החושב רעה על ה',

 

ולדעת האומרים שסרדנפאל שבו היה המעשה הוא אסור חדון בן סנחריב,

יל"פ שהמליץ דבר אל סנחריב בנוכח, אומר אליו אתה החושב רעה על ה'!

ממך יצא יועץ בליעל, ר"ל אסרחדון שיעץ בליעל לפרוק עול [ולרצוח את אביו]- הוא יצא ממך,

אתה סנחריב שהיית חושב רעה על ה' ושלחת מלאכים [רבשקה] לחרף אלהים חיים,

לכן כה אמר ה' אם (כן) נגוזו שלמים וכן רבים, לכן כן ועבר גם היועץ בליעל, ר"ל הלא במיתה זו שהיא מיתת שריפה נגוזו מן העולם שלמים ורבים ממחנה סנחריב,

שהמלאך שיצא והכה במחנה אשור שרפן כולם כפי קבלת חז"ל,

לכן כן ועבר – גם הוא יעבור על האש, (ותפס לשון העברה על האש, כי היה דרכם להעביר באש למולך, וסנחריב עצמו רצה לעשות כן לבניו [להקריבם לנסרוך אלהיו] שלכן הכוהו בחרב, כמ"ש (ישעיה ל') במ"ש כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן, ור"ל שמיתה זו להשרף על המוקד מוכן לו מימי אביו):

ועניתיך – מסב פניו אל ישראל, מה שעניתי אותך ע"י אשור לא אענך עוד,

וזה נכון מאד אם נאמר שמעשה זה היה באסרחדון, שאז חדל אשור לענות את ישראל.

ואם נאמר שהיה קודם לכן, עכ"פ חדל לענותם בעת ההיא שהיה דעתו להלחם עם ישראל ולענותם,

וע"י חורבן נינוה נבטל עצתו בעת ההיא:

מלבי"ם ביאור המילות כן רבים וכן נגוזו. שני כפ"י הדמיון, ר"ל כמו הם רבים כן נגוזו מן העיר לפי' א',

ולפי' ב' ר"ל כן רבים נגוזו, וכפל מלת כן להתעוררות המליצה, שהיה כן מכוון, והמליצה תצייר העברת אנשים ממקומם כגזה שגוזזים דבר ממקום חבורו, וא"ו ועבר לפי' הראשון הוא וא"ו ההשואה, כמו מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק:

רש"י אם שלמים וכן רבים – יפה תרגום של יונתן מיושב על המקרא:

אם יהון שלמים בעצה שיהו כולם שוים בהסכמה א'

וכן אם יהיו רבי' מאד אנשי נינוה אויביך ירושלים,

וכן אף אם גזו חדקל ועברו את פרת לצור עליה – לא יצליחו שהרי עניתיך ולא אענך עוד,

ועוד שמעתי אם שלמים אנשי נינוה בגדולתם וכן אם יהו עוד רבים ונכבדים יותר

וכן נגוזו ועבר וכן אגיזם ואעבירם הרי זה כמו (שמו' א) וכאשר יענו אותו כן ירבה:

ועניתיך לא אענך עוד – אענה אותך בפעם הזאת כלה ונחרצה ולא אזקוק לך עוד

ורבותינו דרשו לענין מעשה הצדקה במסכת גיטין אך אינו על סדר שאר הנבואה:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ז עמוד א

דרש רב עוירא, זימנין א"ל משמיה דרב אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי, מאי דכתיב: כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'? אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין [רשי: שלמים=מצומצמין. ר"ל שהם שלמים כדי הצורך החיוני במדה מדויקת ולא ברווח, וזה הנקר מצומצם – מדויק. שערי פשט] יעשה מהן צדקה, וכ"ש כשהן מרובין. מאי וכן נגוזו ועבר? תנא דבי ר' ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה – ניצל מדינה של גיהנם; משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה.

 

(יג) וְעַתָּ֕ה אֶשְׁבֹּ֥ר מֹטֵ֖הוּ מֵֽעָלָ֑יִךְ וּמוֹסְרֹתַ֖יִךְ אֲנַתֵּֽק:

מלבי"ם ועתה אשבור מוטהו של אשור. שהם המשא של מס ועבדות,

וגם מוסרותיך אנתק מה שהיית אסור במוסרות מפני פחד גדודיו וחייליו,

(ואם היה מעשה זו בימי מנשה כנ"ל נשבר העול לגמרי כי מאז חדלה ממשלת אשור על ישראל,

ואם היה קודם לכן ר"ל שעכ"פ עתה אשבור, כי מה שבא אח"כ סנחריב עליהם היה בעת העתיד):

מלבי"ם ביאור המילות מוטהו. כמו ועשית לך מוסרות ומוטות (ירמיה כ"ז):

 

(יד) וְצִוָּ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ה֔' לֹֽא־יִזָּרַ֥ע מִשִּׁמְךָ֖ ע֑וֹד מִבֵּ֨ית אֱלֹהֶ֜יךָ אַכְרִ֨ית פֶּ֧סֶל וּמַסֵּכָ֛ה אָשִׂ֥ים קִבְרֶ֖ךָ כִּ֥י קַלּֽוֹתָ:

מלבי"ם וצוה עליך ה'. מסב פניו אל סרדנפאל, ה' צוה וגזר עליך אשר לא יזרע משמך עוד,

שלא יעמד מבניך מלך שיקרא על שמך, כי נמחה הוא וזרעו ושמו לא יזכר עוד,

מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה – שהיה מנהג המלכים להעמיד פסילי צלמם [של המלך] בבית אלהיהם,

והיו מכבדים את פסלו ומיחסים לו אלהות, ואז הסירו כל פסל שהיה אות ציון לכבודו,

בהפך, העמידו על קברו פסל של גנאי להורות על קלותו ובזיונו, כמו שזכרו ספורי דברי הימים,

ועז"א פסל ומסכה אשים (ציון) קברך שיהיה לציון כי קלות ונבזית מאד: [רש"י מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה – ואשים את בית אלהיך קברך, שם תברח להמלט ושם תהרג כמו שכתוב שנהרג אביך בית נסרוך אלהיו]:

מלבי"ם ביאור המילות וצוה עליך. צוה שאחריו על, הוא, או אזהרה, כמו ויצו ה' על האדם, או שיצוה בעבורו,

כמו ויצו עליו פרעה אנשים, ופה ר"ל בעבורך:

לא יזרע משמך. לא יקום זרע שיקרא על שמך, והמליצה תצייר התרבות הדבר בזריעה,

כי בני המלך יקראו בשמו, ושמו כזריעה המצמחת פרי ותנובה:

כי קלות. מענין בזיון, ויל"פ קלות, נשרפת באש, מענין אשר קלם מלך בבל באש,

וכבר בארתי בחבורי בתו"ה (ויקרא כ' ק"נ), שלדעת חז"ל נחשת קלל הוא מענין שרפה,

וקלוי משתתף לדעתם עם קלל מפעלי הכפל: