הושע פרק-ב

(א) וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא-עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל-חָֽי:

רש"י והיה מספר – מה ענין פורענות ונחמה סמוכין בדבור אחד,

ורבותינו פירשו בפסחים הרגיש הושע בעצמו שחטא על שאמר החליפם עמד ובקש עליהם רחמים,

ובספרי דבי רב פרשת וישב ישראל בשטים שנינו רבי אומר יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל כחול הים מה ענין זה אצל זה?

משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר הסופר לבוא ולכתוב לה גט, עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו, אמר המלך אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק? כלומר לבו חלוק ותוהה לומר למה שלח אחרי? אמר לו בא וכתוב לה שאני כופל לה כתובתה

ולפי פשוטו כך היא סמיכתו – כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם, אראה עצמי כאילו איני לכם,

ותגלו לבין האומות, ואף שם תרבו ותצמחו, ושם תשובו אל לבבכם לשוב אלי,

כמו שנאמר על ידי משה (דברים ל) והשבות אל לבבך, בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו'

אף כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו':

רד"ק והיה מספר בני ישראל – אף על פי שעתה קרואים לא עמי עוד יבא זמן שיהיה מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד ולא יספר לא ימד כ"ש שלא יספר וכן אין אמת ואין חסד, ולשון מדידה נופל על החול ועל הכוכבים לא יפול אלא לשון מספר לפיכך חלקם ירמיהו הנביא כשהמשיל בשניהם ואמר אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים ואף על פי שהוא אמר זה המשל על שתי משפחות מישראל וזה הנביא אמרו על כל ישראל אין לתמוה בזה כי בזה ובזה הוא דרך הפלגה ואין החפץ בהם כי אם ענין רבוי:

 והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, תחת אשר נאמר להם בזמן הזה לא עמי אתם לפי מעשיהם הרעים. יאמר להם – בזמן ההוא בני אל חי – כי ישובו אל ה' והוא ישיב שבותם וירחמם:

 וטעם בני אל חי – כי בזמן הזה עושין בנים לאלהים אחרים שאינם חיים ואפי' החיים שבהם שהם המזלות אינם חיים אלא ב-עילת [=סיבת] המחיה אותם אבל הוא יתב' חי מבלי סיבה ועילה,

ויונתן תרגם במקום כמשמעו ויהא באתר' דאתגליאו לביני עממיא כד עברו על אורייתא ואתאמר להון לא עמי אתון יתיבין ויתרבון ויתאמר להון עמיה דאלהא קיימא:

מלבי"ם והיה (תשובת הושע) – דבר זה הורע בעיני הושע לגרש את אשתו ואת בניו,

ולכן חזר מדבריו הקודמים והתחיל ללמד זכות על ישראל, אמר אל השם איך תרצה לשלח את אם הכנסיה ואת

בניה, הלא לעתיד יהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר –

ר"ל שהחול הגם שי"ל מספר, כי כבר התבאר שמציאת דברים רבים בלתי בעל תכלית, בפועל הוא דבר נמנע (כמ"ש במו"נ ח"ב),

בכ"ז הגם שי"ל מספר – אין אדם יכול לספרו מפני ריבויו ודקותו,

והגם שאפשר למדדו במדה – גם זה א"א לעשותו כי רוב החול נסתר במצולות ים ובתהומות הארץ שא"א לאדם להגיע שמה,

כן לא יהיה אפשר לספור את ישראל, אם מצד ריבוים אם מצד שיהיו מפוזרים ונסתרים באפסי ארץ עד שרבים מהשבטים חשובים כאובדים כי אין יודע מקומם כחול הטמון במעמקי ימים,

ואז יהיה במקום אשר – צוה ה' עתה שיאמר להם לא עמי אתם – דהיינו במקום שהדיחם בגלות והסתיר פניו מהם,

אז יאמר להם – שהם בני אל חי – שאז יכירו כולם כי אביהם חי ומשגיח על בניו בהשגחה מיוחדת מופלאת

שעי"ז יתקיימו משך זמן הגלות, ונודע בגוים זרעם כי הם זרע ברך ה':

 מלבי"ם באור המלים והיה מספר – המפ' נדחקו בסמיכות ענין הזה לשל מעלה, ואיך אחר כ"ז אמר ריבו באמכם,

ולמ"ש הוא ויכוח, הושע השיב עמ"ש קרא שמו לא עמי, והלא והיה מספר וכו' וא"כ אמרו לאחיכם עמי,

והשיב לו ה' א"כ ריבו באמכם:

 

(ב) וְ֠נִקְבְּצוּ בְּנֵֽי-יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן-הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל:

מלבי"ם ונקבצו – ואח"כ באחרית הימים יתקבצו המפוזרים בין בני יהודה – שגלו בחורבן בית ראשון ע"י נבוכדנצר שלא שבו כולם בימי עזרא,

ובין בני ישראל – שהם עשרת השבטים שגלו ע"י מלך אשור,

כולם יתקבצו ממקומות פזוריהם ויהיו יחדו – לעם אחד, וגם ישימו להם ראש אחד – שהוא משיח בן יוסף שהוא יהיה לראש עליהם תחלה (כמ"ש ביחזקאל ס' ל"ז),

ועלו מן הארץ – יעלו מכלל כדור הארץ שהם נפוצים בו לא"י,

כי גדול יום יזרעאל – שאז שֵם הבן הראשון שנקרא יזרעאל להורות על משפט ה' בם –

יתקיים באופן אחר – כמ"ש (בפסוק כ"ה) וזרעתיה לי בארץ, שיקרא בשם יזרעאל מענין זריעה,

שהגלות יהיה דומה כזורע גרעיני תבואה בעומק האדמה ונדמה לו שהגרעינים נרקבו ונבלה ואח"כ יציצו ויצמחו ויוציאו פרי תבואה כפלי כפלים,

כן יציצו מן הגולים שנזרעו בארצות שבים עם רב כחול הים אשר לא יספר עם הגרים הנלוים עליהם כמ"ש חז"ל, ויום יזרעאל היינו יום שתתגלה הזריעה הזאת שזרע אלהים בארץ וישא אלומותיו,

יום זה יהיה גדול מאד מצד הנסים והגדולות שיעשה ה' ביום ההוא לעיני כל הגוים:

רד"ק ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו – וזה יהיה בקבוץ גליות בימי המשיח כי בבית שני לא עלו אלא יהודה ובנימין שגלו בבבל ולא היו בני יהודה ובני ישראל יחדיו:  ושמו להם ראש אחד – זהו מלך המשיח, וכן ת"י וימנון להון רישא חד מדבית דוד:  ועלו מן הארץ – מארץ גלותם יעלו לארצם, והמפרשים זה הענין על הגלות איננו נכון כי מה ענין ושמו להם ראש אחד למי שילך בגלות וגם ועלו מן הארץ כי היה לו לומר וירדו או ויצאו כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות והבא אליה יעלה ומי שיצא ממנה ירד, וי"ו ועלה מן הארץ פירשו בו אחר שעלו מן הארץ כוי"ו הן אתה קצפת ונחטא, וירד מעשות החטאת והעולה וירם תולעים ויבאש והדומים להם, כי המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושל' ויש מפרשים ראש אחד אליהו הנביא שיעלה אותם מן הגלות:

 כי גדול יום יזרעאל – יום עת שנשבר קשתם בעמק יזרעאל – גדול הוא ומאד ארך זמן גלותם ותם עונם בגלות שארך זמן רב,

ואאז"ל פי' זמן ארוך וגדול היו זרועים בגוים ועתה אקבצם לפיכך קרא שם ישראל יזרעאל שהאל זרעם בגוים,

וי"ת ארי רב יום כנישתהון:

 

(ג) אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה:

תרגום יונתן נבייא אמרו לאחיכון עמי תובו לאוריתי ועל כנישתכון ארחם:

רד"ק אמרו לאחיכם עמי – פירש רב סעדיה גאון ז"ל אומר לשבט יהודה ובנימין אחיכם עשרת השבטים שהיו קרואים 'לא עמי' בזמן שהיו עושים הרע בעיני ה',  – בזמן שיבת הגלות אמרו להם 'עמי':

 ולאחותיכם רחמה – ולפי שהמשל היה בבן ובת, אמר אחיכם ואחותיכם,

ומלת ואחותיכם ברבוי אחד לבד כי היה לו לומר בשני רבוים אחיותיכם כמו את אחי את אחיותי:

מלבי"ם אמרו – ר"ל אחר שיהיה מספר בני ישראל כחול הים וכו' א"כ אני מצוה אל הבנים ואל הבת שתאמרו לאחיכם – (שרצו לקראו בשם לא עמי) שהם עמי,

ולאחותיכם – (שרצו לקראה בשם לא רוחמה) שהיא רוחמה – אחרי שלעתיד יהיו עם ה' וה' ירחמם

ובזה טען נגד ה' שרצה שישלח את אשתו ויקראו לבניו לא רוחמה ולא עמי,

ומבקש שכן ה' יאמר להם עמי אתם, ע"ש העתיד:

מלבי"ם באור המלים ולאחותיכם – היה ראוי לאחיותיכם – כמו את אחי ואת אחיותי – (יהושע ב' י"ג),

או שיאמר אחותכם – בלשון יחיד, אולם מצאנו פעל זה בריבוי אחד, ואחותיך סדום ובנותיה (יחזקאל ט"ז נ"ה), ועמ"ש בזה בס' התו"ה ויקרא (סי' שפ"ז) על וחמישיתיו:

 

(ד) רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּֽי-הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יה וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ:

מלבי"ם ריבו, (תשובת השם) – א"כ אתם הבנים ריבו באמכם – ותוכיחו אותה על זנותה,

כי כל זמן שהיא לא אשתי – והיא זונה מאחרי, הלא אנכי לא אישה – ואין הבנים בני,

ומוטל עליכם הבנים לריב עם אמכם שתטיב את דרכה, וזה תשובה אל הושע [שטען לרחם על כנס"י מצד העתיד] שא"כ מוטל על הנביאים, והושע מכללם, לריב עם האם דהיינו הכנסיה ולהוכיח אותה ולהחזירה למוטב

ותסר – ריבו אתה שתסר זנוזיה מפניה – הוא הע"ז שעובדת בפרהסיא עד שעניני הזנות נראים על פניה,

ונאפופיה מבין שדיה – היא תאות הנאוף עצמו המוסתרים בין שדיה, שהם יצרא דע"ז ויצרא דעריות:

 מלבי"ם באור המלים ריבו באמכם – סתם ריב נקשר עם את או עם [רב איתו או עימו].

ואם נקשר עם למ"ד מורה שרב בשביל חברו, כמו האתם תריבון לבעל (שופטים ו' ל"א), או בשביל עצמו, איש אשר יריב לו, פי' שהבעל יריב על כבוד עצמו, כמו אם אלהים הוא יריב לו (שם).

ואם נקשר עם מלת אל מורה שמציע טענותיו לפניו, כמו כי יבואו לריב אלינו (שופטים כ"א כ"ב), וכן למה תריבו אלי (ירמיה ב'), צדיק אתה ה' כי אריב אליך (שם י"ב), הצעת הטענות והוכוחים.

וריב הנקשר עם ב' רב עמו על שמגיע לו רע על ידו, וירב בלבן וכו' כי דלקת אחרי.

וכן פה ריבו [באמכם] שתסיר זנוניה, כי יגיע לכם רע על ידם, כי את בניה לא ארחם:

 זנוניה, ונאפפופיה – זנות מציין היציאה מרשות בעלה וההפקר.      וזנונים מציין ההפקר בפרהסיא (כנ"ל א' ב').

ונאף. מציין תאות הניאוף (כמ"ש ירמיה ג' ח', יחזקאל ט"ז ל"א),

ובהשאלה בא זנות על יצרא דע"ז, וניאוף על יצרא דעריות, לכן אמר מבין שדיה,

ונאפוף מורה התמדת הניאוף, שהשמות שנכפל בם למ"ד הפעל מורה על חזוק הפעולה והתמדתה:

 

(ה) פֶּן-אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא:

מלבי"ם פן – שאם לא תסר זנוניה מפניה, אז אם היא לא אשתי אנכי לא אישה כנ"ל,

וא"כ אפשיטנה ערומה – ואקח מאתה את הבגדים שנתתי לה.

והנה הנביא צייר מעמד העם בעת שבחָרָם ה' במצרים, כילדה [תינוקת שזה עתה נולדה] עזובה שהשליכוה אבותיה ערומה מתבוססת בדמיה אל המדבר,

וה' עבר עליה ורחץ אותה מדמיה והלביש אותה בגדים ולקחה לו לאשה והכניסה עיר מושב וארץ זבת חלב ודבש,

כמ"ש (יחזקאל ט"ז) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וכו' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' ואת ערום ועריה, ואפרוש כנפי עליך ואכסך ואלבישך רקמה וכו'

ועפ"ז יאמר שאחר שע"י זנותה יבוטלו הנשואין א"כ אפשיטנה ערומה – כמו שהיתה ערום ועריה,

ויותר מזה כי והצגתיה כיום הולדה – שהיתה מתבוססת בדמיה

וגם ושמתיה כארץ מדבר וציה עד שתמות בצמא – ר"ל שאחזיר אותה אל גלות העמים שזה משל המדבר,

ושם תתבוסס בדמי הרוגים, ואקח מאתה הבגדים שנתתי לה שהוא השראת השכינה וההשגחה וכל כלי תפארתה:

 מלבי"ם באור המלים ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה – ארץ ציה גרוע מן המדבר,

כי המדבר ישוב להיות ארץ מושב אם יעבד ויזרע, לא כן הציה, (כמ"ש ל"ה א', ירמיה ב' ו',),

ויש הבדל בין שיתה ובין שימה, שפעל שית מורה על הקביעות (כמ"ש ישעיה ה' ו', ירמיה י"ג ט"ו).

ובזה מוסיף שישיתה בקביעות, וכארץ ציה שהיא שממה לעולם,

וגם שבארץ ציה לא ימצא מים לעולם מחום השמש ועי"כ תמות בצמא:

רד"ק פן אפשיטנ' ערומה – ואניחנה ערומה:  והצגתיה כיום הולדה – אעמידנה ערומה כיום שנולדה כמו שאמר ערום יצאתי מבטן אמי והענין כפול במלות שונות והוא על דרך משל כמו שאמר יחזקאל כיום הולדת אותך ואמר ואת ערום ועריה ואמר ואלבישך רקמה וכל הענין כמו שהוא, ומשל הלידה היא כשהיו במצרים עבדים כמו שפירשנו שם:  ושמתיה כמדבר – שהוא הפקר לכל, ועוד שלא ימצא בו שום מחיה ושום צורך האדם כן אסיר כל טובי מהם ויהיו מופקרים לכל כמ"ש והסתרתי פני מהם והיה לאכול, גם מורה על חורבן הארץ כמו שאמר נצתה כמדבר:  ושתיה כארץ ציה – הענין כפול במלות שונות, וכן והמתיה בצמא, כי המדבר הוא צמאון אשר אין בו מים, ואפשר שיהיה בצמא משל לבטול התורה והנבואה כמ"ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה',

והצמא הוא משל לבטול התורה והמצות והנבואה כמו שאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דברי ה':

 

(ו) וְאֶת-בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי-בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה:

מלבי"ם ואת בניה – ועי"כ לא ארחם – גם על בניה, ובנמשל שלא אחוס גם על הצדיקים שביניהם

שאחר שכלל הכנסיה זנו מאחרי, העולם נדון אחר רובו, והם ג"כ בני זנונים:

מצודות דוד ואת בניה – ר"ל אף על הצדיקי' שבהם לא ארחם. כי בני זנונים המה – לפי שהמשילה לזונה אמר ל' הנופל בזונה שאין מי מרחם על בניה אף שהמה לא חטאו מ"מ סובלים עון אמותם ור"ל אף הצדיקים ילקו בעון כללות האומה:

 

(ז) כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הֽוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי:

מלבי"ם כי זנתה אמם – ולכן בניה הם בני זנונים,

והגם שי"ל שרוב בעילות אחר הבעל וגם אִם האם זנתה הבנים כשרים –

אבל הלא הובישה הורתם – שהיא הובישה את ההריון של הבנים עד שהם ספק ממזרים,

כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי – כי מה שרוב בעילות אחרי הבעל הוא דוקא אם היא זונה בצנעה, ואם היא עדיין תחת רשות בעלה ונזונית על שולחנו שאז הוא העקר ורוב הבעילות הם ממנו,

אבל היא כבר נפרדה מן הבעל, הן מצד שהיא מפרסמת את זנותה ואמרה בפרסום אלכה אחרי מאהבי, ויוצאת מרשותו לרשות הזונים,

הן מצד שלפי דבריה אינה נזונית עוד משל בעלה רק מקבלת מזונותיה מן הזונים

והם נותנים לחמי ומימי, וכן המלבושים – הם נותנים צמרי ופשתי, שתטוה לה בגדים,

וכן יתר צרכיה שמן – לסוך, ומשקים – להתענג כמו יין וחלב,

וממילא רוב בעילותיה הם מן הזונים ובניה בני זנונים,

והנמשל שהכנסיה נפרדה מה' לגמרי ועובדת ע"ז בפרהסיא, וחושבת שכל שפעה והצלחתה באים מצד מערכת הכוכבים והמזלות ושה' לא ייטיב ולא ירע ואין תועלת מעבודתו כלל,

ובזה נהיה ככל משפחות האדמה לשרת עץ ואבן, ולכן לא ירחם ה' גם על הטובים וישליך את כולם מעל פניו:

 מלבי"ם באור המלים זנתה אמם הובישה הורתם – שם 'אֵם' יבא לפעמים גם על האומנת,

ולכן אמר (ירמיה ט"ז ג') ועל 'אמותם היולדת אותם', ושם (כ"ב כ"ו) ואת אמך אשר ילדתך,

ואמר (שיר ג') אל בית אמי ואל חדר הורתי, שמוסיף על בית אמו שגדלה אותו, החדר שבו ישבה הורתו בעת ההריון, ופה הוסיף שהובישה אותו גם מצד ההריון שיהיה עליו חשש ממזרות [מעבר לעצם הבזיון שאמם משרכת דרכיה]:

 מאהבי – בפועל. מורה על הפלגת האהבה, ולרוב בא על האהבה החומריית:

רש"י אמם – כנסיה שלהם. הובישה הורתם – "בהיתו מלפיהון" החכמים המורים להם הוראות בושים מפני עמי הארץ, אומרים להם לא תגנובו והם [המורים בעצמם. מע"ל] גונבים לא תלוו ברבית והם מלווים. אחרי מאהבי – בדרכי העכו"ם:

רד"ק כי זנתה אמם הובישה הורתם – ת"י ארי תעו כנישתהון בתר נביאי שקרא בהיתו מלפיהון:

 אחרי מאהבי – אשור ומצרים שהיו לישראל ברית עמהם ומצילים אותם מאויביהם והיו הולכים בטח בשוחד אשר היו נותנים להם

וכיון שהיו בשלום בבריתם עמהם כאלו הם מספיקים צרכם כי בעזרתם היו עובדים את אדמתם והולכים מארץ אל ארץ בשלום, וזהו לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי,

ומה שאמר הובישה יש לה להכלם ממעשיה וממאהביה שבטחה בהם, כי לא יועילו לה בעת צרתה,

ואאז"ל פירש אחרי מאהבי – השמש והירח והכוכבי' שהיו עובדים להם וכוונתם היתה כי הם היו נותנים מזונם וסיפוקם כמו שאמרו ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו:

 ושקויי – היין ושאר משקים:

 

(ח) לָכֵ֛ן הִנְנִי-שָׂ֥ךְ אֶת-דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת-גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא:

רד"ק לכן הנני שך את דרכך בסירים – שלא יוכלו לצאת מהעיר מפני החרב ולא יועילום מאהביה והם אשור ומצרים,

או לפי' אדוני אבי זכרונו לברכה המזלות,

והנה דרכה כאלו יש בה 'מסוכת חדק' וקוצים שלא תוכל לעבור בה וכאלו גדורה בגזית שלא תוכל לעבור ולא תמצא נתיבותיה שהיתה הולכת בהם,

ועל הדרך הזה נאמר גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה:

 שך – כמו אתה שכת בעדו מנחי העי"ן ולפי שעושין גדר הכרמים והשדות משיכים נאמר הפעולה ממנו שך שכת ושכים ידוע שהם כמו קוצים, וכן סירים וכן צנינים כולם מיני קוצים הם ולא באה הפעולה כי אם משכים:

מלבי"ם לכן הנני שך את דרכך בסירים – מסַפר ההשתדלות שיעשה ה' להשיבה אליו

כמשל ההשתדלות שיעשה הבעל אל האשה המנאפת תחתיו,

שיש לה דרך גדול קבוע שבו תצא כל יום מביתו ללכת אל המנאפים ושך את הדרך בסירים בל תוכל ללכת בו,

ועדיין יש לה מקום לדבר עם הנואפים אחורי הגדר במקום שהגדר פרוץ,

ועז"א וגדרתי את גדרה – ועדיין יש לה נתיבות צרות מיוחדות שתצא אליהם בנתיבות האלה,

אמר שיקלקל אותן הנתיבות באופן שנתיבותיה לא תמצא – עוד ובזה יכלא אותה להפרידה מן הזונים עמה,

ובנמשל שישנה סדרי המערכת ומשטריהם ויגדור בגדר סביב בל יוכלו להשפיע עליה טוב והצלחה

ויקלקל כל המעשים והסגולות והטלמסאות שתעשה להריק את שפעם וברכתם,

וגם שיָשִית איבה בינה ובין העמים שכניה שבטחה בם שיבואו לעזר לה ושלמדה מעשיהם וכרתה עמהם ברית,

ויגדור בעדה שלא תוכל לצאת אליהם ולהתחבר עמהם ולהתערב בם:

 מלבי"ם באור המלים הנני שך את דרכך, ונתיבותיה לא תמצא – הדרך הוא הדרך גדול הקבוע לרבים, ונתיבות הם אשר הם מהלך ליחידים לפרקים, ויוכלו לעות את הנתיבות עד שלא יוכרו כלל,

לא כן את הדרך הגדול שהוא ניכר תמיד, רק שיסך אותו בסירים וקוצים, וכן אמר (איכה ג') גדר דרכי בגזית, נתיבותי עוה:

 

(ט) וְרִדְּפָ֤ה אֶת-מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא-תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל-אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה:

רד"ק ורדפה – אם לאשור ולמצרים תרדוף שלומם ועזרתם ולא יתנו לה

ואם למזלות תרדוף אחר נביאי השקר ואחר המתעסקים במזלות לשאול לה במזלות ותקטיר להם ולא יועילו לה:

 ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון – וזה לא תאמר עד שסבלה הגלות זמן רב

כמו שכתוב בתורה בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך

כי אלו אמרה זה בעודה בארץ – לא היתה גולה:

מלבי"ם ורדפה – וחוץ מזה שיעכב בעדה שלא תוכל לצאת, יסבב הדבר שגם מאהביה יתרחקו ממנה, ובאופן שתחלה תרדוף אותם ולא תשיגם – כי יברחו ממנה, ואח"כ יתעלמו מעיניה לגמרי עד שכאשר תבקש אותם לא תמצאם –

ובנמשל שגם הצלחת הטבע והמערכה תתרחק מאתה עד שתתעלם מעיניה ולא תדע מקומם איה,

וכן העזר והברית שהיה לה עם העמים סביבה יסור מאתה,

ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה – אמנם הגם שילחצנה ההכרח לשוב אלי,

בכל זאת לא תכיר חטאתה, רק תדמה כזונה הנ"ל שגם אחר שיתרחקו מאהביה ממנה והיא תרדוף אותם ולא תמצאם עוד,

עד שלבסוף תהיה מוכרחת לשוב לבית בעלה לא תתחרט על מעשיה וזנותיה,

כי בהפך, תתאונן על מה שהיא מוכרחת לשוב לבית בעלה,

ותאמר בפירוש שמה ש"אלכה ואשובה אל אישי הראשון" אינו מפני שאני מתחרטת על מה שיצאתי מביתו לבית הזונים, ומפני שטוב לי יותר בבית אישי מבבית הזונים,

כי בהפך, בבית הזונים היה טוב לי יותר מבבית אישי, רק מפני כי טוב לי אז מעתה –

שמן המעמד שאני בו עתה שהזונים עזבו אותי ואין לי עתה עוזר ותומך מן המעמד הזה, היה טוב לי אז בבית בעלי, הגם שאינו טוב מן המעמד שהייתי בו בעת שהייתי בבית מאהבי נותני לחמי ומימי, שהיה טוב לי יותר מבבית בעלי. והנמשל – שגם אחר שסר הצלחתה ומצאוה רעות רבות וצרות והיא מוכרחת לשוב בתשובה,

חשבה שזה בא מפני שהמערכה והמזל מתנגד לה ועומד לנגדה במערכה רעה,

ואחר שעשתה כל התחבולות ועבודת נכר לרדוף את מאהביה ולהשיב שפע המערכת אליה לטוב, ולא הועיל לה ומוכרחת לשוב אל ה' ולחסות בצל ההשגחה,

תאמר שהחסות בצל ההשגחה היא רק טוב נגד המעמד של עתה שה'מערכה' תתנגד לה לנגד

לא לנגד הזמן שהמערכה תשקיף עליה בעין טובה, שאז מוכנת לשוב אל מאהביה ולעבוד עבודת נכר:

 מלבי"ם באור המלים ורידפה – בנין הכבד מורה על התמדת הרדיפה [והראב"ע חולק על העקרון, ע"ש]:

 

(י) וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל:

מלבי"ם והיא לא ידעה – זה בא מסבת שלא ידעה שגם בתחלה שעבדה ע"ז והיה לה כל טוב לא היה זה ע"י מאהביה ושפע הכוכבים, רק כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר –

ור"ל שזה האות שגם עתה עדין היא מאמנת בע"ז וחושבת שהטוב שהיה לה תחלה היה מן שפע הכוכבים וע"ז,

ואינה יודעת שישראל אין עומדין תחת המערכה,

וכל השפע שהיה לה היא השגחיית שה' נתן לה הדגן והתירוש רק הם כפרו בטובת ה',

עד שעֵת שהרבה להיטיב עמה בהשגחתו עד שכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל –

מכספי ומזהבי שנתתי לה, לא שהבעל נתן לה מאומה, באופן שהטוב שהיה לה עד עתה היה השגחיי

והרע שמגיע לה עתה הוא בעבור שסר ממנה ההשגחה, על כן כלאה הארץ את יבולה והשמים נעצרו:

 מלבי"ם באור המלים והיא לא ידעה – הלא יפלא איך אחר שספר שתשוב אל אישה יחזור לספר איך יענוש אותה?

ומוכרח כמ"ש בפירושי:

 

(יא) לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמֽוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת-עֶרְוָתָֽהּ:

מלבי"ם לכן אשוב – אמר ה' שלכן יעשה עמם מעשים שעל ידם יכירו שחובתם ורעתם אינם מצד המערכת,

רק ע"י ההשגחה, כי עד עתה שעצר את השמים מהוריד מטר חשבו שזה בא מפאת הטבע והמערכה ולא ה' פעל כל זאת,

לכן יעשה בהפך שיתן מטר על הארץ והארץ תתן את יבולה עד שיראו שכפי הטבע והמערכה הם מוכנים לקבל טוב וברכה, ושיהיה בר ולחם בארץ, רק בעת גמר הדגן והתירוש ישוב ה' ויקח אותו מאתם,

וז"ש לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו – הדגן שהיה נגמר בעת קציר אשוב ואקח אותו בחזרה, ובזה ידעו שהיא רעה השגחיית,

וכן והצלתי צמרי ופשתי – אשר כבר נגמרו, והם כבר מוכנים לכסות את ערותה – אציל אותם ואקחם מידה,

ואז תראה שהגם שמאהביה שהם כוכבי המערכת וסדרי הטבע הם בעזרתה להיטיב לה, בכ"ז לא יוכלו להועיל לה ולהציל אותה מיד ה',

וז"ש ועתה אגלה את נבלתה לעיני מאהביה – שהגם שמאהביה שהם סדרי המערכת עומדים אצלה, ועיניהם עליה לטובה, בכל זה אפשיט את בגדיה ואגלה את נבלותה,

ואיש לא יצילנה מידי – ובזה תבין כי אין להם שום כח נגד ה', ולא לבד שאין בכחם לתת מאומה מבלי רצון ה'

כי גם לא יוכלו להועיל שיתקיים בידה הטוב אשר כבר השיגה ידה:

 מלבי"ם באור המלים דגני בעתו, ותירושי במועדו – יש הבדל בין עת ובין מועד.

שהעת היא עת הטבעי, והמועד הוא ההסכמיי, (כמ"ש באילת השחר כלל רצ"ט)

והדגן דרך לקוצרו תיכף כשיגמר שהוא העת הטבעי, לכן אמר בעתו,

והתירוש לא יבצרו הענבים תמיד בעת גמרם כי יניחם לפעמים על האילן, כדי שיתבשלו היטב בחום השמש,

ולקיטת ענבים תלוי ביעידת הבעלים והסכמתם, לכן אמר במועדו, שבעת שיעד לקחת הענבים אז ישחיתם ה':

 ולקחתי, והצלתי – הלקיחה תצוייר גם כשאינו עדיין ביד הבעלים,

אבל ההצלה הוא כשיקחם מיד מי שהוא כבר בידו, כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן, ר"ל שכבר היה בידו,

וכן וינצלו את מצרים, ור"ל צמרי ופשתי – שכבר הוא בידם:

 

(יב) וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת-נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹֽא-יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי:

רד"ק ועתה אגלה את נבלתה – כיעורה ומעשיה הרעים יהיו מגולים כשאסתיר פני ממנה:

 לעיני מאהביה – שלא יצילוה, ולפי' אאז"ל לעיני השמש:

 ואיש לא יצילנה מידי – איש מכל מאהביה, ובדרש הובא ברש"י אף תמה זכות אבות:

 מצודות דוד ועתה – כשאסיר צמרי ופשתי אגלה כיעור גלוי ערותה לעיני מערכת השמים ולא יצילנה מי מידי ר"ל לא יוכל מי להשפיע עליה טובה בזולת רצוני:

מלבי"ם באור המלים לעיני מאהביה – מוסב על כלל המאמר, ולקחתי דגני והצלתי צמרי ואגלה נבלותה – כ"ז יהיה לעיני מאהביה ובכ"ז "איש לא יצילנה מידי":

 

(יג) וְהִשְׁבַּתִּי֙ כָּל-מְשׂוֹשָׂ֔הּ חַגָּ֖הּ חָדְשָׁ֣הּ וְשַׁבַּתָּ֑הּ וְכֹ֖ל מוֹעֲדָֽהּ:

מלבי"ם והשבתי – זאת שנית, שאשבית כל משושה – שהם ימי החגים והחודשים שלה –

שאז חגגה לעבודת נכר בחשבה שעיתים האלה הם ימי הצלחה וימים שהכוכבים ישפיעו טוב וברכה,

אשבית את הימים האלה כי יתהפכו לימי צרה ואפלה, ומזה תכיר שאין טובה ואושרה תלוי בידי המערכת

רק בידי ה' המחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם כרצונו:

 מלבי"ם באור המלים חגה מועדה – החג הם הימים שמרבים להביא בם שלמי חגיגה, והמועד כולל כל מועדים הקבועים, ור"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום, כי לא הביאו בהם שלמי חגיגה, כמ"ש באילת השחר (כלל תקמ"ה) וביחזקאל (מ"ה י"ז, מ"ו י"א),

ולעומת זה מועדים הם הקבועים, וחג יקרא גם הבלתי קבוע אם יעשה לו חג לזבוח זבחים, כמו חג לה' מחר, ובזה מוסיף במ"ש וכל מועדה:

 

(יד) וַהֲשִׁמֹּתִ֗י גַּפְנָהּ֙ וּתְאֵ֣נָתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר אָמְרָ֗ה אֶתְנָ֥ה הֵ֙מָּה֙ לִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָֽתְנוּ-לִ֖י מְאַֽהֲבָ֑י וְשַׂמְתִּ֣ים לְיַ֔עַר וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה:

מלבי"ם והשמותי גפנה ותאנתה – זאת שלישית שלא לבד שימנע את תבואת הארץ, כי גם ישומם את הארץ בעצמה ואת העצים המובחרים נושאי פרי שהם הגפן והתאנה,

יען אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי – באשר היא תייחס גם ירושת הארץ אל הבעלים

כזונה אשר תעיז פניה לאמר על הנדוניא שנתן לה בעלה שהיא אתנן שקבלה מאוהביה,

ולכן אשומם העצים נושאי פרי ושמתים ליער – שמתקבצים בו חיות השדה והם יאכלו פרים,

והנמשל שיתאספו שם אומות פראיים שהושיב שם סנחריב והם יאכלו פרי גפנם ותאנתם.

והנמשל מכל זה, שאחר שאמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון

שהוא בעת שהתחילו לשוב קצת בימי הושע בן אלה שבטל את השומרים שהושיבו מלכי ישראל לבל יעלו לרגל,

ראה ה' שאין תשובתם שלימה ולבם עדיין נוטה אל הע"ז, רק שחשבו שהמזל מתנגד להם

לכן הביא עליהם את מלך אשור והחריב את ארצם כפעם בפעם וזרים ירשו אותם:

 מלבי"ם באור המלים אתנה – כמו אתנן. ושרשו נתן ונפלה נו"ן פ"א הפעל ונכפלה מן למ"ד הפעל במלת אתנן, כמו סגריר, נאפוף, וה"א נוספת, כמו אשכר, ובאשר בנו שם זה בחסרון הנו"ן עשו ממנו פעל בחסרון זה. אפרים התנו אהבים, גם כי יתנו בגוים (לקמן ה' ט' יו"ד):

 

(טו) וּפָקַדְתִּ֣י עָלֶ֗יהָ אֶת-יְמֵ֤י הַבְּעָלִים֙ אֲשֶׁ֣ר תַּקְטִ֣יר לָהֶ֔ם וַתַּ֤עַד נִזְמָהּ֙ וְחֶלְיָתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאֹתִ֥י שָׁכְחָ֖ה נְאֻם-ה':

מלבי"ם ופקדתי – אמר שלבסוף ראה שכל התחבולות שעשה כדי שתכיר שהרעה הבא עליה הוא עונש השגחיי כ"ז לא הועיל מאומה,

כי ראיתי שבעת שפקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם – להעניש אותם עליהם, לא שבה עי"כ אלי,

רק ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה – היתה דומה כזונה אשר פשט בעלה מעליה את כל בגדיה ולקח את כל תכשיטיה כדי שלא תלך אחרי הזונים ולא נשאר לה רק נזם וחלי אחד,

ותעד תכשיט הנזם והחלי שנשאר לה כדי ללכת אחרי מאהביה,

כן גם בעת שהענישם ה' בימי הושע בן אלה ומלך אשור לקח כל אשר להם לא שבו אל ה' רק שלחו אל סוא מלך מצרים והתמידו בעבודת ע"א

ואותי שכחה – שעי"כ לא שבה עד ה' המכה אותה רק בקשה עזר מעמים וישועה מעבודת אלהי נכר:

 מלבי"ם באור המלים ופקדתי – הוא עבר בוא"ו החבור כמו ותעד, ותלך שהם פעלים עוברים,

ודוגמתו ש"א (ג' י"ג) והגדתי לו כי שופט אני את ביתו, לפי פירושו שם:

 

(טז) לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל-לִבָּֽהּ:

מלבי"ם לכן הנני מפתיה והולכתיה המדבר, מדמה אותה כמשל הזונה שראה בעלה שכל התחבולות שעשה להפרידה מן הזונים אין מועילים,

יפתה אותה להוציא אותה מן היישוב ששם נמצאו הזונים אחריה, אל המדבר ששם לא תמצא איש לזנות עמו, ותתיחד עם בעלה לבד, ושם אדבר אל לבה להשיבה לאהבתי,

וכיון בזה אל מ"ש ביחזקאל (כ' ל"ה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, שהם הגליות שיגלו לבין העמים,

שהגם שיהיו בין העמים יהיו דומה כאילו הם במדבר שממה, כי העמים יתרחקו מהם, ויהיו רעבים גם צמאים מוקפים מנחשים ועקרבים העוקצים אותם,

 ושם אמר והבאתי אתכם במסורת הברית וכו' שז"ש שיוליך אותה אל המדבר ששם יהיו תחת השגחת ה', ושם ידבר אל לבם שישובו אליו:

 

(יז) וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת-כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת-עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ-מִצְרָֽיִם:

מלבי"ם ונתתי לה את כרמיה משם – הכרמים שלקח מהם, כמ"ש והשמותי גפנה ותאנתה יתן להם משם,

תפס המשל ששם ישוב הבעל לאהוב את אשתו בהיותה באמנה אתו, ויחזיר לה הכרמים שלקח מאתה בעבור זנותה. ובנמשל ידמה אותה כימי צאתה מארץ מצרים שהוציאם אל המדבר

ושם קבלו את התורה והאמונה והיו תחת השגחתו המיוחדת ושם ראו את אותותיו ואת מעשיו,

ושם אין הזונים נמצאים כי המערכת לא ישפיעו טוב בתהו יליל ישימון, שלפי הטבע אין שם לחם ומים ואף כי גפן ותאנה,

רק אני אתן לה את כרמיה ר"ל את פרנסתה וצרכיה, כי בגלותם יחוייב מצד הטבע שיהיו חסרים כל טוב כי מנעו מהם קנות שדות וכרמים ועשות מקנה וקנין רק בהשגחת ה' המופלאת יהיה להם שארית וימצאו כל מחסורם,

וגם יכוין על הכרמים הנפשיים שהם התורה והאמונה שמסרו נפשם עליה בגלותם בימי ההרג והשמד,

והם הכרמים שדבר עליהם בשיר באמרו כרמי שלי לא נטרתי כמ"ש בפירושי שם,

עד שלבסוף אתן להם את עמק עכור לפתח תקוה – שיסיר מהם קושי השעבוד באחרית הימים

וימצאו חן וחסד בכל מקומות גלותם ויתחילו לקוות אל החירות והגאולה,

וענתה שמה כימי נעוריה – שישובו הנסים שנעשו עמהם בימים הקודמים, וימי נעוריה מרמז על הנסים שהיה להם בימי קדם כמו בעת כיבוש הארץ ובעת נבנה המקדש בימי שלמה,

וכיום עלותה מארץ מצרים – הם הנסים שנעשו להם במצרים ועל ים סוף:

מלבי"ם ביאור המילות עמק עכור. מליצה נלקחת משם המקום שעשו שם שפטים בעכן שעבר על החרם והיה לו לפתח תקוה, כמ"ש חז"ל יעכרך ה' ביום הזה ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב,

וכן ישוב הגלות לפתח תקוה על העתיד:

וענתה. מלשון הרמת קול בשיר, כמו ותען להם מרים, וכן פירשו חז"ל בתנחומא:

 

(יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם-הַהוּא֙ נְאֻם-ה' תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא-תִקְרְאִי-לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי:

רד"ק והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי – ר"ל תקראי לי איש, כי בעל האשה יקרא איש, כמו אלקנה אישהּ

וכנסת ישראל נמשלה לאשת איש,

ובעל הוא שם משותף כי היו קוראים לעכו"ם בעל לפיכך אמר ולא תקראי לי עוד בעלי כדי להסיר שם הבעלים מפיה, ורבותינו ז"ל פירשו ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה:

מלבי"ם והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי – שם בעל – מורה על הממשלה והקנין שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו,

ושם איש – מורה על האהבה והקורבה והאישות, ועד עתה שלא היה לה' קורבה עמהם, והשגחתו היתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי היו עובדים מצד היראה וקוראים לו בעלי מצד ממשלתו עליהם,

שבזה יביטו לפעמים אל משרתיו אשר הם אמצעיים אל השפע המגיע להם מאיתו על ידם וייראו ויכבדו גם אותם, אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתיחד איש עם אשתו,

כמ"ש חז"ל ע"ז שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלהית פנים אל פנים, ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים אישי בעלי – בעל מורה על הקנין, בעל השור, בעל הבור, בעל הבית,

ואיש מורה על האישות (עמ"ש ש"ב י"א כ"ו), וגם ר"ל שלא תזכיר שם בעל שמשותף להבעלים, כמ"ש והסירותי את שמות הבעלים מפיה,

ויל"פ ביום ההוא נאום ה' אז ידבר אלי ה' לאמר "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"

כן ינאם ה' ולכן דבר זה בלשון נוכח:

 

(יט) וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת-שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם:

רד"ק והסירותי – טעם והסירותי כי האל ית' ייחד את לבב ישראל לירא' את שמו לבדו ויעזרם בזה על דרך שאמרו בא לטהר מסייעין אותו אמר מפיה ואמר תקראי כי כן דרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד- וכפל הענין במלות שונות ואמר ולא יזכרו עוד בשמם-

ורבינו סעדי' ז"ל פירש מפיה מפי ישראל– ולא יזכרו עוד בשמם בפי אוה"ע כי אף האומות לא יעבדו עכו"ם באותו זמן כמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד

ועוד פירש מפיה מפי דור הישועה ולא יזכרו עוד בפי דורות – עולמית– ואמר בשמם לפי שיש להם שם זולתי בעל:

מלבי"ם והסירותי – ועי"כ אסיר את שמות הבעלים מפיה –

כי לא תדע עוד אמצעיים מובילים השפע והברכה אליה מאת אישה העליון,

וחוץ מזה לא יזכרו עוד בשמם – כי אז יהיה כל העולם תחת השגחת ה' לא תחת המערכה,

עד שעבודת הבעלים תבוטל לגמרי:

 

(כ) וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם-חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם-ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן-הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח:

רש"י עם חית השדה – שאשבית מזיקין מן העולם וכה"א (ישעיה יא) לא ירעו ולא ישחיתו וגו':

רד"ק וכרתי – על דרך "כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך"- ונאמר בנבואת ישעיה "וגר זאב עם כבש וכל הענין כמו שאמר שם: ועם עוף השמים – כמו ארבה וזולתו שלא יאכלו פירותיה' ותבואתם: ורמש האדמה – כמו נחשי' ועקרבים:  וקשת וחרב – כמו שאמר וכתתו חרבותם לאתים:  ומלחמה – כתרגומו ועבדי קרבא- או פירושו שאר כל כלי מלחמה זולתי קשת וחרב שזכר:

מלבי"ם זכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה – שהמערכת והטבע לא ימשלו עוד על בני האדם, רק על החיה והעוף שהם ישארו תחת הנהגת הטבע לא בני אדם כפי' רי"א,

וגם כפשוטו יאמר שלא ימצא אז שום רע בעולם לא מבעלי הרצון כי יכרות להם ברית עם החיות הרעות שלא יזיקו (וגם הוא משל על האנשים הפראיים כחיתו טרף שאכלו אותם בימי קדם),

וגם לא ימצאו אז רעות בעלי הבחירה כי קשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ – ועי"כ והשכבתים לבטח

וכן אמר ביחזקאל (סי' ל"ד) וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישנו ביערים,

וכן בהבטחות אדון הנביאים (ויקרא כ"ו) והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם:

 

(כא) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים:

רש"י בצדק ובמשפט – שתתנהגו בהן.

ובחסד וברחמים – שיבא לך מאתי על ידיהם,

באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה שנאמר (דברים יג) ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד (דברים יז)

פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) "ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו"

אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים שנ' (ירמיה טו) כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים

וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט שנאמר (ישעיה א) ציון במשפט תפדה וגו'

הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן:

רד"ק וארשתיך – כנגד מה שאמר אשת זנונים

וזכר שלשה פעמי' וארשתיך כנגד שלשה גליות שגלו ישראל – גלות מצרים, וגלות בבל, וזה הגלות שאנחנו בו היום, וכל זמן צאתם מן הגלות היה האל י"ת (כאלו) מארס אותם [אצ"ל מארס אותם, כאילו] הארוסים הראשונים כשהוציאם ממצרים לא היו לעולם, שהרי גלו, לפיכך אמר כנגדו וארשתיך לי לעולם

והארוסים השניים כשהוציאם מבבל, לא היו בצדק ובמשפט, שהם היו עושים הרע, שהרי כתוב שהיו בהם מחללי שבתות, ונושאים נשים נכריות, והיו כובשים אחיהם לעבדים ושדותיהם, הנה כי לא היה בהם צדק ומשפט חסד ורחמים,

לפיכך אמר כנגדו 'וארשתיך לי בצדק ובמשפט' שיהיו הם עושים, שהרי ישובו בתשובה כמו שכתוב ושבת עד ה' אלהיך:

מלבי"ם וארשתיך לי – ואז אארש אותך מחדש, כמ"ש ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך,

ויהיו אירוסין חדשים נבדלים מן הקודמים כמ"ש וכרתי את בית ישראל ברית חדשה,

כי האירוסין הקודמים היו רק לזמן כי היו עתידים לחטא ולבטל הקשר, כמ"ש כי תוליד בנים ובני בנים וכו' כי אבד תאבדון מהר וכו' וכה"א וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וכו' וחרה אפי בו וכו'

אבל אז לא יחטאו עוד ולא יבוטל הקשר,

וז"ש וארשתיך לי לעולם – וזה יהיה ע"י שארשתיך לי בצדק ובמשפט –

כי שלמות האדם תלוי בשני דברים, א] בדברים שבינו לבין חברו,

ב] בדברים שבין אדם למקום,

ונגד דברים שבין אדם לחברו אמר שיעשו אז צדק ומשפט, שהמשפט הוא מה שיתנהג כפי שורת הדין,

והצדק הוא מה שיתנהג לפנים משורת הדין,

וע"י שאת תביא לנדן [-לנדוניא] שני ענינים יקרים שהם צדק ומשפט,

יביא המארס להם כנגדם ג"כ שני מתנות יקרות שהם חסד ורחמים –

שבעל הרחמים ישקיף על דכאות המרוחם ועוניו ויעשה אתו כפי הראוי, וזה נגד 'משפט',

ובעל החסד לא ישקיף על המקבל אם הוא ראוי רק יעשה עמו מצד מדת חסדו, וזה נגד 'צדק' שיעשו המה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (כא-כב) צדק ומשפט – בין אדם לחברו:

 ואמונה – בין אדם למקום (ישעיה א' כ"א), משפט לפי הדין, צדק לפנים משורת הדין (ישעיה שם):

 חסד רחמים – עי' מ"ש ישעיה ס"ג ו',

באמונה, וידעת – הידיעה הוא בדבר שהשיג בחושיו או שהתברר לו ע"י מושכל ראשונות עד שא"א שיסופק כלל.

והאמונה הוא בדבר שלא השיג בבירור רק שקבל מפי מגידי אמת, ומאמין בדבר,

וכ"מ שיש לו ידיעה ברורה א"צ עוד לאמונה:

 

(כב) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת-ה':

רש"י וארשתיך לי באמונה – בשכר האמונה שהאמנת בגולה להבטחות שעל ידי נביאי:

רד"ק ואמר וארשתיך לי באמונה – שענינו בקיום שלא ימוט לעולם כמו 'אמונה אומן' 'במקום נאמן':

 וידעת את ה' – כמו שאמר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם:

מלבי"ם וארשתיך – ונגד מצות שבין אדם למקום עיקרם תלוי באמונה שיאמין בה' ובתורתו וביעודיו, ועז"א וארשתיך לי באמונה

ואחר שתביא הארוסה בידה מתנה הזאת שהיא האמונה,      יביא לה כנגדן מתנה מצדו –

שתדע את ה' – שיגלה לה אותותיו ומופתיו והשראת שכינתו בתוכם עד שידעו את ה' בידיעה ברורה כדבר המושג בחוש, שלא יצטרכו עוד לאמונה,

שהאמונה היא בדבר שאין לו בו ידיעה ברורה רק קבלה, אבל הם יהיה להם ידיעה לדעת את ה' שהוא גדול מן האמונה:

 

(כג) וְהָיָ֣ה | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם-ה' אֶעֱנֶ֖ה אֶת-הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת-הָאָֽרֶץ:

רש"י אענה את השמים – לצוק אל השחקים מפלג הטוב התלוים במאמר והם יענו לצוק מים על הארץ:

רד"ק והיה ביום ההוא – אענה את השמים– כמו שאמר ולקחתי את דגני– אמר כי אז בזמן הישועה השמים יתנו טלם והארץ תתן את יבולה

ואמר אענה את השמים שהיו נעצרים בהיותם בארץ כמו בימי אחאב בשובם לארץ בזמן הישועה לא יעצרו עוד

ואמר אענה כאילו השמים שואלים שיתנו מטר כמשפטם ואני אענם וארצם שיתנו מטר כמשפטם גשמי ברכה

וזהו אענה שיהיה רצוני בהם:

 והם יענו את הארץ – כאילו הארץ שואלת מטר ומתאוה לו:

מלבי"ם והיה ביום ההוא אענה נאום ה' – מצייר במליצתו שהזרע הנזרעת בארץ –

היא שואלת ודורשת מן [-מעִנְיָן] הדגן והתירוש.

כי בקשת הזרע הוא שתעשה פרי תבואה ושיצמחו הדגן והתירוש מן הזרע אשר נזרע,

והדגן והתירוש הם שואלים ודורשים מאת הארץ,

כי מגמתם היא שהארץ תתן כחה להם ותניק להם לחותה וחלבה ולשד השמן,

והארץ שואלת ודורשת מן השמים שהשמים יתנו רביבים מטר יורה ומלקוש בעתו ומגד שמש וגרש ירחים.

והשמים הם שואלים ודורשים מאת ה' שהוא הנותן הגשם בעתו כפי השגחתו וגזרתו,

שהגם שלפי הטבע ראוי שיהיו גשמים, לפעמים ימנעו ע"י גזרת ההשגחה, כמ"ש "וגם אני מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר",

ובזה הזמן [שיימנעו ע"פ ההשגחה-] לפעמים לא יבא מענה אל הזרע מאת הדגן והתירוש והיצהר,

כגון שיהיה שדפון או ירקון או ארבה או חסיל אשר ישחיתו את תבואת הארץ,

ולפעמים לא יבא מענה אל הדגן והתירוש מאת הארץ–

שישחת כח האדמה, כמ"ש כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך,

ולפעמים לא יבא מענה מן השמים אל הארץ, שיהיה עת בצורת ויבשות לפי הטבע ולא יהיה מטר,

ולפעמים לא יבא מענה מאת ה' אל השמים, שימנע את המטר מצד ההשגחה ולא יהיה גשמי ברכה,

אבל אז יענה כולם מענה אל השואלי' ויהיו דרושים לכל חפציהם,

וזה יהיה ע"י העניה הכללית ההשגחיית שיבוא מאת ה'. שעז"א והיה ביום ההוא אענה נאום ה',

ובזה יתעוררו כל ארבעה הנזכר להשיב מענה כהלכה.         הראשון, שתבא מענה ההשגחה אל השמים.

 שעז"א אענה את השמים – והוא שיצוה להריק מטר השגחיי מברכתו ההשגחיית,

והם יענו את הארץ – שגם השמים וסדרי המערכה יסכימו עם הברכה עד שלא יצטרך לשדד הטבע ולהרסה

כי יהיו מוכנים לענות את הארץ ולתת את שאלתה:

 

(כד) וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת-הַדָּגָ֖ן וְאֶת-הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת-הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת-יִזְרְעֶֽאל:

רש"י את יזרעאל – את בני הגולה שנזרעו ונקבצו:

רד"ק והארץ תענה – שתתן את יבולה ועץ השדה יתן פריו:

 והם יענו את יזרעאל – כי ברבות הטובה רבו אוכלי' כי תהיינה החרבות מלאות צאן ישראל

בפורענות קרא שם ישראל יזרעאל, לפי שהיו זרועים בגוים,

בזמן הישועה קורא אותם ג"כ יזרעאל שהיו נזרעים בארצם

לפיכך אמר אחריו וזרעתיה לי בארץ– וי"ת הענין כן ויהא בעידנא ההיא וגומר:

מלבי"ם והארץ תענה את הדגן – שיתוסף כח האדמה ולשד שמנה עד שתמלא שאלת הדגן והתירוש לתת להם תנובה.

 והם יענו את יזרעאל – הם ימלאו שאלת הזרע שנזרעה לשאת פרי תבואה:

 

(כה) וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת-לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא-עַמִּי֙ עַמִּי-אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי:

רד"ק וזרעתיה לי בארץ – שיהיו רבי' כזרע הארץ ויהיו לי לא כבתחילה- וי"ת ואקיימנכון וגו'-

ורז"ל פירשו בארץ העמים שאמרו אמר רבי אלעזר לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה חטין אלא כדי להכניס כמה כורין:

מלבי"ם וזרעתיה לי בארץ – עתה באר כי מ"ש במשל שתבא מענה מן ה' ותשתלשל למטה עד שהדגן והתירוש יענו את יזרעאל, יש לו מליצה גם על הזריעה שזרע את בית ישראל,

והוא יהיה האות לשנות גם את שם שלשת הבנים (שנזכר בסי' א') לטובה,

שהבן הראשון שנקרא שמו יזרעאל שהיה מורה על הזריעה והפיזור בארץ שוביהם,

ישתנה להורות על הזריעה שיזרע אותה ה' בארץ, שיהיה מיוחד לו,

שתדמה כזורע קב חטים ומוציא כמה כורים כן ירבו ויצמחו ויתוספו עליהם גרים ותעשה פרי תבואת קדש לה' לגאון ולתפארת, כמ"ש למעלה והיה מספר בני ישראל כחול הים,

ובזה תענה הארץ את הדגן שתצמח מן הזריעה להיות צמח ה' לצבי ולכבוד.

ונגד הבת שקרא בשם לא רוחמה, ורחמתי את לא רחמה – שירחם גלות עשרת השבטים,

וזה נגד עניית השמים, כי הרחמים קטנים מן החסד ומורים על נסים נסתרים והשגחה מעוטפת בלבוש הטבע המיוחס לשמים.

ונגד הבן שצוה לקראו בשם לא עמי שהם שבט יהודה ובנימין אומר ללא – עמי עמי אתה –

ונגד מ"ש כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם הוא יאמר אלהי –

 כי על שבט יהודה תתגלה שכינתי בגלוי עד שלא יהיו נסים מעוטפים בדרך הטבע רק בהשגחה גלויה אלהית,

וזה נגד עניית ה' שיענה את השמים להריק שפע רצון ממעון קדשו: