נחום פרק ג

(א) ה֖וֹי עִ֣יר דָּמִ֑ים כֻּלָּ֗הּ כַּ֤חַשׁ פֶּ֙רֶק֙ מְלֵאָ֔ה לֹ֥א יָמִ֖ישׁ טָֽרֶף:

רד"ק הוי עיר הדמים – הוי לשון קריאה, או הוא כמו אוי וכת"י ווי:

כחש – שמכחשין ומשקרים איש באחיו

וכן מלאה פרק והוא כמו גזל שפורק דבר מיד אחר וכן ופרקת עולו פורק ואין מציל:

לא ימיש טרף – לא ימיש מתוכה טרף כי בכל יום ויום טורפים:

מלבי"ם הוי. עתה מתחיל הנבואה העתידה אשר חזה על חורבן השני של נינוה שנחרבה ע"י נבוכדנצר בראשית מלכותו שאז נהרסה כל העיר ונשארה שממה לעולם, שעז"א 'ספר חזון נחום האלקושי',

הוי עיר דמים ששופכת דם, כולה כחש כולם כחשו בה' ובמציאותו

פרק* מלאה – הגם שמלאה מבשר טרפה בכ"ז לא ימיש טרף – טורפים תמיד מחדש לרצוח ולאבד נפשות:

מלבי"ם ביאור המילות כחש. סתם כחש הוא באמונה, ופרק הוא אחר הטרף שפורק העצמות ומפרידן, כמ"ש פן יטרף כאריה פורק ואין מציל, ויל"פ כחש פרק שמכחישים את הפרק והגזלה הגם שלא ימוש טרף:

(ב) ק֣וֹל שׁ֔וֹט וְק֖וֹל רַ֣עַשׁ אוֹפָ֑ן וְס֣וּס דֹּהֵ֔ר וּמֶרְכָּבָ֖ה מְרַקֵּדָֽה:

רד"ק קול שוט – ועתה ישמע מהאויבים הבאים עליהם קול שוט שמכים הפרשים והסוסים לרוץ:

וקול רעש אופן – שממהרים ללכת לבא העיר:

דוהר – כמו דהרת אביריו והוא כשמכה הסוס בארץ בכח ברגליו:

מרקדה – מרוב מרוצתם כאלו מרקד':

מלבי"ם קול. א] מצייר רעש העיר שנשמע תמיד קול שוט וקול רעש של אופנים,

ב] מצייר הסכנה שיש בעיר שתמיד סוס דוהר ומרכבה מרקדה:

אבן עזרא והנכון בעיני שוט להכות מין משמיע קול אשר יעשו הפלשתים כעין טנבו"ר שלנו שהוא רחב וגדל ומתקבצי' אנשי החיל עשרה או יותר להכות בהם בשוטים להשמיע קולה ולהפחיד:

(ג) פָּרָ֣שׁ מַעֲלֶ֗ה וְלַ֤הַב חֶ֙רֶב֙ וּבְרַ֣ק חֲנִ֔ית וְרֹ֥ב חָלָ֖ל וְכֹ֣בֶד פָּ֑גֶר וְאֵ֥ין קֵ֙צֶה֙ לַגְּוִיָּ֔ה יכשלו וְכָשְׁל֖וּ בִּגְוִיָּתָֽם:

מלבי"ם פרש מעלה. במקום מעלה ההרים ששם לא תבא המרכבה והסוסים,

שם נמצא פרש ולהב חרב וברק חנית – ששם יעמדו אנשי המלחמה,

ועי"כ נמצא רב חלל – שיומתו אנשים בחוצות,

וכובד פגֶר – מכבדים את הפגרים במטאטא כמו שמכבדין אשפתות,

ובכ"ז אין קצה לגויה – שאי אפשר להסיר כל הפגרים, עד שיכשלו בגויתם – שההולכים יכשלו בם:

מלבי"ם ביאור המילות מעלה. כמו במעלה העיר, ופרש נקרא האיש המלומד לרכוב על סוס מלחמה: וכבד. טאטוא בלשון המשנה: ואין קצה לגויה. יל"פ ג"כ שר"ל שאין קצה [וגבול ל]מה שצריכים לצרכי הגויה ותענוגות בשר, עד שיכשלו בגויתם מרוב זנוני זונה, ר"ל שיחלשו ויחלו ע"י רוב זנוני זונה:

(ד) מֵרֹב֙ זְנוּנֵ֣י זוֹנָ֔ה ט֥וֹבַת חֵ֖ן בַּעֲלַ֣ת כְּשָׁפִ֑ים הַמֹּכֶ֤רֶת גּוֹיִם֙ בִּזְנוּנֶ֔יהָ וּמִשְׁפָּח֖וֹת בִּכְשָׁפֶֽיהָ:

מלבי"ם מרוב. וטעם קיבוץ ההמון הרב לשם ע"י רוב זנוני זונה שנמצא שם,

שהיא טובת חן וגם בעלת כשפים לצודד נפשות ע"י כשוף, עד שמוכרת גוים בזנוניה,

ומשפחות – היקרות שלא יתפתו על הזנונים תמכרם בכשפיה,

שהכשפים הם חוץ לטבע וימשלו גם על משפחות מצוינות

ובנמשל שהגוים יתפתו להקבץ שמה ע"י רוב העושר והמסחר שלה, שזה נמשל לאתנן זונה (כמ"ש בישעיה כ"ג) והמשפחות יתפתו ע"י כישוף ותחבולות שתסמא עיניהם להיות משועבדים אליה:

(ה) הִנְנִ֣י אֵלַ֗יִךְ נְאֻם֙ ה֣' צְבָא֔וֹת וְגִלֵּיתִ֥י שׁוּלַ֖יִךְ עַל־פָּנָ֑יִךְ וְהַרְאֵיתִ֤י גוֹיִם֙ מַעְרֵ֔ךְ וּמַמְלָכ֖וֹת קְלוֹנֵֽךְ:

מלבי"ם הנני אליך וגליתי שוליך. שולי הבגדים המטונפים אגלה על פניך, והראיתי גוים שהם נתפתו ע"י זנות אראם מערך שהיא ערותך, וממלכות שנתפתו ע"י כישוף אראם קלונך:

מלבי"ם ביאור המילות מערך. כמו ערותך, כמו כמער איש:

(ו) וְהִשְׁלַכְתִּ֥י עָלַ֛יִךְ שִׁקֻּצִ֖ים וְנִבַּלְתִּ֑יךְ וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּרֹֽאִי:

רש"י שקוצים – בגדים צואים המנוולים אותך לפי הענין שדימה אותה לזונה דבר הכתוב:

כרואי – כזבל לשון והסיר את מוראתו בנוצתה (ויקרא א): [ויונתן תרגם ואשוינך מכערא לעיני כל חזך]:

מצודת דוד ר"ל האויב הבא יהרוג בך ויוליכך בשבי בבזיון רב:

מלבי"ם והשלכתי עליך שקוצים. לנבל את יפיך עד שאשים אותך כראי ודבר מטונף:

מלבי"ם ביאור המילות ונבלתיך. מענין נבלה: רואי. ענין טינוף, כמו והסיר את מוראתו:

(ז) וְהָיָ֤ה כָל־רֹאַ֙יִךְ֙ יִדּ֣וֹד מִמֵּ֔ךְ וְאָמַר֙ שָׁדְּדָ֣ה [שודדה] נִֽינְוֵ֔ה מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑הּ מֵאַ֛יִן אֲבַקֵּ֥שׁ מְנַחֲמִ֖ים לָֽךְ:

מלבי"ם והיה. עד שכל הרואה אותך ידוד ויתרחק ממך,

ויאמר שודדה נינוה ר"ל אחר שנינוה שדדה תמיד את כל העולם א"כ מי ינוד לה אחר שכולם שונאים אותה. עתה יסוב המליץ פניו אל נינוה אומר אליה מאין אבקש מנחמים לך,

למי קרה צרה כזאת עד שבזה אנחם אותך לאמר שגם לפלוני קרה כזאת:

מלבי"ם ביאור המילות שדדה. לדעת המפרשים כמו שְׁדָדָה, ואני פרשתיו מהקל ובא בדגש וראוי להיות רפה ובמתג: ינוד, מנחמים. הנודה היא מן הקרובים והאוהבים (כמ"ש ישעיה נ"א י"ט), והמנחמים יהיו גם רחוקים:

(ח) הֲתֵֽיטְבִי֙ מִנֹּ֣א אָמ֔וֹן הַיֹּֽשְׁבָה֙ בַּיְאֹרִ֔ים מַ֖יִם סָבִ֣יב לָ֑הּ אֲשֶׁר־חֵ֣יל יָ֔ם מִיָּ֖ם חוֹמָתָֽהּ:

מלבי"ם התיטבי. משיב לאמר הנה אוכל לנחם אותך לאמר התיטבי מנא אמון [ת"י אלכסנדריא של מצרים] שגם היא נחרבה כמוך, [רש"י אמון לשון פדגוג מנוא הגדולה שהיתה אומנת מלכי מצרים דמרבי בה מלכו]:

וגם היא היתה דומה לך בעת גדולתה, שהיתה נא אמון עיר רבתי עם,

וכן כמו שאת יושבת על נהר חדקל, כן היא, היא יושבה ביאורים עד שמים סביב לה מכל צד,

ונוסף לזה היה הים מקיף אותה עד שהים היה לה כחיל וחומה, עז"א אשר חיל ים,

וגם מן הים היה חומתה שחומתה הגדולה וחיל שהוא החומה הקטנה היה הים:

מלבי"ם ביאור המילות חיל ים. כמו ויאבל חיל וחומה, שתרגומו שורא ובר שורא:

(ט) כּ֥וּשׁ עָצְמָ֛ה [לרד"ק קוראים עוצמה] וּמִצְרַ֖יִם וְאֵ֣ין קֵ֑צֶה פּ֣וּט וְלוּבִ֔ים הָי֖וּ בְּעֶזְרָתֵֽךְ:

מלבי"ם כוש. וגם היה לה תוקף ועזרת אנשי חיל יותר ממך, כי כוש עצמה כוש היה עוצם לה,

וגם מצרים בעצמה אין קצה לאנשיה שהיו רבים מאד,

וגם פוט ולובים (אשר) היו בעזרתך שעזרו לנינוה, גם המה היו אז בעזרת מצרים:

(י) גַּם־הִ֗יא לַגֹּלָה֙ הָלְכָ֣ה בַשֶּׁ֔בִי גַּ֧ם עֹלָלֶ֛יהָ יְרֻטְּשׁ֖וּ בְּרֹ֣אשׁ כָּל־חוּצ֑וֹת וְעַל־נִכְבַּדֶּ֙יהָ֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל וְכָל־ גְּדוֹלֶ֖יהָ רֻתְּק֥וּ בַזִּקִּֽים:

מלבי"ם גם היא לגולה* הלכה. כמוך, וגם עולליה ירוטשו* כמו שקרה לך,

ועל נכבדיה ידו גורל לקחתם לעבדים עפ"י הגורל:

מלבי"ם ביאור המילות לגולה הלכו בשבי. כי יש גולה שאינו שבוי רק יכול ללכת בכ"מ שירצה, וכן יחזקאל (י"ב י"א) בגולה בשבי: ירוטשו. העברת צורת האדם ע"י הכאות (ישעיה י'): רתקו. זקים כפולים ומכופלים (יחזקאל ז' כ"ג):

(יא) גַּם־אַ֣תְּ תִּשְׁכְּרִ֔י תְּהִ֖י נַֽעֲלָמָ֑ה גַּם־אַ֛תְּ תְּבַקְשִׁ֥י מָע֖וֹז מֵאוֹיֵֽב:

מלבי"ם גם את. ר"ל בזה אנחמך שכן קרה או יקרה לעיר גדולה כמוך,

ומצייר כי בזה תשתה כוס תנחומין, כמנהג האבל בעת התנחומין,

ותשכרי מן הכוס, ובזה תהי נעלמה תתעלם מן העין כאילו אינך עוד בעולם,

גם את (תשכרי), את, אשר תבקשי עתה מעוז מאויב ותחשוב להשגב במבצר ולהנצל, לא יועיל לך זאת, כי.

מלבי"ם ביאור המילות תבקשי. אשר תבקשי, וכן פסוק ט' [אשר] היו בעזרתך, כמו זה היום [אשר] עשה ה':

(יב) כָּ֨ל־מִבְצָרַ֔יִךְ תְּאֵנִ֖ים עִם־בִּכּוּרִ֑ים אִם־יִנּ֕וֹעוּ וְנָפְל֖וּ עַל־פִּ֥י אוֹכֵֽל:

מלבי"ם כל מבצריך תאנים עם בכורים. שבתנועה קלה אם ינועו יפלו מן האילן על [ה]פה של האוכל,

והתאנים הבכורים יפלו בקל יותר מן התאנים שלא נתבכרו,

כן המבצרים שיתבכרו עתה יהיו יותר בנקל לכבשם:

רד"ק …והמשיל המבצרים לתאנים שיתאוה אדם להם ויותר כשהם בכורים שמצפה אדם להם ומתאוה יותר

כן מצפה האויב למבצריך לכבש:

(יג) הִנֵּ֨ה עַמֵּ֤ךְ נָשִׁים֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ פָּת֥וֹחַ נִפְתְּח֖וּ שַׁעֲרֵ֣י אַרְצֵ֑ךְ אָכְלָ֥ה אֵ֖שׁ בְּרִיחָֽיִךְ:

מלבי"ם הנה. כי אין מי שילחם בעד המבצרים כי עמך כנשים שאינם בעלי מלחמה

ולכן פתוח נפתחו שערי ארצך: רד"ק פתוח נפתחו – כלומר נראה כאלו נפתחו מאליהם כי קל מהרה ישברון ופתחום האויבים וכאלו אש אכלה בריחיך:

(יד) מֵ֤י מָצוֹר֙ שַֽׁאֲבִי־לָ֔ךְ חַזְּקִ֖י מִבְצָרָ֑יִךְ בֹּ֧אִי בַטִּ֛יט וְרִמְסִ֥י בַחֹ֖מֶר הַחֲזִ֥יקִי מַלְבֵּֽן:

מלבי"ם מי מצור. מתלוצץ על התעסקם לחזק את מבצריהם ולהשגב בתוכם,

אומר הרוצה להסגר במצור צריך להיות לו יאורי מצור שיהיו מים מוכנים לו בשפע,

ואתה אין לך מים מזומנים רק מי מצור שאבי לך, כשואב מים בכלים שהם מועטים,

וגם לא יעמדו ימים רבים כי יסרחו, חזקי מבצריך כי אינם חזקים,

ואמר ע"ז בדרך הלצה באי בטיט ורמסי בחמר – כי הטיט אינו ראוי לעשות ממנו לבנים,

שהם נעשים מן החמר לא מן הטיט הנדוש ברגלי אדם, שהלבנים הנעשים מן הטיט יתפוררו ויהיו כאבק.

ואתה שאין לך חמר לעשות ממנו לבנים,

בואי בטיט ורמסי בחמר, תרמסי את הטיט כאילו ע"י הרמיסה יעשה חזק כחמר,

ואני אומר לך החזיקי מלבן צריך את להחזיק היטב את המלבן שלא תתפורר הלבנה לפרורים,

כי באמת נעשה מטיט:

מלבי"ם ביאור המילות בטיט, בחמר התבאר (ישעיה י' ו', מ"א כ"ה), שהטיט אין ראוי לבנין רק החמר עיין שם:

(טו) שָׁ֚ם תֹּאכְלֵ֣ךְ אֵ֔שׁ תַּכְרִיתֵ֣ךְ חֶ֔רֶב תֹּאכְלֵ֖ךְ כַּיָּ֑לֶק הִתְכַּבֵּ֣ד כַּיֶּ֔לֶק הִֽתְכַּבְּדִ֖י כָּאַרְבֶּֽה:

מלבי"ם שם. אבל שם מדי תרמסי בטיט לחזק מבצריך תאכלך אש האויב,

והחרב תכריתך ותאכלך כילק האוכל את עשב השדה,

התכבד כילק, הילק הוא מין ממיני הארבה אשר בצאתו הוא רמה ואחר זמן יתעטף במעטפה [גולם]

(כמו שרוב הרמשים יתעטפו במסוה) וינוח שם זמן מוגבל

ואחר יצא מן המעטפה ויתהוה ממנו בעל כנף ואז הוא ממין הארבה ויעוף,

עפ"ז מדמה את המון הסוחרים והעמים שהיו נמצאים בעיר נינוה

כילק בעוד שהוא רמה וזוחל על הארץ ולא יוכל לעוף,

אבל אחר שנכבשה עיר נינוה יצאו מן המעטפה ונעשה להם כנפים

ונעשו כארבה שיש להם כנפים ויעופו מן הארץ,

וז"ש אתה רוצה להתכבד כילק ע"י הסוחרים הזוחלים בעירך כילק הזוחל,

אבל תתכבדי כארבה כי במהרה יהיה להם כנפים לעוף מן הארץ:

מלבי"ם ביאור המילות התכבד. מקור, התכבדי צווי:

רש"י התכבד – במטאטי השמיד: ויש פותרין התכבד כילק תתכסי בכובד גייסות כילק והתכבדי לשון עם כבד:

(טז) הִרְבֵּית֙ רֹֽכְלַ֔יִךְ מִכּוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם יֶ֥לֶק פָשַׁ֖ט וַיָּעֹֽף:

מלבי"ם הרבית. מפרש מ"ש התכבד כילק, שכן הרבית רוכליך

(שהם הסוחרים הקטנים מוכרי הסחורות לאחדים) מכוכבי השמים,

והיה בתוכך כילק הרוחש ממקום למקום ואינו יוצא מגבול המדינה שהוא שם,

אבל עתה תתכבדי כארבה כי ילק פשט – הילק הזה פשט את המסוה ויצא מן המעטפה

והוא ארבה בעל כנפים ויעף לארץ אחרת, ר"ל עתה כולם עזבו אותך:

מלבי"ם ביאור המילות רוכליך. הם הסוחרים הקטנים הנושאים הסחורה מבית לבית (יחזקאל כ"ז):

פשט. כמו ופשט את בגדיו, שידוע כי אחרי ישכב הרמש ימים מוגבלים במעטפה יפשט גוייתו הקודמת

ואת המעטפה ויתהוה עוף כנף:

(יז) מִנְּזָרַ֙יִךְ֙ כָּֽאַרְבֶּ֔ה וְטַפְסְרַ֖יִךְ כְּג֣וֹב גֹּבָ֑י הַֽחוֹנִ֤ים בַּגְּדֵרוֹת֙ בְּי֣וֹם קָרָ֔ה שֶׁ֤מֶשׁ זָֽרְחָה֙ וְנוֹדַ֔ד וְלֹֽא־נוֹדַ֥ע מְקוֹמ֖וֹ אַיָּֽם:

מלבי"ם מנזריך. גם הפחות והסגנים שהלבשת אותם נזר ועטרה,

נדמו כארבה המעופף למקום אחר כן מרדו בך ויעופו להחסות תחת צל נ"נ הכובש אותך,

וטפסריך הם הממונים על צבא המלחמה נדמו כגוב גובי,

כקיבוץ של מיני ארבה אשר דרכם לחנות בגדרות ביום קרה,

אז הם שקועים בגדרות ונרדמים כל ימות החורף,

ועת אשר שמש זרחה אז ונודד כל אחד ידוד לבדו ולא נודע מקומו אים,

כן כל ימי המלחמה נסתתרו בגדרות ובחורים ונרדמו ולא עשו מאומה,

וכשנפתחו שערי העיר ברחו איש לנפשו:

מלבי"ם ביאור המילות מנזריך. לשון נזר: וטפסריך. הממונים על צבא המלחמה (ירמיה נ"א כ"ז):

גוב גובי. קיבוץ הגובאי, מין ארבה:

(יח) נָמ֤וּ רֹעֶ֙יךָ֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר יִשְׁכְּנ֖וּ אַדִּירֶ֑יךָ נָפֹ֧שׁוּ עַמְּךָ֛ עַל־הֶהָרִ֖ים וְאֵ֥ין מְקַבֵּֽץ:

מלבי"ם נמו. מפרש כי כן נמו רועיך היינו המנהיגים שמינית על החיל נמו בשינה,

ועי"כ ישכנו אדיריך הגבורים שלך שכנו במשכנותיהם ולא יצאו להלחם,

וכן נפשו עמך כל עם המלחמה שבת וינפש, ולא לחמו, ועתה הם על ההרים ואין מקבץ,

זה הנמשל של שמש זרחה ונודד, נפוצו על ההרים ואין מקבץ אותם:

מלבי"ם ביאור המילות נפשו. מענין מנוחה, כמו וינפש בן אמתך. וי"ל שנחו מפוזרים על ההרים ואין מקבץ,

כי הרועים נמו ונרדמו: רש"י נפושו – כמו נפוצו וכל האותיות היוצאת ממוצא אחד מתחלפות זו בזו זי"ן שי"ן סמ"ך צד"י כולן יוצאין מסוף הלשון ושולי השניים:

(יט) אֵין־כֵּהָ֣ה לְשִׁבְרֶ֔ךָ נַחְלָ֖ה מַכָּתֶ֑ךָ כֹּ֣ל׀ שֹׁמְעֵ֣י שִׁמְעֲךָ֗ תָּ֤קְעוּ כַף֙ עָלֶ֔יךָ כִּ֗י עַל־מִ֛י לֹֽא־עָבְרָ֥ה רָעָתְךָ֖ תָּמִֽיד:

רש"י אין כהה לשברך – אין מיצר על שברך כי הכל שמחים, כהה ל' דבר עמום: תקעו כף – לשמוח:

מלבי"ם אין (רוח) כהה לשברך. ר"ל לא ימצא איש שיכהה רוחו עליו ויצטער על שברך,

(ואין רוח) נחלה למכתך, גם על המכה שאחר השבר אין חולה ומצטער עליך,

כי בהפך כל שומעי שמעך ר"ל שמע של שברך תקעו כף עליך לסימן שמחה,

כי על מי לא עברה רעתך תמיד, שהרעות לעמים רבים ולכן שמחו כולם על מפלתך:

מלבי"ם ביאור המילות כהה. כמו רוח כהה (ישעיה ס"א), או נפש כהה, וכן נפש נחלה,

והמכה נוסף על השבר, ר"ל אין חולה עליך:

תקעו כף. כמו כל העמים תקעו כף, או רצה לומר שהתחברו בתקיעת כף נגדך להלחם אתך:

בעזר א-ל רחום

נשלם ספר נחום