הושע

הושע פרק-ד
(א) שִׁמְע֥וּ דְבַר-ה' בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י רִ֤יב לַֽה' עִם-יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֠י אֵין-אֱמֶ֧ת וְֽאֵין-חֶ֛סֶד וְאֵֽין-דַּ֥עַת אֱלֹהִ֖ים בָּאָֽרֶץ:

רד"ק שמעו דבר ה' – עתה שב לדברי תוכחה לאותו הדור:

עם יושבי הארץ – יושבי ארץ ישראל דין לי עמהם, כי בתנאי נתתי להם את הארץ שיעשו בו צדקה ומשפט, ובזה התנתי להם שיהיו עיני בה מראשי' השנה ועד אחרית שנה,

וכיון שהם עושים בהפך אלה וכחש וגו' אף אני אעשה עמהם בהפך מה שהבטחתים

והסתרתי פני מהם, ותאבל הארץ ואמלל כל יושב בה כי אין אמת,

וכן אמר ירמיה הנביא ואם יש עושה משפט וצדקה ואסלח לה

ו[אם תשאל והרי] אמר דוד נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ [הרי שהיו בה חסידים?]

וצדיקים היו בהם אבל מעטים והיו נחבאים מפני הרוב שהיו רשעים כמו שפירש בספר ירמיהו:

אין אמת – אין עושה אמת ואין מדבר אמת:

ואין חסד – כל שכן שאין חסד כי חסד הוא יתרון הטובה יותר על הראוי ומי שאינו עושה האמת והמשפט

כ"ש שלא יעשה חסד וכן לא ימד ולא יספר כמו שפירשנו:

ואין דעת אלהים בארץ – לעשות משפט וצדקה, כמו אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב לו, הלא היא הדעת אותי נאם ה',

או יהיה פירוש דעת אלהים החקירה בידיעת אלהותו וי"ת ולית דמהלכין בדחלתי וגו':

מלבי"ם כי ריב לה' שיעור הכתובים כי ריב לה' עם יושבי הארץ אך איש אל ירב,

מספר מאמר העם, הם אומרים אל הנביאים והמוכיחים מה לכם הריב ולהוכיח, הלא הריב הזה הוא ריב ה' שהוא יש לו ריב עם יושבי הארץ על שחטאו כנגדו,

ומה לו לאיש לריב את ריב ה', יריב ה' בעצמו את ריבו וישפוך חמתו על כולם,

אך איש לא יתערב בריב ואיש לא יוכיח,

הם אומרים הנה ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ, ר"ל כי המצות נחלקו במצות שבין אדם לחברו ששרשם שיעשו אמת וחסד איש את אחיו וזה לא נמצא בארץ, רק נמצא ההפך:

 

(ב) אָלֹ֣ה וְכַחֵ֔שׁ וְרָצֹ֥חַ וְגָנֹ֖ב וְנָאֹ֑ף פָּרָ֕צוּ וְדָמִ֥ים בְּדָמִ֖ים נָגָֽעוּ:

מלבי"ם אלה וכחש. שנשבעים בשם ה' לשקר ומכחישים מציאות ה' והשגחתו, וזה הפך מן דעת אלהים,

ורצוח וגנוב ונאוף שזה ההפך של אמת וחסד,

ונגד חמשה דברות הראשונות שרובם מצות שבין אדם למקום אמר אלה וכחש,

"אלה" הפך לא תשא וכחש הפך של אנכי ולא יהיה לך ומצות שבת שבאו ליסד אמונת מציאות ה' ואחדותו והשגחתו הפרטית, ורצוח וגנוב ונאוף הם הפך חמשה דברות השניים,

פרצו ר"ל ועברות אלה נפרצו מאד עד שדמים בדמים נגעו מרוב הרצח, וזה הריב שיש לה' עם יושבי הארץ,

ובכל זה אין לשום איש להתערב בריב הזה לריב ולהוכיח בשביל ה', רק:

מלבי"ם ביאור המילות כחש. בא על כחוש האלה, גם על הכחש בה' כמו סבבוני בכחש אפרים: פרצו. בא על פירוץ הגדר הנמוסי והטבעי:

רד"ק אלה וכחש – עוד יעשו שישבעו בשמי לשקר זהו אלה וכחש, ופי' רב סעדיה אלה שנכנסו באלות הברית,

והוא אמרו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה והם עושים אותם,

וכחש ועוד מכחשים באל אשר קבלו עליהם לאלהים:

פרצו – פרצו הגדר ומשמרת התורה והרבו לעשות עבירות וי"ת ומולדין בנין מנשי וגו':

ודמים בדמים נגעו – דמי הנרצחים נוגעים זה בזה מרובם וי"ת וחובין על חובין מוסיפין:

 

(ג) עַל-כֵּ֣ן | תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֗רֶץ וְאֻמְלַל֙ כָּל-יוֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ בְּחַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה וּבְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם וְגַם-דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם יֵאָסֵֽפוּ:

(ד) אַ֥ךְ אִ֛ישׁ אַל-יָרֵ֖ב וְאַל-יוֹכַ֣ח אִ֑ישׁ וְעַמְּךָ֖ כִּמְרִיבֵ֥י כֹהֵֽן:

מלבי"ם (ג – ד) על כן תאבל הארץ. וכו' אך איש אל ירב, ה' יריב ריבו ויחרב את הארץ עד שהארץ תאבל ויכרתו יושביו [אומלל ל' כריתה כמו אמילם]

עד שגם הבע"ח הבלתי מדברים יכרתו וגם דגי הים יאספו כל זה יעשה ה' בריבו,

אך בלבד שאיש אל ירב את ריב ה', ואל יוכח איש את העם, כל זה דברי העם אל הנביאים,

(ר"ל שנוח להם יותר שתחרב הארץ ולא שישמעו תוכחת הנביאים),

ועמך אומר אל בני ישראל, עמך כמריבי כהן, ר"ל לא לבד שאינם רוצים לשמוע תוכחה,

עוד בהפך הם דומים כעושים מריבה עם הכהן המורה דעת, הם אומרים אל הכהן:

מלבי"ם ביאור המילות תאבל. הולך ממדרגה למדרגה, הגם שתאבל הארץ, ויותר מזה שאומלל כל יושב בה (עמ"ש ישעיה כ"ד) וגם חיה ועוף, וגם דגים, כל זה יעשה, אך איש אל ירב ריב ה':

(ד) יריב, יוכיח. הריב הוא בחזקה והתוכחה היא בראיות השכל, ומוסיף שגם אל יוכיח בנחת,

ומלת איש מגביל נגד ה', ריב לה', הוא יריב, אך איש אל ירב, כי לה' הריב לא לאיש:

ועמך. כינוי עמך חזור על שם בני ישראל שבראש הענין, וזה דבור ה' אל בני ישראל.

ומ"ש וכשלת ביום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת מוסב על העם,

יפלא איך אחר שחשב גנוב רצוח ונאוף יתפוש לשון מכשול שמורה על הטעות והשגגה:

 

(ד) אַ֥ךְ אִ֛ישׁ אַל-יָרֵ֖ב וְאַל-יוֹכַ֣ח אִ֑ישׁ וְעַמְּךָ֖ כִּמְרִיבֵ֥י כֹהֵֽן:

תרגום יונתן בְּרַם עַל דְאָמְרִין סָפַר לָא יַלִיף וְלָא יוֹכַח נְבִיָא וְעַמָךְ נָצָן עִם מַלְפֵיהוֹן:

רש"י אך איש אל ירב – אתם מתרין בנביאי אמת שלא יריבון אתכם ולא יוכיחו אתכם,

כמו שנאמר (בעמוס ז) שאמר לו אמציה כהן בית אל לא תנבא על בית ישראל ולא תטיף על בית ישחק

והוא בימי ירבעם בן יואש שנתנבא הושע בימיו:

ועמך כמריבי כהן – נצן עם מלפיהון שהכהנים היו בני הוראה כמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב (דברים לג):

רד"ק אך איש אל ירב ואל יוכח איש – אך זה אינו למעט אבל הוא לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה אך לשקר שמרתי, אך טוב אלהים לישראל,

אמר איש אל ירב ואל יוכח חבירו על רשעו כי לא יועילנו כי גם הוא עושה רע כמוהו:

ועמך כמריבי כהן – כ"ף כמריבי לאמת הדבר כמו כ"ף השבעה לי כיום, כמשיגי גבול, והדומים להם,

אמר, הכהן היה לו [תפקיד] להורות ולהריב ולהוכיח העם, כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב, ובאת אל הכהן,

ובזמן הזה העם מריבים את הכהן כי לא די שלא יקבלו תוכחתו

אלא הם מריבים ומוכיחים אותו על דרך שאמרו דור ששופט שופטיו,

או פירוש כי הכהן רע כמוהם, ואם הוא מוכיחם הם גם כן יוכיחו אותו,

ויש מפרשים כמריבי כהן כעדת קרח שערערו והריבו על הכהונה וי"ת ברם על דאמרין וגו':

(ה) וְכָשַׁלְתָּ֣ הַיּ֔וֹם וְכָשַׁ֧ל גַּם-נָבִ֛יא עִמְּךָ֖ לָ֑יְלָה וְדָמִ֖יתִי אִמֶּֽךָ:

רש"י וכשלת היום וגו' – וְתִתְקְלוּן בִּימָמָא וְיִתְקְלוּן אַף נְבִיַיָא דְשִׁקְרָא דִי עִמְכוֹן כַּד בְּלֵילְיָא וְאַבְהֵית כְּנִשְׁתְּכוֹן – ואבייש כניסיא שלכם: נביאי עמך – נביאים שעמך:

ודמיתי – כמו נדמו עמי כאדם היושב ותוהא ואין מענה בפיו:

רד"ק וכשלת היום – אמר כנגד ישראל בעבור מעשיך תכשל ותפול:

היום – ר"ל הזמן הזה בקרוב תבא מפלתך, וכן וחרה אפי בו ביום ההוא, ביום ההוא שרש ישי, והדומים להם, עניינם עת וזמן:

וכשל גם נביא עמך לילה – נביא השקר המתעה אותך יכשל עמך כמו האדם נכשל בלילה בחשיכה, וכן ת"י:

ודָמיתי אמך – וכרתי כניס[יי]תך, כלומר שלא תשאר בישראל כנסה כי יתפזרו בגלות אחד הנה ואחד הנה,

וכבר פירשנו כי הכנסה תקרא אם:

ודמיתי – ענין כריתה, כמו כי נדמה כל עם כנען, נדמה נדמה מלך ישראל והדומים להם:

מלבי"ם וכשלת היום. [עוד אומרים לכהן:] הלא אתה הכהן נכשלת בדרכים מקולקלים ביום לעיני השמש בפרהסיא,

וכשל גם נביא המוכיח עמך לעשות עברות לילה בצנעה,

א"כ כיון שאתם הכהן והנביא המורים והמוכיחים נכשלתם לעשות רע,

דָמיתי אמך א"כ אני דומה לך אני אמך, אני האומה והכנסיה שאני אם שלך

(כי אנשים היחידים הם בני האומה והיא אמם)

נדמיתי אליך ולמדתי ממך לעשות כמעשיך, וכתועבותיך (בדברים האלה יריבו עם הכהן):

מלבי"ם ביאור המילות ודמיתי אמך. דמיתי מענין דמיון, כמו דמיתי לקאת מדבר, ושם 'אם' בא על הכנסיה,

כמו ראש אומות בית אב,

ותופס הציור שהתחיל בו ריבו באמכם, שצוה שהבנים – הכהן והנביא – יריבו עם האם [עם כלל העם והאומה],

והאם [האומה משיבה כנגדם] משיבה [לנביא ולכהן] וכשלת וכו' ודמיתי אליך אני אמך:

 

(ו) נִדְמ֥וּ עַמִּ֖י מִבְּלִ֣י הַדָּ֑עַת כִּֽי-אַתָּ֞ה הַדַּ֣עַת מָאַ֗סְתָּ וְאֶמְאָֽסְאךָ֙ מִכַּהֵ֣ן לִ֔י וַתִּשְׁכַּח֙ תּוֹרַ֣ת אֱלֹהֶ֔יךָ אֶשְׁכַּ֥ח בָּנֶ֖יךָ גַּם-אָֽנִי:

רש"י אשכח בניך – שאותן שעמדו על הר סיני נתנו בניה' ערבים תחת אבותיהם לשמור את התורה:

רד"ק נדמו עמי – גם זה ענין כריתה, וי"ת איטפשו:

מבלי הדעת – כי אין מי שיודיעם ויורם הדרך הטובה:

כי אתה הדעת מאסת – אמר כנגד הכהן שהיה בזמן ההוא אתה מאסת הדעת לעצמך ולהורותו לעם,

לפיכך אני אמאסך מכהן לי, כיון שאין אתה עושה משפט הכהן שהוא להורות התורה אמאסך שלא תהיה כהן בביתי,

ואיך אמר כי מבלי הדעת נדמו והלא היו לה' כל זמן נביאי אמת שהיו מורים להם התורה ומוכיחים אותם יום יום על רעתם?

נאמר כי אחר שהכהנים שהיה להם להורות התורה היו תועים מדרך האמת כמו העם היו נתלים בהם ובנביאי האמת היו מסופקים מפני נביאי השקר שהיו מורים להם הפך האמת לפיכך נדמו העם ונשחתו:

ואמאסך – כתיב באל"ף יתירה בין הסמ"ך וכ"ף הנמצא ולא ידענו ענינה למה נכתבה שם:

ותשכח תורת אלהיך – כי לכהנים נתנה להורותם כמו שכתוב ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה לכהנים בני לוי, וכתיב יורו משפטיך ליעקב ואתה שכחת אותה מללמדה ומלהורותם:

אשכח בניך גם אני – גם אני אשכח בניך כי אתה תמות כי מאסתיך מכהן לי גם בניך אשכח ואמאס אותם שלא יעמדו תחתיך ולא יהיה להם כבוד הכהונה או ימותו או יגלו,

וענין אשכח על דרך משל כאדם השוכח דבר ולא ישים לבו אליו, ועל הדרך הזה השכח חנות אל ולא ישכח את ברית אבותיך:

מלבי"ם נדמו עמי. (מאמר ה' אל הכהן) הנה עמי נדמו ונמשלו לך [בענין] 'מבלי הדעת', שהם חסרים דעת כמוך

כי אתה הדעת מאסת, ובזה נדמו אליך למאס ג"כ את הדעת כי למדו זאת ממך, לכן ואמאסך מכהן לי,

כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וזאת כהונת הכהן ואחר שמאסת הדעת אינך ראוי אל הכהונה,

ויותר מזה כי ותשכח תורת אלהיך שגם שכחת את התורה שתחלה ידעת אותה

ואח"כ שכחת אותה לגמרי אשכח בניך גם אני,

כי בתחילה שזכרת את התורה הגם ששכחת דעת אלהים בכ"ז לא שכחתיך אנכי, כי היה לי תקוה שבניך ילכו בתורתי, כמ"ש והלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו,

שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירן למוטב,

אבל אחר ששכחת גם את התורה גם אני אשכח את בניך כי אין תקוה שיצמח מהם צמח צדיק:

מלבי"ם ביאור המילות נדמו. מענין דמיון, ר"ל נדמו אליך:

 

(ז) כְּרֻבָּ֖ם כֵּ֣ן חָֽטְאוּ-לִ֑י כְּבוֹדָ֖ם בְּקָל֥וֹן אָמִֽיר:

רד"ק כרובם כן חטאו לי – אהרן הכהן אביהם תורת אמת היתה בפיהו ועתה שרבו בניו ופרצו חטאו לי ושכחו תורתי, כמו [-עד כמה] שהטיבותי להם הרעו הם, לפיכך אמר כבודם בקלון אמיר,

שעשיתים ראשים על העם ומכפרים, ואם לא ישמרו תורתי אמיר להם הכבוד בקלון, ויקלו אותם העם ויבזום:

אמיר – אחליף, כמו ואם המר ימיר.

ויש לפרש "כרובם" כמו שהרביתים בעושר ובנכסים כן חטאו לי

על דרך וישמן ישורון ויבעט, ועל הדרך הזה ת"י:

מלבי"ם כרובם. כי בניך עת ירבו, כפי שירבו ויעצמו כן חטאו לי כן יוסיפו לחטוא, עד שכבודם בקלון אמיר,

כי כבוד הכהונה הוא מה שנתן להם ה' מתנת האשים לאכול אימורי הקרבן משולחן ה',

כשׂרים היושבים ראשונה במלכות אשר על שולחן המלך תמיד,

הם אוכלים וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל כבודם זה יוחלף לקלון כי:

 

(ח) חַטַּ֥את עַמִּ֖י יֹאכֵ֑לוּ וְאֶל-עֲוֹנָ֖ם יִשְׂא֥וּ נַפְשֽׁוֹ:

מלבי"ם חטאת עמי יאכלו. הם אינם אוכלים מאשי ה' לכלא פשע ולהתם חטאת רק הם אוכלים חטאת עמי,

וזה אם מצד שלא יתכפר החוטא ע"י עבודתם אשר הוא לא לרצון לפניו,

ואם מצד שהם בעצמם המסיתים את העם אל החטאת כדי שיביאו קרבנות ויהיה להם מה לאכול,

ולא לבד שיכשילו את העם לחטוא בשוגג,  כי גם אל עונם ישאו נפשו של העם

שישיאו אותם לעשות עונות במזיד ע"י שילמדו מדרך הכהנים המזידים לעשות רע, ומפרש:

מלבי"ם ביאור המילות ואל עונם ישאו נפשו. פרש"י הכהן ישא נפשו אל עון ישראל והיל"ל ישאו נפשם

וראב"ע פירש ונפש עמי ישאו על עונם, וא"כ מלת אל מיותר,

ועקר שר"ל שישאו את נפש העם אל עון הכהנים, ר"ל שילמדום מעשיהם:

 

(ט) וְהָיָ֥ה כָעָ֖ם כַּכֹּהֵ֑ן וּפָקַדְתִּ֤י עָלָיו֙ דְּרָכָ֔יו וּמַעֲלָלָ֖יו אָשִׁ֥יב לֽוֹ:

רש"י והיה כעם ככהן – אני אשוה את העם לבזיון כהני שחללו אות' מכהן להם ולכן אף אני אחלל את העם בעכו"ם כן ת"י:

רד"ק והיה כעם ככהן – אלה כפי הדמיון על דרך הקצרה, ופירוש העם ככהן והכהן כעם, וכן דרך מקרא כי כמוך כפרעה, כמלוה כלוה והדומים להם, והענין כמו שהם שוים העם והכהן בעון כן יהיו שוים בעונש:

ופקדתי עליו דרכיו – על כל אחד מהם וי"ת ויהי כמו דאשוי וגו':

מלבי"ם והיה כעם ככהן. שהעם יעשו עונות במזיד ע"י שהעם יהיה ככהן שלומדים להיות כמוהו ולעשות כמעשיו הרעים, ולכן ופקדתי עליו דרכיו אעניש את הכהן על דרכיו הרעים ואשיב לו גמול מדה כנגד מדה:

מלבי"ם ביאור המילות ופקדתי עליו דרכיו, ומעלליו אשיב לו. התבאר אצלינו (ירמיה י"א י"ח, יחזקאל ז' ג'),

שהדרכים הם המדות ודרכי הנפש שהם שורש להמעללים והפעולות היוצאות על ידם,

וה' ישלם שכר המעללים עפ"י הדרכים, שישקול תחלה את המדות שמהם צמחו הפעולות,

למשל העובד ע"ז אם עשה להכעיס או מאהבה ומיראה, הבלתי משכיל אל דל אם עשה מפני טבע הכילות או מפני אכזריות וזדון וכדומה,

והשבה לא יצדק רק על המעללים והפעולות, אבל הפקידה יצדק על הדרכים שפוקד לשקל את מעשיו על פיהם,

ואז ישיב העונש כפי מעלליו, וכן לקמן סי' י"ב לפקוד על יעקב כדרכיו, כמעלליו, ישיב לו:

 

(י) וְאָֽכְלוּ֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔עוּ הִזְנ֖וּ וְלֹ֣א יִפְרֹ֑צוּ כִּֽי-אֶת-ה' עָזְב֖וּ לִשְׁמֹֽר: (יא) זְנ֛וּת וְיַ֥יִן וְתִיר֖וֹשׁ יִֽקַּֽח-לֵֽב:

רש"י ולא יפרוצו – לא יגדלו בנים:

רד"ק ואכלו – כיון שהם אוכלים שלא כדת לא תהיה אכילתם לברכה:

ואכלו ולא ישבעו – וכן שכיבתה עם הנשים כיון שבזנות הוא לא יפרוצו ולא ירבו כי לא יהיה להם מהן בנים

ואם יהיו – ימותו מן הבטן, זהו שאמרנו הזנו ולא יפרוצו, הזנו פעל עומד, כמו הזנה הזנו, וכן הזנית אפרים:

את ה' עזבו – לשמור דרכיו כי אינם חפצים בו ובדרכיו שמור דרכיו עזבו,

ורבינו סעדיה ז"ל הדביקו עם הפסוק הבא אחריו עזבו את ה' לשמור [זנות ויין ותירוש]:

מצודת דוד ולא ישבעו – כי תבא המארה במעיים:

הזנו – לכל בעילתם קורא זנות הואיל והמה במחשבה רעה לא לקיים מצות ה':

ולא יפרצו – לא יתרבו בבנים ובבנות:  לשמור – מלשמור:

מלבי"ם (י – יא) ואכלו ולא ישבעו. תחת שבעת שהיו הכהנים צדיקים היה בא ברכה במעיהם ובמעט שהיו אוכלים מאשי ה' היו שבעים כמ"ש חז"ל, עתה שחטאת עמי יאכלו יאכלו ולא ישבעו,

וגם יען אשר הזנו את העם לרדוף אחר הזנות, לכן לא יפרצו ולא ירבו בנים ובנות,

כי את ה' עזבו, לשמור זנות ויין ותירוש (אשר) יקח לב, שתחת שנצטוה הכהן לשמור משמרת ה' ולהיות קדוש לאלהיו אם במה שיפרוש מן הזנות כמ"ש אשה זונה וחללה לא יקחו,

ואם במה שיפרוש מן היין והשכר כמ"ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד,

כי הזנות והיין יקחו את הלב ומטים אותו מדרך התורה והקדושה, והם עזבו מלשמור משמרת ה' רק לשמור זנות ויין שהם אצלם משמרת תחת משמרת ה', הגם שמשמרת הזה יקח לבם ויוליך אותם שולל:

מלבי"ם ביאור המילות הזנו. ההפעיל מורה שהוא פעל יוצא לשלישי, שהסיתו את אחרים שיזנו: ולא יפרצו. לא ירבו, כמו ובית אבותיהם פרצו לרוב: לשמר. י"מ כמו מלשמור, ורב סעדיה חברו עם שלמטה לשמור זנות:

 

(יא) זְנ֛וּת וְיַ֥יִן וְתִיר֖וֹשׁ יִֽקַּֽח-לֵֽב:  (יב) עַמִּי֙ בְּעֵצ֣וֹ יִשְׁאָ֔ל וּמַקְל֖וֹ יַגִּ֣יד ל֑וֹ כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ הִתְעָ֔ה וַיִּזְנ֖וּ מִתַּ֥חַת אֱלֹהֵיהֶֽם:

רד"ק עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו – הם כמו העיוור שיורה לו מקלו הדרך שהוא הולך בה, ומקלו הם נביאי השקר,

כן פירש אאז"ל, ויש מפרשים עצו ומקלו העכו"ם שהוא מעץ וכן ת"י עמי דבצלם אעיא שאיל וגו':

התעה אותו – והוא רוח נביאי השקר שהוא רוח זנונים מתחת אלהיהם כמו הזונה המזנה תחת בעלה:

מלבי"ם עמי בעצו ישאל, עמי שואל את הפסל של עץ להשיג ממנו מענה, והוא אינו עונה אותם,

רק עץ אחר יגיד להם התשובה, שהוא המקל המוכן להכות אותם, הוא יגיד לו התשובה,

הוא יגיד לו כי רוח זנונים התעה אותם מני דרך, וע"י הרוח הזה זנו מתחת אלהיהם,

והמליצה שע"י המקל המכה בהם יודע להם שתעו מני דרך:

מלבי"ם ביאור המילות ומקלו. המקל שמכה אותו, ויל"פ מקלו של עצו, כאילו מן העץ עצמו שעובד אותו יוקח מקל לרדותו בו, כי העון הוא המכה, כמ"ש החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז'). וכבר בארתי (ירמיה א' י"א)

ששם מקל מיוחד להכאה, והעשוי למשען יקרא בשם מטה, ולפירוש המפרש היל"ל ומטהו יגיד לו:

 

(יג) עַל-רָאשֵׁ֨י הֶהָרִ֜ים יְזַבֵּ֗חוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת֙ יְקַטֵּ֔רוּ תַּ֣חַת אַלּ֧וֹן וְלִבְנֶ֛ה וְאֵלָ֖ה כִּ֣י ט֣וֹב צִלָּ֑הּ עַל-כֵּ֗ן תִּזְנֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹתֵיכֶ֔ם וְכַלּוֹתֵיכֶ֖ם תְּנָאַֽפְנָה:

מלבי"ם על ראשי ההרים יזבחו. לשם זנו מתחת אלהיהם, ומצייר שהזבוח לע"ז שהיתה עבודה עקרית ונעשית בכנופיא ברב עם היתה על ראשי ההרים,

והקיטור שלא היתה עבודה עקרית וכ"א עשאו ביחוד בפ"ע היו עושים על הגבעות שתחת ההרים איש איש לבדו תחת אלון ולבנה,

וגם שעם הזבוח והקטור היו מזנים כי הזנות היה מקושר עם ע"ז כנודע,

והיו ג"כ שני מיני זנות, זנות בפרהסיא על ההרים, וזנות בצנעה על הגבעות כמו שיבואר בפ' שאח"ז:

על כן תזנינה בנותיכם. כמו שאבותיהם זנו כמו שיפרש, והנה הבנות היו דרכם לשלוח החוצה אל אנשיהם,

והכלות היו בביתם (כמ"ש שופטים סי' י"ב),

והבנות הם תזנינה שהזנות מורה על ששט[ת]ה מתחת אישה והיו נחשבים כזונות,

אבל כלותיכם תנאפנה כי הכלות שהם בביתם והם התירו הזנות והעריות בפרהסיא לא נחשב זה בעיניהם כזנות

רק כנאוף שכולל גם נאוף הפנויה:

מלבי"ם ביאור המילות ההרים, הגבעות. ההרים גדולים מגבעות, והגבעות הם תחת ההרים, (ישעיה ב' ובכ"מ):

יזבחו, יקטרו. יזבחו היא עבודה קבועה וחשובה יותר מן הקטור,

כמ"ש זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים (ישעיה ס"ה) לבעלים יזבחו ולפסילים יקטרון (לקמן י"א) כמש"ש:

תזנינה, תנאפנה. כבר התבאר (למעלה ג' א') שפעל זנה מורה על הבגידה והיציאה מרשות בעלה,

ופעל נאף מורה על תאות הניאוף, ויבא גם על הפנויה וגם על האיש,

או באשת איש כשלא ידבר מצד היציאה מרשות בעלה רק מצד תאות הניאוף לבד:

הזונות, הקדשות. שם זונה נופל על אשת איש שהיא אינה מזומנת למשכב הפקר, ולכן אמר יפרדו,

היינו שיתפרדו מן החבורה וילכו עמהן למקום סתר,

ושם קדשה נופל על המזומנת למשכב כל אדם, כמו איה הקדשה היא בעינים על הדרך,

ועובדי ע"ז היו להם קדשות מיוחדות לזנות לשם פסל הזימה ואתננה קדש לע"ז,

ולגנאי הונח עליהן שם קדשה, הפך מה שהיה בזה קדושה לפי דעתם,

ועז"א יזבחו שהזבוח היה ברוב עם לא במקום נפרד ומובדל:           ילבט. פירושו מענין יגיעה ללא תועלת:

רש"י אלון – קייאני"א בלע"ז שגדל בו פרי שקורין גלננ"ץ בלע"ז: לבנה – עץ שקליפתו לבנה: אלה – אולמ"א בלע"ז שענפיו מרובין ונוטעין אותו לצל:

על כן תזנינה בנותיכםעל שאתם מתחברין לעכו"ם כמשפטי הגוים הקדמונים והם מתחברים עמכם

ואתם הייתם מתחתנים בם ובנותיכם הנולדות לכם מבנותיהם נוהגות כמנהג אמן ומזנות, כן ת"י [וכן פ' המלבי"ם]:

אבן עזראובעבור שהולכים האנשים להקטיר חוץ מהערים תשארנה הבנות והכלות בבתים על כן תזנינה:

 

(יד) לֹֽא-אֶפְק֨וֹד עַל-בְּנוֹתֵיכֶ֜ם כִּ֣י תִזְנֶ֗ינָה וְעַל-כַּלּֽוֹתֵיכֶם֙ כִּ֣י תְנָאַ֔פְנָה כִּי-הֵם֙ עִם-הַזֹּנ֣וֹת יְפָרֵ֔דוּ וְעִם-הַקְּדֵשׁ֖וֹת יְזַבֵּ֑חוּ וְעָ֥ם לֹֽא-יָבִ֖ין יִלָּבֵֽט:

מלבי"ם לא. ואני לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה כי אין העון תלוי בהבנות רק באבותיהם שמהם למדו לעשות זאת, כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו,

שעם הקדשות שהם מזומנים לזנות והם הזונות בפרהסיא עמהם יזבחו, שהזבוח היה בפרהסיא וברוב עם כמ"ש על ראשי ההרים יזבחו, והיו מזנים עם הקדשות שהיו ג"כ מזומנות לע"ז,

(כידוע שעע"ז היה להם קדשות שהיה בעילותיהן קדוש בעיניהם ואתננן היה לאוצר האליל),

ועם הזונות שהם אשת איש שמזנות תחת בעליהן בצנעה יפרדו מן החבורה שבראשי ההרים, לזנות עמהן בגבעות במקום סתר,

וכ"ז מפרש מ"ש שמקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעם, שע"י תאות הזנות תעו מה' לעבוד ע"ז, וזה יגיד לו המקל המכהו,

וע"ז סיים שלכן עם לא יבין ילבט, לכן יוכה במקל חובלים והוא לא יבין לשוב עד המכהו וילבט ויתיגע מרוב המכות [כפרש"י במילת ילבט, אך האבן עזרא ואבי הרד"ק ביארו כמקובל היום בפי' המילה:] ומלת ילבט בל' ישמעאל כמשתבש שלא ידע מה לעשות וכמוהו ואויל שפתים ילבט.

רש"י לא אפקוד על בנותיכם – עוד לבדקן במים המרים כשתזנינה למה כי בעליהם עם זונות יפרדו וכאשר אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו,

יפרדו ת"י מסתייען לשון סיעה כלומר מתחברין אתם לשתות יין ומנחם חברו אצל עבשו פרודות שהם חביות יין:ועם לא יבין ילבט – אחרי שאינכם נותנין לב להבין לפיכך תתלבטו ללקות פורענות ליבוט ל' טורח הדרך וליאות משא דילשי"ר בלע"ז:

אבן עזרא לא – הטעם אין לתמוה אם הבנות תזנינה כי הם בעלותם לראשי ההרים להקטיר הם אוכלים ושותים עם הזונות וזונים כולם, ומלת יפרדו אנשים יודעים עם זונה אחת,

 ומלת ילבט בל' ישמעאל כמשתבש שלא ידע מה לעשות וכמוהו ואויל שפתים ילבט והנה אין טעם לא אפקוד שלא יפקוד עליהם רק דבר כנגד האבו' כי הם מלמדים אותם לזנות לעשות כמעשיהם אולי הבנות קטנות הן על כן לא אפקוד:

רד"ק לא אפקוד – אין לחשוב להן הזנות לעון כי למדום מבעלי הבית:כי הם עם הזונות יפרדו – כי הם יפרידו עצמם מנשיהם וזונים עם הזונות ועם הקדשות כשהולכין לזבוח זבחיהם מדברים עם הזונות ועם הקדשות ללכת שם לזבוח וישכבו עמהן שם: יפרדו – מן הדגוש ויש לפרש גם כן יפרידו הנשים מבעליהן לזנות עמהן,

ואאז"ל כתבו מענין פרד ר"ל כי הם שטופים בזמה כמו הפרד כי אין בבהמות שטוף בזנות כמוהו

ויש מפרשים עוד יעשו עם הזונות מעשה פרד שאינו מוליד כך הם ישכבו עם הנשים בדרך שלא יולידו כער ואונן

וי"ת ארי אינון עם זנייתא מסתעיין ותרגם יזבחו אכלין ושתן כלומר זובחים זבח לאכול ולשתות עמהם:

ועם לא יבין ילבטיכשל כמו ואויל שפתים ילבט וי"מ ישתבש בדעתו כאדם שלא ידע מה לעשות ומשתבש וכן הוא בלשון ערבי וכן פי' אאז"ל וי"ת ועם דרא דלא אסתכל באורייתא הלא אתרטש:

 

(טו) אִם-זֹנֶ֤ה אַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אַל-יֶאְשַׁ֖ם יְהוּדָ֑ה וְאַל-תָּבֹ֣אוּ הַגִּלְגָּ֗ל וְאַֽל-תַּעֲלוּ֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן וְאַל-תִּשָּׁבְע֖וּ חַי-ה':

מלבי"ם אם זונה. כבר התבאר למעלה (סי' א' פ"א) שבעת שהתחיל הושע לנבאות בימי ירבעם בן יואש היה אז מלכות יהודה תחת יד מלכות ישראל (עד כ"ד לעוזיה שמלך בפ"ע),

והיה יהודה נכנע תחת יד מלכות אפרים ובאים אל ערי ישראל, והם [-יהודה] היו עדיין עובדים את ה' בימים ההם,

ע"כ הנביא מזהיר את יהודה שלא יבואו בערי ישראל ששם העגלים ועבודת נכר בל ילמדו ממעשיהם,

וז"ש אם זונה אתה ישראל, ר"ל אחר שאתה ישראל שהוא מלכות אפרים זונה מעל אלהיך,

הלא צריך להשגיח לבל יאשם יהודה ע"י שילמד ממעשיך,

לכך מצוה אל שבט יהודה, אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און שהוא בית אל,

שבשני מקומות אלה היו עוסקים בעבודת העגלים, כמ"ש בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע (עמוס ד' ד') בגילגל שורים זבחו (לקמן י"ב י"ב) ושני מקומות אלה היו מצרנים לנחלת יהודה והיו בני יהודה באים לשם,

מצוה אותם שישמרו מלבא למקומות אלה, כי אז אל תשבעו חי ה' כי בגילגל ובית אל נשבעים באשמת שומרון

והס כי לא להזכיר בשם ה' ואתם יהודה נשבעים חי ה' לכן אל תבואו שמה:

 

(טז) כִּ֚י כְּפָרָ֣ה סֹֽרֵרָ֔ה סָרַ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ יִרְעֵ֣ם ה' כְּכֶ֖בֶשׂ בַּמֶּרְחָֽב:

מלבי"ם כי. שיעור הכתוב כי עתה (אשר) ירעם ה' ככבש במרחב סרר ישראל כפרה סוררה,

כי בימי ירבעם בן יואש רחם ה' על ישראל אשר אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש ויושיעם ביד ירבעם בן יואש הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה (מ"ב י"ד)

ואז רעה ה' אותם על כר נרחב, ר"ל שהרחיב גבול ארצם, וחשב שיהיו ככבש הנמשך אחר הרועה ואינו נפרד מן העדר ללכת על הרים שובבים, כן חשב שעי"כ ימשכו אחריו ולא ימרדו בו,

והם סררו אז כפרה סוררה שאם מוליכים אותה על כר נרחב היא עוזבת את הרועה וסוררת ומתרחקת ממנו

כן התרחקו אז מעם ה' הרועה אותם והרחיב את גבולם, ומפרש במה התרחקו ממנו, כי:

מלבי"ם ביאור המילות עתה ירעם. פירש"י מרעית מצומצמת, והלשון משמע בהפך כמו ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיה ל'), ולכן פרשתי שר"ל עתה אשר ירעם ככבש סרה כפרה:

 

(יז) חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח-לֽוֹ:

רש"י חבור עצבים אפרים – נצמד לעכו"ם ואי אפשר לו לפרוש לפיכך הנח לו אתה הנביא ולא תנבא להוכיחו כי לא יועיל:

אבן עזרא חבור – י"א כי עצבים כמו וכל עצביכם והנכון כמו העצב נבזה לעצבי כנען והכל מגזרת עצבון כי אין תועלת בפסיליהם רק עצבים והטעם מחוברים הם לפסילים הם חברתם:

הנח לו – עד שיסור אותו אולי יפקחו עיניהם:

רד"ק חבור עצבים – חבור דבוק הוא עם עצבים, עצבים, העגלים והבעל והאשרה כל כך נתחבר בהם עד שאין לו תקנה ולא ישמע לדברי תוכחה:

הנח לו – אמר כנגד הנביא הנח מלהוכיח כי לא יועיל וזהו על דרך העברה כאדם שקוצף על חבירו שלא ישמע לו בהוכיח אותו אומר לו כיון שאין אתה שומע לי אניח אותך מלהוכיחך לעולם אף על פי כן חוזר ומוכיח אחר שעה:

מלבי"ם חבור עצבים אפרים. שהמלך שלהם (שהמלכות נקרא ע"ש אפרים) הוא מחובר אל העצבים ואינו רוצה להפרד מחברתם, כמ"ש בירבעם בן יואש ויעש הרע בעיני ה' לא סר מחטאת ירבעם (מ"ב שם)

לכן אני מצוה אותך אתה יהודה, הנח לו, הפרד ממנו ואל תבואו הגלגל ואל תתערב עמו:

 

(יח) סָ֖ר סָבְאָ֑ם הַזְנֵ֣ה הִזְנ֔וּ אָהֲב֥וּ הֵב֛וּ קָל֖וֹן מָגִנֶּֽיהָ:

מלבי"ם סר. שיעור הכתוב, מָגִנֶּֽיהָ! סר סבאם הזנה הזנו,

אומר ליהודה הנח לו, ואל תבטח על מגיניה, שהם שרי אפרים וגבוריהם שהיו מגינים על יהודה בעת ההיא שהיו נכנעים וחלשים,           כי המגנים של מלכות אפרים י"ל שלשה חסרונות,

 א) חסרון השכרות, שסבאם סר ויוצא מדרך הרגיל,

ב) חסרון הזנות והע"ז שלא לבד שזונים בעצמם, כי גם הזנה הזנו שמסיתים אחרים לזנות ולע"ז,

ג) שהם אהבו (קלון) והבו קלון, הם עצמם אוהבים קלון דברים נקלים ומבוזים ונותנים קלון להדבק בם:

מלבי"ם ביאור המילות סר. מענין סורי הגפן, סר וזעף, שכרותם יוצא מדרך הרגיל: והזנה. פעל יוצא (כנה"ל סוק י'):

ושם מגניה. הוא נושא המאמר שכן דרך החוזה הזה במליצותיו להעמיד נושא המאמר לבסוף (כמ"ש לקמן ח' ו', י"ב ט"ו), ובא הכנוי בלשון נקבה על הכנסיה, שדמה אותה לפרה (פט"ז) וכן צרר רוח אותה בכנפיה, ר"ל את כלל הכנסיה:

 

(יט) צָרַ֥ר ר֛וּחַ אוֹתָ֖הּ בִּכְנָפֶ֑יהָ וְיֵבֹ֖שׁוּ מִזִּבְחוֹתָֽם:

רש"י צרר רוח אותה בכנפיה – נדבק הרוח בכנפיה כעוף הזה שאין הרוח מניחתו לשכון עד שמוליכו למרחוק

כן יבואו האויבים עליהם ויגלום בגולה

ואז יבשו מזבחותם מזבחי תועבותם שאין פונים אליהם כאשר יאמר חטא חטאה כן יאמר זבח זבחה מן המקומות שהיו זובחים שם וכן ת"י מאיגורי תועבתהון

מדרש תנחומא מצאתי לשון אגדות כאד' המאיים על איש המקניטו חייך שאני צורר לך בכנפיך

כך המקרא הזה מאיים על ישראל קנאתי קשורה וחמתי להנקם באחרית ויבושו ממעשיהם:

רד"ק צרר רוח אותה בכנפיה – כמו האדם שיצרור הרוח בכנפיו וכשיתיר כנפיו לא ימצא כלום

כן אפרים החזיק בעבודת העגלים וקוה שיבא לו ממנה תועלת ולא מצא מאומה אלא נזק וחסרון,

לפיכך יהיה להם בושת מזבחותם שזבחו לעגלים כי לחנם עשו אותם הזבחים כי לא בא להם מהם טוב כי אם רע, והנה הוא כמו הרוח הצרור בכנפיה

ואמר צרר לשון זכר ואמר בכנפיה לשון נקבה ואמר לשון רבים ויבשו מזבחותם כן דרך הכתוב לדבר על עם לשון זכר ולשון נקבה כי העם נקרא בלשון זכר עם ובלשון נקבה עדה או קהלה וכן בלשון יחיד ובלשון רבים לשון יחיד דרך כלל ולשון רבים דרך פרט: זבחותם – היחידה זבחה בשקל שמלה זבחותם בשקל שמלותם

ואאז"ל פי' צרר רוח הרוח צרר אותה, רוצה לומר עדת אפרים [הרוח] צרר אותה בכנפיה להוליכה בגולה

ואז יבושו מזבחותם ויהיה רוח זכר ונקבה:

מלבי"ם צרר רוח. והרוח הזה שהוא רוח שכרות ורוח זנונים ורוח רעה ובוז,

צרר את העוף הזה [כנס"י] בכנפיו ונושאהו למעלה לעוף מארצו אל אשור ומצרים, כמ"ש לקמן (ז' י"ב) כעוף השמים אורידם,

ועי"כ יבושו מזבחותם שזבחו אל העגלים:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר הושע פרק יד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב